הארכיון של אפריל, 2012

הראשון ייצג את הגבר הישן, המאצ'ו, המסתורי, זה ששותה וויסקי לארוחת בוקר ומדחיק רגשות לארוחת צהריים. נולד במנהטן בערב חג המולד של סוף המאה ה-19. השני יהודי מברוקלין, כולל רגשות האשם, חוסר הביטחון, ה"קלאמזיות" וההומור שבטח מפצה על משהו. יליד המאה ה-20. בהתאם, כמעט מתבקש שבכל הקשור לענייני נשים, הראשון, האמפרי בוגרט (1899-1957), ייתן עצות לשני, וודי אלן (נ' 1935).

בחודש הבא ימלאו 40 שנה לצאתו לאקרנים של הסרט 'שחק אותה סם' (Play It Again, Sam, 1972), אחד הסרטים האהובים עליי. הוא מבוסס על מחזה שכתב וודי אלן ועלה בברודווי ב-1969 (הציג 453 פעמים). אלן שיחק במחזה ובסרט בתפקיד הראשי של "אלן פליקס" (שמו הפרטי של וודי אלן, הוא אלן סטיוארט קוניגסברג), אולם בשני המקרים לא שימש כבמאי. בספר "Woody Allen on Woody Allen: In Conversation With Stig Björkman", שיצא ב-1993, הסביר: "כתבתי את המחזה ו[מבחינתי] זו כבר הייתה היסטוריה. לא רציתי לבזבז שנה בהפיכתו לסרט".

כשנשאל באותו ספר על חוויית המשחק שלו במחזה, ענה: "זה היה כיף. אין עבודה קלה יותר מאשר להיות במחזה. יש לך את כל היום פנוי ואתה עושה מה שאתה רוצה. אתה יכול לכתוב, לנוח. אתה רק קופץ לתאטרון בשמונה בערב. הייתי הולך לשם עם דיאן (קיטון. ששיחקה במחזה וגם בסרט והייתה אז חברתו לחיים), גרתי במרחק הליכה ויכולנו לטייל לאורך ברודווי. אחר כך אתה נכנס פנימה, אין מתח, המחזה רץ. אתה על הבמה עם חברים. המסך עולה. אתה משחק את זה, בערך שעה וחצי. ושעתיים לאחר מכן אתה במסעדה אוכל ארוחת ערב עם חברייך. זו העבודה הקלה ביותר בעולם".

'שחק אותה סם' הוא סיפור אהבה ל'קזבלנקה' (Casablanca, 1942), סרט שראוי לכל אהבה וגם הוא מציין השנה תאריך עגול: 70 שנה להקרנתו. אלן גדל על הקולנוע הקלאסי, על דמויות כמו אלו ששיחק בוגרט, טרום עידן מרלון ברנדו וכל הגברים שמחצינים רגשות. את "ריק בליין" (בוגרט ב'קזבלנקה') סביר להניח שלא היינו רואים עומד מחוץ לחדרה של "אלזה" (אינגריד ברגמן) וצועק כמו "סטנלי קוולסקי": "היי אלזה!!!!!!!!!!!!".

שם המחזה/הסרט שכתב אלן, הוא עיוות קל של ציטוט מ'קזבלנקה', הקטע שבו "אלזה" מבקשת מ"סם" (דולי ווילסון) לנגן לה את המנגינה הישנה שלה ושל "ריק":

"Play it once, Sam, for old time's sake… Play it, Sam. Play "As Time Goes By"".

השיבוש עם המילה "again" שמופיעה בשם סרטו של אלן, מקורו בסרטם של האחים מרקס 'לילה בקזבלנקה' (A Night in Casablanca, 1946) שהוא פרודיה על 'קזבלנקה'. אגב, גם בתרגום העברי חל שיבוש קל: המילה "Play" תורגמה ל"שחק", למרות שהכוונה במשפט המקורי הייתה ל"נגן".

"אלן פליקס" (כאמור, וודי אלן) הוא מבקר קולנוע נוירוטי, במחזה הוא גר ברחוב עשר מערב בניו יורק, בסרט הוא גר בסן פרנסיסקו (הסרט אמור היה להצטלם במנהטן, אולם שביתת עובדי קולנוע שפרצה באותם ימים העבירה את הצילומים לחוף המערבי). בתרגום העברי של המחזה (הוצאת "אור עם" 1993) מתואר "פליקס" כ"איש צעיר ורזה המרכיב משקפיים, בן 28 או 29. הוא מקבל משכורת סבירה ככתב מאמרים וביקורות, ברובן בנושאי קולנוע, בעיתון קולנוע קטן ואינטלקטואלי. הוא חולם רבות בהקיץ ומוחו הוא בעצם אוסף היפר-אקטיבי של הפכים נוירוטיים, ההופכים את העולם לבלתי נסבל במקצת. הוא עצבני, ביישן, חסר ביטחון ונמצא בתרפיה זה שנים".

"פליקס" התגרש מאשתו ומבקש מזוג חבריו הנשואים "לינדה" (דיאן קיטון, בשיתוף פעולה ראשון עם וודי אלן. באותה שנה שיחקה גם ב'הסנדק') ו"דיק" (טוני רוברטס) שיארגנו לו דייטים. אלא שכגבר חסר ביטחון שהוא, הוא זקוק לעצות לפני אותם דייטים, ואלו מגיעות בעזרת דמותו של "בוגרט" שמגיחה מידי פעם מהחשכה (ג'רי לייסי. אגב, קיטון, רוברטס ולייסי שיחקו גם בגרסה הבימתית).

בין העצות של "בוגרט" ל"אלן פליקס": "שמע לי ושכח את כל הדבר הזה של יחסים. העולם מלא בנקבות. אתה רק צריך לשרוק". או למשל כש"אלן" מתכונן לדייט ומתיז על עצמו אפטר שייב, דאודורנט וטלק, "בוגרט" אומר לו: "אתה תריח כמו בית זונות. זו היא שצריכה להריח טוב בשבילך. ואל תאמר לה שאינך שותה. היא תחשוב שאתה בצופים".

"פליקס" רוצה להתנהל כמו "בוגרט", אלא שלא רק שהדמויות ששיחקו האמפרי בוגרט ו-וודי אלן בסרטים שלהם היו שונות בתכלית, אלא גם שני האנשים הללו במציאות היו, כנראה, שני קצוות שונים – בשל הבדלי התקופות שבהן חיו, המעמד המשפחתי שבו גדלו ודברים נוספים.

בספר "Woody Allen on Woody Allen", הסביר אלן את חיבתו להוליווד הקלאסית ולשילוב של פנטזיה עם מציאות בסרטיו: "אני שונא מציאות. אני חושב שזה נובע מהילדות שלי, כשתמיד ברחתי לקולנוע. הייתי ילד קל להשפעה וגדלתי במה שנקרא 'תור הזהב של הקולנוע', כאשר כל הסרטים הנהדרים הללו יצאו. אני זוכר כש'קזבלנקה' יצא ו'יאנקי דודל דאנדי' (Yankee Doodle Dandy, 1942) והסרטים של קפרה (Frank Capra, 1897-1991). תמיד ברחתי לסרטים הללו. אתה יכול להשאיר את הבית העלוב שלך מאחורייך ואת כל הבעיות שלך עם בית הספר והמשפחה, ולהיכנס לקולנוע ושם יהיו פנטהאוזים ונשים מקסימות וגברים עם הברקות שנונות, ותמיד הדברים יסתדרו. כך שאני חושב שהייתה לכך השפעה מכרעת עליי".

"מה עושה הכותב?", המשיך אלן להסביר את משיכתו לדמיון, "הוא יוצר עולם שהיה רוצה לחיות בו. אתה מחבב את האנשים שאתה יוצר. אתה מחבב את מה שהם לובשים, המקומות שהם גרים בהם, איך שהם מדברים. וזה נותן לך הזדמנות למספר חודשים לחיות בעולם הזה. כך שבסרטיי יש תמיד תחושה מופשטת של חיים אידיאלים או שהפנטזיה מחליפה את אי הנעימות של המציאות".

את הסרט ביים הרברט רוס (1927-2001), שביים סרטים כמו 'מגנוליות מפלדה' (Steel Magnolias , 1989), ו'פוטלוס' (Footloose , 1984). הוא לא נחשב לאחד הסרטים הגדולים ו/או החשובים של אלן (טכנית הוא לא ממש יכול להיחשב, כי כאמור, אלן לא ביים אותו), אבל בעיני הוא אחד הסרטים המצחיקים ביותר שלו. אגב, לאחרונה פורסם שוודי אלן חוזר לסן פרנסיסקו ויצלם שם את סרטו הבא. זאת גם חזרה שלו לצילום בארה"ב, לאחר שבשנים האחרונות צילם סרטים באירופה.

*****

ואגב, סן פרנסיסקו. עוד כמה סרטים שצולמו בעיר: 'הבוגר' (The Graduate, 1967), 'גברת דאוטפייר' (Mrs. Doubtfire, 1993), 'זודיאק' (Zodiac, 2007), 'אינסטינקט בסיסי' (Basic Instinct, 1992), 'ורטיגו' (Vertigo, 1958 ) , 'מילק' (Milk , 2008), 'הארי המזוהם' (Dirty Harry, 1971), 'הציפורים' (The Birds, 1963) ו'השיחה' (The Conversation, 1974).

*****

ואגב, היצ'קוק (בכל זאת, אני צריכה למצוא הקשר): לא פשוט (לי) למצוא קשר מובהק בין היצ'קוק לוודי אלן, הגם שהיצ'קוק השפיע על כל יוצר קולנוע שבא אחריו. אלן התייחס בלא מעט ראיונות איתו לכך שהושפע מאינגמר ברגמן (1918-2007), כך שבמובן הזה ניתן אולי לומר שאלן הוא יותר במאי-פילוסוף, בעוד היצ'קוק פנה בסרטיו להיבטים פסיכולוגיים.

לפני מספר שנים ניסיתי, בבלוג אחר, לתאר את מה שבעיני הוא הסרט הכי היצ'קוקי של וודי אלן: 'נקודת מפגש' (Match Point, 2005). מה שהופך אותו לכזה הוא קודם כל תחושה שמתקבלת כשצופים בו, לצד מוטיבים כמו "הרצח המושלם" (סוגיה שהעסיקה גם את היצ'קוק, למשל ב'חבל' – Rope, 1948), האווירה הבריטית המאופקת שכאילו מסתירה משהו, סקרלט ג'והנסון הבלונדינית (הגם אם מעט יותר מוחצנת מהבלונדיניות של היצ'קוק), ג'ונתן רייס-מאיירס שהזכיר לי את ג'וזף קוטן (1905-1994) רוצח האלמנות מ'צל של ספק' (Shadow of a Doubt , 1943), משחק הטניס (אצל היצ'קוק ב'זרים ברכבת' – Strangers on a Train 1951) ועד הטבעת בסרטו של אלן, שמזכירה קצת את המקגאפינים של היצ'קוק (עניבה, כוס חלב, צרור מפתחות וכו').

זה מקגאפין:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A7%D7%92%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%9F

מודעות פרסומת

הוא נולד בסוף המאה ה-19, החל לעסוק בקולנוע כשעוד קראו לזה ראינוע, והפעם האחרונה שביים הייתה לפני יותר מ-36 שנה. כל אלו לא מפריעים להיצ'קוק להיות רלוונטי בימים אלה, כמו תמיד, עם מגוון מאמרים שפורסמו ברחבי הרשת על תערוכות, סרטים וראיונות הקשורים אליו ולשחקנים שעבד עמם. הנה כמה דוגמאות:

טיפי. כשנשאלה מה היה השיעור הראשון שלמדה על עסקי הקולנוע במהלך צילומי סרטה המלא הראשון, "הציפורים" (The Birds, 1963), ענתה טיפי הדרן (Tippi Hedren) בראיון שפורסם באתר HollywoodChicago.com: "אני חושבת ש[למדתי] עד כמה פוליטי זה יכול להיות וכמה זה קשור לשליטה, לא משנה עד כמה את מוכשרת. היה לי חוזה עם אלפרד היצ'קוק, לא עם אולפן, ולמרות שהוא סיפק לי השכלה מדהימה לגבי כיצד להיות בסרט והייתי אסירת תודה לו על כך, הייתי צריכה להתמודד עם הצד האחר של זה. הוא הפך אובססיבי לגביי, וזה דבר נורא להיות האובייקט של אדם אובססיבי כשאתה לא מעוניין. הוא הפך לכל כך שולט, שהייתי חייבת לצאת מזה. הוא אמר לי שיהרוס לי את הקריירה ואכן עשה זאת. למרות שאחרי "הציפורים" ו"מארני" (Marnie, 1964) הייתי 'שם חם' בעסק, בכל פעם שמפיק או במאי ביקשו לעבוד איתי – הוא אמר להם שאני לא פנויה. מה שבאמת כאב זה שפרנסואה טריפו רצה אותי לסרט. זה היה השיעור הקשה ביותר".

ציפורים בשביתה. סם ביין (Sam Bain) כתב ב-גארדיאן, על "חמישה סרטים נהדרים עם סופים איומים". וכך, בין "סופרמן", "אינטליגנציה מלאכותית" (A.I. Artificial Intelligence), "ארץ קשוחה" (No Country for Old Men), ו"מונטי פייתון והגביע הקדוש" (Monty Python and the Holy Grail) – מוזכר גם "הציפורים" . לאחר שהשמיץ את האפקטים המיוחדים של הסרט שלטענתו "התגחכו" עם השנים, כתב ביין: "הסצנה האחרונה שבה מקבץ גדול של ציפורים רצחניות ניצבות, באופן לא מוסבר, על ענף, ומתבוננות בניצולים נעים לעבר השקיעה – כה מאכזבת. אני יכול רק לדמיין את איגוד הציפורים שהודיע על שביתה ביום האחרון של הצילומים".

חלון מהיר. הקטע הבא רץ כבר חודש ברשת, ולא מיועד למי שמחפש לצפות בגרסה המתומצתת של "חלון אחורי" (Rear Window, 1954). כי למרות שזהו קטע חביב למדי וערוך היטב, הוא מיועד בעיקר לאלו שמכירים את הסרט היטב ויכולים ליהנות מעוד הומאז' שנעשה לו. ג'ף דסום (Jeff Desom) השתמש בצילומי פנורמה מהסרט המקורי (שכזכור, צולם ברובו מזווית החדר של אל.בי.ג'פריס/ג'יימס סטיוארט) וערך אותם לכדי שלוש דקות שאמורות לתמצת את העלילה: http://vimeo.com/37120554

גרייס. ואגב "חלון אחורי", גרייס קלי (1929-1982) ששיחקה בתפקיד הנשי הראשי, שיחקה בעוד שני סרטים של היצ'קוק: "אליבי" (Dial M for Murder, 1954) ו"לתפוס גנב" (To Catch a Thief, 1955) ואילולא החתונה עם הנסיך רנייה ממונקו, ייתכן והייתה ממשיכה לשחק בעוד סרטים. מי שצפויה לגלם אותה בסרט שייקרא: Grace of Monaco, היא ניקול קידמן, שעל פי פרסומים באתרי אינטרנט שונים נמצאת במשא ומתן מתקדם לגבי התפקיד.

הסרט יתמקד בתקופה של מספר חודשים ב-1961-1962, כאשר קלי סיימה את פאזת הקולנוע שלה, הייתה שש שנים בנסיכות הקטנה הסמוכה לצרפת, וכבר אם לשניים. הוא יתמקד בפעילותה מאחורי הקלעים לפתרון משבר שפרץ בין מונקו לצרפת, בנוגע לדרישת צרפת ממונקו – הידועה כמקלט מס – לבצע רפורמת מס.

לא מצוין אילו שחקניות אחרות התמודדו על התפקיד בעל הפוטנציאל לזכייה בפרסים, אך נכתב בפרסומים השונים כי רוב השחקניות המובילות של הוליווד הביעו עניין. באחד האתרים נכתב שג'נוארי ג'ונס, מי ש"מכירה" את הסיקסטיז מקרוב (בטי דרייפר, 'מד מן'), היא שחקנית בעלת דמיון חיצוני רב לגרייס קלי. אלא שקידמן, זוכת האוסקר, כנראה תזכה בתפקיד.

נינטנדו. גלריה 1988 בלוס אנג'לס (http://nineteeneightyeight.com/) תציג בין התאריכים 13-29 באפריל תערוכה שנקראת "Suspense & Gallows Humor" שתוקדש להיצ'קוק. למעלה ממאה אמנים יציגו את נקודת המבט האמנותית שלהם על סרטי הבמאי. כך למשל ג'ו ספויטו (Joe Spiotto) שתיאר את סרטיו של היצ'קוק כמשחקי נינטנדו: http://jspiotto.blogspot.com/2012/03/tribute-to-hitchcock-gallery-1988.html

והנה דוגמאות של אמנים אחרים:

http://geektyrant.com/news/2012/4/3/cool-movie-poster-art-for-alfred-hitchcocks-psycho.html

אולימפיאדה: הגם שהיצ'קוק לא עסק כמעט בכלל בספורט בסרטיו (וספק אם עסק בספורט בחייו), הבריטים לא מפספסים הזדמנות להציג גם אותו לקראת המשחקים האולימפיים שייערכו בקיץ בלונדון – עיר הולדתו של הבמאי (לייטונסטון, מזרח העיר). תשעה מסרטיו המוקדמים מהתקופה האילמת, רובם נדירים – שוחזרו, ויוקרנו במהלך אירועי הקיץ בבירה הבריטית.

"אם היו לך רישומים מוקדמים של לאונרדו דה וינצ'י או של מיכאלאנג'לו, לא היית רוצה שייראו במצבם הטוב ביותר, בלי שריטות, עובש או לכלוך?", שואל דובר מטעם המכון הבריטי לקולנוע (BFI) בידיעה שפורסמה באתר ה-Independent, "אנו מנקים אותם [את הסרטים] והופכים אותם לבהירים וצלולים עד כמה שניתן, והתוצאות מרהיבות". מלבד הזדמנות לצפות בסרטיו המוקדמים של הבמאי, יוקרנו במהלך הקיץ הלונדוני גם סרטים נוספים על עבודתו.

פרטים:

http://www.independent.co.uk/arts-entertainment/films/features/dial-h-for-hitchcock-the-star-of-the-cultural-olympiad-7600833.html

דורות של מלהקים בחרו בצעיר הרזה, בעל המראה הנקי, השיער המסודר והמבט המבויש, כפסיכופט התורן שגר עם אמא שלו (ולכן סביר להניח שהוא הרוצח). כי "נורמן בייטס" חצה מזמן את רף דמותו הבלתי נשכחת אי שם ב"פסיכו" (Psycho, 1960. בימוי: א. היצ'קוק) והפך לטייפקאסט האולטימטיבי של דמויות תמימות למראה, אך הזויות להפליא – בעשרות סרטים וסדרות טלוויזיה. דמויות שכנראה חיו על פי המשפט ההוא של נורמן: "A boy's best friend is his mother".

האם עדיף לשחקן להיזכר בזכות דמות אחת בלתי נשכחת, או להישכח בין כמה דמויות? אנתוני פרקינס (Anthony Perkins) שהיום מלאו 80 להולדתו, הוא כנראה האיש שתמונתו מופיעה במילון לצד המילה "טייפקאסט" – כמי שלנצח ייזכר כנורמן בייטס. האגדה ההוליוודית מספרת שבשנים הראשונות לאחר יציאת הסרט, פרקינס סירב לדבר על נורמן, שדמותו הפיקטיבית השתרבבה שוב ושוב עם זהותו האמיתית. אולם בהמשך הוא צוטט כמי שאמר שגם אם היה יודע שייזכר רק כנורמן, או שתפקיד זה "יקבור לו את הקריירה" – היה לוקח את התפקיד.

ב"אנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק" (כן, יש דבר כזה) נורמן מתואר "כדמות היחידה בסרטיו של היצ'קוק שתהילתה העפילה על זו של הבמאי". בהתחשב בעובדה שהיצ'קוק היה מושך צופים לסרטים בעיקר בזכות שמו (הגם שבסרטיו השתתפו שחקנים מובילים), הרי שלא מדובר בעניין של מה בכך, בייחוד כשה"תחרות" היא מול דמות פיקטיבית.

"היצ'קוק לא היה ידוע כיוצר של דמויות בלתי נשכחות", נכתב באותה אנציקלופדיה, אבל נורמן היה היוצא מן הכלל. הוא משווה לשתיים מהדמויות הידועות ביותר בסיפורת האנגלית: טרזן ושרלוק הולמס. כמוהן, "נורמן אייקוני, יותר מאשר פסיכולוגי. דמות אגדית, יותר מאשר ריאליסטית. למעט הקטע האחרון והמצמרר [בסרט], נורמן מעולם לא מוצג מבפנים, אלא רק באמצעות אינטראקציות שלו עם דמויות אחרות ובדרך כלל מאופיין באמצעות תגובות דמויות אחרות אליו. כמו מייקל קורליאונה וחניבעל לקטר, נורמן הוא גיבור בתרבות שמאמינה יותר ויותר בנבלים".

"נהניתי לשחק בפסיכו", מצוטט פרקינס בספרו של דונלד ספוטו: 'היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות', "הסכמתי להשתתף בסרט עוד לפני שקראתי את התסריט. [היצ'קוק ואני] הסתדרנו מצוין והוא נתן לי להכניס כמה שינויים והצעות. זה היה הרעיון שלי שכל הסרט לא אפסיק לאכול ממתקים. חשבתי שדמותו של הרוצח תהיה מעניינת יותר, אם הוא יהיה זללן ממתקים כפייתי".

אז הנה כמה עובדות על נורמן-בייטס-אנתוני-פרקינס (ואם נשים שנייה את הפיקנטריה בצד, פרקינס שיחק את אחד התפקידים הטובים בקולנוע וכמקובל באקדמיה לקולנוע, לא היה מועמד לאוסקר על כך): בצילום סצנת המקלחת הידועה, פרקינס היה בכלל בניו יורק (הסרט צולם בלוס אנג'לס). הסיבה הידועה היא התנגשות בלוחות הזמנים של פרקניס, ששיחק באותו זמן בברודווי. אלא שתיאוריה אחרת מספרת שהסיבה האמיתית היא שהיצ'קוק לא רצה שהצללית של פרקינס/נורמן תשתקף מבעד לווילון האמבטיה, מה שעלול היה לחשוף את "מצבו" הכפול בפני הצופים.

פרקינס הרוויח על התפקיד של נורמן 40 אלף דולר. למביני עניין: מדובר בסכום זהה לזה שגנבה "מריון" (ג'נט לי) בתחילת הסרט (סכום שמהווה את ה"מקגאפין" של הסרט: he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A7%D7%92%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%9F). וגם: אלפרד היצ'קוק, בריטי מעודן, נהג לפנות לפרקינס במהלך הצילומים כ-"Master Bates ".

דמותו של נורמן בספר המקורי (כתב: רוברט בלוך) שעליו התבסס התסריט, מבוססת על רוצח אמיתי בשם אד גין (he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%93_%D7%92%D7%99%D7%9F). בספר נורמן מתואר כגבר שמן, נמוך, בגיל העמידה ושיכור, כזה שהפרעתו הנפשית ניכרת לעין. בסרט הוא צעיר בשנות העשרים לחייו, גבוה, בעל מראה נערי ונאה. שום רמז לפיצול כזה או אחר. היצ'קוק רצה שהדמות תתחבב על הקהל, מעין "the boy next door" ופרקינס בהחלט ענה על הדרישה הזו.

"נורמן" הוא משחק מילים עם "נורמל(י)" ו"נורמה" (שם האם), שני דברים שקצת חסרו לדמות. נורמן בייטס מדורג שני, אחרי חניבעל לקטר ולפני דארת' ויידר, ברשימת 100 הגיבורים והנבלים הגדולים ביותר בקולנוע, של המכון האמריקאי לקולנוע. בסרט על העשייה של "פסיכו" שצפוי לצאת בשנה הבאה, שחקן בשם ג'יימס ד'ארסי צפוי לשחק את פרקינס. אגב, הוא דומה להלחיץ למקור: http://www.imdb.com/name/nm0195439.

אנתוני פרקינס, בלי שם אמצעי, נולד בעיר ניו יורק ב-1932 ומת בלוס אנג'לס ב-1992 מסיבוכים של מחלת האיידס. אלמנתו ואם שני ילדיו (אוז ו-אלביס, שנקרא ע"ש אלביס פרסלי שאותו פרקינס העריץ), ברי ברנסון, נהרגה במתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר 2001. היא הייתה אחת מ-58 נוסעי טיסת אמריקן איירליינס מבוסטון, שהתרסקה לתוך מגדלי התאומים. אגב, פרקינס הלך לעולמו כמעט בדיוק תשע שנים קודם, ב-12 בספטמבר.

הביוגרפיה שלו מעניינת למדי, למשל: היחסים הראשונים שלו עם אשה היו בסוף שנות ה-60 עם השחקנית ויקטוריה פרינספל (פמלה יואינג מ"דאלאס"). קודם לכן ניהל יחסים עם גברים. ב-1976 פרקינס השתתף ב"סטרדיי נייט לייב" ושיחק בכמה מערכונים כדמותו של "נורמן בייטס". הדמות לא עזבה אותו מעולם: הוא גם גילם אותה בכמה סרטי המשך כושלים (היצ'קוק לא היה שותף לסרטים האלה) וגם בפרסומת ב-1990.