הארכיון של ספטמבר, 2012

לא מבינה איך "חבל" (Rope, 1948) נעלם בדפי ההיסטוריה של הקולנוע. לחובבי הטריוויה הוא אמנם ידוע כסרט שצולם ב"שוט" אחד (למרות שצולם בכ-8-10 שוטים, בהתאם לאורך גליל של פילם), זמן העלילה שלו מקביל לזמן הצפייה והוא גם הסרט הראשון שהיצ'קוק צילם בצבע – אבל הוא בעיקר סרט ממש ממש טוב שלדעתי לא זכה להתייחסות הראויה לו. הוא לא מוזכר בשום רשימת סיכום של אף מכון קולנוע או מגזין תרבות. גם בפילמוגרפיה של היצ'קוק הוא נדחק לשוליים. וג'יימס סטיוארט? הוא ידוע בזכות שלל תפקידים, אבל בסרטים אחרים.

אז נכון שהוא נעדר את קונספט העריכה, לב לבו של הקולנוע. והוא כמו הצגה מצולמת, מה שיכול לערער את החלוקה הטבעית של האנושות לאנשים שאוהבים תאטרון מול אלה שמעדיפים קולנוע. במידה מסוימת הוא יכול היה להיות פרק בסדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents ואף אחד לא היה מרגיש. אבל הוא סרט מהנה ומותח כמו סיפור של אגתה כריסטי, כשכולם סגורים בחדר אחד וצריך לגלות מי הרוצח. והוא מלא בניואנסים שעושים הרבה נחת לחובבי קולנוע.

סצנת הפתיחה שלו היא אחת האהובות עליי מבין הסרטים של היצ'קוק ובה אני אתעסק בפוסט הזה. לדעתי היא דוגמה מצוינת לפשטות, לגאונות ואפילו להומור, שעמם התמודד הבמאי – במקרה הזה בצילום סצנת סקס בין גברים שהיא, כמה מפתיע, בכלל סצנת רצח. אחרי הכל, זה האיש שאמר שהוא מצלם סצנות אהבה כאילו היו סצנות רצח, וסצנות רצח כאילו היו סצנות אהבה.

אני לא אכנס לעלילה, זה יהיה בפוסטים אחרים בהמשך, רק אומר בקצרה למי שלא מכיר, שבסצנת הפתיחה שני השותפים לדירה/חברים/בני זוג (אין צורך למחוק את המיותר) "ברנדון" (ג'ון דאל, 1918-1971) ו"פיליפ" (פרלי גריינג'ר, 1925-2011) רוצחים את חברם "דייוויד" (דיק הוגאן, 1917-1995) בחניקה בחבל (שיטת הרצח החביבה על היצ'קוק בסרטיו) ומניחים את גופתו בתיבה גדולה שניצבת בסלון דירתם הניו יורקית. זאת, רגעים ספורים לפני שהם מארחים למסיבה (שבה התיבה משמשת כשולחן הכיבוד) את חברתו, אביו ודודתו של דייוויד, חבר נוסף ללימודים, ואת המורה מעורר ההשראה שלהם – "רופרט" (ג'יימס סטיוארט, 1908-1997).

כאמור, סצנת הרצח הייתה גם דרכו המיוחדת, האמנותית, המתמודדת-עם-הצנזורה, היצירתית, הקתולית והמודחקת של היצ'קוק לתאר סצנת מין בין גברים – בעידן הוליוודי שבו גם בעל ואשה נשואים הוצגו בקולנוע ובטלוויזיה כשהם ישנים במיטות נפרדות. רצוי גם בחדרים נפרדים. אבל ההתמודדות המצונזרת הזאת של היצ'קוק ושל הרבה במאים אחרים באותה תקופה, הביאה לחשיבה אמנותית שיצרה סצנות מעניינות הרבה יותר מכל תיאור מוחצן שאנו מכירים בקולנוע היום.

וכך, כוללת הסצנה הזאת – כאמור סצנת רצח במסווה של סצנת מין, או להפך – חניקה, אנחות, הדלקת הסיגריה שאחרי, הדלקת האור בחדר (ע"י הסטת הווילון) וגם תנועות גוף ומבטים מסוימים וטקסט דו משמעי.

את סצנת הפתיחה אני אתאר כאן בסדרת צילומי סטילס של מסך הטלוויזיה (אז סליחה מראש על האיכות), זה נראה לי מעניין יותר מאשר לכתוב את הטקסטים או אפילו להציג קטע וידאו. ורק פיסת רכילות: מונטגומרי קליפט (Montgomery Clift, 1920-1966) היה מיועד לשחק באחד התפקידים הראשיים של החברים, אולם כמי שהיה אז עמוק עמוק בתוך הארון, הוא חשש שהסרט יתייג אותו כהומוסקסואל ולכן ויתר על התפקיד. לימים שיחק ככומר בסרט אחר של היצ'קוק, "אני מתוודה" (I Confess, 1953).

אז ככה מתחיל "חבל" (התמונות מסודרות מ-1 ועד 21):

מודעות פרסומת

זו יכולה הייתה להיות עלילה מצוינת לסרט של היצ'קוק: מפיק שאפתן בברודוויי נערך להעלאת מחזמר שמבוסס על ספר גותי שעניינו: אלמן שנישא לאשה צעירה שעוברת לגור באחוזתו ולאט לאט מגלה סודות אפלים לגבי מות הרעיה הראשונה. אלא שהמשקיע החשוב והאלמוני של המחזמר, שאיש לא ראה ולא הכיר – נעלם, כנראה מת, מה שהופך למאבק למציאת מימון למיוזיקל האפלולי.

הסיפור מסתמן כאמיתי, כך לפחות על פי ידיעה שפורסמה אתמול באתר האינטרנט של הניו יורק טיימס, מאת הכתב פטריק הילי. התכנית להעלאת המחזמר "רבקה" (Rebecca) שמבוסס על ספר של הסופרת האנגלייה דפנה דה מוריאה (Daphne du Maurier, 1907-1989) שהתפרסם בשנת 1938 ושנתיים לאחר מכן זכה לגרסה קולנועית בבימויו של היצ'קוק (הסרט הראשון שביים בארה"ב והיחידי שלו שזכה באוסקר) – עלתה על שרטון. הסיבה מסתורית לא פחות מעלילת הספר.

הדיווח בניו יורק טיימס מוכיח את מה שידוע: סיפורי 'מאחורי הקלעים' בדרך כלל הרבה יותר מעניינים ממה שמוצג לקהל הרחב. הוא גם מרמז, בתמציתיות, על הכוחות הגדולים שמפעילים את ברודוויי – מרכז התאטראות של ארה"ב, אולי של העולם כולו, שידוע בעיקר בזכות מחזות הזמר שהוא מציג.

על פי הידיעה, המיוזיקל "רבקה" אמור היה לעלות על במות ברודוויי בהשקעה של 12 מיליון דולר. משקיע עשיר שאינו מוכר לאנשי ברודוויי, אדם מסתורי בשם פול אברמס, הבטיח לתרום להפקה 4.5 מיליון דולר, פי 10 יותר מאשר משקיעים בעלי ממון תורמים בדרך כלל לטובת מופע. את המשקיע איש לא ראה וההתנהלות מולו הייתה באמצעות הדואר האלקטרוני.

אלא שבאוגוסט חלה תפנית בעלילה, כאשר דווח על מותו הפתאומי של אברמס, בבריטניה, ממלריה. לא פורסם דיווח רשמי על כך, גם לא מודעת אבל. המפיק הראשי של ההצגה, בן ספרצ'ר, גילה על מותו של אברמס בזמן שביקש ממנו, באמצעות הדואר האלקטרוני, להעביר מימון לטובת תחילת החזרות והשלמת בניית התפאורה. נציג העיזבון של אברמס, גורם (או גורמת) שהזדהה בשם המשפחה "ווקסלר", עדכן אותו על מותו של התורם, אולם סרב להיפגש עמו בלונדון או לדבר איתו בטלפון – מה שהעלה את התהייה האם אברמס הינו או היה אדם אמיתי.

בכתבה צוין שספרצ'ר אמור היה לפגוש את אברמס פעם אחת, אולם אברמס ביטל וספרצ'ר לא ראה כל סיבה לטוס מעבר לים כדי לפגוש אותו. כעת המפיק נותר עם חור ענק בתקציב וספקות לגבי יכולתו "להרים" את המופע המושקע בברודוויי.

ספרצ'ר, כך נכתב, הוא מפיק שמנסה לעשות את המעבר מאוף-ברודוויי, לברודוויי, לליגה של הגדולים. כמה מהמשקיעים האחרים בהצגה הופתעו לגלות שהוא מעולם לא פגש את אברמס או דיבר עמו בטלפון. "מעולם לא שמעתי על מצב שבו לא פגשת את האדם שמגייס 30% מתקציב המופע שלך", צוטט בכתבה רוברט אי. וונקל, נשיא ארגון שוברט – אחד מתוך שלושה ארגונים שמנהלים את מרבית תאטראות ברודוויי, 40 במספר, ואחד המשקיעים ב"רבקה". "ברודוויי עושה עסקים בדרכה המיוחדת, אבל זוהי העסקה המוזרה ביותר שנתקלתי בה מזה זמן רב", אמר.

"האם אני מצטער שלא פגשתי את האיש? כן. האם אני מצטער שסמכתי על משקיע אחד עיקרי? כן", צוטט ספרצ'ר, "אבל איסוף מימון להצגה בברודוויי הוא מאוד מאוד קשה, ולא הייתה לי סיבה לחשוב שהכסף הזה לא יסופק".

לדבריו, "זה מחזמר שהיה להיט בהלסינקי, בווינה ובערים אירופיות אחרות ואני יודע שהוא יכול להיות להיט בברודוויי. אני מבין שעשיתי טעויות באיסוף המימון, אבל אעשה ככל שביכולתי כדי שהמופע הזה יקרה". הוא אמנם כבר ביטל הפקה לונדונית של "רבקה" בשנה שעברה בגלל קשיים פיננסיים וטכניים, ולאחר מכן ביטל הפקה שאמורה הייתה לעלות בברודוויי בחורף שעבר, כשלא הצליח לגייס את הכסף – אולם לדבריו הוא נחוש להשלים את הפער של 4.5 מיליון דולר בתקציב, ולהעלות את המופע בניו יורק. הוא הבטיח לשלם לצוותו השבוע, אך הודיע כי הוא משהה את תחילת החזרות עד השגת המימון ממשקיעים אחרים.

בכתבה מציינים שסיפורו של ספרצ'ר מהווה תמרור אזהרה עבור מפיקים שמבקשים להעלות מחזות זמר בתקציבי ענק בברודוויי, אולם חסרים את היציבות הפיננסית ואת הקשרים המקצועיים הנדרשים לשם כך. מפיקים גדולים בברודוויי ויתרו על "רבקה", מה שהוביל את ספרצ'ר לפנות למשקיעים "בתולים" בתחום ההצגות, וכך הגיע לאיש הצללים אברמס, שלא ברור אם אי פעם היה קיים. הניו יורק טיימס ניסה לפנות לווקסלר ולאדם נוסף שהציג את עצמו כמקורב של אברמס, אולם השניים סירבו למסור הוכחות בדבר קיומו של הנ"ל.

הפוסטר שוחרר. כך מדווחים היום אתרי אינטרנט בחו"ל. הכוונה לפוסטר של הסרט 'היצ'קוק' (Hitchcock) שצפוי לצאת לאקרנים בארה"ב ב-23 בנובמבר 2012, ממש לקראת עונת הפרסים, כפי הנראה עם פזילה לכיוון האוסקר. יהיה מעניין אם היצ'קוק, שמעולם לא זכה בפרס האוסקר עבור בימוי, ולמעט סרטו 'רבקה' (Rebecca, 1940) גם אף אחד מסרטיו החשובים לא זכה בפסלון המוזהב – יזכה בכבוד דווקא בתור דמות, בסרט שעשו עליו.

בהודעה קצרה של חברת foxsearchlight שמפיצה את הסרט, הוצג הפוסטר המדובר ובו דמותו העגלגלה של סר אלפרד היצ'קוק, שאותו משחק אביר אנגלי אחר – סר אנתוני הופקינס. בפוסטר הופקינס/היצ'קוק אוחז בסכין (שעליה טיפות דם) ומעליו הכיתוב "Good Evening", צמד המילים הכה מוכרות שהיצ'קוק נהג לומר במבטא הבריטי שלו, בפתח כל פרק בסדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents (שודרה בין השנים 1955-1962), שכללה סרטים קצרים עם אלמנטים היצ'קוקיים.

הרקע של הפוסטר אדום, ניתן לנחש למה. אגב, הסרט 'היצ'קוק' מבוסס על העשייה של 'פסיכו' (Psycho, 1960) – סרט שהיצ'קוק צילם בשחור לבן, כדי להימנע מהצבע האדום של הדם בסצנת המקלחת. הצבע האדום בפוסטר החדש מזכיר, קצת, את הכתום מהפוסטר של 'ורטיגו' (Vertigo, 1958). גם בפוסטרים של 'אליבי' (Dial M for Murder, 1954) ושל 'חלון אחורי' (Rear Window, 1954) היו מוטיבים אדומים, ובשלל פוסטרים של סרטים נוספים של היצ'קוק הכיתוב היה באדום. השם "Hitchcock" בפוסטר של הסרט החדש, חתוך באמצע (כמו חתך של סכין) בדיוק כמו שהשם "Psycho" נחתך בפוסטר של הסרט מלפני 52 שנה.

על פי הודעת חברת ההפצה, הסרט 'היצ'קוק' מתאר סיפור אהבה של אחד הקולנוענים המשפיעים ביותר במאה הקודמת ושל רעייתו ושותפתו לדרך, אלמה רוול. עלילת הסרט מתרחשת בזמן צילומי הסרט 'פסיכו' ומציגה, למשל, מאבקים שניהל היצ'קוק מול הצנזורה לגבי סצנות אלימות ורמיזות מיניות ששילב בסרט המדובר. הוא עוסק גם בניסיונו של הבמאי, שהיה בזמן צילומי 'פסיכו' כבר בן 60, להוכיח שהוא עדיין מקורי ובשיאו. התסריט מבוסס על הספר: "Alfred Hitchcock and the Making of  Psycho", של סטיבן רבלו (Stephen Rebello).

כאמור, הופקינס משחק בסרט את "היצ'קוק" ולצדו (דיים) הלן מירן שמשחקת את "אלמה". סקרלט ג'והנסון היא "ג'נט לי", ג'סיקה בייל – "ורה מיילס", וג'יימס ד'ארסי משחק את "אנתוני פרקינס". את הסרט ביים סשה ג'רבאסי (Sacha Gervasi), שעל פי נתוני IMDb זהו סרט שני מתוך שלושה שהוא ביים עד כה, כשהראשון היה הסרט התיעודי Anvil: The Story of Anvil. הוא שימש כתסריטאי של סרטים כמו 'הפשע של הנרי' (Henry's Crime, 2010) ו'טרמינל' (The Terminal, 2004) שביים סטיבן ספילברג, בכיכובו של טום הנקס.

והנה עוד שני רמזים על הפזילה לאוסקר: את התסריט ל'היצ'קוק' כתב ג'ון מק'לוגלין (John J. McLaughlin) שהיה אחד התסריטאים של 'ברבור שחור' (Black Swan, 2010), שהיה מועמד לאוסקר כסרט הטוב ביותר לפני שנתיים (נטלי פורטמן זכתה בפרס השחקנית הראשית). גם נושא הסרט, עולם הקולנוע, ידוע כחביב על קשישי הוליווד חברי האקדמיה לקולנוע. רק בשנה שעברה הם העניקו את פרס הסרט הטוב ביותר ל'הארטיסט' (The Artist, 2011) שעוסק במעבר מתקופת הסרט האילם-הראינוע, לקולנוע.

חזרתי לאחרונה ל"היצ'קוק/טריפו" (Hitchcock/Truffaut. הגרסה העברית יצאה ב-2004 בהוצאות בבל והאוזן השלישית) – ספר הראיונות שערך מבקר הקולנוע והבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו (François Truffaut, 1932-1984) עם הבמאי הנערץ עליו, אלפרד היצ'קוק, בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.

מפתיע וגם צפוי היה לגלות, שהיצ'קוק כמעט תמיד סיים לביים סרט בתחושת אכזבה. מצא פגמים, הצטער שלא עשה דברים אחרת, צירף שחקנים שנכפו עליו או שהיו בעדיפות שנייה ושלישית. מפתיע, כי מהבמאי שאחראי לכמה מהסרטים החשובים והמשפיעים בקולנוע, ניתן היה לצפות שמידי פעם ירגיש תחושת סיפוק מעבודתו. וצפוי, כי כבר כתבתי כאן בעבר שפרפקציוניזם ותחושת סיפוק – לא הולכים ביחד.

כך או כך, בהמשך לקריאת הספר החלטתי לסכם רשימת עובדות מהירות על סרטי היצ'קוק, שתהיה יעילה לסמול טוק עתידי – למרות שמניסיון: הסיכוי שתיקלעו לסמול טוק על היצ'קוק אפסי למדי.

הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים, אך לא הושלם:  Number 13  משנת 1922. להיצ'קוק, שהתחיל את דרכו הקולנועית (הראינועית) ככותב וכצייר כותרות לסרטים אילמים והתקדם לתפקיד עוזר במאי, ניתנה הזדמנות לביים לראשונה. מדובר בסרט בריטי מתקופת הראינוע, שצילומו הסתיים לאחר שני גלגלי סרט בלבד ותיעודו אבד. היצ'קוק סיפר לטריפו על מי שכתבה את הסיפור לסרט: "מישהי מהאולפן עבדה בעבר עם צ'ארלי צ'פלין ובזמנו חשבנו שכל מי שעבד עם צ'פלין הוא גאון".

הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים: 'גן התענוגות' (The Pleasure Garden, 1925), הפקה בריטית-גרמנית שביים היצ'קוק בן ה-26 לצד ארוסתו אלמה רוול, ששימשה כעוזרת במאי וכנערת תסריט. צילומי החוץ נערכו באיטליה וצילומי הפנים בסטודיו בגרמניה. הסרט הוצג לקהל הרחב רק ב-1927. אחת ממבקרות הקולנוע (ראינוע) הבריטיות המשפיעות של אותה תקופה, כתבה אז כי היצ'קוק "הדהים את כולם ברעננותו ובעוצמתו".

הסרט ההיצ'קוקי הראשון: 'הדייר' (The Lodger: A Story of the London Fog, 1927). בעלת בית דירות מושכרות תוהה האם הדייר החדש שהשתכן אצלה הוא רוצח בלונדיניות ידוע בשם 'הנוקם', בסגנון ג'ק המרטש. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה מימשתי את סגנוני", הסביר היצ'קוק לטריפו, "למען האמת, אפשר לראות את The Lodger כסרט הראשון שלי". זאת, בין היתר בגלל מוטיבים שיהפכו למרכזיים בעבודתו, למשל: אדם שמואשם בפשע שלא ביצע. לראשונה היצ'קוק גם הופיע בהופעת אורח בסרטו (cameo), אז כדי למלא חלל של ניצב שחסר, ובהמשך התמיד לעשות זאת "כאמונה תפלה וכהלצה", לדבריו.

הסרט האילם האחרון של היצ'קוק: 'תושב האי מאן' (The Manxman , 1929), הסרט התשיעי באורך מלא שהיצ'קוק ביים, סגר את תקופת הראינוע מבחינתו. תקופת הסרט האילם נמשכה עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20. הסרט האמריקאי 'זמר הג'אז' (The Jazz Singer, 1927) שביים אלן קרוסלנד, הוא אחד הסרטים הראשונים שכללו פסקול סינכרוני משולב עם תמונה והוא מציין את נקודת המפנה במעבר מהראינוע לקולנוע.

הסרט המדבר הראשון של היצ'קוק: 'סחיטה' (Blackmail, 1929). לסרט יש גם גרסה אילמת והוא נחשב לסרט האנגלי המדבר הראשון.

הסרט האנגלי האחרון שהיצ'קוק ביים (לפני המעבר לארה"ב): 'פונדק ג'מייקה' (Jamaica Inn, 1939). התסריט מבוסס על רומן של דפנה דה מורייה (Daphne du Maurier) שעל בסיס רומן שלה גם יצלם את סרטו הבא, האמריקאי הראשון, 'רבקה'. גם 'הציפורים' מבוסס על סיפור קצר שלה.

הסרט האמריקאי הראשון של היצ'קוק: 'רבקה' (Rebecca, 1940). היצ'קוק חתם על חוזה עם המפיק דיוויד או. סלזניק (David O. Selznick) שהפיק את 'חלף עם הרוח' (Gone with the Wind, 1939) והגיע להוליווד כדי לצלם סרט על טביעת הטיטאניק. אלא שסלזניק שינה את דעתו והיצ'קוק התבקש לביים את הסרט 'רבקה', עליו אמר היצ'קוק לטריפו: "זה לא סרט היצ'קוקי. זו מעין אגדה… סיפור די מיושן. סיפור שחסר לו הומור". זה היה סרטו האמריקאי הראשון, אך היצ'קוק הגדירו כ"בריטי לחלוטין": "הסיפור אנגלי, כך גם הבמאי והשחקנים [בהם לורנס אוליבייה]". זה הסרט היחידי של היצ'קוק שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, אולם כמקובל בקטגוריה זו הפסלון ניתן למפיק.

הסרט היחידי שהיצ'קוק צילם שתי גרסאות שלו: 'האיש שידע יותר מידי'. הגרסה הראשונה מ-1934, שבה שיחק גם פיטר לורה (Peter Lorre, 1904-1964), צולמה כשהיצ'קוק עוד עבד באנגליה והעלילה של הסרט התרחשה בשוויץ. בגרסה השנייה, מ-1956, עם ג'יימס סטיוארט ודוריס די (והשיר 'קה סרה סרה' – "Whatever Will Be", שזכה בפרס האוסקר באותה שנה), המשפחה נסעה למרוקו. על ההבדלים אמר היצ'קוק לטריפו: "הגרסה הראשונה נעשתה על ידי חובבן כשרוני, והשנייה – על ידי מקצוען".

הסרט הראשון שהיצ'קוק צילם בצבע: 'חבל' (Rope, 1948). בשנה זו היצ'קוק הפך למפיק עצמאי. בסרט המדובר, מלבד עניין הטכניקולור, הוא גם ביצע אתגר טכני: צילום של סרט שלם בעשרה שוטים בלבד (בהתאם למשך זמן הצילום של גלגל סרט, כעשר דקות כל אחד). האתגר יוצא הדופן הצריך התנהלות מיוחדת של השחקנים ושל צוות ההפקה, לרבות שמירה על אחידות משחקית של אנסמבל שחקנים במשך עשר דקות ללא טעויות, שמירה על שקט בהנעת הציוד ברקע וכן הלאה. על הניסיון הזה אמר היצ'קוק לטריפו: "אני מבין שזה היה טיפשי לחלוטין, כי התכחשתי לתיאוריות שלי על חיתוך הסרט. סרטים צריך לחתוך". על השימוש בצבע, לראשונה בסרטיו, הסביר: "הצלם הממוצע הוא טכנאי מצוין. הוא יכול לגרום לאשה להיות יפה, הוא יכול לסדר אורות שייראו טבעיים, אבל בסרט בצבע צצה בעיה: בעיית הטעם האמנותי הטהור של הצלם. האם לצלם הראשי יש חוש צבע? האם יש לו טעם טוב בבחירת הצבעים? במקרה של הצלם של 'חבל' הוא פשוט אמר: "נו, טוב. זו שקיעה", וככל הנראה הוא לא ראה שקיעה כבר זמן רב, אם בכלל ראה שקיעה מימיו".

הסרט היחידי שהיצ'קוק צילם בתלת ממד: 'אליבי' (Dial M for Murder, 1954). שיתוף הפעולה הראשון עם גרייס קלי (מתוך שלושה סרטים. השניים האחרים הם 'חלון אחורי' ו'לתפוס גנב'). הסרט צולם בתלת ממד, ברוח התקופה שגילתה אז את רעיון ה-3D שהתאדה מהר מאוד. לכן צילומים רבים צולמו מזווית נמוכה והוצבו חפצים בין הדמויות – דבר שמעצים את הממדיות בהקרנת הסרט. כך או כך, הסרט הוקרן בסופו של דבר בדו ממד. פה ושם צצו במשך השנים הקרנות נדירות בתלת ממד, קטע קצר כזה ראיתי לפני כמה שנים באולפני יוניברסל באורלנדו.

הסרט האחרון שהיצ'קוק ביים: 'היורשת' (Family Plot, 1976) היה סרטו המלא ה-53 והאחרון של היצ'קוק, שמת ארבע שנים לאחר מכן ב-1980. הוא היה בן 75 כשצילם את הסרט ועוד חיפש רעיונות לסרטים עתידיים שלא יתממשו לעולם.

בסיכום הספר כותב טריפו: "זמן קצר אחרי 'היורשת', היצ'קוק חש אומללות ועד מהרה קיבלתי את מכתבו במונפלייה, שם עסקתי בצילומי 'האיש שאהב נשים' (L'homme qui aimait les femmes, 1977)".

במכתב, מאוקטובר 1976, כתב היצ'קוק לטריפו: "בשלב זה אני מחפש נואשות נושא. כידוע לך, אתה חופשי לעשות ככל העולה על רוחך. אבל אני יכול לעשות רק מה שמצפים לקבל ממני, כלומר סרט מתח או תעלומה, וקשה לי לעשות את זה. אפשר היה לחשוב שכל התסריטים עוסקים בניאו נאצים, בפלסטינים שנלחמים בישראלים וכיוצא בזה. למרבה הצער, אתה מבין, אף אחד מהנושאים הללו לא כולל קונפליקט אנושי. איך אפשר לשים לוחם ערבי בתוך קומדיה? אין דבר כזה, כפי שגם אין חייל ישראלי מצחיק. אני מתאר את הנושאים הללו משום שהם מגיעים אל שולחני כדי שאעיין בהם. לפעמים אני אומר שאת הקומדיה הטובה ביותר או את הדרמה הטובה ביותר היה אפשר לעשות דווקא כאן, במשרד שלי, עם פגי, סו ואלמה. הצרה היחידה עם הרעיון הזה, היא שיהיה צריך להרוג אחת מהן, ועל כך אני אצטער צער רב…".

תיאוריה מס' 1 שהמצאתי: כל במאי בעולם שפעל במקביל או אחרי היצ'קוק, הושפע ממנו; תיאוריה מס' 2: בכל סרט בעל מוטיבים של מתח ו/או בסצנות מתח בסדרות טלוויזיה, באופרות סבון ואפילו בסרטים מצוירים, יש אלמנטים שהיצ'קוק המציא או יישם. למשל, שילוב של מוזיקת כינורות ברגע השיא או יצירת מידע מקדים שהצופה יודע אבל השחקן לא, מה שמאריך את זמן המתח; תיאוריה מס' 3: בחלק גדול מסדרות הטלוויזיה האמריקאיות ששודרו לאורך שנים, הוקדש בשלב מסוים פרק מחווה להיצ'קוק.

וכל ההקדמה הלא מדעית הזאת, היא כי אני מזהה הומאז'ים להיצ'קוק מקילומטר. ויש הרבה כאלה. מאות ואולי אלפים. למשל בסדרת בית החולים 'שיקגו הופ' (Chicago Hope) שידרו פרק כזה ב-1998 (עונה רביעית, פרק 14) שנקרא 'פסיכודרמה'. הופיעה בו בתפקיד אורח טיפי הדרן (ששיחקה אצל היצ'קוק ב'הציפורים' וב'מארני') בדמות ששמה 'אלפרדה פרקינס' – שילוב שמו הפרטי של הבמאי ושם המשפחה של אנתוני פרקינס, ששיחק את 'נורמן בייטס' ב'פסיכו'. אם אני זוכרת נכון גם פוחלצים של ציפורים היו בפרק (כזכור התחביב של 'נורמן') וגם הסרה אחת מהירה של וילון האמבטיה.

באחת מסדרות 'חוק וסדר' שודר פעם פרק שבסופו התברר ששתי גיסות החליטו על 'החלפת רציחות' של שני אחים – כל אחת את הבעל של השנייה, כדי שלא יגלו את המניע והקשר של כל אחת מהן כלפי הנרצח. שזה בסיס העלילה של 'זרים ברכבת'. ב'מחשבות פליליות' (Criminal Minds) בכל פרק שלישי נתפס רוצח מתבודד שגר עם אמו, אבל באחד הפרקים מדובר היה ברוצח ששמר את הגופה של אמא שלו, בדיוק כמו ב'פסיכו'.

אבל אם בדרמות ובסדרות משטרה זה כמעט מתבקש, הרי שהערב שודר ב'יס קומדי' פרק מס' 4 בעונה ה-21 של 'משפחת סימפסון' (The Simpsons) עם מספר מחוות מצוירות ומקסימות, בשחור לבן, להיצ'קוק. כך למשל, העלילה הראשונית היא הבסיס של 'זרים ברכבת' כשבארט וליסה מחליטים על 'חילופי רצח' (זהו פרק ל'האלווין'), לצד סצנת משחק הטניס ואפילו תפיסת המצת הידועה מהסרט מ-1951; כדי להפחיד, אבל זה באמת מופיע בכל מקום, היה את צליל הכינורות הצורם מסצנת המקלחת ב'פסיכו'; בשלב מסוים בארט רץ א-לה קרי גרנט ב'מזימות בינלאומיות' על רקע פס הקול הבלתי נשכח של ברנרד הרמן מאותו סרט; ולסיום: האיש הזה שיורד מהאוטובוס…. זה לא היצ'קוק?

אורית העלתה היום לפייסבוק את הכרטיס לקולנוע מהיום שבו הלכנו יחד לראות את "טריינספוטינג" (Trainspotting, 1996, במאי: דני בויל). היא במתקפת נוסטלגיה ואני משתפת איתה פעולה. צ'ארלי צ'פלין אמר שהחיים הם קומדיה בצילום מרחוק וטרגדיה בצילום מקרוב, אז לצורך העניין 15 שנה לאחר שהשתחררנו באותו יום מהצבא, סוף אוגוסט 1997, יום או יומיים לאחר שהנסיכה דיאנה נהרגה בתאונת דרכים – גם אני מסוגלת להסתכל בהומור על השירות הצבאי שהעברנו יחד. ועל רגע ה"טריינספוטינג" שקרה לנו שנה לפני השחרור.

הכרטיס וההקרנה ההיא חוגגים בימים אלה 16 שנה, כמעט הגיל שבו היינו כשהלכנו לצפות בסרט (19). מנתוני הכרטיס עולה כי מדובר היה ביום רביעי, 18.9.96, קולנוע גיל בקניון חוצות באשקלון, שעה 22:00, 10 שקלים מחיר הכרטיס. בשביל אורית זאת הייתה הפעם השנייה בסרט, בשבילי הראשונה – בהמלצה שלה. כשבוע לאחר מכן אלך לראות אותו שוב בקולנוע ובכך הוא ייכנס ללקסיקון שלי כסרט היחידי שראיתי פעמיים בבית קולנוע, והראשון אי פעם שהלכתי לראות לבד (בפעם השנייה שהלכתי אליו).

ולא שהמצאתי את הגלגל של הפילם, כי פחות או יותר כל העולם התאהב אז בסרט. בפס הקול שלו, בעריכה, בדיאלוגים, בצבע, בעלילה הדינמית, בשחקנים, אפילו במבטא הכל כך לא הוליוודי. הסרט צעק חופש ונעורים ואי-מחויבות ויצירתיות ופריצת גבולות וכל הדברים שהיינו אז ואנחנו קצת פחות היום.

והוא השפיע עליי עד כדי כך שבמבחני הקבלה שלי ללימודי תקשורת, כתבתי עליו, בין היתר: "….ולא היינו ממש רוצים להיות שם, אבל לסרט יש השפעה כזאת שאיכשהו אנחנו שם", ואני קוראת את הטקסט הזה שוב היום והוא נשמע לי מגוחך. אבל התקבלתי. ואולי ההמלצה ההיא של אורית באחד הערבים בבסיס, שהובילה אותי לסרט ואחר כך ללימודים, הביאה אותי למה שאני היום?

לא צפיתי בסרט הזה שנים, יש סרטים שמפחיד לראות מה נהיה איתם ממרחק של זמן. כמו פגישת מחזור מסקרנת שמחפשים כל תירוץ כדי להימנע ממנה (המקסימום שאני מוכנה זה לפעמים לשים ברכב את הדיסק). כי בגיל 19 "בחר חיים, בחר עבודה, בחר קריירה, בחר משפחה, בחר טלוויזיה גדולה, מייבש כלים, מכוניות, מכשיר קומפקט דיסק…. בריאות טובה, כולסטרול נמוך, ביטוח שיניים. משכנתה, בית, מזוודות תואמות, חליפת שלושה חלקים…." – היו רק משפטי פתיחה של סרט ולא החיים עצמם.

אורית, הפוסט הזה בשבילך.