הארכיון של נובמבר, 2012

פחד אופייני: ג'נט לי כ"מריון קריין" ב"פסיכו"

"אני לא רואה סרטים כאלה!" הוא משפט שאני שומעת הרבה בהקשר של היצ'קוק. כאילו די באזכור שמו של הבמאי כדי לעורר פחד בצופה הממוצע, שאפילו לא בטוח אם אי פעם צפה בסרט של הנ"ל. "זה הסרט עם המקלחת, לא?", אומרים לי, והרי לכם הסטת וילון היסטורית. הסטה שהפכה לאחד הדימויים המוכרים בתרבות המודרנית או הפוסט מודרנית, וכזו שמסבירה הרבה על משנתו של היצ'קוק, שעניינה: יצירת הפתעה. וכן, הבלתי צפוי יכול גם להפחיד.

אלא שהתייחסות להיצ'קוק כבמאי של סרטים מפחידים עושה עוול לא רק לבמאי של כמה מהסרטים המורכבים, המסוגננים והמספקים שאי פעם נוצרו – אלא בעיקר למי שנמנע מלצפות בהם. זה קצת כמו לא לרצות להתבונן בציור (מקורי, במוזיאון) של פיקאסו או של ואן גוך; לא לרצות לבחון מקרוב את השיש הלבן בפסל של מיכאלאנג'לו; לא לדעת איך נשמע שיר של הביטלס. זה פשוט לא טבעי.

ואני לא רוצה להצטייר פה כמי שאף סרט של היצ'קוק לא השפיע עליה מעולם במחלקת הפחד. אולי נכון יותר לומר, מחלקת החרדה. היצ'קוק נהנה לערער את השלווה הפנימית של הצופים שלו, כאילו לא רוצה להישאר האדם החרדתי היחידי בעולם. אבל איך פחד יכול להביא אדם להימנע מדברים שהם גם ממש ממש מהנים?

ב"אנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק" מאת תומאס ליטש (Thomas Leitch) הוסבר שהקולנוע הוא "מדיום אידיאלי ליצור הזדהות מקסימלית וקרובה עם דמויות במצבים מסוכנים, תוך מתן אפשרות לצופים להבין בהכרה מלאה ש'אנחנו בטוחים, יושבים בכיסא נוח בקולנוע, צופים במסך'". בעצם סרט נותן לנו מנת אדרנלין, אבל בניגוד לספורט אתגרי למשל, כאן אנחנו יכולים להיות בטוחים שבתום 90 הדקות נצא שלמים ובריאים. לפחות פיזית.

באותו ספר, תחת הערך "פחד והנאה", נכתב כי "הפרדוקס הבסיסי בסרטים של היצ'קוק הוא שהם מבקשים לבדר את הצופים על ידי הפחדתם. איך פחד כזה יכול להיות מענג?". אז עובדתית הוא יכול, אחרת חצי מהז'אנרים הקולנועיים לא היו קיימים: לא מותחנים, לא מדע בדיוני, לא סרטי אימה, לא מערבונים, לא סרטי מלחמה, פשע, אסונות, פעולה, אפילו לא דרמה משפחתית בסיסית.

הוא יכול להיות מענג, כי זה פחד שמשולב ברגעים בלתי צפויים, בטקסטים דו משמעיים, באסתטיקה, במוזיקה. מעין מערבולת חושים, אבל כזאת שעדיין גורמת לנו להרגיש בטוחים. אנחנו על הכיסא הנוח. בקולנוע. בעולם שלנו הכל בסדר. זה העולם בחוץ (בסרט) שמתפרק.

היצ'קוק טען שצפייה בסרט טוב היא לא לשבת ולהביט בו כצופים פסיביים, אלא להיות בתוכו כמשתתפים. כך הוא סיפק לנו, הצופים, מידע מקדים שהדמויות בסרט עדיין לא ידעו (מי הרוצח, מתי הפצצה עומדת להתפוצץ וכו') והפך אותנו למשתתפים פעילים בעלילה. בכך הוא לא שיחק רק בתנועות, במחשבות ובמלל של השחקנים שלו, אלא גם בתנועות ובמחשבות שלנו כצופים. אולי זה מה שמפחיד?

ועדיין, מדובר באוסף סרטים כל כך מגוון ומהנה, שההתייחסות אליהם כ"סרטים מפחידים" מצביעה על חוסר הבנה בהיצ'קוק, בקולנוע, באמנות, ואולי גם בפחד. היצ'קוק הסביר פעם שאנשים נהנים לפחד בסרטים, כפי שהם נהנים לפחד בלונה פארק. זה משהו מהילדות. אולי אבולוציוני. אז כן, סרט של היצ'קוק הוא לא קומדיה רומנטית קלילה, הוא דורש מהצופה להיות אקטיבי ובדרך מעורר חרדה. אבל הוא גם נותן הרבה מאוד בתמורה.

מודעות פרסומת

 

מעטים הסרטים שהצפייה הראשונה בהם זכורה במשך שנים ולפרטי פרטים. היום. השעה. המקום. התחושה. ב"קזבלנקה" (Casablanca, 1942) צפיתי לראשונה בערב שישי, ערוץ 1, הייתי בערך בגיל 16. זה היה בטלוויזיה בחדר האורחים בקומה הראשונה בבית הקודם-הקודם של ההורים שלי. באותו בוקר נכתב על הסרט במדור הטלוויזיה ב"שבעה לילות": "להקליט ולשמור לנכדים". אז לא הקלטתי, אבל כמובן שהתאהבתי. זה מה שקורה לכל מי שצופה ב"קזבלנקה", לא?

יש הרבה קסמים בסרט הזה, בעיקר בשילוב בין השחקנים והמשפטים שהושמו בפיהם. אבל לדעתי אחת הסיבות המרכזיות שהופכות את "קזבלנקה" לגדול הסרטים הרומנטיים בכל הזמנים, הוא דווקא הסוף שלו. הגיבור לא זוכה בבחורה, בניגוד מוחלט לכל מה שהוליווד הקלאסית, וגם המודרנית, דגלה והאמינה בו. בניגוד לכל מה שסיפרו לנו. כי בעולם האמיתי רומנים נגמרים, אבל לא בקולנוע! בשביל פרידות הרי לא הולכים למקום הכי אסקפיסטי בעולם. אבל כאן זה קרה ואם זה קרה לבוגרט, אז אולי מצבנו בסדר.

בביוגרפיה "אינגריד – חייה של אינגריד ברגמן" מאת לורנס לימר (הוצאת מסדה, 1987), נכתב: "במלודרמה הוליוודית טיפוסית אינגריד [ברגמן, 1915-1982] הייתה ממריאה בחברתו של [האמפרי, 1899-1957] בוגרט, אחרי ש[פול, 1908-1992] הנריד היה מת מות גיבורים. האפשרות הזאת אמנם נשקלה, אבל הסוף שנבחר היה מושלם ונשגב כשירה – שני הגברים נותרים בחיים ואינגריד אינה צריכה לבחור ביניהם".

היום לפני 70 שנה נערכה הפרמיירה הניו יורקית ל"קזבלנקה". אף אחד מהמשתתפים בטח לא דמיין אז, איך בעצם יכולים היו, שהסרט הזה – עוד עבודה אחת מיני רבות ברשימת הפילמוגרפיה של הבמאי (מייקל קורטיז, 1886-1962), השחקנים ושאר הצוות – יהפוך לעל-זמני ואולי המצוטט ביותר בקולנוע. הכותרת של כתבה באתר האינטרנט של מגזין "טיים" לפני כמה ימים, הייתה: "The Best Movie of All Time Turns 70: Here’s Looking at You, Casablanca". באותה כתבה הזכירו את "ורטיגו" שהדיח השנה את "האזרח קיין" מראש רשימת סרטי הקולנוע הטובים ביותר בכל הזמנים, אולם הסבירו בהמשך שהסרט הנפלא ביותר, האהוב ביותר, המהנה ביותר הוא "קזבלנקה".

לכל אחד את יש סצנת "קזבלנקה" האהובה עליו, אצלי זאת סצנת ה"ג'ין ג'ויינטס" – Of all the gin joints, in all the towns, in all the world, she walks into mine. העובדה שבין הקשיחות הגברית המאפיינת של אותה תקופה ועל רקע מלחמת העולם השנייה – במציאות ובתסריט, יש גבר שמפגין רגשות! ועוד האמפרי בוגרט! הופכת כל סצנה שלו בסרט הזה למושלמת.

באותה ביוגרפיה על ברגמן, נכתב: "לכוכבים הרומנטיים של הוליווד לא היו פנים כמו לבוגרט, והוא תהה אם ב"קזבלנקה" הקהל יאמין שאשה יפה כמו אינגריד יכולה להתאהב בגבר עם פרצוף כמו שלו. הסתייגויותיו של בוגרט לא הסתכמו בכך. אירופה כולה עלתה בלהבות, ובוגרט לא היה מוכן לשחק טיפוס שבור המבכה את אהבתו האבודה על כוסות בירה. "ריק" [בליין. דמותו של בוגרט בסרט] היה יותר מידי "יבבן". הוא לא היה מספיק קשוח".

האמפרי בוגרט הוא אחד השחקנים המרתקים שידע הקולנוע האמריקאי. שילוב של מראה מחוספס של מי שדווקא גדל בבית ניו יורקי מבוסס, סגנון דיבור, סיגריה בזווית הפה, משקה תמידי ביד כמו אבר נוסף בגוף, ריבוי נישואים וגירושים, תפקידים נשכחים ובלתי נשכחים, מעורבות פוליטית ועד הסוף הטרגי: מותו בגיל 57 מסרטן, כשהוא משאיר אחריו את מי שתהפוך לאלמנה הכי מפורסמת של הוליווד: לורן באקול, ושני ילדים קטנים. אגב, למעריצים יש בפייסבוק דף מיוחד שנקרא: Humphrey Bogart Estate ובו מועלות תמונות נדירות ומשפחתיות של מי שרק בגיל מאוחר יחסית ולזמן קצר בלבד, גילה את השלווה האישית שאותה חיפש כל חייו.

"בוגרט לא התקשה להיראות עייף ומותש על המסך", נכתב בביוגרפיה על ברגמן, "הוא ידע את טעמה היומיומי של אהבה טרגית, והמציאות לא הייתה שירים סנטימנטליים ודמעות נוגות באפלוליתו של בית קפה. המציאות הייתה החיים עם אשתו השלישית, מאיו מת'וט (Mayo Methot). המציאות הייתה משקאות חריפים, דם וקטטות, סכין קצבים בגב, קרב אגרופים בחדר המגורים, קליעי אקדח בתקרת חדר המגורים. המציאות הייתה אשה שקנאתה באינגריד [ברגמן. בזמן צילומי "קזבלנקה"] הייתה כה עזה עד שהוא לא העז להתקרב לשחקנית. המציאות הייתה החיים כשחקן מקריח בן 42, המתמודד עם אשה אלכוהוליסטית, בעיות שתייה משלו, וכוכבת כה יפה, כה כובשת, כה חריפה ומקצועית, שסביר שתגזול ממנו את הבכורה".

"אינגריד לא ידעה הרבה על חייו האישיים של בוגרט", נכתב באותו ספר, "חושיה אמרו לה שבוגרט היה שחקן קולנוע מעולה, חזק, והיא חרדה מפני הפגישה עמו. היא גילתה שהוא רחוק מהדימוי שלו. על הסט הוא היה מקצועי מאוד. חוסר הביטחון שלו נסתר מעיניה. הוא היה שחקן טוב מכדי לחשוף בפניה את חרדותיו".

אזהרה: הפוסט הזה נכתב כשאני עדיין תחת השפעה.

ייאמר לזכותי שהחזקתי מעמד סרט שלם עד ששלפתי אנקדוטה קולנועית חסרת חשיבות ליד אנשים זרים לגמרי. בדרך כלל כבר בתחילת סרט אני מחדדת בפני הצופה ההדיוט את ההקשרים בין השחקנים והמשמעויות של המשפטים שלהם. למשל, רציתי להגיד לצופים: אתם שמים לב ש"ג'וני פונטיין" זה בעצם סינטרה, נכון? אבל חשבתי שאולי זה לא מקובל לדבר במהלך ההקרנה. אלא שבסיום הסרט נשברתי, כשמאחוריי דיברו שלושה אנשים על השחקנית טליה שיר (Talia shire) ואיך אחרי "רוקי" הוא נעלמה. אז אמרתי להם: "אתם יודעים שהיא אחות של קופולה?" (הם לא ידעו וזה כל כך בסיסי).

ב"הסנדק" (The Godfather, 1972) לא צפיתי כבר כמה שנים ואמנם זכרתי שהוא סרט מעולה, אבל כל פעם אני נדהמת מחדש עד כמה. כשהוא הסתיים ויצאתי לרחובות רמת גן האפרוריים נטולי האדרנלין, הרגשתי שאני עדיין לא מוכנה לצאת מהסיפור המדהים שחוויתי הרגע, לעולם האמיתי. הרגשתי כמו אחרי היפנוזה וחשבתי שכל החלטה של הבמאי (פרנסיס פורד קופולה, כמובן), או בעצם של הסופר והשותף לתסריט (מריו פוזו) הייתה מושלמת. למשל, כשדון קורלאונה מת דווקא בגינה, ככה באמצע היום. זה גאוני!

ואיך ייתכן שחצי אולם קולנוע ריק, בשעה שמקרינים חוויה מושלמת כזאת על מסך רחב? מה גורם לתושב הגוש-דני הממוצע להעדיף לצפות ב"מאסטר שף" או לעשות כל דבר אחר שהוא לא לצפות בסרט המטורף הזה, בגודל שהוא כנראה מעולם לא צפה בו? "הסנדק" זו לגמרי הצעה שאי אפשר לסרב לה.

לפני תחילת ההקרנה הייתה הרצאה קצרה והמרצה אמרה שמרלון ברנדו הוא גדול שחקני הקולנוע ולא קם אף אחד כמוהו לפניו או אחריו. רציתי להזכיר לה את דסטין הופמן, שחקן מחונן בפני עצמו – אבל לא צריך יותר מידי דקות מסך מ"הסנדק" כדי להבין שהיא כנראה צודקת. אני מכירה את ברנדו גם מסרטים אחרים, בעיקר "חשמלית ושמה תשוקה", אחד האהובים עליי, ותמיד מסתכלת לו בפנים, במבט, וקשה לקלוט שזה רק משחק! זה אמנם כבר לא פרקטי (וגם אם היה חי, זה כנראה לא היה בר ביצוע) אבל מרלון ברנדו הוא מישהו שממש הייתי רוצה לפגוש.

ואל פאצ'ינו ב"הסנדק" כל כך כל כך יפה, שכמעט כואב להביט בו. זה כמו ליקוי חמה. הטרנספורמציה שהדמות שלו עוברת, העובדה שברור לנו מהתחלה שמדובר באדם בעל אישיות חזקה ויוצאת דופן – חזקה מספיק כדי להתרחק מעסקי המשפחה, וחזקה מספיק כדי להיכנס ולעמוד בראשה. לאל פאצ'ינו ב"הסנדק" הייתי מעניקה באותה שנה את כל האוסקרים בכל הקטגוריות.

בבוקר שלאחר צאתו לאקרנים של הסרט "היצ'קוק", ב- Black Friday בבתי קולנוע נבחרים בארה"ב – נדמה שלמבקרי קולנוע אין דעה נחרצת על הסרט. בתוך בליל המידע המקדים שלהם על דמותו המוכרת של גיבור העלילה, כיוצר כמה מהסרטים המשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע, לצד הפיקנטריה שנלוותה לחייו והחקר האינסופי על עבודתו – נדרשים המבקרים לראשונה לבקר סרט עליו ולא שלו.

קראתי הבוקר מספר ביקורות על הסרט, שצפוי להגיע לישראל בפברואר 2013, ולא הגעתי מהן למסקנה ברורה לגבי טיבו. לי כמובן זה לא משנה, אני מחכה בקוצר רוח לסרט שיספק הצצה מבעד לווילון הפקת אחד הסרטים הטובים בקולנוע, אבן דרך בפילמוגרפיה של היצ'קוק: "פסיכו", שיצא לאקרנים ב-1960.

הסרט "היצ'קוק", שביים סשה ג'רבאסי (Sacha Gervasi) מתאר את מערכת היחסים בין אלפרד היצ'קוק לרעייתו ומי שהייתה שותפתו השקטה לעשייה הקולנועית, אלמה רוול – על רקע הפקת "פסיכו". הוא מבוסס בקווים כלליים על הספר "Hitchcock and the Making of Psycho" מאת סטיבן רבלו (Stephen Rebello) שיצא ב-1990, אם כי מהביקורות עולה שההתמקדות בסרט היא יותר על נישואיו של הבמאי, ופחות על עשיית "פסיכו".

בביקורת ב-ניו יורק טיימס, כותבת מנואלה דרגיס (Manohla Dargis): "הספר נאמן לכותרתו ועוקב כיצד היצ'קוק עשה את "פסיכו". "היצ'קוק" [הסרט] לעומת זאת, הוא קצת כמו נורמן בייטס: נער יפה ועצבני עם בעיות אם, שלוקח חופש אקסטרווגנטי עם המתים. הוא עושה זאת כפי שעשו כמה ביוגרפיות ידועות לשמצה על היצ'קוק, שתיארו אותו באמצעות עבודתו, משל סרטיו היו שיקוף ישיר של מוחו, נשמתו ותשוקותיו העמוקות והאפלוליות ביותר".

היא כותבת איך באחת הסצנות בסרט, היצ'קוק מגיע לפרמיירה של "מזימות בינלאומיות", הסרט שקדם ל"פסיכו", שם נשאל על ידי כתב: "אתה הבמאי המפורסם ביותר בהיסטוריה של המדיום, אבל כבר בן 60. לא כדאי שתפרוש בשיא?" – שאלה שכנראה אתגרה את היצ'קוק למצוא רעיון רענן ושונה לסרטו הבא.

"אבל היצ'קוק לא סתם עובד על "פסיכו", אלא הסרט משתלט עליו", כתבה דרגיס, "בשעה שהוא נאבק לעשות את הסרט, שכן האולפנים לא התלהבו מהחומרים – הספר [שכתב רוברט בלוך ועליו התבסס התסריט שכתב ג'וזף סטפנו ל"פסיכו"] וההשראה לו [הרוצח אד גיין] משתלטים עליו, מפריעים לו בשנתו ופולשים לחלומותיו. בו בעת יש לו בעיות עם רעייתו, שאינה מרוצה מהקיבעון שלו לבלונדיניות. היצ'קוק מצטייר כאדם קטן ללא אלמה, שהיא בו בעת היועצת שלו, המשענת שלו והמושיעה שלו".

לדברי מבקרת הניו יורק טיימס, לפי הסרט הזה הקהל נדרש להאמין שהיצ'קוק היה 'פסיכו' בעצמו, ויכול היה לעבוד רק ממקום של שיגעון: "האמת שהיצ'קוק היה בו בעת גאון ואדם פרטי, שילוב שאיפשר לכמה כותבים וקולנוענים לדמיין אותו בצורה מעליבה. למשל הסרט הטלוויזיה "The Girl" של HBO, על יחסיו עם טיפי הדרן, תיאר אותו כחיית טרף פתטית ומינית". אלא שבניגוד לסרט הטלוויזיה, היא טוענת שהסרט "היצ'קוק" מאמץ נקודת מבט קלילה וקומית יותר, אם כי מתנשאת כלפי הבמאי. עמעום פנטזיות על היצ'קוק והקשר בין גאונות ופסיכוזות.

באתר האינטרנט Film School Rejects העניק הכתב בריאן סליסברי (Brian Salisbury) את הציון C+ לסרט, וציין כי מדובר בביוגרפיה של אדם הנחשב נערץ בקרב חובבי קולנוע: "הסרט "היצ'קוק" מצמצם את היקף חייו של הבמאי להפקת מה שמוגדר כסרטו הגדול ביותר, "פסיכו". יש מי שיתקשו לקבל רעיון של ביוגרפיה על היצ'קוק שמכסה תקופה כל כך קצרה בחייו, סרט אחד בלבד מהאוסף הפורה והעוצמתי של הבמאי. יחד עם זאת, הגישה המצומצמת הזאת מתאימה למדי בהתחשב בנקודת המפנה שהסרט האחד הזה מייצג והמטאפורות שניתן ללמוד מההפקה. "פסיכו" היה אחד הניסיונות המסוכנים בקריירה של היצ'קוק. הוא היה לקראת סוף חייו המקצועיים ודווקא בזמן זה החליט לעשות, במימון עצמי, סרט שלא רק קרא תגר על היצ'קוק כאמן, אלא שינה את נוף הקולנוע בכלל".

סליסברי כותב על כך שחלק נכבד בעלילת הסרט מתמקד בחשש של היצ'קוק מכך שרעייתו מנהלת רומן: "זה נכון שלהיצ'קוק היו אובססיות לכוכבות שלו וייתכן שאף הפגין אכזריות והתעללות בכוכבות הללו, כפורקן לתשוקותיו. אבל מעולם לא אומת שאלמה רוול, התומכת הגדולה ביותר של היצ'קוק, השותפה החיונית ביותר שלו והדלק של האש האמנותית – אפילו שקלה את הרעיון של ניאוף. למעשה, הלן מירן בעצמה (שמגלמת את אלמה רוול), הודתה שהרומן נוצר לצורך עלילת הסרט. זאת, בשעה שהנושא של סרט בתוך סרט הרבה יותר מעניין מהקישוט הביזארי הזה [של הרומן]. בסרט על "פסיכו", הנרטיב מתמקד יותר מידי בחשדות של היצ'קוק כלפי אשתו".

יחד עם זאת, הוא מוסיף כי יש בסרט הרבה מוטיבים ש"יענגו היצ'קוקולוגים (Hitchcockians). השילוב של אירועים אמיתיים שהשפיעו על רוברט בלוך, כותב הרומן "פסיכו", הרציחות של אד גיין, לצד האלמנטים הקומיים וחוש ההומור המורבידי של היצ'קוק. הסצנות שמציגות לפרטים את ההפקה של "פסיכו" הן כמו סוכריות למעריצים הכבדים. היצ'קוק מתמרן בין צנזורים וראשי אולפן ומציץ מאחורי וילון בסצנה האייקונית ביותר שלו. לא רק שאנו רואים את הגימיקים המופלאים שלו, אלא את הרגעים שבהם הוא מקשיב לצופים מגיבים להקרנה הראשונה של "פסיכו".

סליסברי לא נראה מתלהב במיוחד מהופעת המשחק של אנתוני הופקינס כ"אלפרד היצ'קוק", וכותב: "בכל הקשור לניואנסים המימטיים, הוא נראה יותר כמו בנשף מסכות". מנגד, הוא משבח את הופעתה של הלן מירן: "ה"אלמה" שלה גונבת את ההצגה מהופקינס/היצ'קוק. היא יציבה ומחויבת לכל מכשול בכל דקה שהיא על המסך. יש משהו מאוד מספק שסרט שנקרא "היצ'קוק" נותן מעמד לאשה שהייתה כל כך הרבה זמן בצלו של הגאון הזה, למרות שהייתה המנוע שהניע, אם לא אחראית לגמרי להרבה מהגדולה שבו. המונולוג המושלם של מירן לקראת סוף הסרט, יכול כבר להיות ממוסגר עם אוסקר מוזהב בצד. הלן מירן מציגה "אלמה רוול" בכבוד שמזמן הגיע לה".

בהיבט השלילי טוען המבקר שעלילת הסרט מתמקדת ביותר מידי סיפורים שלא קרו, או לפחות כאלו שלא הוכחו כאמיתיים, וכי רוב תצוגות המשחק "מרגישות יותר כמו אנשים שמתחפשים".

ג'ק קויל (Jake Coyle) מסוכנות הידיעות AP, התחיל את מאמר הביקורת שלו ב"האפינגטון פוסט" באנקדוטה לפיה כשהיה אנתוני הופקינס בן 22 ובדרכו לעבודת המשחק המקצועית הראשונה שלו, הוא לקח רכבת מדרום וולס למנצ'סטר וכדי "להרוג זמן" ביום גשום, נכנס לקולנוע. "ישבתי, לא ידעתי למה נכנסתי. שמעתי סיפורים על זה. כשזה הגיע לסצנת המקלחת, לא חושב שפחדתי כל כך בחיי".

"הסרט", כותב קויל, "היה כמובן "פסיכו", שכונה על ידי היצ'קוק כ"סרט כיפי" והיה מהפכני בכל הקשור לאלימות, מיניות, הסימפטיה לנקודת המבט של המוח הקרימינלי, ואולי יותר מכל, הטכניקה". "פסיכו" נעשה ב-800 אלף דולר, הרוויח 32 מיליון דולר והפך ללהיט הגדול ביותר בקריירה של הבמאי. בעוד רוב המבקרים ביטלו את הסרט בשעתו, היו כאלה שסוף סוף הגדירו את היצ'קוק כאמן מהשורה הראשונה".

"מחשש להצגה שלילית של היצ'קוק, בעלי העיזבון של הבמאי לא אפשרו להשתמש בקטעים מ"פסיכו" בסרט "היצ'קוק". אבל הסרט בכל אופן גורם להנאה מיצירה מחדש ודמיון הנסיבות שהביאו ליצירת הסרט שעדיין משתק [מפחד]". במאי הסרט "היצ'קוק", סשה ג'רבאסי, מצוטט כאומר על תקופת צילומי "פסיכו" בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20: "הייתה נקודה בהיסטוריה שבה הפכנו מדמיון אידיאליסטי של מה שאמריקה יכולה להיות, לתקופה אלימה, ברוטלית שבה הנשיא נרצח. והנה אנחנו 52 שנה לאחר מכן מדברים על ההלם שיצר הסרט הזה. זה סרט חזק למדי".

ג'וש שפיגל (Josh Spiegel) כתב ב- Sound On Sight- "לשים את הופקינס ומירן יחד בסרט פירושו שהם יכולים לקרוא את ספר הטלפונים ועדיין להיות נהדרים. אולם התסריט של ג'ון ג'יי. מק'לוגלין (John J. McLaughlin) לעתים מתבסס על אמירות פשטניות של דיאלוג. יחד עם זאת, הופקינס ומירן כל כך מוכשרים שזה גורם לך לשכוח או להתעלם מהנפילות בתסריט. לגבי ג'יימס ד'ארקי (James D’Arcy) [שמשחק את "אנתוני פרקינס"/נורמן בייטס], למרות תפקיד קטן מגיע לו קרדיט מהחיקוי המדויק להפחיד של פרקינס".

אחותי אמרה לי פעם שאני צריכה לחפש עבודה ככתבת ראינוע, כנראה כדי לרמוז – בעצם להגיד באופן די ברור, ש-מה הקטע שלי עם סרטים נורא נורא ישנים? זה הפטיש ההוליוודי, החיבה לנוסטלגיה וגם העובדה הפשוטה הנראית לעין שפעם עשו סרטים ממש יפים. בלי אפקטים מיוחדים שאני לא סובלת, רק עם סיפור מעניין ושחקנים בלתי נגישים עם שמות מומצאים.

הבעיה בסרטים הישנים האלה היא שאם לא הגעתם לגבורות, סביר להניח שצפיתם בהם רק בטלוויזיה. על מסך קטן, נטול אקסטרווגנזה מתבקשת. נניח אני למשל, צפיתי בעשרות סרטים של היצ'קוק, אף אחד מהם לא על מסך הקולנוע אליו הם יועדו.

בימי הביניים (וגם לאחר מכן) בנו כנסיות מאוד גדולות, בין היתר כדי להקטין את דמות האדם מול האדרת האל. טרום עידן קומפלקסי הקולנוע ובתי הקולנוע שנמצאים בקניונים, בית קולנוע היה מבנה בפני עצמו, גדול, מרשים, באמצע שכונה, עם מאות כיסאות עץ ומעברים משופעים שלפעמים בקבוקים היו מתגלגלים בהם – קצת כמו מבנה של כנסיה. כל אחד והדת שלו.

אני זוכרת בתי קולנוע כאלה מאשקלון, הלכתי אליהם כשהייתי ילדה, אבל בתקופת התיכון שלי הם כבר נסגרו ובשנים שלאחר מכן נהרסו והפכו למרכז קניות (קולנוע רחל), אולם אירועים (קולנוע מאור) ותחנת דלק (קולנוע אסתר). על אחד מהם, קולנוע אסתר, תכננתי לעשות את סרט הגמר שלי בשנה ג' של הלימודים, אי שם בשנת 2001. יש לי עשרות שעות צילומי וידיאו (וסטילס וחומרי ארכיון) על ימיו האחרונים של המבנה, שבתחילת-אמצע שנות ה-90 נסגר מפעילות ונותר בעיקר כמקום מפלט להומלסים וכלביהם.

הסרט לא קרה בסוף, אבל הצילומים נותרו: של כיסאות שבורים, פוסטרים ישנים קרועים, חשבוניות משנות ה-60 מפוזרות על הרצפה, מזנון סגור שעליו רוסס גרפיטי, והכי חשוב: היום שבו דחפורים הרסו את המבנה הגדול, הכנסייתי הזה, שלהרבה אנשים היו זיכרונות ממנו (גם להורים שלי שגדלו באותה שכונה).

וכל ההקדמה הנוסטלגית הזאת שנסחפתי אליה, היא כי האבולוציה של בתי הקולנוע הביאה את הסרטים להיות מוקרנים בקניונים, בין חנות הבגדים לפיצרייה, ובשנים האחרונות בקומפלקסי ענק – שהם סוג של שילוב בין המבנים הנפרדים של פעם ובין הקניון הראוותני.

והקומפלקסים האלה, אין הרבה ציפיות מהם, הם הרי לא סינמטקים שאמורים להקרין את הסרט הפולני המדהים האחרון שיצא. עם קהל יעד של ילדים צווחנים בחופשת החג הקרובה לביתכם, הם מקרינים בדרך כלל סרטים חדשים ועתירי אקשן שהולכים יופי עם פופקורן ב-78 שקל.

והנה הפואנטה של כל הסאגה הזאת: אתמול הופתעתי לגלות שדווקא מקומפלקס כזה, Of all the gin joints in all the towns in all the world, מגיעה הבשורה לכתבת ראינוע בפוטנציה שאני (אגב, בניגוד לדעה הרווחת, אני אוהבת את הסרטים שלי בעיקר משנות ה-40 והלאה, פוסט עידן הראינוע). וב"בשורה" אני מתכוונת ל"פסיכו". על מסך ענק. כמו שהבמאי התכוון.

אז מסתבר ש-"יס פלאנט" (חיפה, איילון-ר"ג וראשון לציון) יוצאים בתכנית הקרנות מיוחדות של סרטים קלאסיים. החל מה-17 בנובמבר יוקרנו על מסך רחב, בעותקים דיגיטליים ועם פסי קול משוחזרים, הסרטים: "חלף עם הרוח", "הסנדק", "חמים וטעים", "הטוב הרע והמכוער", "קזבלנקה" – שחוגג החודש 70 שנה להקרנת הבכורה שלו ותמוה בעיני שאף סינמטק בישראל לא הרים את הכפפה ליצור מהתאריך העגול הזה אירוע – "סיפור הפרברים" המושלם, "בן חור", "ארוחת בוקר בטיפאני" ו"השור הזועם". רשימה שכאילו נוצרה במיוחד בשבילי.

חלק מהסרטים יוקרנו בליווי הרצאה, הם גם יוקרנו במספר תאריכים – שווה לעקוב. מדובר ביוזמה מקסימה עם מגוון סרטים מפתה ביותר, הזדמנות לאנשים מתחת לגיל 80 לצפות בסרטים האלה על מסך קולנוע אמיתי. וסוף סוף להסתכל לריק בליין בלבן של העיניים.

*** ורק לידע כללי: הסרט "היצ'קוק" צפוי להגיע לארץ ב-8.2.2013

אז שילבתי את עצמי בשני פוסטרים של הסרט "היצ'קוק" שצפוי לצאת לאקרנים ב-23 בנובמבר בארה"ב, שזה קצת כיתה ג' טיפולית, אבל נורא משעשע אותי. לא עבודת גרפיקה מושקעת, רק העלאת תמונה באתר האינטרנט שמקדם את הסרט. יש שלושה פוסטרים של הסרט שבכל אחד מהם ניתן לשלב תמונה אישית, רצוי שהצילום יהיה שלכם צועקים. פה גם לי היו גבולות.

כשראיתי את התוצאה, הרצתי בראש דמויות נשיות מסרטים של היצ'קוק כדי לענות לעצמי על השאלה: איזו דמות של היצ'קוק הייתי רוצה לשחק. אין לי כמובן יומרות משחק, זה בשם הפוסט בלבד. העניין הוא שאצל היצ'קוק הדמויות הגבריות היו, לדעתי, הרבה יותר מעניינות (הדוד צ'ארלי, נורמן בייטס), אבל הוא יצר גם כמה תפקידים נשיים בלתי נשכחים.

יש את "מלאני דניאלס" (טיפי הדרן ב"הציפורים") מהפוסט הקודם שלי, שהייתה אשה כל כך דומיננטית, שאפילו אמא טבע קמה עליה. גם את "צ'ארלי ניוטון" הצעירה (תרזה רייט ב"צל של ספק") אני מחבבת, היא לא דמות היצ'קוקית טיפוסית – אבל האינטראקציה שלה עם "הדוד צ'ארלי" (ג'וזף קוטן) תמיד סקרנה אותי. אבל התשובה בעצם ברורה: "מריון קריין" (ג'נט לי ב"פסיכו"). זה גם מתאים לפוסטרים שלי כאן – הסרט "היצ'קוק", כידוע, מדבר על מאחורי הקלעים של צילומי "פסיכו".

הסצנה האהובה עליי של "מריון" היא זו שבה היא נוהגת ברכב, בחושך, בגשם, עם הווישרים נעים כמו מקלות ניצוח, מסונוורת מאורות המכוניות שמגיעות ממול, כשברקע Voice over של ספק סצנת שמע מקבילה, ספק המחשבות שלה. תמיד כשאני נוהגת בגשם, אני חושבת על הסצנה הזאת. "מריון קריין" – תפקיד של חצי שעה, אבל דמות נהדרת בעיני. אם כי פחות נהדרת מדמותו של "נורמן", המקבילה לה בסרט, שהיא לדעתי הצנועה הדמות הכי טובה בכל הסרטים של היצ'קוק, ואל תהרגו אותי – אולי בקולנוע בכלל.

באתר האינטרנט של הסרט "היצ'קוק" ניתן למצוא – מלבד את עניין שילוב התמונה האישית בפוסטר הסרט – גם מידע כללי על הסרט, בקרוב יועלו ביוגרפיות של השחקנים (אנתוני הופקינס, הלן מירן, סקרלט ג'והנסון, ג'סיקה בייל, טוני קולט, דני יוסטון ועוד) וישנו גם הטריילר.

באתר יש גם לינק מיוחד לדף מידע על הצדיק אד גיין (Ed Gein), מהרוצחים הידועים לשמצה בתולדות ארה"ב, ששימש השראה לדמותו של "נורמן בייטס", כמו גם למחבר הספר "שתיקת הכבשים" שבהמשך יצא כסרט ( 1991,The Silence of the Lambs) ולדמות "פני עור" (Leatherface) מהסרט "המנסרים מטקסס" ( 1974,The Texas Chain Saw Massacre). אגב, לטעמי יש פה גלוריפיקציה מיותרת לאדם שעיקר תרומתו לאנושות הייתה ברציחת שתי נשים (לפחות ממה שידוע) ובביצוע מעשים סדיסטיים בחלקי גופות. מצד שני, ההשראה שהעניקו הוא וחבר מרעיו לאינספור סרטים וסדרות טלוויזיה, ידועה לכולם, ורבים – גם אני – חובבי הסרטים והסדרות האלה.