הארכיון של אפריל, 2016

hitchcock-dies-sobre-o-medoalfred-hitchcock-master-of-mystery-movies-dies-p2-normalalfred-hitchcock-master-of-mystery-movies-dies-p1-normalhitchcock26a-1-web

היום לפני 36 שנים, אלפרד היצ'קוק מת. הוא היה בן 80 וקצת. נולד בלונדון, מת בלוס אנג'לס – חי בחלוקת שנים כמעט שווה באנגליה ובארה"ב (כ-40 שנים בכל אחת). "הקץ בא בבוקרו של 29 באפריל 1980, בלא מתח, בלא אלימות", נכתב בביוגרפיה "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות" (מאת דונלד ספוטו, הוצ' דביר). "הרי [הוא] כבר פגש את האימה שנים רבות בחלומותיו ובאמנותו".

טקס האשכבה לבמאי נערך ב-30 באפריל בכנסיה הקתולית "הרועה הטוב" (Good Shepherd) ב-בברלי הילס. לאחר מכן גופתו נשרפה ואפרו פוזר מעל האוקיינוס השקט ב-10 במאי.

"הרועה הטוב" היא הכנסייה הישנה ביותר ב-בברלי הילס, ובמשך השנים כוכבי קולנוע (קתולים) פקדו אותה באירועים שונים. רודולף ולנטינו ובינג קרוסבי התפללו בה בימי ראשון ושם נערך טקס האשכבה ל-ולנטינו ב-1926. טקסי אשכבה נערכו שם גם לגרי קופר (שאף המיר שם את דתו לקתוליות, מספר שנים לפני מותו), ריטה הייוורת', וינסנט מינלי ופרנק סינטרה. להבדיל: אליזבת טיילור התחתנה שם בפעם הראשונה. הכנסייה אף שימשה כלוקיישן בסרט "כוכב נולד" (A Star Is Born, 1954).

נחזור להיצ'קוק: על פי ידיעה שפרסם ב-30 באפריל 1980, טוד מקארת'י, מבקר הקולנוע הוותיק של מגזין הבידור האמריקאי "וראייטי", מותו של היצ'קוק הוגדר כ"נסיבות טבעיות" וזאת לאחר שבריאותו של הבמאי התרופפה במשך מספר שבועות.

סעדו את הבמאי בזמן מותו, רעייתו מזה 54 שנים, אלמה רוול (שנולדה יום אחד לפניו ומתה שנתיים אחריו), בתו פטרישיה אוקונל (אז בת 52), ושלוש נכדותיו מרי, טרה וקאתי. שתיים מהן כבר היו נשואות אז, והייתה להיצ'קוק בזמן מותו לפחות נינה אחת ואולי יותר. המשפחה ביקשה שפרחים ותרומות יישלחו לבית החולים ובית האבות לאנשי קולנוע וטלוויזיה (The Motion Picture & Television Country House and Hospital), וכן למרכז לחולי סיסטיק פיברוזיס בבית החולים לילדים בלוס אנג'לס.

23 שנים לאחר מכן, באותו מגזין "וראייטי", התפרסמה ידיעה על כך שנינתו של היצ'קוק, מליסה סטון, מתה בגיל 24 כתוצאה מסיבוכים של מחלת הסיסטיק פיברוזיס שהתגלתה אצלה עוד לפני שמלאה לה שנה. היה הייתה בוגרת לימודי קולנוע ועבדה באולפני יוניברסל. היא מתה ב-12 באוגוסט 2003, יום לפני שצוינו 104 שנים להולדתו של היצ'קוק.

בכתבה שפורסמה ב"לוס אנג'לס טיימס" ב-1986, סיפרה הבת, פטרישיה, שכשאביה גילה שנינתו חולה בסיסטיק פיברוזיס "הוא היה מבועת. הוא לא יכול היה לסבול את חוסר יכולתו לעשות משהו בנושא". במשך השנים המשפחה ערכה אירועי צדקה לאיסוף תרומות למען מטרות הקשורות במחלה. כך למשל, שנים ספורות לאחת מותו, הבת פטרישיה, ערכה מכירה פומבית של בקבוקי יין מהאוסף של אביה.

ב-31 בדצמבר 1979, כארבעה חודשים לפני מותו, היצ'קוק קיבל תואר אבירות ממלכת בריטניה וב-3 בינואר 1980 התואר הפך רשמי. "אמא ואני היינו כל כך גאות", כתבה הבת, פטרישיה, בספר: Alma Hitchcock: The Woman Behind The Man. אלא שבריאותו של היצ' הידרדרה במהירות והוא סרב לאכול. אח שהה לצדו כל הזמן והוא הועבר לחדר האורחים. "בסופו של דבר, ב-29 באפריל, אבא מת בשלווה בשנתו ב-8:35 בבוקר. אני הייתי זאת שאמרה לאמא. השארתי אותה איתו לזמן מה. היא לא אמרה דבר. היא החזיקה את ידו השמאלית בידה הימנית. נשענה ונישקה אותו".

על היום שבו נערכה הלוויית אביה, סיפרה: "זה היה יום עצוב מאוד. לבקשתו, גופתו נשרפה בקרמטוריום "Live Oak" במונרוביה-קליפורניה. אפרו פוזר באוקיינוס השקט, לחופי קליפורניה". אלמה רוול מתה ב-6 ביולי 1982, יום לפני יום ההולדת של בתה, פטרישיה. גם אפרה פוזר באוקיינוס.

***

היצ'קוק היה האחרון לחיות ולמות ממשפחתו הגרעינית הראשונה. אביו, וויליאם, מת ב-1914, בגיל 52 (כשהיצ'קוק היה נער). אמו, אמה, מתה ב-1942, בגיל 79 (בזמן צילומי "צל של ספק"). אחיו, וויליאם ג'ון, מת ב-1943 בגיל 55. אחותו, נלי, מתה בינואר 1979, בגיל 87. רבים מבני משפחתו קבורים בבית הקברות הרומי-קתולי סנט פטריק בשכונת לייטונסטון בלונדון, השכונה שבה נולד היצ'קוק.

מודעות פרסומת

הרעיון לסרט "מזימות" (בתחילה נקרא בשם אחר. פרטים בהמשך) הועלה בסוף 1973, הוא הופק ב-1975 ויצא לאקרנים ב-1976. מדובר בסרט בן שעתיים שמוגדר כמותחן קומי, שהיצ'קוק ביים והפיק. הפרס המשמעותי ביותר שהסרט קשור אליו, הוא מועמדות לגלובוס הזהב בקטגוריית השחקנית בקומדיה או מיוזיקל, לברברה האריס. באותו טקס הייתה לה מועמדות כפולה בקטגוריה זאת, גם על הסרט Freaky Friday, אבל היא הפסידה לברברה סטרייסנד עם "כוכב נולד".

את השחקנים הזכרתי בפוסט הקודם וגם את התסריטאי ארנסט להמן. בין אנשי הצוות הנוספים: המלחין הנודע ג'ון וויליאמס (נ' 1932), זוכה חמישה פרסי אוסקר, שהלחין את סרטי "מלחמת הכוכבים", "הארי פוטר", "אינדיאנה ג'ונס", "סופרמן", "מלתעות" ורבים נוספים. "מזימות" הוא לא מהסרטים המוכרים שלו, אבל הוא בהחלט יכול לסמן וי ברזומה על עבודה לצד היצ'קוק.

את הבגדים עיצבה אדית הד (1897-1981), אולי הידועה מבין מעצבות התלבושות בהוליווד, זוכת שמונה פרסי אוסקר (על "העוקץ", "סברינה", "חופשה ברומא" ועוד). גם היא, כמו היצ'קוק, הייתה בשנות ה-70 לחייה כשעבדה על סרט זה. קודם לכן היא עבדה עם היצ'קוק ב"ורטיגו", "חלון אחורי", "לתפוס גנב" ועוד.

הסרט מספר (סוג של ספוילר) על ג'וליה ריינבירד (קתלין נסביט) המבוגרת והעשירה, שמבקשת מהמדיום (המזויפת) בלאנש טיילור (ברברה האריס) לאתר את יורשה היחיד, האחיין האבוד שלה, לפני שהיא הולכת לעולמה. מדובר בבן שאחותה המנוחה הארייט מסרה, 40 שנה קודם, על פי דרישתה של ג'וליה.

לבלאנש מוצע פרס של 10 אלף דולר תמורת מציאת האחיין, והיא והחבר שלה ג'ורג לאמלי (ברוס דרן), מחליטים לצאת לחיפושים. בסיפור מקביל, סוחר התכשיטים ארתור אדמסון (וויליאם דיביין) וחברתו פראן (קארן בלייק), נוטלים חלק בסדרת חטיפות וגניבת יהלום.

הדרכים של הזוגות מצטלבות, ומתברר שאדמסון, למרות שלא מודע לכך, הוא היורש של משפחת ריינבירד. אבל אדמסון בטוח שמחפשים אותו בגלל גניבת היהלום. לאחר סדרת תקריות מוזרות, לרבות ניסיון לרצוח את בלאנש ואת לאמלי – אדמסון ופראן נלכדים, ובלאנש ולאמלי ניצלים.

עד שבוע הצילומים האחרון השם של הסרט היה "הונאה" (deceit), אך היצ'קוק חשב שזה שם חלש מדי, וייתכן שהיה מודע לסרט אחר מ-1946 עם שם דומה, deception, ולכן הוחלט על השם Family Plot.

למרות שהסרט עוסק בכמה נושאים מודרניים, כמו על-טבעיות, חטיפות וגאדג'טים אלקטרוניים (בהתאם לשנות ה-70, כמובן) שנמצאים בחדר הסודי של אדמסון, הוא עדיין סרט היצ'קוקי אולד-פשני טיפוסי, עם קשר ישיר לנושאים שבאו לידי ביטוי בסרטים אחרים של הבמאי (לרבות "מזימות בינלאומיות" – ארנסט להמן היה התסריטאי שלו ושל "מזימות").

כך למשל, בסרט יש קשר בין גניבה ומין, מוטיב שהוצג בצורה קומית ב"לתפוס גנב" ובצורה טרגית ב"פסיכו" וב"מארני"; בנוסף, על פי המסורת ההיצ'קוקית, יש חיפוש אחר אדם נעדר (היורש האבוד). מרדף אחר דמות חבויה הוא אלמנט חשוב ב"39 המדרגות", "הגברת נעלמת", "בכבלי השכחה", "ורטיגו", "מזימות בינלאומיות" ו"פסיכו".

ישנו גם מוטיב ההשפעה של המתים על החיים (ג'וליה המבוגרת רוצה למות עם מצפון שקט ולכן מבקשת למצוא את אחיינה האבוד. היא הכריחה את אחותה לוותר על הילד ומתייסרת על כך). המת רודף אחר החי בסרטים כמו "הנודעת", "מה קרה להארי", "ורטיגו" ובעיקר "פסיכו" (אגב, "פסיכו": ב"מזימות" נראה שלט רחוב שבו כתוב "שדרות בייטס", מחווה למלון בייטס).

מוטיב נוסף הוא משחק התפקידים. כמו ב"39 המדרגות", "פחד במה" ו"מזימות בינלאומיות", גם ב"מזימות" כולם משחקים תפקיד. בלאנש היא מדיום מזויפת, לאמלי רוצה להיות שחקן ובינתיים משחק תפקיד של עורך דין, אדמסון מכריח את פראן ללבוש תחפושת, והוא עצמו משחק תפקיד של יהלומן מכובד, למרות שהוא נוכל. ישנו גם היבט הזוגות – מוטיב הדואליות בא לידי ביטוי בסרטים רבים של היצ'קוק.

דונלד ספוטו, שכתב את The Art of Alfred Hitchcock: Fifty Years of His Motion, ספר המנתח את הסרטים של היצ'קוק וחומרים ממנו הובאו גם כאן, כתב גם את הביוגרפיה של היצ'קוק ("צדה האפל של הגאונות"). הוא ביקר על סט הצילומים של "מזימות", בהזמנת היצ'קוק (לצד ביוגרף נוסף של הבמאי שהוזמן) ושאל את השחקנים על העבודה עם היצ'קוק. הנה מה שאמרו כמה מהם:

ברוס דרן: "שיחקתי ב-30 סרטים, והוא הבמאי הטוב ביותר שעבדתי עבורו. הוא גם אדם מבדר, יש לו סגנון ואישיות, והמון סיפורים. אנשים אומרים שהוא לא מאפשר חופש לשחקנים, אך יש את כל החופש בעולם, ברגע שאתה מבין את חוקי הבסיס. הוא מסביר מה השוט אמור להגיד ומה אתה אמור לעשות, ואז אתה נותן את זה. אם אתה לא יכול לעשות זאת, לא היית עובד איתו מלכתחילה. שום דבר לא נשאר למקריות. הוא רוצה שכל שוט יבדר אותו, ואז הוא יודע שגם הקהל יהיה מבודר".

קארן בלייק: "כל דבר סודר מראש לפני שהוא עושה אותו על הסט, והוא תמיד חושב על הקהל שלו, ואיך הוא יגיב לכל פרט. בגלל זה הצופים אוהבים את היצ'קוק. הוא אדם נהדר".

12244502_1280698895289021_8625040120224641849_o

שימו לב לשם הרחוב

File0544

היום לפני 40 שנה יצא לאקרנים לקהל הרחב, בארה"ב, סרטו האחרון של היצ'קוק, Family Plot – "מזימות". לפרמיירה, שנערכה כשבועיים קודם לכן בלוס אנג'לס, היצ'קוק הגיע באוטובוס תיירים של יוניברסל. הסרט עצמו הגיע במכונית קבורה. ההקרנה לוותה במקהלה ששרה שיר אשכבה, זיקוקים האירו את השמים, אלף בלונים שחורים הופרחו לאוויר ותזמורת מצעדים של אוניברסיטת דרום קליפורניה ניגנה את הנעימה המוכרת של היצ'קוק, המארש של גונו (נקרא: Funeral March of a Marionette ומוכר כפתיח של סדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents. שארל גונו – Charles Gounod, 1818-1893, היה מלחין צרפתי).

לאחר ההקרנה נערכה ארוחה ליותר מאלף איש, שבה ג'יימס סטיוארט העניק להיצ'קוק את "עיטור הפסטיבל" שנוצר במיוחד לכבוד הבמאי. שנותיו האחרונות של היצ'קוק לוו בשלל אירועי הוקרה ופרסי כבוד למיניהם, שמעניקים בדרך כלל ליוצרים מבוגרים או למי שהתעלמו מהם קודם לכן. כך למשל, את תואר האבירות הבריטי (סר), הוא קיבל כארבעה חודשים לפני מותו.

הופעת האורח (cameo) המסורתית של היצ'קוק ב"מזימות", הייתה כשהוא מוצג כצללית מאחורי דלת שכתוב עליה "רשם הלידות והפטירות". הבמאי המבוגר לא נראה במיטבו באותה תקופה, נפוח יותר מתמיד בשל הקורטיזון שנטל, ולכן הופעת האורח הייתה מהירה וסולידית. עשה אותה כי ציפו ממנו. בסרט עצמו, אחת הדמויות (קתלין נסביט ששיחקה את 'ג'וליה ריינבירד') אומרת: "אני בת 78 ורוצה להגיע אל קברי במצפון שקט". על פי מסורת ה"כל-דבר-אצל-היצ'קוק-מסמל-משהו", נדמה כאילו המשפט נאמר על יד היצ'קוק עצמו.

האם האווירה המקאברית ב"מזימות" מרמזת על כך שהיצ'קוק ידע שזה יהיה סרטו האחרון? סביר להניח שלא. אחרי צאת סרט זה לאקרנים, הוא המשיך לחפש פרויקטים ואף עבד על תסריט לסרט שלא הושלם בשם "לילה קצר". אך ודאי ידע שלא יביים עוד הרבה סרטים. הוא היה בשנות ה-70 המאוחרות לחייו, אחרי ניתוח להשתלת קוצב לב וסובל משלל בעיות בריאותיות פיזיות ונפשיות. גם רעייתו אלמה הייתה חולה, מה שהטריד את מנוחתו. הוא שתה והיה בודד.

מלבד בעיותיו, באותו עשור התפתח קולנוע אחר, עצמאי וחדשני. לא היה קל לאדם שהוא אמנם אגדה קולנועית, אבל אגדה חולה ומבוגרת, להרים באותן שנים פרויקט עם פוטנציאל הצלחה.

לגבי המקאבריות הנרמזת בסרט: היא הרי מופיעה בכל סרטיו.

6800

***

Family Plot בתרגום חופשי (ודו-משמעי) הוא "מזימה/עלילה משפחתית" או "חלקת הקבר המשפחתית". בעברית הסרט תורגם כ"מזימות" או "היורשת". עם צאת הסרט לאקרנים, סיים היצ'קוק 51 שנות קריירה שבהן ביים 53 סרטים עלילתיים, החל מ"גן התענוגות" שיצא ב-1925. הסרט יצא לאקרנים ב-9 באפריל 1976, והיצ'קוק מת ארבע שנים ו-20 יום לאחר מכן, בגיל 80.

את התסריט ל"מזימות" כתב ארנסט להמן (1915-2005), ששנים קודם לכן כתב את "מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) של היצ'קוק, וכמובן שלל סרטים מוצלחים של במאים אחרים כמו "סיפור הפרברים" (1961) ו"צלילי המוזיקה" (1965).

על המפגש המחודש עם היצ'קוק, לאחר שנים, סיפר להמן (בביוגרפיה "היצ'קוק-צלה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו, בהוצאת דביר): "הסכמתי לעשות את הסרט עם היצ'קוק, כנראה חשבתי, הצלחנו פעם אחת ב"מזימות בינלאומיות", נוכל להצליח שוב. הוא היה דמות אגדית בעיני. אלא שבתוך זמן קצר נוכחתי לדעת שיחסינו השתנו בתכלית. שנים רבות חלפו. לשנינו היו הצלחות וכישלונות. שנינו היינו עכשיו אנשים שונים, והוא נהיה איטי מאוד. לא נותר בו דבר מאומה מכושר עמידתו והתמדתו הקודם, ובתחילת ישיבות-העלילה שלנו גיליתי שאיני נלהב כל כך לצאת לקרב יצירתי עם האדם האגדי הזה שגופו נחלש".

התסריט התבסס על רומן מתח בריטי בשם: The Rainbird Pattern, שכתב ויקטור קנינג. את העלילה העבירו מאנגליה ללוס אנג'לס וסן פרנסיסקו, החביבה על הבמאי ("ורטיגו" ו"הציפורים"). הקהל לא נהר בהמוניו, והביקורות אמנם היו טובות, אך בעיקר בשל הכבוד שהעיתונאים רחשו להיצ'קוק ולעובדה שהוא עדיין במאי פעיל בגילו.

היצ'קוק ליהק לסרט את ברוס דרן (ששיחק אצלו קודם לכן בתפקיד קטן ב"מארני". יליד 1936), קארן בלייק (1939-2013), ברברה האריס (נ' 1935) ו-וויליאם דיוויין (נ' 1939. לנצח 'גרגורי סאמנר' ב"נוטס לנדינג"). זאת, למרות שיוניברסל ניסו לשכנע אותו להשתמש בשמות מוכרים וקופתיים יותר, כמו לייזה מינלי, אל פאצ'ינו ('פאקינו' כפי שהיצ' קרא לו), גולדי הון, רוי שיידר, ברט ריינולדס ופיי דאנוויי. אבל היצ'קוק לא רצה לשלם הרבה לשחקנים ובכך להקטין את הרווחים שלו ולכן ויתר על השחקנים המובילים של אותה תקופה.

ליליאן גיש האגדית (1893-1993) ביקשה לעבור אודישן לדמות האלמנה, אבל היצ'קוק היה נחוש לתת את התפקיד ל(דיים) קתלין נסביט (1888-1982) הוותיקה. עוד משחקים בסרט: קתרין הלמונד (נ' 1929), שזכורה בעיקר כסבתא מ"מי הבוס?", ואד לאוטר (1938-2013), שחקן אופי מוכר, בעיקר מתפקידי אורח בטלוויזיה.

דרן סיפר על העבודה עם היצ'קוק, בביוגרפיה שכתב ספוטו: "כל בוקר הייתי מוכרח לעודד אותו קצת, כדי שיוכל להתחיל בעבודה. הוא היה כל כך עייף וכל כך משועמם מכל העניין. אבל משהשתפרה הרגשתו לא היה טוב ממנו על במת הצילומים. הוא שם לב לכל פרט – צללית על פני השחקן, זווית לא מוצלחת של אביזר כלשהו, צילום שנמשך שניות אחדות יותר מדי. ואחר כך שוב היה משתעמם. "ברוס", היה אומר לי, "תעיר אותי כשייגמר הסרט"".

***

השוט האחרון שהיצ'קוק אי-פעם צילם היה זה שבו שבר את הקיר הרביעי, כאשר 'בלאנש' מסתכלת למצלמה/לקהל, וקורצת. כאילו רוצה לומר לנו, הצופים, שבעיניו הכל היה בדיחה.

fp14

 

 

מחר, 5 באפריל 2016, ימלאו 100 שנים להולדת שחקן הקולנוע האמריקאי גרגורי פק (1916-2003).

פק שיחק בשני סרטים של היצ'קוק: "בכבלי השכחה" (Spellbound. שהיה סרטו הרביעי של פק) מ-1945, לצד אינגריד ברגמן, ו"משפט פארדין" (The Paradine Case) מ-1947, לצד אן טוד וצ'ארלס לוטון. בשני המקרים התפקיד יועד בתחילה לשחקנים אחרים: בסרט הראשון, המפיק, דיוויד או. סלזניק, רצה את ג'וזף קוטן, ובסרט השני סלזניק רצה את ג'ון בארימור, והיצ'קוק רצה את רונלד קולמן, שדחה את התפקיד.

"בכבלי השכחה", בקצרה ותוך ניסיון להימנע מספוילרים, מספר על רופאה בבית חולים פסיכיאטרי (ברגמן), שמתאהבת במנהל החדש שמגיע למקום (פק), אך מתגלה כי אינו מי שהוא טוען שהוא ("אומרים כי אני אינני אני…") ובעצמו סובל מבעיה נפשית. הסרט "מתכתב" עם התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, וסלבדור דאלי עיצב בו את סצנת החלום.

הסרט היה מועמד בזמנו לשישה פרסי אוסקר: הסרט הטוב ביותר, הבמאי, שחקן המשנה (מייקל צ'כוב. אחיין של), צילום בשחור-לבן, אפקטים והמוזיקה הטובה ביותר (מיקלוש רוזה). הוא זכה בקטגוריה האחרונה.

בספר "היצ'קוק/טריפו", טוען פרנסואה טריפו ש-פק מהווה חסרון ב"בכבלי השכחה": "אינגריד ברגמן היא שחקנית יוצאת מן הכלל ומושלמת לעבודה איתך", אומר טריפו להיצ'קוק, "אבל גרגורי פק הוא לא ממש שחקן היצ'קוקי. הוא נבוב ויותר מכל, אין לו שום מבט. אף על פי כן, אני מעדיף את "משפט פארדין" על פני "בכבלי השכחה", ואתה?". "אני לא יודע", ענה היצ'קוק, "אפשר למנות טעויות רבות גם ב"משפט פארדין".

אך נראה שאין להאשים את פק הצעיר בחוסר המבט. בספר "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו (הוצ' דביר), מספר פק על העבודה עם היצ'קוק ב"בכבלי השכחה": "לאמיתו של דבר [היצ'קוק] לא נתן לנו הוראות בימוי רבות, אף שהייתי חסר ניסיון וחשתי שאני זקוק להדרכה מרובה. בתשובה לשאלותיי בדבר מצב-רוח או הבעה, היה עונה בפשטות שעליי לסלק כל הבעה מפרצופי, והוא יצלם אותי. ציפיתי ליותר מזה. עניין הקולנוע היה כל כך חדש בשבילי. אבל אם הוא לא נתן לי הרבה הדרכה, הרי ארגז של בקבוקי יין נתן גם נתן, כשנודע לו שאינני מבין ביינות. הוא גילה עניין רב בשיפור השכלתי בתחום הזה דווקא… אבל הרגשתי שמשהו מציק לו, ולא הצלחתי להבין מה הדבר".

ב"משפט פארדין" העלילה מתרחשת באנגליה ומספרת על עורך דין נשוי (פק), שמתאהב בלקוחה שלו (אלידה ואלי), שמואשמת ברצח בעלה. בספר השיחות בין היצ'קוק לטריפו, אומר הבמאי על סרט זה: "נסקור את כל הפגמים הכי בולטים של הסרט. קודם כל, אני לא חושב שגרגורי פק יכול לגלם עורך דין בריטי, משום שעורך דין בריטי הוא אדם מחונך מאוד השייך לשכבות החברה העליונות". "לו יכולת לבחור…", שואל אותו טריפו (היצ' היה נתון בשעתו להחלטות המפיק סלזניק), והיצ'קוק משיב: "הייתי לוקח את לורנס אוליבייה. חשבתי גם על רונלד קולמן".

כאמור, מחר יצוינו 100 שנה להולדתו של פק, שנולד ומת בקליפורניה בגיל 87. הוא היה נשוי פעמיים ונולדו לו חמישה ילדים. בנו הבכור, ג'ונתן, התאבד בירייה כשהיה בן 30. בתו, ססיליה פק, הפיקה, בין היתר, את הסרט התיעודי "מיס עולם האמיצה" (Brave Miss World) על סיפורה של לינור אברג'יל. נכדו, איתן פק, הוא שחקן.

פק שימש כיו"ר המכון האמריקאי לקולנוע (AFI) וכנשיא האקדמיה האמריקאית לקולנוע בין השנים 1967-1970 (אגב, גם קארל מלדן ו-וונדל קורי ששיחקו אצל היצ'קוק, שימשו כנשיאי האקדמיה). כנשיא האקדמיה לקולנוע, פק היה זה שהחליט ב-1968 לדחות את טקס האוסקר ביומיים, בשל ההתנקשות בחייו של מרטין לותר קינג (אגב, היום, 4 באפריל, לפני 48 שנה). פק, שהיה דמוקרט, פעיל אנטי-מלחמתי, בעד זכויות אדם ובעד זכויות עובדים, אף צעד עם הכומר קינג.

פק היה מועמד חמש פעמים לאוסקר וזכה פעם אחת, במועמדות החמישית שלו, על תפקידו כ'אטיקוס פינץ" ב"אל תיגע בזמיר"/"מות הזמיר" (To Kill a Mockingbird, 1962). הוא יליד קליפורניה הראשון שזכה באוסקר לשחקן הטוב. על תפקיד זה הוא זכה גם בגלובוס הזהב.

הסרט, שהיה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, כולל לבמאי (רוברט מאליגן) ולסרט הטוב ביותר, זכה בשלושה פרסים: שחקן ראשי, תסריט מעובד ועיצוב אמנותי. הוא מבוסס על רומן זוכה פרס פוליצר של נל הרפר לי (שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 89).

ברשימת "100 שנים – 100 גיבורים ונבלים בקולנוע" שפרסם ה-AFI ב-2003, דמותו של 'אטיקוס פינץ" נבחרה למקום הראשון מבין הגיבורים (אגב, 'נורמן בייטס' של אנתוני פרקינס, במקום השני בין הנבלים). הרשימה פורסמה ב-4 ביוני, שמונה ימים לפני ש-פק הלך לעולמו.

המחזאית הרפר לי כל כך התרשמה מהמשחק של פק כ'אטיקוס', דמות שמבוססת על אביה, שהיא נתנה לשחקן את השעון של אביה. אחד מנכדיו של פק נקרא הרפר, על שמה.

בין סרטיו הנוספים: "דו קרב בשמש" של קינג וידור מ-1946; "הסכם ג'נטלמני" של איליה קאזאן מ-1947; "חופשה ברומא" של וויליאם וויילר מ-1953; "תותחי נברון" של ג'יי. לי תומפסון מ-1961, ושנה לאחר מכן בסרטו של אותו במאי, "פסגת הפחד" (פק, יחד עם רוברט מיצ'ם ומרטין בלזם מהסרט המקורי, הפציעו לתפקיד אורח גם ב"פסגת הפחד" של מרטין סקורסזה ב-1991).