עברה שנה וקצת מאז כתבתי כאן על גל "אירועי היצ'קוק" ששטף את המדינה, אז עם הקרנה של "פסיכו" על מסך רחב במסגרת סדרת ה'קלאסיק' שהוצגה בבתי הקולנוע של "יס פלאנט", צאתו לאקרנים של סרט הקולנוע "היצ'קוק" (2012, Hitchcock) והשידור של סרט הטלוויזיה "הנערה של היצ'קוק" (The Girl, 2012). והנה גל היצ'קוקי נוסף, אולי מרשים אף יותר, צפוי להציף את עולמנו הדל (טוב, עולמי הדל) החל מהחודש הבא – ואותו אין דרך טובה יותר לתאר, מלבד ההגדרה: היצ'קוק למתחילים. ולממש מתקדמים.
אתחיל עם המתחילים. במסגרת סדרת הסרטים השנתית 'ימים של אוסקר', שמשודרת ב-yes בשבועות שלפני טקס האוסקר (ה-86 במספר, שייערך ב-2 במארס, בלילה שבין ראשון לשני, שעון ישראל), צפוי שבוע היצ'קוק. מדובר בסרטים של הבמאי שישודרו בערוץ yes1 בתאריכים 16-22 בפברואר, בשעות אחר הצהריים. נכון, לא הזמן האולטימטיבי לצפייה בסרטים עבור האדם העובד, אבל מ-yes נמסר כי ניתן להקליט את כל הסרטים כסדרה.
רשימת הסרטים כוללת את הקלאסיקות הטובות והבסיסיות של הבמאי, בבחינת: קשה-לי-להאמין-שמישהו-לא-ראה-את-הסרטים-האלה-אבל-אף-פעם-לא-נמאס: "פסיכו" (1960), "ורטיגו" (1958) שהוגדר לפני כשנתיים כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, "הציפורים" (1963), "חלון אחורי" (1954), "האיש שידע יותר מידי" (אני מניחה שמדובר בגרסה השנייה והמצוינת מ-1956) ו"מארני" (1964). בולט בהיעדרו, כי גם הוא מה-A list: "מזימות בינלאומיות" (1959). בסבב הסרטים הזה 1:0 לטובת ג'יימס סטיוארט על פני קרי גרנט.
סרטו הראשון של היצ'קוק שהופק בארה"ב והיחידי שלו שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, "רבקה" (1940), בכיכובה של ג'ואן פונטיין, שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 96 – ישודר ב-yes3 במסגרת משבצת השידור שנקראת "הבלתי נשכחים" ביום ראשון, ה-16 בפברואר ב-22:00.
כמו כן, ביום שישי, ה-21 בפברואר, ישודר (yes1) הסרט "היצ'קוק" של הבמאי סשה ג'רבאסי בכיכובם של אנתוני הופקינס (בתפקיד היצ'קוק) והלן מירן (בתפקיד רעייתו, אלמה רוול), שהיה מועמד בקטגוריית האיפור ועיצוב השיער בטקס האוסקר של השנה שעברה, אולם כמיטב המסורת ההיצ'קוקית (שכנראה נמשכת גם כשהבמאי עצמו לא מעורב ישירות בפרויקט) – לא זכה בפרס.
ואם החגיגה שצוינה לעיל מיועדת להיצ'קוקולוגים מתחילים, הרי שזוהי רק ההקדמה לדובדבן שבקצפת המיועד למתקדמים. כל כך מתקדמים, מכוון שמדובר בסרטים של היצ'קוק, עוד לפני שהוא בכלל נהיה… היצ'קוק!
זוכרים את "התשעה של היצ'קוק" (Hitchcock 9) שגם עליהם כתבתי כאן בעבר, בפוסט שנקרא The Sound of Silence? אותם סרטים אנגלים, ראשונים ואילמים של הבמאי, ששוחזרו לקראת אירועי התרבות שעטפו את אולימפיאדת לונדון ומאז "מטיילים" בסינמטקים ברחבי העולם. אז הם סוף סוף מגיעים לארץ ויוקרנו בסינמטקים של תל אביב (מה-20 בפברואר), ירושלים (מה-21 בפברואר) וחיפה (לא מצאתי באתר הסינמטק אזכור לנושא). מלבדם, בהמשך השנה צפויים להיות מוקרנים סרטים נוספים (מדברים) של הבמאי.
מנכ"ל המועצה הבריטית בישראל, אלן גמל, מצוטט באתר סינמטק תל אביב, כאומר: "בשנת 2012 השלים מכון הקולנוע הבריטי (BFI) את פרויקט השחזור הגדול ביותר בתולדותיו והחיה מחדש את תשעת סרטיו הראשונים של אלפרד היצ'קוק. יצירות אלה, אשר הופקו בין השנים 1925 ו-1929, הן מההישגים המשמעותיים ביותר של הקולנוע הבריטי האילם ושל אחד מיוצרי הקולנוע החשובים ביותר בכל הזמנים. השותפות בין מכון הקולנוע הבריטי והמועצה הבריטית הביאה לכך שתכנית "היצ'קוק 9" הוקרנה במדינות רבות ברחבי העולם, וביניהן בברזיל, בדרום אפריקה, וכעת בישראל.
"הזמנו שבעה מוזיקאים, מהבולטים שפועלים כיום בישראל, להציג עבודות מוזיקליות חדשות שילוו את הקרנות סרטי "היצ'קוק 9" בסינמטקים של חיפה, ירושלים ותל אביב. לצד הקרנות הבכורה של הסרטים המשוחזרים, נציג בסינמטקים במהלך החודשים הקרובים יצירות מופת של היצ'קוק, כגון "39 המדרגות" ו"פסיכו"".
עוד נכתב באתר סינמטק תל אביב: "אלפרד היצ'קוק הוא אחד מיוצרי הקולנוע המפורסמים ביותר בכל הזמנים, ולמרות זאת, עשרת סרטיו הראשונים – אשר רק תשעה מהם שרדו – כמעט ואינם מוכרים. הסרטים האילמים של היצ'קוק הכרחיים להבנה של סרטיו המאוחרים יותר של היוצר. הסרטים, בהם צפו עד היום רק מעטים, כוללים הרבה מוטיבים חוזרים ואובססיות היצ'קוקיות. "היצ'קוק 9" הוא פרויקט השחזור הדיגיטלי הגדול ביותר בתולדות מכון הקולנוע הבריטי. הפרויקט מאפשר לצופים ברחבי העולם לצפות בעותקים מחודשים של הסרטים, המגלים שכבות חדשות של משמעות ומאפשרים הבנה מעמיקה יותר של עבודתו של היצ'קוק. הקרנת שישה מתוך תשעת הסרטים תלווה בפסקול חי, בביצוע מיטב הכישרונות המוזיקליים מישראל".
הסרטים שיוקרנו הם: "גן התענוגות" (1925 ,The Pleasure Garden) עם ליווי מוזיקלי של דניאל סלומון; "האיש מהאי מאן"/"תושב האי מאן" (The Manxman, 1929) – סרטו האילם האחרון של היצ'קוק, שיוקרן בליווי מוזיקלי של ערן צור; "סחיטה" (1929 ,Blackmail) – הנחשב לסרט האנגלי המדבר הראשון, למרות שיש לו גם גרסה אילמת; "שמפניה" (1928 ,Champagne); "מוסר מפוקפק" (1928,Easy Virtue); "אשת האיכר" (1928 ,The Farmer's Wife); "הזירה" (1927 ,The Ring); "הדייר" ( 1927 ,The Lodger) – שבו היצ'קוק ערך את הופעת האורח (Cameo) הראשונה שלו; ו"התדרדרות" (1927 ,Downhill). אגב, יש פער של שנה לכאן או לכאן בין שנות הפצת הסרטים הללו כפי שמצוינים באתר הסינמטק וב-IMDb – אני התבססתי על נתוני אתר הסרטים הבינלאומי.
מלמעלה למטה: ג'ון פורסיית, ברברה בל גדס, מרטין לנדאו
בשבוע שעבר צפיתי, שוב, ב"מארני" (Marnie, 1964), תוך כדי קריאה ב-IMDb. אני קצת מכורה לפרטי הטריוויה הקטנים האלה. אחד הדברים שגיליתי היה שהילדה בסצנת הפלשבק, ששיחקה את 'מארני' בילדותה (טיפי הדרן הייתה 'מארני') ואפילו לא זכתה לקרדיט בסרט, היא מלודי תומאס סקוט (נ' 1956) – הידועה בעיקר כ'ניקי ניומן' מ-1,448 הפרקים שבהם שיחקה (המספר עולה בעודכם קוראים) באופרת הסבון האמריקאית "צעירים חסרי מנוח" (The Young and the Restless, משודרת מ-1973). הפרט הזה, יחד עם ידע על עוד כמה כוכבי טלוויזיה ששיחקו קודם אצל היצ'קוק, הביא אותי לכתוב את הפוסט הבא.
המעבר של שחקנים בין קולנוע לטלוויזיה היה קיים מאז המצאת הטלוויזיה, למרות נטייה, אולי, לחשוב שתסריטים מצוינים בטלוויזיה, מול תסריטים פחות מאתגרים בקולנוע – יצרו גל כזה דווקא בשנים האחרונות. שחקנים, מטבעם, משחקים בכל מקום שמאפשר להם, כמובן גם בתאטרון, וכך תמיד היה ויהיה המעבר בין המדיומים השונים. זה גם כורח הנסיבות, שכן מעטים הם אלו שהופכים לכוכבי קולנוע גדולים. וגם הגדולים מגלים שבשלב מסוים המסך הגדול מעדיף את כוכביו צעירים.
אבל ענייננו בשחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק. יש כמה כאלה שזכו לחיי נצח בטלוויזיה, אבל גם בזכות תפקידים, רובם משניים אמנם, בכמה מהסרטים הטובים של היצ'קוק ושל הקולנוע בכלל. קחו למשל את ברברה בל גדס (1922-2005), שזכורה כ'מיס אלי יואינג' בסדרת האייטיז (המתקמבקת) "דאלאס" (1978-1991, Dallas). שנים קודם לכן היא שיחקה את 'מידג' ווד' העגמומית, חברתו של 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט), אשר מאוהבת בו חד-צדדית ב"ורטיגו" (1958).
ריימונד בר (1917-1993), ששיחק את השכן הרוצח 'לארס ת'ורוולד' ב"חלון אחורי" (1954), מוכר יותר כעורך הדין 'פרי מייסון' מסדרת הטלוויזיה באותו שם (1957-1966, Perry Mason. ובין השנים 1985-1993 בסדרת סרטי טלוויזיה); וכן כ'רוברט איירונסייד', הבלש בכיסא הגלגלים מסן פרנסיסקו, מהסדרה "איירונסייד" (1967-1975, Ironside).
ג'ון פורסיית (1918-2010) ייזכר בעיקר כ'בלייק קרינגטון' ב"שושלת" (Dynasty, 1981-1989) וגם כקול של 'צ'ארלי' ב"המלאכיות של צ'ארלי" (1976-1981, Charlie's Angels). אבל הוא שיחק אצל היצ'קוק בשני סרטים: "טופז" (1969) ו"מי רצח את הארי?" (The Trouble with Harry, 1955) וגם בסדרת הטלוויזיה של הבמאי. אגב, "מי רצח את הארי?" היה סרט הבכורה של שירלי מקליין (נ', 1934).
בפוסט "מילון הציפורים" הזכרתי את השחקנית דרלין קונלי (1934-2007), שידועה מתפקידה כ'סאלי ספקטרה' ב'היפים והאמיצים' (The Bold and the Beautiful, משודרת מ-1987). חדי הבחנה יוכלו לזהות אותה כמלצרית שמתבוננת בחלון לפני הפיצוץ בתחנת הדלק, בסצנה קצרה ב"הציפורים" (1963).
סוזן פלשט (1937-2008), המורה 'אנני' ב"הציפורים", מוכרת יותר לקהל האמריקאי מהטלוויזיה, כמי ששיחקה ב"המופע של בוב ניוהרט" (1972-1978, The Bob Newhart Show). בשנותיה האחרונות הייתה שחקנית אורחת בסדרה "וויל וגרייס" (1998-2006, Will & Grace) בתפקיד אמה של 'קארן ווקר' ('קארן' הייתה אחת הדמויות הראשיות). אגב, השחקנית ורוניקה קרטרייט (נ' 1949), ששיחקה ב"הציפורים" את הילדה 'קאתי ברנר' (האחות הקטנה של מיץ'), שיחקה גם היא ב"וויל וגרייס", בפרק אורח, כאם של דמות ראשית אחרת: 'ג'ק מק'פרלנד'.
מרטין לנדאו (נ' 1928), שאחד מתפקידיו הקולנועיים המוכרים ביותר היה כ'לאונרד' ב"מזימות בינלאומיות" (1959), שיחק לאחר מכן בטלוויזיה כאחד מאנשי הצוות בגרסה המקורית של הסדרה "משימה בלתי אפשרית" (1966-1973, Mission: Impossible).
מקדונלד קרי (1913-1994) שיחק בין השנים 1965-1993 את 'ד"ר טום הורטון' באופרות הסבון "ימי חיינו" (Days of Our Lives, משודרת מ-1965). אצל היצ'קוק הוא שיחק את הבלש 'ג'ק גרהם' ב"צל של ספק" (1943) – שמתאהב ב'צ'ארלי ניוטון', בשעה שהוא רודף אחרי דודהּ, רוצח האלמנות, 'הדוד צ'ארלי'.
ב"היורשת" (Family Plot, 1976), סרטו האחרון של היצ'קוק, הופיע השחקן וויליאם דיוואן (William Devane, נ' 1939) – שאת תהילתו קיבל בטלוויזיה, כ'גרג סאמנר' באופרת הסבון הלילית (והספין-אוף של "דאלאס") – "נוטס לנדינג" (1979-1993, Knots Landing). אגב, באותו סרט אחרון של היצ'קוק, הופיעה, בתפקיד משני, גם קתרין הלמונד (נ' 1928) לנצח 'מונה', הסבתא מ"מי הבוס" (1984-1992, ?Who's the Boss).
כתבתי כאן בעיקר על שחקנים שהיו משניים אצל היצ'קוק, אבל מרכזיים בסדרות טלוויזיה אמריקאיות. יש גם שחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק והגיעו לטלוויזיה לתפקידי אורח בלבד. כדוגמה אחת (ויש הרבה), קחו את הסדרה "ספינת האהבה" (The Love Boat, 1977-1987), שהייתה מסוג הסדרות שכולם הופיעו בהן בתפקיד אורח (ע"ע "חוק וסדר" או אפילו "סיינפלד").
בדיקה מהירה ב-IMDb העלתה שבין השחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק והגיעו לספינה לתפקיד אורח (קרי, דמות שעולה על הספינה לכאורה למטרת נופש, ואז קורה לה משהו, אבל עד סוף הפרק הכל מסתדר ואפילו קפטן סטובינג מזמין אותה לארוחה סביב שולחנו) ניתן למצוא את: אן בקסטר (שיחקה אצל היצ'קוק ב"אני מתוודה"); ורה מיילס ("האיש הלא נכון", "פסיכו"); פארלי גריינג'ר ("חבל", "זרים ברכבת"); ריי מילנד ("אליבי"); איב מארי סיינט ("מזימות בינלאומיות"); ג'נט לי ("פסיכו"); ג'ון מקינטייר ("פסיכו"); וגם: ריימונד בר וג'ון פורסיית.
מלמעלה למטה: סוזן פלשט, מקדונלד קרי, מלודי תומאס סקוט
ב-28 במארס 1963, בדיוק היום לפני 50 שנה, נערכה בניו יורק הפרמיירה של "הציפורים" (The Birds), שיש מי שמגדירים כסרטו הגדול ו/או החשוב ו/או המשמעותי האחרון של אלפרד היצ'קוק. הזמן עובר מהר כשנהנים.
את "הציפורים" היצ'קוק ביים והפיק, וכמו רוב סרטיו הגדולים וגם הקטנים, הסמלים שמרכיבים אותו עולים על סך חלקיו. הסרטים של היצ'קוק דומים אחד לשני ובו בזמן גם שונים – וזה אחד השונים שבהם. סיפור עם סוף פתוח שנראה כמו אגדה או סיפור-עם שעובר מדור לדור, על הפעם ההיא שבה ציפורים תקפו את העיירה הציורית בודגה ביי.
אז לרגל חגיגות היובל, הנה המילון – אולי לא השלם, אבל בהחלט מלא – לחובבי "הציפורים".
אדית הד (1897-1981 ,Edith Head) – מעצבת תלבושות אמריקאית שזכתה בשמונה פרסי אוסקר (הייתה מועמדת 34 פעמים) על עיצוב בגדים בסרטים. עבדה 43 שנה באולפני פראמאונט ולאחר מכן עברה לאולפני יוניברסל, שם עבדה כ-14 שנה, עד מותה. עיצבה בגדים, בין היתר, לסרטים: "הכל אודות חווה", "שמשון ודלילה", "שדרות סאנסט", "חופשה ברומא" ו"סברינה". ואצל היצ'קוק, בין היתר, ב"הנודעת", "לתפוס גנב", "האיש שידע יותר מידי", "ורטיגו" ו"הציפורים" – שבו התבקשה על ידי הבמאי לעצב לשחקנית הראשית, טיפי הדרן, מלתחה לסרט (ע"ע חליפת שמלה ירוקה) וגם לחייה הפרטיים.
איבן האנטר (Evan Hunter, 1926-2005) – סופר, מחזאי ותסריטאי (בעיקר לטלוויזיה) אמריקאי, שנולד בשם סלבטורה לומבינו וכתב תחת השם אד מק'ביין ושמות נוספים. עיבד את התסריט ל"הציפורים", קודם לכן כתב מספר פרקים בסדרת הטלוויזיה: Alfred Hitchcock Presents ופרסם סיפורים בירחון המתח של היצ'קוק.
אסטון מרטין – מותג רכבי יוקרה בריטי הוא הרכב עם הגג הפתוח שבו נוהגת 'מלאני' בסרט, בדרכה מסן פרנסיסקו לבודגה ביי. מדובר ברכב מדגם DB2/4 Drophead coupe, שמרמז על מעמדה החברתי של 'מלאני' ועל עושרה, כמו גם על דמותה כאשה עצמאית ומשוחררת – שכן באותן שנים בדרך כלל גברים (למשל 'ג'יימס בונד') נהגו במכונית מסוג זה בקולנוע.
אוסקר – קללת האוסקר של היצ'קוק לא פסחה גם על הסרט הזה, שהיה מועמד לפרס האקדמיה האמריקאית לקולנוע בקטגוריה אחת, של אפקטים מיוחדים, אך הפסיד את הפרס ל"קלאופטרה".
בודגה ביי (Bodega Bay) – עיירה במחוז סונומה בקליפורניה, לחופי האוקיינוס השקט, צפונית לסן פרנסיסקו – שבה מתרחשת עלילת הסרט. כמה מצילומי החוץ של הסרט צולמו בה (ובעיירה הסמוכה, בודגה), ובמקביל, אתרים שבה הועתקו באופן זהה לצילומים שנעשו באולפן. בעקבות צילום הסרט בתחומה, הפכה למוקד תיירותי.
ג'סיקה טנדי (Jessica Tandy, 1909-1994) – שחקנית תיאטרון וקולנוע ילידת בריטניה, שעברה לארה"ב. ב"הציפורים" שיחקה את 'לידיה ברנר', אמם האלמנה של 'מיץ" ו'קאתי'. בין תפקידיה האחרים: 'בלאנש דובואה' בגרסת ברודווי ל"חשמלית ושמה תשוקה" מ-1947, עליו זכתה בפרס ה-טוני הראשון שלה (בגרסה הקולנועית של המחזה היא הוחלפה על ידי ויויאן לי, ששיחקה את התפקיד בגרסת הבמה של ווסט-אנד, בעוד שאר שותפיה לתיאטרון: מרלון ברנדו, קים האנטר וקארל מלדן שיחקו גם בסרט). כן, שיחקה בסרט "הנהג של מיס דייזי", עליו זכתה באוסקר. בעלה היה השחקן יום קרונין (Hume Cronyn, 1911-2003), שאצל היצ'קוק שיחק ב"צל של ספק" ו"סירת הצלה" והיה שותף לכתיבה של "חבל" ו"תחת חוג הגדי".
(דיים) דפנה/דפני דה מוריאה (Daphne du Maurier, 1907-1989) – סופרת אנגליה, שכתבה, בין היתר, סיפור קצר שהיווה – בקווים כלליים – את הבסיס לעלילת "הציפורים" (בתחילה יועד לסרט קצר בסדרת הטלוויזיה של היצ'קוק). כתבה גם את הספרים שעובדו לסרטים "פונדק ג'מייקה", סרטו האחרון של היצ'קוק בבריטניה, ו"רבקה", סרטו הראשון בארה"ב והיחידי שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. סיפור קצר שכתבה עובד גם לסרט "המבט" (Don't Look Now, 1973) של ניקולס רוג. אביה היה השחקן, סר ג'רלד דה מוריאה (Gerald du Maurier, 1873-1934), שהיה מכר של היצ'קוק.
דרלין קונלי (Darlene Conley, 1934-2007) – בשם הפיקנטריה: זוכרים את 'סאלי ספקטרה' מ"היפים והאמיצים"? אז שנים לפני שהשחקנית דרלין קונלי, ששיחקה את 'ספקטרה', הצטרפה לאופרת הסבון האמריקאית למשך 626 פרקים, הופעתה הראשונה בקולנוע (ואחת הבודדות. שיחקה בעיקר בטלוויזיה) הייתה ב"הציפורים". שם תוכלו לזהות אותה כמלצרית הממושקפת שמתבוננת בחלון המסעדה, לפני הפיצוץ בתחנת הדלק (ע"ע תחנת דלק).
היצ'קוק – היה בן 63 כש"הציפורים" יצא לאקרנים ולאחר מכן ביים עוד חמישה סרטים עד מותו ב-1980. את הופעת האורח (Cameo) בסרט זה עשה בתחילת הסרט, כאדם שיוצא מחנות החיות בסן פרנסיסקו, מלווה בשני כלביו (האמיתיים. ג'ופרי וסטנלי שמם. היצ'קוק אימץ אותם שנים ספורות קודם לכן, לאחר שכלב המשפחה פיליפ, נדרס).
"הנערה של היצ'קוק" (The Girl, 2012) – סרט טלוויזיה בהפקת רשת ה-BBC הבריטית ו-HBO האמריקאית, שמתאר את מערכת היחסים בין היצ'קוק לשחקנית טיפי הדרן, בזמן צילומי שני הסרטים שלהם יחד: "הציפורים" ו"מארני". הוא מבוסס בעיקר על זיכרונות של הדרן מאותה תקופה, לפיהם היצ'קוק הטריד אותה מינית והתעלל בה נפשית בזמן ההפקות, משום שלא נענתה לחיזוריו, וכן פגע בקידום הקריירה שלה בשל חוזה ארוך טווח שחתמה עמו. היצ'קוק מגולם בסרט על ידי השחקן טובי ג'ונס והדרן, על ידי סיינה מילר. הצגת דמותו של היצ'קוק בסרט עוררה תרעומת בארץ הולדתו, בריטניה, שם קמו להגנתו, בשלל כתבות, אנשי צוות ושחקנים שעבדו עמו בעבר וטענו כי דמותו בסרט הייתה חד צדדית ומעוותת. הסרט היה מועמד לשלושה פרסי גלובוס הזהב (סרט, שחקן ושחקנית), אולם לא זכה.
ורוניקה קרטרייט (Veronica Cartwright, נ' 1949) – שחקנית ילידת בריטניה שגדלה בארה"ב. שיחקה בסרט את 'קאתי ברנר', האחות הקטנה של 'מיץ" שחוגגת יום הולדת, אירוע שבגינו הביאה 'מלאני' את כלוב הציפורים לבודגה ביי, כמתנה. קודם לסרט זה, שיחקה בשני פרקים בסדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents והינה שחקנית פעילה עד היום בעיקר בטלוויזיה. אחותה הצעירה, אנג'לה קרטרייט (נ' 1952), שיחקה את אחת הילדות ב"צלילי המוזיקה" (1965).
זריקה – על פי הביוגרפיה "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלנד ספוטו, נדרשו אנשי הצוות של הסרט לקבל זריקת אנטי טטנוס, לאחר שציפורים שרטו אותם במהלך הצילומים.
זמן – צילומי הסרט החלו במארס 1962 ונמשכו עד תחילת יולי באותה שנה. הסרט יצא לאקרנים במארס 1963. משך הסרט 120 דקות.
חליפת שמלה ירוקה – אחד האאוטפיטים הזכורים ביותר מסרטי היצ'קוק הוא הבגד שלבשה 'מלאני' כמעט לאורך כל עלילת "הציפורים" (למעט בסצנת הפתיחה, בחנות החיות, שם לבשה חליפה שחורה). על פי העלילה, היא מגיעה לבודגה ביי למסור ל'מיץ" את הכלוב עם הציפורים, ובהחלטה רגעית מחליטה להישאר ללילה, מה שמאלץ אותה להישאר עם אותו בגד גם למחרת. מדובר בחליפת שני חלקים הכוללת שמלה וג'קט תואם מצמר דק בצבע ירוק, בעיצוב של אדית הד. פרטים מלאים ניתן לקרוא בפוסט: Little Green Dress.
חוואי – אחת הסצנות המוכרות בסרט היא זו שבה 'לידיה ברנר' מגיעה לביתו של החוואי 'דן פוסט', ומגלה שהבית זרוע הרס והשיא: 'פוסט' נהרג בהתקפת ציפורים ועיניו נוקרו (ע"ע מבט).
טיפי הדרן (Tippi Hedren, נ' 1930) – שחקנית אמריקאית ומהבלונדיניות הידועות של היצ'קוק, אם לא המוכרת שבהן (תחרות צמודה עם גרייס קלי). שמה האמיתי והרשמי הוא נטלי, אך היצ'קוק, במפגן בעלות מתבקש (שאפיין בכלל את במאי ומפיקי הוליווד), אימץ את כינוי החיבה שלה 'טיפי' (קיצור של 'טופסה', כינוי חיבה שוודי שנתן לה אביה), כמעין שם במה. דוגמנית שהגיעה לעולם המשחק לאחר שבני הזוג היצ'קוק צפו בפרסומת טלוויזיה בכיכובה, והזמינו אותה לאודישן לתפקיד 'מלאני' ב"הציפורים". שיחקה לאחר מכן גם ב"מארני" ובכך הסתיים שיתוף הפעולה שלה עם היצ'קוק, עליו טענה לאורך השנים (עד היום), שהניב הטרדות מצד הבמאי כלפיה. בהמשך שיחקה בקולנוע, בין היתר, ב"הרוזנת מהונג קונג" (A Countess from Hong Kong, 1967) הסרט האחרון שביים צ'ארלי צ'פלין, אולם שיחקה בעיקר בתפקידי אורח בטלוויזיה. ייסדה בקליפורניה שמורת טבע בשם 'שאמבלה' לגידול חיות בר. היא אמה של השחקנית מלאני גריפית – אגב, כל קשר בין דמותה 'מלאני' ב"הציפורים", לשם בתה, מקרי בהחלט, שכן הבת נולדה ב-1957.
יוניברסל (Universal Pictures) – חברת הפקה והפצת סרטים, שבאולפניה צולם "הציפורים" וחמשת סרטי היצ'קוק הבאים (שהיו ששת סרטיו האחרונים), וכן תכניות הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents ו-The Alfred Hitchcock Hour. נשיא אולפני יוניברסל היה לו ווסרמן (ע"ע), שתווך בעסקה שהביאה את היצ'קוק לחברה, הבמאי העביר לשם את משרדיו, והפך לבעל המניות השלישי בגודלו בתאגיד. למרות שהיצ'קוק לא סיפק לאולפן להיטים בעלי רווחים גדולים, הזכויות להפצת סרטיו בפורמטים שונים הניבו לאולפן מיליונים מאז מותו.
כרזת הסרט – הכרזה המוכרת של הסרט מציגה, לכאורה, את 'מלאני'/הדרן צורחת ומנסה להגן על ראשה מהתקפת ציפורים. אלא שעל פי הספר "הציפורים של היצ'קוק" מאת קמיל פאגליה (ע"ע), מדובר בצילום סטילס שבו דווקא נראית 'לידיה ברנר'/טנדי, בסצנה שבה הציפורים יוצאות מן האח. "הצילום היה כה אפקטיבי", נכתב בספר, "עד שהוחלט להשתמש בו בכרזת הסרט, אשר בכל העולם חשבו בטעות (הודות לצביעת שיער הדמות בכרזה ב-בלונד ושינוי צבע החליפה לירוק) שהאשה ההיסטרית הנראית בכרזה היא מלאני דניאלס עצמה. מאחר שהצווחה השרתה באופן מוזר ביותר ארשת מצעירה יותר לפניה של טנדי, אזי נדמה שהאם הקרה ויריבתה הצעירה השתלבו פיזית זו בזו – באופן לא כל כך שונה מהמיזוג הסופי בין האם לבין הבן ב"פסיכו"".
לו וסרמן (Lew Wasserman, 1913-2002) – נשיא חברת "יוניברסל", שבה צולם הסרט, וסוכן כישרונות אמריקאי שכונה "האפיפיור של הוליווד". בספר: "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות", נכתב: "כשכתב אחד שאל את היצ'קוק אם יש קשר בין הצלחתו העסקית ובין חייו החברתיים, השיב הבמאי ואמר: "יש לי שני חברים אמיתיים – שניהם אנשי עסקים". נראה שהתכוון ללו וסרמן ולהרמן ציטרון (Herman Citron), סוכנו".
מוזיקה – ב"הציפורים" אין מוזיקה, אולם יש פס קול של קולות הציפורים – צווחות ושקשוק כנפיים – שנוצרו באופן מלאכותי על ידי מכשיר אלקטרוני. המוזיקה היחידה שנשמעת היא של ילדי בית הספר שרים בשיעור וכן נגינה של 'מלאני' בפסנתר. ברנרד הרמן, מלחינו של היצ'קוק בסרטים רבים (בהם "פסיכו", "מזימות בינלאומיות", "ורטיגו", "האיש הלא נכון" ו"האיש שידע יותר מידי"), שימש בסרט זה כיועץ סאונד.
מארני (Marnie, 1964) – הסרט של היצ'קוק שיצא אחרי "הציפורים" (היצ'קוק תכנן לצלמו קודם לכן, מיד אחרי "פסיכו", אולם הדבר התעכב והוא צילם את "הציפורים") ושיתוף הפעולה השני והאחרון של הבמאי עם טיפי הדרן. בסרט משחק גם שון קונרי והוא מבוסס על רומן באותו שם. איבן האנטר, שכתב את התסריט ל"הציפורים", כתב את הטיוטה הראשונה גם לסרט זה, אולם פוטר והוחלף על ידי הבמאי בשל חילוקי דעות מקצועיים.
מבט – על פי הביוגרפיה של היצ'קוק, יותר מ-40 פעם אומרות הדמויות ב"הציפורים": "אני רואה" ו"אתה רואה", אמירות שהיצ'קוק עצמו הוסיף לתסריט. כל סצנה מסתיימת בצילום של אחת הדמויות נועצת מבט בחלל. המוטיב בא לידי בידי גם בעיניו המנוקרות של החוואי, תוך רמיזה לארובות העיניים הריקות של אמא-בייטס ב"פסיכו", סרט שבו גם הציפורים המפוחלצות של 'נורמן' "מתבוננות" מכל עבר. המבטים ב"הציפורים" באים לידי ביטוי בהזדמנויות רבות, למשל, בין 'מלאני' שמאוהבת ב'מיץ" ל'אנני', אהובתו הישנה, שבוחנות אחת את השנייה. בריבוי המבטים בסרט יש, אולי, כדי לרמוז על האדם שרוכש ציפורים בכלוב כדי להביט בהן, וכעת מתבונן בחלל כדי לראות האם הציפורים מביטות בו.
ניו יורק – הפרמיירה של "הציפורים" נערכה (כאמור בתחילת הפוסט) ב-28 במארס 1963 בניו יורק. המוזיאון לאומנות מודרנית (MOMA) ערך הקרנה למוזמנים בלבד, כחלק מאירוע רטרוספקטיבה לסרטי הבמאי. בחודש מאי באותה שנה הסרט הוקרן (מחוץ לתחרות) בפסטיבל קאן, בנוכחות היצ'קוק והדרן. לבתי הקולנוע של לונדון הסרט הגיע בספטמבר.
סוזן פלשט (Suzanne Pleshette, 1937-2008) – שחקנית טלוויזיה וקולנוע אמריקאית. שיחקה בסרט את המורה 'אנני הייוורת", שהייתה (ועדיין) מאוהבת ב'מיץ" ובהמשך מתה בהתקפת ציפורים. השחקנית מוכרת, בעיקר לקהל האמריקאי, מתפקידה בשנות ה-70 בקומדיה הטלוויזיונית: "המופע של בוב ניוהרט".
סן פרנסיסקו – עלילת הסרט מתרחשת בבודגה ביי הצפונית לסן פרנסיסקו, אולם מתחילה בחנות חיות בסן פרנסיסקו, שבה 'מלאני' נתקלת ב'מיץ". 'מלאני' היא צעירה בת המעמד הגבוה בעיר, ואביה הוא בעלים של עיתון. הסרט נפתח במראה עירוני של כיכר יוניון בסן פרנסיסקו, כש'מלאני' חוצה את הרחוב וחולפת על פני פרסומת תיירותית לעיר, שמופיע בה גשר הזהב. היצ'קוק אמר שהרעיון שלו לסיום "הציפורים" היה להראות את גשר הזהב מכוסה בציפורים, אולם בסופו של דבר הוא לא עשה זאת. להיצ'קוק הייתה חיבה לאזור סן פרנסיסקו וכחמש שנים קודם לכן, צילם בעיר את "ורטיגו".
סנטה קרוז סנטינל (Santa Cruz Sentinel) – ב-18 באוגוסט 1961 פורסמה ידיעה בעיתון סנטה קרוז סנטינל, על "פלישה" של ציפורים לעיירה במחוז סנטה קרוז. בידיעה נכתב, בין היתר: "תושבים התעוררו בשלוש לפנות בוקר היום על ידי "גשם" של ציפורים שחובטות בדלתות בתיהם… עופות ימיים מתים היו מוטלים ברחובות ובדרכים, עם ערפל השחר… תושבים יצאו לגינה עם פנסים, ואז רצו חזרה לבתיהם לאחר שהציפורים עפו לכיוון האור". מומחה הסביר באותה ידיעה שכפי הנראה הציפורים טעו בדרכן והתבלבלו ולכן פנו לכיוון אורות העיר, וכי מדובר בתופעה נדירה.
על פי אתר האינטרנט של הספריות בסנטה קרוז ועל פי סימוכין נוספים, הבמאי ביקש ממערכת העיתון עותק של הידיעה. ב-21 באוגוסט פורסמה ידיעה נוספת באותו עיתון, לפיה: "מפיק המסתורין ההוליוודי אלפרד היצ'קוק התקשר לסנטינל ביום שבת, לומר שהוא משתמש בידיעה מהעיתון מיום שישי האחרון, כתחקיר למותחן האחרון שלו. היצ'קוק, שברשותו בית בהרים ליד סקוטס ואלי, התקשר מהוליווד בשישי בבוקר וביקש שעותק מהעיתון יישלח אליו. נראה שהיצ'קוק עובד על סרט על פי הנובלה של דפנה דה מוריאה "הציפורים", שבאופן אירוני עוסק בפלישה של מיליוני ציפורים לעיירה קטנה". על פי הביוגרפיה של היצ'קוק, הידיעה הזו מהעיתון הזכירה להיצ'קוק את אותו סיפור קצר של דה מוריאה והעלתה את הרעיון לעשיית הסרט.
עורבים: ע"ע ציפורים.
עיניים: ע"ע מבט.
פסיכו (Psycho, 1960) – הסרט שקדם ל"הציפורים", אולי המוכר (סצנת המקלחת) והרווחי ביותר של הבמאי. גם הוא עמוס במוטיבים של ציפורים (ע"ע) שהיו חביבים על הבמאי. משתתפים בו ג'נט לי, אנתוני פרקינס, ורה מיילס ומרטין בלזם.
פרשנות – ישנן עשרות פרשנויות ל"הציפורים" – האדם מחפש משמעות ונראה שחובבי היצ'קוק ממש חייבים אותה. מה לא נאמר על הסרט: שהוא מסמל את עידן שחרור הנשים בארה"ב בשנות ה-60; את החשש מפצצת אטום; את ההפצצות של הגרמנים על אנגליה במלחמת העולם השנייה; ואת סוף העולם. נכתב שהתקפות הציפורים מבטאות את הקנאה של האם באשה הצעירה שבה חושק בנה; את הכעס של אמא טבע על המין האנושי; נקמה (של הבמאי?) ב'מלאני' הראוותנית; וגם שהסרט הוא בעצם בדיחה על חשבון הצופים, שבתחילתו חושבים שמדובר בסיפור רומנטי.
ציפורים – סמל רצחני חביב על היצ'קוק מתחילת דרכו הקולנועית, ששולב בסרטים רבים שלו והגיע לשיא בסרט "הציפורים". הציפורים בסרטים של היצ'קוק יכולות להיות בעלות כנף מעופפות, מאכל וגם שם של מקום או דמות. כך למשל: ב"לתפוס גנב", קרי גרנט יושב באוטובוס בין היצ'קוק (בהופעת האורח שלו), לבין אשה המחזיקה כלוב ציפורים; ב"ורטיגו", 'מדליין' עונדת סיכה בצורת ציפור וגם שם משפחתה, 'אלסטר' (Elster), הוא סוג של ציפור בגרמנית; ב"פסיכו" יש אזכורי ציפורים אול אובר דה פלייס: החל משם העיר שבה נפתחת העלילה, פיניקס (עוף החול) ועד התחביב של 'נורמן' לפחלץ ציפורים, המשפט שלו ל'מריון': "את אוכלת כמו ציפור", ושם משפחתה של 'מריון' – 'קריין' שפירושו עגורן; ב"פרנזי" מבשלת אשת מפקח המשטרה שליו לארוחת הערב.
"הציפורים" מתחיל בכך ש'מלאני' רוכשת כלוב עם זוג ציפורי אהבה כמתנה לאחות של 'מיץ", ובהמשך מתחילות התקפות הציפורים בעיירה. מרבית הציפורים בסרט היו אמיתיות, בעיקר דרורים, עורבים ושחפים, שכן היצ'קוק התעקש שאלו יהיו ציפורים שנראות ביום-יום ביישובים, ולא עופות טרף או עופות דורסים. השילוב שלהן בעלילה נעשה באמצעות טכניקות אופטיות ושיטות שונות טרום עידן המחשב, למשל: כלאו ציפורים אמיתיות בחדר וצילמו אותן ואז עיבו את התמונה, הכינו ציפורים עשויות עיסת נייר או שילבו ציפורים מכניות וקשרו אותן בחוטים לדמויות או מקומות.
בין היתר, צוות הצילום צילם ציפורים במזבלה של סן פרנסיסקו, לשילוב בסרט, וכן נערכו מארבי לילה ללכידת ציפורים. היו גם מספר ציפורים מאולפות שהונחו לנחות על צוואר הילדים, וכן בובות אצבע בצורת ציפורים. לסרט נשכר מאלף חיות שעבד קודם בסרט "איש הציפורים מאלקטרז" (1962) וכמו כן נכח בזמן הצילומים פקח שווידא שלא מתעללים בציפורים. בסיום ההפקה מרבית הציפורים שוחררו אל מקום המחייה הטבעי שלהן, למעט כמה עשרות עורבים שסירבו לעזוב את האולפן והמשיכו לשהות בסמוך למשרדים של היצ'קוק.
קאמיל פאגליה (Camille Paglia, נ' 1947) – פרופסור למדעי הרוח, מבקרת תרבות וחוקרת פמיניסטית, שכתבה את הספר "הציפורים של היצ'קוק" (תורגם לעברית בהוצאת רסלינג, 2003). מדובר במחקר על הסרט מהיבטיו השונים, שיצא לאור ב-1998, בשיתוף עם המכון הבריטי לקולנוע (BFI), לרגל 35 שנה לסרט.
רוד טיילור (Rod Taylor, נ' 1930) – שחקן קולנוע וטלוויזיה יליד אוסטרליה שעבר לארה"ב. שיחק בסרט את 'מיץ' ברנר' (באחד הספרים נכתב שהשם 'מיץ" מבוסס על הכינוי של הבמאי: היץ'), עורך הדין ש'מלאני' פוגשת בחנות החיות בסן פרנסיסקו ועוקבת אחריו, קודם לדירתו ולאחר מכן לבית אמו בבודגה ביי. שיחק במשך השנים בסרטים וסדרות טלוויזיה, פרש ממשחק, אולם לפני מספר שנים הסכים לחזור לתפקיד אחד, לבקשת הבמאי קוונטין טרנטינו (שאגב, חגג אתמול 50) ולשחק את 'צ'רצ'יל' ב"ממזרים חסרי כבוד" (Inglourious Basterds, 2009).
שחפים – ע"ע ציפורים.
תחנת דלק – אחת הסצנות המפורסמות בסרט, מתחילה בקולות ציפורים ששומעים יושבי המסעדה, בהם 'מלאני', אשר רצים מיד להסתכל מהחלון. הם רואים שחף שתוקף אדם שמתדלק רכב, האדם נופל וכך גם המשאבה שמתוכה זורם הדלק על האספלט. אדם אחר יוצא מרכבו ומצית סיגריה, עד הפיצוץ הבלתי נמנע. סצנת השריפה בתחנת הדלק צולמה במבט-על, לדברי היצ'קוק (בספר "היצ'קוק/טריפו"), כדי להראות את השחפים מתחילים לרדת אל העיר וכדי להראות את הטופוגרפיה של בודגה ביי.
אחת התופעות הנפשיות המרתקות היא אישיות כפולה. פיצול אישיות. הפרעת זהות דיסוציאטיבית על פי ההגדרה הרפואית. יוצרים רבים, היצ'קוק ביניהם, נמשכו אל התופעה וביטאו אותה בספריהם, בסרטיהם, בציוריהם וכן הלאה. הקהל התמסר בהתאם, תהה האם גם בו שוכנת אישיות אחת טובה, ואחת רעה. שטן על כתף אחת, מלאך על השנייה.
לאחרונה הוקרן בבריטניה סרט הטלוויזיה "The Girl", כחודשיים לאחר שהוצג בארה"ב (בינואר יוקרן בישראל, ב-yes). מדובר בהפקה משותפת של הרשתות HBO ו-BBC, שמתארת את מערכת היחסים בין היצ'קוק לשחקנית טיפי הדרן, במהלך צילומי שני הסרטים שלהם יחד: "הציפורים" ו"מארני". הסרט מבוסס על זיכרונותיה של טיפי, בעברה דוגמנית, ש"הציפורים" היה סרטה הראשון. היא טענה במשך השנים שהחוזה שחתמה עם היצ'קוק הרס לה את הקריירה, שכן הבמאי סירב לשחררה לעבוד עם במאים אחרים. זאת, לצד טענות חמורות אף יותר, על הטרדות מיניות ואחרות מצדו של הבמאי, כלפיה.
כפי שכתבתי בפוסט "טיפי ואלפי", היצ'קוק מוצג בסרט "The Girl" כאדם נטול חוש הומור, במאי רב עוצמה, אובססיבי וקר שהופך את חייה של השחקנית המתחילה טיפי – לגיהינום. הצגת דמותו שם מעוררת אי נוחות בקרב מעריציו, וייתכן שמספקת נקודת מבט מעוותת עבור מי שלא מכיר את הבמאי מסרטים אחרים, שלו ועליו.
גם הבריטים, כך נראה, לא נותרו אדישים להצגת דמותו של היצ'קוק – מהחשובים והמוכרים בין ילידי הממלכה – בסרט המדובר. "אם באמת הוא בז לשחקנים, איך ייתכן שהוציא מהם כמה מההופעות הטובות ביותר שלהם?", תהו באתר האינטרנט של ה"גארדיאן", "האם האכזריות שלו כלפי השחקנים הייתה תשוקה לשלמות, או שהיה זה סדיזם לא מוכר?". דמותו של היצ'קוק בסרט (בגילומו של טובי ג'ונס. את טיפי הדרן משחקת סיינה מילר), ציינו, לא מספקת את התשובות.
טוני לי מורל, שכתב שלושה ספרים על היצ'קוק, בהם על העשייה של "הציפורים" ושל "מארני", קיבץ אסופת מסנגרים על הבמאי, בטקסט שכתב ב"האפינגטון פוסט": "למרות שיוצרי הדרמה טוענים שזו מבוססת על ראיונות עם צוות ההפקה והשחקנים שנותרו בחיים, רבים מהקרובים לבמאי מכחישים את הצגתו של היצ'קוק בסרט כמי שפגע פיזית והטריד מינית את השחקנית שלו, טיפי הדרן".
על פי אותה כתבה, נורה בראון, אלמנתו של ג'ים בראון, שהיה עוזר הבמאי של היצ'קוק בשני הסרטים שעשה עם טיפי, ומי ששימשה כיועצת לסרט "The Girl", התלוננה: "לא היה לו [לג'ים] דבר מלבד הערצה וכבוד להיצ'. הוא הבין את חוש ההומור הקוקני המבריק שלו וחשב שהאדם גאון. אם הוא היה כאן היום, אני בספק אם היו לו הערות שליליות כלשהן והוא היה נעצב מהדימוי שמוצג על חברו והמנטור שלו".
דבריה מגובים בראיון מוקלט שנערך בעבר עם ג'ים בראון, שמצוטט כמי שאמר: "כמה מהדברים שמבוטאים כלפיו [היצ'קוק] מוגזמים מאוד. אני חושב שהיצ' היה מוטרד בגלל שחשב שטיפי לא מציגה את האיכות הקולנועית, ה-star quality, שחשב שיש בה. בכל הקשור למתיחות בין השניים, לא ראיתי דבר. "מארני" היה תפקיד שדרש מאמץ מטיפי. היצ'קוק אהב לבחון את שחקניו, הוא היה טוב מאוד בדברים כאלה ונתן לה הרבה הוראות כי היא נזקקה להן".
מי שהייתה אחראית על ההלבשה ב"הציפורים", ריטה ריגס, ציינה בכתבה: "אמרתי ל-BBC כשהם באו לראיין אותי, 'אני לא אשפוך לכלוך'". על פי הסרט "The Girl", היצ'קוק העניש את טיפי, שלא נענתה לחיזוריו, בכך שהתעלל בה בסצנת התקפת הציפורים המפורסמת על ידי הטלת ציפורים אמיתיות לעברה. "אני לא קונה את זה", אמרה ריגס, "ואני מצטערת שב-BBC הלכו בכיוון הזה. הייתי בסט כל הזמן, ואין לי דבר מלבד מילים חמות לומר על מר היצ'קוק".
וירג'יניה דרסי, מעצבת השיער של טיפי בסרט "הציפורים", אמרה: "למה שהיצ'קוק יסכן את השחקנית הראשית שלו בסרט של שלושה מיליון דולר, על ידי כך שתיפגע במהלך הצילומים? זה הכל כי לא מכירים את הוליווד ולא מכירים אותו. היצ'קוק היה פרפקציוניסט ולא חשב כלל עליה, אלא על מה שהוא רואה על המסך".
השחקנית לואיז לת'הם, ששיחקה את אמה של טיפי ב"מארני", צוטטה בכתבה כמי שאמרה: "אני מוצאת שכמה מההאשמות בלתי ייאמנו. בהבחנות שלי הוא [היצ'קוק] כל כך רחוק ממה שטיפי טוענת, ואני אדם ער לסביבה. הגעתי מהתיאטרון. היא אשה נהדרת, אבל אני לא חושבת שטיפי צריכה הייתה לומר דברים כאלה על היצ'. אני לא הייתה ערה לכך שהיא הוטרדה על הסט".
"אני חושבת שזה הפך לקצת יותר מוגזם במשך השנים", הוסיפה ורוניקה קרטרייט, ששיחקה לצד טיפי ב"הציפורים": "ואני חושבת שזה גדל וגדל בראשה [של טיפי]. היא משוכנעת שהיצ'קוק הרס את הקריירה שלה, בגלל שהחזיק אותה בחוזה ולא נתן לה לעשות דבר אחרי "מארני". אבל היא לא הייתה כל כך טובה ב"מארני". היא אדם נחמד וטוב לב, אבל לא שחקנית מופלאה. טיפי הייתה מראה (Look). אתה צופה בסרט הזה ["הציפורים"] ומי שנהדרת היא ג'סיקה טנדי".
הכתב מייקל דיקון, ציין ב"דיילי טלגרף", ש-"The Girl" הוא "קמפיין מרושל שמטרתו להוכיח שאלפרד היצ'קוק היה מפלצת. הסרט למעשה מנחה אותך לחשוב שהיצ'קוק היה אחד מתוך אותם אמנים גאונים ומעוותים, אשר בזמן יצירת הנאה למיליוני זרים, סיפקו רק כאב לאלו שהכירו אותם. המסר של הסרט ברור: בלונדיניות נחשקות היו הקורבנות של סרטיו והקרבנות של חייו. הסרט מספק מעט רמזים מדוע היצ'קוק היה כך, אם בכלל. אמיתי או לא אמיתי כביוגרפיה, הסרט הרגיש לא אמיתי כדרמה: מונוטוני מבחינת אווירה, צר מבחינת אפיון הדמויות, דידקטי מבחינת הקמפיין להוכיח שהיוצר היה מפלצת. זה סרט אימה, מסוגו. אבל אימה בלי ריגוש".
תחת הכותרת: "הנשים המובילות מגינות על אלפרד היצ'קוק, גאון וג'נטלמן", נכתב באתר החדשות ההודי בשפה האנגלית, DNA, כי טוני לי מורל (אותו אחד מהכתבה ב"האפינגטון פוסט"), ראיין שחקניות ראשיות מסרטיו של היצ'קוק, ואלו הציגו דמות אחרת לגמרי של הבמאי, מכפי שטוענת טיפי. איב מארי סיינט, ששיחקה ב"מזימות בינלאומיות", צוטטה כמי שאמרה: "היו שש בלונדיניות של היצ'קוק, וכאילו כולנו היינו נשואות לאדם בזמן כזה או אחר, ולכולנו יש התייחסות שונה אליו. כל שחקנית הייתה בשלב אחר בחייה, היינו בגילאים שונים, חלקנו נשואות, אחרות לא. החוויה שלי עם היצ' הייתה כזו של כבוד מוחלט, חמימות, ידידות והומור. ו"מזימות בינלאומיות" הייתה תקופה נהדרת בחיי. היצ'קוק היה ג'נטלמן, מצחיק וקשוב אליי עם הדמות".
דוריס דיי, ששיחקה ב"האיש שידע יותר מידי", אמרה: "הוא היה רק היצ'קוק – נפלא, במאי נהדר וחבר טוב. אהבתי לעבוד איתו". קים נובאק, שכיכבה ב"ורטיגו", הוסיפה: "היצ'קוק היה אחד הבמאים הטובים ביותר ואחד שיש ללמוד ממנו. הוא היה פרפקציוניסט, לא עשה קיצורי דרך".
מכירים את הרגע הזה שבו אתם מגלים שיוצר שאתם מעריצים הוא אשמאי זקן, חרמן, גס רוח, בוטה, מניפולטיבי ומטרידן? כי הרגע סיימתי לצפות ב"The Girl", סרט הטלוויזיה של רשת HBO ששודר לפני כשבוע בארה"ב ומתאר את מערכת היחסים בין היצ'קוק לטיפי הדרן (Tippi Hedren, נ' 1930) במהלך צילומי שני הסרטים שלהם יחד: "הציפורים" (The Birds, 1963) ו"מארני" (Marnie, 1964) – ותחושת הבחילה עדיין ניכרת בי.
בסיום הפוסט הקודם שלי כתבתי שהיצ'קוק זוכה בימים אלה לעדנה מחודשת בגלל "The Girl", סרט הקולנוע "היצ'קוק" שצפוי לצאת לאקרנים בחודש הבא בארה"ב ופרויקטים נוספים. אבל אחרי הסרט שראיתי הערב כל מה שניתן לומר הוא: עוד עדנה כזאת ואבדנו.
היצ'קוק של "The Girl" (מגולם על ידי טובי ג'ונס) הוא אדם נטול חוש הומור וגם כישרונו יוצא הדופן לא עובר מסך. הוא כן מוצג כבמאי רב עוצמה, אובססיבי וקר שהופך את חייה של שחקנית מתחילה וחסרת ביטחון – הדרן (בגילומה של סיינה מילר) – לגיהינום. הוא מתואר כטייפקאסט ששמענו עליו וקראנו עליו, של הבמאי ההוליוודי שרק רוצה להכניס את שחקניותיו אסירות התודה, למיטה. היצ'קוק של "The Girl" אולי היה מואשם בפלילים אם השנה הייתה 2012.
הסיפור מתאר, כאמור, את שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם הדרן, אז דוגמנית ואם חד הורית (של מלאני גריפית), שקיבלה הזדמנות לשחק לראשונה בסרט קולנוע ועוד כזה שמביים בכיר במאי הוליווד. מעטים השחקנים המתחילים וגם הוותיקים, שהיו מסרבים להצעה כזאת. אלא שעל פי עלילת "The Girl", ההצעה התגלתה כאליה וקוץ בה: היא אמנם הקנתה להדרן מקום של נצח בפנתאון סרטי הקולנוע החשובים בכל הזמנים, אך גם גרמה לה לטראומה לכל החיים. כל כך לכל החיים, ש-49 שנים לאחר ש"הציפורים" יצא לאקרנים, הדרן מגוללת שוב ושוב את סיפור יחסיה עם היצ'קוק, בסרט הזה ובראיונות שהיא מעניקה כדי ליחצנו.
הדרן, כמו אנתוני פרקינס ב"פסיכו", כמו קים נובאק ב"ורטיגו", זכתה לתהילת עולם בזכות השתתפות בסרט של היצ'קוק, וכמוהם – נתקעה לנצח נצחים עם הדמות מאותו סרט. היא טוענת שהיצ'קוק הוא זה שקבר לה את הקריירה. אולי היא צודקת, ספרי הקולנוע מלאים בסיפורים על דמותו המורכבת, הבלתי מתפשרת והנקמנית של היצ'קוק, שלא היה מוכן לקבל לא כתשובה. אבל ייתכן גם שהיא פשוט לא הייתה שחקנית טובה; או שלא הייתה אדם חזק או עקשן מספיק בשביל הוליווד; או שהגיעה לשיאה מוקדם מידי; או שהחלה את דרכה בקולנוע בתקופה שבה הוליווד עצמה עברה מהפך בכל הקשור לשחקנים ולמשחק (אמצע שנות ה-60); אולי זה העניין הזה של מזל.
לפני שצפיתי ב-"The Girl", צפיתי שוב ב"הציפורים" – מתוך חשש שהגילויים מסרט הטלוויזיה (כמובן בהנחה שהם תואמים לאמת. מי יכול לדעת? זה סרט עלילתי והיצ'קוק בעצמו אמר שדרמה היא החיים בלי הרגעים המשעממים) יפגמו ביכולת שלי ליהנות מסרט הקולנוע שיחגוג בשנה הבאה יובל. זאת, אגב, למרות ש"הציפורים" אף פעם לא היה מהסרטים המועדפים עליי של היצ'קוק.
מסתבר שזאת הייתה החלטה נכונה. הקטע מ-"The Girl" שבו היצ'קוק מביים את הסצנה שבה "מלאני" (הדרן) מותקפת על ידי ציפורים בבית משפחת ברנר, ספק אם יאפשר לי בעתיד ליהנות לגמרי מ"הציפורים". הסיפור על הטראומה שאותה חוותה הדרן במהלך צילומי הסצנה הזאת אמנם מוכר (היא צולמה כשהיא מותקפת על ידי עורבים ושחפים אמיתיים), אולם הצפייה בצילומי הסצנה על פי עלילת "The Girl", הייתה במידה מסוימת כמו לצפות באונס. זה היה נורא.
בספר "הציפורים של היצ'קוק" מאת קמיל פאגליה (הוצאת רסלינג), נכתב על הסצנה הזאת: "…להפתעתה של הדרן [זו] גילתה רק כאשר הגיעה אל אתר הצילום באותו יום, שהרעיון להשתמש בציפורים המכאניות נדחה, מכוון שלא היה משכנע דיו. שבעה ימים נדרשו על מנת לצלם את רצף הצילומים המצמרר הזה, אשר [בסרט] כל אורכם שתי דקות ועשר שניות בלבד. הדרן כינתה את הימים ההם "השבוע הנורא ביותר בחיי". סביב הסט נבנה כלוב הציפורים, שלמעשה הוטלו לעברה על ידי האחראים על האביזרים… השחף אשר אותו היא מכה בפנס הוא שחף דמה, ואילו מקורה של הציפור האמיתית הנושכת את ידה חסום בכיפת גומי – אך הפחד והאימה האוחזים ב'מלאני' (דמותה של הדרן) אחזו גם בטיפי…".
"האם היה יחסו האבירי של היצ'קוק לכוכבת שלו סדיסטי?", נכתב באותו ספר, "ברור לגמרי שבריאותה ובטחונה של הדרן הועמדו בסכנה. לאחר שהתמוטטה אסר עליה רופאה לחזור לעבודה, ולפיכך הופסקו צילומי הסרט למשך שבוע ימים – פעם ראשונה מזה עשרים שנה שהוכרז מצב חירום בסרט של היצ'קוק".
היצ'קוק של "The Girl" מתגלה כסוטה מין מהזן הנחות ביותר, תיאור שאני מתקשה לקבל כעובדה. גם בגלל החיבה שלי לבמאי, שבראיונות עמו מתגלה כאדם חביב בעל חוש הומור, וגם בגלל ההבנה שכדי ליצור דרמה צריך להקצין מצבים ואולי זה מה שקרה כאן. אבל אין לי שום דרך לדעת באמת אם השיחות והאירועים שהוצגו בסרט הטלוויזיה קרו כפי שהם, קרו אחרת, או לא קרו כלל.
כך למשל, על פי הסרט, היצ'קוק מנסה לנשק את הדרן בכוח ואף עולה עליה, בעודם יושבים יחד במושב האחורי של רכב ההפקה. הדרן ההמומה מגיעה למחרת ליום הצילומים, רק כדי לשמוע את היצ'קוק אומר לה: "קריר פה? את רועדת". הוא מדלקם לה שיר רווי מילים בוטות וגם לא מפסיק להתקשר אליה בערב חג המולד, כשהוא שיכור, עד שזו מנתקת לו את הטלפון.
כשהדרן, כך על פי הסרט, מבקשת יומיים חופש ואומרת לו: "לא ביקשתי [ממך] כלום במשך שלוש שנים". זה עונה לה: "אבל לקחת הרבה: לקחת כסף, לקחת תשומת לב. את לא חושבת שאת צריכה לתת משהו בתמורה?". אגב, לאורך כל העלילה הוא מכנה אותם "טיפי ואלפי" משל היו זוג אוהבים, ובשלב מסוים אף אומר לה: "הירח המלא מזכיר לי פנטזיה עלייך" ו-"אני אוהב אותך".
"The Girl" הוא סרט מעניין ומטריד, שכאמור לא ברור כמה מתוכו אמת וכמה "אמת של סרטים" – הגזמה ויצירת דרמה. עבור מרבית האנשים, בטח הבמאים, היצ'קוק הוא גאון קולנועי, יוצר בלתי ניתן לחיקוי, מורכב, ייחודי, מרתק, מלהיב ומרגש. אלא שנראה שעבור הבמאי של "The Girl" (ג'וליאן ג'רולד), היצ'קוק הוא בעיקר אדם כוחני ומתוסכל מינית. לטעמי דמותו בסרט היא חד ממדית ולכן נקודת המבט כלפיו היא נטולת רחמים. אבל קחו בחשבון שהאובייקטיביות שלי לגבי הנ"ל מוטלת בספק. כך או כך, לא נותר לי אלא לקוות שבסרט הקולנוע "היצ'קוק" זה יוצג כאדם שאולי, אולי, גם היה נחמד לשבת ולשתות איתו כוס יין.
היצ'קוקולוגית 