ארכיון רשומות מהקטגוריה "Casablanca"‏

קוראים לי יסמין ואני מכורה. ל-IMDb. נדיר שאשרוד סרט או סדרת טלוויזיה בלי שאברר, תוך כדי שידור (!), על השחקנים באותו פרק מספר 17 בעונה התשיעית של "חוק וסדר-מדור מיוחד". איפה נולדו, מה היו המקצועות של ההורים שלהם, איזה-שחקן-הוליוודי-נידח-ששיחק-ב"ספינת אהבה"-הוא-הסנדק-שלהם, ובאילו סדרות נוספות שיחקו בעבר. בדרך כלל ב"סיינפלד". כולם עברו שם. ובשלושה פרקים נוספים של "חוק וסדר-מדור מיוחד" בעונות קודמות ובתפקידים אחרים.

לפני יומיים למשל, נתקלתי בפרק מספר 15 בעונה הראשונה של "שושלת" (Dynasty). אחרי ההלם הראשוני מפער הגילאים הניכר לעין בין "בלייק" ל"קריסטל" (לא שמתי לב לזה כשהייתי בת שבע והסדרה שודרה), נכנסתי ל-IMDb. הסתבר לי שהשחקן ששיחק את השופט באותו פרק מת שנים ספורות לאחר מכן, ש"פאלון" לא שיחקה הרבה מאז שעזבה את הסדרה, וש"ג'ף קולבי" שימר את עצמו לא רע אחרי 30 שנה. "ג'ף" תמיד היה חמוד.

בסדרות שצולמו לפני חמש או עשר שנים זה פחות דרמטי, בהוליווד הם משתמרים יפה בטווחי זמן קצרים. ההלם האמיתי מגיע כשאני מבררת פרטים על שחקנים מסרטים ממש ישנים. אז זה עובר את שלב הרכילות ומגיע לשלב הקיומיות. ממד הזמן מקבל משמעות אחרת כשמבררים פרטים על שחקנים מסרטים בני 60 ו-70 שנה.

לפני שבוע צפיתי ב-"קזבלנקה" (1942 ,Casablanca) והיה בי משהו שקיווה ש"הקפה של ריק" עדיין קיים אי שם (מעבר לקשת). אלא שאז נכנסתי ל- IMDb רק כדי להשלים עם העובדה שלא רק ש"הקפה של ריק" לא קיים, אלא גם אף שחקן מהסרט הזה כבר לא קיים.

אתמול זה קרה עם "סיפור הפרברים" (1961 ,West Side Story). סרט שהוא כל כך על-זמני בעיני מבחינת המסרים שלו, וגם הדמויות שבו הן צעירות ומסמלות נעורים – שמוזר לחשוב שעברו 51 שנה מהיום שיצא. כי משהו בי רוצה להאמין שהם עדיין רוקדים ושרים את "אמריקה" על גג בניין ישן במנהטן (למרות שחלק מהדמויות מתו כבר בסרט, אבל תזרמו איתי).

כמובן שידוע (בערך) מה עלה בגורלה של נטלי ווד ("מריה"), את ריטה מורנו ("אניטה") יצא לי לראות בסדרות טלוויזיה בשנים האחרונות, ואולי נתקלתי בעוד כמה שחקנים במצב צבירה מבוגר כזה או אחר. אבל הגרסה המבוגרת של ריצ'רד ביימר ("טוני") ושל ג'ורג' צ'קיריס ("ברנרדו") היא לגמרי מכת מציאות בכל הקשור למהירות הזמן. וזה בלי לציין ש"אופיסר קרופקה" (וויליאם ברמלי) כבר מת, גם "דוק" (נד גלאס) ו"אייס" (טאקר סמית) ואולי עוד כמה.

איך הגעתי לזה? אה, כן, IMDb. כמו "פאסט פוד" לחובבי ביוגרפיות, האתר הזה מספק פרטים על מי התחתן עם מי והתגרש ממי, מי הפסיד את התפקיד למי, מי הסבתא-המפורסת-של-אשתו-של-השחקן-מ"משמרת שלישית"-שהיא-גם-הבת-של-הבמאי-מהסבנטיז, ואיך הם נראו נכון לפרמיירה האחרונה שבה השתתפו. והם לא דומים לסרט.

מודעות פרסומת

 

מעטים הסרטים שהצפייה הראשונה בהם זכורה במשך שנים ולפרטי פרטים. היום. השעה. המקום. התחושה. ב"קזבלנקה" (Casablanca, 1942) צפיתי לראשונה בערב שישי, ערוץ 1, הייתי בערך בגיל 16. זה היה בטלוויזיה בחדר האורחים בקומה הראשונה בבית הקודם-הקודם של ההורים שלי. באותו בוקר נכתב על הסרט במדור הטלוויזיה ב"שבעה לילות": "להקליט ולשמור לנכדים". אז לא הקלטתי, אבל כמובן שהתאהבתי. זה מה שקורה לכל מי שצופה ב"קזבלנקה", לא?

יש הרבה קסמים בסרט הזה, בעיקר בשילוב בין השחקנים והמשפטים שהושמו בפיהם. אבל לדעתי אחת הסיבות המרכזיות שהופכות את "קזבלנקה" לגדול הסרטים הרומנטיים בכל הזמנים, הוא דווקא הסוף שלו. הגיבור לא זוכה בבחורה, בניגוד מוחלט לכל מה שהוליווד הקלאסית, וגם המודרנית, דגלה והאמינה בו. בניגוד לכל מה שסיפרו לנו. כי בעולם האמיתי רומנים נגמרים, אבל לא בקולנוע! בשביל פרידות הרי לא הולכים למקום הכי אסקפיסטי בעולם. אבל כאן זה קרה ואם זה קרה לבוגרט, אז אולי מצבנו בסדר.

בביוגרפיה "אינגריד – חייה של אינגריד ברגמן" מאת לורנס לימר (הוצאת מסדה, 1987), נכתב: "במלודרמה הוליוודית טיפוסית אינגריד [ברגמן, 1915-1982] הייתה ממריאה בחברתו של [האמפרי, 1899-1957] בוגרט, אחרי ש[פול, 1908-1992] הנריד היה מת מות גיבורים. האפשרות הזאת אמנם נשקלה, אבל הסוף שנבחר היה מושלם ונשגב כשירה – שני הגברים נותרים בחיים ואינגריד אינה צריכה לבחור ביניהם".

היום לפני 70 שנה נערכה הפרמיירה הניו יורקית ל"קזבלנקה". אף אחד מהמשתתפים בטח לא דמיין אז, איך בעצם יכולים היו, שהסרט הזה – עוד עבודה אחת מיני רבות ברשימת הפילמוגרפיה של הבמאי (מייקל קורטיז, 1886-1962), השחקנים ושאר הצוות – יהפוך לעל-זמני ואולי המצוטט ביותר בקולנוע. הכותרת של כתבה באתר האינטרנט של מגזין "טיים" לפני כמה ימים, הייתה: "The Best Movie of All Time Turns 70: Here’s Looking at You, Casablanca". באותה כתבה הזכירו את "ורטיגו" שהדיח השנה את "האזרח קיין" מראש רשימת סרטי הקולנוע הטובים ביותר בכל הזמנים, אולם הסבירו בהמשך שהסרט הנפלא ביותר, האהוב ביותר, המהנה ביותר הוא "קזבלנקה".

לכל אחד את יש סצנת "קזבלנקה" האהובה עליו, אצלי זאת סצנת ה"ג'ין ג'ויינטס" – Of all the gin joints, in all the towns, in all the world, she walks into mine. העובדה שבין הקשיחות הגברית המאפיינת של אותה תקופה ועל רקע מלחמת העולם השנייה – במציאות ובתסריט, יש גבר שמפגין רגשות! ועוד האמפרי בוגרט! הופכת כל סצנה שלו בסרט הזה למושלמת.

באותה ביוגרפיה על ברגמן, נכתב: "לכוכבים הרומנטיים של הוליווד לא היו פנים כמו לבוגרט, והוא תהה אם ב"קזבלנקה" הקהל יאמין שאשה יפה כמו אינגריד יכולה להתאהב בגבר עם פרצוף כמו שלו. הסתייגויותיו של בוגרט לא הסתכמו בכך. אירופה כולה עלתה בלהבות, ובוגרט לא היה מוכן לשחק טיפוס שבור המבכה את אהבתו האבודה על כוסות בירה. "ריק" [בליין. דמותו של בוגרט בסרט] היה יותר מידי "יבבן". הוא לא היה מספיק קשוח".

האמפרי בוגרט הוא אחד השחקנים המרתקים שידע הקולנוע האמריקאי. שילוב של מראה מחוספס של מי שדווקא גדל בבית ניו יורקי מבוסס, סגנון דיבור, סיגריה בזווית הפה, משקה תמידי ביד כמו אבר נוסף בגוף, ריבוי נישואים וגירושים, תפקידים נשכחים ובלתי נשכחים, מעורבות פוליטית ועד הסוף הטרגי: מותו בגיל 57 מסרטן, כשהוא משאיר אחריו את מי שתהפוך לאלמנה הכי מפורסמת של הוליווד: לורן באקול, ושני ילדים קטנים. אגב, למעריצים יש בפייסבוק דף מיוחד שנקרא: Humphrey Bogart Estate ובו מועלות תמונות נדירות ומשפחתיות של מי שרק בגיל מאוחר יחסית ולזמן קצר בלבד, גילה את השלווה האישית שאותה חיפש כל חייו.

"בוגרט לא התקשה להיראות עייף ומותש על המסך", נכתב בביוגרפיה על ברגמן, "הוא ידע את טעמה היומיומי של אהבה טרגית, והמציאות לא הייתה שירים סנטימנטליים ודמעות נוגות באפלוליתו של בית קפה. המציאות הייתה החיים עם אשתו השלישית, מאיו מת'וט (Mayo Methot). המציאות הייתה משקאות חריפים, דם וקטטות, סכין קצבים בגב, קרב אגרופים בחדר המגורים, קליעי אקדח בתקרת חדר המגורים. המציאות הייתה אשה שקנאתה באינגריד [ברגמן. בזמן צילומי "קזבלנקה"] הייתה כה עזה עד שהוא לא העז להתקרב לשחקנית. המציאות הייתה החיים כשחקן מקריח בן 42, המתמודד עם אשה אלכוהוליסטית, בעיות שתייה משלו, וכוכבת כה יפה, כה כובשת, כה חריפה ומקצועית, שסביר שתגזול ממנו את הבכורה".

"אינגריד לא ידעה הרבה על חייו האישיים של בוגרט", נכתב באותו ספר, "חושיה אמרו לה שבוגרט היה שחקן קולנוע מעולה, חזק, והיא חרדה מפני הפגישה עמו. היא גילתה שהוא רחוק מהדימוי שלו. על הסט הוא היה מקצועי מאוד. חוסר הביטחון שלו נסתר מעיניה. הוא היה שחקן טוב מכדי לחשוף בפניה את חרדותיו".