הארכיון של פברואר, 2016


האגדה מספרת שאפשר למצוא קשר בין היצ'קוק לכל דבר ( ; אז הנה עשרה קשרים בינו לבין טקס האקדמיה האמריקאית לקולנוע (AKA, האוסקר) שייערך ביום ראשון, ה-28 בפברואר 2016, בתאטרון דולבי בשדרות הוליווד בלוס אנג'לס – ויוקיר סרטים (ויוצריהם) שיצאו לאקרנים ב-2015.

אגב, נכון שכהיצ'קוקולוגים אנחנו אמורים לתעב את טקס האוסקר, שהתעלם מרוב הקריירה של היצ'קוק. אבל כחובבי קולנוע זה כמעט בלתי אפשרי.

1. הסרט "קרול" שביים טוד היינס אמנם לא מועמד השנה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, אבל יש לו שישה מועמדויות בקטגוריות אחרות: השחקנית הראשית (קייט בלנשט), שחקנית המשנה (רוני מארה), העיבוד, הצילום, עיצוב התלבושות והמוזיקה המקורית.

הסרט מבוסס על רומן בשם "מחיר המלח" שכתבה הסופרת האמריקאית פטרישיה הייסמית' (1921-1995). ספרה הקודם לספר זה, נקרא… "זרים ברכבת" והוא (והיא) זכה להצלחה, לאחר שהיצ'קוק עיבד אותו לסרט קולנוע שיצא ב-1951.

2. המלחין הנודע ג'ון ווילייאמס מועמד השנה לאוסקר ה-79,361 שלו (בערך), הפעם עבור "מלחמת הכוכבים – הכוח מתעורר". עד כה הוא זכה בחמישה פרסי אוסקר, עבור "רשימת שינדלר", "אי.טי.", "מלחמת הכוכבים", "מלתעות" ו"כנר על הגג", והלחין מוזיקה לסרטים רבים, בהם "סופרמן", "אינדיאנה ג'ונס", "שכחו אותי בבית" וסרטי "הארי פוטר". אבל פעם, לפני מיליון שנה, הוא הלחין מוזיקה לסרט האחרון של היצ'קוק, "מזימות" (Family Plot, 1976).

3. היצ'קוק, כידוע, בריטי במקורו. בין השחקנים והשחקניות הבריטים המועמדים השנה לפרס: אדי רדמיין ("הנערה הדנית"), שרלוט רמפלינג ("45 שנים". הייתי בטוחה שהיא צרפתייה!), טום הארדי ("האיש שנולד מחדש"), כריסטיאן בייל ("מכונת הכסף". הייתי בטוחה שהוא אמריקאי!), מארק ריילנס ("גשר המרגלים") וקייט וינסלט ("סטיב ג'ובס").

4. סילבסטר סטאלון מועמד בקטגוריית שחקן המשנה על תפקידו ב"קריד" (Creed). זו המועמדות השלישית שלו לפרס האוסקר. בטקס שנערך ב-1977 הוא היה מועמד כשחקן הראשי הטוב ביותר וכתסריטאי של "רוקי" (1976). שני הסרטים הללו (וכמובן ההמשכונים שיצאו ביניהם) עוסקים בעולם האגרוף.

גם סרט של היצ'קוק עסק באגרוף, ליתר דיוק, במשולש אהבה על רקע עולם האגרוף. מדובר באחד מסרטיו הראשונים של הבמאי, מ-1927, שנקרא: The Ring (דו משמעות: זירת אגרוף וטבעת נישואים).


5. אגב, "רוקי" יצא ב-1976, השנה שבה יצא סרטו האחרון של היצ'קוק, "מזימות". בטקסי הפרסים של 1977 (שסיכמו את השנה שלפני), ידו של "רוקי" הייתה על העליונה, לעומת הסרט של היצ' – שלא היה מיצירות הפאר שלו (למרות שגם יצירות הפאר שלו לא זכו בשום פרס).

בטקס גלובוס הזהב, טליה שייר הייתה מועמדת כשחקנית הטובה ביותר בדרמה, על תפקידה ב"רוקי", בעוד ברברה האריס הייתה מועמדת כשחקנית הטובה ביותר בקומדיה – על "מזימות". שתיהן הפסידו לפיי דאנוויי ("רשת שידור") ולברברה סטרייסנד ("כוכב נולד"), בהתאמה.

6. טקס האוסקר השנה עורר מחלוקת מכוון שהוא לבן יותר מהרגיל, קרי, יש בו היעדרות של מועמדים אפרו-אמריקאים בקטגוריות השונות. המצב אמנם השתפר עם השנים עבור שחקנים ויוצרים אפרו-אמריקאים, בטח בהשוואה להוליווד של פעם, אך תהליך השוויון רחוק מסיום.

בהוליווד של פעם שחקנים שחורים כמעט ולא הופיעו על המסך (ואם כן, אז כמלצרים ושאר נותני שירות). אצל היצ'קוק המצב לא היה שונה ונדיר למצוא שחקנים שחורים בסרטיו, בטח לא בתפקידים הראשיים. בין הדמויות הבודדות בסרטיו, שהבליחו לשנייה: השחקן קלרנס מיוז (1889-1979), ששיחק את הכרטיסן ב"צל של ספק" (1943). השחקן קנדה לי (1907-1952), היה אחת הדמויות ב"סירת הצלה" (1944). גם המשרת של הסנאטור ב"זרים ברכבת" (1951) וסוכן ה-FBI ב"מזימות" (1976) שוחקו על ידי שחקנים שחורים.

נשים שחורות אצל היצ'קוק? אני לא מצליחה לחשוב אפילו על אחת (אולי היו בניצבות).

בסרטו של היצ'קוק מ-1937, "צעירים ותמימים", הרוצח הוא נגן תופים שפניו צבועות כאדם שחור, במה שנקרא: blackface. מדובר באיפור סטראוטיפי של אדם שחור, שהחל עוד במאה ה-19 במופעי מוזיקאים נודדים ובמופעי וודוויל. בארה"ב הפסיקו להשתמש באיפור כזה בשנות ה-60 של המאה ה-20, עם התקדמות התנועה לזכויות אזרח של אפריקאים אמריקאים.

7. ברוס דרן ששיחק ב"שמונת השנואים" (The Hateful Eight, 2015) של קוונטין טרנטינו, סרט שמועמד השנה לשלושה פרסי אוסקר: שחקנית המשנה (ג'ניפר ג'ייסון לי), הצילום (רוברט ריצ'רדסון) והמוזיקה המקורית (אניו מוריקונה) – הוא אחד משני שחקנים ששיחקו גם אצל טרנטינו וגם אצל היצ'קוק. השחקן השני הוא רוד טיילור (שיחק ב"הציפורים" של היצ'קוק וב"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו). דרן שיחק אצל היצ'קוק ב"מארני" וב"מזימות".

8. הבמאי אלחנדרו גונזלס איניאריטו מועמד השנה בשתי קטגוריות על סרטו "האיש שנולד מחדש" (The Revenant): הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר (הסרט מועמד ב-12 קטגוריות). בטקס של השנה שעברה הוא זכה בשלושה פסלונים (סרט, בימוי ותסריט מקורי) על "בירדמן". "בירדמן" נערך כך שייראה כאילו צולם בשוט אחד. עשה את זה הרבה לפניו… היצ'קוק, ב"חבל" (1948).

9. In Memoriam ("לזכרם") הוא אחד הקטעים המרגשים בכל טקס אוסקר. סרטון קצר בן כשתי דקות שמזכיר את אנשי תעשיית הקולנוע שהלכו לעולמם בשנה שחלפה מאז הטקס הקודם. שחקנים/יות, במאים, מפיקים, תסריטאים, מוזיקאים וכן הלאה.

בין אנשי הקולנוע שהלכו לעולמם בשנה החולפת ובעלי קשר להיצ'קוק: השחקנית מורין או'הרה (1920-2015), שאחד מסרטיה הראשונים בקולנוע היה "ג'מייקה אין" (1939) של היצ'קוק. בסרט זה היא הופיעה לראשונה בשם הבמה החדש או'הרה, שהחליף את שם משפחתה המקורי, פיצסימונס.

זה היה הסרט האחרון שהיצ'קוק ביים באנגליה, לפני שעבר לארה"ב (בעתיד יחזור לביים באנגליה). בין סרטיה (עם במאים אחרים): "מה יפית עמק נוי", "נס ברחוב 34" ו"האיש השקט". בשנה שעברה היא קיבלה אוסקר של כבוד.

השחקן רוברט לוג'יה (1930-2015), שהלך לעולמו בשנה החולפת, מוכר יותר מסרטים כמו "פני צלקת" ו"ביג", אבל יש לו גם קשר היצ'קוקי עקיף: בתחילת שנות ה-60 הוא שיחק בשני פרקים בסדרת הטלוויזיה: Alfred Hitchcock Presents.

10. ב"האיש שנולד מחדש" שמועמד, כאמור, לסרט הטוב ביותר, יש סצנה שבה דב תוקף אדם. יש לא מעט סרטים (רובם, אגב, לא שייכים לקטגוריית סרטי האיכות), שבהם בעלי חיים תוקפים בני אדם. זה אמנם לא הז'אנר החביב עליי (בייחוד כשאני מאמינה שבני אדם מסוכנים לבעלי חיים, יותר מהאופציה השנייה), אבל שניים מהסרטים המוצלחים יותר בז'אנר הם "מלתעות" (1975) של סטיבן ספילברג וכמובן "הציפורים" (1963) של היצ'קוק.

וכאן תמצאו עוד כמה דוגמאות לסרטים כאלה: 25 התקפות בעלי החיים הטובות בהיסטוריה של הקולנוע.

*** בליל האוסקר, תוך כדי צפייה, ניפגש בהיצ'קוקולוגית בפייסבוק

מודעות פרסומת
HITCHCOCK - CINEMATEQUE

היצ'קוק בסינמטק פריז, 1965. צילום: יצחק שאולי

 

בעודנו מתברברים מבוקר עד ערב על היצ'קוק, יש כאלה שממש פגשו אותו. לפני זמן מה שלח אליי יצחק שאולי, צילום של היצ'קוק שצילם ב-1965 בסינמטק בפריז, בערב מחווה שנערך לבמאי. באותו ערב הקרינו במקום את "צל של ספק" (Shadow of a Doubt).

לא ידעתי במה לקנא קודם: בעובדה שראה את היצ'קוק במציאות? ששמע את מבטא קולו הבריטי המוכר במרחק כמה שורות בלבד? בכך שצפה ב"צל של ספק" (האהוב עליי) על מסך גדול? בנוכחות הבמאי? בפריז!?! בסיסקטיז? כל התשובות מאוד נכונות.

ביקשתי ממנו לחלוק את החוויה עם כולנו כאן בבלוג ובדף הפייסבוק של היצ'קוקולוגית, ולשמחתי הוא הסכים. לאנשים שאוהבים קולנוע, לפגוש מישהו שהוא חלק מהאמנות המופלאה הזאת, השפיע עליהם ומהווה חלק מחייהם בצורה כזאת או אחרת, זה דבר משמעותי מאוד. אני בטוחה שלרובכם, בטח לי, יש את האנשים שהיינו רוצים לראות לרגע במציאות.

כשהייתי בניו יורק הסתובבתי ברחובות האפר איסט (או ווסט), מקווה ש-וודי אלן יצעד מולי. בטרייבקה בהיתי בבניינים, תוהה, באיזה פנטהאוז גר רוברט דה נירו, והאם כדאי לחכות כמה שעות עד שהוא יצא. אף אחד לא צעד לעברי, אף אחד לא יצא משום בניין (אפילו סט של "חוק וסדר" לא ראיתי).

לפני יותר מעשור רומן פולנסקי הגיע לארץ. עבדתי אז זמן קצר בעיתון מקומי ואחת העיתונאיות אמרה שיש לה כרטיסים למפגש איתו. אם אני זוכרת נכון המפגש אורגן על ידי מאיר ורות שטרית (השר לשעבר ואשתו הפרסומאית), והיא הייתה חברה שלהם. התחננתי לכרטיס, משהו, אך היא בקושי הסתכלה לכיווני.

{כן יצא לי להיות במפגש-אמן עם מייקל דאגלס, כשהיה בארץ לפני פחות משנה, והגם שמעולם לא הערצתי אותו במיוחד (למרות שלפני המפגש עשיתי מרתון צפייה בסרטיו, ונהניתי מרובם) – המפגש היה מרתק. ריצ'ארד גיר חלף על פניי (יש לי תמונות) לפני כ-15 שנה כשהגיע לסינמטק שדרות. ויש לי תמונה עם ג'יי לנו, אבל הוא לא מהקולנוע}.

סטיתי קצת מהנושא. לפגוש איש קולנוע זו תשוקה נסתרת או גלויה של הרבה אנשים, לפגוש איש קולנוע שמעריצים זה על גבול החלום, לפגוש את היצ'קוק זה הרבה מעבר (גם טכנית, כיום, זה הרבה מעבר…).
יצחק שאולי, שפגש וצילם את היצ'קוק והסכים לשתף בחוויה החד-פעמית הזאת, הוא יוצר מוערך בפני עצמו: במאי ועורך טלוויזיה ותאטרון וזוכה פרס מפעל חיים של האקדמיה הישראלית לטלוויזיה. הוא ביים, בין היתר (רשימה חלקית בלבד), פרקים ב"זהו זה" ויצר וביים את "קרובים קרובים". אני מודה לו שהסכים להתראיין לבלוג.

1. מה עשית בפריז ב-1965?
"נסעתי לפריז אחרי שהייה של שנתיים בריו דה ז'נירו, שבה התחלתי ללמוד קולנוע, בין השאר, והכרתי אנשים עם קודים לשיפוט קולנוע, מהבון טון שמלך אז בביקורת הקולנוע בארץ. בריו שמעתי גם הרבה על הסינמטק, קאייה דה סינמה, העדפת יוצרים אמריקאים ועוד, ונסעתי לפריז לספוג את האווירה הזאת. נסעתי לביקור ונשארתי שנה".
2. איך הגעת לאירוע שבו נכח היצ'קוק?
"הסינמטק הצרפתי ערך לו חודש מחווה שנמשך יותר מחודש והוא התרחש בשני האולמות של המוסד הזה: בפליי דה שאיו וברחוב אולם. הייתה הבטחה לקיים ערב בנוכחותו בשיאו של הפסטיבל וקיוויתי להיכנס לאירוע".
3. צילמת את התמונה של היצ'קוק. האם חשבת לבקש להצטלם איתו…?
"ההישג לא היה רק לצלם אותו, אלא להגיע אל האולם ולחדור לתוכו. באותן שנים המעריצים הצרפתים זרקו את מרבית הקולנוע הצרפתי המסורתי לפח ונדבקו בעיקר להיצ'קוק, הווארד הוקס, פריץ לאנג, ניקולס ריי, מינלי, ועוד. במאים שבעיני ראויים פחות.
"הכניסה לסינמטק דמתה באותו יום למועדון לילה אקסקלוסיבי עם סלקטורים קשוחים. להמון שצבא על הדלתות לא היו שום גינונים אירופאים (אני זוכר שמאחוריי עמד שחקן צרפתי ותיק בשם קלוד דופן שהגיע לשם עם צעירה אמריקאית והוא נאלץ להידחף כמו כולנו. שמעתי אותו אומר לה "זאס פיפל פרום זה סינמטק אר סאצ' סנובס!". הוא באמת היה כוכב קולנוע ותאטרון והם לא זיהו אותו. אני חייב לבדוק אם הוא שיחק בעבר בסרט של היצ'קוק)".
4. מתי נחשפת לסרטיו לראשונה? מה הרגשת כשנתקלת בו בסינמטק?
"היצ'קוק היה אחד הבמאים היחידים שבני דורי היו מודעים לקיומם כבמאים. הקהל הרחב הלך לראות סרט בעיקר בגלל השחקנים. עוד לא היו ימי אינגמר ברגמן, פליני ואנטוניוני. היו סרטים של אינגריד ברגמן, קרי גראנט, ג'ואן פונטיין. היצ'קוק היה אחד היחידים שחדרו לתודעת הקהל כגורם מושך. גם וולט דיסני וצ'פלין, מסיבות אחרות. (אני מדבר על שנות הארבעים והחמישים כמובן).
"בתקופה מסוימת כתבתי ביקורות קולנוע ב"מעריב לנוער" ופתאום התחלתי להבחין במרקם עמוק ועשיר בשניים מן הסרטים שסקרתי אז. The wrong man זרק אותי למחוזות של קפקא ושוט מסוים ב North by northwest הכניס אותי אל עולם ומלואו, כמו שנאמר "יש שם יותר ממה שהעין פוגשת" (אגב, גם שם הסרט הוא מובאה מ"המלט"). כך שאל אולמות ריו דה ז'נירו ופריז הגעתי נגוע בדלקת היצ'קוק חריפה, ושם ראיתי כל סרט שלו שיכולתי, לפעמים בפעם השנייה והשלישית. וזאת, בטרם היות הטלוויזיה, הקלטות והדי.וי.די.".
5. האם נשארת לצפות ב"צל של ספק" באותו ערב? האם היצ'קוק נשאר בהקרנה? האם היו נאומים או כל דבר מעניין שקרה באירוע?
"בוודאי. בעיקר משום שלא ראיתי את הסרט לפני כן. היצ'קוק דיבר באנגלית, ריתק והצחיק, המתרגם תרגם והיצ'קוק תיקן אותו תוך שהוא גורף צחוק מן הקהל כסטנדפיסט מנוסה. הוא הסביר מדוע זהו הסרט האהוב עליו ועוד אנקדוטות מעניינות ומשעשעות שעליהן אספר בהזדמנות אחרת, אם אשאל על כך.
"כן, הוא נשאר לצפות בסרט, ליד האוהדים השרופים".
6. האם הצילום שצילמת פורסם בזמנו באיזה מקום, או שזה היה צילום אישי?
"זה היה צילום אישי (אחד מכמה) שלא הופיע בשום מקום אחר. לא העזתי להפעיל פלאש והתוצאה לא ממש מספקת אותי. אם מישהו רוצה לנסות לשפר את התוצאה בפוטושופ – אשמח".