ארכיון הרשומות עם התג "Shadow of a Doubt"

דוד3 (2)sus2 (2)דוד4 (2)דוד1 (2)

*** ייתכנו ספויילרים ***

יש סרט מצוין מ-1981 שנקרא "Blow Out", הוא תורגם לעברית כ"התפוצצות", ביים אותו בריאן דה-פלמה ומככב בו ג'ון טרבולטה. הוא מספר על מקליט סאונד שתוך כדי הקלטת רעשים נקלע לפרשיית רצח שמעורב בה סנטור אמריקאי. העלילה מתרחשת בפילדלפיה בזמן בחירות, ובגלל שיש בסרט היבטים רבים הקשורים לממשל האמריקאי, הבמאי שילב בסצנות השונות צבעוניות של אדום-לבן-כחול, צבעי דגל ארה"ב. יש אורות ניאון בצבעים הללו, שמיכות, טפט, נברשת, בגדים ומה לא.

פעם רציתי להדגים בפני תלמידים כיצד יוצרי קולנוע משלבים צבעוניות בעלת משמעות בסרטיהם, אז אספתי את כל 'זריקות הצבע' האלה של דה-פלמה מתוך הסרט, לכדי קטע ערוך ומצומצם אחד – מה שגרם להפתעה אצל הצופים הצעירים, בבחינת: איך לא שמנו לב?

כשהמוטיבים דחוסים בשתי דקות ערוכות זה נראה מובן מאליו, אך כשהם פרוסים על פני 90 דקות של סרט או על פני פילמוגרפיה של 52 סרטים, אפשר אולי לפספס. אבל אצל היצ'קוק יש כל כך הרבה מוטיבים חוזרים מחד, והוא חוזר על כל אחד מהם כל כך הרבה פעמים מאידך, שכמעט בלתי אפשרי לפספס.

אם תרצו לערוך תרגיל מציאת מוטיבים בסרט של היצ'קוק, נסו לסכם את כל הדברים שמציינים את הספרה 2 בסרט "צל של ספק" (Shadow of a Doubt) שיצא לאקרנים בתחילת 1943. כל דבר שמסמל דואליות, פיצול, תאומים וכו'. אני יושבת מול המסך וחושבת: רגע, אז גם השעה בשעון היא 2? וגם הוויסקי ש'הדוד צ'ארלי' מזמין הוא כפול? כאילו הבמאי לא נח לרגע מ"שתילת" עוד ועוד מוטיבים שיסבירו לנו שמדובר פה בפיצול אישיות. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

הסרט מספר על 'צ'ארלי' (ג'וזף קוטן, 1905-1994), שמגיע לחוף המערבי לבקר את משפחת אחותו הגדולה 'אמה' (פטרישיה קולינג, 1892-1974) ואת אחייניתו האהובה 'צ'ארלי' (תרזה רייט, 1918-2005), שנקראת על שמו. אלא שהאחיינית המהופנטת מקסמו של הדוד, מתחילה לחשוד שהוא רוצח אלמנות סדרתי. היחסים בין הדוד לאחיינית מרגישים רומנטיים, מה שיוצר תחושה מוזרה בזמן הצפייה.

אבל הסיפור הוא גם, ואולי בעיקר, על מאבק בין היצרים: הטוב והרע. אולי כל אחד מאיתנו הוא קצת 'צ'ארלי' טוב וקצת 'צ'ארלי' רע?

כפי שוודאי הובן, את היום השני למרתון 30 ימים-30 סרטים, הקדשתי ל"צל של ספק". האגדה מספרת שזה היה הסרט האהוב ביותר על היצ'קוק. הוא אמנם טען בראיון שזה לא בדיוק כך, אבל גם אם לא עליו, זה כנראה הסרט ההיצ'קוקי האהוב ביותר עליי. אני אוהבת אותו מ-74 סיבות שונות, החל מהסיפור על שלוות העיירה הקטנה שמופרת (סיפורי עיירות קטנות תמיד טומנים בחובם דברים מעניינים. גם בסדרות טלוויזיה זה כך, ע"ע: "טווין פיקס") ועד ג'וזף קוטן, שחקן אהוב עליי ביותר: מצודד, אלגנטי, תיאטרלי, כריזמטי. מאוד שנות ה-40.
כמה אנקדוטות:
1. לפני שבוע נתקלתי בסרטון שניסה לענות על השאלה: מדוע שחקנים בסרטים ישנים דיברו מוזר. תמיד חשבתי שהם דיברו רגיל לתקופתם עם סלנג שהיה נהוג אז, והסאונד המיושן של הסרטים גרם להם להישמע מוזר בפני הצופה העכשווי. אבל מסתבר שהיה מבטא אנגלי מיוחד מקובל אצל בני המעמד הגבוה וגם השחקנים אימצו אותו.

נזכרתי בסרטון הזה כשהקשבתי היום לג'וזף קוטן מדבר (הוא אגב, הושפע בסגנון הדיבור גם מתסכיתי הרדיו שבהם השתתף וממשחק בתאטרון, לצד חברו אורסון וולס). זה הסרטון, אם בא לכם.

2. ג'וזף קוטן כתב אוטוביוגרפיה בשם: Vanity Will Get You Somewhere, יש לי אותה, בטח אשלים את קריאתה יום אחד. הוא סיפר שם סיפור קטן וחמוד שכתבתי עליו פעם בבלוג הזה, על איך הוא ביקש מהיצ'קוק שינחה אותו כיצד לשחק רוצח, לקראת צילומי "צל של ספק", ואיך היצ'קוק הנחה אותו. זה הסיפור.

זה מזכיר לי שלפני כשבועיים עברתי ברחוב, ובטלוויזיה גדולה בפיצוציה שודרו חדשות על עוד פיגוע דקירה. הופיע שם מכר של הדוקר שאמר: "הוא לא יכול לפגוע בזבוב", וזה גם היה הכיתוב מתחתיו. לא הספקתי להוציא את הנייד כדי לצלם זאת, אבל זה כמובן הזכיר לי את המשפט הזהה מהסוף של "פסיכו". זה משפט שאנשים נוטים להגיד כשהם מגלים שהשכן השקט שלהם הוא מטורף: …But he wouldn't hurt a fly.

הקשר בין המשפט הזה לג'וזף קוטן ולהכנה שלו לקראת צילומי "צל של ספק", הוא שהיצ'קוק ידע שלרוצחים סדרתיים אין קרניים או שלט ניאון על הראש או כיתוב על החולצה או כל דבר אחר שמבדיל אותם מהחברה. הוא ידע שהם רגילים. לכן הוא מיקם אותם בתוך החברה. הם חלק מהחברה הנורמטיבית ומנסים להיטמע בתוכה. ולכן הם יותר מפחידים, כי הם בתוכנו ואנחנו בתוכם.

הרוצחים של היצ'קוק הם לא אנשים מוזרים שגרים בסמטה. הם אולי הדייר ששכר חדר באכסניה, ואולי הדוד האהוב שהגיע לבקר, ואולי השכן השמנמן וחסר הייחוד שגר ממול, ואולי הבעל הרומנטי? זאת הבנה כאילו מובנת מאליה, אבל זאת בדיוק הטכניקה הקטנה שגורמת לסרטים של היצ'קוק להפתיע, למתוח וקצת להלחיץ.
3. בתחילת הסרט 'הדוד צ'ארלי' שוכן בבית מס' 13 (בדומה למס' הבית ב"הדייר").

4. 'הדוד צ'ארלי' מפקיד בבנק 40 אלף דולר – סכום זהה לזה שגנבה 'מריון קריין' ממעסיקה ב"פסיכו". אגב, על-פי הביוגרפיה של היצ'קוק: "צדה האפל של הגאונות" (מאת דונלד ספוטו, הוצ' דביר), זה גם היה הסכום שהיצ'קוק הפקיד בתקופת צילומי "צל של ספק", בעבור הבית שרכש בדרך בלאג'יו בלוס אנג'לס.

5. כש'אן', בת המשפחה הקטנה, עונה לטלפון כדי לקבל פרטים על המברק שהתקבל, היא אומרת למוקדנית שהיא לא מוצאת עיפרון כדי לכתוב את המסר. "אני מנסה לא להעמיס על המוח דברים לא חשובים", היא אומרת למוקדנית, "כי אני צריכה לזכור כל כך הרבה דברים". נכון שזה נשמע כמו משפט ש'שלדון קופר' יגיד ב"המפץ הגדול"?

20151201_110640(0)
6. נחמד לראות זוג הורים סימפתי ואמפתי בסרט של היצ'קוק. זה קרה ב"הדייר" אתמול, וב"צל של ספק" היום. לאמא ב"צל של ספק" קוראים 'אמה' (Emma), שמה האמיתי של אמו של היצ'קוק. אמו מתה ב-1942 באנגליה, במהלך הפקת סרט זה. "אירוע זה, שקדמו לו חודשים של דאגה ואחריו באו חודשים ארוכים של יגון חרישי, הוא שהפך את "צל של ספק" כולו לרשת של רמיזות אישיות", נכתב בביוגרפיה על הבמאי, "סרט זה הוא גם מפתח לסבך חייו הפנימיים [של היצ'קוק] ולתחושת האשמה שלו, וגם רשת של משמעויות הזורעת אור על יחסיו עם בני משפחתו, עם זהותו השסועה ועם התרבות המפוצלת שממנה היגר…".

'אמה ניוטון' ב"צל של ספק" הייתה גם האם החיובית האחרונה בסרטיו של הבמאי, כך על-פי הביוגרפיה: "תחושותיו המבולבלות [של היצ'קוק], רגשות האשמה שלו, ההתנגשות בין אהבה לטינה, כל אלה התפרצו לאחר מותה [של אמו], ובסרטיו הבאים, מן האם השתלטנית והרודנית ב"הנודעת" ואילך, מצוירת דמות האם בצבעים כהים יותר".
7. העלילה מתרחשת בסנטה רוזה-קליפורניה, אז עיירה (בשנות ה-40 – כ-12 אלף תושבים), היום עיר (למעלה מ-170 אלף תושבים) – ובה גם צולם חלק נכבד מהסרט (צילומי חוץ היו נדירים למדי בזמנו).

יצא לי בעבר הרחוק דווקא להיות בסנטה קלרה-קליפורניה ( : וגם ב-בודגה ביי ("הציפורים") שנמצאת יחסית קרוב לסנטה רוזה, ובסן פרנסיסקו ("ורטיגו"), העיר הגדולה הסמוכה, אבל אין לי מושג איך פספסתי את העיר שבה צולם הסרט המופלא הזה.

היצ'קוק אהב את האזור הזה של קליפורניה, היה לו בית נופש בסביבה. יש (לי) ספר שנקרא: Footsteps in the Fog: Alfred Hitchcock's San Francisco, שבין היתר מציג לוקיישנים מסרטים של היצ'קוק שצולמו באזור סן פרנסיסקו, וכיצד הם נראים היום. מהלוקיישנים של סנטה רוזה כפי שנראים ב"צל של ספק", לא נותר הרבה כיום, אבל בית משפחת ניוטון עדיין קיים. פרטים בשני הסרטונים הבאים:

 

מודעות פרסומת

ג'וזף קוטן בתפקיד "הדוד צ'ארלי"

הנה סיפור קצר על איך היצ'קוק תדרך שחקן לשחק רוצח. זה מעניין בהתחשב בכך שמדובר בבמאי שסיפק לקולנוע כל כך הרבה דמויות שהמוסריות מהן והלאה. זה מעניין, כי בזמן שהוליווד – ובהתאמה, גם אנחנו בחיים הנוחים למחשבה שלנו – חילקה את העולם ל"טובים" ו"רעים", היצ'קוק הישיר מבט לצופיו (באמצעות סרטיו) ואמר: אתם גם טובים וגם רעים – Deal with it.

הסיפור פשוט, אבל מבטא, למשל, את חוסר הרצינות שבה היצ'קוק התייחס לניסיונות של שחקניו לחפש עומק בדמויות ששיחקו. מן הידועות היא, שכשחקנית שאלה אותו מה מניע את הדמות שלה, הוא ענה: המשכורת. כי עבור היצ'קוק – השחקנית, הצלם, התאורן והתסריטאי, היו כולם כלים במשחק השחמט שנקרא המוח שלו. אגב, הוא גם התייחס לדברים בהרבה פחות רצינות מכפי שנדמה.

החודש לפני 70 שנה, ב-12 בינואר 1943, התקיימה הפרמיירה הניו יורקית של הסרט "צל של ספק" (Shadow of a Doubt). שלושה ימים לאחר מכן הסרט הופץ בבתי קולנוע ברחבי ארה"ב. לימים יהפוך, בניסיונות שלנו, שלי, לדרג כל דבר ברשימה ברורה ומסודרת – לסרט של היצ'קוק שאני הכי אוהבת. כבר כתבתי כאן בעבר למה. בגלל ג'וזף קוטן (Joseph Cotten, 1905-1994).

באוטוביוגרפיה שלו: Vanity Will Get You Somewhere (הוצאת טו-אקסל פרס, 1987), מתאר קוטן, ששיחק בסרט את "הדוד צ'ארלי" (Uncle Charlie), רוצח אלמנות עשירות (לטעמי, לצד "נורמן בייטס", אחד משני הרוצחים הטובים ביותר של היצ'קוק ומהטובים בקולנוע) – את המפגש שבו ביקש מהיצ'קוק, תדרוך לגבי דמותו.

וכך כתב קוטן בספרו: לפני שעזבנו לסנטה רוזה-קליפורניה (העיר שבה צולם הסרט), הייתה לי פגישה עם היצ', לשוחח על התפקיד של "הדוד צ'ארלי" – אדם שנמצא בראש רשימת המבוקשים של ה-FBI וכזה עם פילוסופיה מורכבת למדי, אשר תמך בהשמדת אלמנות עשירות אשר ערכו לבעליהן הלוויות יקרות.

"מה מדאיג אותך?", שאל היצ'.

"מעולם לא שיחקתי רוצח, וכאן אני אחד שידוע ברחבי המדינה כרוצח האלמנות העליזות".

"ואתה רוצה שאומר לך איך רוצח מתנהג", ציין היצ'.

"אתה המומחה", אמרתי.

"בוא איתי", הוא אמר, למרות שצריך היה לומר: "אני אבוא איתך…", שכן נכנסנו לרכב שלי.

בדרכנו העירה הוא אמר לי שמעולם לא נהג. "אני יודע איך", אמר, "למעשה, לימדתי את אשתי ואת בתי לנהוג… אבל בתוך כביש הגישה הפרטי של הבית. בכל פעם שאני רואה שוטר, אני פשוט מתפרק לחתיכות".

"אני מניח שמראה של שוטר יוצר תחושת אשם בכל אחד מאיתנו", אמרתי.

"אני לא מדבר על תחושה", היצ' ענה, "אני מדבר על פאניקה אמיתית".

"מה אתה חושב שהדוד צ'ארלי מרגיש בזמן שהוא רואה שוטר?", שאלתי.

"הו, דבר אחר לגמרי", אמר היצ', "הדוד צ'ארלי לא מרגיש אשמה כלל. עבורו, ההשמדה של אלמנות היא הקרבה, תרומה סוציולוגית חשובה לציוויליזציה. זכור, כשג'ון ווילקס בות' קפץ לבמה בתיאטרון פורד אחרי שירה את הירייה הקטלנית, הוא היה מאוכזב שלא קיבל תשואות בעמידה".

אנו נוסעים על רודיאו דרייב ב-בברלי הילס. "עצור וחנה היכן שתוכל", הוא אמר, "בוא נצא לסיבוב".

"הסתכל היטב בגברים שחולפים על פנייך ותאמר לי מתי אתה מבחין ברוצח", אמר.

התחלתי להבין. עצרתי להביט ליד חלון ראווה.

"לא, לא", אמר היצ' ומשך אותי הצידה, "אנו מחפשים רוצחים, לא גנבים".

"מה לגבי האיש הזה שם, עם העיניים הערמומיות?", שאלתי. "הוא יכול להיות רוצח".

"ווטסון, ידידי", היצ' ענה, "העיניים הללו אינן ערמומיות, הן פשוט מתמקדות ברגל נאה שיוצאת מרכב".

"מה שאתה מנסה לומר, הוא שרוצח נראה והולך בדיוק כמו כל אחד אחר", אמרתי.

"או להפך", ענה היצ'.