היצ'קוקולוגית

אחותי אמרה לי פעם שאני צריכה לחפש עבודה ככתבת ראינוע, כנראה כדי לרמוז – בעצם להגיד באופן די ברור, ש-מה הקטע שלי עם סרטים נורא נורא ישנים? זה הפטיש ההוליוודי, החיבה לנוסטלגיה וגם העובדה הפשוטה הנראית לעין שפעם עשו סרטים ממש יפים. בלי אפקטים מיוחדים שאני לא סובלת, רק עם סיפור מעניין ושחקנים בלתי נגישים עם שמות מומצאים.

הבעיה בסרטים הישנים האלה היא שאם לא הגעתם לגבורות, סביר להניח שצפיתם בהם רק בטלוויזיה. על מסך קטן, נטול אקסטרווגנזה מתבקשת. נניח אני למשל, צפיתי בעשרות סרטים של היצ'קוק, אף אחד מהם לא על מסך הקולנוע אליו הם יועדו.

בימי הביניים (וגם לאחר מכן) בנו כנסיות מאוד גדולות, בין היתר כדי להקטין את דמות האדם מול האדרת האל. טרום עידן קומפלקסי הקולנוע ובתי הקולנוע שנמצאים בקניונים, בית קולנוע היה מבנה בפני עצמו, גדול, מרשים, באמצע שכונה, עם מאות כיסאות עץ ומעברים משופעים שלפעמים בקבוקים היו מתגלגלים בהם – קצת כמו מבנה של כנסיה. כל אחד והדת שלו.

אני זוכרת בתי קולנוע כאלה מאשקלון, הלכתי אליהם כשהייתי ילדה, אבל בתקופת התיכון שלי הם כבר נסגרו ובשנים שלאחר מכן נהרסו והפכו למרכז קניות (קולנוע רחל), אולם אירועים (קולנוע מאור) ותחנת דלק (קולנוע אסתר). על אחד מהם, קולנוע אסתר, תכננתי לעשות את סרט הגמר שלי בשנה ג' של הלימודים, אי שם בשנת 2001. יש לי עשרות שעות צילומי וידיאו (וסטילס וחומרי ארכיון) על ימיו האחרונים של המבנה, שבתחילת-אמצע שנות ה-90 נסגר מפעילות ונותר בעיקר כמקום מפלט להומלסים וכלביהם.

הסרט לא קרה בסוף, אבל הצילומים נותרו: של כיסאות שבורים, פוסטרים ישנים קרועים, חשבוניות משנות ה-60 מפוזרות על הרצפה, מזנון סגור שעליו רוסס גרפיטי, והכי חשוב: היום שבו דחפורים הרסו את המבנה הגדול, הכנסייתי הזה, שלהרבה אנשים היו זיכרונות ממנו (גם להורים שלי שגדלו באותה שכונה).

וכל ההקדמה הנוסטלגית הזאת שנסחפתי אליה, היא כי האבולוציה של בתי הקולנוע הביאה את הסרטים להיות מוקרנים בקניונים, בין חנות הבגדים לפיצרייה, ובשנים האחרונות בקומפלקסי ענק – שהם סוג של שילוב בין המבנים הנפרדים של פעם ובין הקניון הראוותני.

והקומפלקסים האלה, אין הרבה ציפיות מהם, הם הרי לא סינמטקים שאמורים להקרין את הסרט הפולני המדהים האחרון שיצא. עם קהל יעד של ילדים צווחנים בחופשת החג הקרובה לביתכם, הם מקרינים בדרך כלל סרטים חדשים ועתירי אקשן שהולכים יופי עם פופקורן ב-78 שקל.

והנה הפואנטה של כל הסאגה הזאת: אתמול הופתעתי לגלות שדווקא מקומפלקס כזה, Of all the gin joints in all the towns in all the world, מגיעה הבשורה לכתבת ראינוע בפוטנציה שאני (אגב, בניגוד לדעה הרווחת, אני אוהבת את הסרטים שלי בעיקר משנות ה-40 והלאה, פוסט עידן הראינוע). וב"בשורה" אני מתכוונת ל"פסיכו". על מסך ענק. כמו שהבמאי התכוון.

אז מסתבר ש-"יס פלאנט" (חיפה, איילון-ר"ג וראשון לציון) יוצאים בתכנית הקרנות מיוחדות של סרטים קלאסיים. החל מה-17 בנובמבר יוקרנו על מסך רחב, בעותקים דיגיטליים ועם פסי קול משוחזרים, הסרטים: "חלף עם הרוח", "הסנדק", "חמים וטעים", "הטוב הרע והמכוער", "קזבלנקה" – שחוגג החודש 70 שנה להקרנת הבכורה שלו ותמוה בעיני שאף סינמטק בישראל לא הרים את הכפפה ליצור מהתאריך העגול הזה אירוע – "סיפור הפרברים" המושלם, "בן חור", "ארוחת בוקר בטיפאני" ו"השור הזועם". רשימה שכאילו נוצרה במיוחד בשבילי.

חלק מהסרטים יוקרנו בליווי הרצאה, הם גם יוקרנו במספר תאריכים – שווה לעקוב. מדובר ביוזמה מקסימה עם מגוון סרטים מפתה ביותר, הזדמנות לאנשים מתחת לגיל 80 לצפות בסרטים האלה על מסך קולנוע אמיתי. וסוף סוף להסתכל לריק בליין בלבן של העיניים.

*** ורק לידע כללי: הסרט "היצ'קוק" צפוי להגיע לארץ ב-8.2.2013