הארכיון של פברואר, 2013

*** התאריכים מתייחסים לשנים שבהן נערכו טקסי האוסקר (הסרטים הם מהשנה שלפני, כמקובל בטקס).

היום, 24 בפברואר 2013, ייערך בפעם ה-85 טקס האקדמיה האמריקאית לקולנוע – האוסקר. מאות מיליוני אנשים, כמעט בכל מדינה בעולם, יצפו באירוע התבניתי, המאורגן, המלוטש והנוצץ הזה, שיספק רגעים שבתוך שעות ייכנסו לספרי ההיסטוריה של הקולנוע. כל טקס כזה, מאז הראשון שבהם, סיפק פרטי טריוויה ואנקדוטות שדובר בהם במשך שנים, מהנאום הכי מרגש ועד הכישלון הכי צורם. והעיקר, להמשיך לחייך ולמחוא כפיים, גם כשמפסידים. פילוסופיית האוסקר כולה.

לרגל האירוע החגיגי, הנה כמה דברים מעניינים על טקס האוסקר:

ראשית, הפסלון: מדובר בדמות גבר האוחז בידו חרב ועומד על סליל פילם. הוא מצופה בזהב 24 קראט, גובהו 13.5 אינץ' (34 ס"מ), משקלו 8.5 פאונד (כ-3.8 ק"ג) ושוויו (לייצור) למעלה מ-300 דולר, הגם שהזוכים מתחייבים שלא למכור את הפסל, אלא בחזרה לאקדמיה לקולנוע, בסכום סמלי למדי. הפסל עוצב בידי המעצב האמנותי של אולפני MGM, סדריק גיבונס (Cedric Gibbons, 1893-1960), שזכה בעצמו בפרס 11 פעמים.

בשלוש השנים הראשונות לקיום הטקס, הפרס היה ידוע בשם "הפסל", כל כך ציפי לבני מצדו, כאשר האגדה מספרת שהספרנית של האקדמיה לקולנוע, מרגרט הריק, ציינה יום אחד ש"הוא דומה לדוד שלי אוסקר" – והשאר היסטוריה. האקדמיה עצמה השתמשה לראשונה, באופן רשמי, בכינוי "אוסקר", רק כשמונה שנים לאחר מכן. מאז היווסדו של האירוע חולקו בו 2,856 פסלים. לטקס השנה, שבו 24 קטגוריות, נוצרו 50 פסלים, אולם לא ידוע כמה מהם יחולקו עד פתיחת המעטפות.

הטקס הראשון נערך ב-16 במאי 1929 במלון רוזוולט בהוליווד, בהנחיית שחקן הראינוע דאגלס פיירבנקס (Douglas Fairbanks, 1883-1939). הגיעו אליו 270 מוזמנים ועיקרו היה ארוחה וריקודים. חלוקת הפרסים הייתה החלק הקצר של האירוע ונמשכה מספר דקות. הטקס התייחס לסרטים שנעשו בשנים 1927-1928, והזוכים הוכרזו שלושה חודשים לפני כן, מה שכמובן ביטל את אפקט ההפתעה.

הסרט הזוכה, מתוך שלושה מועמדים, היה "כנפיים" (Wings, 1927) בבימויו של וויליאם וולמן (William A. Wellman, 1896-1975), שסיפר על שני צעירים, האחד עשיר, השני בן מעמד הביניים, שמאוהבים באותה אשה ומתגייסים כטייסים למלחמת העולם הראשונה. הבמאי עצמו, וולמן, היה טייס באותה מלחמה. באותו אירוע הוענק פרס בקטגוריה שהתבררה כחד-פעמית: ג'וזף פרנהם (Joseph Farnham, 1884-1931) זכה בפרס על כתיבת כתוביות – אמנות שהפכה מיותרת עד שנערך הטקס הבא.

הטקס השני, שנערך באפריל 1930 והתייחס לסרטים מ-1928-1929, כבר שודר ברדיו והזוכים בו לא הוכרזו עד חלוקת הפרסים. הטקס שאחריו נערך לאחר שבעה חודשים בלבד, בנובמבר 1930, בניסיון של התעשייה לסגור פערים עם הסרטים שהפכו 'מדברים'. השחקנית נורמה שירר (Norma Shearer, 1902-1983), אז רעייתו של המפיק ארווין תלברג (Irving Thalberg, 1899-1936) – ממייסדי האקדמיה לקולנוע, ולימים מי שאוסקר הכבוד שניתן למפיקים (זה הפרס שהיצ'קוק קיבל) ייקרא על שמו – ואחיה, דאגלס, שהיה מהנדס קול, היו בני המשפחה הראשונים בהיסטוריה של הטקס שזכו שניהם בפרס.

עוד בני משפחה שזכו בפרס לאורך השנים: פרנסיס פורד קופולה (בימוי, תסריט, אוסקר כבוד), אביו קרמיין קופולה (מוזיקה), בתו סופיה קופולה (תסריט), גיסו דיוויד שייר (מוזיקה) ואחיינו ניקולס קייג' (משחק); האחים איתן וג'ואל כהן (בימוי, תסריט) ופרנסיס מק'דורמנד (משחק), רעייתו של ג'ואל; דיוויד או.סלזניק (כבוד), רעייתו ג'ניפר ג'ונס (משחק), וחמו (אביה של רעייתו הראשונה, איירין מאייר סלזניק) לואי בי. מאייר (כבוד); ג'ון יוסטון (בימוי, תסריט), אביו וולטר יוסטון (משחק), ובתו אנג'ליקה יוסטון (משחק); הנרי פונדה (כבוד, משחק) ובתו ג'יין פונדה (משחק); ג'ודי גארלנד (פרס מיוחד), בעלה השני וינסנט מינלי (בימוי) ובתם לייזה מינלי (משחק); מייקל דאגלס (כמפיק בפרס הסרט הטוב ביותר, משחק), אביו קירק דאגלס (כבוד) ורעייתו קתרין זיטה ג'ונס (משחק); ג'ון ווייט (משחק) ובתו אנג'לינה ג'ולי (משחק).

אבל נחזור לנורמה שירר: בטקס הרביעי שנערך ב-1931, היא מצאה עצמה במעמד מוזר כשהייתה זו שהכריזה על המועמדות לפרס השחקנית הטובה ביותר, כאשר גם היא ביניהן. היא לא זכתה. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה שחקן או שחקנית הכריזו על מועמדים בקטגוריה שלהם.

בטקס שנערך בנובמבר 1932, "גראנד הוטל" (Grand Hotel, 1932) זכה בפרס הסרט הטוב ביותר. זהו הסרט הראשון והיחיד שזכה בפרס המדובר מבלי שהיה מועמד באף קטגוריה אחרת. וולט דיסני (Walt Disney, 1901-1966) קיבל אז פרס הוקרה על יצירת מיקי מאוס (מיקי "נולד" ב-1928). דיסני היה גם המדבב הראשון של מיקי, וגם מי שזכה ביותר פרסי אוסקר מכל אדם אחר (כמפיק): 22 זכיות (60 מועמדויות), שלושה פרסים מיוחדים ופרס ארווין תלברג.

בטקס שנערך במארס 1934, התרחש רגע מביך במיוחד: המנחה, וויל רוג'רס (1879-1935 Will Rogers), פתח את המעטפה של הזוכה בפרס הבמאי הטוב ביותר: "זה לא יכול היה להיות אדם נחמד יותר", אמר, "עלה לכאן וקבל את הפרס, פרנק". הבמאי פרנק קאפרה (Frank Capra, 1897-1991), שהיה מועמד, קם מכיסאו והחל ללכת לכיוון הבמה. אלא שהתאורה "נחתה" על הזוכה האמיתי, הבמאי פרנק לויד (1886-1960 ,Frank Lloyd). קאפרה עמד קפוא במרכז החדר וחזר לכיסאו. לימים הגדיר את הרגע כ"הליכה הארוכה, העצובה וההרסנית בחיי". שנה לאחר מכן, קאפרה זכה בפרס על בימוי הסרט "זה קרה לילה אחד" (It Happened One Night, 1934) ולימים בעוד שני פסלונים מוזהבים. הוא גם הנחה את הטקס מספר פעמים והיה נשיא האקדמיה לקולנוע.

בטקס שנערך ב-1937, הוצגו לראשונה קטגוריות שחקן ושחקנית המשנה. בטקס של 1938 עלה אדם מסתורי לבמה וקיבל את פרס שחקנית המשנה, בשם הזוכה, אליס בריידי (Alice Brady, 1892-1939), שהייתה חולה ומרותקת למיטה. הוא ברח עם הפסל ומעולם לא נמצא. עד שהאקדמיה סיפקה פסלון חדש לשחקנית, זו הלכה לעולמה.

בטקס של 1940 נשבר מחסום הצבע: הטי מק'דניאל (Hattie McDaniel, 1892-1952), בת של עבד, לא רק הייתה השחקנית האפריקאית-אמריקאית הראשונה שזכתה בפרס (בקטגוריית שחקנית המשנה על תפקידה ב"חלף עם הרוח"), אלא גם הייתה האורחת השחורה הראשונה שהגיעה לטקס כמוזמנת. היא קיבלה מקום ישיבה ליד שולחן בצד האחורי של האולם, סמוך למטבח. בטקס של 1959 סידני פואטייה (Sidney Poitier, נ' 1927), הפך לשחקן האפריקאי-אמריקאי (נולד בארה"ב במהלך ביקור משפחתי. גדל בג'מייקה) הראשון, שהיה מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר, עבור "The Defiant Ones". הוא הפסיד לדיוויד ניבן (David Niven, 1910-1983). בטקס של 1964 פואטייה עשה היסטוריה נוספת וזכה בפרס, על "חמש נזירות וגבר אחד" (Lilies of the Field, 1963).

בטקס של 2002 (שחנך את אולמו החדש בתיאטרון קודאק), האלי ברי (Halle Berry, נ' 1966) הייתה השחקנית האפריקאית-אמריקאית הראשונה שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר. דנזל וושינגטון (Denzel Washington, נ' 1954), זכה בפרס השחקן הטוב ביותר, ולפואטייה הוענק אוסקר של כבוד. וופי גולדברג (Whoopi Goldberg, נ' 1955) הנחתה את הטקס.

בחזרה לעבר הרחוק יותר: בטקס של 1941 – זה שבו זכה בפעם היחידה סרט של היצ'קוק, "רבקה", כסרט הטוב ביותר – הוחלט לראשונה לסגור את המעטפות. אין יותר הצצות לפני האירוע. באותו אירוע, וולטר ברנן (Walter Brennan, 1894-1974), שזכה בקטגוריית שחקן המשנה, היה הראשון שסגר זכייה משולשת בפסלון. קתרין הפבורן (Katharine Hepburn, 1907-2003) תסגור את הפער שנים לאחר מכן, עם זכייתה השלישית (מתוך ארבע) על "נחש מי בא לסעוד" (Guess Who's Coming to Dinner, 1967).

בטקס של 1942, התווספו סרטים דוקומנטריים לתחרות. ג'ואן פונטיין (Joan Fontaine, נ' 1917) זכתה אז באוסקר על תפקידה ב"חשד" (Suspicion, 1941), ולימים תהיה השחקנית הראשונה והאחרונה שזכתה בפרס על משחק בסרט של היצ'קוק.

בטקס של 1944 הוענקו פסלי אוסקר עשויים טיח, מכוון שמתכת הייתה יקרת ערך בזמן מלחמת העולם השנייה. בטקס של 1945 הגבילו, לראשונה, את מספר הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, לחמישה (בשנים האחרונות המספר גדל). זו גם הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה שחקן היה מועמד על אותו תפקיד בסרט, בשתי קטגוריות: שחקן ראשי ושחקן משנה. מדובר ב-בארי פיצ'ג'רלד (Barry Fitzgerald, 1888-1961), ששיחק בסרט "הולך בדרכי" וזכה בפרס המשנה.

בטקס של 1949, "המלט" (Hamlet, 1948) היה הסרט הזר (אנגליה) הראשון שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. לורנס אוליבייה (Laurence Olivier, 1907-1989), שביים ושיחק בסרט, זכה גם בפרס השחקן הטוב ביותר. בכך הפך לאחד משני אנשים שזכו בפרס על משחק בסרט שביימו. השני יהיה רוברטו בניני (Roberto Benigni, נ' 1952) על "החיים יפים" (La vita è bella, 1997) בטקס של שנת 1998.

אגב, זכייתו של אוליבייה הפכה אותו ואת רעייתו דאז, ויויאן לי (Vivien Leigh, 1913-1967) לבעל ואשה הראשונים שזכו שניהם בפסלון המוזהב (לי זכתה בפרס השחקנית הראשית על "חלף עם הרוח" בטקס ב-1940, ולאחר מכן בפרס על "חשמלית ושמה תשוקה" בטקס ב-1952). זה קרה בשנית בטקס של 1987, אז פול ניומן (Paul Newman, 1925-2008) זכה בפרס השחקן הטוב ביותר על "צבע הכסף" (The Color of Money, 1986) ובכך הצטרף לרעייתו ג'ואן וודוורד (Joanne Woodward, נ' 1930) שזכתה בפרס בטקס של 1958 על "שלוש פנים לחווה" (The Three Faces of Eve, 1957).

הטקס של 1953 שודר לראשונה בטלוויזיה. לימים, הטקס הקצר ביותר ששודר היה ב-1959: שעה ו-40 דקות, והארוך ביותר ב-2002: ארבע שעות ו-23 דקות. בוב הופ (Bob Hope, 1903-2003) הנחה את הטקס 19 פעמים. יותר מכל אדם אחר. בין שאר המנחים במהלך השנים, היו: פרד אסטר, דני קיי, פרנק סינטרה, ג'וני קרסון, בילי קריסטל, דיוויד לטרמן, סטיב מרטין, ג'ון סטיוארט ואלן דג'נרס. הערב ינחה את הטקס סת' מקפרלן.

ב-1956 ג'יימס דין (James Dean, 1931-1955) הפך לשחקן הראשון שהיה מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר, לאחר מותו, עבור משחקו ב"קדמת עדן" (East of Eden, 1955). הוא הפסיד את הפרס לארנסט בורגנין (Ernest Borgnine, 1917-2012), שזכה על "מארטי" (Marty, 1955). "מארטי" זכה גם בפרס הסרט הטוב ביותר ובפרס הבימוי (ל-דלברט מאן, שהיה הבמאי הראשון שזכה בפרס הבימוי על סרטו הראשון) והיה הסרט האמריקאי הראשון שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל הסרטים של קאן והסרט האמריקאי הראשון שהוקרן בברה"מ.

בטקס של 1957, לראשונה, כל הסרטים המועמדים לסרט הטוב ביותר היו בצבע. ג'יימס דין הפך לשחקן היחידי שהיה מועמד פעמיים לאחר מותו, לפרס השחקן הטוב ביותר, הפעם עבור "ענק" (Giant, 1956). הוא הפסיד שוב, ל-יול ברינר (Yul Brynner, 1920-1985) ב"המלך ואני" (The King and I, 1956).

מועמדים נוספים לאוסקר לאחר מותם (רשימה חלקית בלבד): המלחינים ברנרד הרמן וג'ורג' גרשווין, השחקנים ספנסר טרייסי והית' לדג'ר, והבמאים סידני פולק ואנתוני מינגלה, שסרטים שלהם היו מועמדים לפרס. בטקס של 1977 פיטר פינץ' (Peter Finch, 1916-1977) היה הראשון שקיבל את פרס השחקן הטוב ביותר, לאחר מותו. הוא מת מהתקף לב חודשיים לפני הטקס, בזמן מסע יחסי ציבור לסרט "רשת שידור" (Network, 1976).

בטקס של 1962, שני במאים חלקו לראשונה את פרס הבמאי הטוב ביותר: רוברט וויז (Robert Wise, 1914-2005) וג'רום רובינס (Jerome Robbins, 1918-1998), על "סיפור הפרברים" (West Side Story, 1961). זה קרה שוב בטקס של 2008, אז האחים איתן (Ethan Coen, נ' 1957) וג'ואל כהן (Joel Coen, נ' 1954) זכו בפרס הבימוי על "ארץ קשוחה" (No Country for Old Men, 2007).

"והזוכה היא… זה תיקו!", הכריזה אינגריד ברגמן בטקס של 1969, שבו לראשונה שתי שחקניות זכו במספר קולות זהה וחלקו את פרס השחקנית הטובה ביותר: קתרין הפבורן (Katharine Hepburn, 1907-2003) – שזכתה בפרס גם בשנה שלפני ובסך הכל בארבעה אוסקרים – זכתה על "אריה בחורף" (The Lion in Winter, 1968 ). וברברה סטרייסנד (Barbra Streisand, נ' 1942), שזכתה על סרט הבכורה שלה, "מצחיקונת" (Funny Girl, 1968). התיקו הקודם בתולדות האוסקר, היה בקטגוריית השחקן הראשי בטקס שנערך ב-1932, אז זכו בפרס: פרדריק מארץ' (Fredric March, 1897-1975) על "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" (Dr. Jekyll and Mr. Hyde, 1931) ו-וולאס ברי (Wallace Beery, 1885-1949) על "האלוף" (The Champ, 1931).

בטקס של 1976, השחקנית לואיז פלטשר (Louise Fletcher, נ' 1934) הייתה הזוכה הראשונה שדיברה בשפת הסימנים בנאום התודה שלה מעל הבמה. פלטשר, שזכתה בפרס על תפקידה ב"קן הקוקיה" (One Flew Over the Cuckoo's Nest, 1975), הודתה להוריה החרשים.

בטקס של 1982, הוענק לראשונה פרס בקטגוריית איפור, למאפר בסרט "זאב אמריקאי בלונדון" (An American Werewolf in London, 1981). בטקס של 1988, לראשונה ברשימת המועמדים לפרס הבימוי לא נכלל אף במאי אמריקאי (המועמדים היו: ברנרדו ברטולוצ'י האיטלקי שזכה על "הקיסר האחרון", ג'ון בורמן האנגלי, לאסה הלסטרום השוודי, נורמן ג'ואיסון הקנדי ואדריאן ליין האנגלי).

בטקס של 1999 האירוע הועבר לראשונה, מאז שודר בטלוויזיה, לימי ראשון. בטקס של 2001, סטיבן סודרברג (Steven Soderbergh, נ' 1963) היה מועמד פעמיים לפרס הבמאי הטוב ביותר: על "טראפיק" (Traffic, 2000) – עליו זכה, ועל "ארין ברוקוביץ" (Erin Brockovich, 2000). זאת, לראשונה מהטקס של שנת 1939, אז מייקל קורטיז (Michael Curtiz, 1886-1962) היה מועמד על "Four Daughters" ועל "Angels with Dirty Faces", שניהם מ-1938, אך לא זכה (הוא זכה בטקס של 1944 על "קזבלנקה").

בטקס של 2005 קייט בלנשט (Cate Blanchett, נ' 1969), זכתה באוסקר שחקנית המשנה על גילום דמותה של קתרין הפבורן בסרט "הטייס" (The Aviator, 2004) – ובכך הפכה לשחקנית הראשונה שזוכה באוסקר על גילום זוכת אוסקר. באותו שנה, במאי "הטייס", מרטין סקורסזה (Martin Scorsese, נ' 1942), רשם תיקו עם אלפרד היצ'קוק ועם רוברט אלטמן (Robert Altman, 1925-2006), עם מועמדות חמישית לפרס הבמאי הטוב ביותר, ללא זכייה. אלא שבניגוד לשניים האחרונים, סקורסזה זכה בסוף בפרס, בטקס של 2007, עבור "השתולים" (ולאחר מכן היה מועמד שוב על "הוגו"). היצ'קוק ואלטמן הסתפקו באוסקר של כבוד.

הטקס של 2007 הוכרז כ"טקס פרסי האקדמיה הירוק הראשון": לפתקי ההצבעה השתמשו בנייר ממוחזר, בנשף המרכזי שלאחר האירוע הוגש אוכל אורגני ואת המועמדים עודדו להגיע עם מכוניות היברידיות ידידותיות לסביבה. ואילו בטקס של 2008, לראשונה מזה הרבה מאוד שנים, אלוהים לא הוזכר באף נאום תודה.

***

(הנתונים מתוך: The Academy Awards®: The Complete Unofficial History, מאת ג'ים פיאזה וגייל קין, בהוצאת בלייק דוג ו-לבנטל. * Film Facts מאת פטריק רוברטסון, הוצאת ספרי בילבורד. * אתר האינטרנט של האקדמיה האמריקאית לקולנוע. * IMDb).

מודעות פרסומת

 

קודם היה ה-סרט. אחר כך שלושה סרטי המשך; פיילוט כושל לסדרה, שהפך לסרט טלוויזיה; סרט שהוא העתק של המקור; וסרט נוסף שמתרחש על רקע צילומי הסרט המקורי; ועכשיו יש סדרת טלוויזיה. כי איכשהו האובססיה של יוצרים ושל הקהל בכל הקשור ל"פסיכו", נמשכת כבר למעלה מחמישה עשורים.

ביום שני, 18 במרץ 2013, ישודר בארה"ב פרק הפתיחה בן השעה של סדרת הטלוויזיה "בייטס מוטל" (Bates Motel). מדובר בהפקה של Universal Television (בעלת הזכויות על הסרט המקורי) ושל רשת הכבלים האמריקאית A&E, בראשות המפיקים הבכירים קרלטון קיוז (Carlton Cuse), שהפיק את הסדרה "אבודים" (Lost) וקרי הרין (Kerry Ehrin), שהפיקה וכתבה את הסדרה "אורות ליל שישי".

על פי אתר האינטרנט של רשת A&E, עלילת הסדרה "בייטס מוטל" מהווה "פריקוול עכשווי" לעלילת הסרט "פסיכו" מ-1960, ו"מבטיחה לספק לצופים תיאור אינטימי והסבר על נפשו של 'נורמן בייטס', באמצעות שנות נעוריו. למעריצים תהיה גישה לסיפור הרקע האפלולי והמעוות והם ילמדו עד כמה [היו] מורכבים היחסים שלו עם אמו, 'נורמה', ועד כמה היא סייעה לעצב את הרוצח הסדרתי המפורסם ביותר בכל הזמנים".

העלילה מתרחשת בעיירה, כנראה הדמיונית, White Town Bay, אליה עוברים 'נורמה' ובנה בן ה-17, 'נורמן בייטס' (הנבל השני הכי גדול בתולדות הקולנוע אחרי 'חניבעל לקטר', על פי רשימת המכון האמריקאי לקולנוע). על פי "ביוגרפיית הדמות" באתר האינטרנט של רשת הטלוויזיה, 'נורמה לואיז בייטס' היא אמו "האינטליגנטית, היפה, המורכבת וההפכפכה של 'נורמן בייטס'. אם חד הורית, מורכבת רגשית ומסורה לחלוטין לבנה, אשר באופן תמידי נעה בין הצרכים שלה והמטען הקשה שהיא נושאת עמה, בשעה שהיא מנסה ליצור בית חדש, בעיירה חדשה, עבורה ועבור 'נורמן'".

את 'נורמה", דמות שכידוע לא גולמה פיזית על ידי שחקנית בסרט המקורי, אבל בהחלט הניעה את העלילה – משחקת בסדרת הטלוויזיה השחקנית ורה פרמיגה (Vera Farmiga), שהייתה מועמדת לאוסקר כשחקנית משנה על תפקידה בסרט "תלוי באוויר" (Up in the Air) לצד ג'ורג' קלוני. את 'נורמן' הצעיר, שדמותו מוגדרת כ"חכם, משעשע, נאה ולעתים ביישן, עם קשר חזק לאמו" – משחק פרדי (אלפרד) היימור (Freddie Highmore), יליד בריטניה בן 21, שהחל לשחק בגיל שבע. הוא שיחק, בין היתר, ב"צ'ארלי בממלכת השוקולד" (Charlie and the Chocolate Factory) וב"למצוא את ארץ לעולם לא" (Finding Neverland ), בשניהם לצד ג'וני דפ.

הרשת שחררה מספר טריילרים ותמונות סטילס מהסדרה החדשה, אולם עלילתה עדיין מסתורית למדי. במידת מה ניתן ללמוד עליה מדמויות המשנה, כפי שמוצגות באתר האינטרנט של רשת A&E. כך למשל, יש דמות בשם 'דילן מסט' שהוא הבן של 'נורמה' מנישואיה הראשונים, אחיו למחצה של 'נורמן'; 'ברדלי מרטין' היא נערה בת 17, "יפה, פופולרית, שמתחברת עם 'נורמן' מתוך אדיבות, אולם בסופו של דבר מופתעת למצוא את עצמה נסחפת עמו בדרכים אחרות ואפלות יותר"; ואילו 'אמה דקודי', גם כן בת גילו של 'נורמן', היא "חולת סיסטיק פיברוזיס, מוזרה ויפה, שמאוהבת ב'נורמן' ומופיעה תמיד בביתו". 'נורמן' מצדו, נראה שמאוהב ב"לו-רק-היית-קצת-פחות"-המורה-שלו-לאמנות, 'מיס ווטסון'.

יש גם את שריף העיירה 'אלכס רומרו', ש"הופך להיות מעורב בחייה של 'נורמה', לאחר תקרית מצערת במוטל", על פי תיאור דמותו באתר האינטרנט של הרשת. הסגן שלו, 'זאק שלבי', "נמשך ל'נורמה' ומבקש להיות חלק מחייה ולדאוג לה".

כאמור, הסדרה תשודר בחודש הבא בטלוויזיה האמריקאית, ובהתאם למידת הצלחתה תמשיך לעונה נוספת או תרד מהמסך לאחר מספר פרקים בלבד. מחד, מדובר בדרמת מתח ואימה אפלולית עם אספקט הרוצח הסדרתי האהוב על הקהל האמריקאי (ובכלל). העובדה ש'נורמן' וחבריו בני 17, גם תקרוץ לקהל בני הנוער הנחשב. מאידך, עד כה כל נגיעה של סרט או סדרת המשך ב"פסיכו" האייקוני, נגמרה בכישלון, כך שמעניין יהיה לראות מה יעלה בגורל הסדרה והאם התסריט יהיה מספיק חזק בכדי לצלוח את אב הטיפוס המאיים.

***

פסיכו-ליין
1960 – "פסיכו" (Psycho) יוצא לאקרנים. הסרט ה-47 מתוך 53 של היצ'קוק.
1983 – "פסיכו 2" – בבימוי ריצ'רד פרנקלין ובכיכוב אנתוני פרקינס ו-ורה מיילס ('נורמן בייטס' ו'לילה' מהסרט המקורי). העלילה: לאחר 22 שנים של הסתכלות פסיכיאטרית 'נורמן' מבקש לחזור לחיים רגילים.
1986 – "פסיכו 3" – 'נורמן' ממשיך לנהל את המוטל, מתאהב בנזירה שמגיעה למקום, עד שעיתונאי חטטן שחוקר את עברו מביא לסדרת רציחות. פרקינס ביים ושיחק.
1987 – "מוטל בייטס" (Bates Motel) – פיילוט כושל לסדרת טלוויזיה שהפכה לסרט טלוויזיה. אדם מעורער בנפשו שהיה חברו לחדר של 'נורמן' בבית החולים לחולי נפש, יורש לאחר מותו של 'נורמן' את המוטל ומנסה להפכו לעסק מכובד.
1989 – "פסיכו 4: ההתחלה" – מייק גריס ביים סרט טלוויזיה, שהיה אחד מסרטיו האחרונים של אנתוני פרקינס, ששב לגלם את 'נורמן'. הפעם 'נורמן' שוב משתחרר מבית חולים פסיכיאטרי, נשוי לאחות צעירה ומצפה לילד, אך חושש שהילד יירש את בעיותיו הנפשיות.
1998 – הבמאי גאס ואן סנט משחזר את הסרט המקורי, כמעט "אחד לאחד".
2012 – הסרט "היצ'קוק" מתאר את מערכת היחסים בין היצ'קוק לרעייתו אלמה רוול, על רקע צילומי "פסיכו".

בשבועיים האחרונים התפרסמו הרבה ביקורות על הסרט "היצ'קוק", שיצא לאקרנים בסוף השבוע בישראל. נידלס טו סיי, אף מבקר/בלוגר/חובב קולנוע מקומי לא נפל מהכיסא, בדומה לאופן שבו התקבל הסרט גם בארה"ב.

אז נכון שהציפיות מסרט שקשור לשמות "היצ'קוק" ו/או "פסיכו" גדולות מלכתחילה, כך שנקודת ההתחלה שלו כבר הייתה בעייתית. אבל אולי הסרט אכן ממוצע לחלוטין, הוליוודי ונוסחתי, שיכול היה להיות הרבה יותר טוב בהתחשב בנושא שבו עסק. למה לעזאזל סקורסזה לא נדרש לטפל בו, כבמאי מנוסה שהוא גם היסטוריון קולנוע?

ואולי חובבי היצ'קוק "נדבקו" במה שאפיין את הבמאי עצמו: חוסר שביעות רצון תמידי.

להלן חלק מהביקורות שהתפרסמו, כולל זאת שלי שהתפרסמה כביקורת-אורח באתר mako ועכשיו כשאני קוראת אותה היא נראית לי כמו ביקורת של מישהי שלא מסוגלת לכתוב משהו רע על היצ'קוק. הבמאי. לא הסרט.

* איפה היצ'קוק כשצריך אותו – אורי קליין / הארץ

* הגאון והבלונדינית: "היצ'קוק" הוא מחווה לאמן מרתק – יסמין גיל / mako

* "היצ'קוק": פסיכו-אנליזה של אגדת קולנוע – שמוליק דובדבני / ynet

* "היצ'קוק": חמוד, שטחי ועושה עוול לבמאי גאון – אדוה לנציאנו / עכבר העיר

* "היצ'קוק": המון הבטחות, מעט התרחשות – דורון פישלר /וואלה

* דיוקנו של גאון: על הסרט "היצ'קוק" – מור קומפני / נענע

* היצ'קוק היה אוהב את זה – שי שגב / מגפון

* "היצ'קוק" הוא בידור כליל וכיפי / אתר "אנשי הספר"

* היצ'קוק – הצצה נדירה לחייהם של אמן המתח ואשתו – איריס לקנר / אתר i women

 

פרט הטריוויה הקולנועי הלעוס ביותר הוא שהיצ'קוק מעולם לא זכה בפסלון המוזהב של האקדמיה האמריקאית לקולנוע – האוסקר. לא בקטגוריית הבימוי, לא בהפקה, בקושי רב בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. כל כך בקושי, שרק סרט אחד שלו, "רבקה" (1940 ,Rebecca) זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אולם כמקובל בקטגוריה זו הפסלון הוענק אחר כבוד למפיק – דיוויד. או. סלזניק (1902-1965), שזכה בו גם בשנה שלפני על "חלף עם הרוח".

טקס האוסקר ה-13 נערך ב-27 בפברואר 1941, במלון בילטמור בלוס אנג'לס, בהנחיית בוב הופ. זה היה הטקס הראשון שבו השתמשו במעטפות חתומות, על מנת לשמור את שמות הזוכים כהפתעה. "רבקה", הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים בארה"ב (והסרט ה-24 מתוך 53 שלו) היה מועמד ליותר פרסי אוסקר מכל סרט אחר של הבמאי – 11 – אך זכה בסופו של דבר רק בשניים: פרס הסרט הטוב ביותר ופרס על צילום בשחור-לבן.

מולו, בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, התמודדו סרטים כמו "סיפור פילדלפיה" (The Philadelphia Story), "הדיקטטור הגדול" (The Great Dictator), ו"ענבי זעם" (The Grapes of Wrath) וגם סרט נוסף של היצ'קוק, "כתב זר" (1940 ,Foreign Correspondent), שהיה מועמד באותו טקס לשישה פרסים בסך הכל, אך לא זכה באף אחד מהם.

לורנס אוליבייה (1907-1989), ששיחק את "מקסים דה ווינטר" ב"רבקה", היה מועמד בקטגוריית השחקן הטוב ביותר, אולם הפסיד לג'יימס סטיוארט ב"סיפור פילדלפיה". ג'ואן פונטיין (נ' 1917), ששיחקה את "גברת דה ווינטר", הייתה מועמדת בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר, אולם הפסידה לג'ינג'ר רוג'רס ב"Kitty Foyle". שנה לאחר מכן, בטקס ה-14, זכתה פונטיין באוסקר על תפקידה ב"חשד" (1941 ,Suspicion) של היצ'קוק.

גם היצ'קוק היה מועמד בטקס ה-13, לראשונה, לפרס הבמאי הטוב ביותר. כמי שאך זה הגיע לארה"ב, מאנגליה, שם זכתה עבודתו לזלזול מצד אנשי התרבות המעונבים שלא חיבבו את אמנות הקולנוע באופן כללי (למעט, אולי, סרטים גרמנים) – ייתכן וחשב לעצמו שמדובר בתחילתה של ידידות מופלאה בינו ובין האקדמיה לקולנוע. היא כמובן לא הייתה מופלאה.

היצ'קוק הפסיד באותה שנה את הפרס לג'ון פורד שביים את "ענבי זעם". לימים הוא יהיה מועמד עוד ארבע פעמים בקטגוריית הבימוי, על: "סירת הצלה" (1944 Lifeboat,), "בכבלי השכחה" (Spellbound, 1945), "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) ו"פסיכו" (Psycho, 1960) – ויפסיד פעם אחר פעם.

מלבד "רבקה" ו"כתב זר", גם הסרטים: "חשד" (Suspicion, 1941) ו"בכבלי השכחה" היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. הם הפסידו. דווקא סרטים אחרים שלו כמו "ורטיגו" (Vertigo, 1958), "חלון אחורי", "פסיכו" ו"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959), שזכו לשימור על ידי המכון הלאומי לקולנוע בספריית הקונגרס האמריקאית, או שהוגדרו על ידי המכון האמריקאי לקולנוע בין 100 הסרטים הטובים של המאה ("ורטיגו" אף זכה לטייטל: הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים) – לא היו מועמדים לאוסקר כסרט הטוב ביותר.

סרטים של היצ'קוק זכו ל-52 מועמדויות בסך הכל בשלל הקטגוריות של האקדמיה לקולנוע: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, שחקנים ראשיים ומשניים, תסריט, צילום, אפקטים מיוחדים וכן הלאה. הם זכו בשישה פרסים: "רבקה" על הסרט הטוב ביותר ועל צילום בשחור לבן; "חשד" – פרס השחקנית הטובה ביותר לג'ואן פונטיין; "בכבלי השכחה", פרס עבור קטע מוזיקלי; "לתפוס גנב", פרס עבור צילום בצבע; ו"האיש שידע יותר מידי", פרס עבור השיר הטוב ביותר ל"קה סרה סרה".

"היית מרוצה מ"רבקה"?", שאל הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי פרנסואה טריפו, את היצ'קוק, בספר הראיונות של השניים. "זה לא סרט היצ'קוקי", ענה לו היצ'קוק, "זו מעין אגדה והעלילה עצמה שייכת לסוף המאה ה-19. זה היה סיפור די מיושן שיצא מהאופנה. "רבקה" הוא סיפור שחסר לו הומור".

לשאלה האם חשש לצלם לראשונה סרט אמריקאי, ענה היצ'קוק: "זה סרט בריטי לחלוטין. הסיפור אנגלי (מבוסס על ספר של דפנה דה מורייה), כך גם השחקנים והבמאי. [אולם] בהכרח הייתה השפעה אמריקאית גדולה על הסרט, תחילה מצדו של סלזניק, אחר כך מצדו של המחזאי רוברט שרווד שכתב את התסריט מנקודת מבט צרה פחות מזו שהיינו מקבלים באנגליה".

"זה האוסקר היחידי שקיבלת?" שאל טריפו. "מעולם לא זכיתי באוסקר", ענה לו היצ'קוק.

ב-1967 קיבל היצ'קוק את פרס מפעל חיים ע"ש ארווין תלברג, הידוע גם כ"אוסקר של כבוד". העניק לו את הפסלון הבמאי רוברט וייז ("סיפור הפרברים") והיצ'קוק בתגובה, כנראה לעלבון שחש מהאקדמיה האמריקאית לקולנוע, נאם את הנאום הקצר ביותר בתולדות הטקס: "תודה".

***

אגב, גם צ'ארלי צ'פלין, אורסון וולס, פריץ לאנג, הווארד הוקס, רוברט אלטמן, סם פקינפה, ג'ון קאסווטס, סטנלי קובריק, סידני לומט, בריאן דה פלמה, ארתור פן, פדריקו פליני, אקירה קורסוואה, אינגמר ברגמן, ג'ורג' לוקאס, דיוויד לינץ', ספייק לי, טים ברטון ואחד – טרנטינו, לא זכו (או טרם זכו) בפסלון המוזהב על בימוי (חלקם זכו באוסקר של כבוד או באוסקר בקטגוריות אחרות כמו משחק או תסריט).

***
ב-24 בפברואר 2013 ייערך טקס האוסקר ה-85.