יש משהו עצוב בצפייה בשחקנים ובשחקניות של הוליווד של פעם, ששיחקו בסרטים שגדלנו עליהם (וגם אם כרונולוגית לא בדיוק גדלנו עליהם, אבל ראינו בערוץ 1 בערבי שישי) – בזקנתם. איפה מסתתר ג'יימס סטיוארט (1908-1997) – "סקוטי" מ'ורטיגו' (Vertigo, 1958) , "אל.בי. ג'פריס" מ'חלון אחורי' (Rear Window, 1954) בתוך הגבר עם השיער הלבן, הפנים המקומטות והמשקפיים הגדולים? האם האשה בשמלה התכולה עם המבט העייף והתסרוקת הגבוהה, זאת אותה אינגריד ברגמן (1915-1982) שמכל הברים בעולם נכנסה דווקא לזה של האמפרי בוגרט?

והנה, השחקנים הנהדרים האלה ואחרים, שהתכנסו ב-7 במארס 1979 באולם בלוס אנג'לס, כבר מזמן אינם בין החיים. באותו יום המכון האמריקאי לקולנוע (American Film Institute) העניק לאלפרד היצ'קוק פרס על מפעל חיים (AFI Life Achievement Award). זהו פרס שנוצר שש שנים קודם לכן במטרה להוקיר אדם על תרומתו לתרבות האמריקאית באמצעות קולנוע או טלוויזיה. שנה לפני אותו אירוע, ב-1978, זכה בפרס הנרי פונדה (1905-1982) ששיחק אצל היצ'קוק ב'האיש הלא נכון' (The Wrong Man, 1956). שנה אחרי, ב-1980, זכה בפרס ג'יימס סטיוארט ששיחק אצל היצ'קוק ב'ורטיגו', 'חלון אחורי', 'האיש שידע יותר מידי' (The Man Who Knew Too Much, 1956) ו'חבל' (Rope, 1948).

זוהי שנת חייו האחרונה של היצ'קוק, אז בן 79. הוא יושב בשולחן, מימינו רעייתו אלמה רוול (1899-1982. אגב, נולדה יום אחריו), משמאלו קרי גרנט (1904-1986). גם סטיוארט בשולחן הכבוד. שני האחרונים היו מהשחקנים האהובים על היצ', הגם שלא היה במאי של שחקנים. בקהל נמצאים, בין היתר, הבמאי פרנסואה טריפו (1932-1984), אנתוני פרקינס (1932-1992), וולטר מתאו (1920-2000), כריסטופר ריב הצעיר (1952-2004), שון קונרי ודיאנה רוס.

כולם עטויים בחליפות טוקסידו, אנקדוטות משעשעות נזרקות לאוויר. הדבר לא משנה את מבט הספינקס של חתן השמחה. אולי אלו סימני הזקנה והחולי שלא אפשרו לו להזיז את זווית הפה ולחייך, אולי תחושת אכזבה של מי שזכה להכרה ממסדית מעטה מידי, מאוחרת מידי. אולי פרפקציוניסטים פשוט אף פעם לא מרוצים מכלום.

ברגמן הייתה המנחה. היא סיפרה שהגיעה לאירוע מלונדון, עיר הולדתו של היצ': "ברכותיי למכון האמריקאי לקולנוע", אמרה, "שהערב הכיר במה שהצופים יודעים כבר 50 שנה: שאלפרד היצ'קוק הוא גאון מקסים (adorable genius). אנו כאן להודות לך על כל הכיף וכל הפחד שהענקת לנו במשך השנים".

"אני רוצה להודות לך באופן אישי על דבר קטן שעזר לי לאורך כל הקריירה שלי, וזו קריירה ארוכה", המשיכה, "היצ'קוק כותב כל דבר שקשור בסרטיו, על הנייר. כל פרט קטן. 'זה בתסריט' הוא יאמר, אם מישהו ישאל על אביזרים או על לבוש. 'זה בתסריט'. אבל אז מגיעים השחקנים ואנחנו לא תמיד מתנהגים כפי שכתוב בנייר. לחלקנו יש רעיונות. אני זוכרת שהוויכוח הראשון שלנו היה ב'כבלי השכחה' (Spellbound) ב-1945. אמרתי משהו כמו 'אני לא בטוחה שאוכל לתת רגש כזה', ו[אתה] ישבת שם ואמרת: 'אינגריד – תזייפי את זה' (Ingrid – Fake It). היצ'קוק, זאת העצה הטובה ביותר שקיבלתי לאורך כל הקריירה שלי. לאורך השנים שלאחר מכן הרבה במאים נתנו לי הוראות בלתי אפשריות ובדיוק כשהתכוונתי להתווכח איתם, שמעתי את קולך באוויר: 'אינגריד – תזייפי את זה'. זה הציל הרבה מצבים לא נעימים ובזבוז זמן".

גם לסטיוארט שעלה לאחר מכן לבמה, יש סיפורי פילמו-סטלגיה חביבים: "חברי היצ'קוק ידוע כמי שאמר פעם ששחקנים הם בהמות. היצ' הכחיש זאת. מה שהוא אמר זה שצריך להתייחס לשחקנים כמו אל בהמות".

"אני זוכר שב'האיש שידע יותר מידי' עשינו סצנה ב[אולם ה-] אלברט הול בלונדון. אני רדפתי אחרי דוריס דיי במעלה המדרגות, בעוד התזמורת הסימפונית של לונדון ניגנה. הייתי צריך לומר הרבה מילים במהלך המרדף הזה, זה היה נאום ארוך, שאף הבהיר חלק גדול מהעלילה. ועבדתי קשה על המילים הללו, וב'אקשן' רדפתי אחרי דוריס ודיברתי בלי הכרה. בסוף הסצנה היצ' אמר 'קאט' והוסיף: 'בוא ננסה את זה שוב. דיברת כל כך חזק, שלא הצלחתי לשמוע את התזמורת. למעשה, בוא נחתוך לגמרי את הנאום. תרדוף אחריה ותיראה מתוח'. התווכחתי איתו על זה, חשבתי שהנאום חשוב, אבל הוא התעקש שהמוזיקה יותר חשובה. כשאתה עובד עם היצ' אתה לא מנסה לעשות סצנה בשתי דרכים. אתה עושה אותה בדרך אחת: הדרך שלו. היצ', אני רוצה שתדע שבכל פעם שאני צופה בסרט הזה אני מנסה להיזכר בנאום במדרגות, ואני אף פעם לא מצליח. צדקת, לא היינו צריכים אותו. כל מה שהיינו צריכים זה אותך".

היצ' בקושי מצליח לעמוד על הרגליים כשהבמאי ג'ורג' סטיבנס ג'וניור (מייסד המכון האמריקאי לקולנוע ובנו של הבמאי ג'ורג' סטיבנס) מגיע לשולחן ומעניק לו את הפרס בדמות כוכב. היצ' נואם במבטא בריטי ובדיבור איטי, מודה לקהל, למי שעבדו איתו לאורך השנים, ובסוף לרעייתו אלמה (הייתה עורכת סרטים ושותפתו לעשייה הקולנועית), שמוחה דמעה. זאת תהיה אחת ההופעות הפומביות האחרונות שלו.

על החודשים שלאחר הטקס, האחרונים בחייו (הלך לעולמו באפריל 1980) נכתב ב"היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו: "מפעם לפעם ניסה היצ'קוק לשוחח על דבר מה מוחשי, אבל עד מהרה שבה רוחו לנדוד. במסעו הפנימי חזר לאולפני איילינגטון, לרחובות לייטונסטון, לשפרדס בוש ולפיקדילי. לאנשים המעטים שהורשו להיכנס למשרדו ולראותו סיפר שהוריו תמיד השאירו אותו לבד בילדותו, וקולו רועד מעוצמת הרגשות, כאילו הוא שב ונעזב לבדו בלילה".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s