הארכיון של אפריל, 2013

מלמעלה למטה: ג'ון פורסיית, ברברה בל גדס, מרטין לנדאו

בשבוע שעבר צפיתי, שוב, ב"מארני" (Marnie, 1964), תוך כדי קריאה ב-IMDb. אני קצת מכורה לפרטי הטריוויה הקטנים האלה. אחד הדברים שגיליתי היה שהילדה בסצנת הפלשבק, ששיחקה את 'מארני' בילדותה (טיפי הדרן הייתה 'מארני') ואפילו לא זכתה לקרדיט בסרט, היא מלודי תומאס סקוט (נ' 1956) – הידועה בעיקר כ'ניקי ניומן' מ-1,448 הפרקים שבהם שיחקה (המספר עולה בעודכם קוראים) באופרת הסבון האמריקאית "צעירים חסרי מנוח" (The Young and the Restless, משודרת מ-1973). הפרט הזה, יחד עם ידע על עוד כמה כוכבי טלוויזיה ששיחקו קודם אצל היצ'קוק, הביא אותי לכתוב את הפוסט הבא.

המעבר של שחקנים בין קולנוע לטלוויזיה היה קיים מאז המצאת הטלוויזיה, למרות נטייה, אולי, לחשוב שתסריטים מצוינים בטלוויזיה, מול תסריטים פחות מאתגרים בקולנוע – יצרו גל כזה דווקא בשנים האחרונות. שחקנים, מטבעם, משחקים בכל מקום שמאפשר להם, כמובן גם בתאטרון, וכך תמיד היה ויהיה המעבר בין המדיומים השונים. זה גם כורח הנסיבות, שכן מעטים הם אלו שהופכים לכוכבי קולנוע גדולים. וגם הגדולים מגלים שבשלב מסוים המסך הגדול מעדיף את כוכביו צעירים.

אבל ענייננו בשחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק. יש כמה כאלה שזכו לחיי נצח בטלוויזיה, אבל גם בזכות תפקידים, רובם משניים אמנם, בכמה מהסרטים הטובים של היצ'קוק ושל הקולנוע בכלל. קחו למשל את ברברה בל גדס (1922-2005), שזכורה כ'מיס אלי יואינג' בסדרת האייטיז (המתקמבקת) "דאלאס" (1978-1991, Dallas). שנים קודם לכן היא שיחקה את 'מידג' ווד' העגמומית, חברתו של 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט), אשר מאוהבת בו חד-צדדית ב"ורטיגו" (1958).

ריימונד בר (1917-1993), ששיחק את השכן הרוצח 'לארס ת'ורוולד' ב"חלון אחורי" (1954), מוכר יותר כעורך הדין 'פרי מייסון' מסדרת הטלוויזיה באותו שם (1957-1966, Perry Mason. ובין השנים 1985-1993 בסדרת סרטי טלוויזיה); וכן כ'רוברט איירונסייד', הבלש בכיסא הגלגלים מסן פרנסיסקו, מהסדרה "איירונסייד" (1967-1975, Ironside).

ג'ון פורסיית (1918-2010) ייזכר בעיקר כ'בלייק קרינגטון' ב"שושלת" (Dynasty, 1981-1989) וגם כקול של 'צ'ארלי' ב"המלאכיות של צ'ארלי" (1976-1981, Charlie's Angels). אבל הוא שיחק אצל היצ'קוק בשני סרטים: "טופז" (1969) ו"מי רצח את הארי?" (The Trouble with Harry, 1955) וגם בסדרת הטלוויזיה של הבמאי. אגב, "מי רצח את הארי?" היה סרט הבכורה של שירלי מקליין (נ', 1934).

בפוסט "מילון הציפורים" הזכרתי את השחקנית דרלין קונלי (1934-2007), שידועה מתפקידה כ'סאלי ספקטרה' ב'היפים והאמיצים' (The Bold and the Beautiful, משודרת מ-1987). חדי הבחנה יוכלו לזהות אותה כמלצרית שמתבוננת בחלון לפני הפיצוץ בתחנת הדלק, בסצנה קצרה ב"הציפורים" (1963).

סוזן פלשט (1937-2008), המורה 'אנני' ב"הציפורים", מוכרת יותר לקהל האמריקאי מהטלוויזיה, כמי ששיחקה ב"המופע של בוב ניוהרט" (1972-1978, The Bob Newhart Show). בשנותיה האחרונות הייתה שחקנית אורחת בסדרה "וויל וגרייס" (1998-2006, Will & Grace) בתפקיד אמה של 'קארן ווקר' ('קארן' הייתה אחת הדמויות הראשיות). אגב, השחקנית ורוניקה קרטרייט (נ' 1949), ששיחקה ב"הציפורים" את הילדה 'קאתי ברנר' (האחות הקטנה של מיץ'), שיחקה גם היא ב"וויל וגרייס", בפרק אורח, כאם של דמות ראשית אחרת: 'ג'ק מק'פרלנד'.

מרטין לנדאו (נ' 1928), שאחד מתפקידיו הקולנועיים המוכרים ביותר היה כ'לאונרד' ב"מזימות בינלאומיות" (1959), שיחק לאחר מכן בטלוויזיה כאחד מאנשי הצוות בגרסה המקורית של הסדרה "משימה בלתי אפשרית" (1966-1973, Mission: Impossible).

מקדונלד קרי (1913-1994) שיחק בין השנים 1965-1993 את 'ד"ר טום הורטון' באופרות הסבון "ימי חיינו" (Days of Our Lives, משודרת מ-1965). אצל היצ'קוק הוא שיחק את הבלש 'ג'ק גרהם' ב"צל של ספק" (1943) – שמתאהב ב'צ'ארלי ניוטון', בשעה שהוא רודף אחרי דודהּ, רוצח האלמנות, 'הדוד צ'ארלי'.

ב"היורשת" (Family Plot, 1976), סרטו האחרון של היצ'קוק, הופיע השחקן וויליאם דיוואן (William Devane, נ' 1939) – שאת תהילתו קיבל בטלוויזיה, כ'גרג סאמנר' באופרת הסבון הלילית (והספין-אוף של "דאלאס") – "נוטס לנדינג" (1979-1993, Knots Landing). אגב, באותו סרט אחרון של היצ'קוק, הופיעה, בתפקיד משני, גם קתרין הלמונד (נ' 1928) לנצח 'מונה', הסבתא מ"מי הבוס" (1984-1992, ?Who's the Boss).

כתבתי כאן בעיקר על שחקנים שהיו משניים אצל היצ'קוק, אבל מרכזיים בסדרות טלוויזיה אמריקאיות. יש גם שחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק והגיעו לטלוויזיה לתפקידי אורח בלבד. כדוגמה אחת (ויש הרבה), קחו את הסדרה "ספינת האהבה" (The Love Boat, 1977-1987), שהייתה מסוג הסדרות שכולם הופיעו בהן בתפקיד אורח (ע"ע "חוק וסדר" או אפילו "סיינפלד").

בדיקה מהירה ב-IMDb העלתה שבין השחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק והגיעו לספינה לתפקיד אורח (קרי, דמות שעולה על הספינה לכאורה למטרת נופש, ואז קורה לה משהו, אבל עד סוף הפרק הכל מסתדר ואפילו קפטן סטובינג מזמין אותה לארוחה סביב שולחנו) ניתן למצוא את: אן בקסטר (שיחקה אצל היצ'קוק ב"אני מתוודה"); ורה מיילס ("האיש הלא נכון", "פסיכו"); פארלי גריינג'ר ("חבל", "זרים ברכבת"); ריי מילנד ("אליבי"); איב מארי סיינט ("מזימות בינלאומיות"); ג'נט לי ("פסיכו"); ג'ון מקינטייר ("פסיכו"); וגם: ריימונד בר וג'ון פורסיית.

מלמעלה למטה: סוזן פלשט, מקדונלד קרי, מלודי תומאס סקוט

מודעות פרסומת

נתחיל בכך שהפוסט הזה הוא ספויילר, אז מי שטרם צפה (ואתם חייבים!) בפרק 9 בעונה החמישית של הסדרה "קאסל" (Castle, 'יס אקשן') – שיפסיק לקרוא עכשיו. מדובר בפרק 100 החגיגי של הסדרה, אני מודה שלא ממש צפיתי ב-99 הקודמים, אבל לפני כשבועיים קראתי ידיעה שהפרק הזה יהיה הומאז' להיצ'קוק ובעיקר ל"חלון אחורי" (Rear Window, 1954), אז כמובן שהסתקרנתי.

התסריטאים של "קאסל" הצליחו "לרענן" – בעצם לא בטוחה ש"לרענן" זו המילה הנכונה, כי "חלון אחורי" הוא לגמרי על-זמני – אולי "למדרן" (מלשון מודרניות) את עלילת הסרט שבשנה הבאה יחגוג 60 לצאתו, לתוך פרק מעולה בסדרת משטרה רגילה. מאותן סדרות שמפענחות רצח בכל פרק, משל הייתה ניו יורק בית גידול למאות רוצחים רגילים או סדרתיים (ככה לפחות נדמה מכמות סדרות המשטרה שעלילותיהן מתרחשות בעיר).

ועכשיו הספויילר: היצ'קוק כ-Theme party נשמע כמו רעיון מקורי וראוי. אונלי אין אמריקה יכולים לחשוב על רעיון כזה למסיבה (נכון, זה רק בטלוויזיה, אבל איכשהו נראה לי שכבר נחגגו שם ימי הולדת עם נושאים הרבה יותר מוזרים). הסוף של הפרק טוויסטי ומצחיק, לטעמי היה עובר את אישור הבמאי שמצדו תיבל בהומור הרבה מאוד סרטים שלו.

עלילת הפרק בקצרה: 'קאסל' (נתן פיליון) מרותק לכסא גלגלים, עם גבס ברגל ומשקפת שקנתה לו בתו כדי שיעביר את הזמן. ואם יש משקפת במערכה הראשונה, אז מישהו יציץ לבתי השכנים במערכה השנייה. ו'קאסל' מציץ לבתי השכנים – שמסודרים, כמו ב"חלון אחורי", בצורת פריימים של סליל צילום וחושפים, כמו תמונה, את מה שקורה בבית.

ומה שקורה בבית, באחד מהם, זה שהשכן מגלה שאשתו בגדה בו. הוא אוחז סכין ונכנס לחדר השינה החשוך, שבו נמצאת האשה ואשר תריסיו מוגפים. 'קאסל' לא רואה מה עושה השכן עם הסכין בחדר, אולם מאותו רגע האשה נעלמת מהפריים. הוא בטוח שהשכן רצח את האשה, גלגל את גופתה בתוך שטיח והעביר את השטיח למתקן אחסון. כמובן שאף אחד מסביב לא מאמין ל'קאסל' וכולם מספקים לו הסברים, לכאורה הגיוניים, לגבי היעלמות האשה. טו מק לונג סטורי שורט: בסוף מתברר שהכל היה הצגה אחת גדולה שנועדה להעביר ל'קאסל' את הזמן ולמשוך אותו להגיע לדירת השכן, רק כדי לגלות שעשו לו מסיבת הפתעה.

לחובבי הניואנסים (ז"א לי), בין אזכורי היצ'קוק בפרק: הסרט "חלון אחורי" מוזכר כבר בהתחלה; לאחר ש'קאסל' המגובס טוען שצפה ברצח שהתרחש בבית השכנים, הקולגות-השוטרים מכנים אותו ג'ימי סטיוארט – סטיוארט הוא כמובן השחקן הראשי ב"חלון אחורי", ששיחק את 'אל.בי. ג'פריס' המגובס שמציץ לדירות השכנים ומגלה שהתבצע באחת מהן רצח.

עלילת הפרק לפיה השכן רצח את אשתו ואף אחד לא מאמין ל'קאסל', דומה עד זהה לעלילת הסרט, שבו לא מאמינים ל'ג'פריס'. בפרק, השכן/הבעל טוען שאשתו חיה ושלמה ויצאה מהבית, אולם 'קאסל' רואה שהתיק שלה נותר בבית – והרי אין סיכוי שאשה תצא מהבית בלי התיק שלה. גם זה לקוח מהסרט; בגרסה המודרנית 'קאסל' מנסה לצלם את השכן במצלמת וידאו, לעומת מצלמת סטילס בגרסת הסרט; חברתו של 'קאסל', 'בקט', מזמינה אותו למסעדה, סצנה שמזכירה קלות את ה"טייק אוויי" ש'ליסה' (גרייס קלי) הביאה ל'ג'פריס' ממסעדת '21'; אגב, 'בקט' לבושה בסוף הפרק באלגנטיות שמזכירה, אם כי במעומעם, את 'ליסה'; 'קאסל' עצמו גר בניו יורק, אם כי אני לא יודעת אם הוא גר ב-וויליג', כפי שגר 'ג'פריס'.

אגב, במקביל להומאז', הפרק עוסק בפרשיית רצח אחרת שהצוות מנסה לפענח, ללא 'קאסל' המרותק לביתו, כאשר לדמות הנרצחת קוראים 'מיס דה ווינטר'. כן, כן, אותו שם שבו נקראה דמותה של ג'ואן פונטיין ב"רבקה", סרטו של היצ'קוק מ-1940 שזכה באוסקר. פונטיין הייתה 'מיס דה ווינטר' השנייה שנישאה ל'מקסים דה ווינטר' (לורנס אוליבייה). 'מיס דה ווינטר' הראשונה, הלא היא 'רבקה' – מתה, עם חשד שנרצחה על ידי בעלה.

בקיצור: פרק מומלץ ביותר.

מונטגומרי קליפט ב"אני מתוודה"

"אני מתוודה בפני האל הגדול ובפנייך, אבי, כי חטאתי", כך כתוב בתפילת הווידוי הקתולית עליה התחנך היצ'קוק אי שם בתחילת המאה ה-20 ובהשראתה יצר, שנים לאחר מכן, את מה שמוגדר כ"סרטו הקתולי ביותר" – "אני מתוודה" (I Confess, 1953). סרט אפלולי, חסר הומור, אבל כולל את כל אותם מוטיבים היצ'קוקיים מוכרים ואהובים (לפחות על ידי), החל מחילופי האשמה ברצח והמרדף אחרי האדם הלא נכון, ועד הבגידה של אדם קרוב, האהבה החד-צדדית, הדואליות, נשים וגברים, הפחד מהמשטרה ואפילו גרמי מדרגות. והכל על רקע הרחובות העתיקים של קוויבק.

קונספט תא הווידוי (שמוכר לרובנו רק מהקולנוע) נראה, על פניו, כרעיון דתי מסקרן. הכומר כפסיכולוג זמין, מהיר וזול (למעשה בחינם), שאפילו לא צריך להסתכל לו בעיניים כשמדברים איתו. בסרט, שמבוסס על מחזה, הרעיון הוקצן לווידוי של אדם על רצח שביצע, כאשר גם לכומר שבפניו התוודה היה מניע (שאותו המתוודה לא ידע) לרצוח את הנרצח. היצ'קוק מתייחס בסרט אל רעיון הווידוי הקתולי, כעונש, בין אם עבור הכומר הכלוא במידע שאסור לו לחשוף ועלול לעלות לו בחייו; בין אם עבור המתוודה – מהגר גרמני שמוסריותו מתדרדרת מרגע לרגע; עבור רעייתו של המהגר שכלואה בין הרצון להגן על בעלה ובין תחושת האשמה; ואולי העונש הוא עבור היצ'קוק הילד הקתולי?

"אני מתוודה" יצא לאקרנים כמעט בדיוק לפני 60 שנה, ואתמול צפיתי בו שוב, שנים לאחר הצפייה הראשונה. סוג של צפייה ראשונה, כי שכחתי את רובו. בחודשים האחרונים חזרתי להרבה סרטים של היצ'קוק שצפיתי בהם פעם, לא מה-A List כמו "פסיכו", "מזימות בינלאומיות", "חלון אחורי" או "ורטיגו", שאני צופה בהם פה ושם, בין אם באופן פרטי או כי הם משודרים הרבה בטלוויזיה – אלא הפנינים הנסתרות. הסרטים שלא זכו להצלחה גדולה בקופות או אצל המבקרים ולא נכנסו לשום פנתאון או ארכיון לאומי או רשימה מסכמת של מכון קולנוע. אבל… ואני מנסה להימנע מקלישאת היין שמשתבח – הם איכותיים ומהנים כמו אחיהם המוכרים יותר.

אחד הדברים המעניינים בסרט, הגם אם שולי למוטיבים הדתיים הרבים שבו, הוא נושא האהבה. זאת, למרות שמדובר ב"אהבה היצ'קוקית", קרי, אהבה לא ממומשת, חד צדדית, כזאת שמשהו עומד בדרכה וכו'. "רות", שאותה משחקת אן בקסטר (Anne Baxter, 1923-1985), מאוהבת (טוב, זה די מתבקש) בכומר "מייקל לוגן" שמשחק מונטגומרי קליפט (Montgomery Clift, 1920-1966), אהובה לשעבר שיצא למלחמה וכשחזר, העדיף את הדת על פניה. לטעמי, זה אחד הסרטים היותר רומנטיים של הבמאי, ושוב – בגבולות היכולת שלו, שכן את תהילתו הוא לא קיבל, כידוע, מבימוי קומדיות רומנטיות.

מדובר גם בשילוב פעולה מעניין של היצ'קוק עם קליפט, שחקן "השיטה". מן הידועות היא שהיצ'קוק היה במאי שכל הערכה שלו כלפי שחקנים ומתודות משחק הייתה מקרית בהחלט. זכורה האמרה שיוחסה לו כי "שחקנים הם בהמות". הוא הכחיש וטען שלא אמר ששחקנים הם בהמות, אלא רק שצריך להתייחס אליהם כבהמות. או תשובה שלו לשחקנית, נדמה לי אינגריד ברגמן, ששאלה אותו מה מניע את הדמות שלה והוא ענה לה: "המשכורת". כך או כך, שחקן "השיטה" בסרט של היצ'קוק זו כבר סיבה מסקרנת לצפות בסרט הזה. אגב, גם קארל מלדן (Karl Malden, 1912-2009) המצוין, שמשחק בסרט את בלש המשטרה, הוא שחקן "השיטה", אולם דמותו משנית.

אבל למרות השוני בין הגישות של הבמאי ושל השחקן הראשי שלו, בשיתוף הפעולה היחידי ביניהם – נראה ש-קליפט, עם המבט המיוסר, המאופק, האלגנטי וגם המזוגג (בין אם בגלל שכרות או בגלל "השיטה"), התאים להיצ'קוק, חובב מבטים/התבוננות (פנימית/חיצונית) בסרטיו. מדובר בשחקן שייזכר כאחת הדמויות הטרגיות של הוליווד, שבמשחקו את הכומר הנאשם, מעביר תחושה של אדם שהמצוקה לא זרה לו. קליפט, שאמנם לא זכה בשעתו לביקורות מחמיאות על תפקידו בסרט זה, מציג תצוגת משחק ראויה שמעבירה תחושת כבדות גם אל הצופה, והוא בהחלט סיבה מרכזית לצפייה בסרט הזה.

***
אגב, הערת שוליים: אתמול חל יום הולדתה ה-89 של דוריס דיי, ששיחקה אצל היצ'קוק ב"האיש שידע יותר מידי" (1956) בו היא שרה את השיר זוכה האוסקר "קה סרה סרה". גם מרלון ברנדו (1924-2004), מסתבר, נולד אתמול לפני 89 שנה, ואמנם לא שיחק אצל היצ'קוק (למרות שזה יכול היה להיות מעניין), אבל היה בין דורו וסגנונו של קליפט ושניהם אף נולדו באותה עיר: אומהה-נברסקה.

***

ועוד משהו קטן במחלקת הפיקנטריה: רק אתמול גיליתי ש-אן בקסטר הייתה נכדתו של האדריכל פרנק לויד רייט (1867-1959). בית בהשראת עיצוב של רייט, ניתן למצוא בסוף "מזימות בינלאומיות".