הארכיון של נובמבר, 2013

* בלי סמים.

סקרן, חובב אתגרים קולנועיים, יצירתי ועוקף צנזורה סדרתי. כל הדרכים הובילו את היצ'קוק לעסוק בסרטיו במוות, אבל גם במין. רצוי עם קשר בין השניים. רצוי עם קשר גם לאוכל. כך, ערבבו דמיון פורה עם שמרנות קתולית; הומור בריטי קר, לצד נקודת מבט אפלה על החיים; והבנה שיווקית עתיקת יומין לפיה סקס – מוכר. והרי לכם הסיבות לעיסוק כמעט הבלתי פוסק של הבמאי בנושא, בסרטיו.

סקס נמצא בכל מקום אצל היצ'קוק. הוא יכול להיות קשור לכוח, אלימות, מציצנות, אשמה, דחייה, הכחשה, הדחקה או פטישיזם. בין אם בגלל צנזורה של התעשייה, נוירוזה אישית, או אסתטיקה של סטייה – היצ'קוק מעולם לא מראה בסרטיו זוג רומנטי שנהנה מסיטואציה מינית. לא רעיון רגשי, אלא אסוציאציה של כוח, מציצנות ואשמה, כמו יחסי הפיתוי והתוקפנות של הבמאי כלפי הצופים. המין בסרטים של היצ'קוק בא לידי ביטוי בסימנים כמו בלונדיניות קרירות, חניקות ארוטיות (שיטת הרצח השנייה הנפוצה בסרטיו הייתה חניקה, אחרי ירי), אזיקים, הומוסקסואליות מוחבאת או כומר עם עבר רומנטי.

סקס בא לידי ביטוי בצורה הומוריסטית בסרטים של היצ'קוק בשנות ה-50, כמו הרכבת הנכנסת למנהרה ב"מזימות בינלאומיות" או השיחה בין 'פרנסס סטיבנס' (גרייס קלי) ל'ג'ון רובי' (קרי גרנט) ב"לתפוס גנב", על רקע מופע זיקוקים רב משמעות (וכמובן השאלה שלה אליו, במהלך פיקניק, האם הוא מעדיף רגל או חזה – כקישור בין מיניות לאוכל). אלא שבסוף אותו עשור, ההומור פינה מקום לנקודת מבט אפלה יותר על מיניות וזו כבר התקשרה לרצח ולאונס ("פסיכו", "מארני", "פרנזי").

"רבגוניותם של חיי המין וההתנהגות המינית עוררו את סקרנותו [של היצ'קוק] כפי שעוררו אותו שיטות ההסרטה הרבגוניות", מצוטט המחזאי ארתור לורנץ (Arthur Laurents, 1918-2011), בביוגרפיה "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר), "הוא [היצ'קוק] היה כמו ילד שזה עתה גילה את המין, וחושב שכל זה גס ונורא. כל מי שעבד איתו גלוי היה לפניו שיש להיצ'קוק תחושת חטא חזקה ושהרקע הוויקטוריאני-הקאתולי עדיין השפיע עליו השפעה עמוקה. אפשר שלא עסק בדרך ישירה בנושאים מיניים בסרטיו, אבל הייתה לו נטייה ודחף חזקים אליהם. הוא היה משוכנע שהכל עושים מעשים גופניים ומכוערים מאחורי כל דלת סגורה – חוץ ממנו".

לורנץ, שימש כתסריטאי שותף בכתיבת "חבל" (Rope, 1948), סרטו הראשון של היצ'קוק בצבע, הידוע בעיקר בזכות הניסיון הטכני שבו, של צילום סרט בעשרה "שוטים" בני כשמונה דקות בממוצע כל אחד (לעומת 5-15 שניות ל"שוט" מקובל בקולנוע). אבל הסרט ידוע גם בזכות הרמיזות ההומוסקסואליות הרבות שבו, שצלחו אמנם את אישור הצנזורה, אבל לא נעלמו מעיניהם של כמה בעלי בתי קולנוע בארה"ב, שבהתאם לרוח התקופה, בחרו להחרים את הסרט (אגב, לורנץ – שבין השאר היה המחזאי של "סיפור הפרברים" והתסריטאי של "כך היינו" – היה באותה תקופה בן זוגו של השחקן פארלי גרנג'ר, ששיחק ב"חבל" את אחד הרוצחים – 'פיליפ').

הסרט מבוסס על מחזה בריטי של פטריק המילטון, מ-1929, ונטען כי עיצוב דמויותיו הושפע ממקרה צמד הרוצחים לאופולד ולוב, מ-1924. השניים היו סטודנטים ממשפחות אמידות בשיקגו (לפי טענה, היו גם בני זוג), שרצחו נער בן 14, כדי להוכיח את עליונותם האינטלקטואלית. הם נתפסו ונכלאו.

"חבל", ובעיקר סצנת הפתיחה שלו שכתבתי עליה בעבר, היא אחת הדוגמאות המוכרות ביותר אצל היצ'קוק ואולי בקולנוע, להצגת מיניות מוסתרת בתקופת "קוד הייז". היצ'קוק עקף את מגבלות הצנזורה, באמצעות שימוש מתוחכם לפיו, למעשה, לא עבר על אף קריטריון רשמי בתקנון. בבחינת ללכת עם ולהרגיש בלי: הטקסט מראה סצנת רצח, מול הסבטקסט שמציג, למעשה, יחסי מין בין גברים. באותן שנים לא היה מקובל להציג בכלל יחסי מין בקולנוע, כל שכן בין בני אותו מין, בשל "קוד ההפקה" או "קוד הייז" (ע"ש וויל הייז, נשיא ארגון The Motion Pictures Producers and Distributors of America – MPPDA).

מדובר בתקנון שנכנס לתוקף ב-1934 ופעל במתכונתו עד 1966. הוא נוצר בעקבות מחקרים שנעשו אז, לגבי השפעת הקולנוע (החל מסרטי גנגסטרים, ועד שלל שערוריות מין ורצח בשנות ה-20 בהוליווד) על החברה ובעיקר על בני הנוער. במקביל, התפתחות הפסקול הגבירה את תחושת הריאליזם של הקולנוע ובהתאם את ההשפעה שלו על הצופים ועל ההתנהגות שלהם. חוגים שמרניים אמריקאים, בהם פוליטיקאים ונציגי הכנסייה הקתולית (בהמשך הצטרפו גם פרוטסטנטים ויהודים) החליטו לצאת למלחמה נגד הוליווד. האולפנים, שחששו מהפסדים כספיים (שכבר החלו בשל השפל הכלכלי), ניסחו את 'קוד ההפקה' בסיוע אנשי דת. סרט שלא עמד בעקרונות הקוד, לא קיבל אישור הפצה – סיכון שהאולפנים לא רצו לקחת על עצמם. רק באמצע שנות ה-50 החלה סטייה מהקוד והוא שונה לחלוטין ב-1966 – והפך לדירוג של הסרטים לפי גיל: G – קהל כללי; R – מתחת לגיל 17 בליווי מבוגר; X – דימויים מיניים בוטים; PG – מומלץ ליווי של הורים (ודירוג ביניים: PG-13 – שהוא בין R ל-PG).

הקוד כלל דברים שאסור לעשות (Don'ts) באופן מוחלט, ודברים שצריך להיזהר מלעשות (Be Carefuls) או להימנע מרמות בוטות שלהם. למשל: אסור שהצופה יגלה אמפתיה כלפי פושע בסרט (מוטיב שהיצ'קוק עקף, באמצעות ליהוק דמויות סימפתיות כרוצחים, החל מג'וזף קוטן ב"צל של ספק" ועד "נורמן בייטס" ב"פסיכו"); שמירה על מוסד הנישואין; איסור הצגת שימוש בסמים; הימנעות מסצנות תשוקה ואיסור נשיקת תאווה מתמשכת; איסור הצגת סטיות מיניות, אונס, סחר בנשים או גבר ואשה במיטה יחד; איסור הצגת קיום יחסי מין בין שחורים ללבנים.

דוגמה נוספת ליצירתיות של היצ'קוק, בשם הניסיון לעקוף את הצנזורה, היא הצגת הנשיקה המפורסמת בין 'אלישיה' (אינגריד ברגמן) ל'דווילין' (קרי גרנט) ב"הנודעת" (Notorious, 1946). בשל הגבלת הקוד לנשיקה שתימשך כשלוש שניות בלבד, משל היו השניים דודים שנפגשים באירוע משפחתי – דאג היצ'קוק שהשפתיים של גרנט וברגמן ייפרדו בכל מספר שניות, לזמן קצר שבו ידברו (על אוכל כמובן), ואז ייפגשו שוב. ושוב. והרי לכם נשיקה מלאת תשוקה, אבל כזאת שלא חרגה ממגבלות הקוד.

הרבה זמן לא כתבתי כאן, בבלוג, ואני בערך מתנצלת בפני שלושה וחצי הקוראים הנאמנים שאולי שמו לב ( : כשהחיים הופכים לדרמה גדולה יותר מכל סרט שאי פעם ראיתי, אין יכולת או חשק או אפילו רעיונות על מה לכתוב. פעם חשבתי שנחמה (אצלי לפחות) יכולה להגיע בדמותם של כתיבה, צפייה בסרטים או ליטוף הפרווה העדינה של הכלבה שלי. אבל יש מצבים ששום כתיבה לא תעזור לצלוח אותם, רמת העניין שלי מצפיית סרטים ירדה פלאים לאחרונה (אבל מקווה ומאמינה שתחזור). והכלבה שלי – הכלבה שלי כבר שבוע וחצי איננה.

אבל אני מנסה לחזור לכושר עם הבלוג. זה יקרה לאט, אבל בטוח.

אז ככה: אתמול צפיתי בסדרה חדשה שהחלו לשדר ב"yes" ונקראת "מסובך" (Twisted). לא שמעתי או קראתי עליה קודם וזה די נדיר שאתחיל לצפות בסדרות בלי שאדע עליהן רקע מסוים ובסיסי (למרות שלדעתי גם ב-Suits התחלתי לצפות במקרה, והתמכרתי, וגם ב"הורים במשרה מלאה"/Parenthood – אז אולי זה לא כזה נדיר). אבל הרבה זמן לא התחלתי לצפות בסדרה חדשה, וגם היה לי משעמם והייתי צריכה הסחת דעת – אז צפיתי, למרות החשש מאיכותה של הסדרה, לאור חוסר המידע עליה.

הסדרה מספרת על "דני", שרצח את דודתו מסיבות לא ידועות ומסתוריות כשהיה בן 11 וכעת חוזר לעיירה, כנער בן 16, לאחר חמש שנים שבהן שהה במוסד לעבריינים צעירים. בעיירה הוא מנסה לחדש קשר עם שתי חברות הילדות שלו, ששהו במחיצתו (אם כי מחוץ לבית/מקום הפשע) בזמן שרצח את דודתו, והבטיחו לא ליצור איתו קשר יותר לעולם. אך כעת הן ספק מבקשות להתרחק ממנו, ספק נמשכות אל חברתו, בזמן שרצח נוסף מסעיר את העיירה (השלווה, כמובן) – הפעם של תלמידה מהתיכון שניסתה להתקרב ל"דני". אנו כצופים לא יודעים בסיומו של הפרק הראשון, האם "דני" רצח אותה, אבל הוא כמובן החשוד המידי, שכן הרצח קרה בדיוק ביום שבו חזר העירה ולאור הרזומה שלו בתחום הפשע המדובר.

ומה שמעניין, לפחות אותי, הוא אווירת "פסיכו" ששררה באוויר לאורך כל אותן 60 דקות (פלוס מינוס) של הפרק הראשון. אני לא יודעת אם זו ההרצאה על "פסיכו" שהעברתי (לראשונה!) בפני תלמידי תיכון לפני שבוע והעיסוק האינטנסיבי בסרט בשבוע שלפני, בזמן ההכנה להרצאה – או שבאמת הפרק היה שזור בכל מיני קטעים שהזכירו מאוד את הסרט מ-1960.

כך למשל, אחת הדמויות בסדרה, לא זוכרת כרגע מי מהן, אמרה בתחילת הפרק משפט בסגנון: "הוא לא יכול לפגוע בזבוב", שזה כמובן אחד המשפטים המוכרים ביותר מ"פסיכו" (סצנת הסיום); "דני" עצמו, מלבד העובדה שרצח בת משפחה בדיוק כמו "נורמן בייטס" (הגם אם לפי הפרק הראשון, "דני" לא מוגדר כסדרתי, בעוד "נורמן" רצח מספר אנשים), מזכיר במראה "השכן ממול" שלו, את הפנים החביבות של "נורמן"; "דני" גם מזמין לביתו, בערב, את אחת מחברות הילדות שלו, כדי לאכול צ'יפס, סצנה שמזכירה במידת מה את ההזמנה של "נורמן" את "מריון" לאכול איתו ארוחת ערב קלה בחדר הצדדי שליד הקבלה במוטל; "דני", כמו "נורמן" גר עם אמו בלבד (הגם אם אמו של "דני" חיה), בבית גדול ומסתורי; אחת הדמויות המשניות בסרט גם אומרת שכל הסיטואציה שקורית בעיירה מרגישה לה כמו סרט של היצ'קוק, וגם הקלוז אפ על הפנים של "דני" בסוף הפרק, הזכיר, לפחות לי – אולי רק לי – את ההתקרבות של המצלמה על הפנים של "נורמן" בסוף "פסיכו".

ההשפעה ניכרת, זה די ברור, השאלה אם תמשיך הלאה. הסדרה עצמה מצטיירת כמעניינת – אני מקווה שהכיוון שלה יהיה יותר מתח מורכב ופחות סדרת נעורים. כמובן שברמת העלילה מעניין לדעת האם "דני" אכן רצח את הנערה ומדוע רצח את הדודה שלו. ההשערות שלי הן הטרדה מינית מצד הדודה, למרות שזה ה-obvious, ויש לי השערה נוספת שאולי האמא שלו היא הרוצחת, או לפחות דמות מופרעת לא פחות ממנו.

בתפקיד האמא משחקת דניס ריצ'רדס, וגם לשחקן סם רוברדס יש תפקיד משני, כמפקד המשטרה המקומית ואביה של אחת מחברות הילדות של "דני". רוברדס הוא שחקן משנה מוכר (או לפחות "מוכר מאיזה מקום") מסדרות וסרטים, וגם הבן של לורן באקול (ושל השחקן המנוח ג'ייסון רוברדס, ואח למחצה של שני הילדים של באקול ושל האמפרי בוגרט).

בקיצור, "מסובך" נראית כמו סדרה חביבה. ואגב, פעם טענתי שמוטיבים היצ'קוקיים אפשר למצוא בכל סדרה. אולי קצת הגזמתי לגבי "כל סדרה", אבל בהרבה סדרות (וסרטים כמובן) זה בטח אפשרי.

***

הפוסט מוקדש למוקה שלי (2004-2013)