ארכיון רשומות מהקטגוריה "IMDb"‏

*זהירות, ספוילרים

באיחור של כמעט בדיוק 70 שנה (הסרט יצא לאקרנים בארה"ב, בינואר 1944) צפיתי הבוקר, לראשונה, ב"סירת הצלה" (Lifeboat) – סרט שהיצ'קוק ביים בשלהי מלחמת העולם השנייה, עוסק בה, ומוגדר כסרט מלחמה, למרות שיש בו גם מסרטי האדם-מתמודד-עם-איתני-הטבע וכמובן מהמותחן. ההמתנה הייתה משתלמת, בהתחשב בעותק ה-DVD האיכותי שהזמנתי לאחרונה מחו"ל, אך בעיקר בגלל העלילה המטלטלת כמו הסירה הרעועה שבתוכה נעו הדמויות. סרט עם מעט מאוד אופטימיות, אם בכלל, לגבי גורלן הצפוי של הדמויות – הוא גורל המין האנושי. האנושות כצפה לעבר אופק לא ברור, על קרקע לא יציבה, נתונה לחסדי הטבע או לכוחות חזקים וגדולים ממנה ומחפשת כיוון. יצא שאני קצת פיוטית היום.

מדובר בסרט מרתק, כאשר השיטה החדשה שלי לבדוק אם סרט הוא אכן כזה, היא כמות הפעמים שבמהלכו אני מתפתה להסתכל בסמרטפון. כאן הפעמים היו בודדות, אולי שתיים-שלוש. גם לא נכנסתי ל-IMDb במהלך הצפייה כדי לבדוק פרטי טריוויה על ההפקה והשחקנים – מחלה מודרנית נוספת.

העלילה בקצרה: שמונה אנשים שספינתם שקעה באוקיינוס האטלנטי, מתקבצים לכדי סירת הצלה רעועה אחת. לסירה מטפס אדם נוסף שמבקש מקלט: קברניט נאצי של U-boat – צוללת מלחמה גרמנית שהטביעה את ספינתם. חוסר האמון של האמריקאים כלפי אותו גרמני, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, לצד שוני שקיים גם ביניהם (הבדלי דעות פוליטיות ומעמדות חברתיים) וכן חוסר הוודאות, הרעב והצמא שמחלחלים בכולם, יוצרים אינטראקציה מותחת שהיא בסיס הסרט.

הסרט מבוסס על סיפור שכתב ג'ון סטיינבק (1902-1968), זוכה פרסי פוליצר ונובל לספרות, ומי שספריו הניבו סרטים כמו "ענבי זעם" (1940, בימוי: ג'ון פורד) ו"קדמת עדן" (1955, בימוי: איליה קאזאן). סטיינבק היה מועמד שלוש פעמים לאוסקר על כתיבת תסריטים ל-"ויוה זאפטה" (1952, בימוי: איליה קאזאן), "A Medal for Benny" (מ-1945, בימוי: ארווינג פישל) וכן ל-"סירת הצלה". גם היצ'קוק היה מועמד לאוסקר על בימוי "סירת הצלה" – שניהם לא זכו במקרה זה (או בכלל) בפרס.

"בהתחלה הזמנתי את הנושא מג'ון סטיינבק ועבודתו לא הייתה שלמה…", הסביר היצ'קוק למבקר הקולנוע ולבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת בבל והאוזן השלישית, 2004), "ולקחתי כותב אחר, ג'ו סוורלינג, שעבד בעבר בשביל פרנק קפרה. כשהתסריט הסתיים ועמדנו להתחיל בצילומים, שמתי לב שלסיקוונסים אין סיום של ממש ונאלצתי לתת לכל אפיזודה צורה דרמטית".

עוד אמר: "סירת הצלה" הושפע רק מהמלחמה. הוא היה מיקרוקוסמוס של המלחמה. רצינו להראות שבאותו רגע היו בעולם שני כוחות: הדמוקרטיה והנאציזם. אבל המדינות הדמוקרטיות היו שקועות באנדרלמוסיה, בעוד שהגרמנים ידעו לאן הם רוצים להגיע. המטרה הייתה לומר לדמוקרטיות, שחובה עליהן לקחת החלטה לחבור ולהתאחד, לשכוח את חילוקי הדעות והמחלוקות כדי שיוכלו להתרכז באויב אחד – שהוא רב עוצמה בעיקר בגלל רוח האחדות והנחישות שלו".

הביקורות לא היללו, ואף הייתה טענה שמדובר בסרט פרו-נאצי. "אבי היה מאוד מאוכזב בגלל שהביקורת לא הייתה טובה", סיפרה בתו, פטרישיה 'פט' היצ'קוק, בסרט תיעודי מ-2005, שהתווסף לעותק של הסרט, "הוא הרגיש שזה סרט טוב. הסרט הזה וכן "כתב זר" (1940 ,Foreign Correspondent) וכל הסרטים שעשה באותו זמן, היו בעד בעלות הברית, בעד אנגליה, בעד ארה"ב".

היצ'קוק עצמו הסביר לטריפו: "מה שגרם למבקרים האמריקאים להגיב לסרט בהתלהמות כזו הוא שהראיתי גרמני שהיה עליון על הדמויות האחרות. אולם במהלך התקופה שבין 1940 ל-1941, הצרפתים נוצחו ובנות הברית היו מפולגות. חוץ מזה, הגרמני שבתחילה חשבו אותו לימאי פשוט, היה בעבר מפקד של צוללת; לכן היו כל הסיבות לחשוב שהוא מוכשר יותר מהאחרים לקחת פיקוד על הסירה, אבל ככל הנראה המבקרים חשבו שנאצי רשע לא יכול להיות ימאי טוב. הסרט זכה בכל זאת להצלחה מסוימת בניו יורק, אבל הוא לא היה מסחרי במיוחד, ולו רק בגלל האתגר הטכני. לא נתתי למצלמה לצאת כלל מהסירה, לא הראיתי את הסירה מבחוץ, ובנוסף לכך, לא היה אפילו תו מוזיקלי אחד. זה היה סרט סגפני מאוד. כמובן בכל שלטה הדמות של טלולה בנקהד".

בנקהד (1902-1968), משחקת בסרט את 'קוני', עיתונאית מתוחכמת שלאט לאט נאלצת להיפרד מסממני המקצוע והמעמד (כנראה שפעם עיתונאים היו בעלי מעמד): המצלמה שלה מושלכת לים, לאחר מכן גם מכונת הכתיבה, מעיל הפרווה וצמיד היהלומים. טריפו השווה בין דמותה של 'קוני' לזו של 'מלאני' (טיפי הדרן) ב"הציפורים", כששתיהן יוצאות מהתחכום ומגיעות אל הטבע, תוך מעבר ייסורים גופניים.

מוטיב האובדן, השזור לאורך הסרט, לא מסתכם רק בחפציה היקרים של 'קוני' שמושלכים לים. ישנה האם הצעירה שמאבדת את בנה התינוק; המלח 'גאס' שמאבד את רגלו; הצוות כולו שמאבד כיוון בניסיונו לנווט לעבר היבשה; ועד האובדן המהותי מכולם: איבוד צלם אנוש, כשהם מבצעים רצח.

זה, אגב, אחד הסרטים הבודדים של היצ'קוק שבהם מופיע שחקן אפריקאי-אמריקאי (קנדה לי בתפקיד המלח 'ג'ו ספנסר'). כאשר יושבי הסירה עורכים הצבעה לגבי מי ישמש כקברניט ויוביל אותם, 'ג'ו' שואל: "האם גם אני יכול להצביע", סמל למעמדו החברתי הנחות. כמו כן, זה אחד הסרטים היחידים של הבמאי, אולי היחידי ככל שאני זוכרת, שבהם מופיעה דמות של אדם יהודי (הגם אם יהדות או יהודים לא מוזכרים במפורש), 'גאס סמית' (בגילומו של וויליאם בנדיקס). היהודים והשחורים, כמייצגי המיעוטים הנרדפים והנחותים על ידי הנאצים. אגב, זה מזכיר לי שפעם שמעתי בדיחה, נדמה לי שהיא מיוחסת לסמי דייוויס ג'וניור (או לוודי אלן?), שאמר שלו היה בגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא היה צריך גם להתחבא וגם לנקות את הבית.

כאשר החבורה מתלבטת האם לזרוק את 'ווילי' הגרמני למים, או להצילו, אומר להם 'גאס סמית': "שמי שמידט, אבל שיניתי אותו לסמית. זה מה שיש לי נגד האנשים האלה, יותר מכל דבר אחר. הם גורמים לי להתבייש בשם שנולדתי איתו. יש לי הרבה קרובים בגרמניה. אולי הבחור הזה הוא אחד מהם. אני אומר: זרקו אותו לכרישים!". אלא שבסוף דווקא 'ווילי' הוא זה שמשליך את 'גאס' למים, בבחינת הגרמני שמשמיד את היהודי, במיקרוקוסמוס של העולם נכון ל-1944. "תזכור ששמך שמידט", אומר 'ווילי' ל'גאס', כרוצה לרמוז לו ששינוי השם לא יבטל את שורשיו היהודיים, בטח לא על פי חוקי הגזע. "אתה אוהב אותו [את השם 'שמידט'] יותר מסמית?", שואל אותו 'גאס' בתמימות, ו'ווילי' משיב: "הרבה יותר", ואז משליך את 'גאס' האומלל למים.

בתו של היצ'קוק, פט, הסבירה שהסרט, שכאמור מתאר עלילה שמתרחשת כולה בלב ים, צולם באולפן, בין היתר משום שאביה שנא לצלם בלוקיישנים חיצוניים: "הוא לחלוטין העדיף את הסט. הוא שנא לוקיישנים: אמר שיש רעש, יש מזג אוויר, יש לך את זה ואת זה… לפני שאתה מצליח לצלם סצנה. הוא הרגיש שזו [צילום באולפן] הדרך לצלם. הם חתכו את הסירה לשניים, בשביל המצלמות". כמובן שבאותה תקופה הצילום בלוקיישנים חיצוניים היה פחות נפוץ, בטח עבור סרט שמלכתחילה מתרחש בלוקיישן מורכב: לב ים.

היצ'קוק הגביל את המצלמה והפעולה למה שייתכן והיה בין מרחבי המשחק הצרים בתולדות הקולנוע, אתגר טכני שהיה חביב עליו, אולם הגביל אותו לכך שרוב הסרט התבסס על משחק ודיאלוג – היבטים שהיו פחות אהובים עליו בכל הקשור לעשיית סרט. גם מול סרטים מוגבלי מרחב אחרים שלו, כמו "חבל" או "חלון אחורי" – ב"סירת הצלה" המרחב היה מצומצם ביותר.

היצ'קוק עזב את מולדתו, אנגליה, לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, בעקבות הצעות עבודה שקיבל מהאולפנים הגדולים של הוליווד. לדבריו, הוא בכל מקרה לא היה מגויס למלחמה בשל גילו ומשקלו – אולם גם כשעבר עם אשתו ובתם לארה"ב, לבו נשאר בבית הולדתו ובעיקר בבית אמו, בלונדון. הבת פט סיפרה כי "בספטמבר [1939], כשהוכרזה המלחמה בין גרמניה לאנגליה, הוא התקשר לאמו והטלפונאי אמר לו שהקו מושבת כי המדינה במלחמה. זה הפחיד אותו". היצ'קוק ניסה לשכנע את אמו לבוא לארה"ב, אולם היא סירבה. היא הלכה לעולמה ב-1942, במהלך צילומי "צל של ספק", סרט שנטען לגביו שהוא האחרון של היצ'קוק שבו מוצגת אם חיובית. אגב, האם בסרט נקראת 'אמה' – שם אמו של הבמאי.

מודעות פרסומת

הסרטים שלי ואני בסוג של Cameo

עברה שנה וקצת מאז כתבתי כאן על גל "אירועי היצ'קוק" ששטף את המדינה, אז עם הקרנה של "פסיכו" על מסך רחב במסגרת סדרת ה'קלאסיק' שהוצגה בבתי הקולנוע של "יס פלאנט", צאתו לאקרנים של סרט הקולנוע "היצ'קוק" (2012, Hitchcock) והשידור של סרט הטלוויזיה "הנערה של היצ'קוק" (The Girl, 2012). והנה גל היצ'קוקי נוסף, אולי מרשים אף יותר, צפוי להציף את עולמנו הדל (טוב, עולמי הדל) החל מהחודש הבא – ואותו אין דרך טובה יותר לתאר, מלבד ההגדרה: היצ'קוק למתחילים. ולממש מתקדמים.

אתחיל עם המתחילים. במסגרת סדרת הסרטים השנתית 'ימים של אוסקר', שמשודרת ב-yes בשבועות שלפני טקס האוסקר (ה-86 במספר, שייערך ב-2 במארס, בלילה שבין ראשון לשני, שעון ישראל), צפוי שבוע היצ'קוק. מדובר בסרטים של הבמאי שישודרו בערוץ yes1 בתאריכים 16-22 בפברואר, בשעות אחר הצהריים. נכון, לא הזמן האולטימטיבי לצפייה בסרטים עבור האדם העובד, אבל מ-yes נמסר כי ניתן להקליט את כל הסרטים כסדרה.

רשימת הסרטים כוללת את הקלאסיקות הטובות והבסיסיות של הבמאי, בבחינת: קשה-לי-להאמין-שמישהו-לא-ראה-את-הסרטים-האלה-אבל-אף-פעם-לא-נמאס: "פסיכו" (1960), "ורטיגו" (1958) שהוגדר לפני כשנתיים כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, "הציפורים" (1963), "חלון אחורי" (1954), "האיש שידע יותר מידי" (אני מניחה שמדובר בגרסה השנייה והמצוינת מ-1956) ו"מארני" (1964). בולט בהיעדרו, כי גם הוא מה-A list: "מזימות בינלאומיות" (1959). בסבב הסרטים הזה 1:0 לטובת ג'יימס סטיוארט על פני קרי גרנט.

סרטו הראשון של היצ'קוק שהופק בארה"ב והיחידי שלו שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, "רבקה" (1940), בכיכובה של ג'ואן פונטיין, שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 96 – ישודר ב-yes3 במסגרת משבצת השידור שנקראת "הבלתי נשכחים" ביום ראשון, ה-16 בפברואר ב-22:00.

כמו כן, ביום שישי, ה-21 בפברואר, ישודר (yes1) הסרט "היצ'קוק" של הבמאי סשה ג'רבאסי בכיכובם של אנתוני הופקינס (בתפקיד היצ'קוק) והלן מירן (בתפקיד רעייתו, אלמה רוול), שהיה מועמד בקטגוריית האיפור ועיצוב השיער בטקס האוסקר של השנה שעברה, אולם כמיטב המסורת ההיצ'קוקית (שכנראה נמשכת גם כשהבמאי עצמו לא מעורב ישירות בפרויקט) – לא זכה בפרס.

ואם החגיגה שצוינה לעיל מיועדת להיצ'קוקולוגים מתחילים, הרי שזוהי רק ההקדמה לדובדבן שבקצפת המיועד למתקדמים. כל כך מתקדמים, מכוון שמדובר בסרטים של היצ'קוק, עוד לפני שהוא בכלל נהיה… היצ'קוק!

זוכרים את "התשעה של היצ'קוק" (Hitchcock 9) שגם עליהם כתבתי כאן בעבר, בפוסט שנקרא The Sound of Silence? אותם סרטים אנגלים, ראשונים ואילמים של הבמאי, ששוחזרו לקראת אירועי התרבות שעטפו את אולימפיאדת לונדון ומאז "מטיילים" בסינמטקים ברחבי העולם. אז הם סוף סוף מגיעים לארץ ויוקרנו בסינמטקים של תל אביב (מה-20 בפברואר), ירושלים (מה-21 בפברואר) וחיפה (לא מצאתי באתר הסינמטק אזכור לנושא). מלבדם, בהמשך השנה צפויים להיות מוקרנים סרטים נוספים (מדברים) של הבמאי.

מנכ"ל המועצה הבריטית בישראל, אלן גמל, מצוטט באתר סינמטק תל אביב, כאומר: "בשנת 2012 השלים מכון הקולנוע הבריטי (BFI) את פרויקט השחזור הגדול ביותר בתולדותיו והחיה מחדש את תשעת סרטיו הראשונים של אלפרד היצ'קוק. יצירות אלה, אשר הופקו בין השנים 1925 ו-1929, הן מההישגים המשמעותיים ביותר של הקולנוע הבריטי האילם ושל אחד מיוצרי הקולנוע החשובים ביותר בכל הזמנים. השותפות בין מכון הקולנוע הבריטי והמועצה הבריטית הביאה לכך שתכנית "היצ'קוק 9" הוקרנה במדינות רבות ברחבי העולם, וביניהן בברזיל, בדרום אפריקה, וכעת בישראל.
"הזמנו שבעה מוזיקאים, מהבולטים שפועלים כיום בישראל, להציג עבודות מוזיקליות חדשות שילוו את הקרנות סרטי "היצ'קוק 9" בסינמטקים של חיפה, ירושלים ותל אביב. לצד הקרנות הבכורה של הסרטים המשוחזרים, נציג בסינמטקים במהלך החודשים הקרובים יצירות מופת של היצ'קוק, כגון "39 המדרגות" ו"פסיכו"".

עוד נכתב באתר סינמטק תל אביב: "אלפרד היצ'קוק הוא אחד מיוצרי הקולנוע המפורסמים ביותר בכל הזמנים, ולמרות זאת, עשרת סרטיו הראשונים – אשר רק תשעה מהם שרדו – כמעט ואינם מוכרים. הסרטים האילמים של היצ'קוק הכרחיים להבנה של סרטיו המאוחרים יותר של היוצר. הסרטים, בהם צפו עד היום רק מעטים, כוללים הרבה מוטיבים חוזרים ואובססיות היצ'קוקיות. "היצ'קוק 9" הוא פרויקט השחזור הדיגיטלי הגדול ביותר בתולדות מכון הקולנוע הבריטי. הפרויקט מאפשר לצופים ברחבי העולם לצפות בעותקים מחודשים של הסרטים, המגלים שכבות חדשות של משמעות ומאפשרים הבנה מעמיקה יותר של עבודתו של היצ'קוק. הקרנת שישה מתוך תשעת הסרטים תלווה בפסקול חי, בביצוע מיטב הכישרונות המוזיקליים מישראל".

הסרטים שיוקרנו הם: "גן התענוגות" (1925 ,The Pleasure Garden) עם ליווי מוזיקלי של דניאל סלומון; "האיש מהאי מאן"/"תושב האי מאן" (The Manxman, 1929) – סרטו האילם האחרון של היצ'קוק, שיוקרן בליווי מוזיקלי של ערן צור; "סחיטה" (1929 ,Blackmail) – הנחשב לסרט האנגלי המדבר הראשון, למרות שיש לו גם גרסה אילמת; "שמפניה" (1928 ,Champagne); "מוסר מפוקפק" (1928,Easy Virtue); "אשת האיכר" (1928 ,The Farmer's Wife); "הזירה" (1927 ,The Ring); "הדייר" ( 1927 ,The Lodger) – שבו היצ'קוק ערך את הופעת האורח (Cameo) הראשונה שלו; ו"התדרדרות" (1927 ,Downhill). אגב, יש פער של שנה לכאן או לכאן בין שנות הפצת הסרטים הללו כפי שמצוינים באתר הסינמטק וב-IMDb – אני התבססתי על נתוני אתר הסרטים הבינלאומי.

החלטתי להעניק לסדרה "מסובך" (Twisted, יס דרמה) חמישה פרקים של חסד עד שאכתוב עליה שוב. בפרק הראשון, שעליו כתבתי בפוסט "מסובך או: חזרה לשגרתבלוג", גיליתי כמה אזכורים שניתן לשייך להיצ'קוק ובעיקר ל"פסיכו" – מה שהביא אותי לכתוב על הסדרה, אבל עלול היה, אולי, לעורר חשד שחשבתי שמדובר בסדרה איכותית. היא התגלתה כ-לא, אבל גם לא גרועה לגמרי. תלוי בכמות הסדרות שאתם מכורים להן בזמן נתון. כך או כך, החלטתי לכתוב עליה שוב בפרספקטיבה של חודש אחרי.  

את ה"התכתבות" עם היצ'קוק לא זיהיתי יותר מידי מאז אותו פרק ראשון (למעט העובדה ששם משפחתה של הדמות שנרצחה, הנערה, הוא 'קריין', שהיה גם שם משפחתה של 'מריון' ב"פסיכו" – הנרצחת המפורסמת בקולנוע). זאת, הגם שהדמות שסביבה נעה העלילה, 'דני דסאי', נער שרצח את דודתו בגיל המופלג של 11, בהחלט מלאת כריזמה א-לה 'נורמן בייטס' או 'הדוד צ'ארלי' וכל מה שהיצ'קוק לימד אותנו על איך רוצח אמור להיות מוצג בקולנוע (יפה, מושך, "השכן ממול", כזה שיהפוך לחביב הצופים, ובעיקר הצופות. היצ'קוק טען שבין בני זוג, הנשים הן אלו שמחליטות לאיזה סרט ללכת. אז כמובן שצריך לפתות אותן).

ע"פ IMDb, את 'דני דסאי' משחק שחקן קנדי צעיר בשם Avan Jogia, שלטעמי מזכיר קצת ב-וויילדיות שלו (מהמילה wild) את ריבר פיניקס, אבל בגרסה האקזוטית שלו. הוא ליהוק מצוין, לעניות-דעתי-הלא-כזאת-מומחית-בליהוק, לתפקיד הרוצח שחשוד ברצח נוסף, גם בגלל המראה שלו שהזכרתי קודם. וגם בגלל שההתנהלות שלו, מלאת הצ'ארם (השתמשתי כבר במילה 'כריזמה'), יוצרת תחושה של רצון שלי כצופה, שיתפסו אותו. אבל גם שלא…. מסוג הניסויים הפסיכולוגיים שהיצ'קוק ערך על צופיו: גרם להם לרצות שהרוצח לא ייתפס, ערער את המוסריות שלהם וכו' וכו'.

לא נתקלתי ב-PR על הסדרה, לא בארץ וגם לא באתרי בידור בעולם שאני מחוברת אליהם, למרות שעל פי IMDb, היא זכתה לעונה שנייה, מה שאומר שלא הייתה כישלון מוחלט. העלילה, הדמויות – אין בהן מהפכנות טלוויזיונית והסדרה עצמה פונה יותר לבני נוער, מכוון שהדמויות הראשיות בה הן תלמידי תיכון עסוקים בעצמם. השחקנים אגב, צעירים ומבוגרים כאחד, נראים ברובם כאילו יצאו מפרסומת של "גאפ", מה שפוגם באמינות – לא יכול להיות שיש עיירה שבה כולם כל כך יפים.

פרשיית הרצח המניעה את העלילה, בטח לא ביזארית כמו בעיירה אמריקאית טלוויזיונית אחרת: "טווין פיקס" (עיירה אמריקאית-היצ'קוק-"צל של ספק"-סנטה רוזה) והאמת שאחרי כל כך הרבה סדרות משטרה/F.B.I. שמשודרות בכל שעה נתונה, בהן רצח מפוענח לאחר 40 דקות – הסחבת של חמישה פרקים שבהן לא רק שהרצח לא פוענח, גם אין שום התקדמות משמעותית בחקירה, מעט מתישה. אבל נראה שהרצח הוא עלילת משנה לסיפור האמיתי, האלף-בית של כתיבת תסריט: יצירת משולש רומנטי, בין 'דני דסאי' לשתי חברות הילדות שלו: 'ג'ו' – שקיבלה אותו בזרועות פתוחות מהרגע שחזר מהמוסד לעיירה, למורת רוחו של אביה, השריף העירוני (סם רוברדס, הבן של) ו'לייסי', ששמרה ממנו מרחק, אבל נראה שהוא מעוניין בה יותר.

לגבי דניס ריצ'רדס, שמשחקת את אמו של 'דני': אני לא הכרתי אותה יותר מידי כשחקנית, אלא יותר כמשתתפת בראליטי על חייה ששודר בעבר בערוץ E וכמובן ממדורי הרכילות. לדעתי היא מתגלה בסדרה כשחקנית לא רעה בכלל, ויש לי חשדות שאולי היא הרוצחת האמיתית.

שורה תחתונה: אם בא לכם סדרה חביבה, זו יכולה להיות כזאת. אם לא, אתם לא מפסידים הרבה.

מלמעלה למטה: ג'ון פורסיית, ברברה בל גדס, מרטין לנדאו

בשבוע שעבר צפיתי, שוב, ב"מארני" (Marnie, 1964), תוך כדי קריאה ב-IMDb. אני קצת מכורה לפרטי הטריוויה הקטנים האלה. אחד הדברים שגיליתי היה שהילדה בסצנת הפלשבק, ששיחקה את 'מארני' בילדותה (טיפי הדרן הייתה 'מארני') ואפילו לא זכתה לקרדיט בסרט, היא מלודי תומאס סקוט (נ' 1956) – הידועה בעיקר כ'ניקי ניומן' מ-1,448 הפרקים שבהם שיחקה (המספר עולה בעודכם קוראים) באופרת הסבון האמריקאית "צעירים חסרי מנוח" (The Young and the Restless, משודרת מ-1973). הפרט הזה, יחד עם ידע על עוד כמה כוכבי טלוויזיה ששיחקו קודם אצל היצ'קוק, הביא אותי לכתוב את הפוסט הבא.

המעבר של שחקנים בין קולנוע לטלוויזיה היה קיים מאז המצאת הטלוויזיה, למרות נטייה, אולי, לחשוב שתסריטים מצוינים בטלוויזיה, מול תסריטים פחות מאתגרים בקולנוע – יצרו גל כזה דווקא בשנים האחרונות. שחקנים, מטבעם, משחקים בכל מקום שמאפשר להם, כמובן גם בתאטרון, וכך תמיד היה ויהיה המעבר בין המדיומים השונים. זה גם כורח הנסיבות, שכן מעטים הם אלו שהופכים לכוכבי קולנוע גדולים. וגם הגדולים מגלים שבשלב מסוים המסך הגדול מעדיף את כוכביו צעירים.

אבל ענייננו בשחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק. יש כמה כאלה שזכו לחיי נצח בטלוויזיה, אבל גם בזכות תפקידים, רובם משניים אמנם, בכמה מהסרטים הטובים של היצ'קוק ושל הקולנוע בכלל. קחו למשל את ברברה בל גדס (1922-2005), שזכורה כ'מיס אלי יואינג' בסדרת האייטיז (המתקמבקת) "דאלאס" (1978-1991, Dallas). שנים קודם לכן היא שיחקה את 'מידג' ווד' העגמומית, חברתו של 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט), אשר מאוהבת בו חד-צדדית ב"ורטיגו" (1958).

ריימונד בר (1917-1993), ששיחק את השכן הרוצח 'לארס ת'ורוולד' ב"חלון אחורי" (1954), מוכר יותר כעורך הדין 'פרי מייסון' מסדרת הטלוויזיה באותו שם (1957-1966, Perry Mason. ובין השנים 1985-1993 בסדרת סרטי טלוויזיה); וכן כ'רוברט איירונסייד', הבלש בכיסא הגלגלים מסן פרנסיסקו, מהסדרה "איירונסייד" (1967-1975, Ironside).

ג'ון פורסיית (1918-2010) ייזכר בעיקר כ'בלייק קרינגטון' ב"שושלת" (Dynasty, 1981-1989) וגם כקול של 'צ'ארלי' ב"המלאכיות של צ'ארלי" (1976-1981, Charlie's Angels). אבל הוא שיחק אצל היצ'קוק בשני סרטים: "טופז" (1969) ו"מי רצח את הארי?" (The Trouble with Harry, 1955) וגם בסדרת הטלוויזיה של הבמאי. אגב, "מי רצח את הארי?" היה סרט הבכורה של שירלי מקליין (נ', 1934).

בפוסט "מילון הציפורים" הזכרתי את השחקנית דרלין קונלי (1934-2007), שידועה מתפקידה כ'סאלי ספקטרה' ב'היפים והאמיצים' (The Bold and the Beautiful, משודרת מ-1987). חדי הבחנה יוכלו לזהות אותה כמלצרית שמתבוננת בחלון לפני הפיצוץ בתחנת הדלק, בסצנה קצרה ב"הציפורים" (1963).

סוזן פלשט (1937-2008), המורה 'אנני' ב"הציפורים", מוכרת יותר לקהל האמריקאי מהטלוויזיה, כמי ששיחקה ב"המופע של בוב ניוהרט" (1972-1978, The Bob Newhart Show). בשנותיה האחרונות הייתה שחקנית אורחת בסדרה "וויל וגרייס" (1998-2006, Will & Grace) בתפקיד אמה של 'קארן ווקר' ('קארן' הייתה אחת הדמויות הראשיות). אגב, השחקנית ורוניקה קרטרייט (נ' 1949), ששיחקה ב"הציפורים" את הילדה 'קאתי ברנר' (האחות הקטנה של מיץ'), שיחקה גם היא ב"וויל וגרייס", בפרק אורח, כאם של דמות ראשית אחרת: 'ג'ק מק'פרלנד'.

מרטין לנדאו (נ' 1928), שאחד מתפקידיו הקולנועיים המוכרים ביותר היה כ'לאונרד' ב"מזימות בינלאומיות" (1959), שיחק לאחר מכן בטלוויזיה כאחד מאנשי הצוות בגרסה המקורית של הסדרה "משימה בלתי אפשרית" (1966-1973, Mission: Impossible).

מקדונלד קרי (1913-1994) שיחק בין השנים 1965-1993 את 'ד"ר טום הורטון' באופרות הסבון "ימי חיינו" (Days of Our Lives, משודרת מ-1965). אצל היצ'קוק הוא שיחק את הבלש 'ג'ק גרהם' ב"צל של ספק" (1943) – שמתאהב ב'צ'ארלי ניוטון', בשעה שהוא רודף אחרי דודהּ, רוצח האלמנות, 'הדוד צ'ארלי'.

ב"היורשת" (Family Plot, 1976), סרטו האחרון של היצ'קוק, הופיע השחקן וויליאם דיוואן (William Devane, נ' 1939) – שאת תהילתו קיבל בטלוויזיה, כ'גרג סאמנר' באופרת הסבון הלילית (והספין-אוף של "דאלאס") – "נוטס לנדינג" (1979-1993, Knots Landing). אגב, באותו סרט אחרון של היצ'קוק, הופיעה, בתפקיד משני, גם קתרין הלמונד (נ' 1928) לנצח 'מונה', הסבתא מ"מי הבוס" (1984-1992, ?Who's the Boss).

כתבתי כאן בעיקר על שחקנים שהיו משניים אצל היצ'קוק, אבל מרכזיים בסדרות טלוויזיה אמריקאיות. יש גם שחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק והגיעו לטלוויזיה לתפקידי אורח בלבד. כדוגמה אחת (ויש הרבה), קחו את הסדרה "ספינת האהבה" (The Love Boat, 1977-1987), שהייתה מסוג הסדרות שכולם הופיעו בהן בתפקיד אורח (ע"ע "חוק וסדר" או אפילו "סיינפלד").

בדיקה מהירה ב-IMDb העלתה שבין השחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק והגיעו לספינה לתפקיד אורח (קרי, דמות שעולה על הספינה לכאורה למטרת נופש, ואז קורה לה משהו, אבל עד סוף הפרק הכל מסתדר ואפילו קפטן סטובינג מזמין אותה לארוחה סביב שולחנו) ניתן למצוא את: אן בקסטר (שיחקה אצל היצ'קוק ב"אני מתוודה"); ורה מיילס ("האיש הלא נכון", "פסיכו"); פארלי גריינג'ר ("חבל", "זרים ברכבת"); ריי מילנד ("אליבי"); איב מארי סיינט ("מזימות בינלאומיות"); ג'נט לי ("פסיכו"); ג'ון מקינטייר ("פסיכו"); וגם: ריימונד בר וג'ון פורסיית.

מלמעלה למטה: סוזן פלשט, מקדונלד קרי, מלודי תומאס סקוט

קוראים לי יסמין ואני מכורה. ל-IMDb. נדיר שאשרוד סרט או סדרת טלוויזיה בלי שאברר, תוך כדי שידור (!), על השחקנים באותו פרק מספר 17 בעונה התשיעית של "חוק וסדר-מדור מיוחד". איפה נולדו, מה היו המקצועות של ההורים שלהם, איזה-שחקן-הוליוודי-נידח-ששיחק-ב"ספינת אהבה"-הוא-הסנדק-שלהם, ובאילו סדרות נוספות שיחקו בעבר. בדרך כלל ב"סיינפלד". כולם עברו שם. ובשלושה פרקים נוספים של "חוק וסדר-מדור מיוחד" בעונות קודמות ובתפקידים אחרים.

לפני יומיים למשל, נתקלתי בפרק מספר 15 בעונה הראשונה של "שושלת" (Dynasty). אחרי ההלם הראשוני מפער הגילאים הניכר לעין בין "בלייק" ל"קריסטל" (לא שמתי לב לזה כשהייתי בת שבע והסדרה שודרה), נכנסתי ל-IMDb. הסתבר לי שהשחקן ששיחק את השופט באותו פרק מת שנים ספורות לאחר מכן, ש"פאלון" לא שיחקה הרבה מאז שעזבה את הסדרה, וש"ג'ף קולבי" שימר את עצמו לא רע אחרי 30 שנה. "ג'ף" תמיד היה חמוד.

בסדרות שצולמו לפני חמש או עשר שנים זה פחות דרמטי, בהוליווד הם משתמרים יפה בטווחי זמן קצרים. ההלם האמיתי מגיע כשאני מבררת פרטים על שחקנים מסרטים ממש ישנים. אז זה עובר את שלב הרכילות ומגיע לשלב הקיומיות. ממד הזמן מקבל משמעות אחרת כשמבררים פרטים על שחקנים מסרטים בני 60 ו-70 שנה.

לפני שבוע צפיתי ב-"קזבלנקה" (1942 ,Casablanca) והיה בי משהו שקיווה ש"הקפה של ריק" עדיין קיים אי שם (מעבר לקשת). אלא שאז נכנסתי ל- IMDb רק כדי להשלים עם העובדה שלא רק ש"הקפה של ריק" לא קיים, אלא גם אף שחקן מהסרט הזה כבר לא קיים.

אתמול זה קרה עם "סיפור הפרברים" (1961 ,West Side Story). סרט שהוא כל כך על-זמני בעיני מבחינת המסרים שלו, וגם הדמויות שבו הן צעירות ומסמלות נעורים – שמוזר לחשוב שעברו 51 שנה מהיום שיצא. כי משהו בי רוצה להאמין שהם עדיין רוקדים ושרים את "אמריקה" על גג בניין ישן במנהטן (למרות שחלק מהדמויות מתו כבר בסרט, אבל תזרמו איתי).

כמובן שידוע (בערך) מה עלה בגורלה של נטלי ווד ("מריה"), את ריטה מורנו ("אניטה") יצא לי לראות בסדרות טלוויזיה בשנים האחרונות, ואולי נתקלתי בעוד כמה שחקנים במצב צבירה מבוגר כזה או אחר. אבל הגרסה המבוגרת של ריצ'רד ביימר ("טוני") ושל ג'ורג' צ'קיריס ("ברנרדו") היא לגמרי מכת מציאות בכל הקשור למהירות הזמן. וזה בלי לציין ש"אופיסר קרופקה" (וויליאם ברמלי) כבר מת, גם "דוק" (נד גלאס) ו"אייס" (טאקר סמית) ואולי עוד כמה.

איך הגעתי לזה? אה, כן, IMDb. כמו "פאסט פוד" לחובבי ביוגרפיות, האתר הזה מספק פרטים על מי התחתן עם מי והתגרש ממי, מי הפסיד את התפקיד למי, מי הסבתא-המפורסת-של-אשתו-של-השחקן-מ"משמרת שלישית"-שהיא-גם-הבת-של-הבמאי-מהסבנטיז, ואיך הם נראו נכון לפרמיירה האחרונה שבה השתתפו. והם לא דומים לסרט.