הארכיון של אוקטובר, 2012

מכירים את הרגע הזה שבו אתם מגלים שיוצר שאתם מעריצים הוא אשמאי זקן, חרמן, גס רוח, בוטה, מניפולטיבי ומטרידן? כי הרגע סיימתי לצפות ב"The Girl", סרט הטלוויזיה של רשת HBO ששודר לפני כשבוע בארה"ב ומתאר את מערכת היחסים בין היצ'קוק לטיפי הדרן (Tippi Hedren, נ' 1930) במהלך צילומי שני הסרטים שלהם יחד: "הציפורים" (The Birds, 1963) ו"מארני" (Marnie, 1964) – ותחושת הבחילה עדיין ניכרת בי.

בסיום הפוסט הקודם שלי כתבתי שהיצ'קוק זוכה בימים אלה לעדנה מחודשת בגלל "The Girl", סרט הקולנוע "היצ'קוק" שצפוי לצאת לאקרנים בחודש הבא בארה"ב ופרויקטים נוספים. אבל אחרי הסרט שראיתי הערב כל מה שניתן לומר הוא: עוד עדנה כזאת ואבדנו.

היצ'קוק של "The Girl" (מגולם על ידי טובי ג'ונס) הוא אדם נטול חוש הומור וגם כישרונו יוצא הדופן לא עובר מסך. הוא כן מוצג כבמאי רב עוצמה, אובססיבי וקר שהופך את חייה של שחקנית מתחילה וחסרת ביטחון – הדרן (בגילומה של סיינה מילר) – לגיהינום. הוא מתואר כטייפקאסט ששמענו עליו וקראנו עליו, של הבמאי ההוליוודי שרק רוצה להכניס את שחקניותיו אסירות התודה, למיטה. היצ'קוק של "The Girl" אולי היה מואשם בפלילים אם השנה הייתה 2012.

הסיפור מתאר, כאמור, את שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם הדרן, אז דוגמנית ואם חד הורית (של מלאני גריפית), שקיבלה הזדמנות לשחק לראשונה בסרט קולנוע ועוד כזה שמביים בכיר במאי הוליווד. מעטים השחקנים המתחילים וגם הוותיקים, שהיו מסרבים להצעה כזאת. אלא שעל פי עלילת "The Girl", ההצעה התגלתה כאליה וקוץ בה: היא אמנם הקנתה להדרן מקום של נצח בפנתאון סרטי הקולנוע החשובים בכל הזמנים, אך גם גרמה לה לטראומה לכל החיים. כל כך לכל החיים, ש-49 שנים לאחר ש"הציפורים" יצא לאקרנים, הדרן מגוללת שוב ושוב את סיפור יחסיה עם היצ'קוק, בסרט הזה ובראיונות שהיא מעניקה כדי ליחצנו.

הדרן, כמו אנתוני פרקינס ב"פסיכו", כמו קים נובאק ב"ורטיגו", זכתה לתהילת עולם בזכות השתתפות בסרט של היצ'קוק, וכמוהם – נתקעה לנצח נצחים עם הדמות מאותו סרט. היא טוענת שהיצ'קוק הוא זה שקבר לה את הקריירה. אולי היא צודקת, ספרי הקולנוע מלאים בסיפורים על דמותו המורכבת, הבלתי מתפשרת והנקמנית של היצ'קוק, שלא היה מוכן לקבל לא כתשובה. אבל ייתכן גם שהיא פשוט לא הייתה שחקנית טובה; או שלא הייתה אדם חזק או עקשן מספיק בשביל הוליווד; או שהגיעה לשיאה מוקדם מידי; או שהחלה את דרכה בקולנוע בתקופה שבה הוליווד עצמה עברה מהפך בכל הקשור לשחקנים ולמשחק (אמצע שנות ה-60); אולי זה העניין הזה של מזל.

לפני שצפיתי ב-"The Girl", צפיתי שוב ב"הציפורים" – מתוך חשש שהגילויים מסרט הטלוויזיה (כמובן בהנחה שהם תואמים לאמת. מי יכול לדעת? זה סרט עלילתי והיצ'קוק בעצמו אמר שדרמה היא החיים בלי הרגעים המשעממים) יפגמו ביכולת שלי ליהנות מסרט הקולנוע שיחגוג בשנה הבאה יובל. זאת, אגב, למרות ש"הציפורים" אף פעם לא היה מהסרטים המועדפים עליי של היצ'קוק.

מסתבר שזאת הייתה החלטה נכונה. הקטע מ-"The Girl" שבו היצ'קוק מביים את הסצנה שבה "מלאני" (הדרן) מותקפת על ידי ציפורים בבית משפחת ברנר, ספק אם יאפשר לי בעתיד ליהנות לגמרי מ"הציפורים". הסיפור על הטראומה שאותה חוותה הדרן במהלך צילומי הסצנה הזאת אמנם מוכר (היא צולמה כשהיא מותקפת על ידי עורבים ושחפים אמיתיים), אולם הצפייה בצילומי הסצנה על פי עלילת "The Girl", הייתה במידה מסוימת כמו לצפות באונס. זה היה נורא.

בספר "הציפורים של היצ'קוק" מאת קמיל פאגליה (הוצאת רסלינג), נכתב על הסצנה הזאת: "…להפתעתה של הדרן [זו] גילתה רק כאשר הגיעה אל אתר הצילום באותו יום, שהרעיון להשתמש בציפורים המכאניות נדחה, מכוון שלא היה משכנע דיו. שבעה ימים נדרשו על מנת לצלם את רצף הצילומים המצמרר הזה, אשר [בסרט] כל אורכם שתי דקות ועשר שניות בלבד. הדרן כינתה את הימים ההם "השבוע הנורא ביותר בחיי". סביב הסט נבנה כלוב הציפורים, שלמעשה הוטלו לעברה על ידי האחראים על האביזרים… השחף אשר אותו היא מכה בפנס הוא שחף דמה, ואילו מקורה של הציפור האמיתית הנושכת את ידה חסום בכיפת גומי – אך הפחד והאימה האוחזים ב'מלאני' (דמותה של הדרן) אחזו גם בטיפי…".

"האם היה יחסו האבירי של היצ'קוק לכוכבת שלו סדיסטי?", נכתב באותו ספר, "ברור לגמרי שבריאותה ובטחונה של הדרן הועמדו בסכנה. לאחר שהתמוטטה אסר עליה רופאה לחזור לעבודה, ולפיכך הופסקו צילומי הסרט למשך שבוע ימים – פעם ראשונה מזה עשרים שנה שהוכרז מצב חירום בסרט של היצ'קוק".

היצ'קוק של "The Girl" מתגלה כסוטה מין מהזן הנחות ביותר, תיאור שאני מתקשה לקבל כעובדה. גם בגלל החיבה שלי לבמאי, שבראיונות עמו מתגלה כאדם חביב בעל חוש הומור, וגם בגלל ההבנה שכדי ליצור דרמה צריך להקצין מצבים ואולי זה מה שקרה כאן. אבל אין לי שום דרך לדעת באמת אם השיחות והאירועים שהוצגו בסרט הטלוויזיה קרו כפי שהם, קרו אחרת, או לא קרו כלל.

כך למשל, על פי הסרט, היצ'קוק מנסה לנשק את הדרן בכוח ואף עולה עליה, בעודם יושבים יחד במושב האחורי של רכב ההפקה. הדרן ההמומה מגיעה למחרת ליום הצילומים, רק כדי לשמוע את היצ'קוק אומר לה: "קריר פה? את רועדת". הוא מדלקם לה שיר רווי מילים בוטות וגם לא מפסיק להתקשר אליה בערב חג המולד, כשהוא שיכור, עד שזו מנתקת לו את הטלפון.

כשהדרן, כך על פי הסרט, מבקשת יומיים חופש ואומרת לו: "לא ביקשתי [ממך] כלום במשך שלוש שנים". זה עונה לה: "אבל לקחת הרבה: לקחת כסף, לקחת תשומת לב. את לא חושבת שאת צריכה לתת משהו בתמורה?". אגב, לאורך כל העלילה הוא מכנה אותם "טיפי ואלפי" משל היו זוג אוהבים, ובשלב מסוים אף אומר לה: "הירח המלא מזכיר לי פנטזיה עלייך" ו-"אני אוהב אותך".

"The Girl" הוא סרט מעניין ומטריד, שכאמור לא ברור כמה מתוכו אמת וכמה "אמת של סרטים" – הגזמה ויצירת דרמה. עבור מרבית האנשים, בטח הבמאים, היצ'קוק הוא גאון קולנועי, יוצר בלתי ניתן לחיקוי, מורכב, ייחודי, מרתק, מלהיב ומרגש. אלא שנראה שעבור הבמאי של "The Girl" (ג'וליאן ג'רולד), היצ'קוק הוא בעיקר אדם כוחני ומתוסכל מינית. לטעמי דמותו בסרט היא חד ממדית ולכן נקודת המבט כלפיו היא נטולת רחמים. אבל קחו בחשבון שהאובייקטיביות שלי לגבי הנ"ל מוטלת בספק. כך או כך, לא נותר לי אלא לקוות שבסרט הקולנוע "היצ'קוק" זה יוצג כאדם שאולי, אולי, גם היה נחמד לשבת ולשתות איתו כוס יין.

מודעות פרסומת

"רבקה" אאוט, "חלון אחורי" אין. לאחר שנכשל הניסיון להעלות על במות ברודוויי את המחזמר "רבקה" (סיפור שעליו מבוסס סרטו האמריקאי הראשון של היצ'קוק והיחידי שלו שזכה באוסקר), בשל תרמית הפקה, נראה שסרט אחר של היצ'קוק מתוכנן להגיע לתאטראות ניו יורק.

על פי ידיעה שהתפרסמה היום באתר ה"האפינגטון פוסט" (The Huffington Post) מאת הכתב מארק קנדי, קבוצת מפיקים זכתה בזכויות להפקה הבימתית של "חלון אחורי" (Rear Window) – הסיפור הקצר שעליו התבסס התסריט של הסרט באותו שם, משנת 1954 – אחד מסרטיו הידועים של היצ'קוק ובקולנוע בכלל. סרט שהוא אלגוריה על בימוי ועל צפייה בקולנוע, על מוסד הנישואים ועל האופציות האחרות, אתגר טכני יוצא דופן ומוצלח של צילום סרט מלוקיישן אחד.

קצרה היריעה מלכתוב כאן ועכשיו מה זה "חלון אחורי" (מה גם שאני בדיוק באמצע הספונג'ה) – אולי אחד הסרטים הנחקרים והנלמדים ביותר בתולדות הקולנוע. רק אזכיר את ההקדמה שכתב מבקר ובמאי הקולנוע הצרפתי פרנסואה טריפו, בספרו "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת בבל/האוזן השלישית): "אחד המבקרים האמריקאים ששיבחתי באוזניו במשך שעה את "חלון אחורי", השיב לי בדברי השטות הבאים: '"חלון אחורי" מוצא חן בעינייך משום שאינך מכיר את ניו יורק ולכן אינך מכיר היטב את גריניץ' וילג". עניתי לו: '"חלון אחורי" אינו סרט על הווילג', הוא פשוט סרט על קולנוע, ואת הקולנוע אני מכיר".

על פי הידיעה מהיום, המפיקים שקיבלו את זכויות היוצרים לאחר ניסיונות שנמשכו שנתיים, מקווים להעלות את המופע בברודוויי, אולם לא מסרו לוח זמנים. אם ניתן ללמוד משהו מהסיפור על ניסיון הפקת "רבקה" כמחזמר, הרי שלגורם המימון תהיה ודאי השפעה מכרעת בנושא.

"חלון אחורי" מבוסס על סיפור קצר של קורנל וולריץ' (Cornell Woolrich, 1903-1968) בשם "It Had to Be Murder", שפורסם לראשונה במגזין בשנת 1942. הסרט של היצ'קוק מספר על "אל. בי. ג'פריס" (ג'יימס סטיוארט), צלם עיתונות שמרותק לכיסא גלגלים עם רגל מגובסת, מה שמותיר לו יותר מידי זמן פנוי להציץ לבתי השכנים ולחשוד שאחד מהם רצח את אשתו. לצד סטיוארט משחקת גרייס קלי בתפקיד חברתו האלגנטית "ליסה פרימונט".

מעולם לא צפיתי בהצגה שמבוססת על סיפור שהיצ'קוק הפך לסרט. לפני כמה שנים הועלתה בעולם וגם בארץ ההצגה "39 המדרגות" וסביר להניח שהועלו במשך השנים הצגות שמבוססות על סרטים נוספים. יש להיצ'קוק כמה סרטים שבשל צילומם במספר קטן של לוקיישנים או אפילו רק באחד, יכולים להתאים מאוד לפורמט התאטרון – למשל "חבל" או "אליבי", או בעצם כל עלילת מתח טובה.

32 שנה לאחר שהלך לעולמו, היצ'קוק ממשיך להעסיק את עולם הקולנוע, הטלוויזיה והתאטרון. נראה שב-2012 הוא זוכה לעדנה מחודשת (הגם שזו מעולם לא ממש פגה). לאחר סרט הטלוויזיה "The Girl" שמתאר את יחסיו עם השחקנית טיפי הדרן במהלך צילומי "הציפורים" ושודר בסוף השבוע שעבר בארה"ב, וסרט הקולנוע  "Hitchcock" שמתאר את צילומי "פסיכו" ועתיד לעלות לאקרנים בחודש הבא, נותר לחכות להפקה הבימתית של "חלון אחורי".

לפני מספר שבועות כתבתי את הפוסט "האיש שלא היה שם", על הניסיון הכושל להעלות על במות ברודוויי את המחזמר "רבקה" (הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים בארה"ב והיחידי שלו שזכה באוסקר) – ניסיון שהוכיח, שוב, שהמציאות הזויה מכל דמיון. הסיפור, שפורסם אז באתר האינטרנט של הניו יורק טיימס, כלל מפיק שאפתני ומשקיע עלום שם שמת פתאום ממלריה והעמיד בספק את המשך קיומה של ההפקה.

ובכן, אם תהיתם מה עלה בגורלו של המחזמר המקרטע, הנה התשובה מתוך ידיעה שפורסמה אתמול במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", במדור חובב סיפורי הביזאר "מסביב לעולם".

אין לי מושג איפה הוא קבור (לא שאני עצלנית בחיפוש מידע, אך הפרט הזה עלום), אבל היצ'קוק כנראה מתהפך בימים אלה בקברו. מי שהיה אובססיבי לסרטים, לאנשים ובאופן כללי לפרטים – מוצג בימים אלה במלוא מערומיו בשני סרטים חדשים שמתארים את "מאחורי הקלעים" של צילומי שניים מהסרטים החשובים שביים: "פסיכו" (Psycho, 1960) ו"הציפורים" (The Birds, 1963). האיש שהעלה לדרגת אמנות את מושג המציצנות, הפך להיות אובייקט הצצה בעצמו.

כחודש לאחר שהפוסטר שוחרר לאוויר כמו פירור לחם לסקרנים הרעבים, גם הטריילר של סרט הקולנוע "Hitchcock" שיעלה לאקרנים ב-23 בנובמבר בארה"ב, הופץ ברשת. מדובר בסרט שמתאר את צילומי "פסיכו" על רקע היחסים בין היצ'קוק לרעייתו, אלמה רוול (Alma Reville), שהייתה יד ימינו לעשייה הקולנועית עוד לפני שזה הפך לבמאי (אגב, היא נולדה יום אחד אחריו, ב-14 באוגוסט 1899, הוא ב-13. מתה שנתיים אחריו, ב-1982).

מצפייה ראשונה בטריילר (ושנייה ושלישית ורביעית… אני לא יכולה להפסיק), זה מסתמן כסרט מסקרן ביותר. ולמה שלא יהיה? יש בו את כל האלמנטים לשדרוג סרט: מדובר בסיפור על אנשים אמיתיים, תמיד יותר מעניין מפיקשן; זה סרט קולנוע על עולם הקולנוע, שילוב מנצח עבור חובבי קולנוע וחובבי רכילות הוליוודית; מדובר בדמות ששמה אמנם שגור בפי כל מחד, אולם היא מסתורית ולא לגמרי מוכרת – מאידך; ואם זה לא מספיק, אז הסרט שבתוך בסרט, "פסיכו", הוא אחד הסרטים המוכרים, החשובים והטובים שנעשו אי פעם בקולנוע, ולראות איך עשו אותו יהיה מעניין כמו לראות איך עשו את "קזבלנקה" או את "חלף עם הרוח".

אז נכון שסקרלט ג'והנסון יותר יפה מהשחקנית ג'נט לי, שאת דמותה היא מגלמת. וגם הלן מירן שמשחקת את רוול, יותר יפה מהמקור (בהוליווד של "לפני הקלעים" חייבים להיות יפים, בניגוד לעלילה שמתארת את הוליווד של "מאחורי הקלעים"). ושמתם לב שבטריילר נעדרת דמותו של נורמן בייטס?

לגבי הסרט השני, "The Girl", של רשת HBO – זה צפוי להיות משודר ב-20 באוקטובר על מסכי הטלוויזיה האמריקאים. הוא מתאר את מערכת היחסים המורכבת בין היצ'קוק לבין השחקנית טיפי הדרן (Tippi Hedren) ששיחקה אצלו ב"הציפורים" וב"מארני" (Marnie, 1964 ). את "טיפי" מגלמת סיינה מילר ואת "היצ'קוק" – טובי ג'ונס.

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה עם אי-הסכמה מוחלטת לגבי הגדרת "הציפורים" (The Birds, 1963) או כל סרט של היצ'קוק – כסרט אימה. אני אסיים אותו עם הבנה שאולי אכן בסרט הזה וגם ב"פסיכו" (Psycho, 1960) שיצא לפניו, יש מן המוטיבים של הז'אנר המדובר.

וזאת לא קבלה פשוטה של ז'אנר. במדריך לסרטי קאלט (The Rough Guide to Cult Movies) בפרק המוקדש לסרטי אימה, מופיעים סרטים כמו "ליל המתים החיים" (Night of the Living Dead, 1968) ו"האלווין" (Halloween, 1978), אבל אני מדברת פה על "הציפורים" – סרט שהוגדר על ידי פליני כ"שירה אפוקליפטית".

העניין הוא שאף פעם לא הסתדר לי המונח "אימה" עם סרטים של היצ'קוק. אולי בגלל שאימה נתפסת בעיני כפחד ממשהו חיצוני: רוצחים סדרתיים (למרות שהיו כאלה גם אצל היצ'קוק), יצורים מפחידים (דרקולה, פרנקנשטיין), מצבים על-טבעיים, סמטאות חשוכות, טירות גותיות (הגם שיש אחת כזאת ב"פסיכו"…). לעומת זאת אצל היצ'קוק – וזאת כל ילד יודע ואם לא, צריך להתחיל ללמד אותו – הפחד הוא פנימי. הוא פסיכולוגי. חרדתי. הוא בתת-מודע. הוא פחד מדברים יומיומיים ורגילים (מקלחת, כוס חלב, עניבה, ציפורים) וזה מה שהופך את הפחד הזה לעוד יותר מפחיד. כי מה הסיכוי שנתקל באמת בשדים, רוחות ושאר מרעין בישין? אבל להתקלח, כולנו מתקלחים.

על פי וויקיפדיה, מקור המידע החשוב של זמננו, "אימה" מוגדרת כ"ז'אנר קולנועי שתוכנו מכוון לעורר בצופים פחד, אימה, בעתה, חרדה, זעזוע או דחייה". מדובר בסרטים בעלי עלילה הכוללת "מפגש של בני אדם בכוחות אנושיים, על-אנושיים או על-טבעיים שכוונתם מרושעת או זדונית. הם כוללים יצורים על-טבעיים כמו ערפדים, מתים-חיים ורוחות רפאים. בסרטי אימה רבים מופיעים בני אדם מרושעים, רוצחים סדרתיים, בעלי חיים טורפים, כשלהתנהגותם האלימה נוסף לעתים קרובות נופך על-טבעי. סוגת משנה אחרת בסרטי אימה מציגה מצבים בהם מוטל על אדם, חיה או חפץ כישוף או דיבוק הגורם לו להתנהג באופן חריג ואלים. עלילתם ממוקמת במקום מוזר, תמוה ומעורר חרדה, מבודד ואפלולי, מתחת לפני האדמה, במערות, בבתי קברות או בחללים צפופים וסגורים. במקרים אחרים, העלילה היא בסביבה יומיומית רגילה, העוברת שינוי רדיקלי כאשר כוח על-טבעי כלשהו מופעל בה". מממ… בודגה ביי anyone?

אני לאט לאט מפסיקה להיות גזענית כלפי הז'אנר, שת'אמת לא ראיתי הרבה סרטים ממנו. אולי אימה היא לא רק יצורי ענק שמשתלטים על העיר, אלא גם ציפורים תמימות שמערערות את הסדר הקיומי. אגב, באותו מקור מידע אינטרנטי נכתב עוד כי "שנות ה-60 ראו את תחילתו של "סרט האימה הפסיכולוגי" אשר הבקיע את דרכו אל המסכים בדמותו של נורמן בייטס, צעיר מעורער בנפשו אשר בשל אובססיה לאמו, רוצח ללא הבחנה את האורחים הנקלעים למלון שאותו הוא מפעיל".

אבל לא הסתפקתי באינטרנט והמשכתי לברר לגבי מהות הז'אנר. בספר "סיפור" מאת רוברט מקי (הוצאת גורדון, 1997) מוגדרת האימה כז'אנר סרטים שמתפצל לשלושה תתי ז'אנר: המופלא, שבו מקור האימה מדהים אך נתון להסבר "הגיוני", כמו יצורים מהחלל החיצון, מפלצות שיצר המדע או מטורף. העל טבעי, שבו מקור האימה הוא תופעה "לא הגיונית" מממלכת הרוחות. והמוזר, שבו הקהל מתלבט בין שתי האפשרויות האחרות.

בספר "הציפורים של היצ'קוק" מאת קמיל פאגליה (הוצאת רסלינג, 2003) נכתב שהיצ'קוק, יחד עם התסריטאי אוואן האנטר, "ניסה להימנע מהנוסחאות של סרטי המדע הבדיוני מטילי האימה משנות ה-50" בכתיבת התסריט ל"הציפורים" (שהתבסס על סיפור קצר מאת דפנה דה מורייה). הכותבת מזכירה שני סרטים כאלו המוגדרים אצלה כ"ז'אנר עידן הגרעין": "מלכת הנמלים" (Them!, 1954), שבו מוטציות של נמלים ענקיות תוקפות את לוס אנג'לס, ו"התחלה של הסוף" (Beginning of the End, 1957) שבו להקות ארבה תוקפות את שיקגו.

אז אסכם זאת כך: "הציפורים" ו"פסיכו" – לצורך העניין שני הסרטים של היצ'קוק שמוגדרים כסרטי אימה – מהווים כנראה את הקצה האיכותי בז'אנר הנדון. בקצה השני, הרחוק מאוד, נמצאים סרטי ה"בי מוביז" (להגיד "סרטי בי מוביז" זה קצת כמו להגיד "מגדל האמפייר סטייט בילדינג", לא?), שניים במחיר כרטיס אחד, עם שחקניות שעיקר כשרון המשחק שלהן מסתכם ביכולת לצרוח.

ואגב, כל הדילמה הזאת: אימה כן או לא, החלה בעקבות הודעה שפורסמה באתר האינטרנט של האקדמיה לקולנוע, לפיה במהלך החודש הנוכחי, אוקטובר, היא תחגוג 100 שנה להקמת סרטי יוניברסל (Universal Pictures) עם הקרנה של 13 סרטי אימה קלאסיים מבית האולפן הוותיק. כך למשל, יוקרנו סרטים כמו "הכלה של פרנקנשטיין" (Bride of Frankenstein, 1935), "דרקולה" (Dracula, 1931), "איש הזאב" (The Wolf Man, 1941), "טרנטולה" (Tarantula, 1955) וסרט אחד שונה מהשאר: "הציפורים" (ההקרנה ב-23 באוקטובר בתאטרון סמואל גולדווין ב-בברלי הילס, בנוכחות טיפי הדרן).

החגיגות לאולפן ההפקה וההפצה ההוליוודי יכללו גם תערוכה של פוסטרים נדירים, תמונות ושאר חפצים אשר יספרו על התרומה המיוחדת של יוניברסל לז'אנר סרטי האימה – תערוכה שזכתה לשם "מורשת האימה של יוניברסל: חגיגות המאה" (Universal’s Legacy of Horror: A Centennial Celebration) ומוצגת בימים אלה באולם האקדמיה לקולנוע בלוס אנג'לס.

באולפני יוניברסל היצ'קוק סיים את הקריירה שלו. האולפן, שהוקם ב-1912, התמזג במשך השנים במיזוגים ובחיבורים שונים, כאשר בתחילת שנות ה-60 היה זה עם תאגיד Music Corporation of America, שהנשיא שלו היה לו ווסרמן (Lew Wasserman, 1913-2002). ווסרמן תווך בעסקה שלא רק הביאה את היצ'קוק לביים את ששת סרטיו האחרונים ("הציפורים", "מארני", "מסך קרוע", "טופז", "פרנזי" ו"היורשת-Family Plot") ביוניברסל, אלא גם אפשרה לבמאי לסחור בתשלילי הסרטים והפכה אותו לבעל המניות השלישי בגודלו בתאגיד. למרות שהיצ'קוק לא סיפק לאולפן להיטים בעלי רווחים גדולים, הזכויות להפצת סרטיו בפורמטים שונים הניבו לאולפן מיליונים מאז מותו (כך על פי "האנציקלופדיה של היצ'קוק").

היצ'קוק אמר ש"לא קשה להבין פחד. אחרי הכל, לא כולנו פחדנו כילדים? דבר לא השתנה מאז עמדה כיפה אדומה הקטנה מול הזאב הגדול. מה שמפחיד אותנו היום זה בדיוק מה שהפחיד אותנו אתמול, רק שהזאב השתנה. תסביך הפחד מושרש בכל אדם". הוא גם אמר, ואולי הציטוט לא מדויק, שמה שיגרום לאדם לרצות לצפות בסרט מפחיד זה בדיוק מה שגרם לו כילד לרצות ללכת ללונה פארק.

היו להיצ'קוק הרבה משפטים שכללו שילוב של הומור בריטי/הומור שחור וחוסר חיבה למין האנושי. משפטי זן שלא סיפקו שלווה, אלא קצת להפך. המכון הבריטי לקולנוע (BFI) הוציא לפני מספר חודשים גלויות עם כמה ממשפטי הזן הללו שמוצגות במצגת לעיל (לחצו על אחת התמונות להגדלה).