הארכיון של מאי, 2012

שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם הסופר והמחזאי האמריקאי ת'ורנטון וויילדר (Thornton Wilder, 1897-1975), זוכה שלושה פרסי פוליצר, הביא ליצירת 'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943), אחד הסרטים הטובים ביותר של היצ'קוק, אם לא ה-. מדובר בסיפור עוכר שלווה בעיירה כל אמריקאית, הרבה שנים לפני שכל סדרת דרמה שנייה החלה לעכור שלווה בעיירות כל אמריקאיות. תסריט מתח עם ביקורת על המין האנושי (לא פחות…), לצד צילומי חוץ מרהיבים וצוות שחקנים משובח בראשות ג'וזף קוטן ותרזה רייט (Teresa Wright – 1918-2005).

העלילה בקצרה: צ'ארלי אוקלי (קוטן), הידוע גם כ"דוד צ'ארלי", נוסע מהחוף המזרחי למערבי כדי להסתתר בבית אחותו אמה ניוטון ומשפחתה, בעיירה סנטה רוזה. זאת, לאחר שבלשים עוקבים אחריו בחשד שהוא רוצח אלמנות עשירות. בבית האחות הוא פוגש את אחייניתו צ'ארלי ניוטון (רייט), שנקראת על שמו, ולשניים קשר מיוחד, מוזר ויוצא דופן. אלא שבעקבות שלל רמזים, האחיינית מתחילה לחשוד שדודה האהוב הוא רוצח האלמנות המסתורי. זה בתגובה, מנסה להרוג אותה כדי להימנע מהגילוי, אולם כשהוא מנסה להשליכה מרכבת נוסעת, היא דוחפת אותו אל מותו. היחיד שיודע את סודה הוא הבלש ג'ק גרהם, שחוקר את הפרשה ואף מתאהב באחיינית (בכל זאת, הוליווד).

הסרט צולם ברחובות סנטה רוזה שנמצאת במחוז סונומה, צפונית לסן פרנסיסקו (ב-SF צולם שנים לאחר מכן 'ורטיגו' – Vertigo, 1958) ובסמוך לעיירה בודגה ביי (שם צולם 'הציפורים' – The Birds, 1963). בזמן הצילומים, לפני 70 שנה, מדובר היה בעיירה בת 13 אלף תושבים, כיום זו עיר שבה כ-170 אלף תושבים, שעדיין זוכרת את הסרט הראשון והמוכר ביותר שצולם בתחומה.

הסרט צולם ברובו ברחובות העיירה ובבנייניה (בנק, ספרייה, תחנת רכבת, כנסייה וכו') – רוב הבניינים הללו אינם קיימים עוד. באותה תקופה מדובר היה במהלך נדיר, שכן בדרך כלל סרטים צולמו בתוך אולפנים. מהלך כל כך נדיר, עד שמגזין 'לייף' שלח צוות צילום לתעד את צילומי החוץ של הסרט. היצ'קוק ו-וויילדר ביקרו במספר עיירות עד שבחרו בזאת, הם גם בחרו כבית משפחת ניוטון בית בשדרות מקדונלד 904, שקיים עד היום. צילומי פנים מסוימים, בהם של בית המשפחה ושל גרם המדרגות האחורי, צולמו באולפן מסיבות טכניות.

הסרט צולם במהלך 1942, בזמן שאמו של הבמאי גססה ובהמשך מתה ממחלה באנגליה, ובעת שבמולדתו וברחבי אירופה געשה מלחמת העולם השנייה. היצ' בחר להישאר בארה"ב וחש רגשי אשם על כך (כנראה מעבר לרגיל). בסרט יש אזכורים למלחמה אליה גויסה גם ארה"ב, למשל כשחיילים הולכים ברחוב ונכנסים לבר המקומי. בסצנת הסיום צ'ארלי-האחיינית אומרת לבלש גרהם: "הוא [הדוד צ'ארלי] אמר שלאנשים כמונו אין מושג איך העולם באמת". והבלש עונה לה: "לפעמים הוא [העולם] צריך השגחה רבה. נראה שהוא משתגע מפעם לפעם – כמו הדוד שלך, צ'ארלי".

בספר "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו, נכתב: "אירוע זה (מות אמו של היצ'קוק), שקדמו לו חודשים של דאגה ואחריו באו חודשים ארוכים של יגון חרישי, הוא שהפך את 'צל של ספק' כולו לרשת של רמיזות אישיות. הסרט הוא גם מפתח לסבך חייו הפנימיים ולתחושות האשמה שלו, וגם רשת של משמעויות הזורעת אור על יחסיו עם בני משפחתו, עם זהותו השסועה ועם התרבות המפוצלת שממנה היגר… הסרט יהיה לספר ההדרכה לכל ההשפעות הספרותיות והתרבותיות שהושפע בחייו, ולעולם לא יהיה עוד גלוי לב כל כך לפני הציבור ולפני עמיתיו. אפשר שמשום כך היה הסרט הזה תמיד מן הסרטים החביבים ביותר על היצ'קוק. אבל רק מעטים מבין השחקנים ואנשי הצוות שיערו את עומק מצוקתו וסבלו באותה שעה ואת מידת חשיפתו האישית".

לימים יסביר היצ'קוק לבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו (בספר הראיונות שלהם "היצ'קוק-טריפו"): "לא הייתי אומר ש'צל של ספק' הוא הסרט החביב עליי. אם התבטאתי פעם ברוח זו, הרי זה משום שחשתי שהסרט מניח את דעתם של ידידינו 'חובבי הסבירות וההיתכנות', ידידינו חובבי ההיגיון…".

בין אם הסרט היה "בן מועדף" על היצ'קוק ובין אם לא, הדוד צ'ארלי, רוצח האלמנות, נברא בדמותו של הבמאי: "היצ'קוק מזדהה בבירור עם הדוד צ'ארלי, שגולם בידי ג'וזף קוטן", כתב ספוטו בספרו, "התסריט מתאר אותו כ'אדם קפדן ומסודר להחריד', כמו היצ'קוק עצמו, שהיה גאה בתכונותיו אלה. תיאורו של צ'ארלי בסרט דומה לתיאורו של היצ'קוק הצעיר: 'בחור שקט כל כך, תמיד קורא…'. רגשותיו של הנבל האלגנטי: געגועים רגעיים אל העבר וזלזול בהווה – רגשותיו של הבמאי הם".

זאת ועוד: אם המשפחה בסרט – האחות של הדוד צ'ארלי והאמא של צ'ארלי ניוטון הצעירה – נקראה בשם אמו של היצ'קוק: 'אמה': "דמותה של אמה [הדמות], שהועלתה על הכתב בימיה האחרונים של אמה היצ'קוק, היא דמות האם החיובית האחרונה בסרטיו של היצ'קוק והוא מבוססת על אמו של היצ'קוק", כתב ספוטו, "תחושותיו המבולבלות, רגשות האשמה שלו, ההתנגשות בין אהבה לטינה, כל אלה התפרצו לאחר מותה ובסרטיו הבאים מצוירת הדמות [האם] בצבעים כהים יותר".

"ב'צל של ספק' יצר [היצ'קוק] איור דקדנטי של המציאות הפסיכולוגית שקארל יונג כינה אותה "הצל" המצוי בכל אחד מאיתנו", כתב ספוטו בביוגרפיה של הבמאי. ואילו בספר אחר שלו: The Art of Alfred Hitchcock, כתב על שני הצ'ארלי (הדוד והאחיינית) שלא במקרה נקראים באותו שם, שכן הם מייצגים את הטוב והרע ששוכן בכל אדם. "צד אחד (צ'ארלי הצעירה) מדגים את החיובי במין האנושי, האופטימיות, הטוב, נדיבות הלב, האמון והאהבה. הצד השני (הדוד צ'ארלי) מייצג מה ששלילי, דקדנטי ומוביל לרצח. הרוצח, הדוד צ'ארלי, מסוגל, כפי שאנו רואים, לקסם אישי רב, נדיבות לב כלפי משפחתו וחמימות כלפי אחותו, ויש לו את אותו דם עם אחייניתו התמימה והמתוקה. היא מנגד, מסוגלת לרצוח את דודה. הרעיון שכולנו עד גבול מסוים שילוב של מלאכיות ושטניות, שיש בתוכנו כוחות דואלים, הוא עתיק מהתקופה היוונית, ומהמסורת היהודית והנוצרית. יין ויאנג".

"יחד עם 'פסיכו' (Psycho, 1960) 'צל של ספק' הוא אחד הסרטים הנדירים שלך שבהם הדמות הראשית בו היא האיש הרע, והקהל מזדהה איתו מאוד", אמר טריפו להיצ'קוק לגבי דמותו של קוטן (הדוד צ'ארלי), שבדומה לדמות שגילם אנתוני פרקינס (נורמן בייטס) ב'פסיכו' – היה רוצח מהזן הכריזמטי ומעורר האמפתיה. היצ' ענה על כך: "הוא [הדוד צ'ארלי] רוצח אידיאליסט. הוא אחד מאותם רוצחים שחשים שיש להם משימת השמדה. אולי הגיע לאלמנות מה שקרה להן, אבל זה לא היה העסק שלו. יש בסרט שיפוט מוסרי, לא כן, כשהאחיינית משמידה בסוף את קוטן, אפילו במקרה. זה שקול לאמירה שלא כל הרעים הם שחורים ולא כל הגיבורים הם לבנים. יש אפור בכל מקום. הדוד צ'ארלי אהב מאוד את אחייניתו, אם כי לא באותה המידה שהיא אהבה אותו. אבל היא הייתה חייבת להרוג אותו, כי אסור לשכוח שאוסקר וויילד אמר: "אנחנו הורגים את מה שאנחנו אוהבים"".

מודעות פרסומת

ניסיתי להבין למה ג'וזף קוטן (Joseph Cotten, 1905-1994) לא מוכר לציבור הרחב כמו האמפרי בוגרט, קרי גרנט או ג'יימס סטיוארט. אפילו לא כמו פרד אסטר, ספנסר טרייסי, קלארק גייבל או גרי קופר. בספר The 50 Most Unforgettable Actors of the Studio Era קוטן כלל לא מוזכר. אולי זה בגלל ששיא הקריירה שלו נמשך בשנות ה-40 של המאה ה-20, בניגוד לשחקנים אחרים שאצלם זה נמשך יותר; אולי הוא לא שיחק במספיק קלאסיקות קולנועיות; אולי החיים האישיים שלו לא סיפקו את כמות הדרמה הנדרשת מכוכב הוליוודי; אולי האולפנים השקיעו פחות בפרסומו; ואולי זה סתם פספוס.

אבל מי שכבר בהופעתו הקולנועית הראשונה (בסרט באורך מלא) זכה בחיי נצח בזכות תפקיד מוביל ב'האזרח קיין' (Citizen Kane, 1941), ושיחק את אחת הדמויות הבלתי נשכחות, הכריזמטיות והאניגמטיות בסרטיו של היצ'קוק, אולי בקולנוע בכלל: "הדוד צ'ארלי" (Uncle Charlie) ב'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943) – יותר מראוי להיזכר בנשימה אחת עם שמות אותם שחקנים שציינתי למעלה.

Joseph Cheshire Cotten נולד השבוע לפני 107 שנה (15 במאי 1905) למשפחה דרומית בעיירה פטרסבורג (Petersburg) בווירג'יניה. הוא למד משחק בוושינגטון הבירה ועד שיבסס את מעמדו כשחקן, עבד בשלל עבודות מזדמנות כמו מכירת ציורים מדלת לדלת, מכירת שטחי פרסום, היה מציל במיאמי ואף כתב ביקורות דרמה בעיתון ה"מיאמי הראלד". בהמשך הגיע לניו יורק ולבוסטון והחל לשחק בתאטרון. בתחילת שנות ה-30 הופיע לראשונה בברודווי וכהשלמת הכנסה עבד גם בתסכיתי רדיו, שם פגש את הבמאי-שחקן-מפיק-כותב אורסון וולס.

ב-1937 הצטרף קוטן לתאטרון מרקורי של וולס ולאחר שנתיים עזב כדי לשחק בתפקיד הראשי לצד קתרין הפבורן, בהפקה הבימתית בברודווי של 'סיפור פילדלפיה'. כשהסרט הופק לקולנוע, קרי גרנט זכה בתפקיד אותו גילם. קוטן שיחק בסרט קצר שביים וולס (Too Much Johnson, 1938), אולם תפקידו הראשון בסרט קולנועי באורך מלא היה, כאמור, ב'האזרח קיין' – סרט שלימים יתואר ברשימות של מבקרי קולנוע, כטוב ביותר בכל הזמנים.

קוטן שיתף פעולה עם וולס-הבמאי גם ב'האמברסונים המופלאים' (The Magnificent Ambersons, 1942) ועם וולס-השחקן ב'האיש השלישי' (The Third Man, 1949) שביים קרול ריד. 'צל של ספק' היה סרטו החמישי של קוטן, ששיחק אצל היצ'קוק גם ב'תחת חוג הגדי' (Under Capricorn, 1949) לצד אינגריד ברגמן. "אורסון וולס ציין ש'האזרח קיין' הוא סרטו הטוב ביותר, אלפרד היצ'קוק העדיף את 'צל של ספק' וקרול ריד בחר ב'האדם השלישי' – ואני [שיחקתי] בשלושתם", צוטט קוטן בראיון עמו.

הוא זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ונציה על משחקו ב-(Portrait of Jennie, 1948) ובסך הכל שיחק בכ-100 תפקידים, בהם גם בסרטי וסדרות טלוויזיה. כך למשל, בין השנים 1955-1959 שיחק בשלושה פרקים בסדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents, ובהמשך בתפקיד אורח ב'איירונסייד' (בכיכובו של ריימונד בר, הרוצח בסרט אחר של היצ'קוק: 'חלון אחורי'-Rear Window , 1954). ב-1981 קוטן שיחק גם בפרק של 'ספינת האהבה', שאירחה רבים משחקניה המתבגרים של הוליווד הקלאסית. מ-1982 לא שיחק עוד על המסך הגדול או הקטן עד מותו ב-6 בפברואר 1994 בגיל 88. קוטן היה נשוי פעמיים: אשתו הראשונה מתה ממחלה ב-1960, לאחר 29 שנות נישואים ובת מנישואיה הראשונים. מ-1960 ועד מותו היה נשוי לשחקנית פטריסיה מדינה, שהלכה לעולמה לפני כשלושה שבועות בגיל 92.

יש משהו עצוב בצפייה בשחקנים ובשחקניות של הוליווד של פעם, ששיחקו בסרטים שגדלנו עליהם (וגם אם כרונולוגית לא בדיוק גדלנו עליהם, אבל ראינו בערוץ 1 בערבי שישי) – בזקנתם. איפה מסתתר ג'יימס סטיוארט (1908-1997) – "סקוטי" מ'ורטיגו' (Vertigo, 1958) , "אל.בי. ג'פריס" מ'חלון אחורי' (Rear Window, 1954) בתוך הגבר עם השיער הלבן, הפנים המקומטות והמשקפיים הגדולים? האם האשה בשמלה התכולה עם המבט העייף והתסרוקת הגבוהה, זאת אותה אינגריד ברגמן (1915-1982) שמכל הברים בעולם נכנסה דווקא לזה של האמפרי בוגרט?

והנה, השחקנים הנהדרים האלה ואחרים, שהתכנסו ב-7 במארס 1979 באולם בלוס אנג'לס, כבר מזמן אינם בין החיים. באותו יום המכון האמריקאי לקולנוע (American Film Institute) העניק לאלפרד היצ'קוק פרס על מפעל חיים (AFI Life Achievement Award). זהו פרס שנוצר שש שנים קודם לכן במטרה להוקיר אדם על תרומתו לתרבות האמריקאית באמצעות קולנוע או טלוויזיה. שנה לפני אותו אירוע, ב-1978, זכה בפרס הנרי פונדה (1905-1982) ששיחק אצל היצ'קוק ב'האיש הלא נכון' (The Wrong Man, 1956). שנה אחרי, ב-1980, זכה בפרס ג'יימס סטיוארט ששיחק אצל היצ'קוק ב'ורטיגו', 'חלון אחורי', 'האיש שידע יותר מידי' (The Man Who Knew Too Much, 1956) ו'חבל' (Rope, 1948).

זוהי שנת חייו האחרונה של היצ'קוק, אז בן 79. הוא יושב בשולחן, מימינו רעייתו אלמה רוול (1899-1982. אגב, נולדה יום אחריו), משמאלו קרי גרנט (1904-1986). גם סטיוארט בשולחן הכבוד. שני האחרונים היו מהשחקנים האהובים על היצ', הגם שלא היה במאי של שחקנים. בקהל נמצאים, בין היתר, הבמאי פרנסואה טריפו (1932-1984), אנתוני פרקינס (1932-1992), וולטר מתאו (1920-2000), כריסטופר ריב הצעיר (1952-2004), שון קונרי ודיאנה רוס.

כולם עטויים בחליפות טוקסידו, אנקדוטות משעשעות נזרקות לאוויר. הדבר לא משנה את מבט הספינקס של חתן השמחה. אולי אלו סימני הזקנה והחולי שלא אפשרו לו להזיז את זווית הפה ולחייך, אולי תחושת אכזבה של מי שזכה להכרה ממסדית מעטה מידי, מאוחרת מידי. אולי פרפקציוניסטים פשוט אף פעם לא מרוצים מכלום.

ברגמן הייתה המנחה. היא סיפרה שהגיעה לאירוע מלונדון, עיר הולדתו של היצ': "ברכותיי למכון האמריקאי לקולנוע", אמרה, "שהערב הכיר במה שהצופים יודעים כבר 50 שנה: שאלפרד היצ'קוק הוא גאון מקסים (adorable genius). אנו כאן להודות לך על כל הכיף וכל הפחד שהענקת לנו במשך השנים".

"אני רוצה להודות לך באופן אישי על דבר קטן שעזר לי לאורך כל הקריירה שלי, וזו קריירה ארוכה", המשיכה, "היצ'קוק כותב כל דבר שקשור בסרטיו, על הנייר. כל פרט קטן. 'זה בתסריט' הוא יאמר, אם מישהו ישאל על אביזרים או על לבוש. 'זה בתסריט'. אבל אז מגיעים השחקנים ואנחנו לא תמיד מתנהגים כפי שכתוב בנייר. לחלקנו יש רעיונות. אני זוכרת שהוויכוח הראשון שלנו היה ב'כבלי השכחה' (Spellbound) ב-1945. אמרתי משהו כמו 'אני לא בטוחה שאוכל לתת רגש כזה', ו[אתה] ישבת שם ואמרת: 'אינגריד – תזייפי את זה' (Ingrid – Fake It). היצ'קוק, זאת העצה הטובה ביותר שקיבלתי לאורך כל הקריירה שלי. לאורך השנים שלאחר מכן הרבה במאים נתנו לי הוראות בלתי אפשריות ובדיוק כשהתכוונתי להתווכח איתם, שמעתי את קולך באוויר: 'אינגריד – תזייפי את זה'. זה הציל הרבה מצבים לא נעימים ובזבוז זמן".

גם לסטיוארט שעלה לאחר מכן לבמה, יש סיפורי פילמו-סטלגיה חביבים: "חברי היצ'קוק ידוע כמי שאמר פעם ששחקנים הם בהמות. היצ' הכחיש זאת. מה שהוא אמר זה שצריך להתייחס לשחקנים כמו אל בהמות".

"אני זוכר שב'האיש שידע יותר מידי' עשינו סצנה ב[אולם ה-] אלברט הול בלונדון. אני רדפתי אחרי דוריס דיי במעלה המדרגות, בעוד התזמורת הסימפונית של לונדון ניגנה. הייתי צריך לומר הרבה מילים במהלך המרדף הזה, זה היה נאום ארוך, שאף הבהיר חלק גדול מהעלילה. ועבדתי קשה על המילים הללו, וב'אקשן' רדפתי אחרי דוריס ודיברתי בלי הכרה. בסוף הסצנה היצ' אמר 'קאט' והוסיף: 'בוא ננסה את זה שוב. דיברת כל כך חזק, שלא הצלחתי לשמוע את התזמורת. למעשה, בוא נחתוך לגמרי את הנאום. תרדוף אחריה ותיראה מתוח'. התווכחתי איתו על זה, חשבתי שהנאום חשוב, אבל הוא התעקש שהמוזיקה יותר חשובה. כשאתה עובד עם היצ' אתה לא מנסה לעשות סצנה בשתי דרכים. אתה עושה אותה בדרך אחת: הדרך שלו. היצ', אני רוצה שתדע שבכל פעם שאני צופה בסרט הזה אני מנסה להיזכר בנאום במדרגות, ואני אף פעם לא מצליח. צדקת, לא היינו צריכים אותו. כל מה שהיינו צריכים זה אותך".

היצ' בקושי מצליח לעמוד על הרגליים כשהבמאי ג'ורג' סטיבנס ג'וניור (מייסד המכון האמריקאי לקולנוע ובנו של הבמאי ג'ורג' סטיבנס) מגיע לשולחן ומעניק לו את הפרס בדמות כוכב. היצ' נואם במבטא בריטי ובדיבור איטי, מודה לקהל, למי שעבדו איתו לאורך השנים, ובסוף לרעייתו אלמה (הייתה עורכת סרטים ושותפתו לעשייה הקולנועית), שמוחה דמעה. זאת תהיה אחת ההופעות הפומביות האחרונות שלו.

על החודשים שלאחר הטקס, האחרונים בחייו (הלך לעולמו באפריל 1980) נכתב ב"היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו: "מפעם לפעם ניסה היצ'קוק לשוחח על דבר מה מוחשי, אבל עד מהרה שבה רוחו לנדוד. במסעו הפנימי חזר לאולפני איילינגטון, לרחובות לייטונסטון, לשפרדס בוש ולפיקדילי. לאנשים המעטים שהורשו להיכנס למשרדו ולראותו סיפר שהוריו תמיד השאירו אותו לבד בילדותו, וקולו רועד מעוצמת הרגשות, כאילו הוא שב ונעזב לבדו בלילה".