בספטמבר 2004 טיילתי בחוף המערבי עם אחותי ובני משפחה נוספים. הגענו ללוס אנג'לס לארבעה ימים קצרים, בניסיון להתאבק בכמה שיותר אבק כוכבים הוליוודי. תאטרון קודאק, טביעות הידיים והרגליים בבטון הנוצץ, שדרת הכוכבים, אולפני יוניברסל וצילום עם ג'יי לנו על במת ה"טונייט שואו". הדברים הבסיסיים. ביום האחרון ביקשתי שניסע לבית הקברות שבו קבורה מרלין מונרו (Marilyn Monroe, 1926-1962).
אין לי חיבה מיוחדת למונרו כשחקנית קולנוע. זאת, למרות שבעבודת השורשים שלי בגיל 13 הזכרתי אותה כשחקנית האהובה עליי, יחד עם רוזאן בר (?!). אבל יש לי חיבה לסמלים, בעיקר הוליוודים, בעיקר כאלה עם סיפורי חיים שעולים על כל תסריט בכל סרט שאי פעם שיחקו בו. אמריקה סיפקה לעולם כל כך הרבה סמלים כאלה, מונרו היא אולי הגדול והמוכר שבהם. כמו ג'יימס דין, כמו אלוויס: Lived Fast, Died Young.
יש בה משהו, זה יותר מעניין הסמל. בשנת 2001, בעבודת הסמינר שלי של שנה ג' בלימודים, בקורס "פסיכואנליזה וקולנוע" – החלטתי לבדוק איך הבלונדיניות הפכו לסמלי הסקס של הקולנוע ההוליוודי, ופרק שלם הוקדש לה. לנורמה ג'ין מורטנסן. או בייקר. או איך שלא קראו לילדה שנולדה בלוס אנג'לס למשפחה לא מתפקדת, ללא אב, עם אמא במשרה חלקית מאוד, בבית יתומים, במשפחות אומנה, ובכל מקום שמבטיח הכל מלבד עתיד הוליוודי ורוד. למרות שבסוף העתיד שלה היה הוליוודי, אם כי ניתן להתווכח לגבי מידת הוורדרדות.
מתוך עבודת הסמינר שלי, בהתבסס על מאמרים שתרגמתי: "…אם מונרו לא הייתה קיימת היה צריך להמציא אותה, ובמובן מסוים אכן המציאו אותה. ההבדל בין מונרו לבין טיפוס הבלונדינית הצעקנית, הוא ההבדל בין מונרו וג'יין מנספילד (Jayne Mansfield, 1933-1967) שהייתה קריקטורה אמיתית לפצצת מין גרוטסקית. בניגוד למנספילד, לבה של מונרו לא היה שם. היא סיפקה את הפנטזיה ושיחקה את התפקיד בגלל שחששה שאם תפסיק – תחזור להיות אף אחת".
באוטוביוגרפיה (המרתקת!) שלו, "חיי", כתב הבמאי איליה קאזאן (Elia Kazan, 1909-2003) על מונרו: "…כשהכרתי אותה, [היא] הייתה אישה צעירה, פשוטה ונלהבת שהגיעה לשיעוריה על אופניים, נערה טובת לב שהוליווד הצליחה למוטט, ברגליים מפושקות. היו לה עור דק ונפש שהשתוקקה לזכות להערכתם של אנשים שתוכל לכבד. כנערות רבות הצומחות מרקע זה, קיוותה לחוש כבוד עצמי באמצעות הגברים שאותם יכלה למשוך. השכלתה הייתה דלה, והיא לא ידעה דבר חוץ ממה שלמדה מניסיונה; ניסיון היה לה בשפע, וזה הידע החשוב לשחקן. גיליתי שבעיניה, כל דבר הוא או חסר כל משמעות, או אישי לגמרי… מעל לכל [היא] נזקקה לחיזוק תחושת הערך העצמי שלה".
מונרו מתה ב-5 באוגוסט 1962, בגיל 36, לאחר כ-30 סרטים, שלושה נישואים (וגירושים) ולא מעט קונספירציות מוות. היא נקברה ב-Westwood Village Memorial Park, שנמצא מאחורי בנייני עסקים באחד הדאון-טאונים של לוס אנג'לס. אז, בספטמבר 2004, רגע אחרי ג'יי לנו, הגעתי לשם, והופתעתי מהפשטות שבה נקברה אחת הנשים הזוהרות של הקולנוע: במבנה קומות, עם השם ההוליוודי שאימצה לעצמה ועם שנת הלידה והמוות. זה הכל. שום משפט מרגש, ציטוט משיר או חצי בדיחה מקאברית. משהו שירמז על החיים מלאי התהפוכות שעברה.
מונרו היא אמנם הדיירת המפורסמת ביותר של בית הקברות הזה, אחד מיני רבים באזור שהפך למוקד תיירות – אבל בכירי הוליווד שומרים עליה מכל עבר. למשל: שותפיה ל"חמים וטעים" (Some Like It Hot, 1959) הבמאי בילי ווילדר והשחקן ג'ק למון קבורים שם. וגם: וולטר מתאו, דין מרטין, נטלי ווד, קרול אוקונר ("ארצ'י בנקר"), ברט לנקסטר, ג'ון קסאווטס, רוי אורביסון, טרומן קפוטה, פיטר פאלק ("קולומבו"), קארל מלדן ופארה פוסט. גם ג'נט לי נקברה שם, היא הלכה לעולמה באוקטובר 2004, שבועות לאחר שביקרתי במקום.
"מה היה קורה אם מרלין מונרו הייתה "עצמה"? האם מישהו היה הולך לקולנוע לראות אשה ילדותית עם שיער בלונד, קול נמוך, אמביציה ורגשי נחיתות? האם נורמה ג'ין הייתה יושבת היום בחזית מרפסת ביתה, מוקפת ילדים – נשכחת?", נכתב בעבודת הסמינר שלי, בהתבסס על מאמר בינלאומי, "נשים שנאו את מונרו, לא תמכו בה ולא יכולות היו להזדהות איתה באותו זמן. לאחר מותה, כשהסתיימה ההתבוננות על חייה, הן התחרטו על העוינות שהפגינו כלפיה והכריזו עליה כקדושה מעונה לשוביניזם הגברי – דבר אשר במובנים רבים היא אכן הייתה".
היצ'קוקולוגית 