הארכיון של אוגוסט, 2012

image

קיבלתי את החבילה שהזמנתי מלונדון. ספר חדש על היצ'קוק מבית המכון הבריטי לקולנוע (BFI) – שממבט ראשון מסתמן כמסקרן, עם מאמרים קצרים על נושאים כמו: אשמה, סוכנים חשאיים, האשה הנכונה והאיש הלא נכון. הזמנתי גם נרתיק אדום לכרטיסייה לרכבת התחתית, עם צללית שחורה של היצ'קוק. עכשיו נשאר רק לחכות לרכבת התחתית.

חנה לסלאו סיפרה פעם בראיון, בעצם בכל ראיון היא מספרת את זה, שבסופי שבוע היא מזמינה לעצמה זר פרחים. ואז כיף לה כשמגיע אליה זר פרחים הביתה. אני מזמינה לעצמי לפעמים ספרים מחו"ל, ואז קצת מופתעת כשאני מקבלת חבילה. ועוד מחו"ל! חייבים להחזיר לאופנה את הדואר הלא אלקטרוני.

ואגב הפתעה, אתמול צפיתי שוב ב"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959). הטלוויזיה שלי מקולקלת כבר כמה ימים, אז שמתי סרט – החלטתי ללכת על היצ'קוק לא מפחיד. צפיתי בסרט הזה הרבה פעמים, לכן הופתעתי ממידת ההפתעה שלי לגבי כמה מעולה הוא! החל מכתוביות הפתיחה שהזכירו כמובן את אלה של "סיפור הפרברים" (West Side Story, 1961)  – ועוצבו בשני המקרים על ידי המעצב הגרפי הנודע סול בס (Saul Bass, 1920-1996). שני פתיחי הסרטים גם צולמו בניו יורק. ממשיך בדיאלוגים המהירים שעומדים היטב במבחן הזמן ועד סצנת קרי גרנט-איב מארי סיינט ברכבת, שהיא לדעתי בית ספר באיך לעשות סצנת סקס בלי להראות סקס. שזה בערך כמו שסצנת המקלחת ב"פסיכו" היא בית ספר באיך לצלם רצח בלי להראות רצח.

וקרי גרנט (Cary Grant, 1904-1986) שככה יהיה לי טוב, ראיתי כבר כמה סרטים שלו – את אלה שעשה אצל היצ'קוק ואחרים – אבל נראה לי שרק אתמול הבנתי כמה מהפנט הוא. גם הגעתי למסקנה שכ"רוג'ר ת'ורנהיל" (או "רוג'ר או. ת'ורנהיל"…) הוא בעצם אב הטיפוס של "דון דרייפר". ת'ורנהיל הוא פרסומאי מניו יורק, סוף שנות ה-50 של המאה ה-20, עם כריזמה ואלגנטיות שפורצים בכמויות מהמסך. האמת שדרייפר קצת מחוויר לידו.

ואני גם מאמינה בתאוריה הידועה שג'ורג' קלוני הוא הקרי גרנט החדש. יש בקלוני משהו מהקלאסיקה של פעם.

עולם הקולנוע כמרקחה. לאחר 50 שנה שבהן הורגלו סטודנטים לקולנוע, חובבי התחום ועיתונאים לצטט ש"האזרח קיין" (Citizen Kane, 1941) הוא הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים – זה הודח מראש הרשימה לטובת "ורטיגו" (Vertigo, 1958). כך על פי סקר של המגזין הבריטי Sight & Sound מבית המכון הבריטי לקולנוע (BFI), שפורסם בימים אלה. מדובר בסקר שיוצא אחת לעשור, משנת 1952, ומדרג את 50 הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים.

המגזין פנה ל-1,000 מבקרי קולנוע, אנשי אקדמיה, מפיצים, כותבים ועוד, בבקשה שיערכו רשימה של עשרת הסרטים הטובים ביותר לדעתם. מכוון שאמנות אינה מדע מדויק, האינטרפרטציה לגבי הגדרת "הטוב ביותר" הושארה בידי הנסקרים. הם יכולים היו לבחור את הסרטים שלדעתם השפיעו ביותר על ההיסטוריה של הקולנוע, כאלו שמייצגים שיאים אסתטיים, או כאלו שלדעתם הותירו את הרושם המשמעותי ביותר. 846 רשימות הועברו בדד ליין הנדרש, עשרה סרטים נבחרו בכל רשימה, כאשר בסך הכל ציינו הנסקרים 2,045 סרטים.

וכך, סרטו ה-45 של אלפרד היצ'קוק, הדיח את סרטו הראשון של אורסון וולס, שעבר למקום המכובד השני.

עד כה הוציא המגזין Sight & Sound שבע רשימות של הסרטים הטובים בכל הזמנים, כאמור אחת בכל עשור. סרט של היצ'קוק נכנס לעשירייה הפותחת רק ב-1982, שנתיים לאחר מותו של הבמאי, אז עם "ורטיגו" במקום השביעי. ב-1992 הסרט עבר למקום הרביעי, 2002 – שני, ועכשיו ראשון. גם "פסיכו" נמצא ברשימת 50 הסרטים הטובים ברשימה של 2012, וממוקם 35.

אגב, נראה שבמאי קולנוע מעריכים מעט פחות את "ורטיגו": בדירוג נוסף בגיליון החדש, של 10 הסרטים הטובים ביותר שנבחרו על ידי 358 במאים, בהם וודי אלן, מרטין סקורסזה, קוונטין טרנטינו ופרנסיס פורד קופולה – "ורטיגו" מוקם "רק" במקום השביעי.

*** המלצת ספר: Footsteps In The Fog שיצא ב-2002 מציג אתרי צילום של סרטי היצ'קוק שצולמו באזור סן פרנסיסקו ו/או הושפעו מהאדריכלות והאווירה של צפון קליפורניה. הספר מתמקד בשלושת הסרטים שצולמו באזור: "צל של ספק", "ורטיגו" וה"הציפורים". www.footstepsinthefog.com

*** המלצת מלון: בסן פרנסיסקו יש מלון בוטיק שנקרא "ורטיגו" ועוצב כולו, עד הפרטים הקטנים, בהשראת הסרט. הוא שופץ על חורבות מלון אמפייר שבו לנה "ג'ודי" (קים נובאק) בסרט המדובר. http://www.hotelvertigosf.com

*** המלצת מיסיון: ב-2004, במהלך טיול בסן פרנסיסקו, ביקרתי במיסיון דולורס שבו צולמה הסצנה המפורסמת מהסרט שבה "סקוטי" (ג'יימס סטיוארט) עוקב אחרי "מדלן" (קים נובאק) בבית הקברות. להלן פרטים על המקום המומלץ לביקור: www.missiondolores.org

מיסיון דולורס – סן פרנסיסקו

מיסיון דולורס – סן פרנסיסקו

בספטמבר 2004 טיילתי בחוף המערבי עם אחותי ובני משפחה נוספים. הגענו ללוס אנג'לס לארבעה ימים קצרים, בניסיון להתאבק בכמה שיותר אבק כוכבים הוליוודי. תאטרון קודאק, טביעות הידיים והרגליים בבטון הנוצץ, שדרת הכוכבים, אולפני יוניברסל וצילום עם ג'יי לנו על במת ה"טונייט שואו". הדברים הבסיסיים. ביום האחרון ביקשתי שניסע לבית הקברות שבו קבורה מרלין מונרו (Marilyn Monroe, 1926-1962).

אין לי חיבה מיוחדת למונרו כשחקנית קולנוע. זאת, למרות שבעבודת השורשים שלי בגיל 13 הזכרתי אותה כשחקנית האהובה עליי, יחד עם רוזאן בר (?!). אבל יש לי חיבה לסמלים, בעיקר הוליוודים, בעיקר כאלה עם סיפורי חיים שעולים על כל תסריט בכל סרט שאי פעם שיחקו בו. אמריקה סיפקה לעולם כל כך הרבה סמלים כאלה, מונרו היא אולי הגדול והמוכר שבהם. כמו ג'יימס דין, כמו אלוויס: Lived Fast, Died Young.

יש בה משהו, זה יותר מעניין הסמל. בשנת 2001, בעבודת הסמינר שלי של שנה ג' בלימודים, בקורס "פסיכואנליזה וקולנוע" – החלטתי לבדוק איך הבלונדיניות הפכו לסמלי הסקס של הקולנוע ההוליוודי, ופרק שלם הוקדש לה. לנורמה ג'ין מורטנסן. או בייקר. או איך שלא קראו לילדה שנולדה בלוס אנג'לס למשפחה לא מתפקדת, ללא אב, עם אמא במשרה חלקית מאוד, בבית יתומים, במשפחות אומנה, ובכל מקום שמבטיח הכל מלבד עתיד הוליוודי ורוד. למרות שבסוף העתיד שלה היה הוליוודי, אם כי ניתן להתווכח לגבי מידת הוורדרדות.

מתוך עבודת הסמינר שלי, בהתבסס על מאמרים שתרגמתי: "…אם מונרו לא הייתה קיימת היה צריך להמציא אותה, ובמובן מסוים אכן המציאו אותה. ההבדל בין מונרו לבין טיפוס הבלונדינית הצעקנית, הוא ההבדל בין מונרו וג'יין מנספילד (Jayne Mansfield, 1933-1967) שהייתה קריקטורה אמיתית לפצצת מין גרוטסקית. בניגוד למנספילד, לבה של מונרו לא היה שם. היא סיפקה את הפנטזיה ושיחקה את התפקיד בגלל שחששה שאם תפסיק – תחזור להיות אף אחת".

באוטוביוגרפיה (המרתקת!) שלו, "חיי", כתב הבמאי איליה קאזאן (Elia Kazan, 1909-2003) על מונרו: "…כשהכרתי אותה, [היא] הייתה אישה צעירה, פשוטה ונלהבת שהגיעה לשיעוריה על אופניים, נערה טובת לב שהוליווד הצליחה למוטט, ברגליים מפושקות. היו לה עור דק ונפש שהשתוקקה לזכות להערכתם של אנשים שתוכל לכבד. כנערות רבות הצומחות מרקע זה, קיוותה לחוש כבוד עצמי באמצעות הגברים שאותם יכלה למשוך. השכלתה הייתה דלה, והיא לא ידעה דבר חוץ ממה שלמדה מניסיונה; ניסיון היה לה בשפע, וזה הידע החשוב לשחקן. גיליתי שבעיניה, כל דבר הוא או חסר כל משמעות, או אישי לגמרי… מעל לכל [היא] נזקקה לחיזוק תחושת הערך העצמי שלה".

מונרו מתה ב-5 באוגוסט 1962, בגיל 36, לאחר כ-30 סרטים, שלושה נישואים (וגירושים) ולא מעט קונספירציות מוות. היא נקברה ב-Westwood Village Memorial Park, שנמצא מאחורי בנייני עסקים באחד הדאון-טאונים של לוס אנג'לס. אז, בספטמבר 2004, רגע אחרי ג'יי לנו, הגעתי לשם, והופתעתי מהפשטות שבה נקברה אחת הנשים הזוהרות של הקולנוע: במבנה קומות, עם השם ההוליוודי שאימצה לעצמה ועם שנת הלידה והמוות. זה הכל. שום משפט מרגש, ציטוט משיר או חצי בדיחה מקאברית. משהו שירמז על החיים מלאי התהפוכות שעברה.

מונרו היא אמנם הדיירת המפורסמת ביותר של בית הקברות הזה, אחד מיני רבים באזור שהפך למוקד תיירות – אבל בכירי הוליווד שומרים עליה מכל עבר. למשל: שותפיה ל"חמים וטעים" (Some Like It Hot, 1959) הבמאי בילי ווילדר והשחקן ג'ק למון קבורים שם. וגם: וולטר מתאו, דין מרטין, נטלי ווד, קרול אוקונר ("ארצ'י בנקר"), ברט לנקסטר, ג'ון קסאווטס, רוי אורביסון, טרומן קפוטה, פיטר פאלק ("קולומבו"), קארל מלדן ופארה פוסט. גם ג'נט לי נקברה שם, היא הלכה לעולמה באוקטובר 2004, שבועות לאחר שביקרתי במקום.

"מה היה קורה אם מרלין מונרו הייתה "עצמה"? האם מישהו היה הולך לקולנוע לראות אשה ילדותית עם שיער בלונד, קול נמוך, אמביציה ורגשי נחיתות? האם נורמה ג'ין הייתה יושבת היום בחזית מרפסת ביתה, מוקפת ילדים – נשכחת?", נכתב בעבודת הסמינר שלי, בהתבסס על מאמר בינלאומי, "נשים שנאו את מונרו, לא תמכו בה ולא יכולות היו להזדהות איתה באותו זמן. לאחר מותה, כשהסתיימה ההתבוננות על חייה, הן התחרטו על העוינות שהפגינו כלפיה והכריזו עליה כקדושה מעונה לשוביניזם הגברי – דבר אשר במובנים רבים היא אכן הייתה".