ארכיון הרשומות עם התג "מזימות בינלאומיות"

40 שנה ל"מזימות" – חלק א'

פורסם: 09/04/2016 ב-Alfred Hitchcock, Cameo, Family Plot, אלפרד היצ'קוק, ברוס דרן, היצ'קוק, היצ'קוקולוגית, מזימות
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0

File0544

היום לפני 40 שנה יצא לאקרנים לקהל הרחב, בארה"ב, סרטו האחרון של היצ'קוק, Family Plot – "מזימות". לפרמיירה, שנערכה כשבועיים קודם לכן בלוס אנג'לס, היצ'קוק הגיע באוטובוס תיירים של יוניברסל. הסרט עצמו הגיע במכונית קבורה. ההקרנה לוותה במקהלה ששרה שיר אשכבה, זיקוקים האירו את השמים, אלף בלונים שחורים הופרחו לאוויר ותזמורת מצעדים של אוניברסיטת דרום קליפורניה ניגנה את הנעימה המוכרת של היצ'קוק, המארש של גונו (נקרא: Funeral March of a Marionette ומוכר כפתיח של סדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents. שארל גונו – Charles Gounod, 1818-1893, היה מלחין צרפתי).

לאחר ההקרנה נערכה ארוחה ליותר מאלף איש, שבה ג'יימס סטיוארט העניק להיצ'קוק את "עיטור הפסטיבל" שנוצר במיוחד לכבוד הבמאי. שנותיו האחרונות של היצ'קוק לוו בשלל אירועי הוקרה ופרסי כבוד למיניהם, שמעניקים בדרך כלל ליוצרים מבוגרים או למי שהתעלמו מהם קודם לכן. כך למשל, את תואר האבירות הבריטי (סר), הוא קיבל כארבעה חודשים לפני מותו.

הופעת האורח (cameo) המסורתית של היצ'קוק ב"מזימות", הייתה כשהוא מוצג כצללית מאחורי דלת שכתוב עליה "רשם הלידות והפטירות". הבמאי המבוגר לא נראה במיטבו באותה תקופה, נפוח יותר מתמיד בשל הקורטיזון שנטל, ולכן הופעת האורח הייתה מהירה וסולידית. עשה אותה כי ציפו ממנו. בסרט עצמו, אחת הדמויות (קתלין נסביט ששיחקה את 'ג'וליה ריינבירד') אומרת: "אני בת 78 ורוצה להגיע אל קברי במצפון שקט". על פי מסורת ה"כל-דבר-אצל-היצ'קוק-מסמל-משהו", נדמה כאילו המשפט נאמר על יד היצ'קוק עצמו.

האם האווירה המקאברית ב"מזימות" מרמזת על כך שהיצ'קוק ידע שזה יהיה סרטו האחרון? סביר להניח שלא. אחרי צאת סרט זה לאקרנים, הוא המשיך לחפש פרויקטים ואף עבד על תסריט לסרט שלא הושלם בשם "לילה קצר". אך ודאי ידע שלא יביים עוד הרבה סרטים. הוא היה בשנות ה-70 המאוחרות לחייו, אחרי ניתוח להשתלת קוצב לב וסובל משלל בעיות בריאותיות פיזיות ונפשיות. גם רעייתו אלמה הייתה חולה, מה שהטריד את מנוחתו. הוא שתה והיה בודד.

מלבד בעיותיו, באותו עשור התפתח קולנוע אחר, עצמאי וחדשני. לא היה קל לאדם שהוא אמנם אגדה קולנועית, אבל אגדה חולה ומבוגרת, להרים באותן שנים פרויקט עם פוטנציאל הצלחה.

לגבי המקאבריות הנרמזת בסרט: היא הרי מופיעה בכל סרטיו.

6800

***

Family Plot בתרגום חופשי (ודו-משמעי) הוא "מזימה/עלילה משפחתית" או "חלקת הקבר המשפחתית". בעברית הסרט תורגם כ"מזימות" או "היורשת". עם צאת הסרט לאקרנים, סיים היצ'קוק 51 שנות קריירה שבהן ביים 53 סרטים עלילתיים, החל מ"גן התענוגות" שיצא ב-1925. הסרט יצא לאקרנים ב-9 באפריל 1976, והיצ'קוק מת ארבע שנים ו-20 יום לאחר מכן, בגיל 80.

את התסריט ל"מזימות" כתב ארנסט להמן (1915-2005), ששנים קודם לכן כתב את "מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) של היצ'קוק, וכמובן שלל סרטים מוצלחים של במאים אחרים כמו "סיפור הפרברים" (1961) ו"צלילי המוזיקה" (1965).

על המפגש המחודש עם היצ'קוק, לאחר שנים, סיפר להמן (בביוגרפיה "היצ'קוק-צלה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו, בהוצאת דביר): "הסכמתי לעשות את הסרט עם היצ'קוק, כנראה חשבתי, הצלחנו פעם אחת ב"מזימות בינלאומיות", נוכל להצליח שוב. הוא היה דמות אגדית בעיני. אלא שבתוך זמן קצר נוכחתי לדעת שיחסינו השתנו בתכלית. שנים רבות חלפו. לשנינו היו הצלחות וכישלונות. שנינו היינו עכשיו אנשים שונים, והוא נהיה איטי מאוד. לא נותר בו דבר מאומה מכושר עמידתו והתמדתו הקודם, ובתחילת ישיבות-העלילה שלנו גיליתי שאיני נלהב כל כך לצאת לקרב יצירתי עם האדם האגדי הזה שגופו נחלש".

התסריט התבסס על רומן מתח בריטי בשם: The Rainbird Pattern, שכתב ויקטור קנינג. את העלילה העבירו מאנגליה ללוס אנג'לס וסן פרנסיסקו, החביבה על הבמאי ("ורטיגו" ו"הציפורים"). הקהל לא נהר בהמוניו, והביקורות אמנם היו טובות, אך בעיקר בשל הכבוד שהעיתונאים רחשו להיצ'קוק ולעובדה שהוא עדיין במאי פעיל בגילו.

היצ'קוק ליהק לסרט את ברוס דרן (ששיחק אצלו קודם לכן בתפקיד קטן ב"מארני". יליד 1936), קארן בלייק (1939-2013), ברברה האריס (נ' 1935) ו-וויליאם דיוויין (נ' 1939. לנצח 'גרגורי סאמנר' ב"נוטס לנדינג"). זאת, למרות שיוניברסל ניסו לשכנע אותו להשתמש בשמות מוכרים וקופתיים יותר, כמו לייזה מינלי, אל פאצ'ינו ('פאקינו' כפי שהיצ' קרא לו), גולדי הון, רוי שיידר, ברט ריינולדס ופיי דאנוויי. אבל היצ'קוק לא רצה לשלם הרבה לשחקנים ובכך להקטין את הרווחים שלו ולכן ויתר על השחקנים המובילים של אותה תקופה.

ליליאן גיש האגדית (1893-1993) ביקשה לעבור אודישן לדמות האלמנה, אבל היצ'קוק היה נחוש לתת את התפקיד ל(דיים) קתלין נסביט (1888-1982) הוותיקה. עוד משחקים בסרט: קתרין הלמונד (נ' 1929), שזכורה בעיקר כסבתא מ"מי הבוס?", ואד לאוטר (1938-2013), שחקן אופי מוכר, בעיקר מתפקידי אורח בטלוויזיה.

דרן סיפר על העבודה עם היצ'קוק, בביוגרפיה שכתב ספוטו: "כל בוקר הייתי מוכרח לעודד אותו קצת, כדי שיוכל להתחיל בעבודה. הוא היה כל כך עייף וכל כך משועמם מכל העניין. אבל משהשתפרה הרגשתו לא היה טוב ממנו על במת הצילומים. הוא שם לב לכל פרט – צללית על פני השחקן, זווית לא מוצלחת של אביזר כלשהו, צילום שנמשך שניות אחדות יותר מדי. ואחר כך שוב היה משתעמם. "ברוס", היה אומר לי, "תעיר אותי כשייגמר הסרט"".

***

השוט האחרון שהיצ'קוק אי-פעם צילם היה זה שבו שבר את הקיר הרביעי, כאשר 'בלאנש' מסתכלת למצלמה/לקהל, וקורצת. כאילו רוצה לומר לנו, הצופים, שבעיניו הכל היה בדיחה.

fp14

 

היצ'קוק למתחילים. ולממש מתקדמים

פורסם: 28/01/2014 ב-Alfred Hitchcock, Cameo, Hitchcock 9, IMDb, Movies, Oscar, Psycho, The Girl, אוסקר, אלמה רוול, אלפרד היצ'קוק, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, היצ'קוק 9, הציפורים, ורטיגו, חלון אחורי, טקס האוסקר, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, קולנוע, קרי גרנט, רבקה
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0

הסרטים שלי ואני בסוג של Cameo

עברה שנה וקצת מאז כתבתי כאן על גל "אירועי היצ'קוק" ששטף את המדינה, אז עם הקרנה של "פסיכו" על מסך רחב במסגרת סדרת ה'קלאסיק' שהוצגה בבתי הקולנוע של "יס פלאנט", צאתו לאקרנים של סרט הקולנוע "היצ'קוק" (2012, Hitchcock) והשידור של סרט הטלוויזיה "הנערה של היצ'קוק" (The Girl, 2012). והנה גל היצ'קוקי נוסף, אולי מרשים אף יותר, צפוי להציף את עולמנו הדל (טוב, עולמי הדל) החל מהחודש הבא – ואותו אין דרך טובה יותר לתאר, מלבד ההגדרה: היצ'קוק למתחילים. ולממש מתקדמים.

אתחיל עם המתחילים. במסגרת סדרת הסרטים השנתית 'ימים של אוסקר', שמשודרת ב-yes בשבועות שלפני טקס האוסקר (ה-86 במספר, שייערך ב-2 במארס, בלילה שבין ראשון לשני, שעון ישראל), צפוי שבוע היצ'קוק. מדובר בסרטים של הבמאי שישודרו בערוץ yes1 בתאריכים 16-22 בפברואר, בשעות אחר הצהריים. נכון, לא הזמן האולטימטיבי לצפייה בסרטים עבור האדם העובד, אבל מ-yes נמסר כי ניתן להקליט את כל הסרטים כסדרה.

רשימת הסרטים כוללת את הקלאסיקות הטובות והבסיסיות של הבמאי, בבחינת: קשה-לי-להאמין-שמישהו-לא-ראה-את-הסרטים-האלה-אבל-אף-פעם-לא-נמאס: "פסיכו" (1960), "ורטיגו" (1958) שהוגדר לפני כשנתיים כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, "הציפורים" (1963), "חלון אחורי" (1954), "האיש שידע יותר מידי" (אני מניחה שמדובר בגרסה השנייה והמצוינת מ-1956) ו"מארני" (1964). בולט בהיעדרו, כי גם הוא מה-A list: "מזימות בינלאומיות" (1959). בסבב הסרטים הזה 1:0 לטובת ג'יימס סטיוארט על פני קרי גרנט.

סרטו הראשון של היצ'קוק שהופק בארה"ב והיחידי שלו שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, "רבקה" (1940), בכיכובה של ג'ואן פונטיין, שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 96 – ישודר ב-yes3 במסגרת משבצת השידור שנקראת "הבלתי נשכחים" ביום ראשון, ה-16 בפברואר ב-22:00.

כמו כן, ביום שישי, ה-21 בפברואר, ישודר (yes1) הסרט "היצ'קוק" של הבמאי סשה ג'רבאסי בכיכובם של אנתוני הופקינס (בתפקיד היצ'קוק) והלן מירן (בתפקיד רעייתו, אלמה רוול), שהיה מועמד בקטגוריית האיפור ועיצוב השיער בטקס האוסקר של השנה שעברה, אולם כמיטב המסורת ההיצ'קוקית (שכנראה נמשכת גם כשהבמאי עצמו לא מעורב ישירות בפרויקט) – לא זכה בפרס.

ואם החגיגה שצוינה לעיל מיועדת להיצ'קוקולוגים מתחילים, הרי שזוהי רק ההקדמה לדובדבן שבקצפת המיועד למתקדמים. כל כך מתקדמים, מכוון שמדובר בסרטים של היצ'קוק, עוד לפני שהוא בכלל נהיה… היצ'קוק!

זוכרים את "התשעה של היצ'קוק" (Hitchcock 9) שגם עליהם כתבתי כאן בעבר, בפוסט שנקרא The Sound of Silence? אותם סרטים אנגלים, ראשונים ואילמים של הבמאי, ששוחזרו לקראת אירועי התרבות שעטפו את אולימפיאדת לונדון ומאז "מטיילים" בסינמטקים ברחבי העולם. אז הם סוף סוף מגיעים לארץ ויוקרנו בסינמטקים של תל אביב (מה-20 בפברואר), ירושלים (מה-21 בפברואר) וחיפה (לא מצאתי באתר הסינמטק אזכור לנושא). מלבדם, בהמשך השנה צפויים להיות מוקרנים סרטים נוספים (מדברים) של הבמאי.

מנכ"ל המועצה הבריטית בישראל, אלן גמל, מצוטט באתר סינמטק תל אביב, כאומר: "בשנת 2012 השלים מכון הקולנוע הבריטי (BFI) את פרויקט השחזור הגדול ביותר בתולדותיו והחיה מחדש את תשעת סרטיו הראשונים של אלפרד היצ'קוק. יצירות אלה, אשר הופקו בין השנים 1925 ו-1929, הן מההישגים המשמעותיים ביותר של הקולנוע הבריטי האילם ושל אחד מיוצרי הקולנוע החשובים ביותר בכל הזמנים. השותפות בין מכון הקולנוע הבריטי והמועצה הבריטית הביאה לכך שתכנית "היצ'קוק 9" הוקרנה במדינות רבות ברחבי העולם, וביניהן בברזיל, בדרום אפריקה, וכעת בישראל.
"הזמנו שבעה מוזיקאים, מהבולטים שפועלים כיום בישראל, להציג עבודות מוזיקליות חדשות שילוו את הקרנות סרטי "היצ'קוק 9" בסינמטקים של חיפה, ירושלים ותל אביב. לצד הקרנות הבכורה של הסרטים המשוחזרים, נציג בסינמטקים במהלך החודשים הקרובים יצירות מופת של היצ'קוק, כגון "39 המדרגות" ו"פסיכו"".

עוד נכתב באתר סינמטק תל אביב: "אלפרד היצ'קוק הוא אחד מיוצרי הקולנוע המפורסמים ביותר בכל הזמנים, ולמרות זאת, עשרת סרטיו הראשונים – אשר רק תשעה מהם שרדו – כמעט ואינם מוכרים. הסרטים האילמים של היצ'קוק הכרחיים להבנה של סרטיו המאוחרים יותר של היוצר. הסרטים, בהם צפו עד היום רק מעטים, כוללים הרבה מוטיבים חוזרים ואובססיות היצ'קוקיות. "היצ'קוק 9" הוא פרויקט השחזור הדיגיטלי הגדול ביותר בתולדות מכון הקולנוע הבריטי. הפרויקט מאפשר לצופים ברחבי העולם לצפות בעותקים מחודשים של הסרטים, המגלים שכבות חדשות של משמעות ומאפשרים הבנה מעמיקה יותר של עבודתו של היצ'קוק. הקרנת שישה מתוך תשעת הסרטים תלווה בפסקול חי, בביצוע מיטב הכישרונות המוזיקליים מישראל".

הסרטים שיוקרנו הם: "גן התענוגות" (1925 ,The Pleasure Garden) עם ליווי מוזיקלי של דניאל סלומון; "האיש מהאי מאן"/"תושב האי מאן" (The Manxman, 1929) – סרטו האילם האחרון של היצ'קוק, שיוקרן בליווי מוזיקלי של ערן צור; "סחיטה" (1929 ,Blackmail) – הנחשב לסרט האנגלי המדבר הראשון, למרות שיש לו גם גרסה אילמת; "שמפניה" (1928 ,Champagne); "מוסר מפוקפק" (1928,Easy Virtue); "אשת האיכר" (1928 ,The Farmer's Wife); "הזירה" (1927 ,The Ring); "הדייר" ( 1927 ,The Lodger) – שבו היצ'קוק ערך את הופעת האורח (Cameo) הראשונה שלו; ו"התדרדרות" (1927 ,Downhill). אגב, יש פער של שנה לכאן או לכאן בין שנות הפצת הסרטים הללו כפי שמצוינים באתר הסינמטק וב-IMDb – אני התבססתי על נתוני אתר הסרטים הבינלאומי.

סקס, סמים* ואלפרד היצ'קוק

פורסם: 24/11/2013 ב-Alfred Hitchcock, Cary Grant, North by Northwest, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, מזימות בינלאומיות, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , , , , , , , , , ,
2

* בלי סמים.

סקרן, חובב אתגרים קולנועיים, יצירתי ועוקף צנזורה סדרתי. כל הדרכים הובילו את היצ'קוק לעסוק בסרטיו במוות, אבל גם במין. רצוי עם קשר בין השניים. רצוי עם קשר גם לאוכל. כך, ערבבו דמיון פורה עם שמרנות קתולית; הומור בריטי קר, לצד נקודת מבט אפלה על החיים; והבנה שיווקית עתיקת יומין לפיה סקס – מוכר. והרי לכם הסיבות לעיסוק כמעט הבלתי פוסק של הבמאי בנושא, בסרטיו.

סקס נמצא בכל מקום אצל היצ'קוק. הוא יכול להיות קשור לכוח, אלימות, מציצנות, אשמה, דחייה, הכחשה, הדחקה או פטישיזם. בין אם בגלל צנזורה של התעשייה, נוירוזה אישית, או אסתטיקה של סטייה – היצ'קוק מעולם לא מראה בסרטיו זוג רומנטי שנהנה מסיטואציה מינית. לא רעיון רגשי, אלא אסוציאציה של כוח, מציצנות ואשמה, כמו יחסי הפיתוי והתוקפנות של הבמאי כלפי הצופים. המין בסרטים של היצ'קוק בא לידי ביטוי בסימנים כמו בלונדיניות קרירות, חניקות ארוטיות (שיטת הרצח השנייה הנפוצה בסרטיו הייתה חניקה, אחרי ירי), אזיקים, הומוסקסואליות מוחבאת או כומר עם עבר רומנטי.

סקס בא לידי ביטוי בצורה הומוריסטית בסרטים של היצ'קוק בשנות ה-50, כמו הרכבת הנכנסת למנהרה ב"מזימות בינלאומיות" או השיחה בין 'פרנסס סטיבנס' (גרייס קלי) ל'ג'ון רובי' (קרי גרנט) ב"לתפוס גנב", על רקע מופע זיקוקים רב משמעות (וכמובן השאלה שלה אליו, במהלך פיקניק, האם הוא מעדיף רגל או חזה – כקישור בין מיניות לאוכל). אלא שבסוף אותו עשור, ההומור פינה מקום לנקודת מבט אפלה יותר על מיניות וזו כבר התקשרה לרצח ולאונס ("פסיכו", "מארני", "פרנזי").

"רבגוניותם של חיי המין וההתנהגות המינית עוררו את סקרנותו [של היצ'קוק] כפי שעוררו אותו שיטות ההסרטה הרבגוניות", מצוטט המחזאי ארתור לורנץ (Arthur Laurents, 1918-2011), בביוגרפיה "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר), "הוא [היצ'קוק] היה כמו ילד שזה עתה גילה את המין, וחושב שכל זה גס ונורא. כל מי שעבד איתו גלוי היה לפניו שיש להיצ'קוק תחושת חטא חזקה ושהרקע הוויקטוריאני-הקאתולי עדיין השפיע עליו השפעה עמוקה. אפשר שלא עסק בדרך ישירה בנושאים מיניים בסרטיו, אבל הייתה לו נטייה ודחף חזקים אליהם. הוא היה משוכנע שהכל עושים מעשים גופניים ומכוערים מאחורי כל דלת סגורה – חוץ ממנו".

לורנץ, שימש כתסריטאי שותף בכתיבת "חבל" (Rope, 1948), סרטו הראשון של היצ'קוק בצבע, הידוע בעיקר בזכות הניסיון הטכני שבו, של צילום סרט בעשרה "שוטים" בני כשמונה דקות בממוצע כל אחד (לעומת 5-15 שניות ל"שוט" מקובל בקולנוע). אבל הסרט ידוע גם בזכות הרמיזות ההומוסקסואליות הרבות שבו, שצלחו אמנם את אישור הצנזורה, אבל לא נעלמו מעיניהם של כמה בעלי בתי קולנוע בארה"ב, שבהתאם לרוח התקופה, בחרו להחרים את הסרט (אגב, לורנץ – שבין השאר היה המחזאי של "סיפור הפרברים" והתסריטאי של "כך היינו" – היה באותה תקופה בן זוגו של השחקן פארלי גרנג'ר, ששיחק ב"חבל" את אחד הרוצחים – 'פיליפ').

הסרט מבוסס על מחזה בריטי של פטריק המילטון, מ-1929, ונטען כי עיצוב דמויותיו הושפע ממקרה צמד הרוצחים לאופולד ולוב, מ-1924. השניים היו סטודנטים ממשפחות אמידות בשיקגו (לפי טענה, היו גם בני זוג), שרצחו נער בן 14, כדי להוכיח את עליונותם האינטלקטואלית. הם נתפסו ונכלאו.

"חבל", ובעיקר סצנת הפתיחה שלו שכתבתי עליה בעבר, היא אחת הדוגמאות המוכרות ביותר אצל היצ'קוק ואולי בקולנוע, להצגת מיניות מוסתרת בתקופת "קוד הייז". היצ'קוק עקף את מגבלות הצנזורה, באמצעות שימוש מתוחכם לפיו, למעשה, לא עבר על אף קריטריון רשמי בתקנון. בבחינת ללכת עם ולהרגיש בלי: הטקסט מראה סצנת רצח, מול הסבטקסט שמציג, למעשה, יחסי מין בין גברים. באותן שנים לא היה מקובל להציג בכלל יחסי מין בקולנוע, כל שכן בין בני אותו מין, בשל "קוד ההפקה" או "קוד הייז" (ע"ש וויל הייז, נשיא ארגון The Motion Pictures Producers and Distributors of America – MPPDA).

מדובר בתקנון שנכנס לתוקף ב-1934 ופעל במתכונתו עד 1966. הוא נוצר בעקבות מחקרים שנעשו אז, לגבי השפעת הקולנוע (החל מסרטי גנגסטרים, ועד שלל שערוריות מין ורצח בשנות ה-20 בהוליווד) על החברה ובעיקר על בני הנוער. במקביל, התפתחות הפסקול הגבירה את תחושת הריאליזם של הקולנוע ובהתאם את ההשפעה שלו על הצופים ועל ההתנהגות שלהם. חוגים שמרניים אמריקאים, בהם פוליטיקאים ונציגי הכנסייה הקתולית (בהמשך הצטרפו גם פרוטסטנטים ויהודים) החליטו לצאת למלחמה נגד הוליווד. האולפנים, שחששו מהפסדים כספיים (שכבר החלו בשל השפל הכלכלי), ניסחו את 'קוד ההפקה' בסיוע אנשי דת. סרט שלא עמד בעקרונות הקוד, לא קיבל אישור הפצה – סיכון שהאולפנים לא רצו לקחת על עצמם. רק באמצע שנות ה-50 החלה סטייה מהקוד והוא שונה לחלוטין ב-1966 – והפך לדירוג של הסרטים לפי גיל: G – קהל כללי; R – מתחת לגיל 17 בליווי מבוגר; X – דימויים מיניים בוטים; PG – מומלץ ליווי של הורים (ודירוג ביניים: PG-13 – שהוא בין R ל-PG).

הקוד כלל דברים שאסור לעשות (Don'ts) באופן מוחלט, ודברים שצריך להיזהר מלעשות (Be Carefuls) או להימנע מרמות בוטות שלהם. למשל: אסור שהצופה יגלה אמפתיה כלפי פושע בסרט (מוטיב שהיצ'קוק עקף, באמצעות ליהוק דמויות סימפתיות כרוצחים, החל מג'וזף קוטן ב"צל של ספק" ועד "נורמן בייטס" ב"פסיכו"); שמירה על מוסד הנישואין; איסור הצגת שימוש בסמים; הימנעות מסצנות תשוקה ואיסור נשיקת תאווה מתמשכת; איסור הצגת סטיות מיניות, אונס, סחר בנשים או גבר ואשה במיטה יחד; איסור הצגת קיום יחסי מין בין שחורים ללבנים.

דוגמה נוספת ליצירתיות של היצ'קוק, בשם הניסיון לעקוף את הצנזורה, היא הצגת הנשיקה המפורסמת בין 'אלישיה' (אינגריד ברגמן) ל'דווילין' (קרי גרנט) ב"הנודעת" (Notorious, 1946). בשל הגבלת הקוד לנשיקה שתימשך כשלוש שניות בלבד, משל היו השניים דודים שנפגשים באירוע משפחתי – דאג היצ'קוק שהשפתיים של גרנט וברגמן ייפרדו בכל מספר שניות, לזמן קצר שבו ידברו (על אוכל כמובן), ואז ייפגשו שוב. ושוב. והרי לכם נשיקה מלאת תשוקה, אבל כזאת שלא חרגה ממגבלות הקוד.

היצ'קוק במספרים

פורסם: 16/08/2013 ב-Alfred Hitchcock, Cary Grant, Movies, אלפרד היצ'קוק, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0
39 המדרגות. כל המוטיבים ההיצ'קוקיים

39 המדרגות. כל המוטיבים ההיצ'קוקיים

מסתבר שיש אנשים יותר אובססיביים ממני, לגבי היצ'קוק. קוראים להם אדם פרוסט ו-זהניה ואסיליב, כתבי אתר האינטרנט של עיתון "הגרדיאן" הבריטי (או שמא עורכיהם הם בעלי האובססיה?). השניים קיבלו משימה עיתונאית שהלוואי ואני הייתי מקבלת כשהייתי עיתונאית: לנתח את סרטי היצ'קוק לכדי הרבה מאוד מספרים ונתונים.

התוצאה: אינפוגרפיקה מרשימה (כבוד גם לגרפיקאים. ההשפעה ה"סול באסית" ניכרת) שהתפרסמה השבוע, לקראת ציון יום הולדתו ה-114 של הבמאי. אינפוגרפיקה, כשמה כן היא: גרפיקה שכוללת מידע. זו דרכו של כלי תקשורת לספק עוד מידע, מעבר לטקסט היבש הכתוב או הנאמר, על מנת להקל ויזואלית על קבלת המידע.

הנה כמה פרטים מעניינים ששלפתי מהאינפוגרפיקה ההיצ'קוקית, שמבטאת, מלבד את האובססיה שהזכרתי בהתחלה, בעיקר הערכה של כתבים ועורכים בריטים לאחד היוצרים הגדולים שיצא מתוכם. בעידן של חדשות שליליות ו/או צהובות, נחמד לראות התייחסות ייחודית ויוצאת דופן לבמאי שהלך לעולמו לפני 33 שנה, ללא צורך בסיבה מיוחדת כמו תאריך עגול או קידום אירוע יח"צני.

כך למשל, הכתבים בחנו את תחביבו של היצ'קוק "להפיל" את הדמויות בסרטיו, אל מותן, ובדקו מי מהדמויות הללו נפלה מהגובה הרב ביותר. הנתונים לא כוללים דמויות שמתו לפני הנפילה או כאלו שנפלו ולא מתו (כמו 'ג'פריס' ב"חלון אחורי"). 'קייפור' ב"סוכן חשאי" זכה לכבוד המפוקפק "לצנוח" כ-500 מטר. הנפילות המפורסמות יותר היו מפסל החירות ומ-הר ראשמור.

כמו היצ'קוק ורעייתו אלמה, שאהבו לטייל ברחבי העולם (כולל בישראל), גם הדמויות בסרטיו של הבמאי נשלחו למסעות ברחבי ארה"ב, אירופה ומעבר לכך. בים, באוויר וביבשה. הן ביקרו, בין היתר, במרקש, אדינבורו, לונדון, ברלין וריו. בארה"ב, מלבד לערים הגדולות, הן הגיעו למקומות כמו פיניקס, סנטה רוזה ורפיד סיטי.

עוד עולה מנתוני "הגרדיאן", ש-54% מהדמויות הנשיות בתפקידים המובילים בסרטיו של היצ'קוק, היו בלונדיניות. למרות המוניטין שיצא לבמאי כחובב בלונדיניות בסרטיו, נראה שגם במאים אחרים בני תקופתו לא היו רחוקים ממנו: 52% מהנשים ששיחקו בתפקידים מובילים אצל בילי וויילדר היו בלונדיניות, כמו גם 39% מהנשים אצל הווארד הוקס או פריץ לאנג.

הכתבים בחנו מאמרים, ביקורות וכתבות כדי לבדוק באילו מילים תוארו האימהות בסרטים של היצ'קוק (החל מ"מסורה", "נאמנה" ו"סימפטית" ועד "קנאית", "שתלטנית" ו"מפלצתית"), והגיעו למסקנה שהאימהות החיוביות ביותר בסרטיו הופיעו ב"האיש הלא נכון" (ידוע גם כ"הנאשם"): 'רוז בלסטררו' ו'מאמא בלסטררו'.  האימהות השליליות ביותר היו 'אמא סבסטיאן' ב"הנודעת" וכמובן האמא ששלטה בבנה גם אחרי מותה: 'גברת בייטס' ב"פסיכו".

63% מהמיתות של דמויות בסרטים של היצ'קוק יכולות להיות מוגדרות כרצח: החל מנפילה מגבהים (כאמור), יריות, דקירות, הרעלה ותאונת רכבת ועד התקפת ציפורים והימחצות על ידי קרוסלה! יותר דמויות גבריות נהרגו בסרטיו, מאשר נשיות – למעט כאשר סיבת המוות הייתה חניקה: כאן 6 מתוך 9 קורבנות היו נשים (והסימבוליקה ידועה).

בחינה של שני השחקנים המובילים של היצ'קוק (ושל הקולנוע האמריקאי בכלל), ששיחקו בארבעה סרטים של הבמאי כל אחד: קרי גרנט וג'יימס סטיוארט, העלתה שאמנם הסרטים של גרנט אצל היצ'קוק היו פופולריים יותר (בעיקר "מזימות בינלאומיות"), אך הסרטים שבהם השתתף סטיוארט זכו למוניטין טוב יותר על ידי מבקרים ובמאים אחרים (ע"ע: "ורטיגו" שהוגדר בשנה שעברה כסרט הטוב בכל הזמנים).

הכתבים מצאו 15 מוטיבים חוזרים בסרטים של היצ'קוק, כמו: רצח, אשמה של אדם על לא עוול בכפו, בלונדינית, גרם מדרגות, מסע, מציצנות והיבט דתי – ומצאו שרק ב"39 המדרגות" מופיעים כל המוטיבים. לאחר שקראתי את הנתון הזה, חזרתי אתמול לסרט מ-1935, ואני לא בטוחה שאם הייתי רוצה ללמד מישהו על היצ'קוק, זה היה הסרט שהייתי בוחרת בו – הגם שהוא מהחשובים שהבמאי יצר. מצד שני, לי (ולרבים) יש העדפה לסרטים האמריקאים שלו.

לסיום, ניסו הכתבים לבחון מהם הסרטים הפופולריים ביותר של היצ'קוק והגיעו למסקנה שמדובר ב"חלון אחורי", "מזימות בינלאומיות", "פסיכו" ו"הנודעת": שלושת הראשונים מתבקשים, האחרון קצת מפתיע. כך או כך, מדובר בטבלה מהנה למדי ואתם מוזמנים לקרוא אותה.

האובססיה של היצ'קוק במספרים

גרנט אלגנט

פורסם: 17/07/2013 ב-Alfred Hitchcock, Cary Grant, Cary Grants Style, Movies, North by Northwest, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0
קרי גרנט כ'רוג'ר ת'ורנהיל' ב"מזימות בינלאומיות"

קרי גרנט כ'רוג'ר ת'ורנהיל' ב"מזימות בינלאומיות"

'רוג'ר ת'ורנהיל' הוא מהדמויות המרגשות, הסקסיות ומעוררות הקנאה בסרטיו של היצ'קוק. לעזאזל, אם אתה קרי גרנט (1904-1986), כל דמות שלך היא מרגשת, סקסית ומעוררת קנאה. תפקיד זה ב"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) היה שיתוף הפעולה האחרון של גרנט עם היצ'קוק, לאחר ששיחק קודם לכן את 'ג'ון רובי' ב"לתפוס גנב" (To Catch a Thief, 1955), את 'דוולין' ב"הנודעת" (Notorious, 1946) ואת 'ג'וני' ב"חשד" (Suspicion, 1941).

ב"היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר), נכתב שבעוד ג'יימס סטיוארט (שכמו גרנט, שיחק גם הוא בארבעה סרטים של היצ'קוק), גילם את דמותו של היצ'קוק כפי שהיצ'קוק ראה אותה: הוגה תיאוריה של רצח ב"חבל", מציצן ב"חלון אחורי", בעל ואב מגונן ב"האיש שידע יותר מידי" ורומנטיקן כפייתי רדוף רגשות אשם ב"ורטיגו" – גרנט ייצג את מה שהיצ'קוק היה רוצה להיות: נער שעשועים חסר אחריות ב"חשד", המציל האחרון של הבלונדינית שכמעט הרג ב"הנודעת", הגיבור הנאשם על לא עוול בכפו, הזוכה בגרייס קלי הזוהרת ב"לתפוס גנב" והמנהל שהמסע המטורף שהוא עובר מסתיים בכך שהבלונדינית עוברת מעולם הריגול אל מיטתו ב"מזימות בינלאומיות".

ואולי גרנט היה מי שכל גבר רצה להיות, וכל אשה, או גבר – תלוי מאילו סיפורי היסטוריה של הוליווד אתם ניזונים – היו רוצים להיות עם. אחד מכוכבי הקולנוע האלגנטיים, שנולד כארצ'יבלד ליץ' בהורפילד, פרבר של העיר בריסטול באנגליה, וצוטט בראיון כמי שאמר: "כולם היו רוצים להיות קרי גרנט. גם אני".

לרגל יום השנה ה-54 לפרמיירה ההוליוודית של "מזימות בינלאומיות", כאמור שיתוף הפעולה האחרון של היצ'קוק וגרנט (וגם אחד הסרטים האחרונים של גרנט, שפרש ממשחק ב-1966), ראיינתי את מי שמנהל את עמוד הפייסבוק "Cary Grants Style", שמוגדר כ"אתר שמוקדש לסגנון העל-זמני של גרנט".

מנהל העמוד הייחודי ומלא ההערצה הזה לגרנט (ואני יכולה להתחבר לעמודים מלאי הערצה), הוא מייקל סלייטר (Michael Salter), שנולד בעיר הולדתו של גרנט, בריסטול, בשנה שבה יצא "מזימות בינלאומיות" לאקרנים, ולדבריו גדל במרחק קצר מהמקום שבו גרנט נולד. "כמי שהגיע מבריסטול, הייתי מודע מאוד לקרי, לקשר שלו עם עיר הולדתו ולביקורים הקבועים שלו בבריסטול, לראות את אמו, שהעדיפה להישאר בבית שקנה לה, על פני לעבור ולחיות בקליפורניה".

"התחלתי עם עמוד פייסבוק שנקרא "Cary Grant’s Bristol", מכוון שהרגשתי שלמרות שאנשים ברחבי העולם ידעו על קרי ושהוא הגיע מאנגליה, רבים לא ידעו שלמעשה הוא הגיע מבריסטול, ובריסטול עצמה לא נראה ש'חגגה' את הישגיו המדהימים", מסביר סלייטר, "לכן חשבתי שאעשה 'תחנת מידע אחת' לכל ענייני קרי גרנט וקשריו לעיר הולדתו. בשל התשוקה שלי לקשר שלו לבריסטול, התמזל מזלי לפגוש ולדבר עם כמה מקרוביו, חבריו וקולגות למקצוע".

"הרעיון ל- Cary Grant’s Style הגיע מהעובדה שביליתי שעות רבות בגלישה באינטרנט בניסיון להבין מה הפך את קרי לכל כך אלגנטי בעיני העולם. מצאתי אחרים שחיפשו את אותו מידע, וחשבתי שזה יהיה רעיון טוב לאסוף את כל המידע במקום אחד. מי עשה את הנעליים שלו? מי עשה את החליפות שלו? איזה אפטר שייב העדיף? בדף הפייסבוק, כרגע, אין את כמות המידע שקיוויתי שתהיה, אבל בסופו של דבר יהיה בו הרבה יותר והוא יקושר לאתר מותאם אישית שייתן את כל התשובות לשאלות שאנשים שואלים על קרי והאלגנטיות העל-זמנית שלו".

מה לדעתך ייחודי בסגנון של גרנט?

"בכל הקשור לבגדים, הוא תמיד היה לבוש בטוב טעם ובסגנון קלאסי, מושפע במתינות מהאופנה העכשווית. הוא בייחוד התלבש כך בציבור, דבר שהשתלם לאין שיעור בכל הקשור למותג 'קרי גרנט'. קרי זכור לפחות, אם לא יותר, בימינו, בשל הסטייל העל-זמני שלו, מאשר בשל רבים מסרטיו.

"קרי היה זהיר מאוד לגבי 'הדימוי של קרי גרנט' ומודע באופן מדהים למותג 'קרי גרנט' שהוא יצר במשך השנים. הוא ידע מה הציבור מצפה מקרי גרנט ומה הוא לא יקבל. אישית, אני חושב שזה ודאי היה קשה מאוד לקרי לשמור על הדימוי המושלם שהוא יצר, לאורך כל אותן שנים, וזו עדות למחויבות שלו למה שיצר. הוא קיבל עצה בגיל צעיר מאביו ומעמיתיו והבין שלהתלבש במה שהוערך כסגנון 'קלאסי', יועיל לו בקריירה.

"קשה מאוד למצוא משהו שקרי לבש ולא נראה עכשווי או עדיין נעים לעין גם במאה ה-21. אצל קרי לא היו מכנסיים מתרחבים או שרשראות חרוזים… מה שלצערי אי אפשר לומר על פרנק סינטרה…

"למרות שבגדים היו חלק חשוב אצל קרי וחלק מהאלגנטיות שלו, יהיה לא הוגן שלא לציין את ההתנהלות והצורה שבהן הוביל את עצמו. האיש ידע באופן טבעי איך ללבוש חליפה ואיך להתנהל בציבור ולפני המצלמה".

באיזה מסרטיו אתה חושב שהסטייל שלו היה הטוב ביותר?

"בדרך כלל אם מתפרסמת בימים אלה כתבה על קרי במגזין או און-ליין, זה על הסטייל שלו ובדרך כלל זה בהקשר לסרטו של היצ'קוק "מזימות בינלאומיות". מפורסמת כיום היא החליפה מצמר קל עם רכיסה של שורת כפתורים אחת, שהוא לבש ברוב סרטיו. קראתי כתבה לאחרונה שאמרה שהסרט לא היה על 'רוג'ר ת'ורנהיל' (קרי גרנט), אלא על חליפה ומה קורה איתה. אני חושב שזה מסכם את הסרט לחלק מהצופים, למרות שאני בטוח שאחרים לא יכולים רק לשבת וליהנות מהסרט בלי לנתח בו כל דבר. יש עדיין ספקות לגבי מי למעשה עשה את החליפה המפורסמת, ויש סיבה להאמין שכ-16 חליפות נעשו: אחת על ידי Kilgour בלונדון והאחרות על ידי Quintino שהתווית שלו נראית היטב על המסך. בתשובה לשאלתך, אני חושב ש"לתפוס גנב" הוא דוגמה לסטייל האלגנטי והייחודי של קרי, החל מבגדי חוף, קז'ואל, בגדי ערב ואפילו האאוטפיט הנכון ללבוש אם אתה רוצה להשקיף על שוד…" .

מה הסרט האהוב עלייך איתו?

"שלושת הסרטים האהובים עליי ביותר הם: "חידון בחרוזים" (Charade, 1963), "מזימות בינלאומיות" ו"לתפוס גנב" – בכולם אני מוצא את עצמי צופה שוב ושוב. אם הייתי צריך לבחור, זה היה "מזימות בינלאומיות". אני חושב שהיצ'קוק 'שיחק אותה בגדול' עם התסריט, הליהוק, הצילום ופס הקול של ברנרד הרמן".

מי אתה חושב הייתה השחקנית המוצלחת ביותר מבחינת סטייל, ששיחקה לצדו?

"גרייס קלי ב"לתפוס גנב" נראית פשוט נהדר. אדית הד עיצבה את כל התלבושות שלה… האם צריך להוסיף?".

לאילו שחקנים אחרים אתה חושב שיש סטייל נהדר?

"כשאת אומרת 'יש סטייל נהדר', אני מניח שהכוונה לשחקנים שעדיין איתנו. זה מעניין, מכוון ששמתי לב לאחרונה שיש כבוד או מעבר ללבישת בגדים בסגנון 'קלאסי', מחוץ למסך, על ידי רבים מכוכבי הקולנוע כיום. יו ג'קמן, ברדלי קופר, בן אפלק הם רק כמה מהשמות. אבל לכולם נראה שחסר המשהו המיוחד הזה, למרות שג'קמן מתקרב למוצלח… גם התרשמתי ממאט לה בלאנק לאחרונה".

אתה חושב שג'ורג' קלוני הוא קרי גרנט מודרני?

"כמובן שה'טוען לכתר' של קרי, הברור מאליו, הוא ג'ורג' קלוני, שלא רק לבוש היטב, אלא גם יש לו תכונות שהזכרתי קודם. הוא נראה טוב ויודע כיצד להתנהל. אני לא בטוח שג'ורג' צריך לדמות עצמו לקרי גרנט, אני חושב שכמו לקרי, גם לג'ורג' יש את 'זה' וזה בא לו באופן טבעי.

"ריצ'רד טורגרוסה (Richard Torregrossa) שכתב ספר שנקרא: 'קרי גרנט: חגיגה של סטייל' (Cary Grant: A Celebration of Style), כותב כעת ספר דומה על ג'ורג' קלוני, אז הוא כנראה חושב שיש איזשהו קשר".

אתה חושב ש'רוג'ר ת'ורנהיל' הוא האב-טיפוס של 'דון דרייפר' ("מד מן")?

"אני חושב ש'דון דרייפר' הוא מיליון מיילים רחוק מ'רוג'ר ת'ורנהיל' (קרי גרנט) מבחינת הדמות, אבל אי אפשר לא לראות את הדמיון בין סיקוונס הפתיחה של "מד מן" וזה של סול באס ב"מזימות בינלאומיות". אנו רואים ב'דון דרייפר' דמות מורכבת יותר עם צד אפל יותר מאשר קרי הרשה לעצמו אצל 'רוג'ר ת'ורנהיל'. אין ספק ששניהם היו גברים משדרות מדיסון, אבל כאן הדמיון נגמר. למרות שבאופן מוזר, כשחושבים על זה… 'דון' למעשה גנב זהות, בעוד שעל 'רוג'ר' הוטלה זהות אחרת… וארצ'יבלד ליץ' למעשה יצר אחת".

***

השבוע ערך מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ", אורי קליין, ראיון מול גולשים ששאלו אותו שאלות. זאת השאלה שאני שאלתי והתשובה שקיבלתי:

כשבלייק קרינגטון ו-מיס אלי פגשו את היצ'קוק

פורסם: 15/04/2013 ב-Alfred Hitchcock, IMDb, Movies, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, יסמין גיל, קולנוע
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0

מלמעלה למטה: ג'ון פורסיית, ברברה בל גדס, מרטין לנדאו

בשבוע שעבר צפיתי, שוב, ב"מארני" (Marnie, 1964), תוך כדי קריאה ב-IMDb. אני קצת מכורה לפרטי הטריוויה הקטנים האלה. אחד הדברים שגיליתי היה שהילדה בסצנת הפלשבק, ששיחקה את 'מארני' בילדותה (טיפי הדרן הייתה 'מארני') ואפילו לא זכתה לקרדיט בסרט, היא מלודי תומאס סקוט (נ' 1956) – הידועה בעיקר כ'ניקי ניומן' מ-1,448 הפרקים שבהם שיחקה (המספר עולה בעודכם קוראים) באופרת הסבון האמריקאית "צעירים חסרי מנוח" (The Young and the Restless, משודרת מ-1973). הפרט הזה, יחד עם ידע על עוד כמה כוכבי טלוויזיה ששיחקו קודם אצל היצ'קוק, הביא אותי לכתוב את הפוסט הבא.

המעבר של שחקנים בין קולנוע לטלוויזיה היה קיים מאז המצאת הטלוויזיה, למרות נטייה, אולי, לחשוב שתסריטים מצוינים בטלוויזיה, מול תסריטים פחות מאתגרים בקולנוע – יצרו גל כזה דווקא בשנים האחרונות. שחקנים, מטבעם, משחקים בכל מקום שמאפשר להם, כמובן גם בתאטרון, וכך תמיד היה ויהיה המעבר בין המדיומים השונים. זה גם כורח הנסיבות, שכן מעטים הם אלו שהופכים לכוכבי קולנוע גדולים. וגם הגדולים מגלים שבשלב מסוים המסך הגדול מעדיף את כוכביו צעירים.

אבל ענייננו בשחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק. יש כמה כאלה שזכו לחיי נצח בטלוויזיה, אבל גם בזכות תפקידים, רובם משניים אמנם, בכמה מהסרטים הטובים של היצ'קוק ושל הקולנוע בכלל. קחו למשל את ברברה בל גדס (1922-2005), שזכורה כ'מיס אלי יואינג' בסדרת האייטיז (המתקמבקת) "דאלאס" (1978-1991, Dallas). שנים קודם לכן היא שיחקה את 'מידג' ווד' העגמומית, חברתו של 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט), אשר מאוהבת בו חד-צדדית ב"ורטיגו" (1958).

ריימונד בר (1917-1993), ששיחק את השכן הרוצח 'לארס ת'ורוולד' ב"חלון אחורי" (1954), מוכר יותר כעורך הדין 'פרי מייסון' מסדרת הטלוויזיה באותו שם (1957-1966, Perry Mason. ובין השנים 1985-1993 בסדרת סרטי טלוויזיה); וכן כ'רוברט איירונסייד', הבלש בכיסא הגלגלים מסן פרנסיסקו, מהסדרה "איירונסייד" (1967-1975, Ironside).

ג'ון פורסיית (1918-2010) ייזכר בעיקר כ'בלייק קרינגטון' ב"שושלת" (Dynasty, 1981-1989) וגם כקול של 'צ'ארלי' ב"המלאכיות של צ'ארלי" (1976-1981, Charlie's Angels). אבל הוא שיחק אצל היצ'קוק בשני סרטים: "טופז" (1969) ו"מי רצח את הארי?" (The Trouble with Harry, 1955) וגם בסדרת הטלוויזיה של הבמאי. אגב, "מי רצח את הארי?" היה סרט הבכורה של שירלי מקליין (נ', 1934).

בפוסט "מילון הציפורים" הזכרתי את השחקנית דרלין קונלי (1934-2007), שידועה מתפקידה כ'סאלי ספקטרה' ב'היפים והאמיצים' (The Bold and the Beautiful, משודרת מ-1987). חדי הבחנה יוכלו לזהות אותה כמלצרית שמתבוננת בחלון לפני הפיצוץ בתחנת הדלק, בסצנה קצרה ב"הציפורים" (1963).

סוזן פלשט (1937-2008), המורה 'אנני' ב"הציפורים", מוכרת יותר לקהל האמריקאי מהטלוויזיה, כמי ששיחקה ב"המופע של בוב ניוהרט" (1972-1978, The Bob Newhart Show). בשנותיה האחרונות הייתה שחקנית אורחת בסדרה "וויל וגרייס" (1998-2006, Will & Grace) בתפקיד אמה של 'קארן ווקר' ('קארן' הייתה אחת הדמויות הראשיות). אגב, השחקנית ורוניקה קרטרייט (נ' 1949), ששיחקה ב"הציפורים" את הילדה 'קאתי ברנר' (האחות הקטנה של מיץ'), שיחקה גם היא ב"וויל וגרייס", בפרק אורח, כאם של דמות ראשית אחרת: 'ג'ק מק'פרלנד'.

מרטין לנדאו (נ' 1928), שאחד מתפקידיו הקולנועיים המוכרים ביותר היה כ'לאונרד' ב"מזימות בינלאומיות" (1959), שיחק לאחר מכן בטלוויזיה כאחד מאנשי הצוות בגרסה המקורית של הסדרה "משימה בלתי אפשרית" (1966-1973, Mission: Impossible).

מקדונלד קרי (1913-1994) שיחק בין השנים 1965-1993 את 'ד"ר טום הורטון' באופרות הסבון "ימי חיינו" (Days of Our Lives, משודרת מ-1965). אצל היצ'קוק הוא שיחק את הבלש 'ג'ק גרהם' ב"צל של ספק" (1943) – שמתאהב ב'צ'ארלי ניוטון', בשעה שהוא רודף אחרי דודהּ, רוצח האלמנות, 'הדוד צ'ארלי'.

ב"היורשת" (Family Plot, 1976), סרטו האחרון של היצ'קוק, הופיע השחקן וויליאם דיוואן (William Devane, נ' 1939) – שאת תהילתו קיבל בטלוויזיה, כ'גרג סאמנר' באופרת הסבון הלילית (והספין-אוף של "דאלאס") – "נוטס לנדינג" (1979-1993, Knots Landing). אגב, באותו סרט אחרון של היצ'קוק, הופיעה, בתפקיד משני, גם קתרין הלמונד (נ' 1928) לנצח 'מונה', הסבתא מ"מי הבוס" (1984-1992, ?Who's the Boss).

כתבתי כאן בעיקר על שחקנים שהיו משניים אצל היצ'קוק, אבל מרכזיים בסדרות טלוויזיה אמריקאיות. יש גם שחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק והגיעו לטלוויזיה לתפקידי אורח בלבד. כדוגמה אחת (ויש הרבה), קחו את הסדרה "ספינת האהבה" (The Love Boat, 1977-1987), שהייתה מסוג הסדרות שכולם הופיעו בהן בתפקיד אורח (ע"ע "חוק וסדר" או אפילו "סיינפלד").

בדיקה מהירה ב-IMDb העלתה שבין השחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק והגיעו לספינה לתפקיד אורח (קרי, דמות שעולה על הספינה לכאורה למטרת נופש, ואז קורה לה משהו, אבל עד סוף הפרק הכל מסתדר ואפילו קפטן סטובינג מזמין אותה לארוחה סביב שולחנו) ניתן למצוא את: אן בקסטר (שיחקה אצל היצ'קוק ב"אני מתוודה"); ורה מיילס ("האיש הלא נכון", "פסיכו"); פארלי גריינג'ר ("חבל", "זרים ברכבת"); ריי מילנד ("אליבי"); איב מארי סיינט ("מזימות בינלאומיות"); ג'נט לי ("פסיכו"); ג'ון מקינטייר ("פסיכו"); וגם: ריימונד בר וג'ון פורסיית.

מלמעלה למטה: סוזן פלשט, מקדונלד קרי, מלודי תומאס סקוט

על האף של לינקולן

פורסם: 17/03/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, Psycho, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, הציפורים, ורטיגו, זרים ברכבת, חבל, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, צל של ספק, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0
סצנת הר ראשמור ב"מזימות בינלאומיות"

סצנת הר ראשמור מתוך "מזימות בינלאומיות"

ביקורו בישראל של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, השבוע, הביא אותי (שוב) למסקנה שאין נושא שאי אפשר לקשר להיצ'קוק. ואמריקה זה נושא קל מידי. כי היצ'קוק, אחד היוצרים הידועים שנולדו בממלכה הבריטית, הביא למסך הרחב, בשיא יצירתו, דווקא את הנופים המרהיבים של מדינתו המאמצת: ארה"ב. לרגל ביקור הנשיא האמריקאי, קבלו כמה מהנופים/אתרים הללו – מעין מדריך טיולים בארה"ב לחובבי היצ'קוק. לא כולל לינה (במוטל) ונסיעות (ברכבת).

ב-20 באפריל 1955 הושבע אלפרד היצ'קוק כאזרח אמריקאי. הוא היה בן 55 וקצת, וחי כבר 16 שנה בארה"ב. רעייתו, אלמה רוול, קיבלה את האזרחות עשור לפניו – הוא כנראה התלבט, בין אם מסיבות פטריוטיות או אחרות. הוא הגיע לארה"ב לראשונה כשהיה בן 37, כדי לגשש לגבי תעסוקה באחד האולפנים ההוליוודיים ושנתיים לאחר מכן עזב סופית את לונדון ועבר ללוס אנג'לס.

"פגשתי אמריקאים כל הזמן", סיפר היצ'קוק לפרנסואה טריפו (בספר "היצ'קוק/טריפו", הוצאת בבל/האוזן השלישית), על פרק חייו הראשון, בבריטניה, "ידעתי לקרוא את מפת ניו יורק באופן מושלם וידעתי בעל פה את לוחות הזמנים של הרכבות האמריקאיות, כי הזמנתי משם את החוברות האלה בתור תחביב. יכולתי לתאר את ניו יורק, את המיקום של האולמות הגדולים וחנויות הכלבו. כשדיברתי עם אמריקאים הם היו אומרים: "מתי היית שם בפעם האחרונה?", ואני הייתי עונה: "מעולם לא נסעתי לשם". לא רציתי להגיע כתייר, רציתי להגיע כקולנוען. הוליווד לא משכה אותי כמקום. מה שרציתי היה להיכנס לאולפנים ולעבוד שם".

וכך, ארה"ב, למרות שלא הייתה תבנית נוף מולדתו, הפכה לשחקנית משנה בסרטיו הידועים ביותר. כמי שקישר בין העלילה למקום התרחשותה, בין הרגש של הדמויות לסביבה – צפייה בכמה מהסרטים של היצ'קוק, כמוה כטיול ברחבי ארה"ב. "יש לנסות להשתמש בכל האלמנטים המקומיים באופן דרמטי", הסביר היצ'קוק לטריפו, "צריך להשתמש באגמים כדי להטביע אנשים, ובהרי האלפים (אז התייחס לשוויץ, נוף עלילת הגרסה הראשונה של "האיש שידע יותר מידי") – כדי להפיל אנשים לתוך התהומות שביניהם". גם בארה"ב "יפיל" את דמויותיו מ-מונומנטים גבוהים.

"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) הוא סרט מרדף/מסע ברחבי ארה"ב וכולל מספר אתרים מוכרים: ניתן למצוא בו את מלון הפלאזה בשדרה החמישית בניו יורק, על פי אתר האינטרנט של המלון, זו הייתה הופעתו הראשונה של המלון בסרט באורך מלא, כולל צוות צילום שהגיע למקום (לפני כן צולם ואוזכר בקצרה בסרטים אחרים); ישנם גם צילומי בניין האו"ם ותחנת הרכבות גרנד סנטרל בניו יורק, ובהמשך צילומים בשיקגו.

אחת הסצנות המפורסמות של היצ'קוק מסרט זה, ובכלל, היא המרדף בהר ראשמור שבדקוטה הדרומית, שבו חקוקים פניהם של ארבעה נשיאים אמריקאים: ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, תיאודור רוזוולט ואברהם לינקולן (הגם שסצנת המרדף צולמה בתפאורה באולפן, כמובן שלא על פרצופי נשיאי ארה"ב). בשיחה עם טריפו, סיפר היצ'קוק: "כשקרי גרנט נמצא בהר ראשמור, רציתי שהוא יסתתר בתוך הנחיר של לינקולן ואז יתחיל להתעטש. זה היה יכול להיות מצחיק, לא?".

אזור סן פרנסיסקו היה חביב על היצ'קוק, שאף רכש שם בית נופש. הספר: "Footsteps In The Fog: Alfred Hitchcock's San Francisco", מאת ג'ף קרפט ואהרון לוונטל, עוסק בסרטים של היצ'קוק שצולמו באזור זה ("צל של ספק" בסנטה רוזה, "ורטיגו" בסן פרנסיסקו ו"הציפורים" בבודגה ביי), כולל פירוט הלוקיישנים בכל סרט ומה נותר מהם היום.

אני בכניסה לבודגה ביי (2004. אגב, המעיל: ברור שלא פרווה אמיתית. אני נגד! צילום: הדס גוילי)

עלילת "הציפורים" (The Birds, 1963) מתחילה באזור יוניון סקוור בסן פרנסיסקו וממשיכה לעיירה בודגה ביי, שנמצאת במחוז סונומה לחופי האוקיינוס השקט, כ-100 ק"מ צפונית לעיר. אמנם רוב הסרט צולם באולפנים, אולם התבסס על נוף העיירה והמבנים שהיו (וחלקם עדיין) קיימים בה. העובדה שהסרט צולם בה, הפכה את בודגה ביי למוקד תיירותי עם שלל מרצ'נדייז שקשורים לסרט (יש גם הרבה ציפורים שמשקיפות מכל מקום…). באתר האינטרנט של המחוז הוגדרה בודגה ביי כעיירה של "שמש, חולות, גלישה והיצ'קוק". אגב, בסוף השבוע הקרוב, ב-23 במארס, מתוכננות במקום שלוש הקרנות חגיגיות של "הציפורים" לרגל חגיגות היובל לצאת הסרט לאקרנים.

בירת מחוז סונומה שנמצאת כשעת נסיעה צפונית לסן פרנסיסקו, היא העיר סנטה רוזה, שגם הפכה מוקד תיירותי בזכות סרט של היצ'קוק: "צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943). אתרים רבים בעיר שימשו לצילומי החוץ של הסרט המדובר, רובם ככולם שינו את ייעודם 70 שנה אחרי. אתר אחד שעדיין מושך מעריצים אדוקים הוא הבית בשדרות מקדונלנד 904, ששימש לצילומי החוץ של בית 'משפחת ניוטון' בסרט, שבו מתנהל חלק משמעותי מהעלילה.

 

"ורטיגו" הוא אולי הסרט המזוהה ביותר עם סן פרנסיסקו, והעיר שזורה בלוקיישנים מהסרט (או להפך?). כמובן גשר הזהב, אבל גם מקומות כמו רחוב לומברד שבו נמצא ביתו של 'סקוטי' ומיסיון דולורס שבחלקו האחורי נמצא בית קברות עתיק של ראשוני העיר – שבו צולמה סצנה שבה 'סקוטי' עוקב אחרי 'מדליין'. מעריצים יכולים לזהות את האתרים עצמאית, או באמצעות סיור מאורגן. בעיר יש גם מלון בשם "ורטיגו", שלא רק מעוצב כהומאז' לסרט, אלא גם נבנה על חורבות מלון "אמפייר", שבו נמצאת דירתה של 'ג'ודי' בסרט.

סן פרנסיסקו: מיסיון דולורס מ"ורטיגו" (צילום: יסמין גיל)

סן פרנסיסקו: מיסיון דולורס מ"ורטיגו" (צילום: יסמין גיל)

ועוד קצת אמריקה: הפתיחה של "פסיכו" (Psycho, 1960) כוללת צילום פנורמי של פיניקס בירת אריזונה (מרבית צילומי הפנים צולמו באולפן); את "האיש הלא נכון" (הידוע גם בשם "הנאשם" – The Wrong Man, 1956) שמבוסס על סיפור אמיתי, היצ'קוק צילם בלוקיישנים אמיתיים בניו יורק, בהם בשכונת ג'קסון הייטס בקווינס (ברחוב 78 מס' 4024 נמצא ביתו של "מאני בלסטרו" גיבור הסרט, וכן של האדם האמיתי שעליו התבסס הסרט), בכלא העירוני בקווינס ובתחנת רכבת תחתית בשדרה החמישית.

"מי רצח את הארי" (The Trouble with Harry, 1955) צולם בוורמונט; "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) צולם באולפן בלוס אנג'לס, אולם עלילתו ממוקמת בגריניץ' ווילג' בניו יורק; באותה עיר, בדירת גג שמשקיפה על קו הרקיע של מנהטן, מתרחשת עלילת "חבל" (Rope, 1948), הגם שהסרט צולם באולפן; ב"זרים ברכבת" (Strangers on a Train, 1951) יש סצנה שבה 'גיא' רואה את 'ברונו' מרחוק, עומד על מדרגות אנדרטת ג'פרסון בוושינגטון הבירה.

ולסיום: המונומנט הראשון שראו המהגרים שהגיעו לארה"ב באנייה, גם היצ'קוק ומשפחתו הגיעו כך – הוא פסל החירות. ב"חבלן" (Saboteur, 1942) מופיע הפסל בסצנת הסיום, כולל הנפילה המתבקשת מכף היד הימנית אוחזת הלפיד של הפסל.

Always a bridesmaid, never a bride

פורסם: 01/02/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, אוסקר, אלפרד היצ'קוק, האקדמיה האמריקאית לקולנוע, יסמין גיל, קולנוע, רבקה
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
2

 

פרט הטריוויה הקולנועי הלעוס ביותר הוא שהיצ'קוק מעולם לא זכה בפסלון המוזהב של האקדמיה האמריקאית לקולנוע – האוסקר. לא בקטגוריית הבימוי, לא בהפקה, בקושי רב בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. כל כך בקושי, שרק סרט אחד שלו, "רבקה" (1940 ,Rebecca) זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אולם כמקובל בקטגוריה זו הפסלון הוענק אחר כבוד למפיק – דיוויד. או. סלזניק (1902-1965), שזכה בו גם בשנה שלפני על "חלף עם הרוח".

טקס האוסקר ה-13 נערך ב-27 בפברואר 1941, במלון בילטמור בלוס אנג'לס, בהנחיית בוב הופ. זה היה הטקס הראשון שבו השתמשו במעטפות חתומות, על מנת לשמור את שמות הזוכים כהפתעה. "רבקה", הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים בארה"ב (והסרט ה-24 מתוך 53 שלו) היה מועמד ליותר פרסי אוסקר מכל סרט אחר של הבמאי – 11 – אך זכה בסופו של דבר רק בשניים: פרס הסרט הטוב ביותר ופרס על צילום בשחור-לבן.

מולו, בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, התמודדו סרטים כמו "סיפור פילדלפיה" (The Philadelphia Story), "הדיקטטור הגדול" (The Great Dictator), ו"ענבי זעם" (The Grapes of Wrath) וגם סרט נוסף של היצ'קוק, "כתב זר" (1940 ,Foreign Correspondent), שהיה מועמד באותו טקס לשישה פרסים בסך הכל, אך לא זכה באף אחד מהם.

לורנס אוליבייה (1907-1989), ששיחק את "מקסים דה ווינטר" ב"רבקה", היה מועמד בקטגוריית השחקן הטוב ביותר, אולם הפסיד לג'יימס סטיוארט ב"סיפור פילדלפיה". ג'ואן פונטיין (נ' 1917), ששיחקה את "גברת דה ווינטר", הייתה מועמדת בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר, אולם הפסידה לג'ינג'ר רוג'רס ב"Kitty Foyle". שנה לאחר מכן, בטקס ה-14, זכתה פונטיין באוסקר על תפקידה ב"חשד" (1941 ,Suspicion) של היצ'קוק.

גם היצ'קוק היה מועמד בטקס ה-13, לראשונה, לפרס הבמאי הטוב ביותר. כמי שאך זה הגיע לארה"ב, מאנגליה, שם זכתה עבודתו לזלזול מצד אנשי התרבות המעונבים שלא חיבבו את אמנות הקולנוע באופן כללי (למעט, אולי, סרטים גרמנים) – ייתכן וחשב לעצמו שמדובר בתחילתה של ידידות מופלאה בינו ובין האקדמיה לקולנוע. היא כמובן לא הייתה מופלאה.

היצ'קוק הפסיד באותה שנה את הפרס לג'ון פורד שביים את "ענבי זעם". לימים הוא יהיה מועמד עוד ארבע פעמים בקטגוריית הבימוי, על: "סירת הצלה" (1944 Lifeboat,), "בכבלי השכחה" (Spellbound, 1945), "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) ו"פסיכו" (Psycho, 1960) – ויפסיד פעם אחר פעם.

מלבד "רבקה" ו"כתב זר", גם הסרטים: "חשד" (Suspicion, 1941) ו"בכבלי השכחה" היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. הם הפסידו. דווקא סרטים אחרים שלו כמו "ורטיגו" (Vertigo, 1958), "חלון אחורי", "פסיכו" ו"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959), שזכו לשימור על ידי המכון הלאומי לקולנוע בספריית הקונגרס האמריקאית, או שהוגדרו על ידי המכון האמריקאי לקולנוע בין 100 הסרטים הטובים של המאה ("ורטיגו" אף זכה לטייטל: הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים) – לא היו מועמדים לאוסקר כסרט הטוב ביותר.

סרטים של היצ'קוק זכו ל-52 מועמדויות בסך הכל בשלל הקטגוריות של האקדמיה לקולנוע: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, שחקנים ראשיים ומשניים, תסריט, צילום, אפקטים מיוחדים וכן הלאה. הם זכו בשישה פרסים: "רבקה" על הסרט הטוב ביותר ועל צילום בשחור לבן; "חשד" – פרס השחקנית הטובה ביותר לג'ואן פונטיין; "בכבלי השכחה", פרס עבור קטע מוזיקלי; "לתפוס גנב", פרס עבור צילום בצבע; ו"האיש שידע יותר מידי", פרס עבור השיר הטוב ביותר ל"קה סרה סרה".

"היית מרוצה מ"רבקה"?", שאל הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי פרנסואה טריפו, את היצ'קוק, בספר הראיונות של השניים. "זה לא סרט היצ'קוקי", ענה לו היצ'קוק, "זו מעין אגדה והעלילה עצמה שייכת לסוף המאה ה-19. זה היה סיפור די מיושן שיצא מהאופנה. "רבקה" הוא סיפור שחסר לו הומור".

לשאלה האם חשש לצלם לראשונה סרט אמריקאי, ענה היצ'קוק: "זה סרט בריטי לחלוטין. הסיפור אנגלי (מבוסס על ספר של דפנה דה מורייה), כך גם השחקנים והבמאי. [אולם] בהכרח הייתה השפעה אמריקאית גדולה על הסרט, תחילה מצדו של סלזניק, אחר כך מצדו של המחזאי רוברט שרווד שכתב את התסריט מנקודת מבט צרה פחות מזו שהיינו מקבלים באנגליה".

"זה האוסקר היחידי שקיבלת?" שאל טריפו. "מעולם לא זכיתי באוסקר", ענה לו היצ'קוק.

ב-1967 קיבל היצ'קוק את פרס מפעל חיים ע"ש ארווין תלברג, הידוע גם כ"אוסקר של כבוד". העניק לו את הפסלון הבמאי רוברט וייז ("סיפור הפרברים") והיצ'קוק בתגובה, כנראה לעלבון שחש מהאקדמיה האמריקאית לקולנוע, נאם את הנאום הקצר ביותר בתולדות הטקס: "תודה".

***

אגב, גם צ'ארלי צ'פלין, אורסון וולס, פריץ לאנג, הווארד הוקס, רוברט אלטמן, סם פקינפה, ג'ון קאסווטס, סטנלי קובריק, סידני לומט, בריאן דה פלמה, ארתור פן, פדריקו פליני, אקירה קורסוואה, אינגמר ברגמן, ג'ורג' לוקאס, דיוויד לינץ', ספייק לי, טים ברטון ואחד – טרנטינו, לא זכו (או טרם זכו) בפסלון המוזהב על בימוי (חלקם זכו באוסקר של כבוד או באוסקר בקטגוריות אחרות כמו משחק או תסריט).

***
ב-24 בפברואר 2013 ייערך טקס האוסקר ה-85.

ד"ר אלפרד ומיסטר היצ'קוק

פורסם: 28/12/2012 ב-Alfred Hitchcock, Movies, The Girl, היצ'קוק, הציפורים, יסמין גיל, קולנוע
תגים: , , , , , , , , , , ,
0

היצ'קוק. מלאך או שטן?

אחת התופעות הנפשיות המרתקות היא אישיות כפולה. פיצול אישיות. הפרעת זהות דיסוציאטיבית על פי ההגדרה הרפואית. יוצרים רבים, היצ'קוק ביניהם, נמשכו אל התופעה וביטאו אותה בספריהם, בסרטיהם, בציוריהם וכן הלאה. הקהל התמסר בהתאם, תהה האם גם בו שוכנת אישיות אחת טובה, ואחת רעה. שטן על כתף אחת, מלאך על השנייה.

לאחרונה הוקרן בבריטניה סרט הטלוויזיה "The Girl", כחודשיים לאחר שהוצג בארה"ב (בינואר יוקרן בישראל, ב-yes). מדובר בהפקה משותפת של הרשתות HBO ו-BBC, שמתארת את מערכת היחסים בין היצ'קוק לשחקנית טיפי הדרן, במהלך צילומי שני הסרטים שלהם יחד: "הציפורים" ו"מארני". הסרט מבוסס על זיכרונותיה של טיפי, בעברה דוגמנית, ש"הציפורים" היה סרטה הראשון. היא טענה במשך השנים שהחוזה שחתמה עם היצ'קוק הרס לה את הקריירה, שכן הבמאי סירב לשחררה לעבוד עם במאים אחרים.  זאת, לצד טענות חמורות אף יותר, על הטרדות מיניות ואחרות מצדו של הבמאי, כלפיה.

כפי שכתבתי בפוסט "טיפי ואלפי", היצ'קוק מוצג בסרט "The Girl" כאדם נטול חוש הומור, במאי רב עוצמה, אובססיבי וקר שהופך את חייה של השחקנית המתחילה טיפי – לגיהינום. הצגת דמותו שם מעוררת אי נוחות בקרב מעריציו, וייתכן שמספקת נקודת מבט מעוותת עבור מי שלא מכיר את הבמאי מסרטים אחרים, שלו ועליו.

גם הבריטים, כך נראה, לא נותרו אדישים להצגת דמותו של היצ'קוק – מהחשובים והמוכרים בין ילידי הממלכה – בסרט המדובר. "אם באמת הוא בז לשחקנים, איך ייתכן שהוציא מהם כמה מההופעות הטובות ביותר שלהם?", תהו באתר האינטרנט של ה"גארדיאן", "האם האכזריות שלו כלפי השחקנים הייתה תשוקה לשלמות, או שהיה זה סדיזם לא מוכר?". דמותו של היצ'קוק בסרט (בגילומו של טובי ג'ונס. את טיפי הדרן משחקת סיינה מילר), ציינו, לא מספקת את התשובות.

טוני לי מורל, שכתב שלושה ספרים על היצ'קוק, בהם על העשייה של "הציפורים" ושל "מארני", קיבץ אסופת מסנגרים על הבמאי, בטקסט שכתב ב"האפינגטון פוסט": "למרות שיוצרי הדרמה טוענים שזו מבוססת על ראיונות עם צוות ההפקה והשחקנים שנותרו בחיים, רבים מהקרובים לבמאי מכחישים את הצגתו של היצ'קוק בסרט כמי שפגע פיזית והטריד מינית את השחקנית שלו, טיפי הדרן".

על פי אותה כתבה, נורה בראון, אלמנתו של ג'ים בראון, שהיה עוזר הבמאי של היצ'קוק בשני הסרטים שעשה עם טיפי, ומי ששימשה כיועצת לסרט "The Girl", התלוננה: "לא היה לו [לג'ים] דבר מלבד הערצה וכבוד להיצ'. הוא הבין את חוש ההומור הקוקני המבריק שלו וחשב שהאדם גאון. אם הוא היה כאן היום, אני בספק אם היו לו הערות שליליות כלשהן והוא היה נעצב מהדימוי שמוצג על חברו והמנטור שלו".

דבריה מגובים בראיון מוקלט שנערך בעבר עם ג'ים בראון, שמצוטט כמי שאמר: "כמה מהדברים שמבוטאים כלפיו [היצ'קוק] מוגזמים מאוד. אני חושב שהיצ' היה מוטרד בגלל שחשב שטיפי לא מציגה את האיכות הקולנועית, ה-star quality, שחשב שיש בה. בכל הקשור למתיחות בין השניים, לא ראיתי דבר. "מארני" היה תפקיד שדרש מאמץ מטיפי. היצ'קוק אהב לבחון את שחקניו, הוא היה טוב מאוד בדברים כאלה ונתן לה הרבה הוראות כי היא נזקקה להן".

מי שהייתה אחראית על ההלבשה ב"הציפורים", ריטה ריגס, ציינה בכתבה: "אמרתי ל-BBC כשהם באו לראיין אותי, 'אני לא אשפוך לכלוך'". על פי הסרט "The Girl", היצ'קוק העניש את טיפי, שלא נענתה לחיזוריו, בכך שהתעלל בה בסצנת התקפת הציפורים המפורסמת על ידי הטלת ציפורים אמיתיות לעברה. "אני לא קונה את זה", אמרה ריגס, "ואני מצטערת שב-BBC הלכו בכיוון הזה. הייתי בסט כל הזמן, ואין לי דבר מלבד מילים חמות לומר על מר היצ'קוק".

וירג'יניה דרסי, מעצבת השיער של טיפי בסרט "הציפורים", אמרה: "למה שהיצ'קוק יסכן את השחקנית הראשית שלו בסרט של שלושה מיליון דולר, על ידי כך שתיפגע במהלך הצילומים? זה הכל כי לא מכירים את הוליווד ולא מכירים אותו. היצ'קוק היה פרפקציוניסט ולא חשב כלל עליה, אלא על מה שהוא רואה על המסך".

השחקנית לואיז לת'הם, ששיחקה את אמה של טיפי ב"מארני", צוטטה בכתבה כמי שאמרה: "אני מוצאת שכמה מההאשמות בלתי ייאמנו. בהבחנות שלי הוא [היצ'קוק] כל כך רחוק ממה שטיפי טוענת, ואני אדם ער לסביבה. הגעתי מהתיאטרון. היא אשה נהדרת, אבל אני לא חושבת שטיפי צריכה הייתה לומר דברים כאלה על היצ'. אני לא הייתה ערה לכך שהיא הוטרדה על הסט".

"אני חושבת שזה הפך לקצת יותר מוגזם במשך השנים", הוסיפה ורוניקה קרטרייט, ששיחקה לצד טיפי ב"הציפורים": "ואני חושבת שזה גדל וגדל בראשה [של טיפי]. היא משוכנעת שהיצ'קוק הרס את הקריירה שלה, בגלל שהחזיק אותה בחוזה ולא נתן לה לעשות דבר אחרי "מארני". אבל היא לא הייתה כל כך טובה ב"מארני". היא אדם נחמד וטוב לב, אבל לא שחקנית מופלאה. טיפי הייתה מראה (Look). אתה צופה בסרט הזה ["הציפורים"] ומי שנהדרת היא ג'סיקה טנדי".

הכתב מייקל דיקון, ציין ב"דיילי טלגרף", ש-"The Girl" הוא "קמפיין מרושל שמטרתו להוכיח שאלפרד היצ'קוק היה מפלצת. הסרט למעשה מנחה אותך לחשוב שהיצ'קוק היה אחד מתוך אותם אמנים גאונים ומעוותים, אשר בזמן יצירת הנאה למיליוני זרים, סיפקו רק כאב לאלו שהכירו אותם. המסר של הסרט ברור: בלונדיניות נחשקות היו הקורבנות של סרטיו והקרבנות של חייו. הסרט מספק מעט רמזים מדוע היצ'קוק היה כך, אם בכלל. אמיתי או לא אמיתי כביוגרפיה, הסרט הרגיש לא אמיתי כדרמה: מונוטוני מבחינת אווירה, צר מבחינת אפיון הדמויות, דידקטי מבחינת הקמפיין להוכיח שהיוצר היה מפלצת. זה סרט אימה, מסוגו. אבל אימה בלי ריגוש".

תחת הכותרת: "הנשים המובילות מגינות על אלפרד היצ'קוק, גאון וג'נטלמן", נכתב באתר החדשות ההודי בשפה האנגלית, DNA, כי טוני לי מורל (אותו אחד מהכתבה ב"האפינגטון פוסט"), ראיין שחקניות ראשיות מסרטיו של היצ'קוק, ואלו הציגו דמות אחרת לגמרי של הבמאי, מכפי שטוענת טיפי. איב מארי סיינט, ששיחקה ב"מזימות בינלאומיות", צוטטה כמי שאמרה: "היו שש בלונדיניות של היצ'קוק, וכאילו כולנו היינו נשואות לאדם בזמן כזה או אחר, ולכולנו יש התייחסות שונה אליו. כל שחקנית הייתה בשלב אחר בחייה, היינו בגילאים שונים, חלקנו נשואות, אחרות לא. החוויה שלי עם היצ' הייתה כזו של כבוד מוחלט, חמימות, ידידות והומור. ו"מזימות בינלאומיות" הייתה תקופה נהדרת בחיי. היצ'קוק היה ג'נטלמן, מצחיק וקשוב אליי עם הדמות".

דוריס דיי, ששיחקה ב"האיש שידע יותר מידי", אמרה: "הוא היה רק היצ'קוק – נפלא, במאי נהדר וחבר טוב. אהבתי לעבוד איתו". קים נובאק, שכיכבה ב"ורטיגו", הוסיפה: "היצ'קוק היה אחד הבמאים הטובים ביותר ואחד שיש ללמוד ממנו. הוא היה פרפקציוניסט, לא עשה קיצורי דרך".

רוג'ר ת'ורנהיל פינת דון דרייפר

פורסם: 16/08/2012 ב-Alfred Hitchcock, היצ'קוק, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , ,
0

image

קיבלתי את החבילה שהזמנתי מלונדון. ספר חדש על היצ'קוק מבית המכון הבריטי לקולנוע (BFI) – שממבט ראשון מסתמן כמסקרן, עם מאמרים קצרים על נושאים כמו: אשמה, סוכנים חשאיים, האשה הנכונה והאיש הלא נכון. הזמנתי גם נרתיק אדום לכרטיסייה לרכבת התחתית, עם צללית שחורה של היצ'קוק. עכשיו נשאר רק לחכות לרכבת התחתית.

חנה לסלאו סיפרה פעם בראיון, בעצם בכל ראיון היא מספרת את זה, שבסופי שבוע היא מזמינה לעצמה זר פרחים. ואז כיף לה כשמגיע אליה זר פרחים הביתה. אני מזמינה לעצמי לפעמים ספרים מחו"ל, ואז קצת מופתעת כשאני מקבלת חבילה. ועוד מחו"ל! חייבים להחזיר לאופנה את הדואר הלא אלקטרוני.

ואגב הפתעה, אתמול צפיתי שוב ב"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959). הטלוויזיה שלי מקולקלת כבר כמה ימים, אז שמתי סרט – החלטתי ללכת על היצ'קוק לא מפחיד. צפיתי בסרט הזה הרבה פעמים, לכן הופתעתי ממידת ההפתעה שלי לגבי כמה מעולה הוא! החל מכתוביות הפתיחה שהזכירו כמובן את אלה של "סיפור הפרברים" (West Side Story, 1961)  – ועוצבו בשני המקרים על ידי המעצב הגרפי הנודע סול בס (Saul Bass, 1920-1996). שני פתיחי הסרטים גם צולמו בניו יורק. ממשיך בדיאלוגים המהירים שעומדים היטב במבחן הזמן ועד סצנת קרי גרנט-איב מארי סיינט ברכבת, שהיא לדעתי בית ספר באיך לעשות סצנת סקס בלי להראות סקס. שזה בערך כמו שסצנת המקלחת ב"פסיכו" היא בית ספר באיך לצלם רצח בלי להראות רצח.

וקרי גרנט (Cary Grant, 1904-1986) שככה יהיה לי טוב, ראיתי כבר כמה סרטים שלו – את אלה שעשה אצל היצ'קוק ואחרים – אבל נראה לי שרק אתמול הבנתי כמה מהפנט הוא. גם הגעתי למסקנה שכ"רוג'ר ת'ורנהיל" (או "רוג'ר או. ת'ורנהיל"…) הוא בעצם אב הטיפוס של "דון דרייפר". ת'ורנהיל הוא פרסומאי מניו יורק, סוף שנות ה-50 של המאה ה-20, עם כריזמה ואלגנטיות שפורצים בכמויות מהמסך. האמת שדרייפר קצת מחוויר לידו.

ואני גם מאמינה בתאוריה הידועה שג'ורג' קלוני הוא הקרי גרנט החדש. יש בקלוני משהו מהקלאסיקה של פעם.