סקרן, חובב אתגרים קולנועיים, יצירתי ועוקף צנזורה סדרתי. כל הדרכים הובילו את היצ'קוק לעסוק בסרטיו במוות, אבל גם במין. רצוי עם קשר בין השניים. רצוי עם קשר גם לאוכל. כך, ערבבו דמיון פורה עם שמרנות קתולית; הומור בריטי קר, לצד נקודת מבט אפלה על החיים; והבנה שיווקית עתיקת יומין לפיה סקס – מוכר. והרי לכם הסיבות לעיסוק כמעט הבלתי פוסק של הבמאי בנושא, בסרטיו.
סקס נמצא בכל מקום אצל היצ'קוק. הוא יכול להיות קשור לכוח, אלימות, מציצנות, אשמה, דחייה, הכחשה, הדחקה או פטישיזם. בין אם בגלל צנזורה של התעשייה, נוירוזה אישית, או אסתטיקה של סטייה – היצ'קוק מעולם לא מראה בסרטיו זוג רומנטי שנהנה מסיטואציה מינית. לא רעיון רגשי, אלא אסוציאציה של כוח, מציצנות ואשמה, כמו יחסי הפיתוי והתוקפנות של הבמאי כלפי הצופים. המין בסרטים של היצ'קוק בא לידי ביטוי בסימנים כמו בלונדיניות קרירות, חניקות ארוטיות (שיטת הרצח השנייה הנפוצה בסרטיו הייתה חניקה, אחרי ירי), אזיקים, הומוסקסואליות מוחבאת או כומר עם עבר רומנטי.
סקס בא לידי ביטוי בצורה הומוריסטית בסרטים של היצ'קוק בשנות ה-50, כמו הרכבת הנכנסת למנהרה ב"מזימות בינלאומיות" או השיחה בין 'פרנסס סטיבנס' (גרייס קלי) ל'ג'ון רובי' (קרי גרנט) ב"לתפוס גנב", על רקע מופע זיקוקים רב משמעות (וכמובן השאלה שלה אליו, במהלך פיקניק, האם הוא מעדיף רגל או חזה – כקישור בין מיניות לאוכל). אלא שבסוף אותו עשור, ההומור פינה מקום לנקודת מבט אפלה יותר על מיניות וזו כבר התקשרה לרצח ולאונס ("פסיכו", "מארני", "פרנזי").
"רבגוניותם של חיי המין וההתנהגות המינית עוררו את סקרנותו [של היצ'קוק] כפי שעוררו אותו שיטות ההסרטה הרבגוניות", מצוטט המחזאי ארתור לורנץ (Arthur Laurents, 1918-2011), בביוגרפיה "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר), "הוא [היצ'קוק] היה כמו ילד שזה עתה גילה את המין, וחושב שכל זה גס ונורא. כל מי שעבד איתו גלוי היה לפניו שיש להיצ'קוק תחושת חטא חזקה ושהרקע הוויקטוריאני-הקאתולי עדיין השפיע עליו השפעה עמוקה. אפשר שלא עסק בדרך ישירה בנושאים מיניים בסרטיו, אבל הייתה לו נטייה ודחף חזקים אליהם. הוא היה משוכנע שהכל עושים מעשים גופניים ומכוערים מאחורי כל דלת סגורה – חוץ ממנו".
לורנץ, שימש כתסריטאי שותף בכתיבת "חבל" (Rope, 1948), סרטו הראשון של היצ'קוק בצבע, הידוע בעיקר בזכות הניסיון הטכני שבו, של צילום סרט בעשרה "שוטים" בני כשמונה דקות בממוצע כל אחד (לעומת 5-15 שניות ל"שוט" מקובל בקולנוע). אבל הסרט ידוע גם בזכות הרמיזות ההומוסקסואליות הרבות שבו, שצלחו אמנם את אישור הצנזורה, אבל לא נעלמו מעיניהם של כמה בעלי בתי קולנוע בארה"ב, שבהתאם לרוח התקופה, בחרו להחרים את הסרט (אגב, לורנץ – שבין השאר היה המחזאי של "סיפור הפרברים" והתסריטאי של "כך היינו" – היה באותה תקופה בן זוגו של השחקן פארלי גרנג'ר, ששיחק ב"חבל" את אחד הרוצחים – 'פיליפ').
הסרט מבוסס על מחזה בריטי של פטריק המילטון, מ-1929, ונטען כי עיצוב דמויותיו הושפע ממקרה צמד הרוצחים לאופולד ולוב, מ-1924. השניים היו סטודנטים ממשפחות אמידות בשיקגו (לפי טענה, היו גם בני זוג), שרצחו נער בן 14, כדי להוכיח את עליונותם האינטלקטואלית. הם נתפסו ונכלאו.
"חבל", ובעיקר סצנת הפתיחה שלו שכתבתי עליה בעבר, היא אחת הדוגמאות המוכרות ביותר אצל היצ'קוק ואולי בקולנוע, להצגת מיניות מוסתרת בתקופת "קוד הייז". היצ'קוק עקף את מגבלות הצנזורה, באמצעות שימוש מתוחכם לפיו, למעשה, לא עבר על אף קריטריון רשמי בתקנון. בבחינת ללכת עם ולהרגיש בלי: הטקסט מראה סצנת רצח, מול הסבטקסט שמציג, למעשה, יחסי מין בין גברים. באותן שנים לא היה מקובל להציג בכלל יחסי מין בקולנוע, כל שכן בין בני אותו מין, בשל "קוד ההפקה" או "קוד הייז" (ע"ש וויל הייז, נשיא ארגון The Motion Pictures Producers and Distributors of America – MPPDA).
מדובר בתקנון שנכנס לתוקף ב-1934 ופעל במתכונתו עד 1966. הוא נוצר בעקבות מחקרים שנעשו אז, לגבי השפעת הקולנוע (החל מסרטי גנגסטרים, ועד שלל שערוריות מין ורצח בשנות ה-20 בהוליווד) על החברה ובעיקר על בני הנוער. במקביל, התפתחות הפסקול הגבירה את תחושת הריאליזם של הקולנוע ובהתאם את ההשפעה שלו על הצופים ועל ההתנהגות שלהם. חוגים שמרניים אמריקאים, בהם פוליטיקאים ונציגי הכנסייה הקתולית (בהמשך הצטרפו גם פרוטסטנטים ויהודים) החליטו לצאת למלחמה נגד הוליווד. האולפנים, שחששו מהפסדים כספיים (שכבר החלו בשל השפל הכלכלי), ניסחו את 'קוד ההפקה' בסיוע אנשי דת. סרט שלא עמד בעקרונות הקוד, לא קיבל אישור הפצה – סיכון שהאולפנים לא רצו לקחת על עצמם. רק באמצע שנות ה-50 החלה סטייה מהקוד והוא שונה לחלוטין ב-1966 – והפך לדירוג של הסרטים לפי גיל: G – קהל כללי; R – מתחת לגיל 17 בליווי מבוגר; X – דימויים מיניים בוטים; PG – מומלץ ליווי של הורים (ודירוג ביניים: PG-13 – שהוא בין R ל-PG).
הקוד כלל דברים שאסור לעשות (Don'ts) באופן מוחלט, ודברים שצריך להיזהר מלעשות (Be Carefuls) או להימנע מרמות בוטות שלהם. למשל: אסור שהצופה יגלה אמפתיה כלפי פושע בסרט (מוטיב שהיצ'קוק עקף, באמצעות ליהוק דמויות סימפתיות כרוצחים, החל מג'וזף קוטן ב"צל של ספק" ועד "נורמן בייטס" ב"פסיכו"); שמירה על מוסד הנישואין; איסור הצגת שימוש בסמים; הימנעות מסצנות תשוקה ואיסור נשיקת תאווה מתמשכת; איסור הצגת סטיות מיניות, אונס, סחר בנשים או גבר ואשה במיטה יחד; איסור הצגת קיום יחסי מין בין שחורים ללבנים.
דוגמה נוספת ליצירתיות של היצ'קוק, בשם הניסיון לעקוף את הצנזורה, היא הצגת הנשיקה המפורסמת בין 'אלישיה' (אינגריד ברגמן) ל'דווילין' (קרי גרנט) ב"הנודעת" (Notorious, 1946). בשל הגבלת הקוד לנשיקה שתימשך כשלוש שניות בלבד, משל היו השניים דודים שנפגשים באירוע משפחתי – דאג היצ'קוק שהשפתיים של גרנט וברגמן ייפרדו בכל מספר שניות, לזמן קצר שבו ידברו (על אוכל כמובן), ואז ייפגשו שוב. ושוב. והרי לכם נשיקה מלאת תשוקה, אבל כזאת שלא חרגה ממגבלות הקוד.
'רוג'ר ת'ורנהיל' הוא מהדמויות המרגשות, הסקסיות ומעוררות הקנאה בסרטיו של היצ'קוק. לעזאזל, אם אתה קרי גרנט (1904-1986), כל דמות שלך היא מרגשת, סקסית ומעוררת קנאה. תפקיד זה ב"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) היה שיתוף הפעולה האחרון של גרנט עם היצ'קוק, לאחר ששיחק קודם לכן את 'ג'ון רובי' ב"לתפוס גנב" (To Catch a Thief, 1955), את 'דוולין' ב"הנודעת" (Notorious, 1946) ואת 'ג'וני' ב"חשד" (Suspicion, 1941).
ב"היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר), נכתב שבעוד ג'יימס סטיוארט (שכמו גרנט, שיחק גם הוא בארבעה סרטים של היצ'קוק), גילם את דמותו של היצ'קוק כפי שהיצ'קוק ראה אותה: הוגה תיאוריה של רצח ב"חבל", מציצן ב"חלון אחורי", בעל ואב מגונן ב"האיש שידע יותר מידי" ורומנטיקן כפייתי רדוף רגשות אשם ב"ורטיגו" – גרנט ייצג את מה שהיצ'קוק היה רוצה להיות: נער שעשועים חסר אחריות ב"חשד", המציל האחרון של הבלונדינית שכמעט הרג ב"הנודעת", הגיבור הנאשם על לא עוול בכפו, הזוכה בגרייס קלי הזוהרת ב"לתפוס גנב" והמנהל שהמסע המטורף שהוא עובר מסתיים בכך שהבלונדינית עוברת מעולם הריגול אל מיטתו ב"מזימות בינלאומיות".
ואולי גרנט היה מי שכל גבר רצה להיות, וכל אשה, או גבר – תלוי מאילו סיפורי היסטוריה של הוליווד אתם ניזונים – היו רוצים להיות עם. אחד מכוכבי הקולנוע האלגנטיים, שנולד כארצ'יבלד ליץ' בהורפילד, פרבר של העיר בריסטול באנגליה, וצוטט בראיון כמי שאמר: "כולם היו רוצים להיות קרי גרנט. גם אני".
לרגל יום השנה ה-54 לפרמיירה ההוליוודית של "מזימות בינלאומיות", כאמור שיתוף הפעולה האחרון של היצ'קוק וגרנט (וגם אחד הסרטים האחרונים של גרנט, שפרש ממשחק ב-1966), ראיינתי את מי שמנהל את עמוד הפייסבוק "Cary Grants Style", שמוגדר כ"אתר שמוקדש לסגנון העל-זמני של גרנט".
מנהל העמוד הייחודי ומלא ההערצה הזה לגרנט (ואני יכולה להתחבר לעמודים מלאי הערצה), הוא מייקל סלייטר (Michael Salter), שנולד בעיר הולדתו של גרנט, בריסטול, בשנה שבה יצא "מזימות בינלאומיות" לאקרנים, ולדבריו גדל במרחק קצר מהמקום שבו גרנט נולד. "כמי שהגיע מבריסטול, הייתי מודע מאוד לקרי, לקשר שלו עם עיר הולדתו ולביקורים הקבועים שלו בבריסטול, לראות את אמו, שהעדיפה להישאר בבית שקנה לה, על פני לעבור ולחיות בקליפורניה".
"התחלתי עם עמוד פייסבוק שנקרא "Cary Grant’s Bristol", מכוון שהרגשתי שלמרות שאנשים ברחבי העולם ידעו על קרי ושהוא הגיע מאנגליה, רבים לא ידעו שלמעשה הוא הגיע מבריסטול, ובריסטול עצמה לא נראה ש'חגגה' את הישגיו המדהימים", מסביר סלייטר, "לכן חשבתי שאעשה 'תחנת מידע אחת' לכל ענייני קרי גרנט וקשריו לעיר הולדתו. בשל התשוקה שלי לקשר שלו לבריסטול, התמזל מזלי לפגוש ולדבר עם כמה מקרוביו, חבריו וקולגות למקצוע".
"הרעיון ל- Cary Grant’s Style הגיע מהעובדה שביליתי שעות רבות בגלישה באינטרנט בניסיון להבין מה הפך את קרי לכל כך אלגנטי בעיני העולם. מצאתי אחרים שחיפשו את אותו מידע, וחשבתי שזה יהיה רעיון טוב לאסוף את כל המידע במקום אחד. מי עשה את הנעליים שלו? מי עשה את החליפות שלו? איזה אפטר שייב העדיף? בדף הפייסבוק, כרגע, אין את כמות המידע שקיוויתי שתהיה, אבל בסופו של דבר יהיה בו הרבה יותר והוא יקושר לאתר מותאם אישית שייתן את כל התשובות לשאלות שאנשים שואלים על קרי והאלגנטיות העל-זמנית שלו".
מה לדעתך ייחודי בסגנון של גרנט?
"בכל הקשור לבגדים, הוא תמיד היה לבוש בטוב טעם ובסגנון קלאסי, מושפע במתינות מהאופנה העכשווית. הוא בייחוד התלבש כך בציבור, דבר שהשתלם לאין שיעור בכל הקשור למותג 'קרי גרנט'. קרי זכור לפחות, אם לא יותר, בימינו, בשל הסטייל העל-זמני שלו, מאשר בשל רבים מסרטיו.
"קרי היה זהיר מאוד לגבי 'הדימוי של קרי גרנט' ומודע באופן מדהים למותג 'קרי גרנט' שהוא יצר במשך השנים. הוא ידע מה הציבור מצפה מקרי גרנט ומה הוא לא יקבל. אישית, אני חושב שזה ודאי היה קשה מאוד לקרי לשמור על הדימוי המושלם שהוא יצר, לאורך כל אותן שנים, וזו עדות למחויבות שלו למה שיצר. הוא קיבל עצה בגיל צעיר מאביו ומעמיתיו והבין שלהתלבש במה שהוערך כסגנון 'קלאסי', יועיל לו בקריירה.
"קשה מאוד למצוא משהו שקרי לבש ולא נראה עכשווי או עדיין נעים לעין גם במאה ה-21. אצל קרי לא היו מכנסיים מתרחבים או שרשראות חרוזים… מה שלצערי אי אפשר לומר על פרנק סינטרה…
"למרות שבגדים היו חלק חשוב אצל קרי וחלק מהאלגנטיות שלו, יהיה לא הוגן שלא לציין את ההתנהלות והצורה שבהן הוביל את עצמו. האיש ידע באופן טבעי איך ללבוש חליפה ואיך להתנהל בציבור ולפני המצלמה".
באיזה מסרטיו אתה חושב שהסטייל שלו היה הטוב ביותר?
"בדרך כלל אם מתפרסמת בימים אלה כתבה על קרי במגזין או און-ליין, זה על הסטייל שלו ובדרך כלל זה בהקשר לסרטו של היצ'קוק "מזימות בינלאומיות". מפורסמת כיום היא החליפה מצמר קל עם רכיסה של שורת כפתורים אחת, שהוא לבש ברוב סרטיו. קראתי כתבה לאחרונה שאמרה שהסרט לא היה על 'רוג'ר ת'ורנהיל' (קרי גרנט), אלא על חליפה ומה קורה איתה. אני חושב שזה מסכם את הסרט לחלק מהצופים, למרות שאני בטוח שאחרים לא יכולים רק לשבת וליהנות מהסרט בלי לנתח בו כל דבר. יש עדיין ספקות לגבי מי למעשה עשה את החליפה המפורסמת, ויש סיבה להאמין שכ-16 חליפות נעשו: אחת על ידי Kilgour בלונדון והאחרות על ידי Quintino שהתווית שלו נראית היטב על המסך. בתשובה לשאלתך, אני חושב ש"לתפוס גנב" הוא דוגמה לסטייל האלגנטי והייחודי של קרי, החל מבגדי חוף, קז'ואל, בגדי ערב ואפילו האאוטפיט הנכון ללבוש אם אתה רוצה להשקיף על שוד…" .
מה הסרט האהוב עלייך איתו?
"שלושת הסרטים האהובים עליי ביותר הם: "חידון בחרוזים" (Charade, 1963), "מזימות בינלאומיות" ו"לתפוס גנב" – בכולם אני מוצא את עצמי צופה שוב ושוב. אם הייתי צריך לבחור, זה היה "מזימות בינלאומיות". אני חושב שהיצ'קוק 'שיחק אותה בגדול' עם התסריט, הליהוק, הצילום ופס הקול של ברנרד הרמן".
מי אתה חושב הייתה השחקנית המוצלחת ביותר מבחינת סטייל, ששיחקה לצדו?
"גרייס קלי ב"לתפוס גנב" נראית פשוט נהדר. אדית הד עיצבה את כל התלבושות שלה… האם צריך להוסיף?".
לאילו שחקנים אחרים אתה חושב שיש סטייל נהדר?
"כשאת אומרת 'יש סטייל נהדר', אני מניח שהכוונה לשחקנים שעדיין איתנו. זה מעניין, מכוון ששמתי לב לאחרונה שיש כבוד או מעבר ללבישת בגדים בסגנון 'קלאסי', מחוץ למסך, על ידי רבים מכוכבי הקולנוע כיום. יו ג'קמן, ברדלי קופר, בן אפלק הם רק כמה מהשמות. אבל לכולם נראה שחסר המשהו המיוחד הזה, למרות שג'קמן מתקרב למוצלח… גם התרשמתי ממאט לה בלאנק לאחרונה".
אתה חושב שג'ורג' קלוני הוא קרי גרנט מודרני?
"כמובן שה'טוען לכתר' של קרי, הברור מאליו, הוא ג'ורג' קלוני, שלא רק לבוש היטב, אלא גם יש לו תכונות שהזכרתי קודם. הוא נראה טוב ויודע כיצד להתנהל. אני לא בטוח שג'ורג' צריך לדמות עצמו לקרי גרנט, אני חושב שכמו לקרי, גם לג'ורג' יש את 'זה' וזה בא לו באופן טבעי.
"ריצ'רד טורגרוסה (Richard Torregrossa) שכתב ספר שנקרא: 'קרי גרנט: חגיגה של סטייל' (Cary Grant: A Celebration of Style), כותב כעת ספר דומה על ג'ורג' קלוני, אז הוא כנראה חושב שיש איזשהו קשר".
אתה חושב ש'רוג'ר ת'ורנהיל' הוא האב-טיפוס של 'דון דרייפר' ("מד מן")?
"אני חושב ש'דון דרייפר' הוא מיליון מיילים רחוק מ'רוג'ר ת'ורנהיל' (קרי גרנט) מבחינת הדמות, אבל אי אפשר לא לראות את הדמיון בין סיקוונס הפתיחה של "מד מן" וזה של סול באס ב"מזימות בינלאומיות". אנו רואים ב'דון דרייפר' דמות מורכבת יותר עם צד אפל יותר מאשר קרי הרשה לעצמו אצל 'רוג'ר ת'ורנהיל'. אין ספק ששניהם היו גברים משדרות מדיסון, אבל כאן הדמיון נגמר. למרות שבאופן מוזר, כשחושבים על זה… 'דון' למעשה גנב זהות, בעוד שעל 'רוג'ר' הוטלה זהות אחרת… וארצ'יבלד ליץ' למעשה יצר אחת".
***
השבוע ערך מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ", אורי קליין, ראיון מול גולשים ששאלו אותו שאלות. זאת השאלה שאני שאלתי והתשובה שקיבלתי:
"מעולם לא אכלתי ביצה בחיי", אמר היצ'קוק. "באמת, מעולם?", שאלתי. "אפילו לא אחת", אמר, "אני מניח שיש ביצים בכמה מהדברים שאני אוכל, אבל לא אוכל להתמודד מול ביצה 'ערומה'". "מה לגבי סוגים אחרים של ביצים, כמו קוויאר?", שאלתי. "מבחינתי זה לא סוג אחר של ביצה. למרות שכפי שאתה מתאר… זו ביצה". "האם אנין טעם שמעולם לא טעם ביצה, הוא אנין טעם מושלם?", שאלתי. "מעולם לא טענתי שאני אנין טעם", אמר היצ', "אני חושב שתגלה שרוב התיאורים האקזוטיים שאנו משיגים הם בדרך כלל לא נכונים, ותמיד מגיעים ממקורות רחוקים".
השיחה הזו התקיימה ב-1942 במסעדת "מייק רומנוף" (שפעלה בשנים 1941-1962) ב-בברלי הילס. היצ'קוק הזמין סטייק. ג'וזף קוטן, שזה אך נבחר לשחק בסרטו הבא של הבמאי, 'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943), הזמין אומלט. האומלט היה הטריגר לנושא השיחה: ביצים. קוטן כתב עליה בספרו האוטוביוגרפי: "Vanity Will Get You Somewhere".
על חיבתו של היצ'קוק לאוכל ניתן להבין ממראו. בספר הביוגרפי "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מתאר הכותב, דונלד ספוטו, את הראיון העיתונאי הרשמי הראשון שהעניק היצ'קוק בארה"ב, ב-1937, במסעדת 'מועדון 21' (21 Club) בניו יורק, לעיתונאי אלן. ה. סמית, שהצטרף לארוחה: "היצ'קוק אמר לסמית שאמריקה מפורסמת באומצות ובגלידה שלה ולכן הוא מקפיד ליהנות משניהם. הוא הודה שהוא מזמין לארוחת בוקר גלידת וניל ועליה מעט ברנדי, וסיפר שבכל ארוחת צהריים וארוחת ערב התפריט אחד הוא: מנה כפולה של אומצה דשנה. סמית חשב שהיצ'קוק מגזים, אבל בסוף הארוחה, כשהזמינו כולם קפה, הדהים היצ'קוק את העיתונאי והזמין עוד מנת אומצה, שתוגש לאחר פרפרת הגלידה. אחרי האומצה השנייה אכל עוד מנת גלידה, וכשקרא למלצר, חשבו הנוכחים שעכשיו ילכו סוף סוף, אבל היצ'קוק הזמין אומצה שלישית, והפעם, כדי שלא לעכב את בני לווייתו, ביקש שתוגש לו הגלידה עם הסטייק".
"אני מוצא סיפוק באכילה. זה תהליך נפשי ולא גופני דווקא", צוטט לאחר מכן הבמאי בכתבתו של סמית, כך על פי הכתוב בביוגרפיה, "יש שני סוגי אכילה – אכילה כדי להתקיים ואכילה לשם הנאה. אני נהנה מן הציפייה לאוכל טוב, לא פחות משאני נהנה מן הציפייה ליציאה לחופשה או להצגה טובה". אלא שכשהיצ'קוק קרא את הציטוט בעיתון, הוא הצטער עליו, כך על פי הכתוב, שכן מאותו זמן הפכו הרגלי האכילה שלו לחומר שמשביע עיתונאים.
בהתאם לחיים האמיתיים, אוכל היווה מוטיב מרכזי גם בסרטים של היצ'קוק. הרבה יותר מכפי שניתן לצפות מאדם שהבסיס הקולינרי שלו התגבש באנגליה, מכל המדינות בעולם. ומכוון שאוכל הולך טוב עם חגיגות, החלטתי שזה יהיה נושא הפוסט לציון שנה ראשונה לבלוג "היצ'קוקולוגית". בתיאבון.
אמנויות שונות התעסקו באוכל לאורך ההיסטוריה. כתבו עליו, ציירו אותו, צילמו אותו. כמוצר צריכה קיומי, בסיסי, הוא מסמל חיים, מוות, מין, מעמד, משפחה. החל מהתפוחים של סזאן, הבולבוסים של ואן גוך וקופסאות המרק של אנדי וורהול, ועד ה"תשאיר את האקדח, קח את הקנולי" והתפוזים-שלפני-המוות ב"הסנדק" (הגם שקופולה טען שזה מוטיב מקרי) ואין ספור סרטים על שפים ו/או על מסעדות.
אצל היצ'קוק זה לא המוטיב המוכר ביותר (ע"ע בלונדיניות, מראות, משטרה, מדרגות וכו') ובהתאם לא המקושר מידית עם סרטיו. אבל הוא קיים לאורך כל הדרך. בנאומו בזמן קבלת פרס מפעל חיים של המכון האמריקאי לקולנוע, ב-1979, אמר היצ'קוק: "אדם לא חי רק בשביל רצח. הוא זקוק לחיבה, הכרה, עידוד, ומידי פעם ארוחה דשנה".
היצ'קוק השתמש באוכל כסמל, לעתים קומי, להצביע על התנהגות או על מצב מחשבתי של הדמויות. ב'אנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק', נכתב: "בהתחשב בחיבה של היצ'קוק לאוכל ושתייה – הוא היה ידוע בארוחות השופעות שלו, שלוו באופן קבוע ביין ולעתים קרובות שלחו אותו לתנומת צהריים – זה לא מפתיע שלאכילה ולשתייה, פעילות אנושית חיונית ואירוע למפגשים חברתיים על המסך ומחוצה לו, יש חשיבות מיוחדת בסרטיו. מה שמפתיע זה הנוכחות השלילית המוחצת שיש לו. גם כשהארוחה מושלמת, כמו ארוחת הצהריים מ"21" (אותה מסעדה מהראיון הראשון שלו בארה"ב) ש"ליסה" (גרייס קלי) הביאה לדירה של "ג'פריס" (ג'יימס סטיוארט) ב'חלון אחורי' (Rear Window, 1954), כדי לחגוג מה שהם מאמינים כשבוע האחרון לפני הורדת הגבס מרגלו של "ג'פריס" – זה מושלם מידי ומסמל את אי ההסכמות שלהם לאורך הדרך לגבי סגנון חיים משותף".
ארוחות משפחתיות, כמו זו של "צ'ארלי ניוטון" (תרזה רייט) ב'צל של ספק' או כמו של "אריקה" (נובה פילבים) ב'צעירים ותמימים' (Young and Innocent, 1937) – מתוארות כחוויה קשה בגלל רגשי האשמה של אותן דמויות על המידע שהן חייבות להסתיר משאר המשפחה. ארוחות מהוות מפגש מנחם שהופך לעתים לדיון או ויכוח, כפי ש"הדוד צ'ארלי" (ג'וזף קוטן), רוצח האלמנות ב'צל של ספק', מתבטא בכעס נגד האלמנות חסרות המשמעות בעיניו.
אוכל מסמל גם מוות: ב'חבל' (Rope, 1948) ארוחת הבופה מוגשת על תיבה שבתוכה שוכבת גופה, בעיצומו של מפגש חברתי – סמל לקניבליזם. על "פיליפ" (פארלי גריינג'ר), מי שלפני שעה קלה חנק למוות, יחד עם חברו, את האדם ששוכב בתיבה, מסופר כי חנק בילדותו תרנגול. כמובן שבארוחה מוגש עוף, מנה שחוזרת על עצמה בסרטים של היצ'קוק, חובב ציפורים על שלל צורותיהן.
ב'סחיטה' (Blackmail, 1929) "אליס" (אנני אונדרה) דוקרת את הצייר שמנסה לאנוס אותה, בין שתי ארוחות: האחת, ארוחת ערב עם החבר שלה, "פרנק" (ג'ון לונגדן) לפני שהיא פוגשת את הצייר. והשנייה, ארוחת בוקר עם הוריה שמופרעת על ידי הערת השכן על הסכין שהרגה אמש את הצייר; ב'זרים ברכבת' (Strangers on a Train, 1951), בזמן ארוחה קלה ברכבת, "ברונו" (רוברט ווקר) מציג בפני "גיא" (פארלי גריינג'ר) את תכניתו לרצח המושלם.
ב'האיש שידע יותר מידי' (The Man Who Knew Too Much, 1956), 'בן מק'קנה' (ג'יימס סטיוארט) ורעייתו 'ג'ו' (דוריס דיי), אוכלים ארוחה מרוקאית מסורתית עם בני הזוג 'דרייטונס", המרגלים האמיתיים שנחשד שהם (בני הזוג מק'קנה) – הם.
הארוחות ב'רבקה' (Rebecca, 1940) מדגישות את הזרות ואת ההיעדרות של "רבקה", רעייתו של "מקס דה ווינטר" – מבעלה ומהעולם. לקראת סוף הסרט, "ג'ק פאבל" (ג'ורג' סנדרס) מעלה את הצעת הסחיטה המנומסת שלו, על ידי לקיחת "פולקע" מסל הפיקניק במכונית של בני הזוג דה ווינטר, כרסומו, וזריקת העצם מהחלון; ב'ורטיגו' (Vertigo, 1958) ישנה הסצנה במסעדת "ארני'ס" (Ernie's – נסגרה ב-1996 לאחר 54 שנה. הסצנה צולמה באולפן ששחזר במדויק את עיצוב המסעדה מסן פרנסיסקו), שבה "גאווין אלסטר" (טום הלמור) מזמין את "סקוטי" (ג'יימס סטיוארט) שיראה את רעייתו 'מדליין' (קים נובאק), אחריה התבקש לעקוב. בהמשך יש סצנה נוספת במסעדה הזו, שתיהן נועדו להדגיש את הריחוק בין "סקוטי" ל"מדליין".
אוכל מקושר אצל היצ'קוק, כמובן למין, גם בכפלי משמעויות: כך למשל, כש"פרנסיס" (גרייס קלי) שואלת את "ג'ון רובי" (קרי גרנט) ב'לתפוס גנב' (To Catch a Thief, 1955), במהלך ארוחה, אם הוא מעדיף רגל או חזה (של עוף); ב'מזימות בינלאומיות' (North by Northwest, 1959), "איב" (איב מארי סיינט) אומרת ל"רוג'ר ת'ורנהיל" (קרי גרנט), רגע אחרי שהזמינה אותו לתא השינה שלה ברכבת לאחר הפגישה ה"מקרית" בתא האוכל: "במקומך לא הייתי מזמינה קינוח". והוא בתגובה עונה לה: "הבנתי את המסר".
גם ב'הנודעת' (Notorious, 1946) היצ'קוק מערבב בין תשוקות במהלך סצנת הנשיקה הארוכה (עם הפסקות נשימה. בשם הצנזורה) בין "אליסה הוברמן" (אינגריד ברגמן) ל"דוולין" (קרי גרנט): "שלוש דקות שבהן גרנט וברגמן מכרסמים זה את שפתיו ואוזניו וצווארו של זה, בעודם משוחחים על ארוחת ערב", כך על פי הביוגרפיה על הבמאי. אגב, בסרט הזה דווקא מוטיב השתייה (בקבוקי יין עם אורניום) תופס מקום מרכזי, כמו בהרבה סרטים אחרים של היצ'קוק (החל מכוס החלב ב'חשד' ועד הבירה, הברנדי והמרגריטה ב'פרנזי'), אולם הנושא יחכה לפוסט נפרד.
נחזור לאוכל: 'פסיכו' (Psycho, 1960) הוא הסרט הראשון של היצ'קוק שכבר קישר בצורה מפורשת את התיאבון לאוכל ולמין. זה אמצע היום וארוחת צהריים היא הסיבה הרשמית ליציאתה של "מריון" (ג'נט לי) מהעבודה, אולם פגישתה עם "סם" (ג'ון גאבין) בחדר המלון נועדה למטרה אחרת לגמרי – כך מבהיר לנו הבמאי מיד בהתחלה.
מאוחר יותר, כש"מריון" מגיעה למוטל הנידח, בעל המקום, "נורמן" (אנתוני פרקינס), מזמין אותה לארוחה קלה בביתו: "רק סנדוויצ'ים וחלב". אלא שכשהוא עולה לבית היא שומעת מרחוק את אמו אומרת לו: "אני לא ארשה שתביא נערות צעירות זרות לארוחה. ואחרי הארוחה? מוזיקה? לחישות? תגיד לה שהיא לא תשביע את רעבונה באוכל שלי… או בבני".
אבל השיא בכל הקשור לאוכל בכלל, ולאוכל, מין ואלימות בפרט, מגיע ב'פרנזי' (Frenzy, 1972), סרטו האחד לפני אחרון של היצ'קוק – שהחזיר אותו לצלם בעיר הולדתו, לונדון, ואשר עלילתו מתרחשת ברובה בקובנט גארדן: "הוא התעקש להשתמש כבאתר צילומים בשוק המזון של קובנט גארדן לפני הריסתו, בעודו נראה כפי שהיה בימי ילדותו, כשהיה הולך לשם עם אביו [שהיה בעל מכולת]", נכתב בביוגרפיה על הבמאי.
"מחוץ לבמת הצילומים היה האוכל נושא השיחה היחיד שעניין אותו", סיפרה השחקנית אנה מאסי, באותו ספר, "לאחר מכן הבנתי שזה נושא הולם בהחלט, שכן הסרט שעשינו היה גדוש מאכלים. היצ'קוק סיפר לכל מי שהיה מוכן להאזין על ימי ילדותו בלונדון הישנה, על העגבניות המרוקאיות שאפשר היה לקנות בקובנט גארדן ב-1901 וגם עכשיו, ב-1971, על פרי ההדר מישראל (שאגב, מוזכר בסרט עצמו כשהרוצח – סוחר פירות – מספר איך היה רוצה לנסוע ל-יפו "מקור הפירות"), הענבים מספרד והירקות מקליפורניה".
"היצ'קוק דיבר על מאכלים ועל מתכונים ומסעדות בכל העולם כמו גבר המספר על אהבותיו; ולכל מי שידע כיצד התנהלו חייו באמריקה היה ברור שהמזון ב'פרנזי' הוא בגדר אובססיה. הוא התרגש מענייני אוכל יותר משהתרגש מכל דבר אחר, ויחסו לאוכל היה כמעט מיני", נכתב עוד באותה ביוגרפיה.
ואכן, 'פרנזי' גדוש באוכל, ברובו ירקות ופירות, משל מדובר היה בסרט איטלקי או צרפתי או כזה שמתרחש במדינה שבה האוכל הוא סממן תרבותי. האוכל בסרט מתקשר בדרך כלל לאלימות מינית: למשל, כששני גברים נכנסים לפאב מקומי ודנים ברוצח התורן שהפך לשיחת היום בעיר, הם עושים זאת תוך כדי הזמנת פשטידת רועים ובירה; הרוצח בסרט, "בוב ראסק" (בארי פוסטר), כאמור סוחר פירות בשוק, מגיע למשרדה של "ברנדה בלייני" (ברברה לי האנט) שאוכלת באותו זמן ארוחת צהריים. לרוע מזלה, גם מזכירתה יצאה באותה שעה לארוחת צהריים, מה שמאפשר ל"ראסק" לאנוס ולרצוח אותה, ובין לבין לנגוס בתפוח.
כש"המפקח אוקספורד" (אלק מקאואן) מהסקוטלנד יארד, יושב במשרדו בפתחה של החקירה, הוא עושה זאת תוך כדי אכילת ארוחת הבוקר שלו שמורכבת מביצי עין ונקניקיות. הוא מאפיין את דמותו של הרוצח ("שונא נשים, אימפוטנט, סדיסט") שטרם נתפס, תוך שהוא מספר לעמיתו על כך שרעייתו החלה בימים אלה ללמוד בקורס בישול (כנראה בסגנון המטבח הצרפתי).
לקורס הבישול הזה משמעות בהמשך, בשתי סצנות ארוחה בביתו של המפקח, שבהן הוא דן עם אשתו על החקירה וזו מספקת לו נקודות מבט חדשות על העניין. ארוחה אחת כוללת מרק דגים בעל מרכיבים משונים (שהמפקח יורק בחזרה לסיר, כשאשתו לא רואה) ו"ציפור צלויה", כהגדרת האשה – שליו בענבים. "עלינו למצוא אותו [את הרוצח] לפני שהרעב יציק לו שוב", הוא אומר לאשתו.
בארוחה הבאה, שנערכת לאחר שהרוצח נתפס ונאסר, הוא שואל את אשתו: "מה החוש שלך אומר לך שאני רוצה לאכול?", והיא עונה לו: "סטייק ותפוחי אדמה". אלא שלמרות רצונו במנה פשוטה, האשה מממשיכה להפגין יצירתיות מלימודי הבישול ומגישה לו רגל של חזיר בנוסח קאן ברוטב מעיים. גם כאן נרשמת בחילה מצדו של הבעל-המפקח (האם זו ביקורת סמויה במלחמת התרבויות בין אנגליה לצרפת?). היא גם משכנעת את בעלה שהרוצח שנאסר אינו האדם הנכון וכי יש להוציאו מבית הסוהר: "האם הוא יקבל משהו [בשל הטעות בזיהוי]?", היא שואלת. "רק קצת כסף", הוא עונה. "אז תזמין אותו לארוחה. אני אכין ברווז ברוטב דובדבנים".
ואגב, רצונו של המפקח בארוחה לא מתוחכמת שמורכבת מסטייק ותפוחי אדמה, אינה מקרית. אם הזכרתי בתחילה את חיבתו של היצ'קוק לאומצה, הרי שהייתה לו אהבה קולינרית נוספת: תפוחי אדמה. בביוגרפיה על היצ'קוק נכתב שבילדותו זה היה מזונה העיקרי של משפחתו ושל תושבי שכונתו, לייטונסטון, בני מעמד הביניים, מכוון שהיה ירק זול, משביע ומזין. "כל מי שסעד על שולחנו של אלפרד היצ'קוק ידע שבכל ארוחה (חוץ מאשר בתקופות שבהן שמר על דיאטה חמורה במיוחד) יוגשו תפוחי אדמה. הם הוגשו מבושלים, אפויים, ובשנים האחרונות, כשלקה בשיניו – גם מעוכים".
היצ'קוק ביטא את חיבתו לאותו ירק משעמם, אך טעים, באחת הסצנות הזכורות ביותר מסרטיו, ב'פרנזי': הרוצח "ראסק", שמתגורר בקובנט גארדן שהיה כאמור שוק שוקק בזמנו, מחביא את גופת האשה שרצח בשק תפוחי אדמה ומעמיסה על משאית. אלא שהוא מגלה שסיכת הדש שלו בעלת ראשי התיבות של שמו, נעלמה – ונותרה בידה של הנרצחת. הוא מיד עולה על המשאית, שמתחילה בנסיעה, ומבלה דקות ארוכות בין שקי תפוחי אדמה בניסיון למצוא את הסיכה. בהמשך, אבק תפוחי האדמה שניגב מעל בגדיו בפונדק דרכים, יהיה הרמז שיסגיר אותו.
***
ואחרי כל כך הרבה אוכל, מתבקשת גם דיאטה. היצ'קוק, כידוע, הופיע קצרות כמעט בכל סרטיו. אלא שב'סירת הצלה' (Lifeboat, 1944) הוא נתקל בבעיה, שכן העלילה מתרחשת בלב ים: "בדרך כלל אני משחק עובר אורח, אבל איך אפשר להמציא עובר אורח באוקיינוס?", הסביר היצ'קוק לבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו": "באותה תקופה שמרתי על דיאטה חמורה מאוד והתקדמתי לאיטי לעבר המטרה, שהייתה להוריד 50 ק"ג ולרדת מ-150 ל-100 ק"ג. החלטתי להנציח את הרזייתי ובמקביל גם להשיג את מטרתי, בכך שאדגמן לתמונות 'לפני' ו'אחרי' של טיפול הרזיה". ואכן, הופעת האורח שלו באותו סרט היא פרסומת לדיאטה שמופיעה בעיתון שאוחזת אחת הדמויות.
פרט הטריוויה הקולנועי הלעוס ביותר הוא שהיצ'קוק מעולם לא זכה בפסלון המוזהב של האקדמיה האמריקאית לקולנוע – האוסקר. לא בקטגוריית הבימוי, לא בהפקה, בקושי רב בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. כל כך בקושי, שרק סרט אחד שלו, "רבקה" (1940 ,Rebecca) זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אולם כמקובל בקטגוריה זו הפסלון הוענק אחר כבוד למפיק – דיוויד. או. סלזניק (1902-1965), שזכה בו גם בשנה שלפני על "חלף עם הרוח".
טקס האוסקר ה-13 נערך ב-27 בפברואר 1941, במלון בילטמור בלוס אנג'לס, בהנחיית בוב הופ. זה היה הטקס הראשון שבו השתמשו במעטפות חתומות, על מנת לשמור את שמות הזוכים כהפתעה. "רבקה", הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים בארה"ב (והסרט ה-24 מתוך 53 שלו) היה מועמד ליותר פרסי אוסקר מכל סרט אחר של הבמאי – 11 – אך זכה בסופו של דבר רק בשניים: פרס הסרט הטוב ביותר ופרס על צילום בשחור-לבן.
מולו, בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, התמודדו סרטים כמו "סיפור פילדלפיה" (The Philadelphia Story), "הדיקטטור הגדול" (The Great Dictator), ו"ענבי זעם" (The Grapes of Wrath) וגם סרט נוסף של היצ'קוק, "כתב זר" (1940 ,Foreign Correspondent), שהיה מועמד באותו טקס לשישה פרסים בסך הכל, אך לא זכה באף אחד מהם.
לורנס אוליבייה (1907-1989), ששיחק את "מקסים דה ווינטר" ב"רבקה", היה מועמד בקטגוריית השחקן הטוב ביותר, אולם הפסיד לג'יימס סטיוארט ב"סיפור פילדלפיה". ג'ואן פונטיין (נ' 1917), ששיחקה את "גברת דה ווינטר", הייתה מועמדת בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר, אולם הפסידה לג'ינג'ר רוג'רס ב"Kitty Foyle". שנה לאחר מכן, בטקס ה-14, זכתה פונטיין באוסקר על תפקידה ב"חשד" (1941 ,Suspicion) של היצ'קוק.
גם היצ'קוק היה מועמד בטקס ה-13, לראשונה, לפרס הבמאי הטוב ביותר. כמי שאך זה הגיע לארה"ב, מאנגליה, שם זכתה עבודתו לזלזול מצד אנשי התרבות המעונבים שלא חיבבו את אמנות הקולנוע באופן כללי (למעט, אולי, סרטים גרמנים) – ייתכן וחשב לעצמו שמדובר בתחילתה של ידידות מופלאה בינו ובין האקדמיה לקולנוע. היא כמובן לא הייתה מופלאה.
היצ'קוק הפסיד באותה שנה את הפרס לג'ון פורד שביים את "ענבי זעם". לימים הוא יהיה מועמד עוד ארבע פעמים בקטגוריית הבימוי, על: "סירת הצלה" (1944 Lifeboat,), "בכבלי השכחה" (Spellbound, 1945), "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) ו"פסיכו" (Psycho, 1960) – ויפסיד פעם אחר פעם.
מלבד "רבקה" ו"כתב זר", גם הסרטים: "חשד" (Suspicion, 1941) ו"בכבלי השכחה" היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. הם הפסידו. דווקא סרטים אחרים שלו כמו "ורטיגו" (Vertigo, 1958), "חלון אחורי", "פסיכו" ו"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959), שזכו לשימור על ידי המכון הלאומי לקולנוע בספריית הקונגרס האמריקאית, או שהוגדרו על ידי המכון האמריקאי לקולנוע בין 100 הסרטים הטובים של המאה ("ורטיגו" אף זכה לטייטל: הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים) – לא היו מועמדים לאוסקר כסרט הטוב ביותר.
סרטים של היצ'קוק זכו ל-52 מועמדויות בסך הכל בשלל הקטגוריות של האקדמיה לקולנוע: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, שחקנים ראשיים ומשניים, תסריט, צילום, אפקטים מיוחדים וכן הלאה. הם זכו בשישה פרסים: "רבקה" על הסרט הטוב ביותר ועל צילום בשחור לבן; "חשד" – פרס השחקנית הטובה ביותר לג'ואן פונטיין; "בכבלי השכחה", פרס עבור קטע מוזיקלי; "לתפוס גנב", פרס עבור צילום בצבע; ו"האיש שידע יותר מידי", פרס עבור השיר הטוב ביותר ל"קה סרה סרה".
"היית מרוצה מ"רבקה"?", שאל הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי פרנסואה טריפו, את היצ'קוק, בספר הראיונות של השניים. "זה לא סרט היצ'קוקי", ענה לו היצ'קוק, "זו מעין אגדה והעלילה עצמה שייכת לסוף המאה ה-19. זה היה סיפור די מיושן שיצא מהאופנה. "רבקה" הוא סיפור שחסר לו הומור".
לשאלה האם חשש לצלם לראשונה סרט אמריקאי, ענה היצ'קוק: "זה סרט בריטי לחלוטין. הסיפור אנגלי (מבוסס על ספר של דפנה דה מורייה), כך גם השחקנים והבמאי. [אולם] בהכרח הייתה השפעה אמריקאית גדולה על הסרט, תחילה מצדו של סלזניק, אחר כך מצדו של המחזאי רוברט שרווד שכתב את התסריט מנקודת מבט צרה פחות מזו שהיינו מקבלים באנגליה".
"זה האוסקר היחידי שקיבלת?" שאל טריפו. "מעולם לא זכיתי באוסקר", ענה לו היצ'קוק.
ב-1967 קיבל היצ'קוק את פרס מפעל חיים ע"ש ארווין תלברג, הידוע גם כ"אוסקר של כבוד". העניק לו את הפסלון הבמאי רוברט וייז ("סיפור הפרברים") והיצ'קוק בתגובה, כנראה לעלבון שחש מהאקדמיה האמריקאית לקולנוע, נאם את הנאום הקצר ביותר בתולדות הטקס: "תודה".
***
אגב, גם צ'ארלי צ'פלין, אורסון וולס, פריץ לאנג, הווארד הוקס, רוברט אלטמן, סם פקינפה, ג'ון קאסווטס, סטנלי קובריק, סידני לומט, בריאן דה פלמה, ארתור פן, פדריקו פליני, אקירה קורסוואה, אינגמר ברגמן, ג'ורג' לוקאס, דיוויד לינץ', ספייק לי, טים ברטון ואחד – טרנטינו, לא זכו (או טרם זכו) בפסלון המוזהב על בימוי (חלקם זכו באוסקר של כבוד או באוסקר בקטגוריות אחרות כמו משחק או תסריט).
היצ'קוקולוגית 