הארכיון של ינואר, 2013

20130121_205650

בגיל 60 היצ'קוק רצה לעשות סרט שונה מכל מה שעשה עד אז, כדי להחזיר לעצמו את הריגוש הזה מפעם. כשהיה קולנוען מתחיל ואקספרימנטלי. אז הוא עשה את "פסיכו", סרט שכולו סיפור אהבה לקולנוע, מצד מי שהתקשה לבטא אהבה בצורה רגילה ונורמלית. אנחנו כבר יודעים שמדובר יהיה בסרט המוכר והרווחי ביותר שלו, אבל הוא עדיין נאבק במעין שילוב של צעיר-רעב, ומבוגר-בעל ניסיון – באולפן ובצנזורה ובכל מי שלא האמין שיכול לצאת משהו טוב מסרט על רוצח טרנסווסטיט שגר עם הגופה של אמא שלו.

והוא מצליח. ויש "הפי אנד". לא רק בכל הקשור להפקת "פסיכו", אלא בעיקר בסרט "היצ'קוק" (Hitchcock, 2012) בבימויו של סשה ג'רבאסי, שיצא לאקרנים לפני כחודשיים בארה"ב (מסוף החודש יוקרן בישראל) ומתאר את מערכת היחסים בין היצ'קוק לרעייתו ושותפתו השקטה לעשייה, אלמה רוול, על רקע צילומי "פסיכו", בסוף 1959, תחילת 1960.

תהיתי, תוך כדי צפייה, מי קהל היעד של "היצ'קוק". האם זה הציבור הרחב שמכיר את השם, קצת פחות את הפילמוגרפיה של הבמאי האייקוני? האם אלו המעריצים שמשתוקקים לכל בדיל מידע על "מאחורי הקלעים" ועל שיטות העבודה של היצ'? האם זו בכלל מחווה של אנשי קולנוע ליוצר קולנוע ששמו הפך גדול יותר מכל סרטיו?

ואולי אלו כולם. עבור הראשונים מוצע סיפור מהנה בסך הכל, על יחסים בין בעל ואשה, יוצרים מוכשרים, מתבגרים, על רקע הוליווד הנוצצת. יש את המשולש האנושי שתסריט קלאסי לא יכול בלעדיו: הבעל, האשה והגבר הנוסף, עם "כמעט" רומן בין אלמה לתסריטאי (סיפור שהמשתתפים בסרט ציינו שהינו פיקטיבי, ולטעמי תופס מקום רב מידי בעלילה), לצד המשבר (הזוגי והמקצועי) ובסוף, כאמור, ה"הפי אנד".

עבור המעריצים מדובר בפיסות פיקנטריה אינסופיות, מוכרות עד קלישאתיות, על הבמאי: כאן הוא ערג לכוכבניות הבלונדיניות הבלתי מושגות שלו; שם ניהל דיאלוג פנימי עם רוצח, כחלק מהמשיכה שלו לעולם האפל; אכל יותר מידי, שתה יותר מידי, היה ציני ובעל חוש הומור, אמן יחסי ציבור ובעל כוח שכנוע שסבל מהשילוב שרק גאון אמיתי יכול לסבול ממנו: עודף ביטחון עצמי וחוסר ביטחון עצמי. בקיצוניות.

במחלקת הפיקנטריה, נראה שהעלילה לא מפספסת שום דבר: ג'נט לי מזכירה את "טוני והילדים" (טוני קרטיס בעלה דאז, ואחת הילדות היא השחקנית ג'ימי לי קרטיס); על אנתוני פרקינס "יש שמועות" שהוא הומו (מן הידועות היא שהוא יצא עם גברים ובשלב מסוים בחייו נישא לאשה ונולדו להם שני בנים); היצ'קוק מזכיר את אביו בעל המכולת; יש לו פסלי ציפורים על השולחן במשרד; הוא נחרד מכישלון נוסף כמו "ורטיגו" (אנו כצופים כבר יודעים שמדובר בסרט שלימים יוכר כטוב בכל הזמנים); מוזכרת האכזבה מ-ורה מיילס שנטשה את הפקת "ורטיגו" לטובת חיי משפחה; אפילו כלבי המשפחה "ג'פרי" ו"סטנלי" (שנראים לצד היצ'קוק בהופעת ה-cameo שלו ב"הציפורים") קיבלו את האזכור הראוי. אגב, דווקא בתם של ההיצ'קוקים, פט, שמשחקת אף היא ב"פסיכו", נעדרת מעלילת "היצ'קוק".

לגבי עניין המחווה של אנשי קולנוע להיצ'קוק, הרי שאם יש כזו היא דווקא לרעייתו אלמה. שותפתו לעשייה עוד טרם נישואיהם, משנות ה-20 של המאה ה-20 באנגליה, אשה קטנת ממדים שנותרה בצלו של גאון ענק (גם פיזית, כמובן). כאן משוחקת על ידי הלן מירן, שחקנית מרשימה, אולם לטעמי יפה ונחשקת הרבה יותר מכפי שנראתה אלמה במציאות. קצת קשה לדמיין את אלמה האמיתית מפלרטטת בכזו טבעיות עם גבר זר. אני גם כמעט מתקשה להאמין למחוות הרומנטיות הפומביות שהפגין כלפיה היצ'קוק בסוף הסרט.

לגבי היצ'קוק בגילומו של אנתוני הופקינס, הרי שזה דומה להפליא למקור, חיצונית וגם בניואנסים. ודאי מוצלח הרבה יותר מהיצ'קוק של טובי ג'ונס בסרט הטלוויזיה "The Girl". אז הוצג הבמאי כסדיסט קר לב ואכזר, כאן הופקינס מוסיף לו ממד אנושי ואת חוש ההומור הידוע, שנעדר מסרט הטלוויזיה.

"היצ'קוק" לא יוכר בעוד 50 שנה כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים וכמיטב המסורת ההיצ'קוקית הוא גם נעדר מרשימת המועמדים לפרסים המרכזיים בטקס האוסקר הקרוב. מי שמחפש מוטיבים עמוקים ורבי משמעות, שיצפה בסרט של היצ'קוק. לא עליו. ועדיין "היצ'קוק" הוא סרט מהנה עבור מי מהקהלים שמתעניינים בו.

בסיום הסרט היצ'קוק מציץ (כמה סימבולי) מבעד לדלת אולם הקולנוע, כדי לראות כיצד הקהל מגיב לסצנת המקלחת ב"פסיכו". כשהוא רואה שהם מבועתים, אנו מבינים שמשימתו העיקרית הושלמה. יותר מאשר בשחקניותיו, היצ'קוק אהב לשלוט בצופיו. אהב לערער את עולמם המוכר, כמו ילד דחוי שחייב לעשות קסמים כדי למשוך תשומת לב. "היצ'קוק" הוא בסופו של דבר מחווה לאמן מרתק, שכדאי להכיר.

מודעות פרסומת
חליפת השמלה הירוקה של "מלאני" בתערוכה בלונדון. צילום: שלי פריצקר

חליפת השמלה הירוקה של "מלאני" בתערוכה בלונדון. צילום: שלי פריצקר

שישה סטים זהים של חליפת שני חלקים הכוללת שמלה בקווים נקיים וג'קט תואם, שניהם מצמר דק בצבע ירוק, סופקו להפקת הסרט "הציפורים" (1963 ,The Birds). את החליפות לבשה, בזו אחר זו, השחקנית הראשית, טיפי הדרן. על פי העלילה, דמותה, "מלאני דניאלס", מגיעה לזמן קצר לעיירה בודגה ביי, אולם מחליטה להישאר ללילה ובהמשך נקלעת להתקפות הציפורים הידועות. בכל אותו זמן היא עוטה את חליפת-השמלה הירוקה, מהאאטופיטים המוכרים ביותר בקולנוע.

מכוון שהוסכם שכל מצמוץ בסרטים של היצ'קוק הוא בעל משמעות, אז גם כאן הצבע הירוק נבחר כהקבלה לצבע של ציפור אהבה. הסרט הרי נפתח כש"מלאני" פוגשת את "מיץ'" בחנות חיות ובהמשך מחליטה להפתיע אותו ולהביא לו כלוב ובתוכו זוג ציפורי אהבה. וכך "מלאני" בחליפתה הירוקה, מקבילה לציפור אהבה – והרי בסלנג הבריטי "ציפור" היא "בחורה".

זאת ועוד, הירוק כשייך לסקלת הצבעים הקרים, משתלב היטב עם דמות הבלונדינית הבלתי נגישה המוכרת מסרטיו של היצ'קוק – וטיפי הדרן, אולי לצד גרייס קלי – הגיעה לשיא בייצוג דמות זו. צבעים קרים גם משרים תחושת רוגע וייתכן שלצד הפסטורליות של העיירה המרוחקת בודגה ביי, רצה הבמאי להכניס את הצופים לאווירה המתאימה – רגע לפני שהטבע קם עליהם.

"היצ'קוק היה מעורב בצורה פעילה ואישית בעיצוב בגדיה של הדרן ב"הציפורים"", נכתב בספר "הציפורים של היצ'קוק" מאת קמיל פאגליה (הוצאת רסלינג), "היצ'קוק אהב דברים פשוטים ואלגנטיים. מכוון שהבמאי חש אצל הדרן, מה שהוגדר כ"רתיעה מסוימת, צניעות, איכות קרירה", הוא עיצב עבורה לסרט חליפה בצבע ירוק רך".

את החליפה הירוקה עיצבה אדית' הד (1897-1981 ,Edith Head), מעצבת תלבושות אמריקאית ידועה שעיצבה בגדים לסרטים במשך עשרות שנים. היא הייתה מועמדת 34 פעמים לפרס האוסקר על עיצוב תלבושות וזכתה בו שמונה פעמים, בין היתר על עיצוב תלבושות ל"העוקץ", "הכל אודות חווה", "חופשה ברומא", "סברינה" ו"שמשון ודלילה".

הד עיצבה בגדים בשישה סרטים של היצ'קוק: "חלון אחורי", "מי רצח את הארי", "האיש שידע יותר מידי" (גרסת 1956), "ורטיגו", "מארני" ו"טופז", וכן יצרה תלבושות לכוכבות הנשיות בסרטים "הציפורים" ו"המסך הקרוע".

העיצוב הנקי והפשוט, לכאורה, הפך את חליפת השמלה הירוקה מ"הציפורים" לכל כך מוכרת בעולם הדימויים האמריקאי, עד שזו הפכה לתחפושת קלה להכנה ב"האלווין" – חג חובב תחפושות אימה. באמצעות שמלה ירוקה וכמה ציפורים שחורות מפלסטיק שמוצמדות לכתפיים, תוכלו בקלות להפוך ל"מלאני דניאלס". אגב, לפני מספר שנים יצאה גם בובת ברבי בדמותה של "מלאני".

וכל ההקדמה הזאת, כי שלי פריצקר שלחה לי השבוע צילום של החליפה הירוקה שצילמה לפני כשבוע בתערוכה שנקראת  "Hollywood Costume" ותוצג עד ה-27 בינואר במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בצילום החליפה נראית בגוון מעט שונה מהמוכר מהסרט, אולם סביר להניח שהפילם שבו צולם הסרט שינה מעט את הגוון, לצד הפלש של המצלמה. התערוכה מציגה למעלה מ-100 פריטי לבוש מעולם הקולנוע ההוליוודי בין השנים 1912-2012, לרבות בגדים שמעולם לא הוצאו מעבר לארכיונים של האולפנים.

העיצוב של אדית' הד, מול טיפי הדרן כ"מלאני" ב"הציפורים"

העיצוב של אדית' הד, מול טיפי הדרן כ"מלאני" ב"הציפורים"

ברבי "מלאני דניאלס"

ברבי "מלאני דניאלס"

זהירות ספויילר. ז"א הרבה ספויילרים. מי שטרם צפה ב"פסיכו" שלא יקרא את הפוסט הבא שכולו סיפורי 'מאחורי הקלעים', גילויי מוטיבים ושאר ניתוח-סרטים-לדעת שהיצ'קוקולוגים כל כך אוהבים לעשות. או כמו שכתב הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, בספרו "לאקאן עם היצ'קוק" (הוצאת רסלינג, 2004): "עבור מעריצים מושבעים של היצ'קוק, כל דבר בסרטיו הוא בעל משמעות, העלילה הפשוטה ביותר למראית עין מסתירה עידונים פילוסופיים בלתי צפויים".

בשבוע הבא יגיע "פסיכו" למסכי הקולנוע במסגרת תכנית ה"קלאסיק" של "יס פלאנט". מדובר בתכנית נהדרת (ולא, לא קיבלתי מהם כלום) שמאפשרת לאנשים שרוב ההיכרות שלהם עם סרטים ישנים וטובים הגיעה, לא עלינו, ממסך הטלוויזיה – לצפות בהם על מסך רחב. לרגל האירוע, הנה 71 דברים שמעניין לגלות על "פסיכו".

"פסיכו" (1960 ,Psycho), בימוי והפקה: אלפרד היצ'קוק. תסריט: ג'וזף סטפנו, מבוסס על רומן מאת רוברט בלוך. עריכה: ג'ורג' טומסיני. צילום: ג'ון. אל. ראסל. מוזיקה: ברנרד הרמן. עיצוב כותרות: סול באס. שחקנים: אנתוני פרקינס (נורמן בייטס), ג'נט לי (מריון קריין), ורה מיילס (לילה קריין), ג'ון גאווין (סם לומיס), מרטין בלזם (ארבוגסט). 109 דקות.

הפקה

1. הסרט צולם בין התאריכים: 30.11.1959-1.2.1960, מתוך זמן זה שבוע שלם הוקדש לצילום סצנת המקלחת ועוד שבוע לסיקוונס שלאחר הסצנה הזאת, שבו "נורמן" מגלה את גופת "מריון" ומנקה את חדר האמבטיה.

2. את סצנת המקלחת צילמו בין ה-17 ל-23 בדצמבר 1959, ב-77 זוויות מצלמה (רובן באקסטרים קלוז-אפ), שהסתכמו לכדי סצנה אחת בת כשלוש דקות עם כ-50 חיתוכי עריכה. זה מזכיר לי שפעם העברתי שיעור על היצ'קוק לתלמידי תיכון במגמת תקשורת, וכשהסברתי כמה זמן לקח לצלם את הסצנה הקצרה הזאת, אמר לי אחד מהם: "היו באים אליי, הייתי עושה את זה ביומיים!".

3. לליהוק תפקיד "מריון קריין", היצ'קוק חיפש את "השחקנית הגדולה ביותר שהוא יכול להרשות לעצמו להרוג, על מנת להעצים את ההלם ממותה" (מתוך: "האנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק"). הוא שקל, בין היתר, ללהק את איב מארי סיינט, לנה טרנר ושירלי ג'ונס.

4. הסצנה הראשונה שצולמה היא זאת שבה "מריון" עוצרת עם רכבה בצד הכביש ונשאלת מספר שאלות על ידי שוטר.

5. הפרמיירה הניו יורקית של הסרט נערכה ב-16.6.1960 (כל קשר לשטן, מקרי בהחלט).

6. תקציב הסרט עמד על כ-800 אלף דולר והרווח ממנו עבר מזמן את 50 מיליון הדולר. זהו הסרט הרווחי ביותר של היצ'קוק.

7. בזמן ההפקה הסרט כונה "וימפי" (Wimpy), במטרה "לבלבל את האויב" מהרומן "פסיכו" שהתפרסם באותם ימים.

8. היצ'קוק קנה באופן אנונימי (כדי שהמחיר לא יאמיר) את הזכויות לספר "פסיכו" מרוברט בלוך, ב-9,000 דולר. לאחר מכן רכש כמה שיותר עותקים, כדי לשמור את הסוף בסוד.

9. בלוך ביסס את דמותו של "נורמן" על הרוצח (האמיתי) אד גין. על פי וויקיפדיה: "גין נודע בכינוי "הקצב מפלינפילד" (עיר בוויסקונסין), שאותו קיבל בעקבות רציחתן של לפחות שתי נשים בשנות ה-50 של המאה ה-20, ועל ביצוע מעשים מגונים וסדיסטים בגופות שגנב מבית קברות. ישנה סברה שגין רצח נשים בגלל הדמיון ביניהן לאמו, שאותה אהב, אך היא לא החזירה לו אהבה".

10. בגרסת הספר הדמות של "מריון" נקראה "מרי". השם שונה לאחר שהמחלקה המשפטית של האולפן גילתה שיש שתי נשים אמיתיות בשם "מרי קריין" שגרות בפיניקס-אריזונה (המקום שבו מתחילה העלילה).

11. זה הסרט האחרון שהיצ'קוק צילם בשחור-לבן.

12. שכרו של אנתוני פרקינס עבור השתתפותו בסרט היה 40 אלף דולר, אותו סכום שעל פי העלילה "מריון" גנבה מהמעסיק שלה.

13. הבית של משפחת בייטס נבנה בהשראת ציור שמן מ-1925 של הצייר האמריקאי אדוארד הופר, שנקרא "House by the Railroad".

14. על סט הצילומים היצ'קוק נהג לפנות לאנתוני פרקינס ("נורמן בייטס") כ-Master Bates.

15. הטריילר המקורי של הסרט ארך שש דקות ו-30 שניות. בתחילתו, היצ'קוק נראה עומד מחוץ ל"בייטס מוטל" ואומר: "כאן יש לנו מוטל קטן ושקט שידוע כעת כזירת פשע".

16. בטריילר ישנה סצנת הסטת וילון מקלחת ואז מוצג שם הסרט. מי שמופיעה בסצנה היא ורה מיילס (ששיחקה את "לילה", האחות של "מריון") ולא ג'נט לי ("מריון", שבסרט היא זאת שהייתה במקלחת), שלא הייתה זמינה לצילומים. מכוון שהשם "פסיכו" מופיע מיד עם הסטת הווילון, לא ניתן להבחין שזאת מיילס.

17. הופעת האורח (cameo) של היצ'קוק בסרט היא לאחר כארבע דקות מתחילתו. הוא נראה חובש כובע קאובוי מחוץ למשרד של "מריון".

18. כדי לצמצם עלויות, היצ'קוק צילם את הסרט באולפני הטלוויזיה "רוויו" (Revue) של "יוניברסל", שם גם צולמה סדרת הטלוויזיה שלו. הוא רצה להפיק סרט דל תקציב.

19. התפאורה החיצונית של "מוטל בייטס" והבית של "נורמן" ממוקמים באולפני יוניברסל בלוס אנג'לס והם חלק מהסיור התיירותי שנערך שם.

20. סרט אימה? היצ'קוק התייחס לסרט כקומדיה שחורה.

תארים ומועמדויות

21. הסרט נמצא במקום ה-35 ברשימת הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, של המגזין הבריטי Sight and Sound. בראש הרשימה, שמעודכנת אחת לעשור ולאחרונה ב-2012 – "ורטיגו".

22. בדירוג 250 הסרטים הטובים של אתר האינטרנט IMDb, "פסיכו" מדורג במקום ה-29.

23. דירוגי המכון האמריקאי לקולנוע (AFI): ברשימת '100 סרטים-100 שנים' שפורסמה ב-1998, "פסיכו" במקום 18 (ברשימה מעודכנת מ-2007, הוא עלה למקום 14); ברשימת המותחנים – מקום ראשון; ברשימת הגיבורים והנבלים, "נורמן" במקום השני (בנבלים); ברשימת 100 הציטוטים: "A boy's best friend is his mother" – מקום 56.

24. "פסיכו" היה מועמד בארבע קטגוריות בטקס האוסקר שנערך באפריל 1961 (עבור סרטי 1960): קטגוריית הבמאי הטוב ביותר, שחקנית המשנה הטובה ביותר (ג'נט לי), צילום בשחור לבן ועיצוב אמנותי. הוא לא זכה באף אחד מהפרסים.

25. הוא לא היה מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. הסרטים המועמדים היו: "אלמר גנטרי", "האלאמו", "בנים ואוהבים", "The Sundowners", ו"הדירה" של בילי ויילדר, שזכה באותה שנה בפרס.

26. זאת הייתה המועמדות החמישית (והאחרונה) של היצ'קוק, לפרס האוסקר בקטגוריית הבימוי. קודם לכן היה מועמד על "רבקה", "סירת הצלה", "בכבלי השכחה", ו"חלון אחורי". הוא מעולם לא זכה. ב-1967 זכה בפרס (ניחומים) ע"ש ארווין תלברג, שמוענק למפיקים.

27. ג'נט לי הפסידה את פרס האוסקר לשירלי ג'ונס ב"אלמר גנטרי", אך זכתה בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית שחקנית משנה, על תפקידה ב"פסיכו".

28. אנתוני פרקינס כ"נורמן בייטס" – אחד התפקידים המעולים!!! בקולנוע, לא היה מועמד לאוסקר. גם המלחין ברנרד הרמן, שהמציא את המוזיקה הכי מפחידה בקולנוע – לא נכנס לקטגוריית המוזיקה.

מוטיבים

29. בסצנת הפתיחה "מריון" לובשת חזייה לבנה כי היצ'קוק רצה להציגה כ"מלאכית". לאחר שהיא גונבת את הכסף, בסצנה מאוחרת יותר, היא נראית עם חזייה שחורה כסמל למעשה שעשתה. בנוסף, לפני שהיא גונבת את הכסף יש לה ארנק לבן, ולאחר מכן – ארנק שחור.

30. יש שלל התייחסויות ל"ציפורים" בסרט, בהן: שם העיר פיניקס (עוף החול); השם של "מריון קריין" (קריין=עגור); התחביב של נורמן הוא פחלוץ ציפורים; הוא אומר ש"מריון" – "אוכלת כמו ציפור", והוא בעצמו אוכל סוכריות כמו שציפורים אוכלות זרעים. ואגב, הסרט של היצ'קוק אחרי "פסיכו", היה "הציפורים".

31. ואם בפחלוץ ציפורים עסקינן: Stuffing Birds, הוא ביטוי סלנג בריטי ל"לשכב עם נערות".

32. אחד מחוקרי הסרט טען שאמו של "נורמן" היא למעשה "הציפור המפוחלצת" הראשונה שלו.

33. מוטיבים חוזרים בסרט: צללים, מראות, חלונות ומים.

34. מוטיב המראות חזר על עצמו לא רק בסרטים של היצ'קוק (כמו "צל של ספק" ו"זרים ברכבת" שעסקו בכפילות), אלא בקולנוע בכלל (החל מ"זהות כפולה" של בילי וויילדר, ועד "שלגיה ושבעת הגמדים"). מראה היא אביזר שמסמל אישיות חצויה, אבל גם את הצורך בבחינה עצמית. מראות ב"פסיכו": "מריון" עומדת מול מראה פעמיים בסצנת הפתיחה במלון; כך גם בביתה; היא מביטה בראי שברכבה; סופרת כסף בחדר השירותים של סוכנות הרכב, ליד ראי; ב"מוטל בייטס" יש מראה ליד דלפק הקבלה; גם בחדר של "מריון" במוטל. ועוד.

35. מוטיב הפיצול: החל מכתובית הפתיחה ה"שסועה" שעיצב סול באס; ממשיך בעגורן שמפצל את הנוף של פיניקס, בפתיחת הסרט; במלון, "סם" עומד (לאורך), לעומת "מריון" ששוכבת על המיטה (לרוחב); הם גם עומדים לפני וילון ונציאני שהצל שלו "חותך" אותם; וישנו מבנה "מוטל בייטס" הרוחבי, מול הבית האורכי של "נורמן".

36. ועוד פיצול: היצ'קוק דאג שכל דמות תהיה מפוצלת, לא רק "נורמן". "מריון" רוצה ולא רוצה לגנוב; גם הצופים מפוצלים: הם נרתעים מהרצון של "מריון" לגנוב, אבל גם רוצים שלא יתפסו אותה; הם רוצים ולא רוצים לראות שהאוטו שקע בביצה; רוצים ש"לילה" תברח מהבית המפחיד, אבל גם רוצים לדעת מה יש במרתף.

37. הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק טען ששלוש הקומות בבית של "נורמן", מקבילות לשלוש הרמות במבנה הנפש על פי התיאוריה הפרוידיאנית: הקומה העליונה היא הסופר-אגו, שם אמו של "נורמן" גרה; קומת הקרקע היא האגו של "נורמן", המודע, שם הוא מתפקד כאדם נורמלי, לכאורה; והמרתף הוא האיד של "נורמן". כאשר הוא מעביר את גופת האם מהקומה העליונה למרתף, הדבר מסמל את הקשר העמוק שפסיכואנליטיקנים מייחסים בין הסופר אגו, לאיד.

38. הסרט הוא ביטוי לחלום האמריקאי שהופך לחלום בלהות.

39. אלמנטים גותיים: מקום שומם ומרוחק; הבית של משפחת בייטס מקושט בחוסר טעם (ובסגנון גותי-קליפורני); לילה סוער וחשוך; קרוב משפחה מטורף; סדרת רציחות משונות; ואוצר חבוי. אולם שני האלמנטים הגותיים החזקים הם הסוד והמראות.

40. הסוד: כולם עוטים מסיכה או מסתירים דבר מה: "סם" ו"מריון", את הרומן שלהם; הקולגה של "מריון" במשרד, "קרוליין" (אותה משחקת פטרישיה היצ'קוק, בתו של הבמאי), מחביאה כדורי הרגעה מיום נישואיה; "קסידי", איל הנפט, מחזיק כסף מזומן כדי להימנע מתשלום מס; הבוס של "מריון" מסתיר בקבוק וויסקי בשולחנו; "מריון" משקרת וגונבת; "נורמן" מסתיר כמובן את הסוד הנורא מכל; ואילו הבלש "ארבוגסט" מתאר את "מוטל בייטס": "זה מקום שנראה כאילו הוא מסתתר מהעולם".

41. "פסיכו" מוגדר כ'סרט של קולנוענים', בין היתר בגלל הניסיונות הטכניים שבו (כמו עריכת סצנת המקלחת) והתסריט החריג בנוף ההוליוודי (המתת הדמות המרכזית אחרי חצי שעה).

42. ואגב, קולנוע: "נורמן" אומר ל"מריון", ספק על מוסד לחולי נפש (שהיא רומזת לו להעביר לשם את אמו), ספק על הצופים באולם הקולנוע: Have you ever seen the inside of one of those places? The laughing, and the tears, and those cruel eyes studying you?
משפט נוסף שלו על המשטרה-צופי הקולנוע: I'll just sit here and be quiet just in case they do suspect me. They're probably watching me. Well, let them. Let them see what kind of a person I am.

43. "…זה הניסוי המרתק ביותר שלי בתמרון הקהל. ב"פסיכו" ביימתי את הצופים ממש כאילו ניגנתי בעוגב" (היצ'קוק, בספר "היצ'קוק/טריפו").

44. עוד אמר באותו ספר: "ב"פסיכו" הנושא לא עניין אותי, הדמויות לא עניינו אותי. מה שעניין אותי היה שהשילוב בין פיסת הסרט לצילום, לפסקול ולכל מה שהוא טכני, יגרום לקהל לפרוץ בצעקות".

45. כל שלב בעלילה מהווה עליית מדרגה מוסרית: קודם ניאוף, אחר כך גניבה, אחר כך רצח, רצח נוסף ובסוף פסיכופתיה.

46. הקול של אמא-בייטס הורכב משילוב קולות של שלושה אנשים.

47. "A boy's best friend is his mother", "נורמן" אומר ל"מריון". רבות נכתב על דמות האם בסרטיו של היצ'קוק, כשתלטנית ומסרסת, אולם כאן נראה שהיא המפלצתית מכולן: מוצגת כקנאית, אובססיבית ורצחנית, אשר מכתיבה לבנה את התנהלותו החברתית. היא לא קיימת, אולם באמצעותה מוצגת הפסיכוזה של הבן. היא שולטת בו גם לאחר מותה.

48. ב"אנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק", "נורמן בייטס" משווה לשתיים מהדמויות הידועות ביותר בסיפורת האנגלית: טרזן ושרלוק הולמס. כמוהן, "נורמן אייקוני, יותר מאשר פסיכולוגי. דמות אגדית, יותר מאשר ריאליסטית. כמו מייקל קורליאונה וחניבעל לקטר, נורמן הוא גיבור בתרבות שמאמינה יותר ויותר בנבלים".

49. "נורמן" (וגם אמו, ששמה "נורמה") הוא משחק מילים עם "נורמל(י)".

פיקנטריה

50. זהו הסרט האמריקאי הראשון שבו נראתה שטיפת מים באסלה (למרות שהמקלחת היא זאת שזכתה בתהילת עולם).

51. מחלקת אוכל 1: הדם בסצנת המקלחת הוא סירופ שוקולד של חברת "בוסקו" (Bosco).

52. מחלקת אוכל 2: הסאונד של נעיצת הסכין בגופה של "מריון" בסצנת המקלחת, הופק מנעיצת סכין במלון מסוג 'קסבה'.

53. אנתוני פרקינס טען שזה היה רעיון שלו ש"נורמן" יהיה אכלן ממתקים כפייתי "חשבתי שדמותו של הרוצח תהיה מעניינת יותר", אמר.

54. היצ'קוק קיבל מכתב זועם מאב שטען שבתו מסרבת להתקלח, לאחר שצפתה בסרט. הבמאי ענה לאב בתגובה: "שלח אותה לניקוי יבש".

55. זהו הסרט השלישי והאחרון של היצ'קוק, שבו שיחקה בתו, פטרישיה – כאן בתפקיד "קרוליין", הקולגה של "מריון" במשרד. קודם לכן שיחקה ב"פחד במה" וב"זרים ברכבת" (ובכמה פרקים בסדרת הטלוויזיה "Alfred Hitchcock Presents").

56. חור ההצצה של "נורמן" לכיוון החדר שבו שוהה "מריון" מוסתר על ידי הציור "Susanna and the Elders". מדובר בסיפור תנ"כי (גרסה נוצרית, תוספת לספר דניאל) על זקנים שמרגלים אחר אשה שמתכוננת להתרחץ ורוצים לאנוס אותה.

57. האגדה מספרת שוולט דיסני סירב לאפשר להיצ'קוק לצלם בדיסנילנד בתחילת שנות ה-60, כי "היצ'קוק ביים את הסרט הנתעב הזה: "פסיכו"".

58. אחד ממבקרי הקולנוע כינה את הסרט: "כתם בקריירה מכובדת".

59. ישנם שלושה סרטי המשך ל"פסיכו", אף אחד מהם לא בוים והופק על ידי היצ'קוק. "פסיכו 2" (1983), "פסיכו 3" (1986) ו"פסיכו 4: ההתחלה" (1990). פרקינס שיחק בכולם כ"נורמן", וביים את הסרט השלישי.

60. המעצב הגרפי הנודע סול באס (1920-1996), שעיצב את כותרת הפתיחה השסועה של "פסיכו", עיצב, בין היתר, גם את הכותרות של "מזימות בינלאומיות", "סיפור הפרברים", "אקסודוס", "אושן 11" (המקורי), "ביג", "החבר'ה הטובים", ואת הפוסטרים של "ורטיגו" ו"הניצוץ". רשימה חלקית בלבד. כמו כן, עיצב את הלוגו של חברות התעופה "קונטיננטל" ו"יונייטד" ושל החברות AT&T , Quaker Oats, מינולטה ועוד.

61. המלחין ברנרד הרמן (1911-1975), כתב מוזיקה, בין היתר, גם ל"מזימות בינלאומיות", "ורטיגו", "האיש שידע יותר מיידי" ו"האזרח קיין". עבודתו האחרונה הייתה בסרט "נהג מונית".

יחסי ציבור

62. כחלק מקמפיין יחסי הציבור לסרט, היצ'קוק אמר: "יש שמועה ש"פסיכו" כל כך מפחיד שהוא ישאיר כמה אנשים בלי מילים (speechless). אלא שכמה מהגברים שאני מכיר שלחו את הנשים שלהם להקרנה, והן עדיין מדברות!".

63. כדי להוסיף מסתורין ליחסי הציבור, בשלב קדם-ההפקה היצ'קוק ציין שהוא שוקל החתמת שחקנית מסוימת לתפקיד "אמא-בייטס". במהלך הצילומים אף הוצב כסא עם השם: Mrs. Bates.

64. היצ'קוק, אשף יחסי ציבור, ביצע את אחד ממהלכי יחסי הציבור הידועים בתולדות הקולנוע בכך שהחתים בעלי אולמות על התחייבות לא להכניס צופים לאולם, לאחר תחילת הסרט. זאת, מתוך חשש שצופים יחמיצו את הופעתה הקצרה של ג'נט לי. בתחילה בעלי האולמות חששו שכך יפסידו לקוחות, אולם התורים הארוכים שהשתרכו ביום ההקרנה הראשון הוכיח להם שטעו.

65. כשמנהל בית קולנוע התלונן בפני האולפן שאנשים זועמים על כך שנאלצו לחכות בגשם עד ההקרנה הבאה, היצ'קוק אמר לו: "קנה להם מטריות".

66. גם למבקרי הקולנוע לא הייתה הקרנה מוקדמת, כדי למנוע חשיפה של העלילה.

סצנת המקלחת

67. בין המיתוסים על סצנת המקלחת: שג'נט לי לא שהתה על הסט בזמן צילום הסצנה המפורסמת. היא הכחישה זאת בראיון; שהשתמשו במים קפואים כדי להשיג מג'נט לי צרחה אותנטית. היא הכחישה גם את זה וטענה שהמים היו חמימים; שהיצ'קוק ביקש ממנה לעמוד במקלחת, בלי ליידע אותה מראש שדמותה צפויה "להירצח" – להשגת אפקט הפתעה; שסול בס, המעצב הגרפי של הכתוביות, הוא זה שביים את סצנת המקלחת. הדבר הוכחש על ידי מספר גורמי הפקה, בהם עוזר הצלם וג'נט לי.

68. דורות של סטודנטים לקולנוע גדלים על המיתוס שבסצנת המקלחת לא נראית סכין נוגעת בבשר ושהברוטליות של הרצח מושגת בעזרת עריכה מתוחכמת (והמוח של הצופה). אולם יש טענה כי בדיקה מדוקדקת של פריימים (יש 24 פריימים בשנייה) גילתה נגיעה אחת או שתיים. אתם מוזמנים לבדוק.

69. דוגמנית עירום שימשה ככפילה של ג'נט לי בסצנת המקלחת. רק הידיים, הכתפיים והראש שייכים ל-לי.

70. בתחילה היצ'קוק התכוון שהרצח במקלחת ילווה רק בזעקותיה של האשה ובקול המים הזורמים. אלא שברנרד הרמן ביקש ממנו להאזין למוזיקה שחיבר לסצנה – וכמאמר הקלישאה, השאר היסטוריה.

71. וזה סיפור מוזר: מיירה ג'ונס הייתה ניצבת ההעמדה (stand-in) של ג'נט לי בסרט. בעזרתה בדקו, למשל, את התאורה. ב-1988 היא נרצחה בלוס אנג'לס בגיל 72. מספר שנים לאחר מכן הואשם ברצח שלה ושל אשה מבוגרת נוספת, שיפוצניק שהיה שכן שלה (במספר מקומות נכתב שהוא היה אובססיבי ל"פסיכו", אך לא ברור האם מדובר בפנטזיה תקשורתית או באמת). כך או כך, לאחר הרצח פורסם בתקשורת שג'ונס הייתה הכפילה של לי בסצנת המקלחת – מה שכמובן הוסיף לדרמה. אלא שהספר "The Girl in Alfred Hitchcock's Shower" מאת רוברט גרייסמית, שיצא בשנת 2010, חקר את הנושא וגילה שג'ונס הייתה כאמור, "רק" ניצבת ההעמדה של ג'נט לי, ואילו אשה בשם מארלי רנפרו, דוגמנית ונערת פלייבוי בעברה, היא זו ששימשה ככפילה של לי בסצנת המקלחת. והיא חיה.

***
הפרטים מתוך:  The Art of Alfred Hitchcock: Fifty Years of His Motion Pictures מאת דונלד ספוטו * "היצ'קוק/טריפו" * The Academy Awards: The Complete Unofficial History מאת גייל קין וג'ים פיאזה * "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו * The Encyclopedia of Alfred Hitchcock מאת תומאס ליטש * IMDb * וויקיפדיה.

ג'וזף קוטן בתפקיד "הדוד צ'ארלי"

הנה סיפור קצר על איך היצ'קוק תדרך שחקן לשחק רוצח. זה מעניין בהתחשב בכך שמדובר בבמאי שסיפק לקולנוע כל כך הרבה דמויות שהמוסריות מהן והלאה. זה מעניין, כי בזמן שהוליווד – ובהתאמה, גם אנחנו בחיים הנוחים למחשבה שלנו – חילקה את העולם ל"טובים" ו"רעים", היצ'קוק הישיר מבט לצופיו (באמצעות סרטיו) ואמר: אתם גם טובים וגם רעים – Deal with it.

הסיפור פשוט, אבל מבטא, למשל, את חוסר הרצינות שבה היצ'קוק התייחס לניסיונות של שחקניו לחפש עומק בדמויות ששיחקו. מן הידועות היא, שכשחקנית שאלה אותו מה מניע את הדמות שלה, הוא ענה: המשכורת. כי עבור היצ'קוק – השחקנית, הצלם, התאורן והתסריטאי, היו כולם כלים במשחק השחמט שנקרא המוח שלו. אגב, הוא גם התייחס לדברים בהרבה פחות רצינות מכפי שנדמה.

החודש לפני 70 שנה, ב-12 בינואר 1943, התקיימה הפרמיירה הניו יורקית של הסרט "צל של ספק" (Shadow of a Doubt). שלושה ימים לאחר מכן הסרט הופץ בבתי קולנוע ברחבי ארה"ב. לימים יהפוך, בניסיונות שלנו, שלי, לדרג כל דבר ברשימה ברורה ומסודרת – לסרט של היצ'קוק שאני הכי אוהבת. כבר כתבתי כאן בעבר למה. בגלל ג'וזף קוטן (Joseph Cotten, 1905-1994).

באוטוביוגרפיה שלו: Vanity Will Get You Somewhere (הוצאת טו-אקסל פרס, 1987), מתאר קוטן, ששיחק בסרט את "הדוד צ'ארלי" (Uncle Charlie), רוצח אלמנות עשירות (לטעמי, לצד "נורמן בייטס", אחד משני הרוצחים הטובים ביותר של היצ'קוק ומהטובים בקולנוע) – את המפגש שבו ביקש מהיצ'קוק, תדרוך לגבי דמותו.

וכך כתב קוטן בספרו: לפני שעזבנו לסנטה רוזה-קליפורניה (העיר שבה צולם הסרט), הייתה לי פגישה עם היצ', לשוחח על התפקיד של "הדוד צ'ארלי" – אדם שנמצא בראש רשימת המבוקשים של ה-FBI וכזה עם פילוסופיה מורכבת למדי, אשר תמך בהשמדת אלמנות עשירות אשר ערכו לבעליהן הלוויות יקרות.

"מה מדאיג אותך?", שאל היצ'.

"מעולם לא שיחקתי רוצח, וכאן אני אחד שידוע ברחבי המדינה כרוצח האלמנות העליזות".

"ואתה רוצה שאומר לך איך רוצח מתנהג", ציין היצ'.

"אתה המומחה", אמרתי.

"בוא איתי", הוא אמר, למרות שצריך היה לומר: "אני אבוא איתך…", שכן נכנסנו לרכב שלי.

בדרכנו העירה הוא אמר לי שמעולם לא נהג. "אני יודע איך", אמר, "למעשה, לימדתי את אשתי ואת בתי לנהוג… אבל בתוך כביש הגישה הפרטי של הבית. בכל פעם שאני רואה שוטר, אני פשוט מתפרק לחתיכות".

"אני מניח שמראה של שוטר יוצר תחושת אשם בכל אחד מאיתנו", אמרתי.

"אני לא מדבר על תחושה", היצ' ענה, "אני מדבר על פאניקה אמיתית".

"מה אתה חושב שהדוד צ'ארלי מרגיש בזמן שהוא רואה שוטר?", שאלתי.

"הו, דבר אחר לגמרי", אמר היצ', "הדוד צ'ארלי לא מרגיש אשמה כלל. עבורו, ההשמדה של אלמנות היא הקרבה, תרומה סוציולוגית חשובה לציוויליזציה. זכור, כשג'ון ווילקס בות' קפץ לבמה בתיאטרון פורד אחרי שירה את הירייה הקטלנית, הוא היה מאוכזב שלא קיבל תשואות בעמידה".

אנו נוסעים על רודיאו דרייב ב-בברלי הילס. "עצור וחנה היכן שתוכל", הוא אמר, "בוא נצא לסיבוב".

"הסתכל היטב בגברים שחולפים על פנייך ותאמר לי מתי אתה מבחין ברוצח", אמר.

התחלתי להבין. עצרתי להביט ליד חלון ראווה.

"לא, לא", אמר היצ' ומשך אותי הצידה, "אנו מחפשים רוצחים, לא גנבים".

"מה לגבי האיש הזה שם, עם העיניים הערמומיות?", שאלתי. "הוא יכול להיות רוצח".

"ווטסון, ידידי", היצ' ענה, "העיניים הללו אינן ערמומיות, הן פשוט מתמקדות ברגל נאה שיוצאת מרכב".

"מה שאתה מנסה לומר, הוא שרוצח נראה והולך בדיוק כמו כל אחד אחר", אמרתי.

"או להפך", ענה היצ'.