היצ'קוקולוגית

נתחיל בכך שהפוסט הזה הוא ספויילר, אז מי שטרם צפה (ואתם חייבים!) בפרק 9 בעונה החמישית של הסדרה "קאסל" (Castle, 'יס אקשן') – שיפסיק לקרוא עכשיו. מדובר בפרק 100 החגיגי של הסדרה, אני מודה שלא ממש צפיתי ב-99 הקודמים, אבל לפני כשבועיים קראתי ידיעה שהפרק הזה יהיה הומאז' להיצ'קוק ובעיקר ל"חלון אחורי" (Rear Window, 1954), אז כמובן שהסתקרנתי.

התסריטאים של "קאסל" הצליחו "לרענן" – בעצם לא בטוחה ש"לרענן" זו המילה הנכונה, כי "חלון אחורי" הוא לגמרי על-זמני – אולי "למדרן" (מלשון מודרניות) את עלילת הסרט שבשנה הבאה יחגוג 60 לצאתו, לתוך פרק מעולה בסדרת משטרה רגילה. מאותן סדרות שמפענחות רצח בכל פרק, משל הייתה ניו יורק בית גידול למאות רוצחים רגילים או סדרתיים (ככה לפחות נדמה מכמות סדרות המשטרה שעלילותיהן מתרחשות בעיר).

ועכשיו הספויילר: היצ'קוק כ-Theme party נשמע כמו רעיון מקורי וראוי. אונלי אין אמריקה יכולים לחשוב על רעיון כזה למסיבה (נכון, זה רק בטלוויזיה, אבל איכשהו נראה לי שכבר נחגגו שם ימי הולדת עם נושאים הרבה יותר מוזרים). הסוף של הפרק טוויסטי ומצחיק, לטעמי היה עובר את אישור הבמאי שמצדו תיבל בהומור הרבה מאוד סרטים שלו.

עלילת הפרק בקצרה: 'קאסל' (נתן פיליון) מרותק לכסא גלגלים, עם גבס ברגל ומשקפת שקנתה לו בתו כדי שיעביר את הזמן. ואם יש משקפת במערכה הראשונה, אז מישהו יציץ לבתי השכנים במערכה השנייה. ו'קאסל' מציץ לבתי השכנים – שמסודרים, כמו ב"חלון אחורי", בצורת פריימים של סליל צילום וחושפים, כמו תמונה, את מה שקורה בבית.

ומה שקורה בבית, באחד מהם, זה שהשכן מגלה שאשתו בגדה בו. הוא אוחז סכין ונכנס לחדר השינה החשוך, שבו נמצאת האשה ואשר תריסיו מוגפים. 'קאסל' לא רואה מה עושה השכן עם הסכין בחדר, אולם מאותו רגע האשה נעלמת מהפריים. הוא בטוח שהשכן רצח את האשה, גלגל את גופתה בתוך שטיח והעביר את השטיח למתקן אחסון. כמובן שאף אחד מסביב לא מאמין ל'קאסל' וכולם מספקים לו הסברים, לכאורה הגיוניים, לגבי היעלמות האשה. טו מק לונג סטורי שורט: בסוף מתברר שהכל היה הצגה אחת גדולה שנועדה להעביר ל'קאסל' את הזמן ולמשוך אותו להגיע לדירת השכן, רק כדי לגלות שעשו לו מסיבת הפתעה.

לחובבי הניואנסים (ז"א לי), בין אזכורי היצ'קוק בפרק: הסרט "חלון אחורי" מוזכר כבר בהתחלה; לאחר ש'קאסל' המגובס טוען שצפה ברצח שהתרחש בבית השכנים, הקולגות-השוטרים מכנים אותו ג'ימי סטיוארט – סטיוארט הוא כמובן השחקן הראשי ב"חלון אחורי", ששיחק את 'אל.בי. ג'פריס' המגובס שמציץ לדירות השכנים ומגלה שהתבצע באחת מהן רצח.

עלילת הפרק לפיה השכן רצח את אשתו ואף אחד לא מאמין ל'קאסל', דומה עד זהה לעלילת הסרט, שבו לא מאמינים ל'ג'פריס'. בפרק, השכן/הבעל טוען שאשתו חיה ושלמה ויצאה מהבית, אולם 'קאסל' רואה שהתיק שלה נותר בבית – והרי אין סיכוי שאשה תצא מהבית בלי התיק שלה. גם זה לקוח מהסרט; בגרסה המודרנית 'קאסל' מנסה לצלם את השכן במצלמת וידאו, לעומת מצלמת סטילס בגרסת הסרט; חברתו של 'קאסל', 'בקט', מזמינה אותו למסעדה, סצנה שמזכירה קלות את ה"טייק אוויי" ש'ליסה' (גרייס קלי) הביאה ל'ג'פריס' ממסעדת '21'; אגב, 'בקט' לבושה בסוף הפרק באלגנטיות שמזכירה, אם כי במעומעם, את 'ליסה'; 'קאסל' עצמו גר בניו יורק, אם כי אני לא יודעת אם הוא גר ב-וויליג', כפי שגר 'ג'פריס'.

אגב, במקביל להומאז', הפרק עוסק בפרשיית רצח אחרת שהצוות מנסה לפענח, ללא 'קאסל' המרותק לביתו, כאשר לדמות הנרצחת קוראים 'מיס דה ווינטר'. כן, כן, אותו שם שבו נקראה דמותה של ג'ואן פונטיין ב"רבקה", סרטו של היצ'קוק מ-1940 שזכה באוסקר. פונטיין הייתה 'מיס דה ווינטר' השנייה שנישאה ל'מקסים דה ווינטר' (לורנס אוליבייה). 'מיס דה ווינטר' הראשונה, הלא היא 'רבקה' – מתה, עם חשד שנרצחה על ידי בעלה.

בקיצור: פרק מומלץ ביותר.

"אני מתוודה בפני האל הגדול ובפנייך, אבי, כי חטאתי", כך כתוב בתפילת הווידוי הקתולית עליה התחנך היצ'קוק אי שם בתחילת המאה ה-20 ובהשראתה יצר, שנים לאחר מכן, את מה שמוגדר כ"סרטו הקתולי ביותר" – "אני מתוודה" (I Confess, 1953). סרט אפלולי, חסר הומור, אבל כולל את כל אותם מוטיבים היצ'קוקיים מוכרים ואהובים (לפחות על ידי), החל מחילופי האשמה ברצח והמרדף אחרי האדם הלא נכון, ועד הבגידה של אדם קרוב, האהבה החד-צדדית, הדואליות, נשים וגברים, הפחד מהמשטרה ואפילו גרמי מדרגות. והכל על רקע הרחובות העתיקים של קוויבק.

קונספט תא הווידוי (שמוכר לרובנו רק מהקולנוע) נראה, על פניו, כרעיון דתי מסקרן. הכומר כפסיכולוג זמין, מהיר וזול (למעשה בחינם), שאפילו לא צריך להסתכל לו בעיניים כשמדברים איתו. בסרט, שמבוסס על מחזה, הרעיון הוקצן לווידוי של אדם על רצח שביצע, כאשר גם לכומר שבפניו התוודה היה מניע (שאותו המתוודה לא ידע) לרצוח את הנרצח. היצ'קוק מתייחס בסרט אל רעיון הווידוי הקתולי, כעונש, בין אם עבור הכומר הכלוא במידע שאסור לו לחשוף ועלול לעלות לו בחייו; בין אם עבור המתוודה – מהגר גרמני שמוסריותו מתדרדרת מרגע לרגע; עבור רעייתו של המהגר שכלואה בין הרצון להגן על בעלה ובין תחושת האשמה; ואולי העונש הוא עבור היצ'קוק הילד הקתולי?

"אני מתוודה" יצא לאקרנים כמעט בדיוק לפני 60 שנה, ואתמול צפיתי בו שוב, שנים לאחר הצפייה הראשונה. סוג של צפייה ראשונה, כי שכחתי את רובו. בחודשים האחרונים חזרתי להרבה סרטים של היצ'קוק שצפיתי בהם פעם, לא מה-A List כמו "פסיכו", "מזימות בינלאומיות", "חלון אחורי" או "ורטיגו", שאני צופה בהם פה ושם, בין אם באופן פרטי או כי הם משודרים הרבה בטלוויזיה – אלא הפנינים הנסתרות. הסרטים שלא זכו להצלחה גדולה בקופות או אצל המבקרים ולא נכנסו לשום פנתאון או ארכיון לאומי או רשימה מסכמת של מכון קולנוע. אבל… ואני מנסה להימנע מקלישאת היין שמשתבח – הם איכותיים ומהנים כמו אחיהם המוכרים יותר.

אחד הדברים המעניינים בסרט, הגם אם שולי למוטיבים הדתיים הרבים שבו, הוא נושא האהבה. זאת, למרות שמדובר ב"אהבה היצ'קוקית", קרי, אהבה לא ממומשת, חד צדדית, כזאת שמשהו עומד בדרכה וכו'. "רות", שאותה משחקת אן בקסטר (Anne Baxter, 1923-1985), מאוהבת (טוב, זה די מתבקש) בכומר "מייקל לוגן" שמשחק מונטגומרי קליפט (Montgomery Clift, 1920-1966), אהובה לשעבר שיצא למלחמה וכשחזר, העדיף את הדת על פניה. לטעמי, זה אחד הסרטים היותר רומנטיים של הבמאי, ושוב – בגבולות היכולת שלו, שכן את תהילתו הוא לא קיבל, כידוע, מבימוי קומדיות רומנטיות.

מדובר גם בשילוב פעולה מעניין של היצ'קוק עם קליפט, שחקן "השיטה". מן הידועות היא שהיצ'קוק היה במאי שכל הערכה שלו כלפי שחקנים ומתודות משחק הייתה מקרית בהחלט. זכורה האמרה שיוחסה לו כי "שחקנים הם בהמות". הוא הכחיש וטען שלא אמר ששחקנים הם בהמות, אלא רק שצריך להתייחס אליהם כבהמות. או תשובה שלו לשחקנית, נדמה לי אינגריד ברגמן, ששאלה אותו מה מניע את הדמות שלה והוא ענה לה: "המשכורת". כך או כך, שחקן "השיטה" בסרט של היצ'קוק זו כבר סיבה מסקרנת לצפות בסרט הזה. אגב, גם קארל מלדן (Karl Malden, 1912-2009) המצוין, שמשחק בסרט את בלש המשטרה, הוא שחקן "השיטה", אולם דמותו משנית.

אבל למרות השוני בין הגישות של הבמאי ושל השחקן הראשי שלו, בשיתוף הפעולה היחידי ביניהם – נראה ש-קליפט, עם המבט המיוסר, המאופק, האלגנטי וגם המזוגג (בין אם בגלל שכרות או בגלל "השיטה"), התאים להיצ'קוק, חובב מבטים/התבוננות (פנימית/חיצונית) בסרטיו. מדובר בשחקן שייזכר כאחת הדמויות הטרגיות של הוליווד, שבמשחקו את הכומר הנאשם, מעביר תחושה של אדם שהמצוקה לא זרה לו. קליפט, שאמנם לא זכה בשעתו לביקורות מחמיאות על תפקידו בסרט זה, מציג תצוגת משחק ראויה שמעבירה תחושת כבדות גם אל הצופה, והוא בהחלט סיבה מרכזית לצפייה בסרט הזה.

***
אגב, הערת שוליים: אתמול חל יום הולדתה ה-89 של דוריס דיי, ששיחקה אצל היצ'קוק ב"האיש שידע יותר מידי" (1956) בו היא שרה את השיר זוכה האוסקר "קה סרה סרה". גם מרלון ברנדו (1924-2004), מסתבר, נולד אתמול לפני 89 שנה, ואמנם לא שיחק אצל היצ'קוק (למרות שזה יכול היה להיות מעניין), אבל היה בין דורו וסגנונו של קליפט ושניהם אף נולדו באותה עיר: אומהה-נברסקה.

***

ועוד משהו קטן במחלקת הפיקנטריה: רק אתמול גיליתי ש-אן בקסטר הייתה נכדתו של האדריכל פרנק לויד רייט (1867-1959). בית בהשראת עיצוב של רייט, ניתן למצוא בסוף "מזימות בינלאומיות".

האם כבר איחלתם לאהוביכם יום אלפרד היצ'קוק שמח? כי היום זה היום! הבוקר גיליתי, במקרה, שה-12 במארס הוא יום אלפרד היצ'קוק הלאומי בארה"ב, מדינה חובבת ימי ביזאר לאומיים. יום שמתמקם לו בנוחות בין 'יום אוהבי חמאת בוטנים', 'יום הפרעת זהות דיסוציאטיבית', 'היום הלאומי לאוכל קפוא', 'יום הצ'יפס הלאומי', 'יום כל דבר שאתה עושה הוא נכון', 'יום אני בשליטה' – ואיך אפשר בלי: 'יום משהו על מקל'.

הרשת דלה במידע על היום הלאומי החשוב הנ"ל, שבו מומלץ לערוך הקרנות חגיגיות של סרטי הבמאי בבתי קולנוע או לצפות בהם במפגשים ביתיים. הערב יוקרן "ורטיגו" בסינמטק חולון, אך אני בספק אם התאריך היה מכוון מטרה. לגביי? אצלי כל יום הוא יום היצ'קוק לאומי. אולי אצפה באחד משלושה סרטים שהבטחתי לעצמי לחזור ולצפות בהם השבוע ("מארני", "כתב זר", "חבלן").

למה 12 במארס? אין לי מושג. זה לא תאריך לידתו או מותו של הבמאי, הוא לא התחתן ביום הזה ולמיטב בדיקתי גם לא נערכה איזו פרמיירה חשובה למי מסרטיו בתאריך המדובר. נראה כאילו ה-13 היה יותר מתאים פה, אבל התאריך נתפס על ידי 'יום התכשיטים'.

מילה (או כ-200) על היצ'קוק וארה"ב:

כמיטב מסורת הדואליות החביבה עליו, היצ'קוק ניהל יחסים כפולים עם בריטניה ועם ארה"ב, בכל אחת מהמדינות הללו חי כ-40 שנה מחייו – 40 הראשונות ו-40 האחרונות. תבנית נוף מולדתו הייתה כמובן בריטית, על כל המשתמע מכך: גינונים, הומור, מבטא – והוא שמר עליהם באדיקות בשנותיו בארה"ב, חזר לצלם סרטים בלונדון, עבד עם שחקנים בריטים ובערוב ימיו (חודשים ספורים לפני מותו) אף קיבל תואר אבירות ממלכת אנגליה. מנגד, הוא הביע את חיבתו לתרבות ולסמלים אמריקאים, בסרטיו: החל מאזכורי מונומנטים כמו פסל החירות, הר ראשמור וגשר הזהב בסן פרנסיסקו, ועד שימוש בסמלים כמו 'העיירה הכל אמריקאית' או המגרש למכירת מכוניות משומשות.

הוא הפך לאזרח אמריקאי, שנים אחרי רעייתו, אולי עוד הוכחה לקושי שלו להחליט אזרח של מי הוא. האמביוולנטיות הייתה קיימת כבר מההיכרות הראשונה שלו עם עולם הקולנוע, אז ראינוע, כשהחל לעבוד באולפן סרטים אמריקאי שפתח סניף בלונדון. בהמשך, סרטיו האנגלים היו במידת מה יותר אמריקאים מאשר אירופים, מה שמשך את תשומת לבם של מפיקים הוליוודים שהביאו אותו לעבוד בארה"ב ולצלם שם את מיטב סרטיו.

ועוד הבחנה בין המדינות, לפני החזרה לחגיגות היום הלאומי: אם קרי גרנט וג'יימס סטיוארט היו שחקניו המועדפים (ויש מי שאמרו שהם ייצגו שני צדדים באישיותו של הבמאי: גרנט – השרמנטי, חביב הנשים, היה הגבר שהיצ' רצה להיות; סטיוארט – המשפחתי, הביתי והמיושב, מי שהיצ' היה), הרי שהם מייצגים, אולי, את יחסי אנגליה/ארה"ב: גרנט, הבריטי שהגיע לארה"ב ושינה את שמו, מול סטיוארט, גיבור המלחמה האמריקאי.

וחזרנו ליום הלאומי: לרגל האירוע, ובהתראה קצרה, ביקשתי מחובבי היצ'קוק לכתוב על הסרט האהוב עליהם של הבמאי. להלן מספר המלצות (עדכונים נוספים בהמשך):

גבריאל היידו, כתב "חדשות הספורט", גבעתיים – "ורטיגו"

כשאני מנסה להתמקד ולחשוב על מבט מיוסר של שחקן כלשהו אני תמיד חוזר לג'יימס סטיוארט בסוף "ורטיגו". זה הרגע בו כל הקריירה המקצוענית של השחקן האדיר הזה באה לידי מיצוי מרבי. היכולת להעביר את כל צער העולם במבט אחד, אל הצופה שבדיוק במקרה נמצא באותו מצב כמוהו – נסער, עצוב, מזועזע.

בעיני זהו אחד הסרטים הגבריים ביותר של היצ'קוק. הוא מגשים בו כמה פנטזיות גבריות נושנות: מעקב אחרי אישה אטרקטיבית, חיזור וכיבוש שלה ולבסוף אולי הפנטזיה שהיצ'קוק הכי אהב – ליצור לעצמך את האישה שאתה רוצה מאל"ף עד ת"ו – כמובן בלונדינית, חתיכה, שאפילו לא יכולה לבחור לעצמה את התסרוקת. ועם זאת, היצ', באמנות, בונה בניגוד מוחלט גם דמות של גבר רגיש, הססן, ממש אנטי גיבור שקשה שלא להבין או לאהוב.

אתה רוצה שהוא יכבוש את ג'ודי/מדליין. אתה רוצה שהיא תשתף איתו פעולה, רק שהפעם זה יסתיים עם הפי אנדינג. אפילו הדמות של מידג' ווד, המזכירה האומללה שלו שעדיין אוהבת אותו, יודעת בסתר לבה השבור שהוא לא נועד לה. לבי תמיד יוצא אליה בסרט הזה.

"ורטיגו", כמו שניתן היה לצפות מסרט בעל שם כזה, מוציא אותך מהצפייה בו מטולטל, סוער ובעל תחושה חזקה של חוסר אוריינטציה, אבל בעיקר עם המון שאלות. האם זהו סרט על אהבה נכזבת? איך זה שההתגברות על פחד משתק הופכת תוך שנייה לאנקדוטה לא חשובה? האם היצ'קוק היה צריך או יכול להשאיר את הדמות של מדליין/ג'ודי בחיים? האם "סקוטי" המאוכזב יקפוץ אחריה אחרי שכבר אין לדמות שלו לאן ללכת? ככל הנראה מדובר בסיום הסרט הכי שלם ומדויק שנעשה, אבל בו במקביל הוא משאיר אותך עם תהיה קיומית- כמו שרק סרט מושלם יכול לעשות לך. כמו החיים.

*

יאיר כהן, פתח תקווה – "חלון אחורי"

"חלון אחורי" היה אחד מסרטי היצ'קוק הראשונים שראיתי, והסרט הראשון שלו שממש נשאבתי לתוכו. בעיני היצ'קוק הצליח להפוך את הסרט מסיפור על בחור משועמם, לסיפור מתח שכל הדמויות נכנסות לתוכו. הסצנות האחרונות שבהן, דה פקטו, נחשף הרוצח – הן מהמותחות ביותר בתולדות הקולנוע. השחקנים (ג'יימס) סטיוארט, (גרייס) קלי ו(תלמה) ריטר ביצעו הופעה מעולה.

*

חגית מנדס, בלוגרית יין, תל אביב – "מזימות בינלאומיות"

"מזימות בינלאומיות" – האהוב עליי ביותר, בכיכובו של קרי גרנט (שהוא גם אחד השחקנים האהובים עליי ביותר). זו קומדיית מתח שמפגינה את כשרונו של היצ'קוק גם בבניית מצבים קומיים ולא רק במתח, אימה ופחד אלוהים… הסרט שזור בסיטואציות שאותי מצחיקות מאוד גם בצפיות חוזרות, והוא לדעתי, כמו לדעת רבים, אחד הטובים בז'אנר שלו בתולדות הקולנוע.

*

אני (יסמין גיל, רמת גן) – "צל של ספק"

אין לי תשובה אחת ברורה לשאלה מה הסרט של היצ'קוק שאני הכי אוהבת. ניתן לנחש שאני חובבת את רוב סרטיו (לא ראיתי את כולם), זה גם תלוי ביום ששואלים אותי. אבל יש לי חיבה מיוחדת ל"צל של ספק" המעולה.

זה סיפור אמריקאי קלאסי, עטוף בתסריט עמוס ניואנסים, מעין "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" של הפרברים האמריקאים. אבל הסיבה העיקרית, מבחינתי, היא ג'וזף קוטן. מדובר בשחקן שכתבתי עליו כאן בעבר לא מעט, שלטעמי זכה בפחות קרדיט ממה שהגיע לו בדפי ההיסטוריה ההוליוודית. הדמות שלו בסרט ממגנטת ומפחידה בו זמנית, בית ספר ליצירת דמות שלילית שתעורר אמפתיה מוחלטת בקרב הצופים. רוצח סדרתי שהוא גם דוד ואח אוהב ואהוב, שמנהל יחסים מעט מוזרים, על גבול הרומנטיים, עם אחייניתו (!?). סרט מצוין ומומלץ והבחירה שלי לאי בודד וכל הדברים האלה.

בבוקר שלאחר צאתו לאקרנים של הסרט "היצ'קוק", ב- Black Friday בבתי קולנוע נבחרים בארה"ב – נדמה שלמבקרי קולנוע אין דעה נחרצת על הסרט. בתוך בליל המידע המקדים שלהם על דמותו המוכרת של גיבור העלילה, כיוצר כמה מהסרטים המשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע, לצד הפיקנטריה שנלוותה לחייו והחקר האינסופי על עבודתו – נדרשים המבקרים לראשונה לבקר סרט עליו ולא שלו.

קראתי הבוקר מספר ביקורות על הסרט, שצפוי להגיע לישראל בפברואר 2013, ולא הגעתי מהן למסקנה ברורה לגבי טיבו. לי כמובן זה לא משנה, אני מחכה בקוצר רוח לסרט שיספק הצצה מבעד לווילון הפקת אחד הסרטים הטובים בקולנוע, אבן דרך בפילמוגרפיה של היצ'קוק: "פסיכו", שיצא לאקרנים ב-1960.

הסרט "היצ'קוק", שביים סשה ג'רבאסי (Sacha Gervasi) מתאר את מערכת היחסים בין אלפרד היצ'קוק לרעייתו ומי שהייתה שותפתו השקטה לעשייה הקולנועית, אלמה רוול – על רקע הפקת "פסיכו". הוא מבוסס בקווים כלליים על הספר "Hitchcock and the Making of Psycho" מאת סטיבן רבלו (Stephen Rebello) שיצא ב-1990, אם כי מהביקורות עולה שההתמקדות בסרט היא יותר על נישואיו של הבמאי, ופחות על עשיית "פסיכו".

בביקורת ב-ניו יורק טיימס, כותבת מנואלה דרגיס (Manohla Dargis): "הספר נאמן לכותרתו ועוקב כיצד היצ'קוק עשה את "פסיכו". "היצ'קוק" [הסרט] לעומת זאת, הוא קצת כמו נורמן בייטס: נער יפה ועצבני עם בעיות אם, שלוקח חופש אקסטרווגנטי עם המתים. הוא עושה זאת כפי שעשו כמה ביוגרפיות ידועות לשמצה על היצ'קוק, שתיארו אותו באמצעות עבודתו, משל סרטיו היו שיקוף ישיר של מוחו, נשמתו ותשוקותיו העמוקות והאפלוליות ביותר".

היא כותבת איך באחת הסצנות בסרט, היצ'קוק מגיע לפרמיירה של "מזימות בינלאומיות", הסרט שקדם ל"פסיכו", שם נשאל על ידי כתב: "אתה הבמאי המפורסם ביותר בהיסטוריה של המדיום, אבל כבר בן 60. לא כדאי שתפרוש בשיא?" – שאלה שכנראה אתגרה את היצ'קוק למצוא רעיון רענן ושונה לסרטו הבא.

"אבל היצ'קוק לא סתם עובד על "פסיכו", אלא הסרט משתלט עליו", כתבה דרגיס, "בשעה שהוא נאבק לעשות את הסרט, שכן האולפנים לא התלהבו מהחומרים – הספר [שכתב רוברט בלוך ועליו התבסס התסריט שכתב ג'וזף סטפנו ל"פסיכו"] וההשראה לו [הרוצח אד גיין] משתלטים עליו, מפריעים לו בשנתו ופולשים לחלומותיו. בו בעת יש לו בעיות עם רעייתו, שאינה מרוצה מהקיבעון שלו לבלונדיניות. היצ'קוק מצטייר כאדם קטן ללא אלמה, שהיא בו בעת היועצת שלו, המשענת שלו והמושיעה שלו".

לדברי מבקרת הניו יורק טיימס, לפי הסרט הזה הקהל נדרש להאמין שהיצ'קוק היה 'פסיכו' בעצמו, ויכול היה לעבוד רק ממקום של שיגעון: "האמת שהיצ'קוק היה בו בעת גאון ואדם פרטי, שילוב שאיפשר לכמה כותבים וקולנוענים לדמיין אותו בצורה מעליבה. למשל הסרט הטלוויזיה "The Girl" של HBO, על יחסיו עם טיפי הדרן, תיאר אותו כחיית טרף פתטית ומינית". אלא שבניגוד לסרט הטלוויזיה, היא טוענת שהסרט "היצ'קוק" מאמץ נקודת מבט קלילה וקומית יותר, אם כי מתנשאת כלפי הבמאי. עמעום פנטזיות על היצ'קוק והקשר בין גאונות ופסיכוזות.

באתר האינטרנט Film School Rejects העניק הכתב בריאן סליסברי (Brian Salisbury) את הציון C+ לסרט, וציין כי מדובר בביוגרפיה של אדם הנחשב נערץ בקרב חובבי קולנוע: "הסרט "היצ'קוק" מצמצם את היקף חייו של הבמאי להפקת מה שמוגדר כסרטו הגדול ביותר, "פסיכו". יש מי שיתקשו לקבל רעיון של ביוגרפיה על היצ'קוק שמכסה תקופה כל כך קצרה בחייו, סרט אחד בלבד מהאוסף הפורה והעוצמתי של הבמאי. יחד עם זאת, הגישה המצומצמת הזאת מתאימה למדי בהתחשב בנקודת המפנה שהסרט האחד הזה מייצג והמטאפורות שניתן ללמוד מההפקה. "פסיכו" היה אחד הניסיונות המסוכנים בקריירה של היצ'קוק. הוא היה לקראת סוף חייו המקצועיים ודווקא בזמן זה החליט לעשות, במימון עצמי, סרט שלא רק קרא תגר על היצ'קוק כאמן, אלא שינה את נוף הקולנוע בכלל".

סליסברי כותב על כך שחלק נכבד בעלילת הסרט מתמקד בחשש של היצ'קוק מכך שרעייתו מנהלת רומן: "זה נכון שלהיצ'קוק היו אובססיות לכוכבות שלו וייתכן שאף הפגין אכזריות והתעללות בכוכבות הללו, כפורקן לתשוקותיו. אבל מעולם לא אומת שאלמה רוול, התומכת הגדולה ביותר של היצ'קוק, השותפה החיונית ביותר שלו והדלק של האש האמנותית – אפילו שקלה את הרעיון של ניאוף. למעשה, הלן מירן בעצמה (שמגלמת את אלמה רוול), הודתה שהרומן נוצר לצורך עלילת הסרט. זאת, בשעה שהנושא של סרט בתוך סרט הרבה יותר מעניין מהקישוט הביזארי הזה [של הרומן]. בסרט על "פסיכו", הנרטיב מתמקד יותר מידי בחשדות של היצ'קוק כלפי אשתו".

יחד עם זאת, הוא מוסיף כי יש בסרט הרבה מוטיבים ש"יענגו היצ'קוקולוגים (Hitchcockians). השילוב של אירועים אמיתיים שהשפיעו על רוברט בלוך, כותב הרומן "פסיכו", הרציחות של אד גיין, לצד האלמנטים הקומיים וחוש ההומור המורבידי של היצ'קוק. הסצנות שמציגות לפרטים את ההפקה של "פסיכו" הן כמו סוכריות למעריצים הכבדים. היצ'קוק מתמרן בין צנזורים וראשי אולפן ומציץ מאחורי וילון בסצנה האייקונית ביותר שלו. לא רק שאנו רואים את הגימיקים המופלאים שלו, אלא את הרגעים שבהם הוא מקשיב לצופים מגיבים להקרנה הראשונה של "פסיכו".

סליסברי לא נראה מתלהב במיוחד מהופעת המשחק של אנתוני הופקינס כ"אלפרד היצ'קוק", וכותב: "בכל הקשור לניואנסים המימטיים, הוא נראה יותר כמו בנשף מסכות". מנגד, הוא משבח את הופעתה של הלן מירן: "ה"אלמה" שלה גונבת את ההצגה מהופקינס/היצ'קוק. היא יציבה ומחויבת לכל מכשול בכל דקה שהיא על המסך. יש משהו מאוד מספק שסרט שנקרא "היצ'קוק" נותן מעמד לאשה שהייתה כל כך הרבה זמן בצלו של הגאון הזה, למרות שהייתה המנוע שהניע, אם לא אחראית לגמרי להרבה מהגדולה שבו. המונולוג המושלם של מירן לקראת סוף הסרט, יכול כבר להיות ממוסגר עם אוסקר מוזהב בצד. הלן מירן מציגה "אלמה רוול" בכבוד שמזמן הגיע לה".

בהיבט השלילי טוען המבקר שעלילת הסרט מתמקדת ביותר מידי סיפורים שלא קרו, או לפחות כאלו שלא הוכחו כאמיתיים, וכי רוב תצוגות המשחק "מרגישות יותר כמו אנשים שמתחפשים".

ג'ק קויל (Jake Coyle) מסוכנות הידיעות AP, התחיל את מאמר הביקורת שלו ב"האפינגטון פוסט" באנקדוטה לפיה כשהיה אנתוני הופקינס בן 22 ובדרכו לעבודת המשחק המקצועית הראשונה שלו, הוא לקח רכבת מדרום וולס למנצ'סטר וכדי "להרוג זמן" ביום גשום, נכנס לקולנוע. "ישבתי, לא ידעתי למה נכנסתי. שמעתי סיפורים על זה. כשזה הגיע לסצנת המקלחת, לא חושב שפחדתי כל כך בחיי".

"הסרט", כותב קויל, "היה כמובן "פסיכו", שכונה על ידי היצ'קוק כ"סרט כיפי" והיה מהפכני בכל הקשור לאלימות, מיניות, הסימפטיה לנקודת המבט של המוח הקרימינלי, ואולי יותר מכל, הטכניקה". "פסיכו" נעשה ב-800 אלף דולר, הרוויח 32 מיליון דולר והפך ללהיט הגדול ביותר בקריירה של הבמאי. בעוד רוב המבקרים ביטלו את הסרט בשעתו, היו כאלה שסוף סוף הגדירו את היצ'קוק כאמן מהשורה הראשונה".

"מחשש להצגה שלילית של היצ'קוק, בעלי העיזבון של הבמאי לא אפשרו להשתמש בקטעים מ"פסיכו" בסרט "היצ'קוק". אבל הסרט בכל אופן גורם להנאה מיצירה מחדש ודמיון הנסיבות שהביאו ליצירת הסרט שעדיין משתק [מפחד]". במאי הסרט "היצ'קוק", סשה ג'רבאסי, מצוטט כאומר על תקופת צילומי "פסיכו" בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20: "הייתה נקודה בהיסטוריה שבה הפכנו מדמיון אידיאליסטי של מה שאמריקה יכולה להיות, לתקופה אלימה, ברוטלית שבה הנשיא נרצח. והנה אנחנו 52 שנה לאחר מכן מדברים על ההלם שיצר הסרט הזה. זה סרט חזק למדי".

ג'וש שפיגל (Josh Spiegel) כתב ב- Sound On Sight- "לשים את הופקינס ומירן יחד בסרט פירושו שהם יכולים לקרוא את ספר הטלפונים ועדיין להיות נהדרים. אולם התסריט של ג'ון ג'יי. מק'לוגלין (John J. McLaughlin) לעתים מתבסס על אמירות פשטניות של דיאלוג. יחד עם זאת, הופקינס ומירן כל כך מוכשרים שזה גורם לך לשכוח או להתעלם מהנפילות בתסריט. לגבי ג'יימס ד'ארקי (James D’Arcy) [שמשחק את "אנתוני פרקינס"/נורמן בייטס], למרות תפקיד קטן מגיע לו קרדיט מהחיקוי המדויק להפחיד של פרקינס".

אז שילבתי את עצמי בשני פוסטרים של הסרט "היצ'קוק" שצפוי לצאת לאקרנים ב-23 בנובמבר בארה"ב, שזה קצת כיתה ג' טיפולית, אבל נורא משעשע אותי. לא עבודת גרפיקה מושקעת, רק העלאת תמונה באתר האינטרנט שמקדם את הסרט. יש שלושה פוסטרים של הסרט שבכל אחד מהם ניתן לשלב תמונה אישית, רצוי שהצילום יהיה שלכם צועקים. פה גם לי היו גבולות.

כשראיתי את התוצאה, הרצתי בראש דמויות נשיות מסרטים של היצ'קוק כדי לענות לעצמי על השאלה: איזו דמות של היצ'קוק הייתי רוצה לשחק. אין לי כמובן יומרות משחק, זה בשם הפוסט בלבד. העניין הוא שאצל היצ'קוק הדמויות הגבריות היו, לדעתי, הרבה יותר מעניינות (הדוד צ'ארלי, נורמן בייטס), אבל הוא יצר גם כמה תפקידים נשיים בלתי נשכחים.

יש את "מלאני דניאלס" (טיפי הדרן ב"הציפורים") מהפוסט הקודם שלי, שהייתה אשה כל כך דומיננטית, שאפילו אמא טבע קמה עליה. גם את "צ'ארלי ניוטון" הצעירה (תרזה רייט ב"צל של ספק") אני מחבבת, היא לא דמות היצ'קוקית טיפוסית – אבל האינטראקציה שלה עם "הדוד צ'ארלי" (ג'וזף קוטן) תמיד סקרנה אותי. אבל התשובה בעצם ברורה: "מריון קריין" (ג'נט לי ב"פסיכו"). זה גם מתאים לפוסטרים שלי כאן – הסרט "היצ'קוק", כידוע, מדבר על מאחורי הקלעים של צילומי "פסיכו".

הסצנה האהובה עליי של "מריון" היא זו שבה היא נוהגת ברכב, בחושך, בגשם, עם הווישרים נעים כמו מקלות ניצוח, מסונוורת מאורות המכוניות שמגיעות ממול, כשברקע Voice over של ספק סצנת שמע מקבילה, ספק המחשבות שלה. תמיד כשאני נוהגת בגשם, אני חושבת על הסצנה הזאת. "מריון קריין" – תפקיד של חצי שעה, אבל דמות נהדרת בעיני. אם כי פחות נהדרת מדמותו של "נורמן", המקבילה לה בסרט, שהיא לדעתי הצנועה הדמות הכי טובה בכל הסרטים של היצ'קוק, ואל תהרגו אותי – אולי בקולנוע בכלל.

באתר האינטרנט של הסרט "היצ'קוק" ניתן למצוא – מלבד את עניין שילוב התמונה האישית בפוסטר הסרט – גם מידע כללי על הסרט, בקרוב יועלו ביוגרפיות של השחקנים (אנתוני הופקינס, הלן מירן, סקרלט ג'והנסון, ג'סיקה בייל, טוני קולט, דני יוסטון ועוד) וישנו גם הטריילר.

באתר יש גם לינק מיוחד לדף מידע על הצדיק אד גיין (Ed Gein), מהרוצחים הידועים לשמצה בתולדות ארה"ב, ששימש השראה לדמותו של "נורמן בייטס", כמו גם למחבר הספר "שתיקת הכבשים" שבהמשך יצא כסרט ( 1991,The Silence of the Lambs) ולדמות "פני עור" (Leatherface) מהסרט "המנסרים מטקסס" ( 1974,The Texas Chain Saw Massacre). אגב, לטעמי יש פה גלוריפיקציה מיותרת לאדם שעיקר תרומתו לאנושות הייתה ברציחת שתי נשים (לפחות ממה שידוע) ובביצוע מעשים סדיסטיים בחלקי גופות. מצד שני, ההשראה שהעניקו הוא וחבר מרעיו לאינספור סרטים וסדרות טלוויזיה, ידועה לכולם, ורבים – גם אני – חובבי הסרטים והסדרות האלה.

"רבקה" אאוט, "חלון אחורי" אין. לאחר שנכשל הניסיון להעלות על במות ברודוויי את המחזמר "רבקה" (סיפור שעליו מבוסס סרטו האמריקאי הראשון של היצ'קוק והיחידי שלו שזכה באוסקר), בשל תרמית הפקה, נראה שסרט אחר של היצ'קוק מתוכנן להגיע לתאטראות ניו יורק.

על פי ידיעה שהתפרסמה היום באתר ה"האפינגטון פוסט" (The Huffington Post) מאת הכתב מארק קנדי, קבוצת מפיקים זכתה בזכויות להפקה הבימתית של "חלון אחורי" (Rear Window) – הסיפור הקצר שעליו התבסס התסריט של הסרט באותו שם, משנת 1954 – אחד מסרטיו הידועים של היצ'קוק ובקולנוע בכלל. סרט שהוא אלגוריה על בימוי ועל צפייה בקולנוע, על מוסד הנישואים ועל האופציות האחרות, אתגר טכני יוצא דופן ומוצלח של צילום סרט מלוקיישן אחד.

קצרה היריעה מלכתוב כאן ועכשיו מה זה "חלון אחורי" (מה גם שאני בדיוק באמצע הספונג'ה) – אולי אחד הסרטים הנחקרים והנלמדים ביותר בתולדות הקולנוע. רק אזכיר את ההקדמה שכתב מבקר ובמאי הקולנוע הצרפתי פרנסואה טריפו, בספרו "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת בבל/האוזן השלישית): "אחד המבקרים האמריקאים ששיבחתי באוזניו במשך שעה את "חלון אחורי", השיב לי בדברי השטות הבאים: '"חלון אחורי" מוצא חן בעינייך משום שאינך מכיר את ניו יורק ולכן אינך מכיר היטב את גריניץ' וילג". עניתי לו: '"חלון אחורי" אינו סרט על הווילג', הוא פשוט סרט על קולנוע, ואת הקולנוע אני מכיר".

על פי הידיעה מהיום, המפיקים שקיבלו את זכויות היוצרים לאחר ניסיונות שנמשכו שנתיים, מקווים להעלות את המופע בברודוויי, אולם לא מסרו לוח זמנים. אם ניתן ללמוד משהו מהסיפור על ניסיון הפקת "רבקה" כמחזמר, הרי שלגורם המימון תהיה ודאי השפעה מכרעת בנושא.

"חלון אחורי" מבוסס על סיפור קצר של קורנל וולריץ' (Cornell Woolrich, 1903-1968) בשם "It Had to Be Murder", שפורסם לראשונה במגזין בשנת 1942. הסרט של היצ'קוק מספר על "אל. בי. ג'פריס" (ג'יימס סטיוארט), צלם עיתונות שמרותק לכיסא גלגלים עם רגל מגובסת, מה שמותיר לו יותר מידי זמן פנוי להציץ לבתי השכנים ולחשוד שאחד מהם רצח את אשתו. לצד סטיוארט משחקת גרייס קלי בתפקיד חברתו האלגנטית "ליסה פרימונט".

מעולם לא צפיתי בהצגה שמבוססת על סיפור שהיצ'קוק הפך לסרט. לפני כמה שנים הועלתה בעולם וגם בארץ ההצגה "39 המדרגות" וסביר להניח שהועלו במשך השנים הצגות שמבוססות על סרטים נוספים. יש להיצ'קוק כמה סרטים שבשל צילומם במספר קטן של לוקיישנים או אפילו רק באחד, יכולים להתאים מאוד לפורמט התאטרון – למשל "חבל" או "אליבי", או בעצם כל עלילת מתח טובה.

32 שנה לאחר שהלך לעולמו, היצ'קוק ממשיך להעסיק את עולם הקולנוע, הטלוויזיה והתאטרון. נראה שב-2012 הוא זוכה לעדנה מחודשת (הגם שזו מעולם לא ממש פגה). לאחר סרט הטלוויזיה "The Girl" שמתאר את יחסיו עם השחקנית טיפי הדרן במהלך צילומי "הציפורים" ושודר בסוף השבוע שעבר בארה"ב, וסרט הקולנוע  "Hitchcock" שמתאר את צילומי "פסיכו" ועתיד לעלות לאקרנים בחודש הבא, נותר לחכות להפקה הבימתית של "חלון אחורי".

לפני מספר שבועות כתבתי את הפוסט "האיש שלא היה שם", על הניסיון הכושל להעלות על במות ברודוויי את המחזמר "רבקה" (הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים בארה"ב והיחידי שלו שזכה באוסקר) – ניסיון שהוכיח, שוב, שהמציאות הזויה מכל דמיון. הסיפור, שפורסם אז באתר האינטרנט של הניו יורק טיימס, כלל מפיק שאפתני ומשקיע עלום שם שמת פתאום ממלריה והעמיד בספק את המשך קיומה של ההפקה.

ובכן, אם תהיתם מה עלה בגורלו של המחזמר המקרטע, הנה התשובה מתוך ידיעה שפורסמה אתמול במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", במדור חובב סיפורי הביזאר "מסביב לעולם".

אין לי מושג איפה הוא קבור (לא שאני עצלנית בחיפוש מידע, אך הפרט הזה עלום), אבל היצ'קוק כנראה מתהפך בימים אלה בקברו. מי שהיה אובססיבי לסרטים, לאנשים ובאופן כללי לפרטים – מוצג בימים אלה במלוא מערומיו בשני סרטים חדשים שמתארים את "מאחורי הקלעים" של צילומי שניים מהסרטים החשובים שביים: "פסיכו" (Psycho, 1960) ו"הציפורים" (The Birds, 1963). האיש שהעלה לדרגת אמנות את מושג המציצנות, הפך להיות אובייקט הצצה בעצמו.

כחודש לאחר שהפוסטר שוחרר לאוויר כמו פירור לחם לסקרנים הרעבים, גם הטריילר של סרט הקולנוע "Hitchcock" שיעלה לאקרנים ב-23 בנובמבר בארה"ב, הופץ ברשת. מדובר בסרט שמתאר את צילומי "פסיכו" על רקע היחסים בין היצ'קוק לרעייתו, אלמה רוול (Alma Reville), שהייתה יד ימינו לעשייה הקולנועית עוד לפני שזה הפך לבמאי (אגב, היא נולדה יום אחד אחריו, ב-14 באוגוסט 1899, הוא ב-13. מתה שנתיים אחריו, ב-1982).

מצפייה ראשונה בטריילר (ושנייה ושלישית ורביעית… אני לא יכולה להפסיק), זה מסתמן כסרט מסקרן ביותר. ולמה שלא יהיה? יש בו את כל האלמנטים לשדרוג סרט: מדובר בסיפור על אנשים אמיתיים, תמיד יותר מעניין מפיקשן; זה סרט קולנוע על עולם הקולנוע, שילוב מנצח עבור חובבי קולנוע וחובבי רכילות הוליוודית; מדובר בדמות ששמה אמנם שגור בפי כל מחד, אולם היא מסתורית ולא לגמרי מוכרת – מאידך; ואם זה לא מספיק, אז הסרט שבתוך בסרט, "פסיכו", הוא אחד הסרטים המוכרים, החשובים והטובים שנעשו אי פעם בקולנוע, ולראות איך עשו אותו יהיה מעניין כמו לראות איך עשו את "קזבלנקה" או את "חלף עם הרוח".

אז נכון שסקרלט ג'והנסון יותר יפה מהשחקנית ג'נט לי, שאת דמותה היא מגלמת. וגם הלן מירן שמשחקת את רוול, יותר יפה מהמקור (בהוליווד של "לפני הקלעים" חייבים להיות יפים, בניגוד לעלילה שמתארת את הוליווד של "מאחורי הקלעים"). ושמתם לב שבטריילר נעדרת דמותו של נורמן בייטס?

לגבי הסרט השני, "The Girl", של רשת HBO – זה צפוי להיות משודר ב-20 באוקטובר על מסכי הטלוויזיה האמריקאים. הוא מתאר את מערכת היחסים המורכבת בין היצ'קוק לבין השחקנית טיפי הדרן (Tippi Hedren) ששיחקה אצלו ב"הציפורים" וב"מארני" (Marnie, 1964 ). את "טיפי" מגלמת סיינה מילר ואת "היצ'קוק" – טובי ג'ונס.

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה עם אי-הסכמה מוחלטת לגבי הגדרת "הציפורים" (The Birds, 1963) או כל סרט של היצ'קוק – כסרט אימה. אני אסיים אותו עם הבנה שאולי אכן בסרט הזה וגם ב"פסיכו" (Psycho, 1960) שיצא לפניו, יש מן המוטיבים של הז'אנר המדובר.

וזאת לא קבלה פשוטה של ז'אנר. במדריך לסרטי קאלט (The Rough Guide to Cult Movies) בפרק המוקדש לסרטי אימה, מופיעים סרטים כמו "ליל המתים החיים" (Night of the Living Dead, 1968) ו"האלווין" (Halloween, 1978), אבל אני מדברת פה על "הציפורים" – סרט שהוגדר על ידי פליני כ"שירה אפוקליפטית".

העניין הוא שאף פעם לא הסתדר לי המונח "אימה" עם סרטים של היצ'קוק. אולי בגלל שאימה נתפסת בעיני כפחד ממשהו חיצוני: רוצחים סדרתיים (למרות שהיו כאלה גם אצל היצ'קוק), יצורים מפחידים (דרקולה, פרנקנשטיין), מצבים על-טבעיים, סמטאות חשוכות, טירות גותיות (הגם שיש אחת כזאת ב"פסיכו"…). לעומת זאת אצל היצ'קוק – וזאת כל ילד יודע ואם לא, צריך להתחיל ללמד אותו – הפחד הוא פנימי. הוא פסיכולוגי. חרדתי. הוא בתת-מודע. הוא פחד מדברים יומיומיים ורגילים (מקלחת, כוס חלב, עניבה, ציפורים) וזה מה שהופך את הפחד הזה לעוד יותר מפחיד. כי מה הסיכוי שנתקל באמת בשדים, רוחות ושאר מרעין בישין? אבל להתקלח, כולנו מתקלחים.

על פי וויקיפדיה, מקור המידע החשוב של זמננו, "אימה" מוגדרת כ"ז'אנר קולנועי שתוכנו מכוון לעורר בצופים פחד, אימה, בעתה, חרדה, זעזוע או דחייה". מדובר בסרטים בעלי עלילה הכוללת "מפגש של בני אדם בכוחות אנושיים, על-אנושיים או על-טבעיים שכוונתם מרושעת או זדונית. הם כוללים יצורים על-טבעיים כמו ערפדים, מתים-חיים ורוחות רפאים. בסרטי אימה רבים מופיעים בני אדם מרושעים, רוצחים סדרתיים, בעלי חיים טורפים, כשלהתנהגותם האלימה נוסף לעתים קרובות נופך על-טבעי. סוגת משנה אחרת בסרטי אימה מציגה מצבים בהם מוטל על אדם, חיה או חפץ כישוף או דיבוק הגורם לו להתנהג באופן חריג ואלים. עלילתם ממוקמת במקום מוזר, תמוה ומעורר חרדה, מבודד ואפלולי, מתחת לפני האדמה, במערות, בבתי קברות או בחללים צפופים וסגורים. במקרים אחרים, העלילה היא בסביבה יומיומית רגילה, העוברת שינוי רדיקלי כאשר כוח על-טבעי כלשהו מופעל בה". מממ… בודגה ביי anyone?

אני לאט לאט מפסיקה להיות גזענית כלפי הז'אנר, שת'אמת לא ראיתי הרבה סרטים ממנו. אולי אימה היא לא רק יצורי ענק שמשתלטים על העיר, אלא גם ציפורים תמימות שמערערות את הסדר הקיומי. אגב, באותו מקור מידע אינטרנטי נכתב עוד כי "שנות ה-60 ראו את תחילתו של "סרט האימה הפסיכולוגי" אשר הבקיע את דרכו אל המסכים בדמותו של נורמן בייטס, צעיר מעורער בנפשו אשר בשל אובססיה לאמו, רוצח ללא הבחנה את האורחים הנקלעים למלון שאותו הוא מפעיל".

אבל לא הסתפקתי באינטרנט והמשכתי לברר לגבי מהות הז'אנר. בספר "סיפור" מאת רוברט מקי (הוצאת גורדון, 1997) מוגדרת האימה כז'אנר סרטים שמתפצל לשלושה תתי ז'אנר: המופלא, שבו מקור האימה מדהים אך נתון להסבר "הגיוני", כמו יצורים מהחלל החיצון, מפלצות שיצר המדע או מטורף. העל טבעי, שבו מקור האימה הוא תופעה "לא הגיונית" מממלכת הרוחות. והמוזר, שבו הקהל מתלבט בין שתי האפשרויות האחרות.

בספר "הציפורים של היצ'קוק" מאת קמיל פאגליה (הוצאת רסלינג, 2003) נכתב שהיצ'קוק, יחד עם התסריטאי אוואן האנטר, "ניסה להימנע מהנוסחאות של סרטי המדע הבדיוני מטילי האימה משנות ה-50" בכתיבת התסריט ל"הציפורים" (שהתבסס על סיפור קצר מאת דפנה דה מורייה). הכותבת מזכירה שני סרטים כאלו המוגדרים אצלה כ"ז'אנר עידן הגרעין": "מלכת הנמלים" (Them!, 1954), שבו מוטציות של נמלים ענקיות תוקפות את לוס אנג'לס, ו"התחלה של הסוף" (Beginning of the End, 1957) שבו להקות ארבה תוקפות את שיקגו.

אז אסכם זאת כך: "הציפורים" ו"פסיכו" – לצורך העניין שני הסרטים של היצ'קוק שמוגדרים כסרטי אימה – מהווים כנראה את הקצה האיכותי בז'אנר הנדון. בקצה השני, הרחוק מאוד, נמצאים סרטי ה"בי מוביז" (להגיד "סרטי בי מוביז" זה קצת כמו להגיד "מגדל האמפייר סטייט בילדינג", לא?), שניים במחיר כרטיס אחד, עם שחקניות שעיקר כשרון המשחק שלהן מסתכם ביכולת לצרוח.

ואגב, כל הדילמה הזאת: אימה כן או לא, החלה בעקבות הודעה שפורסמה באתר האינטרנט של האקדמיה לקולנוע, לפיה במהלך החודש הנוכחי, אוקטובר, היא תחגוג 100 שנה להקמת סרטי יוניברסל (Universal Pictures) עם הקרנה של 13 סרטי אימה קלאסיים מבית האולפן הוותיק. כך למשל, יוקרנו סרטים כמו "הכלה של פרנקנשטיין" (Bride of Frankenstein, 1935), "דרקולה" (Dracula, 1931), "איש הזאב" (The Wolf Man, 1941), "טרנטולה" (Tarantula, 1955) וסרט אחד שונה מהשאר: "הציפורים" (ההקרנה ב-23 באוקטובר בתאטרון סמואל גולדווין ב-בברלי הילס, בנוכחות טיפי הדרן).

החגיגות לאולפן ההפקה וההפצה ההוליוודי יכללו גם תערוכה של פוסטרים נדירים, תמונות ושאר חפצים אשר יספרו על התרומה המיוחדת של יוניברסל לז'אנר סרטי האימה – תערוכה שזכתה לשם "מורשת האימה של יוניברסל: חגיגות המאה" (Universal’s Legacy of Horror: A Centennial Celebration) ומוצגת בימים אלה באולם האקדמיה לקולנוע בלוס אנג'לס.

באולפני יוניברסל היצ'קוק סיים את הקריירה שלו. האולפן, שהוקם ב-1912, התמזג במשך השנים במיזוגים ובחיבורים שונים, כאשר בתחילת שנות ה-60 היה זה עם תאגיד Music Corporation of America, שהנשיא שלו היה לו ווסרמן (Lew Wasserman, 1913-2002). ווסרמן תווך בעסקה שלא רק הביאה את היצ'קוק לביים את ששת סרטיו האחרונים ("הציפורים", "מארני", "מסך קרוע", "טופז", "פרנזי" ו"היורשת-Family Plot") ביוניברסל, אלא גם אפשרה לבמאי לסחור בתשלילי הסרטים והפכה אותו לבעל המניות השלישי בגודלו בתאגיד. למרות שהיצ'קוק לא סיפק לאולפן להיטים בעלי רווחים גדולים, הזכויות להפצת סרטיו בפורמטים שונים הניבו לאולפן מיליונים מאז מותו (כך על פי "האנציקלופדיה של היצ'קוק").

היצ'קוק אמר ש"לא קשה להבין פחד. אחרי הכל, לא כולנו פחדנו כילדים? דבר לא השתנה מאז עמדה כיפה אדומה הקטנה מול הזאב הגדול. מה שמפחיד אותנו היום זה בדיוק מה שהפחיד אותנו אתמול, רק שהזאב השתנה. תסביך הפחד מושרש בכל אדם". הוא גם אמר, ואולי הציטוט לא מדויק, שמה שיגרום לאדם לרצות לצפות בסרט מפחיד זה בדיוק מה שגרם לו כילד לרצות ללכת ללונה פארק.

היו להיצ'קוק הרבה משפטים שכללו שילוב של הומור בריטי/הומור שחור וחוסר חיבה למין האנושי. משפטי זן שלא סיפקו שלווה, אלא קצת להפך. המכון הבריטי לקולנוע (BFI) הוציא לפני מספר חודשים גלויות עם כמה ממשפטי הזן הללו שמוצגות במצגת לעיל (לחצו על אחת התמונות להגדלה).

זו יכולה הייתה להיות עלילה מצוינת לסרט של היצ'קוק: מפיק שאפתן בברודוויי נערך להעלאת מחזמר שמבוסס על ספר גותי שעניינו: אלמן שנישא לאשה צעירה שעוברת לגור באחוזתו ולאט לאט מגלה סודות אפלים לגבי מות הרעיה הראשונה. אלא שהמשקיע החשוב והאלמוני של המחזמר, שאיש לא ראה ולא הכיר – נעלם, כנראה מת, מה שהופך למאבק למציאת מימון למיוזיקל האפלולי.

הסיפור מסתמן כאמיתי, כך לפחות על פי ידיעה שפורסמה אתמול באתר האינטרנט של הניו יורק טיימס, מאת הכתב פטריק הילי. התכנית להעלאת המחזמר "רבקה" (Rebecca) שמבוסס על ספר של הסופרת האנגלייה דפנה דה מוריאה (Daphne du Maurier, 1907-1989) שהתפרסם בשנת 1938 ושנתיים לאחר מכן זכה לגרסה קולנועית בבימויו של היצ'קוק (הסרט הראשון שביים בארה"ב והיחידי שלו שזכה באוסקר) – עלתה על שרטון. הסיבה מסתורית לא פחות מעלילת הספר.

הדיווח בניו יורק טיימס מוכיח את מה שידוע: סיפורי 'מאחורי הקלעים' בדרך כלל הרבה יותר מעניינים ממה שמוצג לקהל הרחב. הוא גם מרמז, בתמציתיות, על הכוחות הגדולים שמפעילים את ברודוויי – מרכז התאטראות של ארה"ב, אולי של העולם כולו, שידוע בעיקר בזכות מחזות הזמר שהוא מציג.

על פי הידיעה, המיוזיקל "רבקה" אמור היה לעלות על במות ברודוויי בהשקעה של 12 מיליון דולר. משקיע עשיר שאינו מוכר לאנשי ברודוויי, אדם מסתורי בשם פול אברמס, הבטיח לתרום להפקה 4.5 מיליון דולר, פי 10 יותר מאשר משקיעים בעלי ממון תורמים בדרך כלל לטובת מופע. את המשקיע איש לא ראה וההתנהלות מולו הייתה באמצעות הדואר האלקטרוני.

אלא שבאוגוסט חלה תפנית בעלילה, כאשר דווח על מותו הפתאומי של אברמס, בבריטניה, ממלריה. לא פורסם דיווח רשמי על כך, גם לא מודעת אבל. המפיק הראשי של ההצגה, בן ספרצ'ר, גילה על מותו של אברמס בזמן שביקש ממנו, באמצעות הדואר האלקטרוני, להעביר מימון לטובת תחילת החזרות והשלמת בניית התפאורה. נציג העיזבון של אברמס, גורם (או גורמת) שהזדהה בשם המשפחה "ווקסלר", עדכן אותו על מותו של התורם, אולם סרב להיפגש עמו בלונדון או לדבר איתו בטלפון – מה שהעלה את התהייה האם אברמס הינו או היה אדם אמיתי.

בכתבה צוין שספרצ'ר אמור היה לפגוש את אברמס פעם אחת, אולם אברמס ביטל וספרצ'ר לא ראה כל סיבה לטוס מעבר לים כדי לפגוש אותו. כעת המפיק נותר עם חור ענק בתקציב וספקות לגבי יכולתו "להרים" את המופע המושקע בברודוויי.

ספרצ'ר, כך נכתב, הוא מפיק שמנסה לעשות את המעבר מאוף-ברודוויי, לברודוויי, לליגה של הגדולים. כמה מהמשקיעים האחרים בהצגה הופתעו לגלות שהוא מעולם לא פגש את אברמס או דיבר עמו בטלפון. "מעולם לא שמעתי על מצב שבו לא פגשת את האדם שמגייס 30% מתקציב המופע שלך", צוטט בכתבה רוברט אי. וונקל, נשיא ארגון שוברט – אחד מתוך שלושה ארגונים שמנהלים את מרבית תאטראות ברודוויי, 40 במספר, ואחד המשקיעים ב"רבקה". "ברודוויי עושה עסקים בדרכה המיוחדת, אבל זוהי העסקה המוזרה ביותר שנתקלתי בה מזה זמן רב", אמר.

"האם אני מצטער שלא פגשתי את האיש? כן. האם אני מצטער שסמכתי על משקיע אחד עיקרי? כן", צוטט ספרצ'ר, "אבל איסוף מימון להצגה בברודוויי הוא מאוד מאוד קשה, ולא הייתה לי סיבה לחשוב שהכסף הזה לא יסופק".

לדבריו, "זה מחזמר שהיה להיט בהלסינקי, בווינה ובערים אירופיות אחרות ואני יודע שהוא יכול להיות להיט בברודוויי. אני מבין שעשיתי טעויות באיסוף המימון, אבל אעשה ככל שביכולתי כדי שהמופע הזה יקרה". הוא אמנם כבר ביטל הפקה לונדונית של "רבקה" בשנה שעברה בגלל קשיים פיננסיים וטכניים, ולאחר מכן ביטל הפקה שאמורה הייתה לעלות בברודוויי בחורף שעבר, כשלא הצליח לגייס את הכסף – אולם לדבריו הוא נחוש להשלים את הפער של 4.5 מיליון דולר בתקציב, ולהעלות את המופע בניו יורק. הוא הבטיח לשלם לצוותו השבוע, אך הודיע כי הוא משהה את תחילת החזרות עד השגת המימון ממשקיעים אחרים.

בכתבה מציינים שסיפורו של ספרצ'ר מהווה תמרור אזהרה עבור מפיקים שמבקשים להעלות מחזות זמר בתקציבי ענק בברודוויי, אולם חסרים את היציבות הפיננסית ואת הקשרים המקצועיים הנדרשים לשם כך. מפיקים גדולים בברודוויי ויתרו על "רבקה", מה שהוביל את ספרצ'ר לפנות למשקיעים "בתולים" בתחום ההצגות, וכך הגיע לאיש הצללים אברמס, שלא ברור אם אי פעם היה קיים. הניו יורק טיימס ניסה לפנות לווקסלר ולאדם נוסף שהציג את עצמו כמקורב של אברמס, אולם השניים סירבו למסור הוכחות בדבר קיומו של הנ"ל.

הפוסטר שוחרר. כך מדווחים היום אתרי אינטרנט בחו"ל. הכוונה לפוסטר של הסרט 'היצ'קוק' (Hitchcock) שצפוי לצאת לאקרנים בארה"ב ב-23 בנובמבר 2012, ממש לקראת עונת הפרסים, כפי הנראה עם פזילה לכיוון האוסקר. יהיה מעניין אם היצ'קוק, שמעולם לא זכה בפרס האוסקר עבור בימוי, ולמעט סרטו 'רבקה' (Rebecca, 1940) גם אף אחד מסרטיו החשובים לא זכה בפסלון המוזהב – יזכה בכבוד דווקא בתור דמות, בסרט שעשו עליו.

בהודעה קצרה של חברת foxsearchlight שמפיצה את הסרט, הוצג הפוסטר המדובר ובו דמותו העגלגלה של סר אלפרד היצ'קוק, שאותו משחק אביר אנגלי אחר – סר אנתוני הופקינס. בפוסטר הופקינס/היצ'קוק אוחז בסכין (שעליה טיפות דם) ומעליו הכיתוב "Good Evening", צמד המילים הכה מוכרות שהיצ'קוק נהג לומר במבטא הבריטי שלו, בפתח כל פרק בסדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents (שודרה בין השנים 1955-1962), שכללה סרטים קצרים עם אלמנטים היצ'קוקיים.

הרקע של הפוסטר אדום, ניתן לנחש למה. אגב, הסרט 'היצ'קוק' מבוסס על העשייה של 'פסיכו' (Psycho, 1960) – סרט שהיצ'קוק צילם בשחור לבן, כדי להימנע מהצבע האדום של הדם בסצנת המקלחת. הצבע האדום בפוסטר החדש מזכיר, קצת, את הכתום מהפוסטר של 'ורטיגו' (Vertigo, 1958). גם בפוסטרים של 'אליבי' (Dial M for Murder, 1954) ושל 'חלון אחורי' (Rear Window, 1954) היו מוטיבים אדומים, ובשלל פוסטרים של סרטים נוספים של היצ'קוק הכיתוב היה באדום. השם "Hitchcock" בפוסטר של הסרט החדש, חתוך באמצע (כמו חתך של סכין) בדיוק כמו שהשם "Psycho" נחתך בפוסטר של הסרט מלפני 52 שנה.

על פי הודעת חברת ההפצה, הסרט 'היצ'קוק' מתאר סיפור אהבה של אחד הקולנוענים המשפיעים ביותר במאה הקודמת ושל רעייתו ושותפתו לדרך, אלמה רוול. עלילת הסרט מתרחשת בזמן צילומי הסרט 'פסיכו' ומציגה, למשל, מאבקים שניהל היצ'קוק מול הצנזורה לגבי סצנות אלימות ורמיזות מיניות ששילב בסרט המדובר. הוא עוסק גם בניסיונו של הבמאי, שהיה בזמן צילומי 'פסיכו' כבר בן 60, להוכיח שהוא עדיין מקורי ובשיאו. התסריט מבוסס על הספר: "Alfred Hitchcock and the Making of  Psycho", של סטיבן רבלו (Stephen Rebello).

כאמור, הופקינס משחק בסרט את "היצ'קוק" ולצדו (דיים) הלן מירן שמשחקת את "אלמה". סקרלט ג'והנסון היא "ג'נט לי", ג'סיקה בייל – "ורה מיילס", וג'יימס ד'ארסי משחק את "אנתוני פרקינס". את הסרט ביים סשה ג'רבאסי (Sacha Gervasi), שעל פי נתוני IMDb זהו סרט שני מתוך שלושה שהוא ביים עד כה, כשהראשון היה הסרט התיעודי Anvil: The Story of Anvil. הוא שימש כתסריטאי של סרטים כמו 'הפשע של הנרי' (Henry's Crime, 2010) ו'טרמינל' (The Terminal, 2004) שביים סטיבן ספילברג, בכיכובו של טום הנקס.

והנה עוד שני רמזים על הפזילה לאוסקר: את התסריט ל'היצ'קוק' כתב ג'ון מק'לוגלין (John J. McLaughlin) שהיה אחד התסריטאים של 'ברבור שחור' (Black Swan, 2010), שהיה מועמד לאוסקר כסרט הטוב ביותר לפני שנתיים (נטלי פורטמן זכתה בפרס השחקנית הראשית). גם נושא הסרט, עולם הקולנוע, ידוע כחביב על קשישי הוליווד חברי האקדמיה לקולנוע. רק בשנה שעברה הם העניקו את פרס הסרט הטוב ביותר ל'הארטיסט' (The Artist, 2011) שעוסק במעבר מתקופת הסרט האילם-הראינוע, לקולנוע.

חזרתי לאחרונה ל"היצ'קוק/טריפו" (Hitchcock/Truffaut. הגרסה העברית יצאה ב-2004 בהוצאות בבל והאוזן השלישית) – ספר הראיונות שערך מבקר הקולנוע והבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו (François Truffaut, 1932-1984) עם הבמאי הנערץ עליו, אלפרד היצ'קוק, בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.

מפתיע וגם צפוי היה לגלות, שהיצ'קוק כמעט תמיד סיים לביים סרט בתחושת אכזבה. מצא פגמים, הצטער שלא עשה דברים אחרת, צירף שחקנים שנכפו עליו או שהיו בעדיפות שנייה ושלישית. מפתיע, כי מהבמאי שאחראי לכמה מהסרטים החשובים והמשפיעים בקולנוע, ניתן היה לצפות שמידי פעם ירגיש תחושת סיפוק מעבודתו. וצפוי, כי כבר כתבתי כאן בעבר שפרפקציוניזם ותחושת סיפוק – לא הולכים ביחד.

כך או כך, בהמשך לקריאת הספר החלטתי לסכם רשימת עובדות מהירות על סרטי היצ'קוק, שתהיה יעילה לסמול טוק עתידי – למרות שמניסיון: הסיכוי שתיקלעו לסמול טוק על היצ'קוק אפסי למדי.

הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים, אך לא הושלם:  Number 13  משנת 1922. להיצ'קוק, שהתחיל את דרכו הקולנועית (הראינועית) ככותב וכצייר כותרות לסרטים אילמים והתקדם לתפקיד עוזר במאי, ניתנה הזדמנות לביים לראשונה. מדובר בסרט בריטי מתקופת הראינוע, שצילומו הסתיים לאחר שני גלגלי סרט בלבד ותיעודו אבד. היצ'קוק סיפר לטריפו על מי שכתבה את הסיפור לסרט: "מישהי מהאולפן עבדה בעבר עם צ'ארלי צ'פלין ובזמנו חשבנו שכל מי שעבד עם צ'פלין הוא גאון".

הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים: 'גן התענוגות' (The Pleasure Garden, 1925), הפקה בריטית-גרמנית שביים היצ'קוק בן ה-26 לצד ארוסתו אלמה רוול, ששימשה כעוזרת במאי וכנערת תסריט. צילומי החוץ נערכו באיטליה וצילומי הפנים בסטודיו בגרמניה. הסרט הוצג לקהל הרחב רק ב-1927. אחת ממבקרות הקולנוע (ראינוע) הבריטיות המשפיעות של אותה תקופה, כתבה אז כי היצ'קוק "הדהים את כולם ברעננותו ובעוצמתו".

הסרט ההיצ'קוקי הראשון: 'הדייר' (The Lodger: A Story of the London Fog, 1927). בעלת בית דירות מושכרות תוהה האם הדייר החדש שהשתכן אצלה הוא רוצח בלונדיניות ידוע בשם 'הנוקם', בסגנון ג'ק המרטש. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה מימשתי את סגנוני", הסביר היצ'קוק לטריפו, "למען האמת, אפשר לראות את The Lodger כסרט הראשון שלי". זאת, בין היתר בגלל מוטיבים שיהפכו למרכזיים בעבודתו, למשל: אדם שמואשם בפשע שלא ביצע. לראשונה היצ'קוק גם הופיע בהופעת אורח בסרטו (cameo), אז כדי למלא חלל של ניצב שחסר, ובהמשך התמיד לעשות זאת "כאמונה תפלה וכהלצה", לדבריו.

הסרט האילם האחרון של היצ'קוק: 'תושב האי מאן' (The Manxman , 1929), הסרט התשיעי באורך מלא שהיצ'קוק ביים, סגר את תקופת הראינוע מבחינתו. תקופת הסרט האילם נמשכה עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20. הסרט האמריקאי 'זמר הג'אז' (The Jazz Singer, 1927) שביים אלן קרוסלנד, הוא אחד הסרטים הראשונים שכללו פסקול סינכרוני משולב עם תמונה והוא מציין את נקודת המפנה במעבר מהראינוע לקולנוע.

הסרט המדבר הראשון של היצ'קוק: 'סחיטה' (Blackmail, 1929). לסרט יש גם גרסה אילמת והוא נחשב לסרט האנגלי המדבר הראשון.

הסרט האנגלי האחרון שהיצ'קוק ביים (לפני המעבר לארה"ב): 'פונדק ג'מייקה' (Jamaica Inn, 1939). התסריט מבוסס על רומן של דפנה דה מורייה (Daphne du Maurier) שעל בסיס רומן שלה גם יצלם את סרטו הבא, האמריקאי הראשון, 'רבקה'. גם 'הציפורים' מבוסס על סיפור קצר שלה.

הסרט האמריקאי הראשון של היצ'קוק: 'רבקה' (Rebecca, 1940). היצ'קוק חתם על חוזה עם המפיק דיוויד או. סלזניק (David O. Selznick) שהפיק את 'חלף עם הרוח' (Gone with the Wind, 1939) והגיע להוליווד כדי לצלם סרט על טביעת הטיטאניק. אלא שסלזניק שינה את דעתו והיצ'קוק התבקש לביים את הסרט 'רבקה', עליו אמר היצ'קוק לטריפו: "זה לא סרט היצ'קוקי. זו מעין אגדה… סיפור די מיושן. סיפור שחסר לו הומור". זה היה סרטו האמריקאי הראשון, אך היצ'קוק הגדירו כ"בריטי לחלוטין": "הסיפור אנגלי, כך גם הבמאי והשחקנים [בהם לורנס אוליבייה]". זה הסרט היחידי של היצ'קוק שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, אולם כמקובל בקטגוריה זו הפסלון ניתן למפיק.

הסרט היחידי שהיצ'קוק צילם שתי גרסאות שלו: 'האיש שידע יותר מידי'. הגרסה הראשונה מ-1934, שבה שיחק גם פיטר לורה (Peter Lorre, 1904-1964), צולמה כשהיצ'קוק עוד עבד באנגליה והעלילה של הסרט התרחשה בשוויץ. בגרסה השנייה, מ-1956, עם ג'יימס סטיוארט ודוריס די (והשיר 'קה סרה סרה' – "Whatever Will Be", שזכה בפרס האוסקר באותה שנה), המשפחה נסעה למרוקו. על ההבדלים אמר היצ'קוק לטריפו: "הגרסה הראשונה נעשתה על ידי חובבן כשרוני, והשנייה – על ידי מקצוען".

הסרט הראשון שהיצ'קוק צילם בצבע: 'חבל' (Rope, 1948). בשנה זו היצ'קוק הפך למפיק עצמאי. בסרט המדובר, מלבד עניין הטכניקולור, הוא גם ביצע אתגר טכני: צילום של סרט שלם בעשרה שוטים בלבד (בהתאם למשך זמן הצילום של גלגל סרט, כעשר דקות כל אחד). האתגר יוצא הדופן הצריך התנהלות מיוחדת של השחקנים ושל צוות ההפקה, לרבות שמירה על אחידות משחקית של אנסמבל שחקנים במשך עשר דקות ללא טעויות, שמירה על שקט בהנעת הציוד ברקע וכן הלאה. על הניסיון הזה אמר היצ'קוק לטריפו: "אני מבין שזה היה טיפשי לחלוטין, כי התכחשתי לתיאוריות שלי על חיתוך הסרט. סרטים צריך לחתוך". על השימוש בצבע, לראשונה בסרטיו, הסביר: "הצלם הממוצע הוא טכנאי מצוין. הוא יכול לגרום לאשה להיות יפה, הוא יכול לסדר אורות שייראו טבעיים, אבל בסרט בצבע צצה בעיה: בעיית הטעם האמנותי הטהור של הצלם. האם לצלם הראשי יש חוש צבע? האם יש לו טעם טוב בבחירת הצבעים? במקרה של הצלם של 'חבל' הוא פשוט אמר: "נו, טוב. זו שקיעה", וככל הנראה הוא לא ראה שקיעה כבר זמן רב, אם בכלל ראה שקיעה מימיו".

הסרט היחידי שהיצ'קוק צילם בתלת ממד: 'אליבי' (Dial M for Murder, 1954). שיתוף הפעולה הראשון עם גרייס קלי (מתוך שלושה סרטים. השניים האחרים הם 'חלון אחורי' ו'לתפוס גנב'). הסרט צולם בתלת ממד, ברוח התקופה שגילתה אז את רעיון ה-3D שהתאדה מהר מאוד. לכן צילומים רבים צולמו מזווית נמוכה והוצבו חפצים בין הדמויות – דבר שמעצים את הממדיות בהקרנת הסרט. כך או כך, הסרט הוקרן בסופו של דבר בדו ממד. פה ושם צצו במשך השנים הקרנות נדירות בתלת ממד, קטע קצר כזה ראיתי לפני כמה שנים באולפני יוניברסל באורלנדו.

הסרט האחרון שהיצ'קוק ביים: 'היורשת' (Family Plot, 1976) היה סרטו המלא ה-53 והאחרון של היצ'קוק, שמת ארבע שנים לאחר מכן ב-1980. הוא היה בן 75 כשצילם את הסרט ועוד חיפש רעיונות לסרטים עתידיים שלא יתממשו לעולם.

בסיכום הספר כותב טריפו: "זמן קצר אחרי 'היורשת', היצ'קוק חש אומללות ועד מהרה קיבלתי את מכתבו במונפלייה, שם עסקתי בצילומי 'האיש שאהב נשים' (L'homme qui aimait les femmes, 1977)".

במכתב, מאוקטובר 1976, כתב היצ'קוק לטריפו: "בשלב זה אני מחפש נואשות נושא. כידוע לך, אתה חופשי לעשות ככל העולה על רוחך. אבל אני יכול לעשות רק מה שמצפים לקבל ממני, כלומר סרט מתח או תעלומה, וקשה לי לעשות את זה. אפשר היה לחשוב שכל התסריטים עוסקים בניאו נאצים, בפלסטינים שנלחמים בישראלים וכיוצא בזה. למרבה הצער, אתה מבין, אף אחד מהנושאים הללו לא כולל קונפליקט אנושי. איך אפשר לשים לוחם ערבי בתוך קומדיה? אין דבר כזה, כפי שגם אין חייל ישראלי מצחיק. אני מתאר את הנושאים הללו משום שהם מגיעים אל שולחני כדי שאעיין בהם. לפעמים אני אומר שאת הקומדיה הטובה ביותר או את הדרמה הטובה ביותר היה אפשר לעשות דווקא כאן, במשרד שלי, עם פגי, סו ואלמה. הצרה היחידה עם הרעיון הזה, היא שיהיה צריך להרוג אחת מהן, ועל כך אני אצטער צער רב…".

שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם הסופר והמחזאי האמריקאי ת'ורנטון וויילדר (Thornton Wilder, 1897-1975), זוכה שלושה פרסי פוליצר, הביא ליצירת 'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943), אחד הסרטים הטובים ביותר של היצ'קוק, אם לא ה-. מדובר בסיפור עוכר שלווה בעיירה כל אמריקאית, הרבה שנים לפני שכל סדרת דרמה שנייה החלה לעכור שלווה בעיירות כל אמריקאיות. תסריט מתח עם ביקורת על המין האנושי (לא פחות…), לצד צילומי חוץ מרהיבים וצוות שחקנים משובח בראשות ג'וזף קוטן ותרזה רייט (Teresa Wright – 1918-2005).

העלילה בקצרה: צ'ארלי אוקלי (קוטן), הידוע גם כ"דוד צ'ארלי", נוסע מהחוף המזרחי למערבי כדי להסתתר בבית אחותו אמה ניוטון ומשפחתה, בעיירה סנטה רוזה. זאת, לאחר שבלשים עוקבים אחריו בחשד שהוא רוצח אלמנות עשירות. בבית האחות הוא פוגש את אחייניתו צ'ארלי ניוטון (רייט), שנקראת על שמו, ולשניים קשר מיוחד, מוזר ויוצא דופן. אלא שבעקבות שלל רמזים, האחיינית מתחילה לחשוד שדודה האהוב הוא רוצח האלמנות המסתורי. זה בתגובה, מנסה להרוג אותה כדי להימנע מהגילוי, אולם כשהוא מנסה להשליכה מרכבת נוסעת, היא דוחפת אותו אל מותו. היחיד שיודע את סודה הוא הבלש ג'ק גרהם, שחוקר את הפרשה ואף מתאהב באחיינית (בכל זאת, הוליווד).

הסרט צולם ברחובות סנטה רוזה שנמצאת במחוז סונומה, צפונית לסן פרנסיסקו (ב-SF צולם שנים לאחר מכן 'ורטיגו' – Vertigo, 1958) ובסמוך לעיירה בודגה ביי (שם צולם 'הציפורים' – The Birds, 1963). בזמן הצילומים, לפני 70 שנה, מדובר היה בעיירה בת 13 אלף תושבים, כיום זו עיר שבה כ-170 אלף תושבים, שעדיין זוכרת את הסרט הראשון והמוכר ביותר שצולם בתחומה.

הסרט צולם ברובו ברחובות העיירה ובבנייניה (בנק, ספרייה, תחנת רכבת, כנסייה וכו') – רוב הבניינים הללו אינם קיימים עוד. באותה תקופה מדובר היה במהלך נדיר, שכן בדרך כלל סרטים צולמו בתוך אולפנים. מהלך כל כך נדיר, עד שמגזין 'לייף' שלח צוות צילום לתעד את צילומי החוץ של הסרט. היצ'קוק ו-וויילדר ביקרו במספר עיירות עד שבחרו בזאת, הם גם בחרו כבית משפחת ניוטון בית בשדרות מקדונלד 904, שקיים עד היום. צילומי פנים מסוימים, בהם של בית המשפחה ושל גרם המדרגות האחורי, צולמו באולפן מסיבות טכניות.

הסרט צולם במהלך 1942, בזמן שאמו של הבמאי גססה ובהמשך מתה ממחלה באנגליה, ובעת שבמולדתו וברחבי אירופה געשה מלחמת העולם השנייה. היצ' בחר להישאר בארה"ב וחש רגשי אשם על כך (כנראה מעבר לרגיל). בסרט יש אזכורים למלחמה אליה גויסה גם ארה"ב, למשל כשחיילים הולכים ברחוב ונכנסים לבר המקומי. בסצנת הסיום צ'ארלי-האחיינית אומרת לבלש גרהם: "הוא [הדוד צ'ארלי] אמר שלאנשים כמונו אין מושג איך העולם באמת". והבלש עונה לה: "לפעמים הוא [העולם] צריך השגחה רבה. נראה שהוא משתגע מפעם לפעם – כמו הדוד שלך, צ'ארלי".

בספר "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו, נכתב: "אירוע זה (מות אמו של היצ'קוק), שקדמו לו חודשים של דאגה ואחריו באו חודשים ארוכים של יגון חרישי, הוא שהפך את 'צל של ספק' כולו לרשת של רמיזות אישיות. הסרט הוא גם מפתח לסבך חייו הפנימיים ולתחושות האשמה שלו, וגם רשת של משמעויות הזורעת אור על יחסיו עם בני משפחתו, עם זהותו השסועה ועם התרבות המפוצלת שממנה היגר… הסרט יהיה לספר ההדרכה לכל ההשפעות הספרותיות והתרבותיות שהושפע בחייו, ולעולם לא יהיה עוד גלוי לב כל כך לפני הציבור ולפני עמיתיו. אפשר שמשום כך היה הסרט הזה תמיד מן הסרטים החביבים ביותר על היצ'קוק. אבל רק מעטים מבין השחקנים ואנשי הצוות שיערו את עומק מצוקתו וסבלו באותה שעה ואת מידת חשיפתו האישית".

לימים יסביר היצ'קוק לבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו (בספר הראיונות שלהם "היצ'קוק-טריפו"): "לא הייתי אומר ש'צל של ספק' הוא הסרט החביב עליי. אם התבטאתי פעם ברוח זו, הרי זה משום שחשתי שהסרט מניח את דעתם של ידידינו 'חובבי הסבירות וההיתכנות', ידידינו חובבי ההיגיון…".

בין אם הסרט היה "בן מועדף" על היצ'קוק ובין אם לא, הדוד צ'ארלי, רוצח האלמנות, נברא בדמותו של הבמאי: "היצ'קוק מזדהה בבירור עם הדוד צ'ארלי, שגולם בידי ג'וזף קוטן", כתב ספוטו בספרו, "התסריט מתאר אותו כ'אדם קפדן ומסודר להחריד', כמו היצ'קוק עצמו, שהיה גאה בתכונותיו אלה. תיאורו של צ'ארלי בסרט דומה לתיאורו של היצ'קוק הצעיר: 'בחור שקט כל כך, תמיד קורא…'. רגשותיו של הנבל האלגנטי: געגועים רגעיים אל העבר וזלזול בהווה – רגשותיו של הבמאי הם".

זאת ועוד: אם המשפחה בסרט – האחות של הדוד צ'ארלי והאמא של צ'ארלי ניוטון הצעירה – נקראה בשם אמו של היצ'קוק: 'אמה': "דמותה של אמה [הדמות], שהועלתה על הכתב בימיה האחרונים של אמה היצ'קוק, היא דמות האם החיובית האחרונה בסרטיו של היצ'קוק והוא מבוססת על אמו של היצ'קוק", כתב ספוטו, "תחושותיו המבולבלות, רגשות האשמה שלו, ההתנגשות בין אהבה לטינה, כל אלה התפרצו לאחר מותה ובסרטיו הבאים מצוירת הדמות [האם] בצבעים כהים יותר".

"ב'צל של ספק' יצר [היצ'קוק] איור דקדנטי של המציאות הפסיכולוגית שקארל יונג כינה אותה "הצל" המצוי בכל אחד מאיתנו", כתב ספוטו בביוגרפיה של הבמאי. ואילו בספר אחר שלו: The Art of Alfred Hitchcock, כתב על שני הצ'ארלי (הדוד והאחיינית) שלא במקרה נקראים באותו שם, שכן הם מייצגים את הטוב והרע ששוכן בכל אדם. "צד אחד (צ'ארלי הצעירה) מדגים את החיובי במין האנושי, האופטימיות, הטוב, נדיבות הלב, האמון והאהבה. הצד השני (הדוד צ'ארלי) מייצג מה ששלילי, דקדנטי ומוביל לרצח. הרוצח, הדוד צ'ארלי, מסוגל, כפי שאנו רואים, לקסם אישי רב, נדיבות לב כלפי משפחתו וחמימות כלפי אחותו, ויש לו את אותו דם עם אחייניתו התמימה והמתוקה. היא מנגד, מסוגלת לרצוח את דודה. הרעיון שכולנו עד גבול מסוים שילוב של מלאכיות ושטניות, שיש בתוכנו כוחות דואלים, הוא עתיק מהתקופה היוונית, ומהמסורת היהודית והנוצרית. יין ויאנג".

"יחד עם 'פסיכו' (Psycho, 1960) 'צל של ספק' הוא אחד הסרטים הנדירים שלך שבהם הדמות הראשית בו היא האיש הרע, והקהל מזדהה איתו מאוד", אמר טריפו להיצ'קוק לגבי דמותו של קוטן (הדוד צ'ארלי), שבדומה לדמות שגילם אנתוני פרקינס (נורמן בייטס) ב'פסיכו' – היה רוצח מהזן הכריזמטי ומעורר האמפתיה. היצ' ענה על כך: "הוא [הדוד צ'ארלי] רוצח אידיאליסט. הוא אחד מאותם רוצחים שחשים שיש להם משימת השמדה. אולי הגיע לאלמנות מה שקרה להן, אבל זה לא היה העסק שלו. יש בסרט שיפוט מוסרי, לא כן, כשהאחיינית משמידה בסוף את קוטן, אפילו במקרה. זה שקול לאמירה שלא כל הרעים הם שחורים ולא כל הגיבורים הם לבנים. יש אפור בכל מקום. הדוד צ'ארלי אהב מאוד את אחייניתו, אם כי לא באותה המידה שהיא אהבה אותו. אבל היא הייתה חייבת להרוג אותו, כי אסור לשכוח שאוסקר וויילד אמר: "אנחנו הורגים את מה שאנחנו אוהבים"".