היצ'קוקולוגית

מעניין שהמילה "סרט", שבמשמעות היבשה שלה מתארת יצירה אמנותית או סוג של בילוי חברתי – מבטאת, מטאפורית, גם אירוע לא צפוי, קשה לעיכול ובלתי הפיך. מערבולת מצבים דרמטית שאי אפשר באמת לצאת ממנה. את ה"סרט" המטאפורי אי אפשר לעצור באמצע או להחזיר להתחלה, גם לא להכניס לקופסה ולהחליף בחנות. זה הסרט שלך, take it or… take it.

בסרט המטאפורי לעולם תהיה רק ניצב עלוב שפועל על פי תסריט גרוע שמביים במאי שאין לך מושג מי הוא והאם הוא באמת קיים. לרגעים תחשוב עליו, תפנה אליו, תשנא אותו. לרגעים תאמין שהוא בסך הכל המצאה של אנשים חלשים שמחפשים הנחיה. בסרט המטאפורי צריך להמשיך לשחק. לא החלטת מתי הסרט התחיל ובטח לא תחליט מתי הוא יסתיים. תמשיך, תמשיך לשחק – אף אחד עדיין לא צעק לך "קאט!".

כבר חמישה שבועות ויומיים אני חושבת על המושג "סרט" ועל איך המשפחה הרחבה שלי נמצאת באחד כזה. לא צופים בו מהצד. לא יכולים להחליף ערוץ. אלא ממש ניצבים עלובים שפועלים על פי הנחיה של אלוהים יודע מי. והמוזר הוא, שלפעמים אני באמת מאמינה שהסרט הזה אוטוטו מסתיים וחוזרים לחיים הרגילים.

זה מזכיר לי סדרות טלוויזיה שיש בהן דמויות חזקות, טובות, מרשימות ויפות, וכולם בטוחים שהן יישארו לאורך כל העלילה – פשוט כי הן כל כך מוצלחות. ולמה שתסריטאי יכניס לעלילה דמות כל כך טובה ומוצלחת שכולם אוהבים, ופתאום יוציא אותה ממנה? זה לא הגיוני. אמנם קורה, אבל נדיר.

הפוסט הזה הוא הראשון שאיכשהו הצלחתי לכתוב מאז רעידת האדמה והטורנדו גם יחד, שטלטלו את העלילה שנקראת המשפחה שלי. הוא מוקדש לשחקן האדיר והחד פעמי והבלתי נשכח והיפה והמיוחד ששיחק לצדנו בעלילה הזאת במשך 25 שנה וקצת.

מתגעגעים.