ארכיון רשומות מהקטגוריה "אלפרד היצ'קוק"‏

סרטי ספורט קיימים מהתחלה, עוד מתקופת הראינוע (למשל, The Champion של צ'רלי צ'פלין מ-1915 שעוסק באגרוף). הם כוללים סרטים עלילתיים (המבוססים על סיפור אמיתי או מקוריים) ותיעודיים, דרמות רציניות וקומדיות קלילות. הסרטים הללו מתארים פעילויות ספורט שונות, כאשר מוטיב מרכזי בהם הוא ניצחונו של הפרט או הקבוצה וההתגברות על הקשיים, לעתים נגד כל הסיכויים.

יש סרטים על פוטבול ועל כדורגל, על בייסבול, כדורסל ואתלטיקה, על מרוצי מכוניות, הוקי קרח, גולף, מרוצי אופניים, אגרוף, אמנויות לחימה, היאבקות, רוגבי, טניס, סקי וגלישה. יש גם על ענפים שבעיני בטעות נקראים ספורט, שכן הם כוללים התאכזרות לבעלי חיים, כמו רודיאו או מרוצי סוסים. בין הסרטים המוכרים: "רוקי" (1976), "השור הזועם" (1980), "גאוות היאנקים" (1942, סיפורו של שחקן הבייסבול לו גריג), "ג'רי מגווייר" (1996) ו"אדי פלסון" (1961).

וכל ההקדמה, כי הלילה, שעון ישראל, ייפתחו המשחקים האולימפיים, האולימפיאדה, בריו דה ז'נרו-ברזיל. לרגל האירוע החלטתי לבדוק את הקשר בין ספורט לענייננו כאן בבלוג, סרטי היצ'קוק. למרות שאני מאמינה כי ניתן לקשר בין היצ'קוק לכל דבר, הפעם מדובר היה באתגר רציני.

כשחושבים על הסרטים של היצ'קוק עולים הרבה מאוד נושאים/מוטיבים, ספורט הוא לא אחד מהם. ניתן לקשר את סרטיו לאלכוהול ולאוכל, לאמנות פלסטית ולאדריכלות, לפסיכולוגיה ולסקסולוגיה, לאנגליה ולארה"ב, לאמהות ולאבות, אבל ספורט…? מסתבר שפה ושם התחום השתרבב לסרטיו.

ענף הספורט המוכר ביותר בסרטי היצ'קוק הוא טניס. לצד כדורגל, רוגבי, בדמינטון וקריקט, טניס הוא אחד מענפי הספורט הפופולריים בבריטניה, מדינת הולדתו של היצ'קוק, וכנראה שם מקור החיבה שלו או לפחות ההיכרות שלו, עם ענף זה.

ב"זרים ברכבת" (1951) הדמות המרכזית, 'גיא היינס' (פרלי גריינג'ר) היא שחקן טניס. אחת הסצנות המפורסמות בסרטי הבמאי היא מסרט זה, במהלכה 'גיא' משחק טניס בעוד 'ברונו' (רוברט ווקר) האובססיבי בוהה בו ללא תזוזה, בזמן ששאר הצופים מניעים את ראשיהם מימין לשמאל בהתאם לתנועת הכדור. סצנה פשוטה, אך גאונית, שיוצרת מתח. היצ'קוק היטיב ליצור מתח באמצעות הצגת אירועים פשוטים ויום-יומיים.

טניס מוזכר גם ב"אליבי" (1954). 'טוני' (ריי מילנד, שמשחק את הבעל של גרייס קלי) הוא שחקן טניס לשעבר. באחד הדיאלוגים בסרט מוזכרת אליפות ווימבלדון הבריטית, טורניר טניס מהיוקרתיים בעולם. ב"רבקה" (1940), דמותה של ג'ואן פונטיין מבקשת שיעורי טניס מ'מקס דה ווינטר' (לורנס אוליבייה). הספורט הלבן מוזכר גם בדיאלוגים ב"חבל" (1948) וב"סירת הצלה" (1944).

"הזירה" (1927), אחד מסרטיו הראשונים של הבמאי (המבוסס על התסריט המקורי היחיד שהיצ'קוק כתב, הגם אם התערב בתסריטים של רבים מסרטיו), מוגדר בוויקיפדיה כ"סרט ספורט בריטי אילם". על פי אותו מקור מידע, היצ'קוק נהג ללכת לקרבות אגרוף בלונדון והושפע מכך. הסרט עוסק בשני מתאגרפים שמתאהבים באותה אישה.

ב-"Downhill" מ-1927, 'רודי' (איבור נובלו) הוא קפטן של קבוצת רוגבי בפנימייה לבנים. מלצרית טוענת כי היא בהריון ממנו (למרות שהאב האמיתי הוא חברו 'טים'). הוא מסולק מבית הספר וחייו מדרדרים, עד שבסופו של דבר האמת יוצאת לאור.

ביצוע ספורט למטרת הנאה ולא כחלק מתחרות, ניתן לראות ב"חשד" (1941) וב"מארני" (1964) – שם אנשים נראים רוכבים על סוסים. ב"הנאשם" ("האיש הלא נכון", 1956), 'מני בלסטררו' (הנרי פונדה) קורא בעיתון את מדור מרוצי הסוסים. יצוין, שוב, שאישית אני נגד פעילויות ספורט (או כל דבר אחר) שכוללות שימוש ו/או התאכזרות לבעלי חיים ומרוצי סוסים הם כאלה.

עוד ספורט למטרות הנאה: שחייה – ב"לתפוס גנב" (1955) דמותם של קרי גרנט וגרייס קלי שוחות בים. ב"חבלן" (1942) אחת מדמויות המשנה שוחה בבריכה ביתית. רכיבה על אופניים – ב"טופז" (1969) וב"כתב זר" (1940) נראים ברקע אנשים רוכבים על אופניים בעיר, הגם אם בסצנות נראה שהמטרה היא תחבורתית ופחות ספורטיבית. סקי במדרונות המושלגים של שווייץ, נראה בגרסה הראשונה של "האיש שידע יותר מדי" (1934).

אגב, לקראת האולימפיאדה הקודמת שנערכה בלונדון ב-2012, אחד מאירועי התרבות שארגנו הבריטים היה שחזור והצגת סרטים אילמים של היצ'קוק. הפרויקט נקרא "התשעה של היצ'קוק" (Hitchcock 9) והסרטים המשוחזרים הללו הוצגו מאז גם בסינמטקים ברחבי האולם, בהם בסינמטק תל אביב.

לסיכום: בהתחשב בעובדה שריצה היא ספורט אולימפי, הרבה דמויות אצל היצ'קוק בהחלט נמלטות על נפשן.

5920

 

מודעות פרסומת

hitchcock-truffaut-poster

"התנ"ך של הקולנוע", כך מוגדר הספר "היצ'קוק/טריפו" שיצא לפני 50 שנה, ב-1966, בצרפת ובארה"ב. ב-1962, פרנסואה טריפו (1932-1984), מבקר קולנוע ובמאי מתחיל, שלח מכתב לבמאי האהוב עליו, אלפרד היצ'קוק (1899-1980), וביקש לראיין אותו על מכלול סרטיו, כדי "שכולם יכירו בכך שהיצ'קוק הוא הבמאי הטוב ביותר בעולם", כך על פי המכתב, כפי שצוטט בסרט התיעודי שנעשה על המפגש בין השניים. היצ' ענה לו: "היו לי דמעות בעיניים ממכתבך".

עבור טריפו, כתיבת ספר על היצ'קוק הייתה חשובה כמו לביים סרט, ונדרשה לכך הכנה. הוא התייחס לספר כ"Hitchbook". הם נפגשו באולפני יוניברסל לסדרת ראיונות שנמשכה שבוע. הייתה איתם מתורגמנית בשם הלן סקוט, שכן היצ' דיבר אנגלית וטריפו צרפתית. הראיונות הוקלטו, וקטעי האודיו המרתקים משולבים בסרט התיעודי. מרתקים, כי מלבד השיח הדו-לשוני המעניין בין השניים, ניתן לקלוט גם את "מאחורי הקלעים" – למשל, את היצ'קוק שואל את טריפו שאלות על סרטיו (של טריפו), או את היצ'קוק מנסה לביים את צלם הסטילס שצילם אותם.

טריפו – ויודע זאת כל מי שקרא את הספר, וזה כנראה כולם – הכין סדרת שאלות קצרה על כל אחד מסרטיו של היצ'קוק, במטרה ללמוד ולהבין את עבודתו. התשובות היו ענייניות, "לא מתיימרות", כפי שאמר אחד המרואיינים בסרט.

כשהם נפגשו טריפו היה בן 30 וביים שלושה סרטים (בהם "400 המלקות"), והיצ'קוק היה בן 62, בשלבי עריכה סופיים של סרטו ה-48, "הציפורים". טריפו היה לפני שיאו והיצ'קוק אחריו. לאחר שהספר פורסם ב-1966, היצ'קוק ביים עוד שלושה סרטים בלבד, ואילו טריפו ביים סרט אחד בכל שנה בממוצע עד 1983, שנה לפני מותו (בין הסרטים: "לילה אמריקאי", "הכלה לבשה שחורים" ו"המטרו האחרון").

זה היה מפגש בין קולנוען בריטי שעבד בהוליווד ויצר סרטים קלאסיים (עוד מתקופת הסרט האילם), לקולנוען צרפתי שיצר סרטים אירופיים עכשוויים, על כל המשתמע לגבי ההבדלים בין השניים בסגנון, בגיל, בניסיון וכן הלאה. אבל שניהם היו אוהבי קולנוע אמיתיים וזה מה שחיבר ביניהם. אגב, בסרט מספרים על אותו סיפור ידוע, ספק אמיתי, ספק קוריוז, על כך שאביו של היצ'קוק, בניסיון להענישו, שלח אותו כילד לתחנת המשטרה, ושם הוא הושם בתא מעצר למספר דקות. הסיפור חוזר על עצמו הרבה, כהסבר לפחד של היצ'קוק מהמשטרה שבא לידי ביטוי ברבים מסרטיו. החיבור בין ילדות ומשטרה לא היה זר גם לטריפו.

המטרה של טריפו בכתיבת הספר הייתה להוכיח לאמריקאים שהם טועים בכך שלא העריכו מספיק את סרטיו של היצ'קוק. בכך שהתייחסו אליו כבדרן ולא כאמן. ואכן, אחרי צאת הספר (בין אם בגלל הספר ובין אם בגלל שהיצ' היה מבוגר ובשלב סיכום הקריירה – וכנראה בגלל שתי הסיבות יחד), נראה שהיחס אל היצ'קוק השתנה והוא זכה להוקרות רבות בסוף ימיו – מה שכמובן לא כיפר, בטח לא עבור היצ' עצמו שנותר ממורמר, על התעלמויות העבר (לרבות היעדר זכייה באוסקר).

הסרט התיעודי "היצ'קוק/טריפו" הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה, 2015, והוצג מאז בפסטיבלים שונים באירופה ובצפון אמריקה. לישראל הוא עדיין לא הגיע, הגם שמדובר ביצירה מושלמת להקרנה בסינמטקים ו/או בפסטיבלי קולנוע: זה סרט על קולנוענים (אלפרד היצ'קוק ופרנסואה טריפו), עם קולנוענים (בין המרואיינים: מרטין סקורסזה, ווס אנדרסון, דיוויד פינצ'ר, פיטר בוגדנוביץ', ריצ'רד לינקלייטר ופול שרדר), ולקולנוענים או לחובבי קולנוע, לכל הפחות. מי שלא מכיר את הדמויות הפועלות ובעיקר את סרטי היצ'קוק, לא יבין על מה המהומה. מי שכן מכיר, יתמוגג מכל ניתוח של סצנות ב"ורטיגו" או ב"פסיכו". כי אף פעם לא נמאס לנתח את "פסיכו".

את הסרט ביים קנת ג'ונס האמריקאי, שבין היתר, ביים בעבר עם סקורסזה סרט תיעודי על הבמאי איליה קאזן (A letter to Elia, 2010). סקורסזה עצמו, כידוע, הוא לא רק במאי, אלא גם היסטוריון קולנוע וניתן לראות אותו בהרבה סרטים תיעודיים על קולנוע. עם המשקפיים הגדולים והחיוך הסקורסזאי שלו, רק רציתי להניח עליו את הראש ולהקשיב לו בלי סוף מדבר על סרטים. הוא כל כך תשוקתי ואובססיבי כלפי ההיסטוריה של הקולנוע, שאפילו אינגריד ברגמן ורוברטו רוסליני היו חמו וחמותו לאיזו דקה וחצי (אגב, הוא התחתן חמש פעמים, וזה לכשעצמו מאוד הוליוודי מצדו, הגם אם הוא גר בניו יורק). כשצפיתי בו התחלתי לדמיין שהוא מגיע לסדנת אמן בארץ ואני מתרוצצת בניסיון להשיג כרטיסים (אבל בדמיון הפסימי שלי: לא השגתי).

בסרט ניתחו סרטים שונים של היצ'קוק, לצד הצגת קטעי אודיו וצילומי סטילס מהריאיון שערך טריפו עם היצ'קוק והביא ליצירת הספר המדובר. דיוויד פינצ'ר ("מועדון קרב", "שבעה חטאים", "הרשת החברתית", "נעלמת"), סיפר שנחשף לספר בזכות אביו, שהיה חובב קולנוע, והספר היה במדף הספרים בבית. מרואיין אחר סיפר שקרא בספר כל כך הרבה פעמים, שהדפים מודבקים כדי שלא ייתלשו. ואני חשבתי שאולי אני צריכה גם את הגרסה האנגלית של הספר.

היתרון של הספר, מלבד העובדה שהוא מרתק וחושף את הקורא לעבודתו של היצ'קוק – הוא שהספר פשוט לקריאה. הוא בנוי כסדרת שאלות קצרות, עם תשובות ענייניות של היצ'קוק. השיח לא גולש למשמעויות ותתי-משמעויות, לניתוחים ועומקים, כפי שניתן לקרוא בספרים אחרים על הבמאי. המציאות פשוטה כשהיצ'קוק מסביר מדוע בחר בשחקן X ולא בשחקן Y.

בסרט מסבירים, למשל, על החוש הוויזואלי המשובח של היצ'קוק, אותו שכלל עוד מתקופת הסרט האילם. זאת אומרת, היה לו את היתרון שהוא התחיל לביים בתקופה שבה הוויזואליות הייתה חזות הכל ונדרשה לכפר על היעדר הדיאלוג הנשמע. לינקלייטר ("לפני הזריחה", "לפני השקיעה", "התבגרות") אמר שהסרטים של היצ'קוק כל כך מדויקים מבחינה ויזואלית, שניתן לצפות בהם ללא סאונד ועדיין להבין את רובם.

סקורסזה סיפר על "ורטיגו", שהיה סרט שקשה להשיג בסבנטיז, ורק מעטים צפו בו אז. מרואיין אחר הסביר איך כיום, כבר אחרי שלושה חודשים ובהתאם להצלחה הכלכלית, קובעים אם סרט טוב או לא. זאת, לעומת "ורטיגו" שהיה "לייט בלומר" – סרט שלא הצליח כשיצא ורק לאחר שנים התברר כקלאסיקה טובה וחשובה.
סקורסזה אמר שהוא לא מתייחס לעלילת "ורטיגו" כראליסטית, אלא יותר כשירה קולנועית. הבמאי ג'יימס גריי ("הלילה הוא שלנו", "המהגרת"), אמר על הסצנה שבה קים נואבק יוצאת מחדר השירותים כאשר דמותה ב"פייד" ואז לאט לאט מתבהרת לג'יימס סטיוארט, כי זהו הרגע הקולנועי הגדול ביותר בקולנוע – כי אנחנו יודעים שזאת פנטזיה, אבל עבור הדמות זה אמיתי. ממש כמו הקולנוע עבורנו, הצופים.

פיטר בוגדנוביץ' ("הצגת הקולנוע האחרונה", "ירח של נייר", "טקססוויל"), שבדומה לטריפו גם הוא החל כמבקר קולנוע שעבר לבימוי, ובדומה לסקורסזה, גם הוא היסטוריון קולנוע שמתראיין בהרבה סרטים תיעודיים – תיאר כיצד הצופים בקולנוע, אי שם ב-1960, הגיבו לסצנת המקלחת ב"פסיכו". "מעולם לא ראיתי קהל מגיב כך. הם רצו לעצום את העיניים, אבל לא יכלו להפסיק לצפות", אמר. עוד הוסיף על הסרט: "זאת הייתה הפעם הראשונה שהליכה לקולנוע הייתה מסוכנת".

ואילו סקורסזה אמר על "פסיכו": "אנשים ציפו למשהו מסוים, והוא [היצ'קוק] אמר: 'אני לא אתן לכם את זה'".

לאחר שהמהדורה הראשונה של הספר יצאה ב-1966, היצ'קוק וטריפו שמרו על קשר, התכתבו ואף התייעצו לגבי תסריטים. כשהיצ'קוק קיבל פרס מפעל חיים מהמכון האמריקאי לקולנוע (AFI) ב-1979, טריפו היה אחד המנחים. "באמריקה אתם קוראים לאיש הזה היצ', בצרפת אנחנו קוראים לו מיסייה היצ'קוק", אמר טריפו באותו ערב. משפט קצר שאומר הכל על היחס של האמריקאים להיצ'קוק, מול היחס של הצרפתים אליו.

לטריפו ולספר הראיונות שכתב יש חלק משמעותי מאוד בהפיכה של היצ'קוק למי שהוא כיום: במאי, אולי המוערך ביותר בתולדות הקולנוע, ובוודאי בין המשפיעים, הנחקרים והמדוברים ביותר. האם ב-2012 "ורטיגו" היה נבחר כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, אילולא יצא הספר "היצ'קוק/טריפו" ב-1966? אולי כן ואולי לא.

הסרט היפה הזה – שוודאי ירגש כל חובב קולנוע, הגם אם לא יחדש הרבה מאוד לאותו חובב – מהלל את היצ'קוק, אך לא פחות מכך את טריפו, שמת בגיל צעיר, 52, ומעניין לחשוב לאילו עוד שיאים יכול היה להגיע. הרי היצ'קוק ביים את "פסיכו", גדול סרטיו ובטח המוכר והמצוטט שבהם, כשהיה בן 60. איזה סרט גדול של טריפו פספסנו?

טריפו עדכן את מהדורות הספר במשך השנים, עד חודשים ספורים לפני מותו ב-1984. למרות פערי השנים בין השניים – היצ'קוק היה כ-32 שנים מבוגר מטריפו – הם מתו בהפרש שנים קצר כל כך, ארבע שנים.

***

את הסרט רכשתי אתמול ב"האוזן השלישית", לאחר שנואשתי מההמתנה שיוקרן בארץ. לא ברור מדוע הוא טרם הגיע לארץ, שנה אחרי שיצא. אני לא קונה לעצמי הרבה דברים בימים אלה, אבל על דברים שקשורים בקולנוע בכלל ובהיצ'קוק בפרט, קשה לי לוותר. זאת גם מתנת יום הולדת שהענקתי לעצמי (היום) ומניסיון של 39 שנים: המתנות שתקנו לעצמכם תמיד יהיו הכי טובות.

ב-1948, שנת הקמת המדינה, יצא לאקרנים הסרט "חבל" (Rope), שבעוד מספר חודשים יציין אף הוא 68 שנים. דאגלס דיק (1920-2015), ששיחק את 'קנת', היה חבר הקאסט האחרון מהסרט שנותר בחיים, עד שהלך לעולמו בדצמבר האחרון. כעת הסרט הוא לא יותר מזיכרון מעומעם לחובבי קולנוע ישן וטוב, לא פאר היצירה ההוליוודית ואפילו לא נחשב ל-טופ של היצ'קוק, אך עדיין חוויה מהנה ומותחת. זה סרט שאני נוטה להזכיר בהרבה מאוד הזדמנויות, כי הוא אחד האהובים עליי.

ב-1948 יצאו לאקרנים סרטים כמו "גונבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה, "רומן זר" של בילי וויילדר, "האוצר מסיירה מדרה" ו"קי לארגו" של ג'ון יוסטון, "נהר אדום" של הווארד הוקס, "הנעליים האדומות" של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר ו"מכתב מאישה אלמונית" של מקס אופולס. "המלט", שביים (ושיחק) לורנס אוליבייה, זכה בטקס האוסקר כסרט הטוב ביותר לאותה שנה (אוליבייה אף זכה בפרס השחקן הראשי, אם כי הפסיד בקטגוריית הבימוי).

גם "חבל" יצא לאקרנים באותה שנה והיה לסרט ה-34 שהיצ'קוק ביים, וה-11 שהוא ביים בארה"ב. לפניו יצא "משפט פארדין" (1947), אחריו "תחת חוג הגדי" (1949). גולשי IMDb העניקו לסרט את הציון 8 מתוך 10. באתר Rotten Tomatoes, הסרט קיבל 97 אחוז על ידי המבקרים ו-91 אחוז על ידי הצופים. כך שבהחלט הביקורות מהללות, גם אם לא עשו זאת כשהסרט יצא לאקרנים.

הסרט יצא לאקרנים באוגוסט 1948, אבל תמיד אני נזכרת בו ביום העצמאות, הזדמנות טובה ל-20 סיבות טובות מדוע כדאי לכם/ן לצפות ב"חבל":
1. טריפו אמר שהיצ'קוק מביים סצנות אהבה כאילו היו סצנות רצח, וסצנות רצח כאילו היו סצנות אהבה. ב"חבל" יש סצנת רצח שהיא למעשה "כיסוי קולנועי" לסצנת אהבה בין 'ברנדון' ל'פיליפ', aka שני גברים. אז אם תרצו לדעת איך היצ'קוק עקף בגאוניותו את הצנזורה, צפו בעשר הדקות הראשונות של הסרט.

 

2. זה הסרט הראשון של היצ'קוק בצבע (למרות שגם אחריו, אגב, הוא צילם מספר סרטים בשחור לבן, בהם "זרים ברכבת" ו"פסיכו").

 

3. זה הסרט הראשון שבו היצ'קוק שימש גם כמפיק.

 

4. זה שיתוף הפעולה הראשון מתוך ארבעה של היצ'קוק וג'יימס סטיוארט (שחקן שהוא סיבה טובה בפני עצמה לצפות בכל סרט). זאת, הגם אם מדובר בשיתוף הפעולה הפחות אהוב של השחקן עם הבמאי. שאר הסרטים הם: "חלון אחורי", "האיש שידע יותר מדי" ו"ורטיגו".

 

5. לחובבי טכניקות: זה ניסיון קולנועי מעניין של הבמאי לביים סרט עלילתי שלם בן 80 דקות, בשוט אחד! למעשה, מסיבות פרקטיות של אורך סליל הצילום, מדובר בעשרה שוטים, אך גם זה מרשים בפני עצמו, בהתחשב בעובדה שאורכו של שוט קולנועי ממוצע הוא שניות ספורות בלבד, וכאן מדובר בשוט ממוצע של שמונה דקות.

 

6. ואגב, טכניקות: כל העלילה מתרחשת בלוקיישן אחד, גם זה אתגר קולנועי (שהיצ' ניסה קודם ב"סירת הצלה" וחזר עליו גם ב"חלון אחורי" ובמידת מה גם ב"אליבי").

 

7. לחובבי תאטרון: בגלל הלוקיישן האחד שבו מתרחשת העלילה, הסרט הוא כמו הצגה (וגם התסריט מבוסס על מחזה).

 

8. תרגישו ברי מזל שאתם יכולים לצפות בסרט: במשך שלושה עשורים אחרי שיצא, "חבל" לא נחשף לקהל בשל ענייני זכויות יוצרים.

 

9. לחובבי סיפורי פשע אמריקאים: המחזה שעל פיו נכתב התסריט הושפע בקווים כלליים מהרוצחים האמריקאים הידועים לשמצה לאופולד ולוב. רשת PBS האמריקאית שידרה לפני מספר חודשים סרט דוקומנטרי על הנושא בשם “The Perfect Crime”.

 

10. בגלל הסצנה המצחיקה (כחצי שעה מתחילת הסרט) שבה הדמויות של ג'נט' והדודה, מדברות על שחקני קולנוע, ו'רופרט קאדל' (סטיוארט) מקשיב להן. הן מדברות, בין היתר, על ג'יימס מייסון (שלימים ישחק אצל היצ'קוק ב"מזימות בינלאומיות") ועל קרי גרנט (ששיחק בארבעה סרטים של היצ'קוק, לפני "חבל" ואחריו, וכמובן שיחק לצד סטיוארט עצמו ב"סיפור פילדלפיה"). הן אומרות כמה טוב היה גרנט בסרט עם אינגריד ברגמן, אבל לא זוכרות את שם הסרט… (האם מדובר ב"הנודעת" של היצ'קוק, שיצא שנתיים לפני?).

 

11. בגלל הקלוז-אפים על הידיים והחבל שקושר את ערימת הספרים.

 

12. בגלל הסימבוליות שהיצ'קוק יצר בין מוות ואוכל (הארוחה מוגשת על שידה שבתוכה מונח 'דייויד' המת), שני נושאים שהוא הוא אהב לקשר ביניהם.

 

13. בגלל השיחה הפילוסופית א-לה ניטשה על סיבות טובות לרצח, האדם העליון, וגם היטלר (הסרט יצא שלוש שנים אחרי סוף מלחמת העולם השנייה).

 

14. בגלל המתח שנוצר בפער ההיצ'קוקי המוכר, בין מה שהצופה יודע ומה שהדמויות לא יודעות.

 

15. בגלל ההומור המקאברי ההיצ'קוקי שפזור לאורך כל הסרט.

 

16. בגלל פיסת העוגה שמחולקת לקינוח. היא נראית די טוב, לא?

 

17. בגלל הנוף הניו-יורקי, הגם אם הוא תפאורתי לחלוטין.

 

18. כי ייקח לכם זמן לזהות את ה-cameo של היצ'קוק.

 

19. בגלל שזה הסרט האחרון שבו הופיע דיק הוגאן (1917-1995). אבל אל תמצמצו, כי הוא הופיע בתחילת הסרט למשך כחצי דקה בלבד. למעשה, בטריילר לסרט (צילמו סצנת חוץ שלא הופיעה בסרט), הוא הופיע יותר מאשר בסרט עצמו.

 

20. בגלל פארלי גריינג'ר (1925-2011), ששיחק את 'פיליפ', ושיחק אצל היצ'קוק גם ב"זרים ברכבת" (את 'גיא'). בשני המקרים הוא שיחק דמות פסיבית למדי שמונעת על ידי אחרים.

hitchcock-dies-sobre-o-medoalfred-hitchcock-master-of-mystery-movies-dies-p2-normalalfred-hitchcock-master-of-mystery-movies-dies-p1-normalhitchcock26a-1-web

היום לפני 36 שנים, אלפרד היצ'קוק מת. הוא היה בן 80 וקצת. נולד בלונדון, מת בלוס אנג'לס – חי בחלוקת שנים כמעט שווה באנגליה ובארה"ב (כ-40 שנים בכל אחת). "הקץ בא בבוקרו של 29 באפריל 1980, בלא מתח, בלא אלימות", נכתב בביוגרפיה "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות" (מאת דונלד ספוטו, הוצ' דביר). "הרי [הוא] כבר פגש את האימה שנים רבות בחלומותיו ובאמנותו".

טקס האשכבה לבמאי נערך ב-30 באפריל בכנסיה הקתולית "הרועה הטוב" (Good Shepherd) ב-בברלי הילס. לאחר מכן גופתו נשרפה ואפרו פוזר מעל האוקיינוס השקט ב-10 במאי.

"הרועה הטוב" היא הכנסייה הישנה ביותר ב-בברלי הילס, ובמשך השנים כוכבי קולנוע (קתולים) פקדו אותה באירועים שונים. רודולף ולנטינו ובינג קרוסבי התפללו בה בימי ראשון ושם נערך טקס האשכבה ל-ולנטינו ב-1926. טקסי אשכבה נערכו שם גם לגרי קופר (שאף המיר שם את דתו לקתוליות, מספר שנים לפני מותו), ריטה הייוורת', וינסנט מינלי ופרנק סינטרה. להבדיל: אליזבת טיילור התחתנה שם בפעם הראשונה. הכנסייה אף שימשה כלוקיישן בסרט "כוכב נולד" (A Star Is Born, 1954).

נחזור להיצ'קוק: על פי ידיעה שפרסם ב-30 באפריל 1980, טוד מקארת'י, מבקר הקולנוע הוותיק של מגזין הבידור האמריקאי "וראייטי", מותו של היצ'קוק הוגדר כ"נסיבות טבעיות" וזאת לאחר שבריאותו של הבמאי התרופפה במשך מספר שבועות.

סעדו את הבמאי בזמן מותו, רעייתו מזה 54 שנים, אלמה רוול (שנולדה יום אחד לפניו ומתה שנתיים אחריו), בתו פטרישיה אוקונל (אז בת 52), ושלוש נכדותיו מרי, טרה וקאתי. שתיים מהן כבר היו נשואות אז, והייתה להיצ'קוק בזמן מותו לפחות נינה אחת ואולי יותר. המשפחה ביקשה שפרחים ותרומות יישלחו לבית החולים ובית האבות לאנשי קולנוע וטלוויזיה (The Motion Picture & Television Country House and Hospital), וכן למרכז לחולי סיסטיק פיברוזיס בבית החולים לילדים בלוס אנג'לס.

23 שנים לאחר מכן, באותו מגזין "וראייטי", התפרסמה ידיעה על כך שנינתו של היצ'קוק, מליסה סטון, מתה בגיל 24 כתוצאה מסיבוכים של מחלת הסיסטיק פיברוזיס שהתגלתה אצלה עוד לפני שמלאה לה שנה. היה הייתה בוגרת לימודי קולנוע ועבדה באולפני יוניברסל. היא מתה ב-12 באוגוסט 2003, יום לפני שצוינו 104 שנים להולדתו של היצ'קוק.

בכתבה שפורסמה ב"לוס אנג'לס טיימס" ב-1986, סיפרה הבת, פטרישיה, שכשאביה גילה שנינתו חולה בסיסטיק פיברוזיס "הוא היה מבועת. הוא לא יכול היה לסבול את חוסר יכולתו לעשות משהו בנושא". במשך השנים המשפחה ערכה אירועי צדקה לאיסוף תרומות למען מטרות הקשורות במחלה. כך למשל, שנים ספורות לאחת מותו, הבת פטרישיה, ערכה מכירה פומבית של בקבוקי יין מהאוסף של אביה.

ב-31 בדצמבר 1979, כארבעה חודשים לפני מותו, היצ'קוק קיבל תואר אבירות ממלכת בריטניה וב-3 בינואר 1980 התואר הפך רשמי. "אמא ואני היינו כל כך גאות", כתבה הבת, פטרישיה, בספר: Alma Hitchcock: The Woman Behind The Man. אלא שבריאותו של היצ' הידרדרה במהירות והוא סרב לאכול. אח שהה לצדו כל הזמן והוא הועבר לחדר האורחים. "בסופו של דבר, ב-29 באפריל, אבא מת בשלווה בשנתו ב-8:35 בבוקר. אני הייתי זאת שאמרה לאמא. השארתי אותה איתו לזמן מה. היא לא אמרה דבר. היא החזיקה את ידו השמאלית בידה הימנית. נשענה ונישקה אותו".

על היום שבו נערכה הלוויית אביה, סיפרה: "זה היה יום עצוב מאוד. לבקשתו, גופתו נשרפה בקרמטוריום "Live Oak" במונרוביה-קליפורניה. אפרו פוזר באוקיינוס השקט, לחופי קליפורניה". אלמה רוול מתה ב-6 ביולי 1982, יום לפני יום ההולדת של בתה, פטרישיה. גם אפרה פוזר באוקיינוס.

***

היצ'קוק היה האחרון לחיות ולמות ממשפחתו הגרעינית הראשונה. אביו, וויליאם, מת ב-1914, בגיל 52 (כשהיצ'קוק היה נער). אמו, אמה, מתה ב-1942, בגיל 79 (בזמן צילומי "צל של ספק"). אחיו, וויליאם ג'ון, מת ב-1943 בגיל 55. אחותו, נלי, מתה בינואר 1979, בגיל 87. רבים מבני משפחתו קבורים בבית הקברות הרומי-קתולי סנט פטריק בשכונת לייטונסטון בלונדון, השכונה שבה נולד היצ'קוק.

הרעיון לסרט "מזימות" (בתחילה נקרא בשם אחר. פרטים בהמשך) הועלה בסוף 1973, הוא הופק ב-1975 ויצא לאקרנים ב-1976. מדובר בסרט בן שעתיים שמוגדר כמותחן קומי, שהיצ'קוק ביים והפיק. הפרס המשמעותי ביותר שהסרט קשור אליו, הוא מועמדות לגלובוס הזהב בקטגוריית השחקנית בקומדיה או מיוזיקל, לברברה האריס. באותו טקס הייתה לה מועמדות כפולה בקטגוריה זאת, גם על הסרט Freaky Friday, אבל היא הפסידה לברברה סטרייסנד עם "כוכב נולד".

את השחקנים הזכרתי בפוסט הקודם וגם את התסריטאי ארנסט להמן. בין אנשי הצוות הנוספים: המלחין הנודע ג'ון וויליאמס (נ' 1932), זוכה חמישה פרסי אוסקר, שהלחין את סרטי "מלחמת הכוכבים", "הארי פוטר", "אינדיאנה ג'ונס", "סופרמן", "מלתעות" ורבים נוספים. "מזימות" הוא לא מהסרטים המוכרים שלו, אבל הוא בהחלט יכול לסמן וי ברזומה על עבודה לצד היצ'קוק.

את הבגדים עיצבה אדית הד (1897-1981), אולי הידועה מבין מעצבות התלבושות בהוליווד, זוכת שמונה פרסי אוסקר (על "העוקץ", "סברינה", "חופשה ברומא" ועוד). גם היא, כמו היצ'קוק, הייתה בשנות ה-70 לחייה כשעבדה על סרט זה. קודם לכן היא עבדה עם היצ'קוק ב"ורטיגו", "חלון אחורי", "לתפוס גנב" ועוד.

הסרט מספר (סוג של ספוילר) על ג'וליה ריינבירד (קתלין נסביט) המבוגרת והעשירה, שמבקשת מהמדיום (המזויפת) בלאנש טיילור (ברברה האריס) לאתר את יורשה היחיד, האחיין האבוד שלה, לפני שהיא הולכת לעולמה. מדובר בבן שאחותה המנוחה הארייט מסרה, 40 שנה קודם, על פי דרישתה של ג'וליה.

לבלאנש מוצע פרס של 10 אלף דולר תמורת מציאת האחיין, והיא והחבר שלה ג'ורג לאמלי (ברוס דרן), מחליטים לצאת לחיפושים. בסיפור מקביל, סוחר התכשיטים ארתור אדמסון (וויליאם דיביין) וחברתו פראן (קארן בלייק), נוטלים חלק בסדרת חטיפות וגניבת יהלום.

הדרכים של הזוגות מצטלבות, ומתברר שאדמסון, למרות שלא מודע לכך, הוא היורש של משפחת ריינבירד. אבל אדמסון בטוח שמחפשים אותו בגלל גניבת היהלום. לאחר סדרת תקריות מוזרות, לרבות ניסיון לרצוח את בלאנש ואת לאמלי – אדמסון ופראן נלכדים, ובלאנש ולאמלי ניצלים.

עד שבוע הצילומים האחרון השם של הסרט היה "הונאה" (deceit), אך היצ'קוק חשב שזה שם חלש מדי, וייתכן שהיה מודע לסרט אחר מ-1946 עם שם דומה, deception, ולכן הוחלט על השם Family Plot.

למרות שהסרט עוסק בכמה נושאים מודרניים, כמו על-טבעיות, חטיפות וגאדג'טים אלקטרוניים (בהתאם לשנות ה-70, כמובן) שנמצאים בחדר הסודי של אדמסון, הוא עדיין סרט היצ'קוקי אולד-פשני טיפוסי, עם קשר ישיר לנושאים שבאו לידי ביטוי בסרטים אחרים של הבמאי (לרבות "מזימות בינלאומיות" – ארנסט להמן היה התסריטאי שלו ושל "מזימות").

כך למשל, בסרט יש קשר בין גניבה ומין, מוטיב שהוצג בצורה קומית ב"לתפוס גנב" ובצורה טרגית ב"פסיכו" וב"מארני"; בנוסף, על פי המסורת ההיצ'קוקית, יש חיפוש אחר אדם נעדר (היורש האבוד). מרדף אחר דמות חבויה הוא אלמנט חשוב ב"39 המדרגות", "הגברת נעלמת", "בכבלי השכחה", "ורטיגו", "מזימות בינלאומיות" ו"פסיכו".

ישנו גם מוטיב ההשפעה של המתים על החיים (ג'וליה המבוגרת רוצה למות עם מצפון שקט ולכן מבקשת למצוא את אחיינה האבוד. היא הכריחה את אחותה לוותר על הילד ומתייסרת על כך). המת רודף אחר החי בסרטים כמו "הנודעת", "מה קרה להארי", "ורטיגו" ובעיקר "פסיכו" (אגב, "פסיכו": ב"מזימות" נראה שלט רחוב שבו כתוב "שדרות בייטס", מחווה למלון בייטס).

מוטיב נוסף הוא משחק התפקידים. כמו ב"39 המדרגות", "פחד במה" ו"מזימות בינלאומיות", גם ב"מזימות" כולם משחקים תפקיד. בלאנש היא מדיום מזויפת, לאמלי רוצה להיות שחקן ובינתיים משחק תפקיד של עורך דין, אדמסון מכריח את פראן ללבוש תחפושת, והוא עצמו משחק תפקיד של יהלומן מכובד, למרות שהוא נוכל. ישנו גם היבט הזוגות – מוטיב הדואליות בא לידי ביטוי בסרטים רבים של היצ'קוק.

דונלד ספוטו, שכתב את The Art of Alfred Hitchcock: Fifty Years of His Motion, ספר המנתח את הסרטים של היצ'קוק וחומרים ממנו הובאו גם כאן, כתב גם את הביוגרפיה של היצ'קוק ("צדה האפל של הגאונות"). הוא ביקר על סט הצילומים של "מזימות", בהזמנת היצ'קוק (לצד ביוגרף נוסף של הבמאי שהוזמן) ושאל את השחקנים על העבודה עם היצ'קוק. הנה מה שאמרו כמה מהם:

ברוס דרן: "שיחקתי ב-30 סרטים, והוא הבמאי הטוב ביותר שעבדתי עבורו. הוא גם אדם מבדר, יש לו סגנון ואישיות, והמון סיפורים. אנשים אומרים שהוא לא מאפשר חופש לשחקנים, אך יש את כל החופש בעולם, ברגע שאתה מבין את חוקי הבסיס. הוא מסביר מה השוט אמור להגיד ומה אתה אמור לעשות, ואז אתה נותן את זה. אם אתה לא יכול לעשות זאת, לא היית עובד איתו מלכתחילה. שום דבר לא נשאר למקריות. הוא רוצה שכל שוט יבדר אותו, ואז הוא יודע שגם הקהל יהיה מבודר".

קארן בלייק: "כל דבר סודר מראש לפני שהוא עושה אותו על הסט, והוא תמיד חושב על הקהל שלו, ואיך הוא יגיב לכל פרט. בגלל זה הצופים אוהבים את היצ'קוק. הוא אדם נהדר".

12244502_1280698895289021_8625040120224641849_o

שימו לב לשם הרחוב

File0544

היום לפני 40 שנה יצא לאקרנים לקהל הרחב, בארה"ב, סרטו האחרון של היצ'קוק, Family Plot – "מזימות". לפרמיירה, שנערכה כשבועיים קודם לכן בלוס אנג'לס, היצ'קוק הגיע באוטובוס תיירים של יוניברסל. הסרט עצמו הגיע במכונית קבורה. ההקרנה לוותה במקהלה ששרה שיר אשכבה, זיקוקים האירו את השמים, אלף בלונים שחורים הופרחו לאוויר ותזמורת מצעדים של אוניברסיטת דרום קליפורניה ניגנה את הנעימה המוכרת של היצ'קוק, המארש של גונו (נקרא: Funeral March of a Marionette ומוכר כפתיח של סדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents. שארל גונו – Charles Gounod, 1818-1893, היה מלחין צרפתי).

לאחר ההקרנה נערכה ארוחה ליותר מאלף איש, שבה ג'יימס סטיוארט העניק להיצ'קוק את "עיטור הפסטיבל" שנוצר במיוחד לכבוד הבמאי. שנותיו האחרונות של היצ'קוק לוו בשלל אירועי הוקרה ופרסי כבוד למיניהם, שמעניקים בדרך כלל ליוצרים מבוגרים או למי שהתעלמו מהם קודם לכן. כך למשל, את תואר האבירות הבריטי (סר), הוא קיבל כארבעה חודשים לפני מותו.

הופעת האורח (cameo) המסורתית של היצ'קוק ב"מזימות", הייתה כשהוא מוצג כצללית מאחורי דלת שכתוב עליה "רשם הלידות והפטירות". הבמאי המבוגר לא נראה במיטבו באותה תקופה, נפוח יותר מתמיד בשל הקורטיזון שנטל, ולכן הופעת האורח הייתה מהירה וסולידית. עשה אותה כי ציפו ממנו. בסרט עצמו, אחת הדמויות (קתלין נסביט ששיחקה את 'ג'וליה ריינבירד') אומרת: "אני בת 78 ורוצה להגיע אל קברי במצפון שקט". על פי מסורת ה"כל-דבר-אצל-היצ'קוק-מסמל-משהו", נדמה כאילו המשפט נאמר על יד היצ'קוק עצמו.

האם האווירה המקאברית ב"מזימות" מרמזת על כך שהיצ'קוק ידע שזה יהיה סרטו האחרון? סביר להניח שלא. אחרי צאת סרט זה לאקרנים, הוא המשיך לחפש פרויקטים ואף עבד על תסריט לסרט שלא הושלם בשם "לילה קצר". אך ודאי ידע שלא יביים עוד הרבה סרטים. הוא היה בשנות ה-70 המאוחרות לחייו, אחרי ניתוח להשתלת קוצב לב וסובל משלל בעיות בריאותיות פיזיות ונפשיות. גם רעייתו אלמה הייתה חולה, מה שהטריד את מנוחתו. הוא שתה והיה בודד.

מלבד בעיותיו, באותו עשור התפתח קולנוע אחר, עצמאי וחדשני. לא היה קל לאדם שהוא אמנם אגדה קולנועית, אבל אגדה חולה ומבוגרת, להרים באותן שנים פרויקט עם פוטנציאל הצלחה.

לגבי המקאבריות הנרמזת בסרט: היא הרי מופיעה בכל סרטיו.

6800

***

Family Plot בתרגום חופשי (ודו-משמעי) הוא "מזימה/עלילה משפחתית" או "חלקת הקבר המשפחתית". בעברית הסרט תורגם כ"מזימות" או "היורשת". עם צאת הסרט לאקרנים, סיים היצ'קוק 51 שנות קריירה שבהן ביים 53 סרטים עלילתיים, החל מ"גן התענוגות" שיצא ב-1925. הסרט יצא לאקרנים ב-9 באפריל 1976, והיצ'קוק מת ארבע שנים ו-20 יום לאחר מכן, בגיל 80.

את התסריט ל"מזימות" כתב ארנסט להמן (1915-2005), ששנים קודם לכן כתב את "מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) של היצ'קוק, וכמובן שלל סרטים מוצלחים של במאים אחרים כמו "סיפור הפרברים" (1961) ו"צלילי המוזיקה" (1965).

על המפגש המחודש עם היצ'קוק, לאחר שנים, סיפר להמן (בביוגרפיה "היצ'קוק-צלה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו, בהוצאת דביר): "הסכמתי לעשות את הסרט עם היצ'קוק, כנראה חשבתי, הצלחנו פעם אחת ב"מזימות בינלאומיות", נוכל להצליח שוב. הוא היה דמות אגדית בעיני. אלא שבתוך זמן קצר נוכחתי לדעת שיחסינו השתנו בתכלית. שנים רבות חלפו. לשנינו היו הצלחות וכישלונות. שנינו היינו עכשיו אנשים שונים, והוא נהיה איטי מאוד. לא נותר בו דבר מאומה מכושר עמידתו והתמדתו הקודם, ובתחילת ישיבות-העלילה שלנו גיליתי שאיני נלהב כל כך לצאת לקרב יצירתי עם האדם האגדי הזה שגופו נחלש".

התסריט התבסס על רומן מתח בריטי בשם: The Rainbird Pattern, שכתב ויקטור קנינג. את העלילה העבירו מאנגליה ללוס אנג'לס וסן פרנסיסקו, החביבה על הבמאי ("ורטיגו" ו"הציפורים"). הקהל לא נהר בהמוניו, והביקורות אמנם היו טובות, אך בעיקר בשל הכבוד שהעיתונאים רחשו להיצ'קוק ולעובדה שהוא עדיין במאי פעיל בגילו.

היצ'קוק ליהק לסרט את ברוס דרן (ששיחק אצלו קודם לכן בתפקיד קטן ב"מארני". יליד 1936), קארן בלייק (1939-2013), ברברה האריס (נ' 1935) ו-וויליאם דיוויין (נ' 1939. לנצח 'גרגורי סאמנר' ב"נוטס לנדינג"). זאת, למרות שיוניברסל ניסו לשכנע אותו להשתמש בשמות מוכרים וקופתיים יותר, כמו לייזה מינלי, אל פאצ'ינו ('פאקינו' כפי שהיצ' קרא לו), גולדי הון, רוי שיידר, ברט ריינולדס ופיי דאנוויי. אבל היצ'קוק לא רצה לשלם הרבה לשחקנים ובכך להקטין את הרווחים שלו ולכן ויתר על השחקנים המובילים של אותה תקופה.

ליליאן גיש האגדית (1893-1993) ביקשה לעבור אודישן לדמות האלמנה, אבל היצ'קוק היה נחוש לתת את התפקיד ל(דיים) קתלין נסביט (1888-1982) הוותיקה. עוד משחקים בסרט: קתרין הלמונד (נ' 1929), שזכורה בעיקר כסבתא מ"מי הבוס?", ואד לאוטר (1938-2013), שחקן אופי מוכר, בעיקר מתפקידי אורח בטלוויזיה.

דרן סיפר על העבודה עם היצ'קוק, בביוגרפיה שכתב ספוטו: "כל בוקר הייתי מוכרח לעודד אותו קצת, כדי שיוכל להתחיל בעבודה. הוא היה כל כך עייף וכל כך משועמם מכל העניין. אבל משהשתפרה הרגשתו לא היה טוב ממנו על במת הצילומים. הוא שם לב לכל פרט – צללית על פני השחקן, זווית לא מוצלחת של אביזר כלשהו, צילום שנמשך שניות אחדות יותר מדי. ואחר כך שוב היה משתעמם. "ברוס", היה אומר לי, "תעיר אותי כשייגמר הסרט"".

***

השוט האחרון שהיצ'קוק אי-פעם צילם היה זה שבו שבר את הקיר הרביעי, כאשר 'בלאנש' מסתכלת למצלמה/לקהל, וקורצת. כאילו רוצה לומר לנו, הצופים, שבעיניו הכל היה בדיחה.

fp14

 

 

מחר, 5 באפריל 2016, ימלאו 100 שנים להולדת שחקן הקולנוע האמריקאי גרגורי פק (1916-2003).

פק שיחק בשני סרטים של היצ'קוק: "בכבלי השכחה" (Spellbound. שהיה סרטו הרביעי של פק) מ-1945, לצד אינגריד ברגמן, ו"משפט פארדין" (The Paradine Case) מ-1947, לצד אן טוד וצ'ארלס לוטון. בשני המקרים התפקיד יועד בתחילה לשחקנים אחרים: בסרט הראשון, המפיק, דיוויד או. סלזניק, רצה את ג'וזף קוטן, ובסרט השני סלזניק רצה את ג'ון בארימור, והיצ'קוק רצה את רונלד קולמן, שדחה את התפקיד.

"בכבלי השכחה", בקצרה ותוך ניסיון להימנע מספוילרים, מספר על רופאה בבית חולים פסיכיאטרי (ברגמן), שמתאהבת במנהל החדש שמגיע למקום (פק), אך מתגלה כי אינו מי שהוא טוען שהוא ("אומרים כי אני אינני אני…") ובעצמו סובל מבעיה נפשית. הסרט "מתכתב" עם התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, וסלבדור דאלי עיצב בו את סצנת החלום.

הסרט היה מועמד בזמנו לשישה פרסי אוסקר: הסרט הטוב ביותר, הבמאי, שחקן המשנה (מייקל צ'כוב. אחיין של), צילום בשחור-לבן, אפקטים והמוזיקה הטובה ביותר (מיקלוש רוזה). הוא זכה בקטגוריה האחרונה.

בספר "היצ'קוק/טריפו", טוען פרנסואה טריפו ש-פק מהווה חסרון ב"בכבלי השכחה": "אינגריד ברגמן היא שחקנית יוצאת מן הכלל ומושלמת לעבודה איתך", אומר טריפו להיצ'קוק, "אבל גרגורי פק הוא לא ממש שחקן היצ'קוקי. הוא נבוב ויותר מכל, אין לו שום מבט. אף על פי כן, אני מעדיף את "משפט פארדין" על פני "בכבלי השכחה", ואתה?". "אני לא יודע", ענה היצ'קוק, "אפשר למנות טעויות רבות גם ב"משפט פארדין".

אך נראה שאין להאשים את פק הצעיר בחוסר המבט. בספר "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו (הוצ' דביר), מספר פק על העבודה עם היצ'קוק ב"בכבלי השכחה": "לאמיתו של דבר [היצ'קוק] לא נתן לנו הוראות בימוי רבות, אף שהייתי חסר ניסיון וחשתי שאני זקוק להדרכה מרובה. בתשובה לשאלותיי בדבר מצב-רוח או הבעה, היה עונה בפשטות שעליי לסלק כל הבעה מפרצופי, והוא יצלם אותי. ציפיתי ליותר מזה. עניין הקולנוע היה כל כך חדש בשבילי. אבל אם הוא לא נתן לי הרבה הדרכה, הרי ארגז של בקבוקי יין נתן גם נתן, כשנודע לו שאינני מבין ביינות. הוא גילה עניין רב בשיפור השכלתי בתחום הזה דווקא… אבל הרגשתי שמשהו מציק לו, ולא הצלחתי להבין מה הדבר".

ב"משפט פארדין" העלילה מתרחשת באנגליה ומספרת על עורך דין נשוי (פק), שמתאהב בלקוחה שלו (אלידה ואלי), שמואשמת ברצח בעלה. בספר השיחות בין היצ'קוק לטריפו, אומר הבמאי על סרט זה: "נסקור את כל הפגמים הכי בולטים של הסרט. קודם כל, אני לא חושב שגרגורי פק יכול לגלם עורך דין בריטי, משום שעורך דין בריטי הוא אדם מחונך מאוד השייך לשכבות החברה העליונות". "לו יכולת לבחור…", שואל אותו טריפו (היצ' היה נתון בשעתו להחלטות המפיק סלזניק), והיצ'קוק משיב: "הייתי לוקח את לורנס אוליבייה. חשבתי גם על רונלד קולמן".

כאמור, מחר יצוינו 100 שנה להולדתו של פק, שנולד ומת בקליפורניה בגיל 87. הוא היה נשוי פעמיים ונולדו לו חמישה ילדים. בנו הבכור, ג'ונתן, התאבד בירייה כשהיה בן 30. בתו, ססיליה פק, הפיקה, בין היתר, את הסרט התיעודי "מיס עולם האמיצה" (Brave Miss World) על סיפורה של לינור אברג'יל. נכדו, איתן פק, הוא שחקן.

פק שימש כיו"ר המכון האמריקאי לקולנוע (AFI) וכנשיא האקדמיה האמריקאית לקולנוע בין השנים 1967-1970 (אגב, גם קארל מלדן ו-וונדל קורי ששיחקו אצל היצ'קוק, שימשו כנשיאי האקדמיה). כנשיא האקדמיה לקולנוע, פק היה זה שהחליט ב-1968 לדחות את טקס האוסקר ביומיים, בשל ההתנקשות בחייו של מרטין לותר קינג (אגב, היום, 4 באפריל, לפני 48 שנה). פק, שהיה דמוקרט, פעיל אנטי-מלחמתי, בעד זכויות אדם ובעד זכויות עובדים, אף צעד עם הכומר קינג.

פק היה מועמד חמש פעמים לאוסקר וזכה פעם אחת, במועמדות החמישית שלו, על תפקידו כ'אטיקוס פינץ" ב"אל תיגע בזמיר"/"מות הזמיר" (To Kill a Mockingbird, 1962). הוא יליד קליפורניה הראשון שזכה באוסקר לשחקן הטוב. על תפקיד זה הוא זכה גם בגלובוס הזהב.

הסרט, שהיה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, כולל לבמאי (רוברט מאליגן) ולסרט הטוב ביותר, זכה בשלושה פרסים: שחקן ראשי, תסריט מעובד ועיצוב אמנותי. הוא מבוסס על רומן זוכה פרס פוליצר של נל הרפר לי (שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 89).

ברשימת "100 שנים – 100 גיבורים ונבלים בקולנוע" שפרסם ה-AFI ב-2003, דמותו של 'אטיקוס פינץ" נבחרה למקום הראשון מבין הגיבורים (אגב, 'נורמן בייטס' של אנתוני פרקינס, במקום השני בין הנבלים). הרשימה פורסמה ב-4 ביוני, שמונה ימים לפני ש-פק הלך לעולמו.

המחזאית הרפר לי כל כך התרשמה מהמשחק של פק כ'אטיקוס', דמות שמבוססת על אביה, שהיא נתנה לשחקן את השעון של אביה. אחד מנכדיו של פק נקרא הרפר, על שמה.

בין סרטיו הנוספים: "דו קרב בשמש" של קינג וידור מ-1946; "הסכם ג'נטלמני" של איליה קאזאן מ-1947; "חופשה ברומא" של וויליאם וויילר מ-1953; "תותחי נברון" של ג'יי. לי תומפסון מ-1961, ושנה לאחר מכן בסרטו של אותו במאי, "פסגת הפחד" (פק, יחד עם רוברט מיצ'ם ומרטין בלזם מהסרט המקורי, הפציעו לתפקיד אורח גם ב"פסגת הפחד" של מרטין סקורסזה ב-1991).


האגדה מספרת שאפשר למצוא קשר בין היצ'קוק לכל דבר ( ; אז הנה עשרה קשרים בינו לבין טקס האקדמיה האמריקאית לקולנוע (AKA, האוסקר) שייערך ביום ראשון, ה-28 בפברואר 2016, בתאטרון דולבי בשדרות הוליווד בלוס אנג'לס – ויוקיר סרטים (ויוצריהם) שיצאו לאקרנים ב-2015.

אגב, נכון שכהיצ'קוקולוגים אנחנו אמורים לתעב את טקס האוסקר, שהתעלם מרוב הקריירה של היצ'קוק. אבל כחובבי קולנוע זה כמעט בלתי אפשרי.

1. הסרט "קרול" שביים טוד היינס אמנם לא מועמד השנה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, אבל יש לו שישה מועמדויות בקטגוריות אחרות: השחקנית הראשית (קייט בלנשט), שחקנית המשנה (רוני מארה), העיבוד, הצילום, עיצוב התלבושות והמוזיקה המקורית.

הסרט מבוסס על רומן בשם "מחיר המלח" שכתבה הסופרת האמריקאית פטרישיה הייסמית' (1921-1995). ספרה הקודם לספר זה, נקרא… "זרים ברכבת" והוא (והיא) זכה להצלחה, לאחר שהיצ'קוק עיבד אותו לסרט קולנוע שיצא ב-1951.

2. המלחין הנודע ג'ון ווילייאמס מועמד השנה לאוסקר ה-79,361 שלו (בערך), הפעם עבור "מלחמת הכוכבים – הכוח מתעורר". עד כה הוא זכה בחמישה פרסי אוסקר, עבור "רשימת שינדלר", "אי.טי.", "מלחמת הכוכבים", "מלתעות" ו"כנר על הגג", והלחין מוזיקה לסרטים רבים, בהם "סופרמן", "אינדיאנה ג'ונס", "שכחו אותי בבית" וסרטי "הארי פוטר". אבל פעם, לפני מיליון שנה, הוא הלחין מוזיקה לסרט האחרון של היצ'קוק, "מזימות" (Family Plot, 1976).

3. היצ'קוק, כידוע, בריטי במקורו. בין השחקנים והשחקניות הבריטים המועמדים השנה לפרס: אדי רדמיין ("הנערה הדנית"), שרלוט רמפלינג ("45 שנים". הייתי בטוחה שהיא צרפתייה!), טום הארדי ("האיש שנולד מחדש"), כריסטיאן בייל ("מכונת הכסף". הייתי בטוחה שהוא אמריקאי!), מארק ריילנס ("גשר המרגלים") וקייט וינסלט ("סטיב ג'ובס").

4. סילבסטר סטאלון מועמד בקטגוריית שחקן המשנה על תפקידו ב"קריד" (Creed). זו המועמדות השלישית שלו לפרס האוסקר. בטקס שנערך ב-1977 הוא היה מועמד כשחקן הראשי הטוב ביותר וכתסריטאי של "רוקי" (1976). שני הסרטים הללו (וכמובן ההמשכונים שיצאו ביניהם) עוסקים בעולם האגרוף.

גם סרט של היצ'קוק עסק באגרוף, ליתר דיוק, במשולש אהבה על רקע עולם האגרוף. מדובר באחד מסרטיו הראשונים של הבמאי, מ-1927, שנקרא: The Ring (דו משמעות: זירת אגרוף וטבעת נישואים).


5. אגב, "רוקי" יצא ב-1976, השנה שבה יצא סרטו האחרון של היצ'קוק, "מזימות". בטקסי הפרסים של 1977 (שסיכמו את השנה שלפני), ידו של "רוקי" הייתה על העליונה, לעומת הסרט של היצ' – שלא היה מיצירות הפאר שלו (למרות שגם יצירות הפאר שלו לא זכו בשום פרס).

בטקס גלובוס הזהב, טליה שייר הייתה מועמדת כשחקנית הטובה ביותר בדרמה, על תפקידה ב"רוקי", בעוד ברברה האריס הייתה מועמדת כשחקנית הטובה ביותר בקומדיה – על "מזימות". שתיהן הפסידו לפיי דאנוויי ("רשת שידור") ולברברה סטרייסנד ("כוכב נולד"), בהתאמה.

6. טקס האוסקר השנה עורר מחלוקת מכוון שהוא לבן יותר מהרגיל, קרי, יש בו היעדרות של מועמדים אפרו-אמריקאים בקטגוריות השונות. המצב אמנם השתפר עם השנים עבור שחקנים ויוצרים אפרו-אמריקאים, בטח בהשוואה להוליווד של פעם, אך תהליך השוויון רחוק מסיום.

בהוליווד של פעם שחקנים שחורים כמעט ולא הופיעו על המסך (ואם כן, אז כמלצרים ושאר נותני שירות). אצל היצ'קוק המצב לא היה שונה ונדיר למצוא שחקנים שחורים בסרטיו, בטח לא בתפקידים הראשיים. בין הדמויות הבודדות בסרטיו, שהבליחו לשנייה: השחקן קלרנס מיוז (1889-1979), ששיחק את הכרטיסן ב"צל של ספק" (1943). השחקן קנדה לי (1907-1952), היה אחת הדמויות ב"סירת הצלה" (1944). גם המשרת של הסנאטור ב"זרים ברכבת" (1951) וסוכן ה-FBI ב"מזימות" (1976) שוחקו על ידי שחקנים שחורים.

נשים שחורות אצל היצ'קוק? אני לא מצליחה לחשוב אפילו על אחת (אולי היו בניצבות).

בסרטו של היצ'קוק מ-1937, "צעירים ותמימים", הרוצח הוא נגן תופים שפניו צבועות כאדם שחור, במה שנקרא: blackface. מדובר באיפור סטראוטיפי של אדם שחור, שהחל עוד במאה ה-19 במופעי מוזיקאים נודדים ובמופעי וודוויל. בארה"ב הפסיקו להשתמש באיפור כזה בשנות ה-60 של המאה ה-20, עם התקדמות התנועה לזכויות אזרח של אפריקאים אמריקאים.

7. ברוס דרן ששיחק ב"שמונת השנואים" (The Hateful Eight, 2015) של קוונטין טרנטינו, סרט שמועמד השנה לשלושה פרסי אוסקר: שחקנית המשנה (ג'ניפר ג'ייסון לי), הצילום (רוברט ריצ'רדסון) והמוזיקה המקורית (אניו מוריקונה) – הוא אחד משני שחקנים ששיחקו גם אצל טרנטינו וגם אצל היצ'קוק. השחקן השני הוא רוד טיילור (שיחק ב"הציפורים" של היצ'קוק וב"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו). דרן שיחק אצל היצ'קוק ב"מארני" וב"מזימות".

8. הבמאי אלחנדרו גונזלס איניאריטו מועמד השנה בשתי קטגוריות על סרטו "האיש שנולד מחדש" (The Revenant): הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר (הסרט מועמד ב-12 קטגוריות). בטקס של השנה שעברה הוא זכה בשלושה פסלונים (סרט, בימוי ותסריט מקורי) על "בירדמן". "בירדמן" נערך כך שייראה כאילו צולם בשוט אחד. עשה את זה הרבה לפניו… היצ'קוק, ב"חבל" (1948).

9. In Memoriam ("לזכרם") הוא אחד הקטעים המרגשים בכל טקס אוסקר. סרטון קצר בן כשתי דקות שמזכיר את אנשי תעשיית הקולנוע שהלכו לעולמם בשנה שחלפה מאז הטקס הקודם. שחקנים/יות, במאים, מפיקים, תסריטאים, מוזיקאים וכן הלאה.

בין אנשי הקולנוע שהלכו לעולמם בשנה החולפת ובעלי קשר להיצ'קוק: השחקנית מורין או'הרה (1920-2015), שאחד מסרטיה הראשונים בקולנוע היה "ג'מייקה אין" (1939) של היצ'קוק. בסרט זה היא הופיעה לראשונה בשם הבמה החדש או'הרה, שהחליף את שם משפחתה המקורי, פיצסימונס.

זה היה הסרט האחרון שהיצ'קוק ביים באנגליה, לפני שעבר לארה"ב (בעתיד יחזור לביים באנגליה). בין סרטיה (עם במאים אחרים): "מה יפית עמק נוי", "נס ברחוב 34" ו"האיש השקט". בשנה שעברה היא קיבלה אוסקר של כבוד.

השחקן רוברט לוג'יה (1930-2015), שהלך לעולמו בשנה החולפת, מוכר יותר מסרטים כמו "פני צלקת" ו"ביג", אבל יש לו גם קשר היצ'קוקי עקיף: בתחילת שנות ה-60 הוא שיחק בשני פרקים בסדרת הטלוויזיה: Alfred Hitchcock Presents.

10. ב"האיש שנולד מחדש" שמועמד, כאמור, לסרט הטוב ביותר, יש סצנה שבה דב תוקף אדם. יש לא מעט סרטים (רובם, אגב, לא שייכים לקטגוריית סרטי האיכות), שבהם בעלי חיים תוקפים בני אדם. זה אמנם לא הז'אנר החביב עליי (בייחוד כשאני מאמינה שבני אדם מסוכנים לבעלי חיים, יותר מהאופציה השנייה), אבל שניים מהסרטים המוצלחים יותר בז'אנר הם "מלתעות" (1975) של סטיבן ספילברג וכמובן "הציפורים" (1963) של היצ'קוק.

וכאן תמצאו עוד כמה דוגמאות לסרטים כאלה: 25 התקפות בעלי החיים הטובות בהיסטוריה של הקולנוע.

*** בליל האוסקר, תוך כדי צפייה, ניפגש בהיצ'קוקולוגית בפייסבוק

 

לפני מספר שבועות הצעתי לחברי דף היצ'קוקולוגית בפייסבוק לספר על היצ'קוק מנקודת מבטם. איך הם התחילו להתעניין בו, מדוע לדעתם הסרטים שלו מצליחים לרתק אחרי כל כך הרבה שנים ואיזה סרט שלו הם עדיין לא ראו. שלושה נענו לאתגר, הנה התשובות המעניינות מאוד שלהם, במילותיהם, שמוכיחות את ההשפעה האדירה של הבמאי על צופיו.

***

נמרוד איזנברג (36), נשוי + 2 מכפר יונה. בעבר מהנדס תכנה, כיום מנהל רכש בחברה המשפחתית. כותב סיפורי מדע בדיוני/פנטזיה בשעות הפנאי וכותב בלוג (aizenimr.wordpress.com).

"הייתי בסוף בית הספר היסודי (או שאולי דווקא בכיתה ז'?). מצאתי בלוח המשדרים בעיתון ידיעה האומרת שעומד להיות מוקרן סרט מהולל בשם "הציפורים". שואל את אמי מה זה. היא מצטמררת, אבל מבטיחה להקליט לי, מכיוון שזה שודר בשעה יחסית מאוחרת. למחרת אני חוזר מבית הספר ויושב לצפות בסרט המסתורי. אני חושב שהפכתי למהופנט בציוץ הציפור הראשון שחרך את המסך. טיפי הדרן בחנות. שחף פוצע אותה בסירה. הילדים בבית הספר. אלוהים, הפיצוץ בתחנת הדלק. המתקפה המגיחה מהארובה. "מה זה, אלוהים אדירים?!", זעקתי לעצמי. מאותו רגע פיתחתי אובססיה קטנה לגאון בעל האובססיה הגדולה לבלונדיניות.

"אני מנסה כבר זמן רב להבין למה דווקא היצ'קוק זוכה להתעניינות בלתי פוסקת, הערצה ורלוונטיות שמסרבת להיעלם. אני חושב שהוא הצליח לזקק שפה קולנועית המשלבת תסריט כתוב היטב וצילום מרשים (הוא, ללא ספק, אמן השוטים של הקולנוע בכל הזמנים), יחד עם דמויות מעוררות הזדהות. הטובים אצלו מאופיינים כמעט באופן מידי כך שהצופה מרגיש אליהן קרבה, והנבלים מאופיינים באופן מרתק ובלתי נשכח (ארור תהיה, נורמן). הסיפור מוצג בפשטות כך שהצופה מוכנס כמעט באופן מידי לעניינים. אם אני מכליל את כל הגורמים האלה למשפט אחד: היצ'קוק פשוט יודע לספר סיפור, אולי יותר טוב מכל קולנוען אחר בהיסטוריה.

"אני חושב ש"פסיכו" הוא אולי סרט הקולנוע הטוב ביותר שראיתי בחיי (טוב נו, גם "מת לחיות", אבל אל תגלי לברוס). שלמות של כתיבה, מוזיקה (ארור תהיה, ברנרד), צילום מדהים ונבל אחד נפלא, אשר לנצח יהיה לכוד בציפורניה של מערכת יחסים חולנית עם אמו השתלטנית. אה כן, היה גם משהו עם מקלחת, אבל אני לא יודע אם הרבה זוכרים.

"הסרט הכי פחות אהוב של היצ'קוק? ניסיתי פעם לראות את "טופז". לא הלך. מעדיף לא לדבר על זה.
סרט שלו שעדיין לא ראיתי? לא יודע איך, לא יודע למה, אבל מעולם לא ראיתי את "סירת הצלה" ו"הנודעת". אני אגיע לזה. איתך הסליחה, יסמין".

***

שי ברנשטיין (42), מעצב גרפי, מתל אביב.

"האמת היא שאני לא זוכר מתי שמעתי לראשונה על היצ'קוק. במבט לאחור, את הטרום-היתקלות הראשונה שלי בו אפשר לסמן בשיר "קה סרה סרה" ששמעתי בתור ילד של שנות השבעים באחת מסדרות לימוד האנגלית של הטלוויזיה החינוכית והם נתקלו בו, מן הסתם, ב"האיש שידע יותר מדי", אז זו הייתה (סוג של) היתקלות הראשונה (לגבי סדרת הטלוויזיה: הייתה שם נערה שנפגעה בתאונת דרכים והיה שם בימוי צולב שבו ראו פעם אותה ופעם את הנהג, עד להתנגשות ביניהם. חוץ מזה לא זוכר, האם מישהו יוכל להזכיר לי באיזו סדרה מדובר?).

"אני חושב שהתחלתי לשים לב להיצ' כשהתחלתי לקרוא ברצינות על קולנוע ולזה דווקא יש תאריך ברור: יומולדת 20 שלי בשנת 1993, כי אז קנו לי את הספר "קולנוע ופילוסופיה" של הנרי אונגר (הוצ' דביר, 1991) – ספר שחרשתי בזמנו קדימה ואחורה (מומלץ בחום, אגב). שם הוא מזכיר את היצ'קוק.

"פאסט פורוורד, כמה שנים קדימה בשנה א' של בצלאל – הו האפי דייז – בסביבות שנת 1997 עלה במוחי הרעיון – הדי יומרני, יש לומר – 'בוא נראה את כל הסרטים של היצ'קוק'. זה היה לפני עידן הורדות הסרטים באינטרנט, עידן ספריות הווידאו. ראיתי כמה סרטים, אבל היוזמה דעכה די מהר.

"מה שכן, אפיזודת היצ'קוק הזו הניבה שלושה עיצובים שעשיתי בזמנו בעקבות היצ'קוק: בקורס של ירמי פינקוס נתנו לנו תרגיל לאייר משהו בהשראת במאי קולנוע. איירתי אז שתי כפות ידיים היוצרות צללית של ציפור (ואם אחפש אני אמצא עותק שלה איפשהו בארכיונים שלי).

"בשיא ההתלהבות שלי מהיצ' עיצבתי כרזה שבה ניסיתי לייסד מועדון צפייה משותפת (רעיון שניסיתי פעם למכור גם לך, היצ'קוקולוגית) ואם אני אחפש – אני אמצא עותק שלה איפשהו בארכיונים. הכרזה עוצבה אבל היוזמה לא הבשילה לכדי תליית הכרזה.

"אני זוכר שעיצבתי אז וילון אמבטיה עם הצללית של אמא של בייטס, הדבר היה עוד לפני עידן הגוגל אימג'ס. סרקתי מספר על קולנוע בספריית בצלאל את האימג' הזה, ניקיתי אותו והפכתי אותו לאימג' שחור לבן. אבל גם היוזמה הזו לא הבשילה לכלל הדפסה של וילון אמיתי (מה שכן, עכשיו כשאני כותב שורות אלו, אני זוכר שתליתי על דלת האמבטיה של אחת הדירות השכורות את האימג' הזה).

"פאסט פורווורד, כמה שנים קדימה, קניתי את הספר "היצ'קוק/טריפו" ואז התחלתי לראות את היצ' ברצינות. לא זוכר מתי בדיוק, אבל זה היה אחרי 2004 (שנת הוצאת הספר), אז הייתה לי גישה לספריית סינמטק ת"א וגם – יש להודות – זמן פנוי, והשילוב הזה בין הספר של טריפו – גישה לספריית הסינמטק – וזמן פנוי גרם לי להעלות מחדש את היוזמה לראות את כל הסרטים. כל כמה זמן הייתי מגיע לספרייה, לוקח קלטת וידאו (קלטת וידאו, ילדים, זה מלבן שחור גדול עם שני חורים גדולים שמכניסים למכשיר שנקרא וידאו, ופעם אבא ואמא היו רואים ככה סרטים), רואה ומחזיר. הספרנים שם (היי, דורון) כבר הכירו אותי. ניסיתי לראות מהתחלת הקריירה שלו ועד הסוף, אבל גם בספריית הסינמטק אין את כל הסרטים של היצ'קוק. מה לעשות, אין הרבה ביקוש לסרטים אילמים משנות ה-30…

"המשכתי ביוזמה הזו כמה שנים, עד שגם היא דעכה. דף הפייסבוק והבלוג היצ'קוקולוגית עורר עניין מחודש בהיצ', אבל אני חייב להודות שהיום אני פחות יומרני, אין לי כוח לחפור באינטרנט ולהשלים את המרתון. יש לי ב-וי.או.די. כמה סרטים שלו שאני לא טורח לראות שוב כי, היי תראה, הנה מם טיפשי כלשהו שמשלב בין היצ'קוק וסטאר וורס. בסוף הספר של טריפו סימנתי ב-וי את כל הסרטים שראיתי, בדקתי עכשיו לכבודך את הרשימה שוב, יש 35 וי שסימנתי ברשימת הסרטים שלו (כן, אתם רשאים להעריץ אותי).

"קטונתי מלנתח את המאסטרו, רבים וטובים עשו זאת לפני. רק הערה קטנה אחת: מה אני מוצא בו?
במילה אחת: תום. אני יודע שזה קצת אירוני לייחס להיצ' תום, אבל בניגוד לבמאים וסרטים פוסטמודרניים (שם אחד בשליפה מהירה: טרנטינו), יש בסרטים שלו ובתקופה שבה הם מתרחשים
איזשהו תום.

"האם היצ' מחזיק היום? במחילה מכבודו של המאסטרו, אני חושב שהסרטים של היצ' ממש מחכים לרימייק. כך למשל, הגרסה של גאס ואן סאנט ל"פסיכו" היא צעד בכיוון הנכון, מנתקת את הסרט מההקשר התקופתי שלו (הקשר תקופתי שאני אישית מאוד מתחבר אליו, אבל הנוער – לא) ועוזרת לצופים עכשוויים להתמקד בעלילה".

***

בועז שחורי, מלחין לקולנוע ולתאטרון, גר ברמת גן.

"בעקבות העיסוק שלי בהלחנה לקולנוע יש לי עניין מתמשך ורב שנים בהיצ'קוק. הדרך בה הוא משתמש במוזיקה בסרטים שלו ושיתופי הפעולה שלו עם מלחינים שונים ובעיקר עם ברנרד הרמן גרמו לי לחזור ולהעמיק בסרטים שלו. לפני מספר שנים, בעקבות הספר Hitchcock's Music מאת Jack Sullivan אשר עוסק במוזיקה בכל הסרטים של היצ'קוק (תיאור של תהליך העבודה וניתוח של המוזיקה עצמה), ישבתי וצפיתי כמעט בכל הסרטים המדברים של היצ'קוק, חוויה אינטנסיבית ומרתקת. בחלקם זו הייתה צפייה מחודשת ובחלקם צפייה ראשונה.

"לא כל הסרטים שלו מוצלחים ו/או עומדים במבחן הזמן, אבל חלקם הגדול נותר מעניין, מותח ורלוונטי גם לימינו. קשה לי לנתח את מכלול הסיבות שמובילות לכך, אבל אחת מהן היא העובדה שניתן לראות שכל פרט קטן בסרטים וכל תפקיד ולו השולי ביותר, קיבל את מלוא תשומת הלב והמחשבה. ניתן לראות בבירור שגם תפקידים קטנטנים (מוכר כרטיסים בתחנת רכבת) שמופיעים לעשרים שניות בסרט, לוהקו בקפידה וכשאתה צופה בהם אתה לגמרי רואה מולך דמות עגולה ומלאה.

"סרט לא אהוב? "לתפוס גנב". סרט אהוב? טוב, תשובה לא מקורית במיוחד: "צל של ספק". סרט שהתפספס וטרם צפיתי בו? "פחד במה".

"הייתי רוצה להמליץ דווקא על שני סרטים שלו שלא מופיעים לרוב ברשימות (אחד מהם בוודאי לא), אך בעיניי יש בהם קסם רב והם בהחלט שווים צפייה. הראשון ביניהם הוא "האיש שידע יותר מדי" גרסת 1934. בניגוד לגרסה המוכרת מ-56 (שמצוינת בפני עצמה), בגרסה המוקדמת יש משהו מאוד חי, בועט ואפל שחלקו נעדר מהצחצוח המאפיין את הגרסה מ-56. וחוץ מזה כמובן שיש שם את פיטר לורה המדהים בתפקיד הנבל.

"הסרט השני הוא "וולסים מוינה" מ-1934 (כנראה שזו הייתה שנה מוצלחת בשביל היצ'קוק). הסרט לרוב זוכה להתעלמות מאחר שבאמת אין בו את המאפיינים ההיצ'קוקיים המוכרים, אך הוא עומד בפני עצמו כקומדיה קלילה ומקסימה שבהחלט שווה צפייה".

 

 

 

"אליבי""צל של ספק""זרים ברכבת""חבל""חשד""מספר 17""רבקה"

בסוף נובמבר יצאתי בהצהרה לפיה אני פותחת במרתון צפייה בסרטי היצ'קוק: 30 ימים-30 סרטים – קרי, סרט אחד בכל יום. הרעיון צץ לי בערך דקה לפני, נשמע כמו אתגר מעניין, אז הצהרתי. למרות הבלוג ודף המעריצים בפייסבוק על היצ'קוק שמצריך התעסקות כמעט יומיומית בבמאי, אני לא צופה בסרטים שלו בכל שבוע, גם לא בכל חודש (1. אין זמן. 2. יש עוד סרטים בעולם) וחשבתי שזאת הזדמנות לרענן את הראש עם הפרטים הקטנים האלה ששוכחים או לא קולטים בצפייה אחת או שתיים או שלוש בסרט שלו.

ובסרטים של היצ'קוק כל צפייה מגלה פרטים חדשים (יש את הרובד הבידורי והרובד הטכני והרובד הדתי והרובד היצרי והרובד המורבידי וכן הלאה).

יש סרטים של היצ'קוק שצפיתי בהם רק פעם אחת לפני הרבה שנים ולא סיקרנו אותי לצפייה נוספת (לא כל הסרטים הם "פסיכו" או "חלון אחורי"); יש סרטים שקניתי עותק שלהם ולא הספקתי להגיע אליהם ("מספר 17". מודה: שכחתי שהסרט הזה קיים); ומנגד, יש את הסרטים שתמיד כיף לחזור אליהם והמרתון היה תירוץ טוב לצפייה נוספת ("צל של ספק" ו"זרים ברכבת". אף פעם לא נמאס).

אז הצהרתי ועד כה עברו 25 ימים, אבל צפיתי בזמן הזה "רק" ב-13 סרטים של היצ'קוק. ב-11 הימים הראשונים צפיתי ב-11 סרטים, סרט אחד בכל יום, ועמדתי יפה במשימה, הגם אם רוב פעילויות יומי הושבתו בימים הללו. אחר כך נתיב המרתון קיבל כמה תפניות בלתי צפויות, בהן תחושת תשישות ועבודה חלקית שהתחלתי, ולכן הורדתי את המינון. בינתיים הוספתי עוד שני סרטים לרשימה, ובשבועות הקרובים אני מקווה לצפות בכמה שיותר סרטים ולהמשיך בדיאלוג המעניין עליהם בדף הפייסבוק וכאן בבלוג.

את האנקדוטות, צילומי המסך עם משפטים דו-משמעיים (כמה מהם העליתי כאן) והשיח על כל סרט ניתן למצוא בדף הפייסבוק של "היצ'קוקולוגית". בינתיים החלטתי לעשות סיכום ביניים של 13 הסרטים שצפיתי בהם עד כה (בניגוד להיצ'קוק, אצלי המספר 13 מקרי בהחלט. פשוט רציתי להספיק לסכם לפני שיסתיים החודש מאז ההצהרה על המרתון). כמובן שכל ההתייחסות היא לסרטי המרתון, כאשר בסרטים רבים וטובים נוספים של הבמאי צפיתי בעבר ואצפה, אני מקווה, בעתיד.

הסרטים שצפיתי בהם עד כה, לפי סדר הצפייה:
1. "הדייר" (The Lodger, 1927).
2. "צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943).
3. "חבל" (Rope, 1948).
4. "זרים ברכבת" (Strangers on a Train, 1951).
5. "מספר 17" (Number Seventeen, 1932).
6. "פרנזי" (Frenzy, 1972).
7. "מה קרה להארי?" (The Trouble with Harry, 1955).
8. "חשד" (Suspicion, 1941).
9. "רבקה" (Rebecca, 1940).
10. "אליבי" (Dial M for Murder, 1954).
11. "כתב זר" (Foreign Correspondent, 1940).
12. "מזימות" (Family Plot, 1976).
13. "חבלה" (Sabotage, 1936).

והנה כמה מסקנות מהצפייה בסרטים הללו:

כפי ששמתם לב, בחירת הסרטים לא כרונולוגית לפי שנת היציאה, אלא אקראית לפי הסרט שבא לי לצפות בו באותו היום. הסרט המוקדם ביותר של היצ'קוק שבו צפיתי במרתון הוא סרטו השלישי, "הדייר" מ-1927, והמאוחר ביותר הוא סרטו האחרון, "מזימות" מ-1976.

היצ'קוק ביים סרטים במשך חמישה עשורים, משנות ה-20 ועד שנות ה-70 של המאה ה-20. במרתון עד כה צפיתי בסרטים מכל אחד מהעשורים הללו, למעט העשור הרביעי – שנות ה-60. "פסיכו" למשל, שיצא ב-1960, הוא הסרט של היצ'קוק שראיתי הכי הרבה פעמים ולכן השארתי אותו מחוץ למרתון בשלב זה. בסרטיו המאוחרים והלא מאוד אטרקטיביים מסוף שנות ה-60, בכוונתי לצפות בהמשך המרתון.

צפיתי בסרטים מהתקופה האנגלית של היצ'קוק, שנמשכה בין השנים 1925-1939 (מצאת סרטו הראשון, "גן התענוגות" ועד "ג'מייקה אין"), ובסרטים מהתקופה האמריקאית שלו, שנמשכה בין השנים 1940-1976 (מהסרט הראשון שביים בארה"ב, "רבקה", ועד סרטו האחרון "מזימות"). התקופה האנגלית שלו זוכה בד"כ להתייחסות מינורית (נמשכה פחות זמן, היו בה פחות להיטים), אבל קיבלתי המלצה חכמה מאחד מחברי הדף בפייסבוק כן לתת דגש על סרטים מהתקופה הזאת, ואעשה כל מאמץ. היצ'קוק זה בית ספר שלא נגמר.

היצ'קוק ביים 53 סרטים, רק ארבעה מהם היו מועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, מתוכם צפיתי בשלושה: "רבקה", "כתב זר" ו"חשד". עדיין לא צפיתי (במרתון הזה, אבל כמובן שצפיתי בעבר) ב"בכבלי השכחה".

באחד הימים ביקשתי מחברי "היצ'קוקולוגית" בפייסבוק שיציעו סרט אחד שבו אצפה למחרת. התוצאות היו צמודות בין "רבקה", "אני מתוודה", "הגברת נעלמת" ו"ורטיגו" – ו"רבקה" נבחר. לשלושת האחרים עדיין לא הגעתי במרתון.

ארבעת הסרטים הראשונים שבהם צפיתי הם מהאהובים עליי ביותר, הבחירה בהם הייתה קלה והצפייה מהנה. יש עוד כמה סרטים שאני אוהבת מאוד כמו "פסיכו" ו"חלון אחורי", אבל כפי שציינתי קודם, צפיתי בהם כל כך הרבה פעמים שכרגע הם בתחתית רשימת המרתון, אם בכלל. אני מעדיפה להקדיש את הזמן לסרטים הזניחים והנידחים, ופה ושם לצפות גם באיזו הברקה (את "ורטיגו" אני חייבת להכניס למרתון בשלב מסוים, ולו בגלל שהצפייה בו מאתגרת ולא קלה בכלל, לטעמי).

אומרים שאין כמו רושם ראשוני, אבל המרתון הזה גילה לי שיש סרטים שדווקא הצפייה הנוספת בהם עושה עמם חסד. למשל, "מזימות" ו"מה קרה להארי?" – שני סרטים שצפיתי בהם לפני הרבה שנים ונצרבו לי בתודעה כסרטים גרועים. אבל צפייה מחודשת גילתה לי שהם אמנם לא "מזימות בינלאומיות", לא בעשירייה הראשונה של היצ'קוק וכנראה גם לא בשנייה (כל אחד עם הרשימות שלו), אבל הם מעניינים וחביבים מאוד לצפייה.

ב"הדייר" צפיתי פעם או פעמיים בלבד בעבר (אחת מהן בסינמטק, ז"א על מסך גדול), והצפייה בו שוב במרתון הפכה אותו לאחד הסרטים האהובים עליי של היצ'קוק. זה סרט שבקרוב יציין 90 שנים לצאתו, בסך הכל הסרט השלישי שהיצ'קוק ביים, אבל הוא כל כך היצ'קוקי, מרתק, מהנה ומותח – שאתם חייבים לצפות בו (יש ביוטיוב גרסה משוחזרת שלו). כבר בא לי לצפות בו שוב.

הסרטים שהכי אהבתי במרתון, מלבד "הדייר", הם: "צל של ספק", "חבל", "זרים ברכבת" ו"פרנזי". הכי פחות אהבתי את "מספר 17", למרות שאולי גם האיכות הנמוכה של הסרט בעותק ה-DVD שיש לי, תרמה לכך. אבל גם העלילה לא הפילה אותי מהכיסא. ומה הסרט הבא? אני חושבת, אולי, לצפות בשתי הגרסאות של "האיש שידע יותר מדי".

דוד3 (2)sus2 (2)דוד4 (2)דוד1 (2)

*** ייתכנו ספויילרים ***

יש סרט מצוין מ-1981 שנקרא "Blow Out", הוא תורגם לעברית כ"התפוצצות", ביים אותו בריאן דה-פלמה ומככב בו ג'ון טרבולטה. הוא מספר על מקליט סאונד שתוך כדי הקלטת רעשים נקלע לפרשיית רצח שמעורב בה סנטור אמריקאי. העלילה מתרחשת בפילדלפיה בזמן בחירות, ובגלל שיש בסרט היבטים רבים הקשורים לממשל האמריקאי, הבמאי שילב בסצנות השונות צבעוניות של אדום-לבן-כחול, צבעי דגל ארה"ב. יש אורות ניאון בצבעים הללו, שמיכות, טפט, נברשת, בגדים ומה לא.

פעם רציתי להדגים בפני תלמידים כיצד יוצרי קולנוע משלבים צבעוניות בעלת משמעות בסרטיהם, אז אספתי את כל 'זריקות הצבע' האלה של דה-פלמה מתוך הסרט, לכדי קטע ערוך ומצומצם אחד – מה שגרם להפתעה אצל הצופים הצעירים, בבחינת: איך לא שמנו לב?

כשהמוטיבים דחוסים בשתי דקות ערוכות זה נראה מובן מאליו, אך כשהם פרוסים על פני 90 דקות של סרט או על פני פילמוגרפיה של 52 סרטים, אפשר אולי לפספס. אבל אצל היצ'קוק יש כל כך הרבה מוטיבים חוזרים מחד, והוא חוזר על כל אחד מהם כל כך הרבה פעמים מאידך, שכמעט בלתי אפשרי לפספס.

אם תרצו לערוך תרגיל מציאת מוטיבים בסרט של היצ'קוק, נסו לסכם את כל הדברים שמציינים את הספרה 2 בסרט "צל של ספק" (Shadow of a Doubt) שיצא לאקרנים בתחילת 1943. כל דבר שמסמל דואליות, פיצול, תאומים וכו'. אני יושבת מול המסך וחושבת: רגע, אז גם השעה בשעון היא 2? וגם הוויסקי ש'הדוד צ'ארלי' מזמין הוא כפול? כאילו הבמאי לא נח לרגע מ"שתילת" עוד ועוד מוטיבים שיסבירו לנו שמדובר פה בפיצול אישיות. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

הסרט מספר על 'צ'ארלי' (ג'וזף קוטן, 1905-1994), שמגיע לחוף המערבי לבקר את משפחת אחותו הגדולה 'אמה' (פטרישיה קולינג, 1892-1974) ואת אחייניתו האהובה 'צ'ארלי' (תרזה רייט, 1918-2005), שנקראת על שמו. אלא שהאחיינית המהופנטת מקסמו של הדוד, מתחילה לחשוד שהוא רוצח אלמנות סדרתי. היחסים בין הדוד לאחיינית מרגישים רומנטיים, מה שיוצר תחושה מוזרה בזמן הצפייה.

אבל הסיפור הוא גם, ואולי בעיקר, על מאבק בין היצרים: הטוב והרע. אולי כל אחד מאיתנו הוא קצת 'צ'ארלי' טוב וקצת 'צ'ארלי' רע?

כפי שוודאי הובן, את היום השני למרתון 30 ימים-30 סרטים, הקדשתי ל"צל של ספק". האגדה מספרת שזה היה הסרט האהוב ביותר על היצ'קוק. הוא אמנם טען בראיון שזה לא בדיוק כך, אבל גם אם לא עליו, זה כנראה הסרט ההיצ'קוקי האהוב ביותר עליי. אני אוהבת אותו מ-74 סיבות שונות, החל מהסיפור על שלוות העיירה הקטנה שמופרת (סיפורי עיירות קטנות תמיד טומנים בחובם דברים מעניינים. גם בסדרות טלוויזיה זה כך, ע"ע: "טווין פיקס") ועד ג'וזף קוטן, שחקן אהוב עליי ביותר: מצודד, אלגנטי, תיאטרלי, כריזמטי. מאוד שנות ה-40.
כמה אנקדוטות:
1. לפני שבוע נתקלתי בסרטון שניסה לענות על השאלה: מדוע שחקנים בסרטים ישנים דיברו מוזר. תמיד חשבתי שהם דיברו רגיל לתקופתם עם סלנג שהיה נהוג אז, והסאונד המיושן של הסרטים גרם להם להישמע מוזר בפני הצופה העכשווי. אבל מסתבר שהיה מבטא אנגלי מיוחד מקובל אצל בני המעמד הגבוה וגם השחקנים אימצו אותו.

נזכרתי בסרטון הזה כשהקשבתי היום לג'וזף קוטן מדבר (הוא אגב, הושפע בסגנון הדיבור גם מתסכיתי הרדיו שבהם השתתף וממשחק בתאטרון, לצד חברו אורסון וולס). זה הסרטון, אם בא לכם.

2. ג'וזף קוטן כתב אוטוביוגרפיה בשם: Vanity Will Get You Somewhere, יש לי אותה, בטח אשלים את קריאתה יום אחד. הוא סיפר שם סיפור קטן וחמוד שכתבתי עליו פעם בבלוג הזה, על איך הוא ביקש מהיצ'קוק שינחה אותו כיצד לשחק רוצח, לקראת צילומי "צל של ספק", ואיך היצ'קוק הנחה אותו. זה הסיפור.

זה מזכיר לי שלפני כשבועיים עברתי ברחוב, ובטלוויזיה גדולה בפיצוציה שודרו חדשות על עוד פיגוע דקירה. הופיע שם מכר של הדוקר שאמר: "הוא לא יכול לפגוע בזבוב", וזה גם היה הכיתוב מתחתיו. לא הספקתי להוציא את הנייד כדי לצלם זאת, אבל זה כמובן הזכיר לי את המשפט הזהה מהסוף של "פסיכו". זה משפט שאנשים נוטים להגיד כשהם מגלים שהשכן השקט שלהם הוא מטורף: …But he wouldn't hurt a fly.

הקשר בין המשפט הזה לג'וזף קוטן ולהכנה שלו לקראת צילומי "צל של ספק", הוא שהיצ'קוק ידע שלרוצחים סדרתיים אין קרניים או שלט ניאון על הראש או כיתוב על החולצה או כל דבר אחר שמבדיל אותם מהחברה. הוא ידע שהם רגילים. לכן הוא מיקם אותם בתוך החברה. הם חלק מהחברה הנורמטיבית ומנסים להיטמע בתוכה. ולכן הם יותר מפחידים, כי הם בתוכנו ואנחנו בתוכם.

הרוצחים של היצ'קוק הם לא אנשים מוזרים שגרים בסמטה. הם אולי הדייר ששכר חדר באכסניה, ואולי הדוד האהוב שהגיע לבקר, ואולי השכן השמנמן וחסר הייחוד שגר ממול, ואולי הבעל הרומנטי? זאת הבנה כאילו מובנת מאליה, אבל זאת בדיוק הטכניקה הקטנה שגורמת לסרטים של היצ'קוק להפתיע, למתוח וקצת להלחיץ.
3. בתחילת הסרט 'הדוד צ'ארלי' שוכן בבית מס' 13 (בדומה למס' הבית ב"הדייר").

4. 'הדוד צ'ארלי' מפקיד בבנק 40 אלף דולר – סכום זהה לזה שגנבה 'מריון קריין' ממעסיקה ב"פסיכו". אגב, על-פי הביוגרפיה של היצ'קוק: "צדה האפל של הגאונות" (מאת דונלד ספוטו, הוצ' דביר), זה גם היה הסכום שהיצ'קוק הפקיד בתקופת צילומי "צל של ספק", בעבור הבית שרכש בדרך בלאג'יו בלוס אנג'לס.

5. כש'אן', בת המשפחה הקטנה, עונה לטלפון כדי לקבל פרטים על המברק שהתקבל, היא אומרת למוקדנית שהיא לא מוצאת עיפרון כדי לכתוב את המסר. "אני מנסה לא להעמיס על המוח דברים לא חשובים", היא אומרת למוקדנית, "כי אני צריכה לזכור כל כך הרבה דברים". נכון שזה נשמע כמו משפט ש'שלדון קופר' יגיד ב"המפץ הגדול"?

20151201_110640(0)
6. נחמד לראות זוג הורים סימפתי ואמפתי בסרט של היצ'קוק. זה קרה ב"הדייר" אתמול, וב"צל של ספק" היום. לאמא ב"צל של ספק" קוראים 'אמה' (Emma), שמה האמיתי של אמו של היצ'קוק. אמו מתה ב-1942 באנגליה, במהלך הפקת סרט זה. "אירוע זה, שקדמו לו חודשים של דאגה ואחריו באו חודשים ארוכים של יגון חרישי, הוא שהפך את "צל של ספק" כולו לרשת של רמיזות אישיות", נכתב בביוגרפיה על הבמאי, "סרט זה הוא גם מפתח לסבך חייו הפנימיים [של היצ'קוק] ולתחושת האשמה שלו, וגם רשת של משמעויות הזורעת אור על יחסיו עם בני משפחתו, עם זהותו השסועה ועם התרבות המפוצלת שממנה היגר…".

'אמה ניוטון' ב"צל של ספק" הייתה גם האם החיובית האחרונה בסרטיו של הבמאי, כך על-פי הביוגרפיה: "תחושותיו המבולבלות [של היצ'קוק], רגשות האשמה שלו, ההתנגשות בין אהבה לטינה, כל אלה התפרצו לאחר מותה [של אמו], ובסרטיו הבאים, מן האם השתלטנית והרודנית ב"הנודעת" ואילך, מצוירת דמות האם בצבעים כהים יותר".
7. העלילה מתרחשת בסנטה רוזה-קליפורניה, אז עיירה (בשנות ה-40 – כ-12 אלף תושבים), היום עיר (למעלה מ-170 אלף תושבים) – ובה גם צולם חלק נכבד מהסרט (צילומי חוץ היו נדירים למדי בזמנו).

יצא לי בעבר הרחוק דווקא להיות בסנטה קלרה-קליפורניה ( : וגם ב-בודגה ביי ("הציפורים") שנמצאת יחסית קרוב לסנטה רוזה, ובסן פרנסיסקו ("ורטיגו"), העיר הגדולה הסמוכה, אבל אין לי מושג איך פספסתי את העיר שבה צולם הסרט המופלא הזה.

היצ'קוק אהב את האזור הזה של קליפורניה, היה לו בית נופש בסביבה. יש (לי) ספר שנקרא: Footsteps in the Fog: Alfred Hitchcock's San Francisco, שבין היתר מציג לוקיישנים מסרטים של היצ'קוק שצולמו באזור סן פרנסיסקו, וכיצד הם נראים היום. מהלוקיישנים של סנטה רוזה כפי שנראים ב"צל של ספק", לא נותר הרבה כיום, אבל בית משפחת ניוטון עדיין קיים. פרטים בשני הסרטונים הבאים:

 

lodger-4-copy

החלטתי לצאת למרתון היצ'קוק, משתי סיבות עיקריות. האחת, המרכזית, כדי לרענן את הזיכרון שלי לגבי סרטי הבמאי, בין אם צפיתי בהם פעם אחת ובין אם 17 פעמים. המוח מוגבל בכמות המידע שהוא מסוגל להכיל בזמן נתון, וכמות הפרטים המרכיבים סרט של היצ'קוק היא אין-סופית מכדי לקלוט את הכל בצפייה אחת או שתיים או 17. הסיבה השנייה היא זמן פנוי שיש לי כרגע, בעודי מחפשת עבודה – הזדמנות לצפות בהרבה סרטים. ואמנם יש המון סרטים לא של היצ'קוק שאני חייבת להשלים (ככל שצופים בסרטים, מגלים שיש עוד המון שלא ראיתם), אבל משהו בי החליט לחזור למקורות, לרענן את הבלוג ואת עמוד הפייסבוק היצ'קוקולוגית.

השם הנבחר: מרתון 30 ימים-30 סרטים. מראש אזהיר: לא בטוח שאצלח אותו, אבל אעשה מאמץ. שאלו אותי מדוע לא אצפה בכל 52 הסרטים של היצ'קוק (הוא ביים 53, אבל אחד מהם, הסרט השני שלו, The Mountain Eagle מ-1926, אבד במצולות מחסני הפילם ולא נראה בציבור).

לא יודעת למה לא. אולי כי 52 סרטים זאת התחייבות גדולה מדי, בייחוד כשהקצבתי לעצמי סרט ליום. כל הפילמוגרפיה תחייב השקעה של חודשיים. קחו בחשבון שכשאני צופה בסרטים בכלל ובסרטי היצ'קוק בפרט, אני כל כך עסוקה בניתוח, מציאת מוטיבים ולמידת הביוגרפיה של השחקנים, שכל 90 דקות של סרט הופכים אצלי לשלוש שעות. אם אני רוצה לכתוב גם משהו כאן, בבלוג, אז יום שלם התאדה (ובכל זאת, אני צריכה לחפש עבודה).

אז נתחיל עם 30 ונראה מה יהיה.

היום צפיתי בסרט הראשון במרתון. שימו לב: יש ספוילרים.

20151130_163208.jpg

היום צפיתי ב"הדייר" (The Lodger) מ-1927, סרטו השלישי של היצ'קוק, ומה שמוגדר על ידו כ'סרט ההיצ'קוקי הראשון' שלו. הבחירה שלי לא בהכרח כרונולוגית (והרי יש את הסרט הראשון, "גן התענוגות" – The Pleasure Garden – מ-1925. השני, כאמור, אבד). צפיתי ב"הדייר" לראשונה לפני כשנה וחצי, והוא היה כל כך טוב, שהייתי חייבת לצפות שוב.

ניתן לחשוב שבמאי בתחילת דרכו לא יכול להגיע לשיאי בימוי מבחינת העברת הסיפור, הוויזואליות וכן הלאה, אבל ההיסטוריה הקולנועית הוכיחה לא פעם שבמאים צעירים ומלאי תעוזה, ביימו יצירות מושלמות. אורסון וולס ביים את סרטו הראשון באורך מלא, עוד לפני שמלאו לו 26. "האזרח קיין"… בטח שמעתם עליו.

"הדייר" הוא סרט היצ'קוקי טיפוסי, אולי אב-טיפוס לכל מה שבא אחריו. הוא מותח, מהנה, מנהל דיאלוג עם הצופים וכולל נגיעות (בחירת מילים מוזרה) של מיניות והומור. הוא לא מורכב מדי ולא פשוט מדי. הוא מסקרן כסיפור בסיסי וטוב, וניכרת בו האהבה של היוצר למדיום הקולנועי ולמה שהוא מציע: צילום, עריכה, מוזיקה, משחק וכן הלאה. ניכרת בו השליטה של הבמאי בתחומי ההפקה השונים – דבר מרשים, בהתחשב בניסיונו הדל בבימוי – וכן הניסיונות שלו לאתגר את עצמו, ניסיונות שיבואו לידי ביטוי ברבים מסרטיו בהמשך.

יש לי די.וי.די. מקורי של הסרט בבית, אבל הגרסה שלו הייתה מיושנת וקשה לצפייה, אז עברתי לגרסה שנמצאת ביוטיוב – גרסת הסרט כפי שעבר שחזור לפני כמה שנים: הצבעים חודדו (והפכו משחור-לבן לגוונים של צהוב, כחול וכו'), המוזיקה הוחלפה וגם הכתוביות. אבל העלילה, השחקנים ובעיקר הבימוי נותרו כפי שהם, מומלצים לצפייה בכל מילות ההמלצה שיכולות להיות.

תקציר: בלונדון מסתובב רוצח סדרתי. הפרופיל שלו: הוא רוצח נשים בלונדיניות בימי שלישי, ומשאיר בזירה פתק עם לוגו משולש ועליו השם: 'הנוקם' (The Avenger). ערב אחד מגיע לביתה של משפחת בנטינג אדם המבקש לשכור חדר במקום – זה הדייר. הוא מתיידד עם 'דייזי', בתם (הבלונדינית) של בעלי הבית, אך אלה, יחד עם 'ג'ו השוטר' שמאוהב ב'דייזי', חוששים שהדייר החדש הוא 'הנוקם'.

הסרט יצא לאקרנים בבריטניה ב-14 בפברואר 1927 (ולנטיין – יום האהבה. מקרי, או שהיצ'קוק היה משווק נהדר של סרטיו כבר מהרגע הראשון?) וכשנה לאחר מכן בארה"ב. שמו המקורי: The Lodger: A Story of the London Fog. משחקים בו: מרי הולט (בעלת הבית. 1870-1951), ארתור צ'סני (בעל הבית. 1881-1949), ג'ון טריפ (דייזי. 1901-1985), מלקולם קין (ג'ו, השוטר. 1887-1970), ו-איבור נובלו (Ivor Novello, הדייר. 1893-1951), שהיה מלחין ושחקן תאטרון וקולנוע (ראינוע) מפורסם בזמנו. הוא שיחק לאחר מכן גם בסרטו של היצ'קוק מ-1927, "Downhill". פרסי איבור נובלו מוענקים מזה 60 שנה, בכל שנה, בלונדון, עבור כותבים ומלחיני שירים.

הנה כמה מחשבות שעלו לי במהלך הצפייה בסרט. התכנון המקורי היה לתמצת חמש אנקדוטות מרכזיות, אבל זה גלש וגעש להרבה מחשבות.
1. הפסקול בגרסה המשוחזרת שונה מהמקור ונראה שהושפע מסרטיו המאוחרים והמוכרים יותר של היצ'קוק, ובעיקר מהסגנון של ברנרד הרמן. למשל, יש כינורות א-לה "פסיכו" (1960) במקרים שונים, בעיקר כשמופיעה דמותו של הדייר, כאילו רוצים לרמוז לנו שהוא הרוצח. במספר סצנות יש גם שירים מודרניים למדי, שהופכים את אותן סצנות לקליפ רומנטי מאוד (הסרט אילם, כמובן).

2. תושבי לונדון מגלים מקריאה בעיתון על עוד ועוד מקרי רצח של 'הנוקם', מה שגרם לי לחשוב איך פעם היו מקבלים את המידע – רק מהעיתון ורק כשיצא, ואיך היום אנחנו מקבלים מידע בזמן אמת ובכל מקום שבו אנו נמצאים. זה, אגב, הזכיר לי את "הסנדק", כש'מייקל' קורא בעיתון שהתנקשו באביו. תמיד תהיתי מדוע לא התקשרו להודיע לו (היו טלפונים בשנות ה-40, זמן עלילת הסרט. בסרט עצמו יש סצנות שיחת טלפון). ונניח שהרצח של 'דון קורלאונה' קרה זמן קצר לפני ולא הספיקו להתקשר ל'מייקל', איך העיתון כבר הספיק לצאת…?

אגב, בסרטים רבים נוספים של היצ'קוק נראו אנשים מתעדכנים בעיתון על מקרי רצח, למשל ב"צל של ספק" (1943) וב"פרנזי" (1972).
3. לאורך הסרט מופיעה כתובית/תאורת ניאון: "Tonight – Golden Curls", מופע מקומי של רקדניות בלונדיניות או כאלה שעוטות על עצמן פאות בלונדיניות – ואלה מהבלונדיניות הראשונות של היצ'קוק, שילוו אותו לאורך כל הקריירה. ב"הדייר" הן נמצאות בסכנה מידית, שכן הרוצח הסדרתי מעדיף אותן. כאמצעי הגנה ממנו הן מחברות לראשיהן תלתלים שחורים ושמות כובע לפני שהן יוצאות בלילה לרחוב, כדי שייראה כאילו יש להן שיער שחור.
אגב, באותן שנים בראינוע השחקניות הפתייניות היו דווקא כהות השיער, בעוד הבלונדיניות היו התמימות.
גם 'ג'ו' השוטר, שמאוהב ב'דייזי', אוהב בלונדיניות, ואומר באחת הסצנות: "אני נלהב משיער בלונדיני בעצמי, כמו 'הנוקם'" – משפט, שאגב, גרם לי, כצופה, לתהות האם הוא בעצם 'הנוקם'… אנחנו לא נדע מי הנוקם, אבל בסוף הסרט 'ג'ו' מציל את הדייר מלינץ', כך שניתן אולי להבין שהשוטר הוא לא הרוצח (אחרת לא היה מציל את הדייר, אלא נותן להמון לחשוב שהוא הרוצח).
4. 'דייזי', הבת של בעלי האכסניה שבה שוהה הדייר, עובדת כדוגמנית בחנות אופנה ומציגה בגדים ללקוחות. ב"ורטיגו" (1958) יש סצנה דומה שבה 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט) יושב בסטודיו בשעה שמתאימים לבוש ל'ג'ודי' (קים נובאק).
5. מספר הבית/האכסניה שבו שוכר הדייר חדר – 13.
6. לבעלת הבית, אמא של 'דייזי', יש תסרוקת שמזכירה מאוד את הפאה של האמא/'נורמן' ב"פסיכו". אגב, בסרט יש שתי אמהות: בעלת הבית ובהמשך, לסצנה קצרה, האמא של הדייר. הן עדיין אמהות חיוביות, מצב שישתנה בסרטי הבמאי החל מכ-15 שנים לאחר מכן.
7. כשהדייר נכנס לבית ומשלם מראש על שהייה של חודש, הוא מבקש מבעלת הבית: "רק קצת לחם וחמאה וכוס חלב". כוס החלב המפורסמת ביותר אצל היצ'קוק וכנראה בקולנוע בכלל – זהרה בחושך בסרט "חשד" (1941). אם אני זוכרת נכון, גם 'נורמן בייטס' הביא ל'מריון קריין' כוס חלב ב"פסיכו".
8. הסרט עצמו תיאטרלי, ז"א יכול היה בקלות להיות מוצג כהצגה. אנסמבל השחקנים קטן, חמישה אנשים, ורוב העלילה מתרחשת בבית. סרטים עתידיים של היצ'קוק שגם רוכזו ברובם בלוקיישן מרכזי אחד (ויכולים בקלות להפוך להצגות, וחלקם אף הפכו), הם: "סירת הצלה" (1944), "חבל" (1948), "אליבי" (1954) ו"חלון אחורי" (1954). במקרים מסוימים הלוקיישן האחד נבע מניסוי קולנועי של היצ'קוק, ובמקרים אחרים מדובר היה בסיבות טכניות, שכן באותה תקופה צילומי חוץ היו פחות נפוצים.
9. 'ג'ו' השוטר אומר: "מתי אניח חבל מסביב לראשו של הנוקם". חניקה – עם חבל או בלעדיו – היא אחת משיטות הרצח הנפוצות בסרטי היצ'קוק, למשל ב"חבל", "אליבי" ו"פרנזי".
10. עוד אומר השוטר, בעודו מחזיק אזיקים ביד: "…ואשים טבעת מסביב לאצבע של 'דייזי'". כאן, מקשר הבמאי בין אזיקים לטבעת (טבעת הנישואים כאזיקים הקטנים ביותר?).
11. אגב, אזיקים: בסוף הסרט הדייר בורח ברחבי העיר, כשהוא אזוק – מה שמזכיר את "חבלן" (1942), גם שם הדמות הראשית נרדפת כשהיא אזוקה. גם ב"39 המדרגות" (1935) הדמות אזוקה.
12. ואגב, שוטרים: השוטר 'ג'ו' מאוהב ב'דייזי', בדומה לשוטר 'ג'ק' שהיה מאוהב ב'צ'ארלי' הצעירה ב"צל של ספק" (1943), והבלש 'סמית' שמאוהב ב'איב' ב"פחד במה" (1950), והשוטר לשעבר 'סקוטי' שמאוהב ב'מדליין/ג'ודי' ב"ורטיגו" (1958).
13. גם מוטיב האכסניה הופיע לאחר מכן אצל היצ'קוק, למשל ב"ורטיגו" ('ג'ודי' התגוררה במלון) וכמובן ב"פסיכו" (1960).
14. בעלת הבית אומרת לשוטר: "גם אם הדייר קצת queer הוא עדיין ג'נטלמן". Queer בתרגום לעברית הוא מוזר, שונה או חשוד, אולם מקובל יותר להשתמש במילה לתיאור הומוסקסואל.
הדייר – השחקן איבור נובלו (שאגב, היה גיי בחייו הפרטיים), מאופר בסרט בצורה בולטת לעין: עם צלליות כהות, עיפרון שחור תוחם לעיניים ואודם. אמנם בסרטים האילמים של אותה תקופה היה מקובל לאפר את השחקנים הגברים (בעיקר עם עיפרון מתחת לעיניים), אבל הדייר מאופר בצורה בולטת יותר מהשוטר, למשל. יחד עם זאת, הוא מביע עניין רב ואפילו פיזי ב'דייזי', כך שזהותו או נטייתו לא ברורות.
היצ'קוק אהב להשתעשע בזהויות מיניות ברורות יותר או פחות (בד"כ פחות) של דמויות בסרטיו. יש את 'מיס דנברס' ב"רבקה" (1940), את 'ברנדון' ו'פיליפ' ב"חבל" וכמובן את 'נורמן בייטס' ב"פסיכו" שלבש בגדי נשים.
15. הסרט צולם בתקופה המוקדמת-האנגלית של היצ'קוק, ולונדון היא מיקום העלילה. הביג-בן נראה באחת הסצנות (וכמובן הרמיזה לרוצח המפורסם של העיר: ג'ק המרטש). הבירה האנגלית, עיר הולדתו של הבמאי, נראית, בין היתר, גם ב"פרנזי" (1972) וב"האיש שידע יותר מדי" (1956).
16. יש הרבה עליות וירידות במדרגות, מוטיב חוזר ואהוב על הבמאי, שמופיע, בין היתר, גם ב"חשד" (קרי גרנט עולה במדרגות עם כוס החלב), "ורטיגו" (העלייה במדרגות של המיסיון), "רבקה" ('מיס דה ווינטר' יורדת במדרגות לבושה בשמלה של 'רבקה') וכמובן ב"פסיכו" (הבלש שעולה במדרגות).
17. מוטיב נוסף שאפשר לחלק לשני תתי-מוטיבים : אדם שנחשד ברצח, ואדם חף מפשע שנחשד ברצח. הפרדתי בין השניים, כי במקרים מסוימים החשד התאמת ("צל של ספק", "חלון אחורי") ובמקרים אחרים החשד התבדה ("הנאשם", "פרנזי", "אני מתוודה").
18. ומקלחת! הייתם מאמינים שהסצנה הכי מפורסמת מסרטי היצ'קוק, סוג-של-הופיעה כבר בסרטו השלישי מ-1927? לרגע נדמה שהיצ'קוק לקח את "הדייר" ושלף מתוכו מוטיבים לאורך כל הקריירה שלו. ב"הדייר" 'דייזי' מתקלחת באמבטיה, יש אפילו קלוז-אפ על הפקק שסוגר את פתח הניקוז – אותו פתח ניקוז מוכר מסצנת הרצח במקלחת ב"פסיכו". ואז מישהו מנסה לפתוח את הדלת…
19. בסרט יש משולש אהבה בין השוטר, הדייר ו'דייזי', שבה שניהם מאוהבים. משולשי אהבה: אשה ושני גברים שמתעניינים בה, או אשה שמתעניינת בשני גברים, ניתן לראות גם ב"צל של ספק" (כן, 'צ'ארלי' הצעירה מאוהבת בדוד שלה), "אני מתוודה" ('רות' אמנם נשואה, אבל מאוהבת באהובה הישן שהפך לכומר), "אליבי" ('מרגו' נשואה, אבל מנהלת רומן עם גבר אחר) ו"תחת חוג הגדי" ('ליידי הנרייטה' נשואה, אבל מאוהבת במישהו אחר).
20. ב"הדייר" יש לפחות נשיקה אחת מלאת תשוקה, שכמעט מפתיעה בתשוקתיות שלה בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט מ-1927, שמבחינה קולנועית הייתה שנה שמרנית הרבה יותר מהמוכר לנו כיום (אם כי במציאות, שנות ה-20 של המאה הקודמת לא היו שמרניות כלל). אמנם יש יותר רמיזות מאשר הדברים עצמם, אבל משהו ב"כמעט" הזה, הופך סצנות של היצ'קוק למלאות משמעות.

נשיקות מפורסמות אצל היצ'קוק הן כמובן זאת בין הדמויות של קרי גרנט ואינגריד ברגמן ב"הנודעת" (1946), ג'יימס סטיוארט וגרייס קלי ב"חלון אחורי" וקרי גרנט ו-אווה מרי סנט ב"מזימות בינלאומיות" (1959).
21. זה הסרט הראשון שבו היצ'קוק משתתף בהופעת אורח קצרה (cameo). בתחילת הסרט הוא נראה בגבו, כעיתונאי המדווח על 'הנוקם'.
22. הרוצח לא נתפס בסוף הסרט. מוסבר שהדייר הוא לא הרוצח כפי שחשדו, אבל לא ברור מי כן (אני, אישית, חשבתי שהדייר הוא דווקא כן הרוצח, למרות הסיפור שהוא מספר ל'דייזי'). היצ'קוק הסביר לבמאי ולמבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בספר השיחות ביניהם ("היצ'קוק/טריפו", הוצ' בבל/האוזן השלישית):
טריפו: למעשה הגיבור חף מפשע, הוא לא הנוקם.
היצ'קוק: כאן הקושי. השחקן הראשי, איבור נובלו, היה כוכב תאטרון באנגליה – הוא היה אחד השמות הגדולים באותה עת. הנה אחת הבעיות שהיה עלינו להתמודד עימן במסגרת שיטת הכוכבים: לעתים קרובות נעשו פשרות על חשבון הסיפור, משום שהכוכב לא היה יכול לשחק את האיש הרע.
טריפו: היית מעדיף שהדמות באמת תהיה הנוקם?
היצ'קוק: לא בהכרח, אבל בסיפור מסוג זה הייתי מעדיף שהוא ייעלם אל תוך הלילה, ושלעולם לא נדע את התשובה. אבל לא ניתן לעשות זאת עם גיבור שמגלם אותו כוכב. חייבים לומר: הוא חף מפשע.
טריפו: אבל אני מתפלא שתכננת לסיים סרט מבלי לענות על תהיות הקהל?
היצ'קוק: במקרה המסוים הזה, אם המתח מתארגן סביב השאלה 'האם הוא הנוקם או לא?' ואם אתה עונה 'כן, הוא אכן הנוקם', אזי אישרת חשד ותו לא. לדעתי, זה לא דרמטי. כאן הלכנו בכיוון ההפוך, והראינו שהוא לא הנוקם. 16 שנה מאוחר יותר נתקלתי באותה הבעיה בזמן צילומי "חשד" עם קרי גרנט. לא היה אפשר להפוך את קרי גרנט לרוצח".

לפני למעלה משנה כתבתי כאן על מרתון סרטי אל פאצ'ינו שערכתי לעצמי. אני קצת (הרבה!) אובססיבית כלפי השחקן הזה: המשחק שלו, המבט החודר, הקול המחוספס, תנועות הגוף, ושלל התפקידים המצוינים. רוב הדמויות שהוא שיחק הן אלמותיות, גדולות מהחיים, מיוחדות, פורצות גבולות, לא קונבנציונליות. גם כשהוא משחק טבח ב"פרנקי וג'וני" (1991), אז הוא טבח פיוטי כזה. הוא אל פאצ'ינו!

המרתון אז היה אינטנסיבי מאוד, אבל לא הושלם. הבשורה הטובה: יש המון סרטי אל פאצ'ינו ליהנות מהם. הבשורה הרעה: הסרטים שעדיין לא ראיתי הם בדרג ג' ומטה, ולראות שחקן ענק בתפקידים בינוניים זו חוויה לא פשוטה. דוגמה בהמשך.

היום תכננתי לערוך מרתון רוברט דה-נירו, שחקן שמוזכר לעתים קרובות בנשימה אחת עם פאצ'ינו, בשל נקודות מפגש רבות ביניהם (התקופה שבה התחילו לשחק בקולנוע – שנות ה-70 המופלאות; סרטי המופת שבהם שיחקו בעיקר לבד, וקצרה היריעה, וגם ביחד, ב"הסנדק 2" – הגם אם ללא סצנות משותפות. וב"היט". לפי ראיון עם דה-נירו מהימים האחרונים אצל ג'ימי פאלון, מתוכנן לשניים סרט משותף נוסף בבימויו של מרטין סקורסזה; שניהם ממשפחות איטלקיות מניו יורק – הגם אם שונות לגמרי, פאצ'ינו הגיע ממשפחה ענייה מברונקס, דה-נירו ממשפחת אמנים ממנהטן; ובעיקר שניהם נחשבים לגדולי שחקני הקולנוע בני זמננו).

צפיתי בהרבה סרטים של דה-נירו, אבל בהרבה גם לא, וזה היה התכנון. אלא שברגע האמת He pulls me back in – וחזרתי לפאצ'ינו. הפעם צפיתי בסרט השני שלו בקולנוע והראשון שלו בתפקיד ראשי: "The Panic in Needle Park" מ-1971, בבימויו של ג'רי שצברג (Jerry Schatzberg), שביים את פאצ'ינו גם בסרט הרביעי של השחקן (הסרט השלישי היה "הסנדק", 1972) – "דחליל" (Scarecrow, 1973).

לפני "The Panic in Needle Park" צפיתי ב"סטודיו למשחק" עם פאצ'ינו מ-2006, בהנחיית ג'יימס ליפטון – צפיית חובה בפני עצמה. באותו מפגש סיפר פאצ'ינו את הסיפור הידוע על כך שמפיקי "הסנדק" לא רצו אותו לתפקיד 'מייקל', אבל פרנסיס פורד קופולה (הבמאי) התעקש שהוא ישחק, ובין היתר הראה להם 8 דקות מתוך "The Panic in Needle Park".

הסתקרנתי. כמה טוב משחק פאצ'ינו בתפקיד הראשי הראשון שלו בקולנוע, שמפיקי "הסנדק" השתכנעו ללהק שחקן אלמוני לתפקיד ראשי?

אגב, לפי "סטודיו למשחק", רק לאחר שצולמה סצנת המסעדה ב"הסנדק" – הסצנה שבה 'מייקל' יורה בשני אנשים, בהם השוטר – הוחלט סופית שהוא ימשיך לשחק בסרט. פאצ'ינו עצמו אמר ב"סטודיו", כנראה בהומור, שהוא היה כל כך חסר ביטחון מהיחס של המפיקים אליו, שעד היום הוא לא בטוח אם הוא מתאים ל"הסנדק".

"The Panic in Needle Park" צולם בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת, בניו יורק – תקופה בה העיר הייתה רחוקה מהזוהר והניקיון שלה כיום. אבל אני אוהבת כל סרט שמצולם בניו יורק, בכל תקופה, מה גם שפאצ'ינו בסבנטיז הוא אחד השחקנים היפים שנראו על המסך (לפעמים יש סיבות ארציות לצפייה בסרט).

הסרט עצמו, אפעס, קצת ארוך ומשעמם, לפחות עבורי ומצפייה אחת. פאצ'ינו משחק מכור לסמים שמתאהב בצעירה הומלסית, שנשאבת לעולם הסמים. לא מזעזע מדי, לא מרגש מדי ולא מפתיע מדי.

לגבי המשחק של פאצ'ינו: בכל זאת, הסרט הראשון שלו בתפקיד ראשי (מי ידע שמעתה הוא יהיה שחקן כל כך גדול שישחק כמעט ורק בתפקידים ראשיים…) – בהתחלה פאצ'ינו נראה בוסרי, אבל מהר מאוד צצה הדמות המוכרת עם הקול והמבט והזעם המתפרץ. מי ידע שהוא יהיה שחקן כל כך גדול? אני מניחה שכל מי שצפה בסרט הזה, לרבות המפיקים של "הסנדק", שהשתכנעו שילוהק כ'מייקל'.

קודם לסרט, צפיתי ביוטיוב בקטע מטקס האוסקר שנערך ב-1993, שבו פאצ'ינו זכה לראשונה – אחרי 7 מועמדויות ללא זכייה (מהן אחת נוספת באותה שנה שבה זכה) – כשחקן הטוב ביותר על תפקידו ב"ניחוח אשה" (1992). התגובה של הקהל ממחישה היטב עד כמה כולם באולם, כולל המועמדים לצד פאצ'ינו, שמחו וחשו הקלה ששחקן כל כך אדיר זוכה סוף סוף בפרס הזה (כן, כן, אוסקר הוא לא חזות הכל והרבה שחקנים ושחקניות אדירים, וכמובן במאים – כמו היצ'קוק – לא זכו באוסקר. היצ' זכה באוסקר כבוד). פאצ'ינו עצמו נראה בטקס כמו ילד קטן ומאושר מההכרה ומהמתנה שקיבל.

אחר כך צפיתי בטקס המכון האמריקאי לקולנוע (AFI) מ-2007, שבו פאצ'ינו זכה בפרס מפעל חיים. הפרס שבו היצ'קוק זכה בשנת 1979. זאת רשימת הזוכים בפרס לאורך השנים. הטקס עצמו חביב מאוד. הנה קטע אחד, אתם מוזמנים לחפש קטעים נוספים ביוטיוב.
***
ועוד מסרטי היום שחלף. בכל זאת, היה יום ארוך: צפיתי ב"בחזרה לעתיד" (1985), שנים אחרי הצפייה הקודמת. בסינמטק חולון מתוכנן מרתון של שלושת סרטי הסדרה ב-21 באוקטובר 2015 – תאריך שבו, ע"פ עלילת הסאגה, 'מרטי מקפליי' (מייקל ג'יי פוקס) נחת בעתיד. הסרט היה חביב, אולם ויתרתי בשלב זה על ההמשכונים ועברתי, כאמור, לפאצ'ינו.

לקראת סוף היום צפיתי ב"מכתב מאשה אלמונית" (Letter from an Unknown Woman) מ-1948 בבימויו של מקס אופלס (Max Ophüls). סרט שמזמן תכננתי לצפות בו ואני שמחה שנמצא הזמן: הוא מיוחד, שונה ורוויי אסתטיקה וגם סוג מסוים של רומנטיקה, עד כמה שזו הופגנה בסרטי הפורטיז עם כל תקנות 'קוד הייז'. אגב, בניגוד לנדרש מהתקנות ובשונה מסרטים הוליוודיים רבים, כאן אין 'הפי אנד', מה שהופך את הסרט למעניין יותר.

בסרט משחקים ג'ואן פונטיין (1917-2013) ולואי ז'ורדן (1921-2015) – שניהם שיחקו גם אצל היצ'קוק. פונטיין שיחקה ב"רבקה" (1940), סרטו הראשון של היצ' בארה"ב והיחידי שלו שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר; וב"חשד" (1941), בתפקיד עליו זכתה היא באוסקר לשחקנית הטובה ביותר, ולימים תירשם בספרי האנקדוטות כשחקנ/ית היחיד/ה שזכתה באוסקר על תפקיד בסרט של היצ'קוק. ז'ורדן שיחק אצל היצ'קוק ב"משפט פארדין" (The Paradine Case) מ-1947.

ישבתי באולם הקולנוע החשוך וכתבתי על ברושור של חנות טיפוח וקוסמטיקה שקיבלתי בכניסה לקניון, מוטיבים היצ'קוקיים שאולי קיימים ואולי לא בסרט "נעלמת" (Gone Girl, 2014). וזה כי לפני כמה ימים נתקלתי בכתבה באתר יאהו, לפיה "נעלמת" הופך את דיוויד פינצ'ר, במאי הסרט, ליורש האמיתי של היצ'קוק.

הערת שוליים: היום היה יום הקולנוע עם עלות כרטיס לסרט של 10 שקלים בלבד, והצגות יומיות גם בערים שאין בהן הצגות יומיות בדרך כלל, כמו העיר שלי. אז החלטתי ללכת ל"נעלמת". הגעתי למסקנה שחובבי קולנוע אמיתיים הולכים להצגות יומיות ולא רק בגלל ש-וודי אלן תמיד הולך להצגות יומיות בסרטים שלו – אלא כי ללכת לצפות בסרט בלילה שייך לקטגוריית "בילוי", כמו מסעדה, מועדון או פאב. הולכים כי ערב וצריך לעשות משהו, וקולנוע זאת אופציה טובה כמו כל דבר אחר, וגם לא צריך לדבר יותר מדי למי ששיחות ארוכות הן נטל עבורו. אבל ללכת לצפות בסרט באמצע היום זה לא רק פינוק אמיתי של כניסה לעולם אחר וחשוך מתוך אור היום, אלא ממש לתת כבוד לסרט. להפסיק את פעולות היום וללכת לקולנוע לשם קולנוע.

נחזור ל"נעלמת". בכתבה ההיא על דיוויד פינצ'ר נכתב שבין אם במודע או לא, פינצ'ר נשאב לרבים מהנושאים שהעסיקו את אלפרד היצ'קוק, כמו פיצול אישיות או רוצחים סדרתיים. "פינצ'ר הוא אחד מצבא של קולנוענים", נכתב, "כולל פרנסואה טריפו, בריאן דה-פלמה ו-מ. נייט שאמאלן, ששאפו להיקרא היורשים של מאסטר המתח".

על "נעלמת" נכתב שזה המותחן ההיצ'קוקי ביותר מזה שנים. המק'גאפין האפשרי (ייתכנו ספוילרים!) הוא היומן שכתבה 'איימי' (רוזמונד פייק), שעל פי הכתבה ב-יאהו, מזכירה ביופייה את גרייס קלי. לטעמי יש במראה שלה קצת מ-ג'ואן פונטיין (אגב, אתמול מלאו 97 שנה להולדתה), וכשהיא צובעת את שערה מבלונד לחום-אפרורי כדי שלא יזהו אותה, זה הזכיר לי את קים נובאק ב"ורטיגו". אגב, 'דזי' (ניל פטריק האריס) אומר ל'איימי': "אני אחזיר אותך להיות מי שאת", משפט שהזכיר לי קלות את האובססיה של 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט) להפוך את 'ג'ודי' (קים נובאק) ל'מדליין' (קים נובאק), כהקבלה לאובססיה של היצ'קוק לסגנן את המראה של שחקניותיו.

על פי הכתבה, יש ב"נעלמת" את השילוב בין אהבה, מיניות, רצח וחשד – מוטיבים חוזרים אצל היצ'קוק. כמו כן, ישנו בעל שרוצה במותה של אשתו, בדומה ל"חלון אחורי" ו"זרים ברכבת" של היצ'קוק.

כמה הקשרים היצ'קוקיים שעלו לי, כשצפיתי ב"נעלמת": הבית המבודד של 'דזי', החבר ההיסטורי של 'איימי', מזכיר קצת את הבית המבודד בסוף "מזימות בינלאומיות"; 'איימי' בורחת, מחליפה רכב ונכנסת לשירותים בסוכנות הרכבים, בדומה ל'מריון' (ג'נט לי) ב"פסיכו". שתי הדמויות, אגב, בורחות עם כסף ושתיהן נרדמות ברכב עד שמישהו דופק על השמשה ומעיר אותן. לשתיהן גם יש סצנת מקלחת.

נושא ההפללה של 'ניק' (בן אפלק), כאילו הוא הרוצח, מזכיר במידת מה את הפללת הרציחות ב"פרנזי". זאת ועוד: החשש של 'איימי', בחלק הראשון של הסרט, שבעלה 'ניק' ירצח אותה (חשש שמתחלף בסוף הסרט, כש'ניק' חושש ש'איימי' תרצח אותו), מזכיר את החשש של 'לינה' (ג'ואן פונטיין) שבעלה 'ג'וני' (קרי גרנט) ירצח אותה, ב"חשד".

האחות התאומה של 'ניק' מייצגת, לטעמי, מעין חלק אחר באישיות שלו, חלק שמתייסר ושואל שאלות. ברגעים מסוימים השיח ביניהם נראה כמו השטן שיושב על כתף אחת, מול המלאך על הכתף השנייה. העובדה שהם תאומים מייצגת, אולי, סוג של אישיות כפולה – מוטיב חביב על היצ'קוק (הגם אם, ככל שזכור לי, דמויות של תאומים לא כיכבו בסרטיו, אלא רק אנשים מקבילים אחד לשני בדרכים שונות, למשל נושאים את אותו שם, כמו 'הדוד צ'ארלי' ו'צ'ארלי ניוטון' ב"צל של ספק").

סצנות מסוימות ב"נעלמת" הזכירו לי סרטים אחרים שהם לא של היצ'קוק: הסצנה שבה 'איימי' חוזרת הביתה עם דם all over the place, מזכירה סצנה ב"קרי" של בריאן דה פלמה; בהתנהלות של 'איימי' יש מוטיבים של "חיזור גורלי", למרות שאני לא ממש זוכרת את הסרט הזה; והתינוק בסוף, לא הזכיר לכם את "תינוקה של רוזמרי" של פולנסקי, על תינוק שצפוי להיוולד לשטן? במקרה הזה השטן היא האמא ולא האבא.

ולא הזכרתי את כל הפחד מנשים שעולה מהסרט הזה, שזה מאוד היצ'קוקי.

***

קמתי בבוקר וחשבתי על כך שכתבתי מהם הדברים ההיצ'קוקיים שיש בסרט של פינצ'ר, אבל לא מה אין: הומור.

 

חלק א' – משחק
האגדה מספרת שהיצ'קוק לא אהב שחקנים. אתם יודעים, "צריך להתייחס אליהם כמו אל בהמות" וכאלה. משפט אחר שמיוחס לו הוא שכאשר שחקנית (נדמה לי אינגריד ברגמן) ביקשה לדעת מה מניע את הדמות שלה, הוא ענה: "השכר". בפוסט "כמו כל אחד אחר" כתבתי על הניסיון של ג'וזף קוטן לקבל מהיצ'קוק תדרוך כיצד לשחק רוצח, לפני שיתוף הפעולה ביניהם ב"צל של ספק" (1943). היצ'קוק לקח את קוטן לסיור ברחבי העיר ולהתבוננות בעוברים ושבים, רק כדי להדגים לו שרוצח נראה כמו כל אחד אחר. שום דבר מיוחד.

על עבודתו עם מונטגומרי קליפט בסרט "אני מתוודה" (1953), צוטט היצ'קוק כאומר: "היה קשה לעבוד עם קליפט, מפני שהוא היה שחקן של 'השיטה', וגם אדם ניורוטי" – כך על פי הביוגרפיה: "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" (מאת דונלד ספוטו, הוצאת דביר). עוד נכתב כי אן בקסטר, ששיחקה לצד קליפט באותו סרט, שמה לב במהלך ההסרטה שלהיצ'קוק חשוב שהמצלמה תשחק, ולא השחקנים. ג'ולי אנדרוז, ששיחקה ב"המסך הקרוע" (1966) אמרה: "הסכמתי לשחק בסרט בגלל ההזדמנות לעבוד עם היצ'קוק… אבל היה ברור שהוא מתעניין בתמרון בני אדם ובקבלת תגובה מהצופים, יותר מאשר בביום המשחק שלנו".

במאמר "In The Act" מאת דן קלהן, מתוך הספר  ThirtyNine Steps to the Genius of Hitchcock בהוצאת המכון הבריטי לקולנוע (BFI), נכתב שכאשר היצ'קוק עבד עם כישרונות כמו פיטר לורה ("האיש שידע יותר מידי" 1934, "סוכן חשאי" 1936) או פגי אשקרופט ("39 המדרגות", 1935), הוא התייחס במידת כבוד לכישרון המשחק שלהם, אך התרגז מדרישות של שחקנים אחרים. למרות שהיה במאי של טכניקות צילום ועריכה, היו שחקנים שזכו אצלו למונולוגים ארוכים ללא חיתוך (אינגריד ברגמן ב"תחת חוג הגדי", 1949) וזכו לכמה מהופעות המשחק המשובחות שלהם.

אבל זה תמיד יותר מורכב: היחס שלו לשחקנים, ודאי היה שונה מהיחס לרוב השחקניות, גם התפקידים הגבריים בסרטיו היו ברובם עסיסיים יותר. היחס שלו לשחקנים מסוימים שעימם עבד במספר סרטים ואף פיתח קשרי ידידות, היה טוב יותר מאשר לאחרים, ארעיים. היחס לשחקנים ותיקים מהשנתון שלו ו/או שחקני במה בריטים מכובדים, ששיחקו בסגנון המוכר לו, היה כנראה נוח יותר מאשר לשחקני 'השיטה' החדשניים לתקופתם, כמו קליפט או פול ניומן.

כך או כך, ניתן לומר שאמנות המשחק לא הייתה בראש מעייניו, הגם אם בסרטיו השתתפו כמה מהשחקנים הטובים ביותר (אגב, רק אחת מהם זכה בפרס אוסקר על משחק, ג'ואן פונטיין, על "חשד" 1941, אבל פרסי אוסקר הם הרי לא קריטריון בכל הקשור להיצ'קוק), בהם: לורנס אוליבייה, ג'יימס סטיוארט, קרי גרנט, מרלן דיטריך, מייקל רדגרייב, מיי וויטי, ג'ון גילגוד, קארל מלדן, הנרי פונדה, אנתוני קוויל, ג'יימס מייסון, מרטין בלזם, מישל פיקולי, פיליפ נוארה ושון קונרי.

וכל ההקדמה הזאת כי תארו לכם שאדם שתלטן, אולד-פשן ובריטי מאופק ומנומס כמו היצ'קוק, היה נתקל בשחקן דומיננטי, כריזמטי, חדשני, עם נטייה לאלתורים (ועם דם איטלקי סוער) כמו אל פאצ'ינו? הראשון הגיע לסוף דרכו המקצועית בשנות השבעים של המאה הקודמת (ובסיומן, 1980, הלך לעולמו), השני פרץ מקצועית באותו עשור ממש. נשמע לא מתחבר, אבל כמעט קרה בסרט האחרון של היצ'קוק "מזימות" (שתורגם בעברית גם כ"היורשת" ויצא ב-1976).

השחקן ברוס דרן, סיפר בראיון איתו שפורסם בפברואר השנה ב-Ynet, איך התפקיד שלו ב"מזימות" (הוא שיחק קודם אצל היצ'קוק גם ב"מארני"), יועד בתחילה לפאצ'ינו: "היצ'קוק אהב אותי. הופעתי בתכנית הטלוויזיה שלו כמה פעמים. כשצילמנו את סרטו "מזימות", ישבתי לידו ביום הראשון כדי שלא אפספס את ההזדמנות הזאת לדבר אתו, ושאלתי אותו למה הוא בחר דווקא בי. ואז היצ'קוק הסביר: 'בגלל שמר פקנו רצה מיליון דולר עבור התפקיד. שאלתי מי זה מר פקנו, והוא אמר – 'זה השחקן מהסנדק'. מסתבר שהיצ'קוק פשוט ביטא את השם שלו לא נכון, והוא התכוון למר פאצ'ינו, שביקש יותר מדי כסף".

מעניין האם פאצ'ינו הצטער על כך שלא זכה לעבוד עם היצ'קוק, או שהוא עשה כל כך הרבה סרטים טובים ועבד עם במאים נהדרים, שזה לא ממש משנה. והרי לכל השחקנים יש את רשימת הסרטים שבהם כמעט עבדו, התפקידים המעולים שפספסו (ומישהו אחר זכה עליהם באוסקר) והתפקידים הגרועים שמהם ניצלו.

חלק ב' – אל
מאלפרד אחד (היצ'קוק) לאלפרדו שני (אל. פאצ'ינו).

בכל כמה שבועות אני מתחילה מרתון סרטים על פי נושא. היה את מרתון ג'וזף קוטן. מרתון אורסון וולס. ומרתון סרטי סבנטיז, שהפך מהר מאוד לתת-מרתון סרטי אל פאצ'ינו – כי צפיתי לראשונה ב"סרפיקו" (1973), הרגשתי כאילו אני צופה בשחקן הכי טוב בעולם ומשם הסכר נפרץ.

פאצ'ינו הוא מסוג השחקנים שכולם (וגם אני) בטוחים שראו את רוב הסרטים שלו. מין שם-על כזה. בדומה להיצ'קוק, אגב. אנשים שיצא לי לדבר איתם בטוחים שהם מכירים את רוב סרטי הבמאי, בין היתר בגלל שהסרטים שלו קיבלו חיים משל עצמם, זה הרי 'הסרט עם הציפורים' ו'הסרט עם המקלחת'. מי לא מכיר. אבל אז מגלים שהרוב צפו בשניים-שלושה סרטים שלו בלבד, וגם אותם הם לא לגמרי זוכרים "כי זה היה מזמן".

אז פאצ'ינו – אולי בגלל ש"הסנדק" (השם מתייחס לכל הטרילוגיה) הוא אחד הסרטים האהובים עליי ביותר, אולי בגלל סרטים אחרים שלו שראיתי מזמן ואת חלקם קצת שכחתי, או בגלל סרטים שלו שמפעם לפעם משודרים בטלוויזיה – היה לי בתודעה כשחקן שאני מכירה. עד המרתון, כמובן.

אז ככה: עד כה צפיתי (לראשונה או בפעם השנייה אחרי הרבה זמן) ב"סרפיקו" (1973), "אחר הצהריים של פורענות" (1975), "וצדק לכל" (1979), "פני צלקת" (1983), "ים של אהבה" (1989), "פרנקי וג'וני" (1991), "גלנגרי גלן רוס" (1992), "ניחוח אישה" (1992), "דרכו של קרליטו" (1993), "סיטי הול" (1996), "דוני ברסקו" (1997), "פרקליטו של השטן" (שתורגם בעברית כ"מלכודת לפרקליט", 1997), "אינסומניה" (2002), וסרט הטלוויזיה "פיל ספקטור" (2013). ב"88 דקות" (2007) צפיתי לא מזמן בטלוויזיה, אלו היו 88 הדקות המבוזבזות בחיי.

טרם צפיתי, אבל בדרך, ב"בהלה בפארק הסמים" מ-1971, שהיה תפקידו הראשי הראשון של פאצ'ינו בקולנוע. סרט אחד קודם, הסרט הקולנועי הראשון שבו השתתף: "Me, Natalie" מ-1969, שבו שיחק בתפקיד משנה. וכן סרטים כמו "הדחליל" (1973) שבו שיחק לצד ג'ין הקמן, "Cruising" מ-1980 שבו שיחק שוטר סמוי בסצנת הגייז של ניו יורק, ועד "הסוחר מוונציה" (2004). הסרט הקרוב ברשימה שלי: "המקור" (1999) ויש עוד הרבה.

אז הנה כמה מסקנות לגבי פאצ'ינו בהמשך לסרטים שבהם צפיתי. לא מחקר אקדמי, סתם אבחנות של מישהי שבמקום לסיים את עבודות סוף הסמסטר, רואה סרטים:

1. טוב או רע? מיי ווסט אמרה פעם: When I'm good, I'm very good, but when I'm bad, I'm better. אז פאצ'ינו אמנם משחק דמויות חיוביות בצורה מופלאה, כפי שהוא משחק כל דמות – למשל את דמותו של השוטר 'סרפיקו' מהסרט באותו שם ואת עורך הדין 'ארתור קירקלנד' ב"וצדק לכל". אבל כשהוא משחק דמויות שליליות הקשורות לעולם הפשע, הוא כל כך כל כך מעולה, שאין דברים כאלה.

למרות שגם כשהוא 'רע', הוא רע-טוב, כי בכל זאת – עם שחקן בסדר גודל כזה, הקהל אמור להזדהות No Matter What. וכך, ב"אחה"צ של פורענות" הוא שודד בנק, אבל הוא קלמזי ומתחשב בנשדדים, וכמובן עושה זאת לא לטובתו האישית, אלא כדי לממן ניתוח לשינוי מין לחבר שלו. ב"ג'וני ופרנקי" הוא אסיר לשעבר, אבל ישב בגלל ענייני כספים, לא חס וחלילה רצח, והוא אסיר רומנטיקן שקורא שייקספיר, אז למי אכפת למה ישב בכלא. אפילו כ'מייקל' ב"הסנדק" – הגם שעשה את המעשה הנורא מכל שניתן לדמיין, הזמין את רצח אחיו, הוא התחשב וחיכה שאמו תמות ובכל מקרה פועל למען המשפחה. משנה את נתיב חייו, למען המשפחה. ב"דרכו של קרליטו" הוא יצא מהכלא, אבל מנסה לפתוח דף חדש. רק ב"פני צלקת" (לדעתי) הוא דמות שלילית שקשה להזדהות איתה. הסברים בסעיף הבא.

2. מייקל, לא טוני #1 – יש אנשים שמחשיבים את "פני צלקת" כסרט קאלט, אולי בגלל כמה משפטי מפתח או האווירה או הסגנון או ווטאבר. בעיני הסרט משעמם, הדמות של פאצ'ינו כ'טוני מונטנה' לא עוררה בי כל אמפתיה או הזדהות, וזה לא בגלל שהיא שלילית – הרי 'מייקל קורליאונה' שרצח את אחיו, הוא דמות שמתאהבים בה. אבל ב"פני צלקת" לא התחברתי ל'טוני מונטנה', האווירה של מיאמי באייטיז גרמה לי לבחילה קלה, לא הרגשתי שום אהבה ובקושי משיכה בין 'טוני' ל'אלווירה' (מישל פייפר), אפילו אמא של 'טוני' לא סובלת אותו (והרי אמהות מגוננות על הילדים שלהן, גם כשהם רעים) ואם לא הצטערתי כשהוא מת בסוף, זה כבר אומר הכל. אני אוהבת סרטים של בריאן דה פלמה, ויש בסרט קטעים מפתיעים ומזעזעים – אבל לפאצ'ינו הזה לא התחברתי.

3. מייקל, לא טוני #2 – פאצ'ינו שחקן נהדר, אני אמנם לא עד כדי כך מבינה באמנות המשחק, אבל ראיתי מספיק סרטים בחיי כדי לזהות משחק משובח כשאני רואה אחד כזה וגם לא צריך לראות הרבה סרטים כדי להרגיש שאספקט מסוים הוא טוב: זה קצת כמו הפנוט. מבין הסרטים שלו שראיתי, הוא שיחק נהדר גם בגרועים שבהם, אבל כמובן שדיאלוג משובח מוציא ממנו את המיטב. התפקידים שלו מהסבנטיז הם הנאה צרופה, וגם בהמשך היו לו תפקידים לא רעים בכלל. ובכל זאת לדעתי המאוד לא מקורית, התפקיד שלו כ'מייקל קורליאונה' בעיקר בשני סרטי "הסנדק" הראשונים, היו התפקיד הטוב ביותר שלו. לא בכדי, גם 40+ שנה אחרי, הוא נשאל תמיד בראיונות, על הסרט הזה (ועל איך המפיקים לא רצו אותו לתפקיד, אבל פרנסיס פורד קופולה התעקש. רק אחרי סצנת הרצח במסעדה, נקודת המפנה בחייו של 'מייקל', המפיקים התרצו והשאירו את פאצ'ינו).

4. מראה חיצוני – לפאצ'ינו, כידוע, יש כמה סימנים חיצוניים בולטים שתורמים לסקס אפיל שלו: עצמות לחיים גבוהות (שעל פי מחקרים, הופכות אנשים למושכים יותר), שיער שחור שופע, תמיד שופע, כאילו הוא לא הסתפר, אבל במקרה שלו זה תמיד נראה בסדר שהוא לא הסתפר. עיניים בולטות וחודרות, קצת מאיימות. וכמובן קול מחוספס, שהופך מחוספס יותר ויותר עם השנים (אין לי מושג אם הוא מעשן. לפי גוגל הוא הפסיק לפני הרבה שנים כדי שהקול המחוספס שלו גם ככה, לא יהיה מחוספס עוד יותר).

צפיתי לפני כמה ימים ב-יוטיוב בראיון שנערך עם פאצ'ינו (ועם רוברט דה נירו יחד) לפני כמה שנים, והוא סיפר איך פעם נהג עם הרכב שלו ושרט, בטעות, מראה ברכב של מישהו אחר. הוא פתח את החלון כדי להחליף פרטים עם האדם ברכב השני, ביקש לשלם על הנזק, וכשהאדם השני ראה שמדובר בפאצ'ינו הוא אמר: "זה בסדר, זה בסדר, אין צורך שתשלם", וקצת נבהל. בראיון פאצ'ינו רמז שזה נובע מהמראה שלו שקצת מלחיץ אנשים, בגלל הדמויות שגילם.

כך או כך, הוא שחקן יפה והעניין מוזכר מדי פעם בעלילת הסרט עצמה, כשדמויות משנה מצינות את היותו אטרקטיבי, חביב הנשים וכדומה. בניגוד לרוברט דה נירו למשל, שלו היה השכן שלכם ממול, ספק אם הייתם/ן מעיפים בו מבט שני, פאצ'ינו הביא לקולנוע (ולתאטרון) לא רק כישרון משחק בלתי מבוטל, אלא גם מראה מצודד.

אה, והוא כידוע נמוך יחסית (1.70 מ', על פי נתוני IMDb). שמתי לב שבכמה סרטים הוא נראה נמוך משמעותית ליד שחקנים אחרים – ז"א כפי הנראה הוא לא נעזר באביזרי הגבהה למיניהם (נעליים עם סוליות גבוהות, כמו שבוגרט נעל בצילומי "קזבלנקה" כדי להגיע לגובה של אינגריד ברגמן, שרפרף, טכניקות צילום וכדומה) ששחקנים גברים אוהבים להיעזר בהם כדי לא להיראות נמוכים. הבדלי גובה בולטים לעין יש ב"סיטי הול", מול הדמות שמשחק ג'ון קיוזאק (1.89 מ').

5. רומנטיקה – ברוב סרטיו שראיתי עד כה, ההיבט הרומנטי-זוגי של הדמות שלו, שולי למדי בעלילה. הוא כמובן ביחסים סוערים עם 'קיי' (דיאן קיטון) ב"הסנדק", ובמקרים רבים יש לו ידידות/חברות/מכרות/אהובות מהעבר וכן הלאה, אבל השחקניות שלצדו הן שוליות, רובן נבלעות מול דמותו, התפקיד שלהן משני וברובו לא מניע את הפעילות של הדמות שמשחק פאצ'ינו. הוא משחק מאצ'ו, ג'נטלמן, אוהב נשים, יודע מה לומר להן ואיך להסתכל עליהן, משיג אותן, אבל הפעולות שלו ברובן מונעות מאמביציה אישית גבוהה מאוד ולא בגלל אישה (או גבר, ב"אחה"צ של פורענות").

יחד עם זאת, הוא שובה ב"פרנקי וג'וני" הרומנטי, וניכר שבניגוד למפגש הקודם שלו עם מישל פייפר ב"פני צלקת" (אז היא היוותה סוג של גביע ניצחון עבורו), הפעם הוא סוג של מאוהב בדמותה. גם ב"ים של אהבה" ניכרת משיכה בין דמותו, לזו שמשחקת אלן ברקין. כך או כך, הנשים שלו בסרטים מוכנות לקבל אותו כפי שהוא, גם אם הוא ראש מאפיה או אסיר לשעבר. גם עלילות הסרטים שלו הן ברובן גבריות: סיפורי משטרה, מאפיה, פשע, תככים, עסקים, משפט. לא לגמרי דרמות משפחתיות (ע"ע סעיף 7) או קומדיות רומנטיות.

6. ניו יורק – עיר הולדתו היא גם העיר הנוכחת ברבים מסרטיו (הגם אם בכמה מהם העלילה בניו יורק, אולם הצילומים נערכו באולפנים בלוס אנג'לס או במקומות אחרים). "הסנדק", "אחה"צ של פורענות", "סרפיקו", "ים של אהבה", "פרנקי וג'וני", "דרכו של קרליטו", "סיטי הול", "פרקליטו של השטן" – הם רק כמה מהם. אולי זה המבטא הניו יורקי שלו, המראה העירוני המחוספס, האיטלקיות, אבל הוא והעיר הזאת הולכים ממש טוב יחד.

בראיון איתו מ-2008 הוא סיפר שהוא גר בלוס אנג'לס כדי להיות קרוב לילדיו. קצת אכזב אותי לשמוע שהוא לא גר בניו יורק (אולי דברים השתנו מאז), זה כנראה סממן של אנשים שרואים הרבה סרטים ובטוחים שהדמויות האלו מתנהלות כך גם במציאות (אומרים שוודי אלן במציאות הוא הכל חוץ ממצחיק).

7. משפחה, ילדים – בדומה לגיבור המערבון שנע ממקום למקום, מציל את הנשים האבודות וממשיך הלאה, אף פעם לא נשאר במקום, גם הדמויות של פאצ'ינו, לפחות בסרטים שראיתי עד כה – הן לא אנשי משפחה. כמובן, אם נוציא מהכלל את "הסנדק", שעוסק כולו במשפחה, למרות שגם שם הילדים שלו הם בעלי תפקיד משני מאוד והוא יותר מגלם "בן של" מאשר "אבא של".

ברוב סרטיו הוא לא נשוי – גרוש או רווק – ואין לו ילדים. אם יש ילדים, הם ברקע בלבד (למשל ב"פרנקי וג'וני"). הוא קאובוי עירוני שבא להציל מישהו ולהמשיך הלאה או גיבור טרגי מודרני שגורלו ידוע מראש.

8. הצעקה! – ברוב הסרטים יש לו סצנה או בדרך כלל כמה סצנות, שבהן הוא צועק/מרים את הקול ודופק על השולחן. בדרך כלל הסצנה תכלול מונולוג ארוך, שיביא לידי ביטוי את כישורי המשחק שלו.

9. אוסקר – ולא שהפרס הזה הוא סממן למשהו, ודי להזכיר את היצ'קוק שאיתו פתחתי, שזכה "רק" באוסקר של כבוד ומעולם לא זכה בפרס על בימוי – אבל גם אצל פאצ'ינו זה היה מורכב. הוא היה מועמד בפעם הראשונה לפרס השחקן הטוב ביותר של האקדמיה האמריקאית לקולנוע, כבר על תפקידו השלישי בקולנוע (והשני הראשי), כ'מייקל' ב"הסנדק". זה היה בטקס שנערך ב-1973, אבל רק 20 שנה לאחר מכן ואחרי שבעה מועמדויות נוספות ללא זכייה – הוא זכה במועמדות השמינית על תפקידו כ'קולונל פרנק סלייד' ב"ניחוח אישה".

יש מי שטוענים שהוא קיבל אוסקר ניחומים על כל הפעמים שלא זכה. הוא אכן היה צריך לזכות ברוב הפעמים שבהן היה מועמד, אבל ב"ניחוח אישה" הוא עושה תפקיד מצוין, לא רק כעיוור, אלא גם ברמה המורכבת של הדמות שלו, הקשוחה מחד, אבל רכה מאידך כלפי נער הקולג' 'צ'ארלי' (כריס אודונל). אז בניגוד לאנשי קולנוע אחרים שקיבלו את הפרס על עבודה בינונית שלהם, רק כניחומים על הפסדים קודמים על עבודות מעולות שלהם, כאן, לדעתי, הוא קיבל פרס על עבודה משובחת.

אגב, מאז הטקס של 1993, פאצ'ינו לא היה מועמד שוב לפרס האוסקר (אם כי היה מועמד מספר פעמים ואף זכה בגלובוס הזהב ובפרסים אחרים, וגם למי אכפת מפרסים). אני מאמינה שזה רק עניין של זמן עד שיקבל אוסקר של כבוד.

ברחובות הערפליים של לונדון מסתובב רוצח סדרתי. הוא יוצא לרחובות בלילות שלישי, רוצח נשים צעירות, בלונדיניות, ומשאיר בזירה פתק עם ציור של משולש ובתוכו כתוב השם: "הנוקם" (avenger). אזרחים טוענים שהוא גבוה ופניו מכוסות. נשים בלונדיניות מסתובבות בערבים עם תוספות שיער כהות, כדי לא להיות לו למטרה.

על רקע אווירה זו מגיע ערב אחד דייר לאכסניה של מר וגברת באונטינג ומבקש לשכור חדר למשך חודש. התמונות שמעטרות את קירות החדר, של נשים בלונדיניות, מפריעות לו, והוא מבקש מבעלת הבית להסירן. אין לו הרבה דרישות, מלבד לחם, חמאה וכוס חלב, ושיניחו לו לנפשו. גברת באונטינג נענית לבקשותיו, אחרי הכל, הוא משלם במזומן.

לבעלי האכסניה יש בת, דייזי, דוגמנית צעירה ובלונדינית שמתיידדת עם הדייר המוזר, למורת רוחו של החבר שלה – בלש משטרה שמטפל בתיק "הנוקם". יציאה של הדייר מהבית, בליל שלישי, לילה שבו מתרחש רצח נוסף, מעוררת את החשד של בעלי האכסניה ושל הבלש, שהדייר המסתורי הוא "הנוקם". הם חוששים לגורלה של דייזי.

"הדייר" (The Lodger) או בשמו המלא:  The Lodger: A Story of the London Fog – הוא הסרט השלישי שהיצ'קוק ביים; הסרט השני הרלוונטי לקהל הצופים, שכן עותק מסרטו השני, The Mountain Eagle, אבד שנים ספורות לאחר צאתו לאקרנים; והסרט הראשון שהבמאי החשיב כסרט היצ'קוקי: "זו הייתה הפעם הראשונה שבה מימשתי את סגנוני שלי", אמר היצ'קוק לטריפו בספר השיחות בין השניים, "למען האמת, אפשר לראות את The Lodger כסרט הראשון שלי".

הסרט שייך לתקופת הסרטים האילמים-הבריטים של היצ'קוק. הוא יצא לאקרנים בלונדון ב-14 בפברואר 1927 (ולנטיין דיי?) ולמעלה משנה לאחר מכן, יצא גם בניו יורק. הצלחתו אפשרה את הוצאתו לאקרנים של סרטו הראשון של הבמאי, "גן התענוגות" (The Pleasure Garden), שהופק שנתיים קודם. זה, אגב, הסרט הראשון שבו הבמאי הופיע ב-cameo (הופעת אורח), אז בגלל מחסור בניצבים ובהמשך כמסורת וכסמל מסחרי. רעייתו הטרייה אלמה רוול, שימשה כעוזרת במאי – אז עוד תמורת קרדיט.

התסריט מבוסס על רומן מ-1913 בשם "הדייר", מאת מרי בלוק לאונדס (1868-1947), שנכתב בהשראת הרוצח הסדרתי המפורסם של לונדון, אולי של כל הזמנים וכל הערים: ג'ק המרטש, שפעל ב-1888 וזהותו לא נודעה. גם זהותו של "הנוקם" בסרט של היצ'קוק לא ידועה לקהל הצופים, אם כי בשלב מסוים (זהירות, ספוילר!), אנו מבינים שהדייר המסתורי באכסניה, אינו הרוצח. הוא לפחות לא הרוצח הסדרתי שמשטרת לונדון מחפשת, אך אילולא חשדו בו בעלי האכסניה והבלש – ייתכן מאוד שהיה מבצע רצח. הדייר הרי תכנן לתפוס ולרצוח את "הנוקם", שרצח את אחותו.

רדיפה, אובססיה, בגידה, אשמת שווא, חשדות לא מבוססים: התאוריה ההיצ'קוקית כולה מופיעה כבר בסרטו ההיצ'קוקי הראשון של הבמאי.

הסרט כולו עמוס במוטיבים, ברעיונות ובסמלים שילוו את מרבית 50 סרטיו הבאים של היצ'קוק. חובבי הבמאי עלולים ללכת לאיבוד במהלך הצפייה, מרוב גילויים. לרגעים נדמה שבסרט זה פרש היצ'קוק את משנתו כולה וממנו שאב רעיונות לסרטים הבאים. כמובן, ייתכן שחלק מהדברים מקריים לגמרי והרי סלבוי ז'יז'ק כתב בספרו "לאקאן עם היצ'קוק" (הוצאת רסלינג): "עבור מעריצים מושבעים של היצ'קוק, כל דבר בסרטיו הוא בעל משמעות".

כמה מוטיבים וסמלים שמצאתי במהלך הצפייה ב"הדייר", ובטח פספסתי אחרים: האכסניה, שבאה לידי ביטוי בהמשך בסרטים כמו "פסיכו" (המוטל) ו"ורטיגו" (המלון אליו הגיעה מדלן/ג'ודי); בלש המשטרה שמאוהב בנערה, בעודו מחפש את הרוצח (נראה גם ב"צל של ספק" ו"פחד במה"); העיתון ככלי להעברת מסרים לדמויות בסרט, כמו גם לצופים ("מזימות בינלאומיות", "צל של ספק", "פרנזי"); הבלונדיניות כמובן, כאן כפטיש של הרוצח ובהמשך כפטיש של הבמאי שנעזר בשחקניות בלונדיניות בסרטים כמו: "הציפורים" ו"מארני" (טיפי הדרן), "אליבי", "חלון אחורי" ו"לתפוס גנב" (גרייס קלי), "מזימות בינלאומיות" (אווה מארי סיינט), "ורטיגו" (קים נובאק), "האיש שידע יותר מדי" (דוריס דיי) וכן הלאה.

וגם: יש בסרט אימהות, מדרגות, מראות וצללים – שניתן לזהות, פחות או יותר, בכל סרט של הבמאי. יש בחורה באמבטיה (ע"ע: "פסיכו"); מצית (ע"ע: "זרים ברכבת"); כוס חלב (ע"ע: "חשד"); תצוגת אופנה (שמזכירה סצנה ב"ורטיגו"); מפתח ומנעול ("אליבי"); כוס ברנדי ("חלון אחורי", כאשר אלכוהול נראה ברבים מסרטי הבמאי, בהם "הנודעת" ו"מזימות בינלאומיות"); ו-אזיקים ("39 המדרגות", "חבלן").

אגב, מי שהמציא את המשפט: טבעות נישואים הן האזיקים הקטנים ביותר בעולם – בטח ראה הרבה סרטים של היצ'קוק.

ויש גם משפחה, הומור, מיניות גלויה (נשיקות מלאות תשוקה בין דייזי והבלש ובין דייזי והדייר), מיניות מעורפלת (בדמותו של הדייר. אני מבינה שבסרטים האילמים שחקנים, בעיקר שחקני תאטרון, שיחקו בצורה מוגזמת וגם אופרו לעתים בכבדות – אבל התחושה היא שהמיניות של הדייר לא לגמרי ברורה) ומשפטים דו-משמעיים שבדרך כלל קשורים למין, לרצח או לשילוב בין השניים ("היזהרי, אני אשיג אותך" – אומר הדייר לדייזי במהלך משחק שחמט, בזמן שעדיין לא ברור אם הוא הרוצח או לא).

הרעיון כולו, של אדם הנחשד על ידי הסובבים אותו, ברצח, בא לידי ביטוי בהמשך בלא מעט סרטים של היצ'קוק – כאשר "הדייר" נראה כמו אב-טיפוס ברור של "צל של ספק" (הדוד נחשד ברצח ובסוף התברר שהוא אכן הרוצח) ו"חשד" (הבעל נחשד ברצח ובסוף התברר שהוא לא).

אגב, היצ'קוק רצה שהסוף יהיה אחר לגמרי ושהדייר יצא אל תוך הערפל של לונדון מבלי שנדע אם הוא אכן הרוצח או לא. אבל מפיקים, כמו מפיקים, נוטים לחשוב על הרווחים שהסרט יגרוף – וסופים מעורפלים ופתוחים הם לא מחביבי הקהל. לכן היצ'קוק נדרש לסוף סגור וברור. לגבי האופציה שהדייר יתגלה בסוף כרוצח, גם כאן עמדה להיצ'קוק בעיה שקשורה בקהל, שסירב לקבל שחקנים מפורסמים בדמויות של רוצחים.

היצ'קוק סיפר לטריפו: "השחקן הראשי, איבור נובלו, היה כוכב תאטרון באנגליה – הוא היה אחד השמות הגדולים באותה עת. הנה אחת הבעיות שהיה עלינו להתמודד איתן במסגרת שיטת הכוכבים: לעתים קרובות נעשו פשרות על חשבון הסיפור, משום שהכוכב לא היה יכול לשחק את האיש הרע. בסיפור מסוג זה הייתי מעדיף שהוא ייעלם אל תוך הלילה ושלעולם לא נדע את התשובה, אבל לא ניתן לעשות זאת עם גיבור שמגלם אותו כוכב. חייבים לומר: הוא חף מפשע. 16 שנה מאוחר יותר נתקלתי באותה בעיה בזמן צילומי "חשד" עם קרי גרנט. לא היה אפשר להפוך את קרי גרנט לרוצח – המפיקים היו מסרבים".

מתוך מוסף סוף השבוע של "הארץ" (14.3.14), מדור "סמול טוק" של עידו קינן.  
יסמין הארץ_NEW

סינמטק תל אביב לפני הקרנת "גן התענוגות". צילום: יסמין גיל

חלק א' – אכזבה
אני לא נוהגת לצאת באמצע סרט, גם כשהוא גרוע, ובטח לא כשהוא טוב. במיוחד לא אחרי המתנה של 89 שנה לסרט, או לפחות שנה ושמונה חודשים – מאז שמעתי לראשונה על פרויקט "התשעה של היצ'קוק" של המכון הבריטי לקולנוע (BFI), לשיקום תשעה מהסרטים הראשונים של הבמאי. אלא שכיאה לתרבות הזלזול בזמנים הישראלית, אתמול יצאתי מסרט לפני שהסתיים, הסרט הראשון של היצ'קוק מ-1925, "גן התענוגות" (The Pleasure Garden).

אולם 3 בסינמטק תל אביב היה אתמול מלא עד אפס מקום, בערב הראשון והחגיגי של הקרנת סרטי הפרויקט המדובר. האם החגיגיות מצדיקה איחור של 45 דקות בהקרנת הסרט? לא בטוחה, וזה בטח לא הוגן כלפי משלמי הכרטיסים שנעו באי-נוחות בכיסאותיהם, בעודם מקשיבים לנאום ועוד נאום ועוד נאום. אני חובבת נאומים כמו כל אחד אחר והנאומים של הנציגים הבריטיים היו משעשעים למדי, גם אינפורמטיביים, מעניינים ולא כאלה ארוכים. אבל כשהכניסה לאולם נמשכה עד 21:15, הנאומים עוד חצי שעה והתקלה הקלה בהקרנה עוד חמש דקות – הרי לכם סרט שעל פי אתר האינטרנט של הסינמטק אמור היה להתחיל ב-21:00, אולם התחיל רק 45 דקות לאחר מכן.

אתמול בצהריים פניתי לנציגי הסינמטק באמצעות דף הפייסבוק שלהם ושאלתי האם הסרט מתוכנן להתחיל בזמן. זאת כדי להחליט האם להגיע בערב באוטו או ברכבת. לא נעניתי, הגעתי ברכבת, הסרט התחיל רק ב-21:45 והשאר היסטוריה. או היסטריה. היסטריה של עמידה בזמנים. וכך נאלצתי לצאת כ-20 דקות לפני סיום ההקרנה של סרט שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן.

מן הראוי היה שסינמטק תל אביב או מי ממארגני האירוע היו מעדכנים את הצופים, מזמיני הכרטיסים, שהסרט כולל נאומים מקדימים וייתכן שיחל מאוחר יותר מהכתוב. באותה מידה אפשר היה להתחיל את הנאומים ב-20:00 ואז לעמוד בזמני ההקרנה. מעבר לשירות הוגן לצרכנים, מדובר בשירות הוגן למעריצים.

כך או כך, הבוקר השלמתי את הצפייה בסרט, בגרסה יו-טיובית הרבה פחות מרשימה שמצאתי. בלי הצבעוניות המשוחזרת שאכתוב עליה בהמשך, ובעיקר בלי המוזיקה המופלאה של דניאל סלומון, שליווה את הקרנת הסרט אתמול בנגינה בפסנתר על הבמה, ויצר חוויה מושלמת. המוזיקה שלו הייתה כל כך יפה, שאם שקלתי לוותר על הרכבת האחרונה זה בגללו, לא פחות מאשר בגלל היצ'קוק.

חלק ב' – נאומים
אחת הנואמות אתמול הייתה מישהי מהמכון הבריטי לקולנוע (BFI), לא קלטתי את שמה, אבל את תפקידה נדמה לי שכן: אחראית להפצת הקולנוע הבריטי בעולם. שזה, אם אני מבינה נכון, לטוס בעולם ולדבר על קולנוע. מושלם. פשוט מושלם.

היא סיפרה שב"גן התענוגות", למרות שאינו סרט היצ'קוקי-טיפוסי (היצ'קוק הגדיר את סרטו השלישי, "הדייר", כסרט ההיצ'קוקי האמיתי הראשון שלו), ניתן לזהות בו מוטיבים מוכרים של הבמאי שיבואו לידי ביטוי ב-50 וקצת סרטיו הבאים. כך למשל: עולם הבמה – "גן התענוגות" הוא שם התאטרון שבסרט – עומד גם במרכזו של הסרט "פחד במה", עם התייחסות לכך גם ב"39 המדרגות" ('מר זיכרון'); גרמי מדרגות שנראו בתחילת הסרט, הם מהמוטיבים האהובים על הבמאי ונראו גם ב"רבקה", "חשד" ו"ורטיגו"; בלונדיניות, המוטיב הידוע – למרות שהופיעו ב"גן התענוגות" כשהבנות חבשו פאה על הבמה – נראו לאחר מכן בסרטים כמו "חלון אחורי", "אליבי" ו"לתפוס גנב" עם גרייס קלי ו"הציפורים" ו"מארני" עם טיפי הדרן; מוטיב המציצנות – באחת הסצנות ב"גן התענוגות" אחד הגברים בקהל מסתכל על הבנות עם משקפת – בא לידי ביטוי בהמשך בסרטים כמו "פסיכו" ו"חלון אחורי".

באחת הסצנות בסרט 'הנסיך איוואן' (קארל פלקנברג, נ' 1887) מחבק את 'ג'יל' (קרמליטה ג'רהטי, 1901-1966) בצוואר, במעין חיבוק-ליפוף שנראה לרגע כמו חניקה – מה שהזכיר סצנות מסרטים כמו "זרים ברכבת", "חבל", "אליבי" ו"פרנזי"; היו בסרט גם שלל מיטות, שנראו בסרטים כמו "הנודעת", "רבקה", "תחת חוג הגדי" ו"פסיכו" (מעריצי היצ'קוק ואנשי קולנוע בכלל, יודעים ששום דבר שמעוגן במיזנסצנה אינו מקרי, גם לא מיטות); היה גם העיתון שבו 'יו' (ג'ון סטיוארט, 1898-1979), הארוס של 'ג'יל', קורא על נישואיה לנסיך (הצגת כותרת עיתון הייתה דרך ויזואלית נפוצה להעברת מידע לצופה, בסרטים האילמים) – כאשר עיתונים הופיעו אצל היצ'קוק, בין היתר ב"צל של ספק", "סירת הצלה" ו"מזימות בינלאומיות".

כן, נצפו ב"גן התענוגות" כוסות אלכוהול – באנציקלופדיה של היצ'קוק (יש ספר כזה) מוקדש סעיף שלם לנושא – ומשקאות חריפים ניתן למצוא גם ב"צל של ספק", "הנודעת", "תחת חוג הגדי", "מזימות בינלאומיות" ו"ורטיגו" – just to name a few. אפילו המדינה האקזוטית והרחוקה שאליה נשלחים 'יו' ו'לווט' (מיילס מנדר, 1888-1946) במסגרת עבודתם, היא כפי הנראה באפריקה – אותה יבשת שהיצ'קוק יחזור אליה בצילומי גרסתו השנייה ל"האיש שידע יותר מדי"; אבל עזבו אתכם ממדרגות, עיתונים או אלכוהול, בסרט הראשון של היצ'קוק יש רצח, ואפילו שניים – נושא שעבר כחוט השני ברוב, אולי בכל סרטיו.

נציגת ה-BFI סיפרה על הליך שחזור הסרטים בפרויקט "התשעה של היצ'קוק", שנמשך מספר שנים. במקרה של "גן התענוגות" למשל, היו לסרט כמה גרסאות ששכנו בארכיבים שונים בארה"ב, הולנד, צרפת ובריטניה. המשחזרים אספו את כל הגרסאות, עברו פריים-פריים בכולן, עד שערכו את גרסת הסרט הסופית שארוכה ב-20 דקות מהגרסאות שהיו מוכרות עד כה. הם ניקו את התמונות וצבעו אותן מחדש, והסרט, שאמנם מוגדר כ"שחור לבן", הוא למעשה בצבעים מרהיבים. לא הצבעוניות המוכרת לנו מסרטים, אלא מעין גווני רקע, כמו צילום ספייה. הצבעים (האמת שלא הבנתי אם היו כך במקור, או נוספו בהליך השחזור) השתנו מסצנה לסצנה, מכחול לסגול לוורוד לחום.

החוויה הוויזואלית של מעברי הצבעים הללו, לצד המוזיקה המקסימה והכיפית של דניאל סלומון, שעטפו את העלילה של היצ'קוק, יצרו סרט שלא יכולתי להוריד ממנו את המבט (למעט הרגעים שהייתי צריכה לבדוק מה השעה…).

"מה שהשחזור לא יכול היה לעשות", המשיכה להסביר אותה נציגה ברת מזל מה-BFI, "זה להוסיף משהו שלא היה שם [בסרט] מלכתחילה – את ה-cameo (הופעת האורח של היצ'קוק בסרטיו). היצ'קוק התחיל עם ה-cameo רק בסרט "הדייר" (1927)".

שגריר בריטניה בישראל, מתיו גולד, שנאם אף הוא, אמר: "אלפרד היצ'קוק היה מפורסם בזכות ה-cameo הקצרים שלו ואני אלמד ממנו ואדבר בקצרה. בסרטיו הראשונים ניתן לראות כמה מהמוטיבים שלו, האובססיות, שלאחר מכן למדנו לאהוב וקראנו להם היצ'קוקיים". הוא התייחס לסרט האבוד של היצ'קוק "The Mountain Eagle" (סרטו השני של הבמאי) ואמר: "הוא ברשימת ה'מבוקשים ביותר' (Most Wanted) של הסרטים". השגריר הוסיף שפרויקט "התשעה של היצ'קוק" הוצג עד כה בארה"ב, טורקיה, ברזיל וסין – וכעת בישראל.

חלק ג' – הסרט
במהלך הצפייה בסרט תהיתי מה גורם לאנשים להסתקרן לגבי סרט ראשון של במאי מוערך או בכלל יצירה ראשונה של אמן. הרי אי אפשר לזלזל בחשיבות צבירת הניסיון – שאינו קיים באותה יצירה ראשונה – להפיכתו של אותו אמן למומחה שהוא. אלא שבאותה יצירה ראשונה מסתתרת התשובה לשאלה הבלתי נמנעת: האם הכישרון תמיד היה שם? במקרה של היצ'קוק  – למרות מידה מסוימת של סובייקטיביות מצדי – התשובה היא: ברור שכן!

"גן התענוגות" הוא סרטו הראשון של היצ'קוק באורך מלא. הוא צולם ב-1925, אולם הופץ רק ב-1927, לאחר הצלחת סרטו השלישי של הבמאי, "הדייר" (The Lodger). היצ'קוק היה בן 26 כשצילם את הסרט, בסיוע עוזרת הבמאי והאחראית על המשכיות (continuity), אלמה רוול (Alma Reville) – לה נישא בשנה שאחרי. המפיק היה מייקל בלקון (1896-1977), לימים ראש אולפני איילינג (Ealing Studios) בלונדון (וגם סבו של השחקן דניאל דיי לואיס, הגם אם לא ברורה מידת הקשר ביניהם, שכן בלקון החרים את בתו ג'יל, לאחר שנישאה לאביו של דיי לואיס, המשורר ססיל דיי לואיס).

אז הסבא של דניאל דיי לואיס אחראי במידת מה לכך שהיצ'קוק הפך להיות במאי: "מייקל בלקון שאל אותי: "היית רוצה לביים סרט?"", סיפר היצ'קוק בספר "היצ'קוק/טריפו", "עניתי: "מעולם לא חשבתי על כך". זו הייתה האמת, הייתי מרוצה מאוד מכתיבת התסריטים ומעבודתי כמעצב תפאורה, לא ראיתי את עצמי כלל וכלל כבמאי. אז בלקון אמר לי: "יש לנו הצעה להפקה משותפת אנגלית-גרמנית". צירפו אליי סופר נוסף לצורך כתיבת התסריט ונסעתי למינכן. אשתי לעתיד, אלמה, הייתה העוזרת שלי. עדיין לא היינו נשואים, אך לא חיינו בחטא".

הסרט צולם בגרמניה ובאיטליה, בגרסה הישנה הוא בן 75 דקות, בגרסה המשוחזרת – 92 דקות. כפי שציינתי קודם, תוספת הזמן היא כתוצאה מאיסוף פריימים מגרסאות שונות של הסרט. הוא עוסק באהבה, בגידה, עסקי הבידור, מיניות ורצח. יש בו גברים שטופי זימה, נשים תמימות לכאורה, עולם אירופי מעונב, עולם אקזוטי פראי, רגע קצר של טירוף וחטא ועונש.

הסרט רווי בהומור, כזה שלא רק מעלה חיוך, אלא ממש מצחיק. למשל, מנהל התאטרון אומר ל'פטסי' (וירג'יניה ואלי, 1896-1968): "התאהבתי בתלתל שלך" והיא בתגובה מורידה מראשה את פיסת התלתל שמתבררת כתוספת שיער, ואומרת לו: "אם כך הוא שלך". בסצנה אחרת 'פטסי' נכנסת לדירתה הקטנה, רק כדי לגלות שמישהו מחכה לה שם. היא נבהלת, הצופים נבהלים איתה ואז מתברר שזה בסך הכל הכלב שלה.

אותו כלב, שחקן משנה לכל דבר, נובח על 'לווט' בביקורו הראשון בדירה של 'פטסי' – מה שמרמז על בעייתיות מסוימת באדם שלאחר מכן נישא ל'פטסי' ובהמשך מנסה להרוג אותה. יש בסרט גם תוכן שיווקי, כאשר באחת הסצנות נראה בדירתה של 'פטסי' סבון LUX – מותג שלפי אתר האינטרנט של החברה נוצר ב-1925, השנה שבה צולם הסרט. אגב, מתברר (מ-IMDb) שזה גם היה הסבון האהוב על וירג'יניה ואלי; בסצנה נוספת, נראים נרות על מתקן שיותר ממזכיר חנוכייה – כנראה הרגע הכי קרוב ליהדות בסרטים של היצ'קוק (הגם אם מדובר באסוציאציה בלבד. איש לא חושד שחגגו את חנוכה על הסט).

"התגובות בעיתונות היו טובות מאוד", סיפר היצ'קוק לטריפו בספר השיחות בין השניים, על הביקורות שקיבל על סרטו הראשון. "הלונדון דיילי אקספרס כתב עליי בכותרת: "גבר צעיר בעל מוח של רב-אמן".

מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מעניין אם נעשה מחקר על דמות עוזרת הבית בקולנוע. בהסתמך על שני סרטים שראיתי השבוע (ואחד בעבר, "רבקה" – סרטו של היצ'קוק מ-1940), אני מעדכנת שאם וכאשר יהיה לי המון כסף ובית ענק – אני מוותרת מראש על עוזרת בית. כזאת שמתגנבת מאחורי הגב בלי לעשות רעש, עונה בנימוס חוצפתי, חושבת בטעות שהיא בעלת הבית, מנסה "להתחיל" עם הבעל, ומתהלכת עם מבט תמים תוך כדי ניסיון להרעיל את דיירי הבית. נראה שבסרטים הוליוודיים מהפורטיז, לא שמעו על עוזרת בית שסתם גנבה איזה תכשיט.

שני הסרטים המדוברים, שבהם צפיתי השבוע לראשונה, הם "תחת חוג הגדי" (Under Capricorn, 1949) של היצ'קוק ו"לאור הגז"/"אורות הגז" (Gaslight, 1944) של ג'ורג' קיוקור. הסיבה לצפייה: מרתון ג'וזף קוטן שהחלטתי לערוך במלאת 20 שנה למותו של השחקן (1905-1994) – וכלל עד כה גם את "דו קרב בשמש" (Duel in the Sun, 1946 – במאי: קינג וידור) ואת "האדם השלישי" (The Third Man, 1949 – במאי: קרול ריד). דמותו של קוטן כ'הדוד צ'ארלי' ב"צל של ספק" (1943 ,Shadow of a Doubt) הפכה את הסרט לאהוב עליי מבין סרטי היצ'קוק, אלא שמלבד סרט זה וכמובן "האזרח קיין" (1941 ,Citizen Kane – במאי: אורסון וולס), לא צפיתי בו בעבר בסרטים נוספים (או שצפיתי ופספסתי אותו). לכן המרתון, שאגב נמשך, לצד האוטוביוגרפיה של קוטן שממתינה לי על המדף ומקטעים קצרים שקראתי, מסתמנת כמעניינת מאוד.

אבל נחזור ל"תחת חוג הגדי" ו"לאור הגז": יש מספר מאפיינים דומים בשני הסרטים הללו, מלבד קוטן שמשחק בשניהם. גם אינגריד ברגמן משחקת בשני הסרטים דמות דומה למדי, של בעלת בית בלתי יציבה (כתוצאה מגורמים חיצוניים) – עבור "לאור הגז" היא זכתה בפרס האוסקר הראשון שלה מתוך שלושה. בשניהם היא מנהלת מערכת יחסים סבוכה עם בעלה ובשניהם יש את הצלע השלישית הקלאסית שנכנסת לתוך מערכת היחסים הזו. בשניהם יש עוזרת בית מאיימת: ב"לאור הגז" זו 'ננסי' הצעירה אך ממש לא תמימה, בהופעת הבכורה של אנג'לה לנסברי, שזיכתה אותה במועמדות ראשונה וראויה מאוד לאוסקר. ב"תחת חוג הגדי" זו 'מילי' (מרגרט לייטון) – שהוגדרה על ידי מבקר הקולנוע והבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת האוזן השלישית, 2004) כ"בתה של 'גברת דנוורס' מ"רבקה", רק מפחידה יותר". 'מיס דנוורס', למי שלא מכיר, היא אחת הדמויות המלחיצות ביותר בסרטי היצ'קוק.

וכל ההקדמה, כדי להגיע ל"תחת חוג הגדי" – סרט של היצ'קוק שכאמור, צפיתי בו אתמול לראשונה (עד כה לא יצא, לא הספקתי, לא התאמצתי להשיג – כל התשובות נכונות). מדובר בסרט מאתגר של הבמאי, אם להגדיר בעדינות – קרי, לא מסרטיו המאפיינים והמתחבבים בקלות על הקהל. סרט כל כך מאתגר שרק בדקה ה-33 נזכרתי שאני צופה בסרט של היצ'קוק. כל כך מאתגר שרק לאחר שסיימתי לצפות בו, נזכרתי שלא שמתי לב להופעת האורח (cameo) של הבמאי בסרט. מתברר שהיו שתיים כאלה בהתחלה.

עלילת הסרט (זהירות ספוילרים למי שמתכנן לצפות) מתרחשת בסידני הקולוניאלית של 1831, ששימשה כמושבת אסירים. אחיינו של המושל, 'צ'ארלס אדאר' (מייקל ווילדינג) מגיע מאירלנד לאוסטרליה, כדי להתעשר, ומתחבר עם איש עסקים מקומי בשם 'סם פלסקי' (ג'וזף קוטן). 'סם' הוא אסיר לשעבר שהתעשר ונשוי ל'ליידי הנרייטה פלסקי' (אינגריד ברגמן), שמתגלה כחברת ילדות של אחות של 'צ'ארלס'. ברקע יש את מנהלת משק הבית 'מילי' (מרגרט לייטון), שמטילה אימתה על 'הנרייטה' בניסיון לזכות בלבו של 'סם'.

'הנרייטה' היא אלכוהוליסטית ומבודדת מהחברה, אולם היא מתחברת ל'צ'ארלס', בתחילה בעידודו של 'סם', שמנסה למצוא דרכים לשפר את מצבה הנפשי הרעוע של רעייתו. אלא שבהוליווד כמו בהוליווד, הדברים מסתבכים ברגע שנוצר משולש רומנטי: 'צ'ארלס' מתאהב ב'הנרייטה', 'סם' לא מרוצה מהעניין ובשלב מסוים יורה ופוצע את 'צ'ארלס'. המושל מתכוון להגלות את 'סם' שזו לו עברה שנייה, אולם אז 'הנרייטה' קמה להגנת בעלה ומגלה ש'סם' כלל לא עבר את העברה הראשונה: היא זו שירתה והרגה את אחיה – שהתנגד לנישואיה עם 'סם' בשל הבדלי המעמדות בין השניים – ואילו 'סם' לקח על עצמו את האשמה כדי להגן עליה. עוד מתברר שהמצב הנפשי המעורר של 'הנרייטה' נוצר מכך שמנהלת משק הבית 'מילי' מנסה להרעילה באמצעות רעל ביין, ולהפחידה, כאמור, מכוון שהיא מעוניינת ב'סם'. בסופו של דבר, בסיועו של 'צ'ארלס', המושל מוותר על האישום כלפי 'סם' שמתאחד עם 'הנרייטה', בעוד 'צארלס' עוזב בחזרה לאירלנד.

מקריאת רקע על הסרט עולה שבעיני מבקרי קולנוע צרפתים הסרט נחשב לטוב ביותר של היצ'קוק, לא פחות, וב-1958 חברי "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma) אף בחרו בו כאחד מעשרת סרטי הקולנוע הטובים ביותר בכל הזמנים. אמנם עברו כמה שנים מ-1958 (והיצ'קוק ביים מאז את "ורטיגו" ו"פסיכו"), אולם עדיין נעתי באי-נוחות על הכיסא בעודי מנסה לצלוח את הסרט, כמי שנוטה להעריך קולנוע וקולנוענים צרפתים.

כנראה שאי-הנוחות נבעה מהתניות היצ'קוקיות שמעריצי הבמאי נוטים לקבל ברבים מסרטיו, ולא לגמרי הופיעו בסרט הזה. או כפי שהיצ'קוק הסביר לטריפו: "כבר ב-1949 סיווגו אותי כמומחה למתח ולמותחנים; אבל "תחת חוג הגדי" לא היה לא זה ולא זה; למשל, ב"הוליווד ריפורטר" כתבו: "נאלצנו לחכות מאה וחמש דקות לפני הצמרמורת הראשונה בסרט הזה".

היצ'קוק מספר ב"היצ'קוק/טריפו" על מספר טעויות שלדעתו הביאו לכישלון, בעיקר הקופתי, של הסרט, בהם תסריט בעייתי וכן הרצון לעבוד, שוב, בכל מחיר, עם אינגריד ברגמן: "כנראה שלעולם לא הייתי מצלם אותו [את הסרט, שהתבסס על ספר] אלמלא הוא היה נראה לי מתאים לאינגריד ברגמן. באותה תקופה, אינגריד הייתה הכוכבת הכי גדולה באמריקה וכבר צילמתי שני סרטים איתה: "בכבלי השכחה" ו"הנודעת". בין כל המפיקים האמריקאים [היצ'קוק לא רק ביים את הסרט, אלא גם הפיק אותו. זה סרטו השני כמפיק עצמאי, אחרי "חבל"] הייתה תחרות גדולה מי ישיג את אינגריד ברגמן, ואני חייב להודות שעשיתי את הטעות, וחשבתי שאינגריד ברגמן היא הדבר החשוב ביותר בשבילי. זה ניצחון על התעשייה. כל ההתנהגות שלי בפרשה הזו הייתה התנהגות פושעת וכמעט ילדותית. גם אם נוכחותה של אינגריד ברגמן הייתה אמורה להפוך את הסרט למשתלם מאוד, הוא הפך להיות כל כך יקר, שהמבצע היה לא הגיוני… לו הייתי מהרהר ביתר תשומת לב, לעולם לא הייתי בוחר סרט תלבושות [הסרט רווי בתלבושות מרהיבות, בעיקר של הגברים, אגב – שגרמו לי לרצות מאוד את הג'קט הירוק של 'צ'ארלס']; שים לב שלא צילמתי סרט כזה מאז. חוץ מזה לא היה בו מספיק הומור. לו הייתי מצלם היום סרט שמתרחש באוסטרליה [הסרט עצמו צולם בלונדון ובלוס אנג'לס], הייתי מראה שוטר מקפץ לתוך כיסו של קנגורו ואומר לו: "סע אחרי המכונית הזו"".

"עד אחרית ימיו חזר היצ'קוק וטען שעשה את הסרט הזה לשמח את לבה של אינגריד ברגמן", נכתב בביוגרפיה על הבמאי: "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר, 1991), "אבל המלודרמה הקודרת והמדכאת על נאמנות קיצונית בחיי הנישואין – עד כדי שמירה על סודו הרצחני של בן הזוג ונשיאה באשמה – התאימה לאמיתו של דבר להיצ'קוק וכלל לא לאינגריד ברגמן, אף על פי שהייתה זו דרמה היסטורית. "מה שלא אהבתי בסרט הזה", אמר לאחר שנים, "הוא שלא הרגשתי נוח בדרמות ההיסטוריות האלה. לא יכולתי להבין את הדמויות, איך הן קונות כיכר לחם או הולכות לבית שימוש". אבל מלבד זה היה בסרט אשם האופף הכל; חרטה, צורך נפשי להתוודות לפני שיוטל העונש הנורא; דמויות המנוגדות זו לזו, הורגות ומצילות (מייקל ווילדינג לעומת מרגרט לייטון, המגלמים דמויות המקריבות למען האהבה ובוגדות למען האהבה) – כל אלה מוטיבים היצ'קוקיים מרכזיים שנשתלו בתוך מלודרמה היסטורית".

זמן מה לפני השלמת הסרט, ההתעניינות הכוללת ב-ברגמן הייתה אחרת לחלוטין: "אינגריד ברגמן פגשה את רוברטו רוסליני, שאת יצירתו העריצה כל כך", נכתב בביוגרפיה על היצ'קוק, "פגישתה עם הבמאי האיטלקי הייתה פגישה היסטורית, שכן הייתה תחילתם של יחסים מקצועיים ואישיים שזעזעו מיליונים והביאו לידי נידויים האכזרי של בני הזוג, כשנטשו את בני זוגם הקודמים כדי לעבוד יחד כאמנים ולגור יחד כאוהבים. עזיבתה של ברגמן פגעה קשות בהיצ'קוק. הוא כעס על שהלכה עם רוסליני, ולא רק משום שהעריך אותה, אלא גם מפני שעזבה אותו כדי לעבוד עם במאי אחר. גם בזה ראה פגיעה אישית עמוקה. לעזוב את היצ'קוק כדי לעבוד עם במאי אחר, או לסרב להצעת עבודה שלו – הרי זה מעשה שאין לו כפרה כמעט".

"תחת חוג הגדי" היה, אם כן, הסרט השלישי והאחרון של היצ'קוק וברגמן, וסימן גם את סוף שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם קוטן, לאחר שני סרטים יחד, בעקבות פליטת פה של השחקן. קוטן מספר בספרו האוטוביוגרפי "Vanity Will Get You Somewhere", ש"השטן נגע בלשוני", כדבריו: במקום לומר את שם הסרט: "Under Capricorn", הוא אמר במהלך הצילומים "under cornycrap" – "מעולם לא עבדתי יותר בסרט של היצ'קוק [לאחר מכן]", הסביר.

כמה מילים על מייקל ווילדינג (1912-1979), ששיחק גם בסרטו הבא של היצ'קוק, "פחד במה" (1950 ,Stage Fright) וכן בפרק מ-1963 בסדרת הטלוויזיה "The Alfred Hitchcock Hour". ל-ווילדינג הייתה קריירת משחק מפוארת, אבל אני ניסיתי להיזכר, לאורך הצפייה בסרט (שבו הוא נוטה להרים את גבתו השמאלית באופן קבוע, בצורה שיכולה לפגוע בצפייה עבור אנשים עם OCD. ואגב, הוא ממש דומה לשחקן אלן קאמינג), האם היה בעלה הראשון או השלישי של ליז טיילור. כי ככה זה כשהפיקנטריה מפורסמת יותר מכל תפקיד (ע"ע: בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי). אז מסתבר שהוא היה השני, אבל זה לא הכל: בזמן צילומי "תחת חוג הגדי" הוא היה נשוי בפעם הראשונה. ליז טיילור הייתה רעייתו השנייה בין השנים 1952-1957 (ונולדו להם שני ילדים). אבל השיא מגיע בנישואים הרביעיים והאחרונים שלו, שהחלו ב-1964 והיו ללא אחרת מהשחקנית מרגרט לייטון – ששיחקה ב"תחת חוג הגדי" את עוזרת הבית 'מילי'. הכל נשאר במשפחה.

***

הערב אני אמורה לצפות בסרט הראשון של היצ'קוק "גן התענוגות", במסגרת פרויקט "התשעה של היצ'קוק" שמגיע לסינמטקים בארץ. פרטים בהמשך.

*זהירות, ספוילרים

באיחור של כמעט בדיוק 70 שנה (הסרט יצא לאקרנים בארה"ב, בינואר 1944) צפיתי הבוקר, לראשונה, ב"סירת הצלה" (Lifeboat) – סרט שהיצ'קוק ביים בשלהי מלחמת העולם השנייה, עוסק בה, ומוגדר כסרט מלחמה, למרות שיש בו גם מסרטי האדם-מתמודד-עם-איתני-הטבע וכמובן מהמותחן. ההמתנה הייתה משתלמת, בהתחשב בעותק ה-DVD האיכותי שהזמנתי לאחרונה מחו"ל, אך בעיקר בגלל העלילה המטלטלת כמו הסירה הרעועה שבתוכה נעו הדמויות. סרט עם מעט מאוד אופטימיות, אם בכלל, לגבי גורלן הצפוי של הדמויות – הוא גורל המין האנושי. האנושות כצפה לעבר אופק לא ברור, על קרקע לא יציבה, נתונה לחסדי הטבע או לכוחות חזקים וגדולים ממנה ומחפשת כיוון. יצא שאני קצת פיוטית היום.

מדובר בסרט מרתק, כאשר השיטה החדשה שלי לבדוק אם סרט הוא אכן כזה, היא כמות הפעמים שבמהלכו אני מתפתה להסתכל בסמרטפון. כאן הפעמים היו בודדות, אולי שתיים-שלוש. גם לא נכנסתי ל-IMDb במהלך הצפייה כדי לבדוק פרטי טריוויה על ההפקה והשחקנים – מחלה מודרנית נוספת.

העלילה בקצרה: שמונה אנשים שספינתם שקעה באוקיינוס האטלנטי, מתקבצים לכדי סירת הצלה רעועה אחת. לסירה מטפס אדם נוסף שמבקש מקלט: קברניט נאצי של U-boat – צוללת מלחמה גרמנית שהטביעה את ספינתם. חוסר האמון של האמריקאים כלפי אותו גרמני, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, לצד שוני שקיים גם ביניהם (הבדלי דעות פוליטיות ומעמדות חברתיים) וכן חוסר הוודאות, הרעב והצמא שמחלחלים בכולם, יוצרים אינטראקציה מותחת שהיא בסיס הסרט.

הסרט מבוסס על סיפור שכתב ג'ון סטיינבק (1902-1968), זוכה פרסי פוליצר ונובל לספרות, ומי שספריו הניבו סרטים כמו "ענבי זעם" (1940, בימוי: ג'ון פורד) ו"קדמת עדן" (1955, בימוי: איליה קאזאן). סטיינבק היה מועמד שלוש פעמים לאוסקר על כתיבת תסריטים ל-"ויוה זאפטה" (1952, בימוי: איליה קאזאן), "A Medal for Benny" (מ-1945, בימוי: ארווינג פישל) וכן ל-"סירת הצלה". גם היצ'קוק היה מועמד לאוסקר על בימוי "סירת הצלה" – שניהם לא זכו במקרה זה (או בכלל) בפרס.

"בהתחלה הזמנתי את הנושא מג'ון סטיינבק ועבודתו לא הייתה שלמה…", הסביר היצ'קוק למבקר הקולנוע ולבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת בבל והאוזן השלישית, 2004), "ולקחתי כותב אחר, ג'ו סוורלינג, שעבד בעבר בשביל פרנק קפרה. כשהתסריט הסתיים ועמדנו להתחיל בצילומים, שמתי לב שלסיקוונסים אין סיום של ממש ונאלצתי לתת לכל אפיזודה צורה דרמטית".

עוד אמר: "סירת הצלה" הושפע רק מהמלחמה. הוא היה מיקרוקוסמוס של המלחמה. רצינו להראות שבאותו רגע היו בעולם שני כוחות: הדמוקרטיה והנאציזם. אבל המדינות הדמוקרטיות היו שקועות באנדרלמוסיה, בעוד שהגרמנים ידעו לאן הם רוצים להגיע. המטרה הייתה לומר לדמוקרטיות, שחובה עליהן לקחת החלטה לחבור ולהתאחד, לשכוח את חילוקי הדעות והמחלוקות כדי שיוכלו להתרכז באויב אחד – שהוא רב עוצמה בעיקר בגלל רוח האחדות והנחישות שלו".

הביקורות לא היללו, ואף הייתה טענה שמדובר בסרט פרו-נאצי. "אבי היה מאוד מאוכזב בגלל שהביקורת לא הייתה טובה", סיפרה בתו, פטרישיה 'פט' היצ'קוק, בסרט תיעודי מ-2005, שהתווסף לעותק של הסרט, "הוא הרגיש שזה סרט טוב. הסרט הזה וכן "כתב זר" (1940 ,Foreign Correspondent) וכל הסרטים שעשה באותו זמן, היו בעד בעלות הברית, בעד אנגליה, בעד ארה"ב".

היצ'קוק עצמו הסביר לטריפו: "מה שגרם למבקרים האמריקאים להגיב לסרט בהתלהמות כזו הוא שהראיתי גרמני שהיה עליון על הדמויות האחרות. אולם במהלך התקופה שבין 1940 ל-1941, הצרפתים נוצחו ובנות הברית היו מפולגות. חוץ מזה, הגרמני שבתחילה חשבו אותו לימאי פשוט, היה בעבר מפקד של צוללת; לכן היו כל הסיבות לחשוב שהוא מוכשר יותר מהאחרים לקחת פיקוד על הסירה, אבל ככל הנראה המבקרים חשבו שנאצי רשע לא יכול להיות ימאי טוב. הסרט זכה בכל זאת להצלחה מסוימת בניו יורק, אבל הוא לא היה מסחרי במיוחד, ולו רק בגלל האתגר הטכני. לא נתתי למצלמה לצאת כלל מהסירה, לא הראיתי את הסירה מבחוץ, ובנוסף לכך, לא היה אפילו תו מוזיקלי אחד. זה היה סרט סגפני מאוד. כמובן בכל שלטה הדמות של טלולה בנקהד".

בנקהד (1902-1968), משחקת בסרט את 'קוני', עיתונאית מתוחכמת שלאט לאט נאלצת להיפרד מסממני המקצוע והמעמד (כנראה שפעם עיתונאים היו בעלי מעמד): המצלמה שלה מושלכת לים, לאחר מכן גם מכונת הכתיבה, מעיל הפרווה וצמיד היהלומים. טריפו השווה בין דמותה של 'קוני' לזו של 'מלאני' (טיפי הדרן) ב"הציפורים", כששתיהן יוצאות מהתחכום ומגיעות אל הטבע, תוך מעבר ייסורים גופניים.

מוטיב האובדן, השזור לאורך הסרט, לא מסתכם רק בחפציה היקרים של 'קוני' שמושלכים לים. ישנה האם הצעירה שמאבדת את בנה התינוק; המלח 'גאס' שמאבד את רגלו; הצוות כולו שמאבד כיוון בניסיונו לנווט לעבר היבשה; ועד האובדן המהותי מכולם: איבוד צלם אנוש, כשהם מבצעים רצח.

זה, אגב, אחד הסרטים הבודדים של היצ'קוק שבהם מופיע שחקן אפריקאי-אמריקאי (קנדה לי בתפקיד המלח 'ג'ו ספנסר'). כאשר יושבי הסירה עורכים הצבעה לגבי מי ישמש כקברניט ויוביל אותם, 'ג'ו' שואל: "האם גם אני יכול להצביע", סמל למעמדו החברתי הנחות. כמו כן, זה אחד הסרטים היחידים של הבמאי, אולי היחידי ככל שאני זוכרת, שבהם מופיעה דמות של אדם יהודי (הגם אם יהדות או יהודים לא מוזכרים במפורש), 'גאס סמית' (בגילומו של וויליאם בנדיקס). היהודים והשחורים, כמייצגי המיעוטים הנרדפים והנחותים על ידי הנאצים. אגב, זה מזכיר לי שפעם שמעתי בדיחה, נדמה לי שהיא מיוחסת לסמי דייוויס ג'וניור (או לוודי אלן?), שאמר שלו היה בגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא היה צריך גם להתחבא וגם לנקות את הבית.

כאשר החבורה מתלבטת האם לזרוק את 'ווילי' הגרמני למים, או להצילו, אומר להם 'גאס סמית': "שמי שמידט, אבל שיניתי אותו לסמית. זה מה שיש לי נגד האנשים האלה, יותר מכל דבר אחר. הם גורמים לי להתבייש בשם שנולדתי איתו. יש לי הרבה קרובים בגרמניה. אולי הבחור הזה הוא אחד מהם. אני אומר: זרקו אותו לכרישים!". אלא שבסוף דווקא 'ווילי' הוא זה שמשליך את 'גאס' למים, בבחינת הגרמני שמשמיד את היהודי, במיקרוקוסמוס של העולם נכון ל-1944. "תזכור ששמך שמידט", אומר 'ווילי' ל'גאס', כרוצה לרמוז לו ששינוי השם לא יבטל את שורשיו היהודיים, בטח לא על פי חוקי הגזע. "אתה אוהב אותו [את השם 'שמידט'] יותר מסמית?", שואל אותו 'גאס' בתמימות, ו'ווילי' משיב: "הרבה יותר", ואז משליך את 'גאס' האומלל למים.

בתו של היצ'קוק, פט, הסבירה שהסרט, שכאמור מתאר עלילה שמתרחשת כולה בלב ים, צולם באולפן, בין היתר משום שאביה שנא לצלם בלוקיישנים חיצוניים: "הוא לחלוטין העדיף את הסט. הוא שנא לוקיישנים: אמר שיש רעש, יש מזג אוויר, יש לך את זה ואת זה… לפני שאתה מצליח לצלם סצנה. הוא הרגיש שזו [צילום באולפן] הדרך לצלם. הם חתכו את הסירה לשניים, בשביל המצלמות". כמובן שבאותה תקופה הצילום בלוקיישנים חיצוניים היה פחות נפוץ, בטח עבור סרט שמלכתחילה מתרחש בלוקיישן מורכב: לב ים.

היצ'קוק הגביל את המצלמה והפעולה למה שייתכן והיה בין מרחבי המשחק הצרים בתולדות הקולנוע, אתגר טכני שהיה חביב עליו, אולם הגביל אותו לכך שרוב הסרט התבסס על משחק ודיאלוג – היבטים שהיו פחות אהובים עליו בכל הקשור לעשיית סרט. גם מול סרטים מוגבלי מרחב אחרים שלו, כמו "חבל" או "חלון אחורי" – ב"סירת הצלה" המרחב היה מצומצם ביותר.

היצ'קוק עזב את מולדתו, אנגליה, לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, בעקבות הצעות עבודה שקיבל מהאולפנים הגדולים של הוליווד. לדבריו, הוא בכל מקרה לא היה מגויס למלחמה בשל גילו ומשקלו – אולם גם כשעבר עם אשתו ובתם לארה"ב, לבו נשאר בבית הולדתו ובעיקר בבית אמו, בלונדון. הבת פט סיפרה כי "בספטמבר [1939], כשהוכרזה המלחמה בין גרמניה לאנגליה, הוא התקשר לאמו והטלפונאי אמר לו שהקו מושבת כי המדינה במלחמה. זה הפחיד אותו". היצ'קוק ניסה לשכנע את אמו לבוא לארה"ב, אולם היא סירבה. היא הלכה לעולמה ב-1942, במהלך צילומי "צל של ספק", סרט שנטען לגביו שהוא האחרון של היצ'קוק שבו מוצגת אם חיובית. אגב, האם בסרט נקראת 'אמה' – שם אמו של הבמאי.

הסרטים שלי ואני בסוג של Cameo

עברה שנה וקצת מאז כתבתי כאן על גל "אירועי היצ'קוק" ששטף את המדינה, אז עם הקרנה של "פסיכו" על מסך רחב במסגרת סדרת ה'קלאסיק' שהוצגה בבתי הקולנוע של "יס פלאנט", צאתו לאקרנים של סרט הקולנוע "היצ'קוק" (2012, Hitchcock) והשידור של סרט הטלוויזיה "הנערה של היצ'קוק" (The Girl, 2012). והנה גל היצ'קוקי נוסף, אולי מרשים אף יותר, צפוי להציף את עולמנו הדל (טוב, עולמי הדל) החל מהחודש הבא – ואותו אין דרך טובה יותר לתאר, מלבד ההגדרה: היצ'קוק למתחילים. ולממש מתקדמים.

אתחיל עם המתחילים. במסגרת סדרת הסרטים השנתית 'ימים של אוסקר', שמשודרת ב-yes בשבועות שלפני טקס האוסקר (ה-86 במספר, שייערך ב-2 במארס, בלילה שבין ראשון לשני, שעון ישראל), צפוי שבוע היצ'קוק. מדובר בסרטים של הבמאי שישודרו בערוץ yes1 בתאריכים 16-22 בפברואר, בשעות אחר הצהריים. נכון, לא הזמן האולטימטיבי לצפייה בסרטים עבור האדם העובד, אבל מ-yes נמסר כי ניתן להקליט את כל הסרטים כסדרה.

רשימת הסרטים כוללת את הקלאסיקות הטובות והבסיסיות של הבמאי, בבחינת: קשה-לי-להאמין-שמישהו-לא-ראה-את-הסרטים-האלה-אבל-אף-פעם-לא-נמאס: "פסיכו" (1960), "ורטיגו" (1958) שהוגדר לפני כשנתיים כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, "הציפורים" (1963), "חלון אחורי" (1954), "האיש שידע יותר מידי" (אני מניחה שמדובר בגרסה השנייה והמצוינת מ-1956) ו"מארני" (1964). בולט בהיעדרו, כי גם הוא מה-A list: "מזימות בינלאומיות" (1959). בסבב הסרטים הזה 1:0 לטובת ג'יימס סטיוארט על פני קרי גרנט.

סרטו הראשון של היצ'קוק שהופק בארה"ב והיחידי שלו שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, "רבקה" (1940), בכיכובה של ג'ואן פונטיין, שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 96 – ישודר ב-yes3 במסגרת משבצת השידור שנקראת "הבלתי נשכחים" ביום ראשון, ה-16 בפברואר ב-22:00.

כמו כן, ביום שישי, ה-21 בפברואר, ישודר (yes1) הסרט "היצ'קוק" של הבמאי סשה ג'רבאסי בכיכובם של אנתוני הופקינס (בתפקיד היצ'קוק) והלן מירן (בתפקיד רעייתו, אלמה רוול), שהיה מועמד בקטגוריית האיפור ועיצוב השיער בטקס האוסקר של השנה שעברה, אולם כמיטב המסורת ההיצ'קוקית (שכנראה נמשכת גם כשהבמאי עצמו לא מעורב ישירות בפרויקט) – לא זכה בפרס.

ואם החגיגה שצוינה לעיל מיועדת להיצ'קוקולוגים מתחילים, הרי שזוהי רק ההקדמה לדובדבן שבקצפת המיועד למתקדמים. כל כך מתקדמים, מכוון שמדובר בסרטים של היצ'קוק, עוד לפני שהוא בכלל נהיה… היצ'קוק!

זוכרים את "התשעה של היצ'קוק" (Hitchcock 9) שגם עליהם כתבתי כאן בעבר, בפוסט שנקרא The Sound of Silence? אותם סרטים אנגלים, ראשונים ואילמים של הבמאי, ששוחזרו לקראת אירועי התרבות שעטפו את אולימפיאדת לונדון ומאז "מטיילים" בסינמטקים ברחבי העולם. אז הם סוף סוף מגיעים לארץ ויוקרנו בסינמטקים של תל אביב (מה-20 בפברואר), ירושלים (מה-21 בפברואר) וחיפה (לא מצאתי באתר הסינמטק אזכור לנושא). מלבדם, בהמשך השנה צפויים להיות מוקרנים סרטים נוספים (מדברים) של הבמאי.

מנכ"ל המועצה הבריטית בישראל, אלן גמל, מצוטט באתר סינמטק תל אביב, כאומר: "בשנת 2012 השלים מכון הקולנוע הבריטי (BFI) את פרויקט השחזור הגדול ביותר בתולדותיו והחיה מחדש את תשעת סרטיו הראשונים של אלפרד היצ'קוק. יצירות אלה, אשר הופקו בין השנים 1925 ו-1929, הן מההישגים המשמעותיים ביותר של הקולנוע הבריטי האילם ושל אחד מיוצרי הקולנוע החשובים ביותר בכל הזמנים. השותפות בין מכון הקולנוע הבריטי והמועצה הבריטית הביאה לכך שתכנית "היצ'קוק 9" הוקרנה במדינות רבות ברחבי העולם, וביניהן בברזיל, בדרום אפריקה, וכעת בישראל.
"הזמנו שבעה מוזיקאים, מהבולטים שפועלים כיום בישראל, להציג עבודות מוזיקליות חדשות שילוו את הקרנות סרטי "היצ'קוק 9" בסינמטקים של חיפה, ירושלים ותל אביב. לצד הקרנות הבכורה של הסרטים המשוחזרים, נציג בסינמטקים במהלך החודשים הקרובים יצירות מופת של היצ'קוק, כגון "39 המדרגות" ו"פסיכו"".

עוד נכתב באתר סינמטק תל אביב: "אלפרד היצ'קוק הוא אחד מיוצרי הקולנוע המפורסמים ביותר בכל הזמנים, ולמרות זאת, עשרת סרטיו הראשונים – אשר רק תשעה מהם שרדו – כמעט ואינם מוכרים. הסרטים האילמים של היצ'קוק הכרחיים להבנה של סרטיו המאוחרים יותר של היוצר. הסרטים, בהם צפו עד היום רק מעטים, כוללים הרבה מוטיבים חוזרים ואובססיות היצ'קוקיות. "היצ'קוק 9" הוא פרויקט השחזור הדיגיטלי הגדול ביותר בתולדות מכון הקולנוע הבריטי. הפרויקט מאפשר לצופים ברחבי העולם לצפות בעותקים מחודשים של הסרטים, המגלים שכבות חדשות של משמעות ומאפשרים הבנה מעמיקה יותר של עבודתו של היצ'קוק. הקרנת שישה מתוך תשעת הסרטים תלווה בפסקול חי, בביצוע מיטב הכישרונות המוזיקליים מישראל".

הסרטים שיוקרנו הם: "גן התענוגות" (1925 ,The Pleasure Garden) עם ליווי מוזיקלי של דניאל סלומון; "האיש מהאי מאן"/"תושב האי מאן" (The Manxman, 1929) – סרטו האילם האחרון של היצ'קוק, שיוקרן בליווי מוזיקלי של ערן צור; "סחיטה" (1929 ,Blackmail) – הנחשב לסרט האנגלי המדבר הראשון, למרות שיש לו גם גרסה אילמת; "שמפניה" (1928 ,Champagne); "מוסר מפוקפק" (1928,Easy Virtue); "אשת האיכר" (1928 ,The Farmer's Wife); "הזירה" (1927 ,The Ring); "הדייר" ( 1927 ,The Lodger) – שבו היצ'קוק ערך את הופעת האורח (Cameo) הראשונה שלו; ו"התדרדרות" (1927 ,Downhill). אגב, יש פער של שנה לכאן או לכאן בין שנות הפצת הסרטים הללו כפי שמצוינים באתר הסינמטק וב-IMDb – אני התבססתי על נתוני אתר הסרטים הבינלאומי.

החלטתי להעניק לסדרה "מסובך" (Twisted, יס דרמה) חמישה פרקים של חסד עד שאכתוב עליה שוב. בפרק הראשון, שעליו כתבתי בפוסט "מסובך או: חזרה לשגרתבלוג", גיליתי כמה אזכורים שניתן לשייך להיצ'קוק ובעיקר ל"פסיכו" – מה שהביא אותי לכתוב על הסדרה, אבל עלול היה, אולי, לעורר חשד שחשבתי שמדובר בסדרה איכותית. היא התגלתה כ-לא, אבל גם לא גרועה לגמרי. תלוי בכמות הסדרות שאתם מכורים להן בזמן נתון. כך או כך, החלטתי לכתוב עליה שוב בפרספקטיבה של חודש אחרי.  

את ה"התכתבות" עם היצ'קוק לא זיהיתי יותר מידי מאז אותו פרק ראשון (למעט העובדה ששם משפחתה של הדמות שנרצחה, הנערה, הוא 'קריין', שהיה גם שם משפחתה של 'מריון' ב"פסיכו" – הנרצחת המפורסמת בקולנוע). זאת, הגם שהדמות שסביבה נעה העלילה, 'דני דסאי', נער שרצח את דודתו בגיל המופלג של 11, בהחלט מלאת כריזמה א-לה 'נורמן בייטס' או 'הדוד צ'ארלי' וכל מה שהיצ'קוק לימד אותנו על איך רוצח אמור להיות מוצג בקולנוע (יפה, מושך, "השכן ממול", כזה שיהפוך לחביב הצופים, ובעיקר הצופות. היצ'קוק טען שבין בני זוג, הנשים הן אלו שמחליטות לאיזה סרט ללכת. אז כמובן שצריך לפתות אותן).

ע"פ IMDb, את 'דני דסאי' משחק שחקן קנדי צעיר בשם Avan Jogia, שלטעמי מזכיר קצת ב-וויילדיות שלו (מהמילה wild) את ריבר פיניקס, אבל בגרסה האקזוטית שלו. הוא ליהוק מצוין, לעניות-דעתי-הלא-כזאת-מומחית-בליהוק, לתפקיד הרוצח שחשוד ברצח נוסף, גם בגלל המראה שלו שהזכרתי קודם. וגם בגלל שההתנהלות שלו, מלאת הצ'ארם (השתמשתי כבר במילה 'כריזמה'), יוצרת תחושה של רצון שלי כצופה, שיתפסו אותו. אבל גם שלא…. מסוג הניסויים הפסיכולוגיים שהיצ'קוק ערך על צופיו: גרם להם לרצות שהרוצח לא ייתפס, ערער את המוסריות שלהם וכו' וכו'.

לא נתקלתי ב-PR על הסדרה, לא בארץ וגם לא באתרי בידור בעולם שאני מחוברת אליהם, למרות שעל פי IMDb, היא זכתה לעונה שנייה, מה שאומר שלא הייתה כישלון מוחלט. העלילה, הדמויות – אין בהן מהפכנות טלוויזיונית והסדרה עצמה פונה יותר לבני נוער, מכוון שהדמויות הראשיות בה הן תלמידי תיכון עסוקים בעצמם. השחקנים אגב, צעירים ומבוגרים כאחד, נראים ברובם כאילו יצאו מפרסומת של "גאפ", מה שפוגם באמינות – לא יכול להיות שיש עיירה שבה כולם כל כך יפים.

פרשיית הרצח המניעה את העלילה, בטח לא ביזארית כמו בעיירה אמריקאית טלוויזיונית אחרת: "טווין פיקס" (עיירה אמריקאית-היצ'קוק-"צל של ספק"-סנטה רוזה) והאמת שאחרי כל כך הרבה סדרות משטרה/F.B.I. שמשודרות בכל שעה נתונה, בהן רצח מפוענח לאחר 40 דקות – הסחבת של חמישה פרקים שבהן לא רק שהרצח לא פוענח, גם אין שום התקדמות משמעותית בחקירה, מעט מתישה. אבל נראה שהרצח הוא עלילת משנה לסיפור האמיתי, האלף-בית של כתיבת תסריט: יצירת משולש רומנטי, בין 'דני דסאי' לשתי חברות הילדות שלו: 'ג'ו' – שקיבלה אותו בזרועות פתוחות מהרגע שחזר מהמוסד לעיירה, למורת רוחו של אביה, השריף העירוני (סם רוברדס, הבן של) ו'לייסי', ששמרה ממנו מרחק, אבל נראה שהוא מעוניין בה יותר.

לגבי דניס ריצ'רדס, שמשחקת את אמו של 'דני': אני לא הכרתי אותה יותר מידי כשחקנית, אלא יותר כמשתתפת בראליטי על חייה ששודר בעבר בערוץ E וכמובן ממדורי הרכילות. לדעתי היא מתגלה בסדרה כשחקנית לא רעה בכלל, ויש לי חשדות שאולי היא הרוצחת האמיתית.

שורה תחתונה: אם בא לכם סדרה חביבה, זו יכולה להיות כזאת. אם לא, אתם לא מפסידים הרבה.

* בלי סמים.

סקרן, חובב אתגרים קולנועיים, יצירתי ועוקף צנזורה סדרתי. כל הדרכים הובילו את היצ'קוק לעסוק בסרטיו במוות, אבל גם במין. רצוי עם קשר בין השניים. רצוי עם קשר גם לאוכל. כך, ערבבו דמיון פורה עם שמרנות קתולית; הומור בריטי קר, לצד נקודת מבט אפלה על החיים; והבנה שיווקית עתיקת יומין לפיה סקס – מוכר. והרי לכם הסיבות לעיסוק כמעט הבלתי פוסק של הבמאי בנושא, בסרטיו.

סקס נמצא בכל מקום אצל היצ'קוק. הוא יכול להיות קשור לכוח, אלימות, מציצנות, אשמה, דחייה, הכחשה, הדחקה או פטישיזם. בין אם בגלל צנזורה של התעשייה, נוירוזה אישית, או אסתטיקה של סטייה – היצ'קוק מעולם לא מראה בסרטיו זוג רומנטי שנהנה מסיטואציה מינית. לא רעיון רגשי, אלא אסוציאציה של כוח, מציצנות ואשמה, כמו יחסי הפיתוי והתוקפנות של הבמאי כלפי הצופים. המין בסרטים של היצ'קוק בא לידי ביטוי בסימנים כמו בלונדיניות קרירות, חניקות ארוטיות (שיטת הרצח השנייה הנפוצה בסרטיו הייתה חניקה, אחרי ירי), אזיקים, הומוסקסואליות מוחבאת או כומר עם עבר רומנטי.

סקס בא לידי ביטוי בצורה הומוריסטית בסרטים של היצ'קוק בשנות ה-50, כמו הרכבת הנכנסת למנהרה ב"מזימות בינלאומיות" או השיחה בין 'פרנסס סטיבנס' (גרייס קלי) ל'ג'ון רובי' (קרי גרנט) ב"לתפוס גנב", על רקע מופע זיקוקים רב משמעות (וכמובן השאלה שלה אליו, במהלך פיקניק, האם הוא מעדיף רגל או חזה – כקישור בין מיניות לאוכל). אלא שבסוף אותו עשור, ההומור פינה מקום לנקודת מבט אפלה יותר על מיניות וזו כבר התקשרה לרצח ולאונס ("פסיכו", "מארני", "פרנזי").

"רבגוניותם של חיי המין וההתנהגות המינית עוררו את סקרנותו [של היצ'קוק] כפי שעוררו אותו שיטות ההסרטה הרבגוניות", מצוטט המחזאי ארתור לורנץ (Arthur Laurents, 1918-2011), בביוגרפיה "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר), "הוא [היצ'קוק] היה כמו ילד שזה עתה גילה את המין, וחושב שכל זה גס ונורא. כל מי שעבד איתו גלוי היה לפניו שיש להיצ'קוק תחושת חטא חזקה ושהרקע הוויקטוריאני-הקאתולי עדיין השפיע עליו השפעה עמוקה. אפשר שלא עסק בדרך ישירה בנושאים מיניים בסרטיו, אבל הייתה לו נטייה ודחף חזקים אליהם. הוא היה משוכנע שהכל עושים מעשים גופניים ומכוערים מאחורי כל דלת סגורה – חוץ ממנו".

לורנץ, שימש כתסריטאי שותף בכתיבת "חבל" (Rope, 1948), סרטו הראשון של היצ'קוק בצבע, הידוע בעיקר בזכות הניסיון הטכני שבו, של צילום סרט בעשרה "שוטים" בני כשמונה דקות בממוצע כל אחד (לעומת 5-15 שניות ל"שוט" מקובל בקולנוע). אבל הסרט ידוע גם בזכות הרמיזות ההומוסקסואליות הרבות שבו, שצלחו אמנם את אישור הצנזורה, אבל לא נעלמו מעיניהם של כמה בעלי בתי קולנוע בארה"ב, שבהתאם לרוח התקופה, בחרו להחרים את הסרט (אגב, לורנץ – שבין השאר היה המחזאי של "סיפור הפרברים" והתסריטאי של "כך היינו" – היה באותה תקופה בן זוגו של השחקן פארלי גרנג'ר, ששיחק ב"חבל" את אחד הרוצחים – 'פיליפ').

הסרט מבוסס על מחזה בריטי של פטריק המילטון, מ-1929, ונטען כי עיצוב דמויותיו הושפע ממקרה צמד הרוצחים לאופולד ולוב, מ-1924. השניים היו סטודנטים ממשפחות אמידות בשיקגו (לפי טענה, היו גם בני זוג), שרצחו נער בן 14, כדי להוכיח את עליונותם האינטלקטואלית. הם נתפסו ונכלאו.

"חבל", ובעיקר סצנת הפתיחה שלו שכתבתי עליה בעבר, היא אחת הדוגמאות המוכרות ביותר אצל היצ'קוק ואולי בקולנוע, להצגת מיניות מוסתרת בתקופת "קוד הייז". היצ'קוק עקף את מגבלות הצנזורה, באמצעות שימוש מתוחכם לפיו, למעשה, לא עבר על אף קריטריון רשמי בתקנון. בבחינת ללכת עם ולהרגיש בלי: הטקסט מראה סצנת רצח, מול הסבטקסט שמציג, למעשה, יחסי מין בין גברים. באותן שנים לא היה מקובל להציג בכלל יחסי מין בקולנוע, כל שכן בין בני אותו מין, בשל "קוד ההפקה" או "קוד הייז" (ע"ש וויל הייז, נשיא ארגון The Motion Pictures Producers and Distributors of America – MPPDA).

מדובר בתקנון שנכנס לתוקף ב-1934 ופעל במתכונתו עד 1966. הוא נוצר בעקבות מחקרים שנעשו אז, לגבי השפעת הקולנוע (החל מסרטי גנגסטרים, ועד שלל שערוריות מין ורצח בשנות ה-20 בהוליווד) על החברה ובעיקר על בני הנוער. במקביל, התפתחות הפסקול הגבירה את תחושת הריאליזם של הקולנוע ובהתאם את ההשפעה שלו על הצופים ועל ההתנהגות שלהם. חוגים שמרניים אמריקאים, בהם פוליטיקאים ונציגי הכנסייה הקתולית (בהמשך הצטרפו גם פרוטסטנטים ויהודים) החליטו לצאת למלחמה נגד הוליווד. האולפנים, שחששו מהפסדים כספיים (שכבר החלו בשל השפל הכלכלי), ניסחו את 'קוד ההפקה' בסיוע אנשי דת. סרט שלא עמד בעקרונות הקוד, לא קיבל אישור הפצה – סיכון שהאולפנים לא רצו לקחת על עצמם. רק באמצע שנות ה-50 החלה סטייה מהקוד והוא שונה לחלוטין ב-1966 – והפך לדירוג של הסרטים לפי גיל: G – קהל כללי; R – מתחת לגיל 17 בליווי מבוגר; X – דימויים מיניים בוטים; PG – מומלץ ליווי של הורים (ודירוג ביניים: PG-13 – שהוא בין R ל-PG).

הקוד כלל דברים שאסור לעשות (Don'ts) באופן מוחלט, ודברים שצריך להיזהר מלעשות (Be Carefuls) או להימנע מרמות בוטות שלהם. למשל: אסור שהצופה יגלה אמפתיה כלפי פושע בסרט (מוטיב שהיצ'קוק עקף, באמצעות ליהוק דמויות סימפתיות כרוצחים, החל מג'וזף קוטן ב"צל של ספק" ועד "נורמן בייטס" ב"פסיכו"); שמירה על מוסד הנישואין; איסור הצגת שימוש בסמים; הימנעות מסצנות תשוקה ואיסור נשיקת תאווה מתמשכת; איסור הצגת סטיות מיניות, אונס, סחר בנשים או גבר ואשה במיטה יחד; איסור הצגת קיום יחסי מין בין שחורים ללבנים.

דוגמה נוספת ליצירתיות של היצ'קוק, בשם הניסיון לעקוף את הצנזורה, היא הצגת הנשיקה המפורסמת בין 'אלישיה' (אינגריד ברגמן) ל'דווילין' (קרי גרנט) ב"הנודעת" (Notorious, 1946). בשל הגבלת הקוד לנשיקה שתימשך כשלוש שניות בלבד, משל היו השניים דודים שנפגשים באירוע משפחתי – דאג היצ'קוק שהשפתיים של גרנט וברגמן ייפרדו בכל מספר שניות, לזמן קצר שבו ידברו (על אוכל כמובן), ואז ייפגשו שוב. ושוב. והרי לכם נשיקה מלאת תשוקה, אבל כזאת שלא חרגה ממגבלות הקוד.

הרבה זמן לא כתבתי כאן, בבלוג, ואני בערך מתנצלת בפני שלושה וחצי הקוראים הנאמנים שאולי שמו לב ( : כשהחיים הופכים לדרמה גדולה יותר מכל סרט שאי פעם ראיתי, אין יכולת או חשק או אפילו רעיונות על מה לכתוב. פעם חשבתי שנחמה (אצלי לפחות) יכולה להגיע בדמותם של כתיבה, צפייה בסרטים או ליטוף הפרווה העדינה של הכלבה שלי. אבל יש מצבים ששום כתיבה לא תעזור לצלוח אותם, רמת העניין שלי מצפיית סרטים ירדה פלאים לאחרונה (אבל מקווה ומאמינה שתחזור). והכלבה שלי – הכלבה שלי כבר שבוע וחצי איננה.

אבל אני מנסה לחזור לכושר עם הבלוג. זה יקרה לאט, אבל בטוח.

אז ככה: אתמול צפיתי בסדרה חדשה שהחלו לשדר ב"yes" ונקראת "מסובך" (Twisted). לא שמעתי או קראתי עליה קודם וזה די נדיר שאתחיל לצפות בסדרות בלי שאדע עליהן רקע מסוים ובסיסי (למרות שלדעתי גם ב-Suits התחלתי לצפות במקרה, והתמכרתי, וגם ב"הורים במשרה מלאה"/Parenthood – אז אולי זה לא כזה נדיר). אבל הרבה זמן לא התחלתי לצפות בסדרה חדשה, וגם היה לי משעמם והייתי צריכה הסחת דעת – אז צפיתי, למרות החשש מאיכותה של הסדרה, לאור חוסר המידע עליה.

הסדרה מספרת על "דני", שרצח את דודתו מסיבות לא ידועות ומסתוריות כשהיה בן 11 וכעת חוזר לעיירה, כנער בן 16, לאחר חמש שנים שבהן שהה במוסד לעבריינים צעירים. בעיירה הוא מנסה לחדש קשר עם שתי חברות הילדות שלו, ששהו במחיצתו (אם כי מחוץ לבית/מקום הפשע) בזמן שרצח את דודתו, והבטיחו לא ליצור איתו קשר יותר לעולם. אך כעת הן ספק מבקשות להתרחק ממנו, ספק נמשכות אל חברתו, בזמן שרצח נוסף מסעיר את העיירה (השלווה, כמובן) – הפעם של תלמידה מהתיכון שניסתה להתקרב ל"דני". אנו כצופים לא יודעים בסיומו של הפרק הראשון, האם "דני" רצח אותה, אבל הוא כמובן החשוד המידי, שכן הרצח קרה בדיוק ביום שבו חזר העירה ולאור הרזומה שלו בתחום הפשע המדובר.

ומה שמעניין, לפחות אותי, הוא אווירת "פסיכו" ששררה באוויר לאורך כל אותן 60 דקות (פלוס מינוס) של הפרק הראשון. אני לא יודעת אם זו ההרצאה על "פסיכו" שהעברתי (לראשונה!) בפני תלמידי תיכון לפני שבוע והעיסוק האינטנסיבי בסרט בשבוע שלפני, בזמן ההכנה להרצאה – או שבאמת הפרק היה שזור בכל מיני קטעים שהזכירו מאוד את הסרט מ-1960.

כך למשל, אחת הדמויות בסדרה, לא זוכרת כרגע מי מהן, אמרה בתחילת הפרק משפט בסגנון: "הוא לא יכול לפגוע בזבוב", שזה כמובן אחד המשפטים המוכרים ביותר מ"פסיכו" (סצנת הסיום); "דני" עצמו, מלבד העובדה שרצח בת משפחה בדיוק כמו "נורמן בייטס" (הגם אם לפי הפרק הראשון, "דני" לא מוגדר כסדרתי, בעוד "נורמן" רצח מספר אנשים), מזכיר במראה "השכן ממול" שלו, את הפנים החביבות של "נורמן"; "דני" גם מזמין לביתו, בערב, את אחת מחברות הילדות שלו, כדי לאכול צ'יפס, סצנה שמזכירה במידת מה את ההזמנה של "נורמן" את "מריון" לאכול איתו ארוחת ערב קלה בחדר הצדדי שליד הקבלה במוטל; "דני", כמו "נורמן" גר עם אמו בלבד (הגם אם אמו של "דני" חיה), בבית גדול ומסתורי; אחת הדמויות המשניות בסרט גם אומרת שכל הסיטואציה שקורית בעיירה מרגישה לה כמו סרט של היצ'קוק, וגם הקלוז אפ על הפנים של "דני" בסוף הפרק, הזכיר, לפחות לי – אולי רק לי – את ההתקרבות של המצלמה על הפנים של "נורמן" בסוף "פסיכו".

ההשפעה ניכרת, זה די ברור, השאלה אם תמשיך הלאה. הסדרה עצמה מצטיירת כמעניינת – אני מקווה שהכיוון שלה יהיה יותר מתח מורכב ופחות סדרת נעורים. כמובן שברמת העלילה מעניין לדעת האם "דני" אכן רצח את הנערה ומדוע רצח את הדודה שלו. ההשערות שלי הן הטרדה מינית מצד הדודה, למרות שזה ה-obvious, ויש לי השערה נוספת שאולי האמא שלו היא הרוצחת, או לפחות דמות מופרעת לא פחות ממנו.

בתפקיד האמא משחקת דניס ריצ'רדס, וגם לשחקן סם רוברדס יש תפקיד משני, כמפקד המשטרה המקומית ואביה של אחת מחברות הילדות של "דני". רוברדס הוא שחקן משנה מוכר (או לפחות "מוכר מאיזה מקום") מסדרות וסרטים, וגם הבן של לורן באקול (ושל השחקן המנוח ג'ייסון רוברדס, ואח למחצה של שני הילדים של באקול ושל האמפרי בוגרט).

בקיצור, "מסובך" נראית כמו סדרה חביבה. ואגב, פעם טענתי שמוטיבים היצ'קוקיים אפשר למצוא בכל סדרה. אולי קצת הגזמתי לגבי "כל סדרה", אבל בהרבה סדרות (וסרטים כמובן) זה בטח אפשרי.

***

הפוסט מוקדש למוקה שלי (2004-2013)

39 המדרגות. כל המוטיבים ההיצ'קוקיים

39 המדרגות. כל המוטיבים ההיצ'קוקיים

מסתבר שיש אנשים יותר אובססיביים ממני, לגבי היצ'קוק. קוראים להם אדם פרוסט ו-זהניה ואסיליב, כתבי אתר האינטרנט של עיתון "הגרדיאן" הבריטי (או שמא עורכיהם הם בעלי האובססיה?). השניים קיבלו משימה עיתונאית שהלוואי ואני הייתי מקבלת כשהייתי עיתונאית: לנתח את סרטי היצ'קוק לכדי הרבה מאוד מספרים ונתונים.

התוצאה: אינפוגרפיקה מרשימה (כבוד גם לגרפיקאים. ההשפעה ה"סול באסית" ניכרת) שהתפרסמה השבוע, לקראת ציון יום הולדתו ה-114 של הבמאי. אינפוגרפיקה, כשמה כן היא: גרפיקה שכוללת מידע. זו דרכו של כלי תקשורת לספק עוד מידע, מעבר לטקסט היבש הכתוב או הנאמר, על מנת להקל ויזואלית על קבלת המידע.

הנה כמה פרטים מעניינים ששלפתי מהאינפוגרפיקה ההיצ'קוקית, שמבטאת, מלבד את האובססיה שהזכרתי בהתחלה, בעיקר הערכה של כתבים ועורכים בריטים לאחד היוצרים הגדולים שיצא מתוכם. בעידן של חדשות שליליות ו/או צהובות, נחמד לראות התייחסות ייחודית ויוצאת דופן לבמאי שהלך לעולמו לפני 33 שנה, ללא צורך בסיבה מיוחדת כמו תאריך עגול או קידום אירוע יח"צני.

כך למשל, הכתבים בחנו את תחביבו של היצ'קוק "להפיל" את הדמויות בסרטיו, אל מותן, ובדקו מי מהדמויות הללו נפלה מהגובה הרב ביותר. הנתונים לא כוללים דמויות שמתו לפני הנפילה או כאלו שנפלו ולא מתו (כמו 'ג'פריס' ב"חלון אחורי"). 'קייפור' ב"סוכן חשאי" זכה לכבוד המפוקפק "לצנוח" כ-500 מטר. הנפילות המפורסמות יותר היו מפסל החירות ומ-הר ראשמור.

כמו היצ'קוק ורעייתו אלמה, שאהבו לטייל ברחבי העולם (כולל בישראל), גם הדמויות בסרטיו של הבמאי נשלחו למסעות ברחבי ארה"ב, אירופה ומעבר לכך. בים, באוויר וביבשה. הן ביקרו, בין היתר, במרקש, אדינבורו, לונדון, ברלין וריו. בארה"ב, מלבד לערים הגדולות, הן הגיעו למקומות כמו פיניקס, סנטה רוזה ורפיד סיטי.

עוד עולה מנתוני "הגרדיאן", ש-54% מהדמויות הנשיות בתפקידים המובילים בסרטיו של היצ'קוק, היו בלונדיניות. למרות המוניטין שיצא לבמאי כחובב בלונדיניות בסרטיו, נראה שגם במאים אחרים בני תקופתו לא היו רחוקים ממנו: 52% מהנשים ששיחקו בתפקידים מובילים אצל בילי וויילדר היו בלונדיניות, כמו גם 39% מהנשים אצל הווארד הוקס או פריץ לאנג.

הכתבים בחנו מאמרים, ביקורות וכתבות כדי לבדוק באילו מילים תוארו האימהות בסרטים של היצ'קוק (החל מ"מסורה", "נאמנה" ו"סימפטית" ועד "קנאית", "שתלטנית" ו"מפלצתית"), והגיעו למסקנה שהאימהות החיוביות ביותר בסרטיו הופיעו ב"האיש הלא נכון" (ידוע גם כ"הנאשם"): 'רוז בלסטררו' ו'מאמא בלסטררו'.  האימהות השליליות ביותר היו 'אמא סבסטיאן' ב"הנודעת" וכמובן האמא ששלטה בבנה גם אחרי מותה: 'גברת בייטס' ב"פסיכו".

63% מהמיתות של דמויות בסרטים של היצ'קוק יכולות להיות מוגדרות כרצח: החל מנפילה מגבהים (כאמור), יריות, דקירות, הרעלה ותאונת רכבת ועד התקפת ציפורים והימחצות על ידי קרוסלה! יותר דמויות גבריות נהרגו בסרטיו, מאשר נשיות – למעט כאשר סיבת המוות הייתה חניקה: כאן 6 מתוך 9 קורבנות היו נשים (והסימבוליקה ידועה).

בחינה של שני השחקנים המובילים של היצ'קוק (ושל הקולנוע האמריקאי בכלל), ששיחקו בארבעה סרטים של הבמאי כל אחד: קרי גרנט וג'יימס סטיוארט, העלתה שאמנם הסרטים של גרנט אצל היצ'קוק היו פופולריים יותר (בעיקר "מזימות בינלאומיות"), אך הסרטים שבהם השתתף סטיוארט זכו למוניטין טוב יותר על ידי מבקרים ובמאים אחרים (ע"ע: "ורטיגו" שהוגדר בשנה שעברה כסרט הטוב בכל הזמנים).

הכתבים מצאו 15 מוטיבים חוזרים בסרטים של היצ'קוק, כמו: רצח, אשמה של אדם על לא עוול בכפו, בלונדינית, גרם מדרגות, מסע, מציצנות והיבט דתי – ומצאו שרק ב"39 המדרגות" מופיעים כל המוטיבים. לאחר שקראתי את הנתון הזה, חזרתי אתמול לסרט מ-1935, ואני לא בטוחה שאם הייתי רוצה ללמד מישהו על היצ'קוק, זה היה הסרט שהייתי בוחרת בו – הגם שהוא מהחשובים שהבמאי יצר. מצד שני, לי (ולרבים) יש העדפה לסרטים האמריקאים שלו.

לסיום, ניסו הכתבים לבחון מהם הסרטים הפופולריים ביותר של היצ'קוק והגיעו למסקנה שמדובר ב"חלון אחורי", "מזימות בינלאומיות", "פסיכו" ו"הנודעת": שלושת הראשונים מתבקשים, האחרון קצת מפתיע. כך או כך, מדובר בטבלה מהנה למדי ואתם מוזמנים לקרוא אותה.

האובססיה של היצ'קוק במספרים

היום, יום השנה ה-114 להולדתה של אלמה רוול (1899-1982), רעייתו של היצ'קוק משך 54 שנה (עד מותו ב-1980) ושותפתו השקטה, אך המשמעותית, לעשייה הקולנועית. רוול נולדה יום אחד אחרי היצ'קוק, שאתמול צוינו אותן 114 שנה להולדתו.

רשמית, רוול הייתה שותפה לכתיבת תסריטים בכמה מסרטיו של היצ'קוק, בתחילת הדרך הייתה אמונה גם על שמירת ה"רצף" (continuity) במהלך הצילומים, ואף שימשה כעוזרת במאי. היא עבדה כעורכת בתעשיית הקולנוע הבריטית המתפתחת של תחילת המאה ה-20, עוד לפני שהיצ'קוק עצמו השתלב באותה תעשייה, אבל במשך השנים נותרה מאחורי הקלעים.

תרומתה של רוול למותג שנקרא "אלפרד היצ'קוק", גדולה מכל קרדיט זניח כזה או אחר שניתן לה על שותפות לכתיבת תסריט. על פי כתבות, ספרים ואפילו על פי הסרט "היצ'קוק" שיצא לאקרנים בשנה שעברה והציג את מערכת היחסים בין בני הזוג היצ'קוק, על רקע צילומי "פסיכו" – לרוול היה חלק בכל פרט ובכל רעיון בסרטיו של מי שנחשב לגדול במאי הקולנוע בכל הזמנים. הסרט "היצ'קוק" ניסה להעניק לה, באיחור של 30 שנה לפחות, מעט מן הקרדיט שלא קיבלה במשך שנים. זו הייתה גם מטרת הספר Alma Hitchcock: The Woman Behind the Man שיצא לפני כעשור, ונכתב במשותף עם בתם של ה-היצ'קוקים, פט.

לרגל ציון יום ההולדת של רוול, ניסיתי לחפש קטע עליה ב-יוטיוב, כדי לשלב בעמוד "היצ'קוקולוגית" בפייסבוק. כמעט ולא נמצא קטע כזה. מה שכן מצאתי, אלו קטעים (שאת חלקם ראיתי בעבר, כאחת התוספות ל-DVD של היצ'קוק) מטקס שנערך בלוס אנג'לס במארס 1979, שבו העניק המכון האמריקאי לקולנוע (American Film Institute), להיצ'קוק, פרס על מפעל חיים (AFI Life Achievement Award). לצד הבמאי הקשיש, שהלך לעולמו שנה לאחר מכן, ישבה רעייתו, אלמה.

כתבתי בעבר מעט על הטקס הזה ועל כמה משחקני הקולנוע הזוהרים של הוליווד שהשתתפו בו, כשהם באחרית ימיהם. האירוע עצמו נראה כמו חלום למעריצי היצ'קוק בפרט ולחובבי קולנוע בכלל, מבחינת האנשים שהתכנסו יחד באותו אולם. אינגריד ברגמן (1915-1982) הייתה המנחה, שהזמינה לבמה – to name a few – את ג'יימס סטיוארט (1908-1997), פרנסואה טריפו (1932-1984), אנתוני פרקינס (1932-1992) וג'נט לי (1927-2004). הנרי פונדה (1905-1982) פתח את הטקס ובין הנצפים בקהל: ג'ון פורסיית (1918-2010) וגם: דיאנה רוס, רובין ווילאמס, וולטר מתאו וכריסטופר ריב.

אחד הקטעים המעניינים מהטקס, שצירפתי כאן, הוא זה שבו שחקנים ואנשי צוות שעבדו עם היצ'קוק במהלך השנים, מציגים אחד את השני בשרשרת, עד שמגיעים בסוף להצגת היצ'קוק עצמו. כך, אינגריד ברגמן מציגה את "חברתי היקרה" תרזה רייט (1918-2005), שמציגה את ה"גברת שהשתתפה בשלושה סרטים של היצ'קוק וגם הפכה את ההיצ'קוקים לסבא סבתא: פט היצ'קוק אוקונל". פט (נ' 1928) מציגה את "השחקן שנפל מפסל החירות ב"חבלן" [סרטו של היצ'קוק מ-1942 שתורגם לעברית גם כ"משהו חשוד"] ונחת על רגליו כדי להפוך לבמאי בעצמו: נורמן לויד" (נ' 1914).

כך הלאה, מוצגת ג'ין ווימן (1917-2007), שאומרת: "היצ'י, אני חייבת לומר לך שעשיתי סרט אחד איתך ולמדתי בסרט האחד הזה מבחינה טכנית ובכל דרך אחרת, יותר מאשר ב-30 שנה. אני אסירת תודה. אני אוהבת אותך ואציג את המעצבת המועדפת עלייך, אדית הד". הד (1897-1981), מציגה את רוד טיילור (נ' 1930), שמציג את ורה מיילס (נ' 1929), שמציגה את הכותב ארנסט להמן (1915-2005), שמציג את טיפי הדרן (נ' 1930), שאומרת: "אחת ההנאות בעשיית "מארני" הייתה העבודה עם שחקן מוכשר – שון קונרי".

קונרי (נ' 1930) מתרומם מכיסאו, אלא שאז המצלמה עוברת להיצ'קוק, שנראה שואל את קרי גרנט (1904-1986), שיושב לצדו: "מי זה?". גרנט ענה לו, וקונרי מצדו הגיב בחיוך: "מי זה – הוא שאל? זה אני, היצ'", אמר לקול צחוק הקהל, "נהדר לראות אותך!". קונרי מציג את דיים ג'ודית אנדרסון (1897-1992), ששיחקה באחד התפקידים הבלתי נשכחים והמפחידים בסרטי היצ'קוק: 'מיסיס דנברס' ב"רבקה". אנדרסון מציגה את "הכוכב בארבעה סרטים של היצ'קוק – בר מזל – מיסטר קרי גרנט". גרנט, שיושב, כאמור, בשולחן הכבוד, מציג את היצ'קוק עצמו – שנשאר עם פנים חתומות לאורך כל האירוע.

עוד מפניני הערב: טריפו עולה לבמה ואומר: "באמריקה אתם קוראים לאדם הזה היצ'. בצרפת אנחנו קוראים לו 'מיסייה היצ'קוק'". הוא ציין שספר הראיונות שערך עם הבמאי ("היצ'קוק-טריפו") הוא "ספר בישול עם מתכונים לעשיית סרטים", והוסיף: "אנשים נהגו לומר שסרט הוא טוב אם הוא מעניק פחד או הנאה לקהל הצופים. אבל אני לא מאמין בכך. סרט הוא באמת טוב, אם אתה יכול 'לקרוא' בין הדימויים את הפחד או ההנאה של הבמאי, כשעשה את הסרט".

גם אנתוני פרקינס הזכיר, איך לא, את מוטיב הפחד, ודיבר על היכולת של היצ'קוק ליצור פחד ואימה ובו בעת לגרום לצופים ליהנות מכך. הוא חיקה את היצ'קוק שאמר לו בזמן צילומי "פסיכו": "אל תדאג טוני, זה רק סרט…".

כשהיצ'קוק מקבל את הפרס, אלמה נראית מוחה דמעה. הוא עומד בקושי על רגליו, נואם לקול צחוק הקהל, בהומור שאפיין את סרטיו לאורך השנים: "אדם לא חי על רצח בלבד", הוא אומר, "הוא זקוק לחיבה, להכרה, לעידוד ולעתים לארוחה טובה". הוא מבקש להודות בשם לארבעה אנשים: "שהעניקו לי את מרב החיבה, ההערכה, העידוד ושיתוף הפעולה התמידי. האדם הראשון הוא עורך סרטים. השני – תסריטאי. השלישי, האמא של בתי, פט. והרביעי,  טבחית נהדרת שעשתה קסמים במטבח… ושמם – אלמה רוול".

"אם גברת רוול היפה לא הייתה מסכימה לחוזה לכל החיים, להיות 'מיסיס אלפרד היצ'קוק', לפני 53 שנה – מר אלפרד היצ'קוק אולי היה ניצב בחדר הזה, הלילה, לא סביב השולחן, אלא כאחד המלצרים. אני חולק את הפרס, כמו את חיי, איתה".

קרי גרנט כ'רוג'ר ת'ורנהיל' ב"מזימות בינלאומיות"

קרי גרנט כ'רוג'ר ת'ורנהיל' ב"מזימות בינלאומיות"

'רוג'ר ת'ורנהיל' הוא מהדמויות המרגשות, הסקסיות ומעוררות הקנאה בסרטיו של היצ'קוק. לעזאזל, אם אתה קרי גרנט (1904-1986), כל דמות שלך היא מרגשת, סקסית ומעוררת קנאה. תפקיד זה ב"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) היה שיתוף הפעולה האחרון של גרנט עם היצ'קוק, לאחר ששיחק קודם לכן את 'ג'ון רובי' ב"לתפוס גנב" (To Catch a Thief, 1955), את 'דוולין' ב"הנודעת" (Notorious, 1946) ואת 'ג'וני' ב"חשד" (Suspicion, 1941).

ב"היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר), נכתב שבעוד ג'יימס סטיוארט (שכמו גרנט, שיחק גם הוא בארבעה סרטים של היצ'קוק), גילם את דמותו של היצ'קוק כפי שהיצ'קוק ראה אותה: הוגה תיאוריה של רצח ב"חבל", מציצן ב"חלון אחורי", בעל ואב מגונן ב"האיש שידע יותר מידי" ורומנטיקן כפייתי רדוף רגשות אשם ב"ורטיגו" – גרנט ייצג את מה שהיצ'קוק היה רוצה להיות: נער שעשועים חסר אחריות ב"חשד", המציל האחרון של הבלונדינית שכמעט הרג ב"הנודעת", הגיבור הנאשם על לא עוול בכפו, הזוכה בגרייס קלי הזוהרת ב"לתפוס גנב" והמנהל שהמסע המטורף שהוא עובר מסתיים בכך שהבלונדינית עוברת מעולם הריגול אל מיטתו ב"מזימות בינלאומיות".

ואולי גרנט היה מי שכל גבר רצה להיות, וכל אשה, או גבר – תלוי מאילו סיפורי היסטוריה של הוליווד אתם ניזונים – היו רוצים להיות עם. אחד מכוכבי הקולנוע האלגנטיים, שנולד כארצ'יבלד ליץ' בהורפילד, פרבר של העיר בריסטול באנגליה, וצוטט בראיון כמי שאמר: "כולם היו רוצים להיות קרי גרנט. גם אני".

לרגל יום השנה ה-54 לפרמיירה ההוליוודית של "מזימות בינלאומיות", כאמור שיתוף הפעולה האחרון של היצ'קוק וגרנט (וגם אחד הסרטים האחרונים של גרנט, שפרש ממשחק ב-1966), ראיינתי את מי שמנהל את עמוד הפייסבוק "Cary Grants Style", שמוגדר כ"אתר שמוקדש לסגנון העל-זמני של גרנט".

מנהל העמוד הייחודי ומלא ההערצה הזה לגרנט (ואני יכולה להתחבר לעמודים מלאי הערצה), הוא מייקל סלייטר (Michael Salter), שנולד בעיר הולדתו של גרנט, בריסטול, בשנה שבה יצא "מזימות בינלאומיות" לאקרנים, ולדבריו גדל במרחק קצר מהמקום שבו גרנט נולד. "כמי שהגיע מבריסטול, הייתי מודע מאוד לקרי, לקשר שלו עם עיר הולדתו ולביקורים הקבועים שלו בבריסטול, לראות את אמו, שהעדיפה להישאר בבית שקנה לה, על פני לעבור ולחיות בקליפורניה".

"התחלתי עם עמוד פייסבוק שנקרא "Cary Grant’s Bristol", מכוון שהרגשתי שלמרות שאנשים ברחבי העולם ידעו על קרי ושהוא הגיע מאנגליה, רבים לא ידעו שלמעשה הוא הגיע מבריסטול, ובריסטול עצמה לא נראה ש'חגגה' את הישגיו המדהימים", מסביר סלייטר, "לכן חשבתי שאעשה 'תחנת מידע אחת' לכל ענייני קרי גרנט וקשריו לעיר הולדתו. בשל התשוקה שלי לקשר שלו לבריסטול, התמזל מזלי לפגוש ולדבר עם כמה מקרוביו, חבריו וקולגות למקצוע".

"הרעיון ל- Cary Grant’s Style הגיע מהעובדה שביליתי שעות רבות בגלישה באינטרנט בניסיון להבין מה הפך את קרי לכל כך אלגנטי בעיני העולם. מצאתי אחרים שחיפשו את אותו מידע, וחשבתי שזה יהיה רעיון טוב לאסוף את כל המידע במקום אחד. מי עשה את הנעליים שלו? מי עשה את החליפות שלו? איזה אפטר שייב העדיף? בדף הפייסבוק, כרגע, אין את כמות המידע שקיוויתי שתהיה, אבל בסופו של דבר יהיה בו הרבה יותר והוא יקושר לאתר מותאם אישית שייתן את כל התשובות לשאלות שאנשים שואלים על קרי והאלגנטיות העל-זמנית שלו".

מה לדעתך ייחודי בסגנון של גרנט?

"בכל הקשור לבגדים, הוא תמיד היה לבוש בטוב טעם ובסגנון קלאסי, מושפע במתינות מהאופנה העכשווית. הוא בייחוד התלבש כך בציבור, דבר שהשתלם לאין שיעור בכל הקשור למותג 'קרי גרנט'. קרי זכור לפחות, אם לא יותר, בימינו, בשל הסטייל העל-זמני שלו, מאשר בשל רבים מסרטיו.

"קרי היה זהיר מאוד לגבי 'הדימוי של קרי גרנט' ומודע באופן מדהים למותג 'קרי גרנט' שהוא יצר במשך השנים. הוא ידע מה הציבור מצפה מקרי גרנט ומה הוא לא יקבל. אישית, אני חושב שזה ודאי היה קשה מאוד לקרי לשמור על הדימוי המושלם שהוא יצר, לאורך כל אותן שנים, וזו עדות למחויבות שלו למה שיצר. הוא קיבל עצה בגיל צעיר מאביו ומעמיתיו והבין שלהתלבש במה שהוערך כסגנון 'קלאסי', יועיל לו בקריירה.

"קשה מאוד למצוא משהו שקרי לבש ולא נראה עכשווי או עדיין נעים לעין גם במאה ה-21. אצל קרי לא היו מכנסיים מתרחבים או שרשראות חרוזים… מה שלצערי אי אפשר לומר על פרנק סינטרה…

"למרות שבגדים היו חלק חשוב אצל קרי וחלק מהאלגנטיות שלו, יהיה לא הוגן שלא לציין את ההתנהלות והצורה שבהן הוביל את עצמו. האיש ידע באופן טבעי איך ללבוש חליפה ואיך להתנהל בציבור ולפני המצלמה".

באיזה מסרטיו אתה חושב שהסטייל שלו היה הטוב ביותר?

"בדרך כלל אם מתפרסמת בימים אלה כתבה על קרי במגזין או און-ליין, זה על הסטייל שלו ובדרך כלל זה בהקשר לסרטו של היצ'קוק "מזימות בינלאומיות". מפורסמת כיום היא החליפה מצמר קל עם רכיסה של שורת כפתורים אחת, שהוא לבש ברוב סרטיו. קראתי כתבה לאחרונה שאמרה שהסרט לא היה על 'רוג'ר ת'ורנהיל' (קרי גרנט), אלא על חליפה ומה קורה איתה. אני חושב שזה מסכם את הסרט לחלק מהצופים, למרות שאני בטוח שאחרים לא יכולים רק לשבת וליהנות מהסרט בלי לנתח בו כל דבר. יש עדיין ספקות לגבי מי למעשה עשה את החליפה המפורסמת, ויש סיבה להאמין שכ-16 חליפות נעשו: אחת על ידי Kilgour בלונדון והאחרות על ידי Quintino שהתווית שלו נראית היטב על המסך. בתשובה לשאלתך, אני חושב ש"לתפוס גנב" הוא דוגמה לסטייל האלגנטי והייחודי של קרי, החל מבגדי חוף, קז'ואל, בגדי ערב ואפילו האאוטפיט הנכון ללבוש אם אתה רוצה להשקיף על שוד…" .

מה הסרט האהוב עלייך איתו?

"שלושת הסרטים האהובים עליי ביותר הם: "חידון בחרוזים" (Charade, 1963), "מזימות בינלאומיות" ו"לתפוס גנב" – בכולם אני מוצא את עצמי צופה שוב ושוב. אם הייתי צריך לבחור, זה היה "מזימות בינלאומיות". אני חושב שהיצ'קוק 'שיחק אותה בגדול' עם התסריט, הליהוק, הצילום ופס הקול של ברנרד הרמן".

מי אתה חושב הייתה השחקנית המוצלחת ביותר מבחינת סטייל, ששיחקה לצדו?

"גרייס קלי ב"לתפוס גנב" נראית פשוט נהדר. אדית הד עיצבה את כל התלבושות שלה… האם צריך להוסיף?".

לאילו שחקנים אחרים אתה חושב שיש סטייל נהדר?

"כשאת אומרת 'יש סטייל נהדר', אני מניח שהכוונה לשחקנים שעדיין איתנו. זה מעניין, מכוון ששמתי לב לאחרונה שיש כבוד או מעבר ללבישת בגדים בסגנון 'קלאסי', מחוץ למסך, על ידי רבים מכוכבי הקולנוע כיום. יו ג'קמן, ברדלי קופר, בן אפלק הם רק כמה מהשמות. אבל לכולם נראה שחסר המשהו המיוחד הזה, למרות שג'קמן מתקרב למוצלח… גם התרשמתי ממאט לה בלאנק לאחרונה".

אתה חושב שג'ורג' קלוני הוא קרי גרנט מודרני?

"כמובן שה'טוען לכתר' של קרי, הברור מאליו, הוא ג'ורג' קלוני, שלא רק לבוש היטב, אלא גם יש לו תכונות שהזכרתי קודם. הוא נראה טוב ויודע כיצד להתנהל. אני לא בטוח שג'ורג' צריך לדמות עצמו לקרי גרנט, אני חושב שכמו לקרי, גם לג'ורג' יש את 'זה' וזה בא לו באופן טבעי.

"ריצ'רד טורגרוסה (Richard Torregrossa) שכתב ספר שנקרא: 'קרי גרנט: חגיגה של סטייל' (Cary Grant: A Celebration of Style), כותב כעת ספר דומה על ג'ורג' קלוני, אז הוא כנראה חושב שיש איזשהו קשר".

אתה חושב ש'רוג'ר ת'ורנהיל' הוא האב-טיפוס של 'דון דרייפר' ("מד מן")?

"אני חושב ש'דון דרייפר' הוא מיליון מיילים רחוק מ'רוג'ר ת'ורנהיל' (קרי גרנט) מבחינת הדמות, אבל אי אפשר לא לראות את הדמיון בין סיקוונס הפתיחה של "מד מן" וזה של סול באס ב"מזימות בינלאומיות". אנו רואים ב'דון דרייפר' דמות מורכבת יותר עם צד אפל יותר מאשר קרי הרשה לעצמו אצל 'רוג'ר ת'ורנהיל'. אין ספק ששניהם היו גברים משדרות מדיסון, אבל כאן הדמיון נגמר. למרות שבאופן מוזר, כשחושבים על זה… 'דון' למעשה גנב זהות, בעוד שעל 'רוג'ר' הוטלה זהות אחרת… וארצ'יבלד ליץ' למעשה יצר אחת".

***

השבוע ערך מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ", אורי קליין, ראיון מול גולשים ששאלו אותו שאלות. זאת השאלה שאני שאלתי והתשובה שקיבלתי:

מלמעלה למטה: ג'ון פורסיית, ברברה בל גדס, מרטין לנדאו

בשבוע שעבר צפיתי, שוב, ב"מארני" (Marnie, 1964), תוך כדי קריאה ב-IMDb. אני קצת מכורה לפרטי הטריוויה הקטנים האלה. אחד הדברים שגיליתי היה שהילדה בסצנת הפלשבק, ששיחקה את 'מארני' בילדותה (טיפי הדרן הייתה 'מארני') ואפילו לא זכתה לקרדיט בסרט, היא מלודי תומאס סקוט (נ' 1956) – הידועה בעיקר כ'ניקי ניומן' מ-1,448 הפרקים שבהם שיחקה (המספר עולה בעודכם קוראים) באופרת הסבון האמריקאית "צעירים חסרי מנוח" (The Young and the Restless, משודרת מ-1973). הפרט הזה, יחד עם ידע על עוד כמה כוכבי טלוויזיה ששיחקו קודם אצל היצ'קוק, הביא אותי לכתוב את הפוסט הבא.

המעבר של שחקנים בין קולנוע לטלוויזיה היה קיים מאז המצאת הטלוויזיה, למרות נטייה, אולי, לחשוב שתסריטים מצוינים בטלוויזיה, מול תסריטים פחות מאתגרים בקולנוע – יצרו גל כזה דווקא בשנים האחרונות. שחקנים, מטבעם, משחקים בכל מקום שמאפשר להם, כמובן גם בתאטרון, וכך תמיד היה ויהיה המעבר בין המדיומים השונים. זה גם כורח הנסיבות, שכן מעטים הם אלו שהופכים לכוכבי קולנוע גדולים. וגם הגדולים מגלים שבשלב מסוים המסך הגדול מעדיף את כוכביו צעירים.

אבל ענייננו בשחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק. יש כמה כאלה שזכו לחיי נצח בטלוויזיה, אבל גם בזכות תפקידים, רובם משניים אמנם, בכמה מהסרטים הטובים של היצ'קוק ושל הקולנוע בכלל. קחו למשל את ברברה בל גדס (1922-2005), שזכורה כ'מיס אלי יואינג' בסדרת האייטיז (המתקמבקת) "דאלאס" (1978-1991, Dallas). שנים קודם לכן היא שיחקה את 'מידג' ווד' העגמומית, חברתו של 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט), אשר מאוהבת בו חד-צדדית ב"ורטיגו" (1958).

ריימונד בר (1917-1993), ששיחק את השכן הרוצח 'לארס ת'ורוולד' ב"חלון אחורי" (1954), מוכר יותר כעורך הדין 'פרי מייסון' מסדרת הטלוויזיה באותו שם (1957-1966, Perry Mason. ובין השנים 1985-1993 בסדרת סרטי טלוויזיה); וכן כ'רוברט איירונסייד', הבלש בכיסא הגלגלים מסן פרנסיסקו, מהסדרה "איירונסייד" (1967-1975, Ironside).

ג'ון פורסיית (1918-2010) ייזכר בעיקר כ'בלייק קרינגטון' ב"שושלת" (Dynasty, 1981-1989) וגם כקול של 'צ'ארלי' ב"המלאכיות של צ'ארלי" (1976-1981, Charlie's Angels). אבל הוא שיחק אצל היצ'קוק בשני סרטים: "טופז" (1969) ו"מי רצח את הארי?" (The Trouble with Harry, 1955) וגם בסדרת הטלוויזיה של הבמאי. אגב, "מי רצח את הארי?" היה סרט הבכורה של שירלי מקליין (נ', 1934).

בפוסט "מילון הציפורים" הזכרתי את השחקנית דרלין קונלי (1934-2007), שידועה מתפקידה כ'סאלי ספקטרה' ב'היפים והאמיצים' (The Bold and the Beautiful, משודרת מ-1987). חדי הבחנה יוכלו לזהות אותה כמלצרית שמתבוננת בחלון לפני הפיצוץ בתחנת הדלק, בסצנה קצרה ב"הציפורים" (1963).

סוזן פלשט (1937-2008), המורה 'אנני' ב"הציפורים", מוכרת יותר לקהל האמריקאי מהטלוויזיה, כמי ששיחקה ב"המופע של בוב ניוהרט" (1972-1978, The Bob Newhart Show). בשנותיה האחרונות הייתה שחקנית אורחת בסדרה "וויל וגרייס" (1998-2006, Will & Grace) בתפקיד אמה של 'קארן ווקר' ('קארן' הייתה אחת הדמויות הראשיות). אגב, השחקנית ורוניקה קרטרייט (נ' 1949), ששיחקה ב"הציפורים" את הילדה 'קאתי ברנר' (האחות הקטנה של מיץ'), שיחקה גם היא ב"וויל וגרייס", בפרק אורח, כאם של דמות ראשית אחרת: 'ג'ק מק'פרלנד'.

מרטין לנדאו (נ' 1928), שאחד מתפקידיו הקולנועיים המוכרים ביותר היה כ'לאונרד' ב"מזימות בינלאומיות" (1959), שיחק לאחר מכן בטלוויזיה כאחד מאנשי הצוות בגרסה המקורית של הסדרה "משימה בלתי אפשרית" (1966-1973, Mission: Impossible).

מקדונלד קרי (1913-1994) שיחק בין השנים 1965-1993 את 'ד"ר טום הורטון' באופרות הסבון "ימי חיינו" (Days of Our Lives, משודרת מ-1965). אצל היצ'קוק הוא שיחק את הבלש 'ג'ק גרהם' ב"צל של ספק" (1943) – שמתאהב ב'צ'ארלי ניוטון', בשעה שהוא רודף אחרי דודהּ, רוצח האלמנות, 'הדוד צ'ארלי'.

ב"היורשת" (Family Plot, 1976), סרטו האחרון של היצ'קוק, הופיע השחקן וויליאם דיוואן (William Devane, נ' 1939) – שאת תהילתו קיבל בטלוויזיה, כ'גרג סאמנר' באופרת הסבון הלילית (והספין-אוף של "דאלאס") – "נוטס לנדינג" (1979-1993, Knots Landing). אגב, באותו סרט אחרון של היצ'קוק, הופיעה, בתפקיד משני, גם קתרין הלמונד (נ' 1928) לנצח 'מונה', הסבתא מ"מי הבוס" (1984-1992, ?Who's the Boss).

כתבתי כאן בעיקר על שחקנים שהיו משניים אצל היצ'קוק, אבל מרכזיים בסדרות טלוויזיה אמריקאיות. יש גם שחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק והגיעו לטלוויזיה לתפקידי אורח בלבד. כדוגמה אחת (ויש הרבה), קחו את הסדרה "ספינת האהבה" (The Love Boat, 1977-1987), שהייתה מסוג הסדרות שכולם הופיעו בהן בתפקיד אורח (ע"ע "חוק וסדר" או אפילו "סיינפלד").

בדיקה מהירה ב-IMDb העלתה שבין השחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק והגיעו לספינה לתפקיד אורח (קרי, דמות שעולה על הספינה לכאורה למטרת נופש, ואז קורה לה משהו, אבל עד סוף הפרק הכל מסתדר ואפילו קפטן סטובינג מזמין אותה לארוחה סביב שולחנו) ניתן למצוא את: אן בקסטר (שיחקה אצל היצ'קוק ב"אני מתוודה"); ורה מיילס ("האיש הלא נכון", "פסיכו"); פארלי גריינג'ר ("חבל", "זרים ברכבת"); ריי מילנד ("אליבי"); איב מארי סיינט ("מזימות בינלאומיות"); ג'נט לי ("פסיכו"); ג'ון מקינטייר ("פסיכו"); וגם: ריימונד בר וג'ון פורסיית.

מלמעלה למטה: סוזן פלשט, מקדונלד קרי, מלודי תומאס סקוט

נתחיל בכך שהפוסט הזה הוא ספויילר, אז מי שטרם צפה (ואתם חייבים!) בפרק 9 בעונה החמישית של הסדרה "קאסל" (Castle, 'יס אקשן') – שיפסיק לקרוא עכשיו. מדובר בפרק 100 החגיגי של הסדרה, אני מודה שלא ממש צפיתי ב-99 הקודמים, אבל לפני כשבועיים קראתי ידיעה שהפרק הזה יהיה הומאז' להיצ'קוק ובעיקר ל"חלון אחורי" (Rear Window, 1954), אז כמובן שהסתקרנתי.

התסריטאים של "קאסל" הצליחו "לרענן" – בעצם לא בטוחה ש"לרענן" זו המילה הנכונה, כי "חלון אחורי" הוא לגמרי על-זמני – אולי "למדרן" (מלשון מודרניות) את עלילת הסרט שבשנה הבאה יחגוג 60 לצאתו, לתוך פרק מעולה בסדרת משטרה רגילה. מאותן סדרות שמפענחות רצח בכל פרק, משל הייתה ניו יורק בית גידול למאות רוצחים רגילים או סדרתיים (ככה לפחות נדמה מכמות סדרות המשטרה שעלילותיהן מתרחשות בעיר).

ועכשיו הספויילר: היצ'קוק כ-Theme party נשמע כמו רעיון מקורי וראוי. אונלי אין אמריקה יכולים לחשוב על רעיון כזה למסיבה (נכון, זה רק בטלוויזיה, אבל איכשהו נראה לי שכבר נחגגו שם ימי הולדת עם נושאים הרבה יותר מוזרים). הסוף של הפרק טוויסטי ומצחיק, לטעמי היה עובר את אישור הבמאי שמצדו תיבל בהומור הרבה מאוד סרטים שלו.

עלילת הפרק בקצרה: 'קאסל' (נתן פיליון) מרותק לכסא גלגלים, עם גבס ברגל ומשקפת שקנתה לו בתו כדי שיעביר את הזמן. ואם יש משקפת במערכה הראשונה, אז מישהו יציץ לבתי השכנים במערכה השנייה. ו'קאסל' מציץ לבתי השכנים – שמסודרים, כמו ב"חלון אחורי", בצורת פריימים של סליל צילום וחושפים, כמו תמונה, את מה שקורה בבית.

ומה שקורה בבית, באחד מהם, זה שהשכן מגלה שאשתו בגדה בו. הוא אוחז סכין ונכנס לחדר השינה החשוך, שבו נמצאת האשה ואשר תריסיו מוגפים. 'קאסל' לא רואה מה עושה השכן עם הסכין בחדר, אולם מאותו רגע האשה נעלמת מהפריים. הוא בטוח שהשכן רצח את האשה, גלגל את גופתה בתוך שטיח והעביר את השטיח למתקן אחסון. כמובן שאף אחד מסביב לא מאמין ל'קאסל' וכולם מספקים לו הסברים, לכאורה הגיוניים, לגבי היעלמות האשה. טו מק לונג סטורי שורט: בסוף מתברר שהכל היה הצגה אחת גדולה שנועדה להעביר ל'קאסל' את הזמן ולמשוך אותו להגיע לדירת השכן, רק כדי לגלות שעשו לו מסיבת הפתעה.

לחובבי הניואנסים (ז"א לי), בין אזכורי היצ'קוק בפרק: הסרט "חלון אחורי" מוזכר כבר בהתחלה; לאחר ש'קאסל' המגובס טוען שצפה ברצח שהתרחש בבית השכנים, הקולגות-השוטרים מכנים אותו ג'ימי סטיוארט – סטיוארט הוא כמובן השחקן הראשי ב"חלון אחורי", ששיחק את 'אל.בי. ג'פריס' המגובס שמציץ לדירות השכנים ומגלה שהתבצע באחת מהן רצח.

עלילת הפרק לפיה השכן רצח את אשתו ואף אחד לא מאמין ל'קאסל', דומה עד זהה לעלילת הסרט, שבו לא מאמינים ל'ג'פריס'. בפרק, השכן/הבעל טוען שאשתו חיה ושלמה ויצאה מהבית, אולם 'קאסל' רואה שהתיק שלה נותר בבית – והרי אין סיכוי שאשה תצא מהבית בלי התיק שלה. גם זה לקוח מהסרט; בגרסה המודרנית 'קאסל' מנסה לצלם את השכן במצלמת וידאו, לעומת מצלמת סטילס בגרסת הסרט; חברתו של 'קאסל', 'בקט', מזמינה אותו למסעדה, סצנה שמזכירה קלות את ה"טייק אוויי" ש'ליסה' (גרייס קלי) הביאה ל'ג'פריס' ממסעדת '21'; אגב, 'בקט' לבושה בסוף הפרק באלגנטיות שמזכירה, אם כי במעומעם, את 'ליסה'; 'קאסל' עצמו גר בניו יורק, אם כי אני לא יודעת אם הוא גר ב-וויליג', כפי שגר 'ג'פריס'.

אגב, במקביל להומאז', הפרק עוסק בפרשיית רצח אחרת שהצוות מנסה לפענח, ללא 'קאסל' המרותק לביתו, כאשר לדמות הנרצחת קוראים 'מיס דה ווינטר'. כן, כן, אותו שם שבו נקראה דמותה של ג'ואן פונטיין ב"רבקה", סרטו של היצ'קוק מ-1940 שזכה באוסקר. פונטיין הייתה 'מיס דה ווינטר' השנייה שנישאה ל'מקסים דה ווינטר' (לורנס אוליבייה). 'מיס דה ווינטר' הראשונה, הלא היא 'רבקה' – מתה, עם חשד שנרצחה על ידי בעלה.

בקיצור: פרק מומלץ ביותר.

מונטגומרי קליפט ב"אני מתוודה"

"אני מתוודה בפני האל הגדול ובפנייך, אבי, כי חטאתי", כך כתוב בתפילת הווידוי הקתולית עליה התחנך היצ'קוק אי שם בתחילת המאה ה-20 ובהשראתה יצר, שנים לאחר מכן, את מה שמוגדר כ"סרטו הקתולי ביותר" – "אני מתוודה" (I Confess, 1953). סרט אפלולי, חסר הומור, אבל כולל את כל אותם מוטיבים היצ'קוקיים מוכרים ואהובים (לפחות על ידי), החל מחילופי האשמה ברצח והמרדף אחרי האדם הלא נכון, ועד הבגידה של אדם קרוב, האהבה החד-צדדית, הדואליות, נשים וגברים, הפחד מהמשטרה ואפילו גרמי מדרגות. והכל על רקע הרחובות העתיקים של קוויבק.

קונספט תא הווידוי (שמוכר לרובנו רק מהקולנוע) נראה, על פניו, כרעיון דתי מסקרן. הכומר כפסיכולוג זמין, מהיר וזול (למעשה בחינם), שאפילו לא צריך להסתכל לו בעיניים כשמדברים איתו. בסרט, שמבוסס על מחזה, הרעיון הוקצן לווידוי של אדם על רצח שביצע, כאשר גם לכומר שבפניו התוודה היה מניע (שאותו המתוודה לא ידע) לרצוח את הנרצח. היצ'קוק מתייחס בסרט אל רעיון הווידוי הקתולי, כעונש, בין אם עבור הכומר הכלוא במידע שאסור לו לחשוף ועלול לעלות לו בחייו; בין אם עבור המתוודה – מהגר גרמני שמוסריותו מתדרדרת מרגע לרגע; עבור רעייתו של המהגר שכלואה בין הרצון להגן על בעלה ובין תחושת האשמה; ואולי העונש הוא עבור היצ'קוק הילד הקתולי?

"אני מתוודה" יצא לאקרנים כמעט בדיוק לפני 60 שנה, ואתמול צפיתי בו שוב, שנים לאחר הצפייה הראשונה. סוג של צפייה ראשונה, כי שכחתי את רובו. בחודשים האחרונים חזרתי להרבה סרטים של היצ'קוק שצפיתי בהם פעם, לא מה-A List כמו "פסיכו", "מזימות בינלאומיות", "חלון אחורי" או "ורטיגו", שאני צופה בהם פה ושם, בין אם באופן פרטי או כי הם משודרים הרבה בטלוויזיה – אלא הפנינים הנסתרות. הסרטים שלא זכו להצלחה גדולה בקופות או אצל המבקרים ולא נכנסו לשום פנתאון או ארכיון לאומי או רשימה מסכמת של מכון קולנוע. אבל… ואני מנסה להימנע מקלישאת היין שמשתבח – הם איכותיים ומהנים כמו אחיהם המוכרים יותר.

אחד הדברים המעניינים בסרט, הגם אם שולי למוטיבים הדתיים הרבים שבו, הוא נושא האהבה. זאת, למרות שמדובר ב"אהבה היצ'קוקית", קרי, אהבה לא ממומשת, חד צדדית, כזאת שמשהו עומד בדרכה וכו'. "רות", שאותה משחקת אן בקסטר (Anne Baxter, 1923-1985), מאוהבת (טוב, זה די מתבקש) בכומר "מייקל לוגן" שמשחק מונטגומרי קליפט (Montgomery Clift, 1920-1966), אהובה לשעבר שיצא למלחמה וכשחזר, העדיף את הדת על פניה. לטעמי, זה אחד הסרטים היותר רומנטיים של הבמאי, ושוב – בגבולות היכולת שלו, שכן את תהילתו הוא לא קיבל, כידוע, מבימוי קומדיות רומנטיות.

מדובר גם בשילוב פעולה מעניין של היצ'קוק עם קליפט, שחקן "השיטה". מן הידועות היא שהיצ'קוק היה במאי שכל הערכה שלו כלפי שחקנים ומתודות משחק הייתה מקרית בהחלט. זכורה האמרה שיוחסה לו כי "שחקנים הם בהמות". הוא הכחיש וטען שלא אמר ששחקנים הם בהמות, אלא רק שצריך להתייחס אליהם כבהמות. או תשובה שלו לשחקנית, נדמה לי אינגריד ברגמן, ששאלה אותו מה מניע את הדמות שלה והוא ענה לה: "המשכורת". כך או כך, שחקן "השיטה" בסרט של היצ'קוק זו כבר סיבה מסקרנת לצפות בסרט הזה. אגב, גם קארל מלדן (Karl Malden, 1912-2009) המצוין, שמשחק בסרט את בלש המשטרה, הוא שחקן "השיטה", אולם דמותו משנית.

אבל למרות השוני בין הגישות של הבמאי ושל השחקן הראשי שלו, בשיתוף הפעולה היחידי ביניהם – נראה ש-קליפט, עם המבט המיוסר, המאופק, האלגנטי וגם המזוגג (בין אם בגלל שכרות או בגלל "השיטה"), התאים להיצ'קוק, חובב מבטים/התבוננות (פנימית/חיצונית) בסרטיו. מדובר בשחקן שייזכר כאחת הדמויות הטרגיות של הוליווד, שבמשחקו את הכומר הנאשם, מעביר תחושה של אדם שהמצוקה לא זרה לו. קליפט, שאמנם לא זכה בשעתו לביקורות מחמיאות על תפקידו בסרט זה, מציג תצוגת משחק ראויה שמעבירה תחושת כבדות גם אל הצופה, והוא בהחלט סיבה מרכזית לצפייה בסרט הזה.

***
אגב, הערת שוליים: אתמול חל יום הולדתה ה-89 של דוריס דיי, ששיחקה אצל היצ'קוק ב"האיש שידע יותר מידי" (1956) בו היא שרה את השיר זוכה האוסקר "קה סרה סרה". גם מרלון ברנדו (1924-2004), מסתבר, נולד אתמול לפני 89 שנה, ואמנם לא שיחק אצל היצ'קוק (למרות שזה יכול היה להיות מעניין), אבל היה בין דורו וסגנונו של קליפט ושניהם אף נולדו באותה עיר: אומהה-נברסקה.

***

ועוד משהו קטן במחלקת הפיקנטריה: רק אתמול גיליתי ש-אן בקסטר הייתה נכדתו של האדריכל פרנק לויד רייט (1867-1959). בית בהשראת עיצוב של רייט, ניתן למצוא בסוף "מזימות בינלאומיות".

ב-28 במארס 1963, בדיוק היום לפני 50 שנה, נערכה בניו יורק הפרמיירה של "הציפורים" (The Birds), שיש מי שמגדירים כסרטו הגדול ו/או החשוב ו/או המשמעותי האחרון של אלפרד היצ'קוק. הזמן עובר מהר כשנהנים.

את "הציפורים" היצ'קוק ביים והפיק, וכמו רוב סרטיו הגדולים וגם הקטנים, הסמלים שמרכיבים אותו עולים על סך חלקיו. הסרטים של היצ'קוק דומים אחד לשני ובו בזמן גם שונים – וזה אחד השונים שבהם. סיפור עם סוף פתוח שנראה כמו אגדה או סיפור-עם שעובר מדור לדור, על הפעם ההיא שבה ציפורים תקפו את העיירה הציורית בודגה ביי.

אז לרגל חגיגות היובל, הנה המילון – אולי לא השלם, אבל בהחלט מלא – לחובבי "הציפורים".

אדית הד (1897-1981 ,Edith Head) – מעצבת תלבושות אמריקאית שזכתה בשמונה פרסי אוסקר (הייתה מועמדת 34 פעמים) על עיצוב בגדים בסרטים. עבדה 43 שנה באולפני פראמאונט ולאחר מכן עברה לאולפני יוניברסל, שם עבדה כ-14 שנה, עד מותה. עיצבה בגדים, בין היתר, לסרטים: "הכל אודות חווה", "שמשון ודלילה", "שדרות סאנסט", "חופשה ברומא" ו"סברינה". ואצל היצ'קוק, בין היתר, ב"הנודעת", "לתפוס גנב", "האיש שידע יותר מידי", "ורטיגו" ו"הציפורים" – שבו התבקשה על ידי הבמאי לעצב לשחקנית הראשית, טיפי הדרן, מלתחה לסרט (ע"ע חליפת שמלה ירוקה) וגם לחייה הפרטיים.

איבן האנטר (Evan Hunter, 1926-2005) – סופר, מחזאי ותסריטאי (בעיקר לטלוויזיה) אמריקאי, שנולד בשם סלבטורה לומבינו וכתב תחת השם אד מק'ביין ושמות נוספים. עיבד את התסריט ל"הציפורים", קודם לכן כתב מספר פרקים בסדרת הטלוויזיה: Alfred Hitchcock Presents ופרסם סיפורים בירחון המתח של היצ'קוק.

אסטון מרטין – מותג רכבי יוקרה בריטי הוא הרכב עם הגג הפתוח שבו נוהגת 'מלאני' בסרט, בדרכה מסן פרנסיסקו לבודגה ביי. מדובר ברכב מדגם DB2/4 Drophead coupe, שמרמז על מעמדה החברתי של 'מלאני' ועל עושרה, כמו גם על דמותה כאשה עצמאית ומשוחררת – שכן באותן שנים בדרך כלל גברים (למשל 'ג'יימס בונד') נהגו במכונית מסוג זה בקולנוע.

אוסקר – קללת האוסקר של היצ'קוק לא פסחה גם על הסרט הזה, שהיה מועמד לפרס האקדמיה האמריקאית לקולנוע בקטגוריה אחת, של אפקטים מיוחדים, אך הפסיד את הפרס ל"קלאופטרה".

בודגה ביי (Bodega Bay) – עיירה במחוז סונומה בקליפורניה, לחופי האוקיינוס השקט, צפונית לסן פרנסיסקו – שבה מתרחשת עלילת הסרט. כמה מצילומי החוץ של הסרט צולמו בה (ובעיירה הסמוכה, בודגה), ובמקביל, אתרים שבה הועתקו באופן זהה לצילומים שנעשו באולפן. בעקבות צילום הסרט בתחומה, הפכה למוקד תיירותי.

ג'סיקה טנדי (Jessica Tandy, 1909-1994) – שחקנית תיאטרון וקולנוע ילידת בריטניה, שעברה לארה"ב. ב"הציפורים" שיחקה את 'לידיה ברנר', אמם האלמנה של 'מיץ" ו'קאתי'. בין תפקידיה האחרים: 'בלאנש דובואה' בגרסת ברודווי ל"חשמלית ושמה תשוקה" מ-1947, עליו זכתה בפרס ה-טוני הראשון שלה (בגרסה הקולנועית של המחזה היא הוחלפה על ידי ויויאן לי, ששיחקה את התפקיד בגרסת הבמה של ווסט-אנד, בעוד שאר שותפיה לתיאטרון: מרלון ברנדו, קים האנטר וקארל מלדן שיחקו גם בסרט). כן, שיחקה בסרט "הנהג של מיס דייזי", עליו זכתה באוסקר. בעלה היה השחקן יום קרונין (Hume Cronyn, 1911-2003), שאצל היצ'קוק שיחק ב"צל של ספק" ו"סירת הצלה" והיה שותף לכתיבה של "חבל" ו"תחת חוג הגדי".

(דיים) דפנה/דפני דה מוריאה (Daphne du Maurier, 1907-1989) – סופרת אנגליה, שכתבה, בין היתר, סיפור קצר שהיווה – בקווים כלליים – את הבסיס לעלילת "הציפורים" (בתחילה יועד לסרט קצר בסדרת הטלוויזיה של היצ'קוק). כתבה גם את הספרים שעובדו לסרטים "פונדק ג'מייקה", סרטו האחרון של היצ'קוק בבריטניה, ו"רבקה", סרטו הראשון בארה"ב והיחידי שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. סיפור קצר שכתבה עובד גם לסרט "המבט" (Don't Look Now, 1973) של ניקולס רוג. אביה היה השחקן, סר ג'רלד דה מוריאה (Gerald du Maurier, 1873-1934), שהיה מכר של היצ'קוק.

דרלין קונלי (Darlene Conley, 1934-2007) – בשם הפיקנטריה: זוכרים את 'סאלי ספקטרה' מ"היפים והאמיצים"? אז שנים לפני שהשחקנית דרלין קונלי, ששיחקה את 'ספקטרה', הצטרפה לאופרת הסבון האמריקאית למשך 626 פרקים, הופעתה הראשונה בקולנוע (ואחת הבודדות. שיחקה בעיקר בטלוויזיה) הייתה ב"הציפורים". שם תוכלו לזהות אותה כמלצרית הממושקפת שמתבוננת בחלון המסעדה, לפני הפיצוץ בתחנת הדלק (ע"ע תחנת דלק).

היצ'קוק – היה בן 63 כש"הציפורים" יצא לאקרנים ולאחר מכן ביים עוד חמישה סרטים עד מותו ב-1980. את הופעת האורח (Cameo) בסרט זה עשה בתחילת הסרט, כאדם שיוצא מחנות החיות בסן פרנסיסקו, מלווה בשני כלביו (האמיתיים. ג'ופרי וסטנלי שמם. היצ'קוק אימץ אותם שנים ספורות קודם לכן, לאחר שכלב המשפחה פיליפ, נדרס).

"הנערה של היצ'קוק" (The Girl, 2012) – סרט טלוויזיה בהפקת רשת ה-BBC הבריטית ו-HBO האמריקאית, שמתאר את מערכת היחסים בין היצ'קוק לשחקנית טיפי הדרן, בזמן צילומי שני הסרטים שלהם יחד: "הציפורים" ו"מארני". הוא מבוסס בעיקר על זיכרונות של הדרן מאותה תקופה, לפיהם היצ'קוק הטריד אותה מינית והתעלל בה נפשית בזמן ההפקות, משום שלא נענתה לחיזוריו, וכן פגע בקידום הקריירה שלה בשל חוזה ארוך טווח שחתמה עמו. היצ'קוק מגולם בסרט על ידי השחקן טובי ג'ונס והדרן, על ידי סיינה מילר. הצגת דמותו של היצ'קוק בסרט עוררה תרעומת בארץ הולדתו, בריטניה, שם קמו להגנתו, בשלל כתבות, אנשי צוות ושחקנים שעבדו עמו בעבר וטענו כי דמותו בסרט הייתה חד צדדית ומעוותת. הסרט היה מועמד לשלושה פרסי גלובוס הזהב (סרט, שחקן ושחקנית), אולם לא זכה.

 ורוניקה קרטרייט (Veronica Cartwright, נ' 1949) – שחקנית ילידת בריטניה שגדלה בארה"ב. שיחקה בסרט את 'קאתי ברנר', האחות הקטנה של 'מיץ" שחוגגת יום הולדת, אירוע שבגינו הביאה 'מלאני' את כלוב הציפורים לבודגה ביי, כמתנה. קודם לסרט זה, שיחקה בשני פרקים בסדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents והינה שחקנית פעילה עד היום בעיקר בטלוויזיה. אחותה הצעירה, אנג'לה קרטרייט (נ' 1952), שיחקה את אחת הילדות ב"צלילי המוזיקה" (1965).

זריקה – על פי הביוגרפיה "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלנד ספוטו, נדרשו אנשי הצוות של הסרט לקבל זריקת אנטי טטנוס, לאחר שציפורים שרטו אותם במהלך הצילומים.

זמן – צילומי הסרט החלו במארס 1962 ונמשכו עד תחילת יולי באותה שנה. הסרט יצא לאקרנים במארס 1963. משך הסרט 120 דקות.

חליפת שמלה ירוקה – אחד האאוטפיטים הזכורים ביותר מסרטי היצ'קוק הוא הבגד שלבשה 'מלאני' כמעט לאורך כל עלילת "הציפורים" (למעט בסצנת הפתיחה, בחנות החיות, שם לבשה חליפה שחורה). על פי העלילה, היא מגיעה לבודגה ביי למסור ל'מיץ" את הכלוב עם הציפורים, ובהחלטה רגעית מחליטה להישאר ללילה, מה שמאלץ אותה להישאר עם אותו בגד גם למחרת. מדובר בחליפת שני חלקים הכוללת שמלה וג'קט תואם מצמר דק בצבע ירוק, בעיצוב של אדית הד. פרטים מלאים ניתן לקרוא בפוסט: Little Green Dress.

חוואי – אחת הסצנות המוכרות בסרט היא זו שבה 'לידיה ברנר' מגיעה לביתו של החוואי 'דן פוסט', ומגלה שהבית זרוע הרס והשיא: 'פוסט' נהרג בהתקפת ציפורים ועיניו נוקרו (ע"ע מבט).

טיפי הדרן (Tippi Hedren, נ' 1930) – שחקנית אמריקאית ומהבלונדיניות הידועות של היצ'קוק, אם לא המוכרת שבהן (תחרות צמודה עם גרייס קלי). שמה האמיתי והרשמי הוא נטלי, אך היצ'קוק, במפגן בעלות מתבקש (שאפיין בכלל את במאי ומפיקי הוליווד), אימץ את כינוי החיבה שלה 'טיפי' (קיצור של 'טופסה', כינוי חיבה שוודי שנתן לה אביה), כמעין שם במה. דוגמנית שהגיעה לעולם המשחק לאחר שבני הזוג היצ'קוק צפו בפרסומת טלוויזיה בכיכובה, והזמינו אותה לאודישן לתפקיד 'מלאני' ב"הציפורים". שיחקה לאחר מכן גם ב"מארני" ובכך הסתיים שיתוף הפעולה שלה עם היצ'קוק, עליו טענה לאורך השנים (עד היום), שהניב הטרדות מצד הבמאי כלפיה. בהמשך שיחקה בקולנוע, בין היתר, ב"הרוזנת מהונג קונג" (A Countess from Hong Kong, 1967) הסרט האחרון שביים צ'ארלי צ'פלין, אולם שיחקה בעיקר בתפקידי אורח בטלוויזיה. ייסדה בקליפורניה שמורת טבע בשם 'שאמבלה' לגידול חיות בר. היא אמה של השחקנית מלאני גריפית – אגב, כל קשר בין דמותה 'מלאני' ב"הציפורים", לשם בתה, מקרי בהחלט, שכן הבת נולדה ב-1957.

יוניברסל (Universal Pictures) – חברת הפקה והפצת סרטים, שבאולפניה צולם "הציפורים" וחמשת סרטי היצ'קוק הבאים (שהיו ששת סרטיו האחרונים), וכן תכניות הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents ו-The Alfred Hitchcock Hour. נשיא אולפני יוניברסל היה לו ווסרמן (ע"ע), שתווך בעסקה שהביאה את היצ'קוק לחברה, הבמאי העביר לשם את משרדיו, והפך לבעל המניות השלישי בגודלו בתאגיד. למרות שהיצ'קוק לא סיפק לאולפן להיטים בעלי רווחים גדולים, הזכויות להפצת סרטיו בפורמטים שונים הניבו לאולפן מיליונים מאז מותו.

כרזת הסרט. זאת ג'סיקה טנדי בתמונה, לא טיפי הדרן

כרזת הסרט – הכרזה המוכרת של הסרט מציגה, לכאורה, את 'מלאני'/הדרן צורחת ומנסה להגן על ראשה מהתקפת ציפורים. אלא שעל פי הספר "הציפורים של היצ'קוק" מאת קמיל פאגליה (ע"ע), מדובר בצילום סטילס שבו דווקא נראית 'לידיה ברנר'/טנדי, בסצנה שבה הציפורים יוצאות מן האח. "הצילום היה כה אפקטיבי", נכתב בספר, "עד שהוחלט להשתמש בו בכרזת הסרט, אשר בכל העולם חשבו בטעות (הודות לצביעת שיער הדמות בכרזה ב-בלונד ושינוי צבע החליפה לירוק) שהאשה ההיסטרית הנראית בכרזה היא מלאני דניאלס עצמה. מאחר שהצווחה השרתה באופן מוזר ביותר ארשת מצעירה יותר לפניה של טנדי, אזי נדמה שהאם הקרה ויריבתה הצעירה השתלבו פיזית זו בזו – באופן לא כל כך שונה מהמיזוג הסופי בין האם לבין הבן ב"פסיכו"".

לו וסרמן (Lew Wasserman, 1913-2002) – נשיא חברת "יוניברסל", שבה צולם הסרט, וסוכן כישרונות אמריקאי שכונה "האפיפיור של הוליווד". בספר: "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות", נכתב: "כשכתב אחד שאל את היצ'קוק אם יש קשר בין הצלחתו העסקית ובין חייו החברתיים, השיב הבמאי ואמר: "יש לי שני חברים אמיתיים – שניהם אנשי עסקים". נראה שהתכוון ללו וסרמן ולהרמן ציטרון (Herman Citron), סוכנו".

מוזיקה – ב"הציפורים" אין מוזיקה, אולם יש פס קול של קולות הציפורים – צווחות ושקשוק כנפיים – שנוצרו באופן מלאכותי על ידי מכשיר אלקטרוני. המוזיקה היחידה שנשמעת היא של ילדי בית הספר שרים בשיעור וכן נגינה של 'מלאני' בפסנתר. ברנרד הרמן, מלחינו של היצ'קוק בסרטים רבים (בהם "פסיכו", "מזימות בינלאומיות", "ורטיגו", "האיש הלא נכון" ו"האיש שידע יותר מידי"), שימש בסרט זה כיועץ סאונד.

מארני (Marnie, 1964) – הסרט של היצ'קוק שיצא אחרי "הציפורים" (היצ'קוק תכנן לצלמו קודם לכן, מיד אחרי "פסיכו", אולם הדבר התעכב והוא צילם את "הציפורים") ושיתוף הפעולה השני והאחרון של הבמאי עם טיפי הדרן. בסרט משחק גם שון קונרי והוא מבוסס על רומן באותו שם. איבן האנטר, שכתב את התסריט ל"הציפורים", כתב את הטיוטה הראשונה גם לסרט זה, אולם פוטר והוחלף על ידי הבמאי בשל חילוקי דעות מקצועיים.

מבט – על פי הביוגרפיה של היצ'קוק, יותר מ-40 פעם אומרות הדמויות ב"הציפורים": "אני רואה" ו"אתה רואה", אמירות שהיצ'קוק עצמו הוסיף לתסריט. כל סצנה מסתיימת בצילום של אחת הדמויות נועצת מבט בחלל. המוטיב בא לידי בידי גם בעיניו המנוקרות של החוואי, תוך רמיזה לארובות העיניים הריקות של אמא-בייטס ב"פסיכו", סרט שבו גם הציפורים המפוחלצות של 'נורמן' "מתבוננות" מכל עבר. המבטים ב"הציפורים" באים לידי ביטוי בהזדמנויות רבות, למשל, בין 'מלאני' שמאוהבת ב'מיץ" ל'אנני', אהובתו הישנה, שבוחנות אחת את השנייה. בריבוי המבטים בסרט יש, אולי, כדי לרמוז על האדם שרוכש ציפורים בכלוב כדי להביט בהן, וכעת מתבונן בחלל כדי לראות האם הציפורים מביטות בו.

ניו יורק – הפרמיירה של "הציפורים" נערכה (כאמור בתחילת הפוסט) ב-28 במארס 1963 בניו יורק. המוזיאון לאומנות מודרנית (MOMA) ערך הקרנה למוזמנים בלבד, כחלק מאירוע רטרוספקטיבה לסרטי הבמאי. בחודש מאי באותה שנה הסרט הוקרן (מחוץ לתחרות) בפסטיבל קאן, בנוכחות היצ'קוק והדרן. לבתי הקולנוע של לונדון הסרט הגיע בספטמבר.

סוזן פלשט (Suzanne Pleshette, 1937-2008) – שחקנית טלוויזיה וקולנוע אמריקאית. שיחקה בסרט את המורה 'אנני הייוורת", שהייתה (ועדיין) מאוהבת ב'מיץ" ובהמשך מתה בהתקפת ציפורים. השחקנית מוכרת, בעיקר לקהל האמריקאי, מתפקידה בשנות ה-70 בקומדיה הטלוויזיונית: "המופע של בוב ניוהרט".

סן פרנסיסקו – עלילת הסרט מתרחשת בבודגה ביי הצפונית לסן פרנסיסקו, אולם מתחילה בחנות חיות בסן פרנסיסקו, שבה 'מלאני' נתקלת ב'מיץ". 'מלאני' היא צעירה בת המעמד הגבוה בעיר, ואביה הוא בעלים של עיתון. הסרט נפתח במראה עירוני של כיכר יוניון בסן פרנסיסקו, כש'מלאני' חוצה את הרחוב וחולפת על פני פרסומת תיירותית לעיר, שמופיע בה גשר הזהב. היצ'קוק אמר שהרעיון שלו לסיום "הציפורים" היה להראות את גשר הזהב מכוסה בציפורים, אולם בסופו של דבר הוא לא עשה זאת. להיצ'קוק הייתה חיבה לאזור סן פרנסיסקו וכחמש שנים קודם לכן, צילם בעיר את "ורטיגו".

סנטה קרוז סנטינל (Santa Cruz Sentinel) – ב-18 באוגוסט 1961 פורסמה ידיעה בעיתון סנטה קרוז סנטינל, על "פלישה" של ציפורים לעיירה במחוז סנטה קרוז. בידיעה נכתב, בין היתר: "תושבים התעוררו בשלוש לפנות בוקר היום על ידי "גשם" של ציפורים שחובטות בדלתות בתיהם… עופות ימיים מתים היו מוטלים ברחובות ובדרכים, עם ערפל השחר… תושבים יצאו לגינה עם פנסים, ואז רצו חזרה לבתיהם לאחר שהציפורים עפו לכיוון האור". מומחה הסביר באותה ידיעה שכפי הנראה הציפורים טעו בדרכן והתבלבלו ולכן פנו לכיוון אורות העיר, וכי מדובר בתופעה נדירה.

על פי אתר האינטרנט של הספריות בסנטה קרוז ועל פי סימוכין נוספים, הבמאי ביקש ממערכת העיתון עותק של הידיעה. ב-21 באוגוסט פורסמה ידיעה נוספת באותו עיתון, לפיה: "מפיק המסתורין ההוליוודי אלפרד היצ'קוק התקשר לסנטינל ביום שבת, לומר שהוא משתמש בידיעה מהעיתון מיום שישי האחרון, כתחקיר למותחן האחרון שלו. היצ'קוק, שברשותו בית בהרים ליד סקוטס ואלי, התקשר מהוליווד בשישי בבוקר וביקש שעותק מהעיתון יישלח אליו. נראה שהיצ'קוק עובד על סרט על פי הנובלה של דפנה דה מוריאה "הציפורים", שבאופן אירוני עוסק בפלישה של מיליוני ציפורים לעיירה קטנה". על פי הביוגרפיה של היצ'קוק, הידיעה הזו מהעיתון הזכירה להיצ'קוק את אותו סיפור קצר של דה מוריאה והעלתה את הרעיון לעשיית הסרט.

עורבים: ע"ע ציפורים.

עיניים: ע"ע מבט.

פסיכו (Psycho, 1960) – הסרט שקדם ל"הציפורים", אולי המוכר (סצנת המקלחת) והרווחי ביותר של הבמאי. גם הוא עמוס במוטיבים של ציפורים (ע"ע) שהיו חביבים על הבמאי. משתתפים בו ג'נט לי, אנתוני פרקינס, ורה מיילס ומרטין בלזם.

פרשנות – ישנן עשרות פרשנויות ל"הציפורים" – האדם מחפש משמעות ונראה שחובבי היצ'קוק ממש חייבים אותה. מה לא נאמר על הסרט: שהוא מסמל את עידן שחרור הנשים בארה"ב בשנות ה-60; את החשש מפצצת אטום; את ההפצצות של הגרמנים על אנגליה במלחמת העולם השנייה; ואת סוף העולם. נכתב שהתקפות הציפורים מבטאות את הקנאה של האם באשה הצעירה שבה חושק בנה; את הכעס של אמא טבע על המין האנושי; נקמה (של הבמאי?) ב'מלאני' הראוותנית; וגם שהסרט הוא בעצם בדיחה על חשבון הצופים, שבתחילתו חושבים שמדובר בסיפור רומנטי.

ציפורים – סמל רצחני חביב על היצ'קוק מתחילת דרכו הקולנועית, ששולב בסרטים רבים שלו והגיע לשיא בסרט "הציפורים". הציפורים בסרטים של היצ'קוק יכולות להיות בעלות כנף מעופפות, מאכל וגם שם של מקום או דמות. כך למשל: ב"לתפוס גנב", קרי גרנט יושב באוטובוס בין היצ'קוק (בהופעת האורח שלו), לבין אשה המחזיקה כלוב ציפורים; ב"ורטיגו", 'מדליין' עונדת סיכה בצורת ציפור וגם שם משפחתה, 'אלסטר' (Elster), הוא סוג של ציפור בגרמנית; ב"פסיכו" יש אזכורי ציפורים אול אובר דה פלייס: החל משם העיר שבה נפתחת העלילה, פיניקס (עוף החול) ועד התחביב של 'נורמן' לפחלץ ציפורים, המשפט שלו ל'מריון': "את אוכלת כמו ציפור", ושם משפחתה של 'מריון' – 'קריין' שפירושו עגורן; ב"פרנזי" מבשלת אשת מפקח המשטרה שליו לארוחת הערב.

"הציפורים" מתחיל בכך ש'מלאני' רוכשת כלוב עם זוג ציפורי אהבה כמתנה לאחות של 'מיץ", ובהמשך מתחילות התקפות הציפורים בעיירה. מרבית הציפורים בסרט היו אמיתיות, בעיקר דרורים, עורבים ושחפים, שכן היצ'קוק התעקש שאלו יהיו ציפורים שנראות ביום-יום ביישובים, ולא עופות טרף או עופות דורסים. השילוב שלהן בעלילה נעשה באמצעות טכניקות אופטיות ושיטות שונות טרום עידן המחשב, למשל: כלאו ציפורים אמיתיות בחדר וצילמו אותן ואז עיבו את התמונה, הכינו ציפורים עשויות עיסת נייר או שילבו ציפורים מכניות וקשרו אותן בחוטים לדמויות או מקומות.

בין היתר, צוות הצילום צילם ציפורים במזבלה של סן פרנסיסקו, לשילוב בסרט, וכן נערכו מארבי לילה ללכידת ציפורים. היו גם מספר ציפורים מאולפות שהונחו לנחות על צוואר הילדים, וכן בובות אצבע בצורת ציפורים. לסרט נשכר מאלף חיות שעבד קודם בסרט "איש הציפורים מאלקטרז" (1962) וכמו כן נכח בזמן הצילומים פקח שווידא שלא מתעללים בציפורים. בסיום ההפקה מרבית הציפורים שוחררו אל מקום המחייה הטבעי שלהן, למעט כמה עשרות עורבים שסירבו לעזוב את האולפן והמשיכו לשהות בסמוך למשרדים של היצ'קוק.

קאמיל פאגליה (Camille Paglia, נ' 1947) – פרופסור למדעי הרוח, מבקרת תרבות וחוקרת פמיניסטית, שכתבה את הספר "הציפורים של היצ'קוק" (תורגם לעברית בהוצאת רסלינג, 2003). מדובר במחקר על הסרט מהיבטיו השונים, שיצא לאור ב-1998, בשיתוף עם המכון הבריטי לקולנוע (BFI), לרגל 35 שנה לסרט.

רוד טיילור (Rod Taylor, נ' 1930) – שחקן קולנוע וטלוויזיה יליד אוסטרליה שעבר לארה"ב. שיחק בסרט את 'מיץ' ברנר' (באחד הספרים נכתב שהשם 'מיץ" מבוסס על הכינוי של הבמאי: היץ'), עורך הדין ש'מלאני' פוגשת בחנות החיות בסן פרנסיסקו ועוקבת אחריו, קודם לדירתו ולאחר מכן לבית אמו בבודגה ביי. שיחק במשך השנים בסרטים וסדרות טלוויזיה, פרש ממשחק, אולם לפני מספר שנים הסכים לחזור לתפקיד אחד, לבקשת הבמאי קוונטין טרנטינו (שאגב, חגג אתמול 50) ולשחק את 'צ'רצ'יל' ב"ממזרים חסרי כבוד" (Inglourious Basterds, 2009).

שחפים – ע"ע ציפורים.

תחנת דלק – אחת הסצנות המפורסמות בסרט, מתחילה בקולות ציפורים ששומעים יושבי המסעדה, בהם 'מלאני', אשר רצים מיד להסתכל מהחלון. הם רואים שחף שתוקף אדם שמתדלק רכב, האדם נופל וכך גם המשאבה שמתוכה זורם הדלק על האספלט. אדם אחר יוצא מרכבו ומצית סיגריה, עד הפיצוץ הבלתי נמנע. סצנת השריפה בתחנת הדלק צולמה במבט-על, לדברי היצ'קוק (בספר "היצ'קוק/טריפו"), כדי להראות את השחפים מתחילים לרדת אל העיר וכדי להראות את הטופוגרפיה של בודגה ביי.

השבוע ימלאו 50 שנה לצאתו לאקרנים של "הציפורים" (The Birds, 1963), שיש מי שמגדיר אותו כסרטו הגדול האחרון של היצ'קוק (אני, אישית, חושבת ש"פרנזי" – סרטו האחד לפני אחרון מ-1972, הוא מעולה).

לרגל חגיגות היובל, הנה אלבום תמונות מטיול קצר, בן חצי יום בלבד, שערכתי יחד עם בני משפחה בעיירה בודגה ביי, בסוף 2004. בבודגה ביי, שנמצאת צפונית לסן פרנסיסקו, מתרחשת עלילת הסרט "הציפורים", וחלקו אף צולם בה (אתרים ונופים בעיירה גם הועתקו לאולפנים). מפאת קוצר הזמן לא עברתי לוקיישן-לוקיישן מהסרט, אבל כן נתקלתי, למשל, בהרבה מאוד ציפורים ( : וגם במסעדת THE TIDES, שמופיעה בסרט בגרסתה הישנה יותר. כיום (לפני תשע שנים לפחות), יש במקום מסעדה וחנויות לתיירים, כולל מכירת מרצ'נדייז על הסרט.


סצנת הר ראשמור ב"מזימות בינלאומיות"

סצנת הר ראשמור מתוך "מזימות בינלאומיות"

ביקורו בישראל של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, השבוע, הביא אותי (שוב) למסקנה שאין נושא שאי אפשר לקשר להיצ'קוק. ואמריקה זה נושא קל מידי. כי היצ'קוק, אחד היוצרים הידועים שנולדו בממלכה הבריטית, הביא למסך הרחב, בשיא יצירתו, דווקא את הנופים המרהיבים של מדינתו המאמצת: ארה"ב. לרגל ביקור הנשיא האמריקאי, קבלו כמה מהנופים/אתרים הללו – מעין מדריך טיולים בארה"ב לחובבי היצ'קוק. לא כולל לינה (במוטל) ונסיעות (ברכבת).

ב-20 באפריל 1955 הושבע אלפרד היצ'קוק כאזרח אמריקאי. הוא היה בן 55 וקצת, וחי כבר 16 שנה בארה"ב. רעייתו, אלמה רוול, קיבלה את האזרחות עשור לפניו – הוא כנראה התלבט, בין אם מסיבות פטריוטיות או אחרות. הוא הגיע לארה"ב לראשונה כשהיה בן 37, כדי לגשש לגבי תעסוקה באחד האולפנים ההוליוודיים ושנתיים לאחר מכן עזב סופית את לונדון ועבר ללוס אנג'לס.

"פגשתי אמריקאים כל הזמן", סיפר היצ'קוק לפרנסואה טריפו (בספר "היצ'קוק/טריפו", הוצאת בבל/האוזן השלישית), על פרק חייו הראשון, בבריטניה, "ידעתי לקרוא את מפת ניו יורק באופן מושלם וידעתי בעל פה את לוחות הזמנים של הרכבות האמריקאיות, כי הזמנתי משם את החוברות האלה בתור תחביב. יכולתי לתאר את ניו יורק, את המיקום של האולמות הגדולים וחנויות הכלבו. כשדיברתי עם אמריקאים הם היו אומרים: "מתי היית שם בפעם האחרונה?", ואני הייתי עונה: "מעולם לא נסעתי לשם". לא רציתי להגיע כתייר, רציתי להגיע כקולנוען. הוליווד לא משכה אותי כמקום. מה שרציתי היה להיכנס לאולפנים ולעבוד שם".

וכך, ארה"ב, למרות שלא הייתה תבנית נוף מולדתו, הפכה לשחקנית משנה בסרטיו הידועים ביותר. כמי שקישר בין העלילה למקום התרחשותה, בין הרגש של הדמויות לסביבה – צפייה בכמה מהסרטים של היצ'קוק, כמוה כטיול ברחבי ארה"ב. "יש לנסות להשתמש בכל האלמנטים המקומיים באופן דרמטי", הסביר היצ'קוק לטריפו, "צריך להשתמש באגמים כדי להטביע אנשים, ובהרי האלפים (אז התייחס לשוויץ, נוף עלילת הגרסה הראשונה של "האיש שידע יותר מידי") – כדי להפיל אנשים לתוך התהומות שביניהם". גם בארה"ב "יפיל" את דמויותיו מ-מונומנטים גבוהים.

"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) הוא סרט מרדף/מסע ברחבי ארה"ב וכולל מספר אתרים מוכרים: ניתן למצוא בו את מלון הפלאזה בשדרה החמישית בניו יורק, על פי אתר האינטרנט של המלון, זו הייתה הופעתו הראשונה של המלון בסרט באורך מלא, כולל צוות צילום שהגיע למקום (לפני כן צולם ואוזכר בקצרה בסרטים אחרים); ישנם גם צילומי בניין האו"ם ותחנת הרכבות גרנד סנטרל בניו יורק, ובהמשך צילומים בשיקגו.

אחת הסצנות המפורסמות של היצ'קוק מסרט זה, ובכלל, היא המרדף בהר ראשמור שבדקוטה הדרומית, שבו חקוקים פניהם של ארבעה נשיאים אמריקאים: ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, תיאודור רוזוולט ואברהם לינקולן (הגם שסצנת המרדף צולמה בתפאורה באולפן, כמובן שלא על פרצופי נשיאי ארה"ב). בשיחה עם טריפו, סיפר היצ'קוק: "כשקרי גרנט נמצא בהר ראשמור, רציתי שהוא יסתתר בתוך הנחיר של לינקולן ואז יתחיל להתעטש. זה היה יכול להיות מצחיק, לא?".

אזור סן פרנסיסקו היה חביב על היצ'קוק, שאף רכש שם בית נופש. הספר: "Footsteps In The Fog: Alfred Hitchcock's San Francisco", מאת ג'ף קרפט ואהרון לוונטל, עוסק בסרטים של היצ'קוק שצולמו באזור זה ("צל של ספק" בסנטה רוזה, "ורטיגו" בסן פרנסיסקו ו"הציפורים" בבודגה ביי), כולל פירוט הלוקיישנים בכל סרט ומה נותר מהם היום.

אני בכניסה לבודגה ביי (2004. אגב, המעיל: ברור שלא פרווה אמיתית. אני נגד! צילום: הדס גוילי)

עלילת "הציפורים" (The Birds, 1963) מתחילה באזור יוניון סקוור בסן פרנסיסקו וממשיכה לעיירה בודגה ביי, שנמצאת במחוז סונומה לחופי האוקיינוס השקט, כ-100 ק"מ צפונית לעיר. אמנם רוב הסרט צולם באולפנים, אולם התבסס על נוף העיירה והמבנים שהיו (וחלקם עדיין) קיימים בה. העובדה שהסרט צולם בה, הפכה את בודגה ביי למוקד תיירותי עם שלל מרצ'נדייז שקשורים לסרט (יש גם הרבה ציפורים שמשקיפות מכל מקום…). באתר האינטרנט של המחוז הוגדרה בודגה ביי כעיירה של "שמש, חולות, גלישה והיצ'קוק". אגב, בסוף השבוע הקרוב, ב-23 במארס, מתוכננות במקום שלוש הקרנות חגיגיות של "הציפורים" לרגל חגיגות היובל לצאת הסרט לאקרנים.

בירת מחוז סונומה שנמצאת כשעת נסיעה צפונית לסן פרנסיסקו, היא העיר סנטה רוזה, שגם הפכה מוקד תיירותי בזכות סרט של היצ'קוק: "צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943). אתרים רבים בעיר שימשו לצילומי החוץ של הסרט המדובר, רובם ככולם שינו את ייעודם 70 שנה אחרי. אתר אחד שעדיין מושך מעריצים אדוקים הוא הבית בשדרות מקדונלנד 904, ששימש לצילומי החוץ של בית 'משפחת ניוטון' בסרט, שבו מתנהל חלק משמעותי מהעלילה.

 

"ורטיגו" הוא אולי הסרט המזוהה ביותר עם סן פרנסיסקו, והעיר שזורה בלוקיישנים מהסרט (או להפך?). כמובן גשר הזהב, אבל גם מקומות כמו רחוב לומברד שבו נמצא ביתו של 'סקוטי' ומיסיון דולורס שבחלקו האחורי נמצא בית קברות עתיק של ראשוני העיר – שבו צולמה סצנה שבה 'סקוטי' עוקב אחרי 'מדליין'. מעריצים יכולים לזהות את האתרים עצמאית, או באמצעות סיור מאורגן. בעיר יש גם מלון בשם "ורטיגו", שלא רק מעוצב כהומאז' לסרט, אלא גם נבנה על חורבות מלון "אמפייר", שבו נמצאת דירתה של 'ג'ודי' בסרט.

סן פרנסיסקו: מיסיון דולורס מ"ורטיגו" (צילום: יסמין גיל)

סן פרנסיסקו: מיסיון דולורס מ"ורטיגו" (צילום: יסמין גיל)

ועוד קצת אמריקה: הפתיחה של "פסיכו" (Psycho, 1960) כוללת צילום פנורמי של פיניקס בירת אריזונה (מרבית צילומי הפנים צולמו באולפן); את "האיש הלא נכון" (הידוע גם בשם "הנאשם" – The Wrong Man, 1956) שמבוסס על סיפור אמיתי, היצ'קוק צילם בלוקיישנים אמיתיים בניו יורק, בהם בשכונת ג'קסון הייטס בקווינס (ברחוב 78 מס' 4024 נמצא ביתו של "מאני בלסטרו" גיבור הסרט, וכן של האדם האמיתי שעליו התבסס הסרט), בכלא העירוני בקווינס ובתחנת רכבת תחתית בשדרה החמישית.

"מי רצח את הארי" (The Trouble with Harry, 1955) צולם בוורמונט; "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) צולם באולפן בלוס אנג'לס, אולם עלילתו ממוקמת בגריניץ' ווילג' בניו יורק; באותה עיר, בדירת גג שמשקיפה על קו הרקיע של מנהטן, מתרחשת עלילת "חבל" (Rope, 1948), הגם שהסרט צולם באולפן; ב"זרים ברכבת" (Strangers on a Train, 1951) יש סצנה שבה 'גיא' רואה את 'ברונו' מרחוק, עומד על מדרגות אנדרטת ג'פרסון בוושינגטון הבירה.

ולסיום: המונומנט הראשון שראו המהגרים שהגיעו לארה"ב באנייה, גם היצ'קוק ומשפחתו הגיעו כך – הוא פסל החירות. ב"חבלן" (Saboteur, 1942) מופיע הפסל בסצנת הסיום, כולל הנפילה המתבקשת מכף היד הימנית אוחזת הלפיד של הפסל.

PicsArt_1363083654186

האם כבר איחלתם לאהוביכם יום אלפרד היצ'קוק שמח? כי היום זה היום! הבוקר גיליתי, במקרה, שה-12 במארס הוא יום אלפרד היצ'קוק הלאומי בארה"ב, מדינה חובבת ימי ביזאר לאומיים. יום שמתמקם לו בנוחות בין 'יום אוהבי חמאת בוטנים', 'יום הפרעת זהות דיסוציאטיבית', 'היום הלאומי לאוכל קפוא', 'יום הצ'יפס הלאומי', 'יום כל דבר שאתה עושה הוא נכון', 'יום אני בשליטה' – ואיך אפשר בלי: 'יום משהו על מקל'.

הרשת דלה במידע על היום הלאומי החשוב הנ"ל, שבו מומלץ לערוך הקרנות חגיגיות של סרטי הבמאי בבתי קולנוע או לצפות בהם במפגשים ביתיים. הערב יוקרן "ורטיגו" בסינמטק חולון, אך אני בספק אם התאריך היה מכוון מטרה. לגביי? אצלי כל יום הוא יום היצ'קוק לאומי. אולי אצפה באחד משלושה סרטים שהבטחתי לעצמי לחזור ולצפות בהם השבוע ("מארני", "כתב זר", "חבלן").

למה 12 במארס? אין לי מושג. זה לא תאריך לידתו או מותו של הבמאי, הוא לא התחתן ביום הזה ולמיטב בדיקתי גם לא נערכה איזו פרמיירה חשובה למי מסרטיו בתאריך המדובר. נראה כאילו ה-13 היה יותר מתאים פה, אבל התאריך נתפס על ידי 'יום התכשיטים'.

מילה (או כ-200) על היצ'קוק וארה"ב:

כמיטב מסורת הדואליות החביבה עליו, היצ'קוק ניהל יחסים כפולים עם בריטניה ועם ארה"ב, בכל אחת מהמדינות הללו חי כ-40 שנה מחייו – 40 הראשונות ו-40 האחרונות. תבנית נוף מולדתו הייתה כמובן בריטית, על כל המשתמע מכך: גינונים, הומור, מבטא – והוא שמר עליהם באדיקות בשנותיו בארה"ב, חזר לצלם סרטים בלונדון, עבד עם שחקנים בריטים ובערוב ימיו (חודשים ספורים לפני מותו) אף קיבל תואר אבירות ממלכת אנגליה. מנגד, הוא הביע את חיבתו לתרבות ולסמלים אמריקאים, בסרטיו: החל מאזכורי מונומנטים כמו פסל החירות, הר ראשמור וגשר הזהב בסן פרנסיסקו, ועד שימוש בסמלים כמו 'העיירה הכל אמריקאית' או המגרש למכירת מכוניות משומשות.

הוא הפך לאזרח אמריקאי, שנים אחרי רעייתו, אולי עוד הוכחה לקושי שלו להחליט אזרח של מי הוא. האמביוולנטיות הייתה קיימת כבר מההיכרות הראשונה שלו עם עולם הקולנוע, אז ראינוע, כשהחל לעבוד באולפן סרטים אמריקאי שפתח סניף בלונדון. בהמשך, סרטיו האנגלים היו במידת מה יותר אמריקאים מאשר אירופים, מה שמשך את תשומת לבם של מפיקים הוליוודים שהביאו אותו לעבוד בארה"ב ולצלם שם את מיטב סרטיו.

ועוד הבחנה בין המדינות, לפני החזרה לחגיגות היום הלאומי: אם קרי גרנט וג'יימס סטיוארט היו שחקניו המועדפים (ויש מי שאמרו שהם ייצגו שני צדדים באישיותו של הבמאי: גרנט – השרמנטי, חביב הנשים, היה הגבר שהיצ' רצה להיות; סטיוארט – המשפחתי, הביתי והמיושב, מי שהיצ' היה), הרי שהם מייצגים, אולי, את יחסי אנגליה/ארה"ב: גרנט, הבריטי שהגיע לארה"ב ושינה את שמו, מול סטיוארט, גיבור המלחמה האמריקאי.

וחזרנו ליום הלאומי: לרגל האירוע, ובהתראה קצרה, ביקשתי מחובבי היצ'קוק לכתוב על הסרט האהוב עליהם של הבמאי. להלן מספר המלצות (עדכונים נוספים בהמשך):

גבריאל היידו, כתב "חדשות הספורט", גבעתיים – "ורטיגו"

כשאני מנסה להתמקד ולחשוב על מבט מיוסר של שחקן כלשהו אני תמיד חוזר לג'יימס סטיוארט בסוף "ורטיגו". זה הרגע בו כל הקריירה המקצוענית של השחקן האדיר הזה באה לידי מיצוי מרבי. היכולת להעביר את כל צער העולם במבט אחד, אל הצופה שבדיוק במקרה נמצא באותו מצב כמוהו – נסער, עצוב, מזועזע.

בעיני זהו אחד הסרטים הגבריים ביותר של היצ'קוק. הוא מגשים בו כמה פנטזיות גבריות נושנות: מעקב אחרי אישה אטרקטיבית, חיזור וכיבוש שלה ולבסוף אולי הפנטזיה שהיצ'קוק הכי אהב – ליצור לעצמך את האישה שאתה רוצה מאל"ף עד ת"ו – כמובן בלונדינית, חתיכה, שאפילו לא יכולה לבחור לעצמה את התסרוקת. ועם זאת, היצ', באמנות, בונה בניגוד מוחלט גם דמות של גבר רגיש, הססן, ממש אנטי גיבור שקשה שלא להבין או לאהוב.

אתה רוצה שהוא יכבוש את ג'ודי/מדליין. אתה רוצה שהיא תשתף איתו פעולה, רק שהפעם זה יסתיים עם הפי אנדינג. אפילו הדמות של מידג' ווד, המזכירה האומללה שלו שעדיין אוהבת אותו, יודעת בסתר לבה השבור שהוא לא נועד לה. לבי תמיד יוצא אליה בסרט הזה.

"ורטיגו", כמו שניתן היה לצפות מסרט בעל שם כזה, מוציא אותך מהצפייה בו מטולטל, סוער ובעל תחושה חזקה של חוסר אוריינטציה, אבל בעיקר עם המון שאלות. האם זהו סרט על אהבה נכזבת? איך זה שההתגברות על פחד משתק הופכת תוך שנייה לאנקדוטה לא חשובה? האם היצ'קוק היה צריך או יכול להשאיר את הדמות של מדליין/ג'ודי בחיים? האם "סקוטי" המאוכזב יקפוץ אחריה אחרי שכבר אין לדמות שלו לאן ללכת? ככל הנראה מדובר בסיום הסרט הכי שלם ומדויק שנעשה, אבל בו במקביל הוא משאיר אותך עם תהיה קיומית- כמו שרק סרט מושלם יכול לעשות לך. כמו החיים.

*

יאיר כהן, פתח תקווה – "חלון אחורי"

"חלון אחורי" היה אחד מסרטי היצ'קוק הראשונים שראיתי, והסרט הראשון שלו שממש נשאבתי לתוכו. בעיני היצ'קוק הצליח להפוך את הסרט מסיפור על בחור משועמם, לסיפור מתח שכל הדמויות נכנסות לתוכו. הסצנות האחרונות שבהן, דה פקטו, נחשף הרוצח – הן מהמותחות ביותר בתולדות הקולנוע. השחקנים (ג'יימס) סטיוארט, (גרייס) קלי ו(תלמה) ריטר ביצעו הופעה מעולה.

*

חגית מנדס, בלוגרית יין, תל אביב – "מזימות בינלאומיות"

"מזימות בינלאומיות" – האהוב עליי ביותר, בכיכובו של קרי גרנט (שהוא גם אחד השחקנים האהובים עליי ביותר). זו קומדיית מתח שמפגינה את כשרונו של היצ'קוק גם בבניית מצבים קומיים ולא רק במתח, אימה ופחד אלוהים… הסרט שזור בסיטואציות שאותי מצחיקות מאוד גם בצפיות חוזרות, והוא לדעתי, כמו לדעת רבים, אחד הטובים בז'אנר שלו בתולדות הקולנוע.

*

אני (יסמין גיל, רמת גן) – "צל של ספק"

אין לי תשובה אחת ברורה לשאלה מה הסרט של היצ'קוק שאני הכי אוהבת. ניתן לנחש שאני חובבת את רוב סרטיו (לא ראיתי את כולם), זה גם תלוי ביום ששואלים אותי. אבל יש לי חיבה מיוחדת ל"צל של ספק" המעולה.

זה סיפור אמריקאי קלאסי, עטוף בתסריט עמוס ניואנסים, מעין "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" של הפרברים האמריקאים. אבל הסיבה העיקרית, מבחינתי, היא ג'וזף קוטן. מדובר בשחקן שכתבתי עליו כאן בעבר לא מעט, שלטעמי זכה בפחות קרדיט ממה שהגיע לו בדפי ההיסטוריה ההוליוודית. הדמות שלו בסרט ממגנטת ומפחידה בו זמנית, בית ספר ליצירת דמות שלילית שתעורר אמפתיה מוחלטת בקרב הצופים. רוצח סדרתי שהוא גם דוד ואח אוהב ואהוב, שמנהל יחסים מעט מוזרים, על גבול הרומנטיים, עם אחייניתו (!?). סרט מצוין ומומלץ והבחירה שלי לאי בודד וכל הדברים האלה.

 

 

"מעולם לא אכלתי ביצה בחיי", אמר היצ'קוק. "באמת, מעולם?", שאלתי. "אפילו לא אחת", אמר, "אני מניח שיש ביצים בכמה מהדברים שאני אוכל, אבל לא אוכל להתמודד מול ביצה 'ערומה'". "מה לגבי סוגים אחרים של ביצים, כמו קוויאר?", שאלתי. "מבחינתי זה לא סוג אחר של ביצה. למרות שכפי שאתה מתאר… זו ביצה". "האם אנין טעם שמעולם לא טעם ביצה, הוא אנין טעם מושלם?", שאלתי. "מעולם לא טענתי שאני אנין טעם", אמר היצ', "אני חושב שתגלה שרוב התיאורים האקזוטיים שאנו משיגים הם בדרך כלל לא נכונים, ותמיד מגיעים ממקורות רחוקים".

השיחה הזו התקיימה ב-1942 במסעדת "מייק רומנוף" (שפעלה בשנים 1941-1962) ב-בברלי הילס. היצ'קוק הזמין סטייק. ג'וזף קוטן, שזה אך נבחר לשחק בסרטו הבא של הבמאי, 'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943), הזמין אומלט. האומלט היה הטריגר לנושא השיחה: ביצים. קוטן כתב עליה בספרו האוטוביוגרפי: "Vanity Will Get You Somewhere".

על חיבתו של היצ'קוק לאוכל ניתן להבין ממראו. בספר הביוגרפי "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מתאר הכותב, דונלד ספוטו, את הראיון העיתונאי הרשמי הראשון שהעניק היצ'קוק בארה"ב, ב-1937, במסעדת 'מועדון 21' (21 Club) בניו יורק, לעיתונאי אלן. ה. סמית, שהצטרף לארוחה: "היצ'קוק אמר לסמית שאמריקה מפורסמת באומצות ובגלידה שלה ולכן הוא מקפיד ליהנות משניהם. הוא הודה שהוא מזמין לארוחת בוקר גלידת וניל ועליה מעט ברנדי, וסיפר שבכל ארוחת צהריים וארוחת ערב התפריט אחד הוא: מנה כפולה של אומצה דשנה. סמית חשב שהיצ'קוק מגזים, אבל בסוף הארוחה, כשהזמינו כולם קפה, הדהים היצ'קוק את העיתונאי והזמין עוד מנת אומצה, שתוגש לאחר פרפרת הגלידה. אחרי האומצה השנייה אכל עוד מנת גלידה, וכשקרא למלצר, חשבו הנוכחים שעכשיו ילכו סוף סוף, אבל היצ'קוק הזמין אומצה שלישית, והפעם, כדי שלא לעכב את בני לווייתו, ביקש שתוגש לו הגלידה עם הסטייק".

"אני מוצא סיפוק באכילה. זה תהליך נפשי ולא גופני דווקא", צוטט לאחר מכן הבמאי בכתבתו של סמית, כך על פי הכתוב בביוגרפיה, "יש שני סוגי אכילה – אכילה כדי להתקיים ואכילה לשם הנאה. אני נהנה מן הציפייה לאוכל טוב, לא פחות משאני נהנה מן הציפייה ליציאה לחופשה או להצגה טובה". אלא שכשהיצ'קוק קרא את הציטוט בעיתון, הוא הצטער עליו, כך על פי הכתוב, שכן מאותו זמן הפכו הרגלי האכילה שלו לחומר שמשביע עיתונאים.

בהתאם לחיים האמיתיים, אוכל היווה מוטיב מרכזי גם בסרטים של היצ'קוק. הרבה יותר מכפי שניתן לצפות מאדם שהבסיס הקולינרי שלו התגבש באנגליה, מכל המדינות בעולם. ומכוון שאוכל הולך טוב עם חגיגות, החלטתי שזה יהיה נושא הפוסט לציון שנה ראשונה לבלוג "היצ'קוקולוגית". בתיאבון.

אמנויות שונות התעסקו באוכל לאורך ההיסטוריה. כתבו עליו, ציירו אותו, צילמו אותו. כמוצר צריכה קיומי, בסיסי, הוא מסמל חיים, מוות, מין, מעמד, משפחה. החל מהתפוחים של סזאן, הבולבוסים של ואן גוך וקופסאות המרק של אנדי וורהול, ועד ה"תשאיר את האקדח, קח את הקנולי" והתפוזים-שלפני-המוות ב"הסנדק" (הגם שקופולה טען שזה מוטיב מקרי) ואין ספור סרטים על שפים ו/או על מסעדות.

אצל היצ'קוק זה לא המוטיב המוכר ביותר (ע"ע בלונדיניות, מראות, משטרה, מדרגות וכו') ובהתאם לא המקושר מידית עם סרטיו. אבל הוא קיים לאורך כל הדרך. בנאומו בזמן קבלת פרס מפעל חיים של המכון האמריקאי לקולנוע, ב-1979, אמר היצ'קוק: "אדם לא חי רק בשביל רצח. הוא זקוק לחיבה, הכרה, עידוד, ומידי פעם ארוחה דשנה".

היצ'קוק השתמש באוכל כסמל, לעתים קומי, להצביע על התנהגות או על מצב מחשבתי של הדמויות. ב'אנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק', נכתב: "בהתחשב בחיבה של היצ'קוק לאוכל ושתייה – הוא היה ידוע בארוחות השופעות שלו, שלוו באופן קבוע ביין ולעתים קרובות שלחו אותו לתנומת צהריים – זה לא מפתיע שלאכילה ולשתייה, פעילות אנושית חיונית ואירוע למפגשים חברתיים על המסך ומחוצה לו, יש חשיבות מיוחדת בסרטיו. מה שמפתיע זה הנוכחות השלילית המוחצת שיש לו. גם כשהארוחה מושלמת, כמו ארוחת הצהריים מ"21" (אותה מסעדה מהראיון הראשון שלו בארה"ב) ש"ליסה" (גרייס קלי) הביאה לדירה של "ג'פריס" (ג'יימס סטיוארט) ב'חלון אחורי' (Rear Window, 1954), כדי לחגוג מה שהם מאמינים כשבוע האחרון לפני הורדת הגבס מרגלו של "ג'פריס" – זה מושלם מידי ומסמל את אי ההסכמות שלהם לאורך הדרך לגבי סגנון חיים משותף".

ארוחות משפחתיות, כמו זו של "צ'ארלי ניוטון" (תרזה רייט) ב'צל של ספק' או כמו של "אריקה" (נובה פילבים) ב'צעירים ותמימים' (Young and Innocent, 1937) – מתוארות כחוויה קשה בגלל רגשי האשמה של אותן דמויות על המידע שהן חייבות להסתיר משאר המשפחה. ארוחות מהוות מפגש מנחם שהופך לעתים לדיון או ויכוח, כפי ש"הדוד צ'ארלי" (ג'וזף קוטן), רוצח האלמנות ב'צל של ספק', מתבטא בכעס נגד האלמנות חסרות המשמעות בעיניו.

אוכל מסמל גם מוות: ב'חבל' (Rope, 1948) ארוחת הבופה מוגשת על תיבה שבתוכה שוכבת גופה, בעיצומו של מפגש חברתי – סמל לקניבליזם. על "פיליפ" (פארלי גריינג'ר), מי שלפני שעה קלה חנק למוות, יחד עם חברו, את האדם ששוכב בתיבה, מסופר כי חנק בילדותו תרנגול. כמובן שבארוחה מוגש עוף, מנה שחוזרת על עצמה בסרטים של היצ'קוק, חובב ציפורים על שלל צורותיהן.

ב'סחיטה' (Blackmail, 1929) "אליס" (אנני אונדרה) דוקרת את הצייר שמנסה לאנוס אותה, בין שתי ארוחות: האחת, ארוחת ערב עם החבר שלה, "פרנק" (ג'ון לונגדן) לפני שהיא פוגשת את הצייר. והשנייה, ארוחת בוקר עם הוריה שמופרעת על ידי הערת השכן על הסכין שהרגה אמש את הצייר; ב'זרים ברכבת' (Strangers on a Train, 1951), בזמן ארוחה קלה ברכבת, "ברונו" (רוברט ווקר) מציג בפני "גיא" (פארלי גריינג'ר) את תכניתו לרצח המושלם.

ב'האיש שידע יותר מידי' (The Man Who Knew Too Much, 1956), 'בן מק'קנה' (ג'יימס סטיוארט) ורעייתו 'ג'ו' (דוריס דיי), אוכלים ארוחה מרוקאית מסורתית עם בני הזוג 'דרייטונס", המרגלים האמיתיים שנחשד שהם (בני הזוג מק'קנה) – הם.

הארוחות ב'רבקה' (Rebecca, 1940) מדגישות את הזרות ואת ההיעדרות של "רבקה", רעייתו של "מקס דה ווינטר" – מבעלה ומהעולם. לקראת סוף הסרט, "ג'ק פאבל" (ג'ורג' סנדרס) מעלה את הצעת הסחיטה המנומסת שלו, על ידי לקיחת "פולקע" מסל הפיקניק במכונית של בני הזוג דה ווינטר, כרסומו, וזריקת העצם מהחלון; ב'ורטיגו' (Vertigo, 1958) ישנה הסצנה במסעדת "ארני'ס" (Ernie's – נסגרה ב-1996 לאחר 54 שנה. הסצנה צולמה באולפן ששחזר במדויק את עיצוב המסעדה מסן פרנסיסקו), שבה "גאווין אלסטר" (טום הלמור) מזמין את "סקוטי" (ג'יימס סטיוארט) שיראה את רעייתו 'מדליין' (קים נובאק), אחריה התבקש לעקוב. בהמשך יש סצנה נוספת במסעדה הזו, שתיהן נועדו להדגיש את הריחוק בין "סקוטי" ל"מדליין".

אוכל מקושר אצל היצ'קוק, כמובן למין, גם בכפלי משמעויות: כך למשל, כש"פרנסיס" (גרייס קלי) שואלת את "ג'ון רובי" (קרי גרנט) ב'לתפוס גנב' (To Catch a Thief, 1955), במהלך ארוחה, אם הוא מעדיף רגל או חזה (של עוף); ב'מזימות בינלאומיות' (North by Northwest, 1959), "איב" (איב מארי סיינט) אומרת ל"רוג'ר ת'ורנהיל" (קרי גרנט), רגע אחרי שהזמינה אותו לתא השינה שלה ברכבת לאחר הפגישה ה"מקרית" בתא האוכל: "במקומך לא הייתי מזמינה קינוח". והוא בתגובה עונה לה: "הבנתי את המסר".

גם ב'הנודעת' (Notorious, 1946) היצ'קוק מערבב בין תשוקות במהלך סצנת הנשיקה הארוכה (עם הפסקות נשימה. בשם הצנזורה) בין "אליסה הוברמן" (אינגריד ברגמן) ל"דוולין" (קרי גרנט): "שלוש דקות שבהן גרנט וברגמן מכרסמים זה את שפתיו ואוזניו וצווארו של זה, בעודם משוחחים על ארוחת ערב", כך על פי הביוגרפיה על הבמאי. אגב, בסרט הזה דווקא מוטיב השתייה (בקבוקי יין עם אורניום) תופס מקום מרכזי, כמו בהרבה סרטים אחרים של היצ'קוק (החל מכוס החלב ב'חשד' ועד הבירה, הברנדי והמרגריטה ב'פרנזי'), אולם הנושא יחכה לפוסט נפרד.

נחזור לאוכל: 'פסיכו' (Psycho, 1960) הוא הסרט הראשון של היצ'קוק שכבר קישר בצורה מפורשת את התיאבון לאוכל ולמין. זה אמצע היום וארוחת צהריים היא הסיבה הרשמית ליציאתה של "מריון" (ג'נט לי) מהעבודה, אולם פגישתה עם "סם" (ג'ון גאבין) בחדר המלון נועדה למטרה אחרת לגמרי – כך מבהיר לנו הבמאי מיד בהתחלה.

מאוחר יותר, כש"מריון" מגיעה למוטל הנידח, בעל המקום, "נורמן" (אנתוני פרקינס), מזמין אותה לארוחה קלה בביתו: "רק סנדוויצ'ים וחלב". אלא שכשהוא עולה לבית היא שומעת מרחוק את אמו אומרת לו: "אני לא ארשה שתביא נערות צעירות זרות לארוחה. ואחרי הארוחה? מוזיקה? לחישות? תגיד לה שהיא לא תשביע את רעבונה באוכל שלי… או בבני".

אבל השיא בכל הקשור לאוכל בכלל, ולאוכל, מין ואלימות בפרט, מגיע ב'פרנזי' (Frenzy, 1972), סרטו האחד לפני אחרון של היצ'קוק – שהחזיר אותו לצלם בעיר הולדתו, לונדון, ואשר עלילתו מתרחשת ברובה בקובנט גארדן: "הוא התעקש להשתמש כבאתר צילומים בשוק המזון של קובנט גארדן לפני הריסתו, בעודו נראה כפי שהיה בימי ילדותו, כשהיה הולך לשם עם אביו [שהיה בעל מכולת]", נכתב בביוגרפיה על הבמאי.

"מחוץ לבמת הצילומים היה האוכל נושא השיחה היחיד שעניין אותו", סיפרה השחקנית אנה מאסי, באותו ספר, "לאחר מכן הבנתי שזה נושא הולם בהחלט, שכן הסרט שעשינו היה גדוש מאכלים. היצ'קוק סיפר לכל מי שהיה מוכן להאזין על ימי ילדותו בלונדון הישנה, על העגבניות המרוקאיות שאפשר היה לקנות בקובנט גארדן ב-1901 וגם עכשיו, ב-1971, על פרי ההדר מישראל (שאגב, מוזכר בסרט עצמו כשהרוצח – סוחר פירות – מספר איך היה רוצה לנסוע ל-יפו "מקור הפירות"), הענבים מספרד והירקות מקליפורניה".

"היצ'קוק דיבר על מאכלים ועל מתכונים ומסעדות בכל העולם כמו גבר המספר על אהבותיו; ולכל מי שידע כיצד התנהלו חייו באמריקה היה ברור שהמזון ב'פרנזי' הוא בגדר אובססיה. הוא התרגש מענייני אוכל יותר משהתרגש מכל דבר אחר, ויחסו לאוכל היה כמעט מיני", נכתב עוד באותה ביוגרפיה.

ואכן, 'פרנזי' גדוש באוכל, ברובו ירקות ופירות, משל מדובר היה בסרט איטלקי או צרפתי או כזה שמתרחש במדינה שבה האוכל הוא סממן תרבותי. האוכל בסרט מתקשר בדרך כלל לאלימות מינית: למשל, כששני גברים נכנסים לפאב מקומי ודנים ברוצח התורן שהפך לשיחת היום בעיר, הם עושים זאת תוך כדי הזמנת פשטידת רועים ובירה; הרוצח בסרט, "בוב ראסק" (בארי פוסטר), כאמור סוחר פירות בשוק, מגיע למשרדה של "ברנדה בלייני" (ברברה לי האנט) שאוכלת באותו זמן ארוחת צהריים. לרוע מזלה, גם מזכירתה יצאה באותה שעה לארוחת צהריים, מה שמאפשר ל"ראסק" לאנוס ולרצוח אותה, ובין לבין לנגוס בתפוח.

כש"המפקח אוקספורד" (אלק מקאואן) מהסקוטלנד יארד, יושב במשרדו בפתחה של החקירה, הוא עושה זאת תוך כדי אכילת ארוחת הבוקר שלו שמורכבת מביצי עין ונקניקיות. הוא מאפיין את דמותו של הרוצח ("שונא נשים, אימפוטנט, סדיסט") שטרם נתפס, תוך שהוא מספר לעמיתו על כך שרעייתו החלה בימים אלה ללמוד בקורס בישול (כנראה בסגנון המטבח הצרפתי).

לקורס הבישול הזה משמעות בהמשך, בשתי סצנות ארוחה בביתו של המפקח, שבהן הוא דן עם אשתו על החקירה וזו מספקת לו נקודות מבט חדשות על העניין. ארוחה אחת כוללת מרק דגים בעל מרכיבים משונים (שהמפקח יורק בחזרה לסיר, כשאשתו לא רואה) ו"ציפור צלויה", כהגדרת האשה – שליו בענבים. "עלינו למצוא אותו [את הרוצח] לפני שהרעב יציק לו שוב", הוא אומר לאשתו.

בארוחה הבאה, שנערכת לאחר שהרוצח נתפס ונאסר, הוא שואל את אשתו: "מה החוש שלך אומר לך שאני רוצה לאכול?", והיא עונה לו: "סטייק ותפוחי אדמה". אלא שלמרות רצונו במנה פשוטה, האשה מממשיכה להפגין יצירתיות מלימודי הבישול ומגישה לו רגל של חזיר בנוסח קאן ברוטב מעיים. גם כאן נרשמת בחילה מצדו של הבעל-המפקח (האם זו ביקורת סמויה במלחמת התרבויות בין אנגליה לצרפת?). היא גם משכנעת את בעלה שהרוצח שנאסר אינו האדם הנכון וכי יש להוציאו מבית הסוהר: "האם הוא יקבל משהו [בשל הטעות בזיהוי]?", היא שואלת. "רק קצת כסף", הוא עונה. "אז תזמין אותו לארוחה. אני אכין ברווז ברוטב דובדבנים".

ואגב, רצונו של המפקח בארוחה לא מתוחכמת שמורכבת מסטייק ותפוחי אדמה, אינה מקרית. אם הזכרתי בתחילה את חיבתו של היצ'קוק לאומצה, הרי שהייתה לו אהבה קולינרית נוספת: תפוחי אדמה. בביוגרפיה על היצ'קוק נכתב שבילדותו זה היה מזונה העיקרי של משפחתו ושל תושבי שכונתו, לייטונסטון, בני מעמד הביניים, מכוון שהיה ירק זול, משביע ומזין. "כל מי שסעד על שולחנו של אלפרד היצ'קוק ידע שבכל ארוחה (חוץ מאשר בתקופות שבהן שמר על דיאטה חמורה במיוחד) יוגשו תפוחי אדמה. הם הוגשו מבושלים, אפויים, ובשנים האחרונות, כשלקה בשיניו – גם מעוכים".

היצ'קוק ביטא את חיבתו לאותו ירק משעמם, אך טעים, באחת הסצנות הזכורות ביותר מסרטיו, ב'פרנזי': הרוצח "ראסק", שמתגורר בקובנט גארדן שהיה כאמור שוק שוקק בזמנו, מחביא את גופת האשה שרצח בשק תפוחי אדמה ומעמיסה על משאית. אלא שהוא מגלה שסיכת הדש שלו בעלת ראשי התיבות של שמו, נעלמה – ונותרה בידה של הנרצחת. הוא מיד עולה על המשאית, שמתחילה בנסיעה, ומבלה דקות ארוכות בין שקי תפוחי אדמה בניסיון למצוא את הסיכה. בהמשך, אבק תפוחי האדמה שניגב מעל בגדיו בפונדק דרכים, יהיה הרמז שיסגיר אותו.

***
ואחרי כל כך הרבה אוכל, מתבקשת גם דיאטה. היצ'קוק, כידוע, הופיע קצרות כמעט בכל סרטיו. אלא שב'סירת הצלה' (Lifeboat, 1944) הוא נתקל בבעיה, שכן העלילה מתרחשת בלב ים: "בדרך כלל אני משחק עובר אורח, אבל איך אפשר להמציא עובר אורח באוקיינוס?", הסביר היצ'קוק לבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו": "באותה תקופה שמרתי על דיאטה חמורה מאוד והתקדמתי לאיטי לעבר המטרה, שהייתה להוריד 50 ק"ג ולרדת מ-150 ל-100 ק"ג. החלטתי להנציח את הרזייתי ובמקביל גם להשיג את מטרתי, בכך שאדגמן לתמונות 'לפני' ו'אחרי' של טיפול הרזיה". ואכן, הופעת האורח שלו באותו סרט היא פרסומת לדיאטה שמופיעה בעיתון שאוחזת אחת הדמויות.

היצ'קוק מופיע ב'סירת הצלה'

 

קודם היה ה-סרט. אחר כך שלושה סרטי המשך; פיילוט כושל לסדרה, שהפך לסרט טלוויזיה; סרט שהוא העתק של המקור; וסרט נוסף שמתרחש על רקע צילומי הסרט המקורי; ועכשיו יש סדרת טלוויזיה. כי איכשהו האובססיה של יוצרים ושל הקהל בכל הקשור ל"פסיכו", נמשכת כבר למעלה מחמישה עשורים.

ביום שני, 18 במרץ 2013, ישודר בארה"ב פרק הפתיחה בן השעה של סדרת הטלוויזיה "בייטס מוטל" (Bates Motel). מדובר בהפקה של Universal Television (בעלת הזכויות על הסרט המקורי) ושל רשת הכבלים האמריקאית A&E, בראשות המפיקים הבכירים קרלטון קיוז (Carlton Cuse), שהפיק את הסדרה "אבודים" (Lost) וקרי הרין (Kerry Ehrin), שהפיקה וכתבה את הסדרה "אורות ליל שישי".

על פי אתר האינטרנט של רשת A&E, עלילת הסדרה "בייטס מוטל" מהווה "פריקוול עכשווי" לעלילת הסרט "פסיכו" מ-1960, ו"מבטיחה לספק לצופים תיאור אינטימי והסבר על נפשו של 'נורמן בייטס', באמצעות שנות נעוריו. למעריצים תהיה גישה לסיפור הרקע האפלולי והמעוות והם ילמדו עד כמה [היו] מורכבים היחסים שלו עם אמו, 'נורמה', ועד כמה היא סייעה לעצב את הרוצח הסדרתי המפורסם ביותר בכל הזמנים".

העלילה מתרחשת בעיירה, כנראה הדמיונית, White Town Bay, אליה עוברים 'נורמה' ובנה בן ה-17, 'נורמן בייטס' (הנבל השני הכי גדול בתולדות הקולנוע אחרי 'חניבעל לקטר', על פי רשימת המכון האמריקאי לקולנוע). על פי "ביוגרפיית הדמות" באתר האינטרנט של רשת הטלוויזיה, 'נורמה לואיז בייטס' היא אמו "האינטליגנטית, היפה, המורכבת וההפכפכה של 'נורמן בייטס'. אם חד הורית, מורכבת רגשית ומסורה לחלוטין לבנה, אשר באופן תמידי נעה בין הצרכים שלה והמטען הקשה שהיא נושאת עמה, בשעה שהיא מנסה ליצור בית חדש, בעיירה חדשה, עבורה ועבור 'נורמן'".

את 'נורמה", דמות שכידוע לא גולמה פיזית על ידי שחקנית בסרט המקורי, אבל בהחלט הניעה את העלילה – משחקת בסדרת הטלוויזיה השחקנית ורה פרמיגה (Vera Farmiga), שהייתה מועמדת לאוסקר כשחקנית משנה על תפקידה בסרט "תלוי באוויר" (Up in the Air) לצד ג'ורג' קלוני. את 'נורמן' הצעיר, שדמותו מוגדרת כ"חכם, משעשע, נאה ולעתים ביישן, עם קשר חזק לאמו" – משחק פרדי (אלפרד) היימור (Freddie Highmore), יליד בריטניה בן 21, שהחל לשחק בגיל שבע. הוא שיחק, בין היתר, ב"צ'ארלי בממלכת השוקולד" (Charlie and the Chocolate Factory) וב"למצוא את ארץ לעולם לא" (Finding Neverland ), בשניהם לצד ג'וני דפ.

הרשת שחררה מספר טריילרים ותמונות סטילס מהסדרה החדשה, אולם עלילתה עדיין מסתורית למדי. במידת מה ניתן ללמוד עליה מדמויות המשנה, כפי שמוצגות באתר האינטרנט של רשת A&E. כך למשל, יש דמות בשם 'דילן מסט' שהוא הבן של 'נורמה' מנישואיה הראשונים, אחיו למחצה של 'נורמן'; 'ברדלי מרטין' היא נערה בת 17, "יפה, פופולרית, שמתחברת עם 'נורמן' מתוך אדיבות, אולם בסופו של דבר מופתעת למצוא את עצמה נסחפת עמו בדרכים אחרות ואפלות יותר"; ואילו 'אמה דקודי', גם כן בת גילו של 'נורמן', היא "חולת סיסטיק פיברוזיס, מוזרה ויפה, שמאוהבת ב'נורמן' ומופיעה תמיד בביתו". 'נורמן' מצדו, נראה שמאוהב ב"לו-רק-היית-קצת-פחות"-המורה-שלו-לאמנות, 'מיס ווטסון'.

יש גם את שריף העיירה 'אלכס רומרו', ש"הופך להיות מעורב בחייה של 'נורמה', לאחר תקרית מצערת במוטל", על פי תיאור דמותו באתר האינטרנט של הרשת. הסגן שלו, 'זאק שלבי', "נמשך ל'נורמה' ומבקש להיות חלק מחייה ולדאוג לה".

כאמור, הסדרה תשודר בחודש הבא בטלוויזיה האמריקאית, ובהתאם למידת הצלחתה תמשיך לעונה נוספת או תרד מהמסך לאחר מספר פרקים בלבד. מחד, מדובר בדרמת מתח ואימה אפלולית עם אספקט הרוצח הסדרתי האהוב על הקהל האמריקאי (ובכלל). העובדה ש'נורמן' וחבריו בני 17, גם תקרוץ לקהל בני הנוער הנחשב. מאידך, עד כה כל נגיעה של סרט או סדרת המשך ב"פסיכו" האייקוני, נגמרה בכישלון, כך שמעניין יהיה לראות מה יעלה בגורל הסדרה והאם התסריט יהיה מספיק חזק בכדי לצלוח את אב הטיפוס המאיים.

***

פסיכו-ליין
1960 – "פסיכו" (Psycho) יוצא לאקרנים. הסרט ה-47 מתוך 53 של היצ'קוק.
1983 – "פסיכו 2" – בבימוי ריצ'רד פרנקלין ובכיכוב אנתוני פרקינס ו-ורה מיילס ('נורמן בייטס' ו'לילה' מהסרט המקורי). העלילה: לאחר 22 שנים של הסתכלות פסיכיאטרית 'נורמן' מבקש לחזור לחיים רגילים.
1986 – "פסיכו 3" – 'נורמן' ממשיך לנהל את המוטל, מתאהב בנזירה שמגיעה למקום, עד שעיתונאי חטטן שחוקר את עברו מביא לסדרת רציחות. פרקינס ביים ושיחק.
1987 – "מוטל בייטס" (Bates Motel) – פיילוט כושל לסדרת טלוויזיה שהפכה לסרט טלוויזיה. אדם מעורער בנפשו שהיה חברו לחדר של 'נורמן' בבית החולים לחולי נפש, יורש לאחר מותו של 'נורמן' את המוטל ומנסה להפכו לעסק מכובד.
1989 – "פסיכו 4: ההתחלה" – מייק גריס ביים סרט טלוויזיה, שהיה אחד מסרטיו האחרונים של אנתוני פרקינס, ששב לגלם את 'נורמן'. הפעם 'נורמן' שוב משתחרר מבית חולים פסיכיאטרי, נשוי לאחות צעירה ומצפה לילד, אך חושש שהילד יירש את בעיותיו הנפשיות.
1998 – הבמאי גאס ואן סנט משחזר את הסרט המקורי, כמעט "אחד לאחד".
2012 – הסרט "היצ'קוק" מתאר את מערכת היחסים בין היצ'קוק לרעייתו אלמה רוול, על רקע צילומי "פסיכו".

בשבועיים האחרונים התפרסמו הרבה ביקורות על הסרט "היצ'קוק", שיצא לאקרנים בסוף השבוע בישראל. נידלס טו סיי, אף מבקר/בלוגר/חובב קולנוע מקומי לא נפל מהכיסא, בדומה לאופן שבו התקבל הסרט גם בארה"ב.

אז נכון שהציפיות מסרט שקשור לשמות "היצ'קוק" ו/או "פסיכו" גדולות מלכתחילה, כך שנקודת ההתחלה שלו כבר הייתה בעייתית. אבל אולי הסרט אכן ממוצע לחלוטין, הוליוודי ונוסחתי, שיכול היה להיות הרבה יותר טוב בהתחשב בנושא שבו עסק. למה לעזאזל סקורסזה לא נדרש לטפל בו, כבמאי מנוסה שהוא גם היסטוריון קולנוע?

ואולי חובבי היצ'קוק "נדבקו" במה שאפיין את הבמאי עצמו: חוסר שביעות רצון תמידי.

להלן חלק מהביקורות שהתפרסמו, כולל זאת שלי שהתפרסמה כביקורת-אורח באתר mako ועכשיו כשאני קוראת אותה היא נראית לי כמו ביקורת של מישהי שלא מסוגלת לכתוב משהו רע על היצ'קוק. הבמאי. לא הסרט.

* איפה היצ'קוק כשצריך אותו – אורי קליין / הארץ

* הגאון והבלונדינית: "היצ'קוק" הוא מחווה לאמן מרתק – יסמין גיל / mako

* "היצ'קוק": פסיכו-אנליזה של אגדת קולנוע – שמוליק דובדבני / ynet

* "היצ'קוק": חמוד, שטחי ועושה עוול לבמאי גאון – אדוה לנציאנו / עכבר העיר

* "היצ'קוק": המון הבטחות, מעט התרחשות – דורון פישלר /וואלה

* דיוקנו של גאון: על הסרט "היצ'קוק" – מור קומפני / נענע

* היצ'קוק היה אוהב את זה – שי שגב / מגפון

* "היצ'קוק" הוא בידור כליל וכיפי / אתר "אנשי הספר"

* היצ'קוק – הצצה נדירה לחייהם של אמן המתח ואשתו – איריס לקנר / אתר i women

 

פרט הטריוויה הקולנועי הלעוס ביותר הוא שהיצ'קוק מעולם לא זכה בפסלון המוזהב של האקדמיה האמריקאית לקולנוע – האוסקר. לא בקטגוריית הבימוי, לא בהפקה, בקושי רב בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. כל כך בקושי, שרק סרט אחד שלו, "רבקה" (1940 ,Rebecca) זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אולם כמקובל בקטגוריה זו הפסלון הוענק אחר כבוד למפיק – דיוויד. או. סלזניק (1902-1965), שזכה בו גם בשנה שלפני על "חלף עם הרוח".

טקס האוסקר ה-13 נערך ב-27 בפברואר 1941, במלון בילטמור בלוס אנג'לס, בהנחיית בוב הופ. זה היה הטקס הראשון שבו השתמשו במעטפות חתומות, על מנת לשמור את שמות הזוכים כהפתעה. "רבקה", הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים בארה"ב (והסרט ה-24 מתוך 53 שלו) היה מועמד ליותר פרסי אוסקר מכל סרט אחר של הבמאי – 11 – אך זכה בסופו של דבר רק בשניים: פרס הסרט הטוב ביותר ופרס על צילום בשחור-לבן.

מולו, בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, התמודדו סרטים כמו "סיפור פילדלפיה" (The Philadelphia Story), "הדיקטטור הגדול" (The Great Dictator), ו"ענבי זעם" (The Grapes of Wrath) וגם סרט נוסף של היצ'קוק, "כתב זר" (1940 ,Foreign Correspondent), שהיה מועמד באותו טקס לשישה פרסים בסך הכל, אך לא זכה באף אחד מהם.

לורנס אוליבייה (1907-1989), ששיחק את "מקסים דה ווינטר" ב"רבקה", היה מועמד בקטגוריית השחקן הטוב ביותר, אולם הפסיד לג'יימס סטיוארט ב"סיפור פילדלפיה". ג'ואן פונטיין (נ' 1917), ששיחקה את "גברת דה ווינטר", הייתה מועמדת בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר, אולם הפסידה לג'ינג'ר רוג'רס ב"Kitty Foyle". שנה לאחר מכן, בטקס ה-14, זכתה פונטיין באוסקר על תפקידה ב"חשד" (1941 ,Suspicion) של היצ'קוק.

גם היצ'קוק היה מועמד בטקס ה-13, לראשונה, לפרס הבמאי הטוב ביותר. כמי שאך זה הגיע לארה"ב, מאנגליה, שם זכתה עבודתו לזלזול מצד אנשי התרבות המעונבים שלא חיבבו את אמנות הקולנוע באופן כללי (למעט, אולי, סרטים גרמנים) – ייתכן וחשב לעצמו שמדובר בתחילתה של ידידות מופלאה בינו ובין האקדמיה לקולנוע. היא כמובן לא הייתה מופלאה.

היצ'קוק הפסיד באותה שנה את הפרס לג'ון פורד שביים את "ענבי זעם". לימים הוא יהיה מועמד עוד ארבע פעמים בקטגוריית הבימוי, על: "סירת הצלה" (1944 Lifeboat,), "בכבלי השכחה" (Spellbound, 1945), "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) ו"פסיכו" (Psycho, 1960) – ויפסיד פעם אחר פעם.

מלבד "רבקה" ו"כתב זר", גם הסרטים: "חשד" (Suspicion, 1941) ו"בכבלי השכחה" היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. הם הפסידו. דווקא סרטים אחרים שלו כמו "ורטיגו" (Vertigo, 1958), "חלון אחורי", "פסיכו" ו"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959), שזכו לשימור על ידי המכון הלאומי לקולנוע בספריית הקונגרס האמריקאית, או שהוגדרו על ידי המכון האמריקאי לקולנוע בין 100 הסרטים הטובים של המאה ("ורטיגו" אף זכה לטייטל: הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים) – לא היו מועמדים לאוסקר כסרט הטוב ביותר.

סרטים של היצ'קוק זכו ל-52 מועמדויות בסך הכל בשלל הקטגוריות של האקדמיה לקולנוע: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, שחקנים ראשיים ומשניים, תסריט, צילום, אפקטים מיוחדים וכן הלאה. הם זכו בשישה פרסים: "רבקה" על הסרט הטוב ביותר ועל צילום בשחור לבן; "חשד" – פרס השחקנית הטובה ביותר לג'ואן פונטיין; "בכבלי השכחה", פרס עבור קטע מוזיקלי; "לתפוס גנב", פרס עבור צילום בצבע; ו"האיש שידע יותר מידי", פרס עבור השיר הטוב ביותר ל"קה סרה סרה".

"היית מרוצה מ"רבקה"?", שאל הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי פרנסואה טריפו, את היצ'קוק, בספר הראיונות של השניים. "זה לא סרט היצ'קוקי", ענה לו היצ'קוק, "זו מעין אגדה והעלילה עצמה שייכת לסוף המאה ה-19. זה היה סיפור די מיושן שיצא מהאופנה. "רבקה" הוא סיפור שחסר לו הומור".

לשאלה האם חשש לצלם לראשונה סרט אמריקאי, ענה היצ'קוק: "זה סרט בריטי לחלוטין. הסיפור אנגלי (מבוסס על ספר של דפנה דה מורייה), כך גם השחקנים והבמאי. [אולם] בהכרח הייתה השפעה אמריקאית גדולה על הסרט, תחילה מצדו של סלזניק, אחר כך מצדו של המחזאי רוברט שרווד שכתב את התסריט מנקודת מבט צרה פחות מזו שהיינו מקבלים באנגליה".

"זה האוסקר היחידי שקיבלת?" שאל טריפו. "מעולם לא זכיתי באוסקר", ענה לו היצ'קוק.

ב-1967 קיבל היצ'קוק את פרס מפעל חיים ע"ש ארווין תלברג, הידוע גם כ"אוסקר של כבוד". העניק לו את הפסלון הבמאי רוברט וייז ("סיפור הפרברים") והיצ'קוק בתגובה, כנראה לעלבון שחש מהאקדמיה האמריקאית לקולנוע, נאם את הנאום הקצר ביותר בתולדות הטקס: "תודה".

***

אגב, גם צ'ארלי צ'פלין, אורסון וולס, פריץ לאנג, הווארד הוקס, רוברט אלטמן, סם פקינפה, ג'ון קאסווטס, סטנלי קובריק, סידני לומט, בריאן דה פלמה, ארתור פן, פדריקו פליני, אקירה קורסוואה, אינגמר ברגמן, ג'ורג' לוקאס, דיוויד לינץ', ספייק לי, טים ברטון ואחד – טרנטינו, לא זכו (או טרם זכו) בפסלון המוזהב על בימוי (חלקם זכו באוסקר של כבוד או באוסקר בקטגוריות אחרות כמו משחק או תסריט).

***
ב-24 בפברואר 2013 ייערך טקס האוסקר ה-85.

20130121_205650

בגיל 60 היצ'קוק רצה לעשות סרט שונה מכל מה שעשה עד אז, כדי להחזיר לעצמו את הריגוש הזה מפעם. כשהיה קולנוען מתחיל ואקספרימנטלי. אז הוא עשה את "פסיכו", סרט שכולו סיפור אהבה לקולנוע, מצד מי שהתקשה לבטא אהבה בצורה רגילה ונורמלית. אנחנו כבר יודעים שמדובר יהיה בסרט המוכר והרווחי ביותר שלו, אבל הוא עדיין נאבק במעין שילוב של צעיר-רעב, ומבוגר-בעל ניסיון – באולפן ובצנזורה ובכל מי שלא האמין שיכול לצאת משהו טוב מסרט על רוצח טרנסווסטיט שגר עם הגופה של אמא שלו.

והוא מצליח. ויש "הפי אנד". לא רק בכל הקשור להפקת "פסיכו", אלא בעיקר בסרט "היצ'קוק" (Hitchcock, 2012) בבימויו של סשה ג'רבאסי, שיצא לאקרנים לפני כחודשיים בארה"ב (מסוף החודש יוקרן בישראל) ומתאר את מערכת היחסים בין היצ'קוק לרעייתו ושותפתו השקטה לעשייה, אלמה רוול, על רקע צילומי "פסיכו", בסוף 1959, תחילת 1960.

תהיתי, תוך כדי צפייה, מי קהל היעד של "היצ'קוק". האם זה הציבור הרחב שמכיר את השם, קצת פחות את הפילמוגרפיה של הבמאי האייקוני? האם אלו המעריצים שמשתוקקים לכל בדיל מידע על "מאחורי הקלעים" ועל שיטות העבודה של היצ'? האם זו בכלל מחווה של אנשי קולנוע ליוצר קולנוע ששמו הפך גדול יותר מכל סרטיו?

ואולי אלו כולם. עבור הראשונים מוצע סיפור מהנה בסך הכל, על יחסים בין בעל ואשה, יוצרים מוכשרים, מתבגרים, על רקע הוליווד הנוצצת. יש את המשולש האנושי שתסריט קלאסי לא יכול בלעדיו: הבעל, האשה והגבר הנוסף, עם "כמעט" רומן בין אלמה לתסריטאי (סיפור שהמשתתפים בסרט ציינו שהינו פיקטיבי, ולטעמי תופס מקום רב מידי בעלילה), לצד המשבר (הזוגי והמקצועי) ובסוף, כאמור, ה"הפי אנד".

עבור המעריצים מדובר בפיסות פיקנטריה אינסופיות, מוכרות עד קלישאתיות, על הבמאי: כאן הוא ערג לכוכבניות הבלונדיניות הבלתי מושגות שלו; שם ניהל דיאלוג פנימי עם רוצח, כחלק מהמשיכה שלו לעולם האפל; אכל יותר מידי, שתה יותר מידי, היה ציני ובעל חוש הומור, אמן יחסי ציבור ובעל כוח שכנוע שסבל מהשילוב שרק גאון אמיתי יכול לסבול ממנו: עודף ביטחון עצמי וחוסר ביטחון עצמי. בקיצוניות.

במחלקת הפיקנטריה, נראה שהעלילה לא מפספסת שום דבר: ג'נט לי מזכירה את "טוני והילדים" (טוני קרטיס בעלה דאז, ואחת הילדות היא השחקנית ג'ימי לי קרטיס); על אנתוני פרקינס "יש שמועות" שהוא הומו (מן הידועות היא שהוא יצא עם גברים ובשלב מסוים בחייו נישא לאשה ונולדו להם שני בנים); היצ'קוק מזכיר את אביו בעל המכולת; יש לו פסלי ציפורים על השולחן במשרד; הוא נחרד מכישלון נוסף כמו "ורטיגו" (אנו כצופים כבר יודעים שמדובר בסרט שלימים יוכר כטוב בכל הזמנים); מוזכרת האכזבה מ-ורה מיילס שנטשה את הפקת "ורטיגו" לטובת חיי משפחה; אפילו כלבי המשפחה "ג'פרי" ו"סטנלי" (שנראים לצד היצ'קוק בהופעת ה-cameo שלו ב"הציפורים") קיבלו את האזכור הראוי. אגב, דווקא בתם של ההיצ'קוקים, פט, שמשחקת אף היא ב"פסיכו", נעדרת מעלילת "היצ'קוק".

לגבי עניין המחווה של אנשי קולנוע להיצ'קוק, הרי שאם יש כזו היא דווקא לרעייתו אלמה. שותפתו לעשייה עוד טרם נישואיהם, משנות ה-20 של המאה ה-20 באנגליה, אשה קטנת ממדים שנותרה בצלו של גאון ענק (גם פיזית, כמובן). כאן משוחקת על ידי הלן מירן, שחקנית מרשימה, אולם לטעמי יפה ונחשקת הרבה יותר מכפי שנראתה אלמה במציאות. קצת קשה לדמיין את אלמה האמיתית מפלרטטת בכזו טבעיות עם גבר זר. אני גם כמעט מתקשה להאמין למחוות הרומנטיות הפומביות שהפגין כלפיה היצ'קוק בסוף הסרט.

לגבי היצ'קוק בגילומו של אנתוני הופקינס, הרי שזה דומה להפליא למקור, חיצונית וגם בניואנסים. ודאי מוצלח הרבה יותר מהיצ'קוק של טובי ג'ונס בסרט הטלוויזיה "The Girl". אז הוצג הבמאי כסדיסט קר לב ואכזר, כאן הופקינס מוסיף לו ממד אנושי ואת חוש ההומור הידוע, שנעדר מסרט הטלוויזיה.

"היצ'קוק" לא יוכר בעוד 50 שנה כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים וכמיטב המסורת ההיצ'קוקית הוא גם נעדר מרשימת המועמדים לפרסים המרכזיים בטקס האוסקר הקרוב. מי שמחפש מוטיבים עמוקים ורבי משמעות, שיצפה בסרט של היצ'קוק. לא עליו. ועדיין "היצ'קוק" הוא סרט מהנה עבור מי מהקהלים שמתעניינים בו.

בסיום הסרט היצ'קוק מציץ (כמה סימבולי) מבעד לדלת אולם הקולנוע, כדי לראות כיצד הקהל מגיב לסצנת המקלחת ב"פסיכו". כשהוא רואה שהם מבועתים, אנו מבינים שמשימתו העיקרית הושלמה. יותר מאשר בשחקניותיו, היצ'קוק אהב לשלוט בצופיו. אהב לערער את עולמם המוכר, כמו ילד דחוי שחייב לעשות קסמים כדי למשוך תשומת לב. "היצ'קוק" הוא בסופו של דבר מחווה לאמן מרתק, שכדאי להכיר.

זהירות ספויילר. ז"א הרבה ספויילרים. מי שטרם צפה ב"פסיכו" שלא יקרא את הפוסט הבא שכולו סיפורי 'מאחורי הקלעים', גילויי מוטיבים ושאר ניתוח-סרטים-לדעת שהיצ'קוקולוגים כל כך אוהבים לעשות. או כמו שכתב הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, בספרו "לאקאן עם היצ'קוק" (הוצאת רסלינג, 2004): "עבור מעריצים מושבעים של היצ'קוק, כל דבר בסרטיו הוא בעל משמעות, העלילה הפשוטה ביותר למראית עין מסתירה עידונים פילוסופיים בלתי צפויים".

בשבוע הבא יגיע "פסיכו" למסכי הקולנוע במסגרת תכנית ה"קלאסיק" של "יס פלאנט". מדובר בתכנית נהדרת (ולא, לא קיבלתי מהם כלום) שמאפשרת לאנשים שרוב ההיכרות שלהם עם סרטים ישנים וטובים הגיעה, לא עלינו, ממסך הטלוויזיה – לצפות בהם על מסך רחב. לרגל האירוע, הנה 71 דברים שמעניין לגלות על "פסיכו".

"פסיכו" (1960 ,Psycho), בימוי והפקה: אלפרד היצ'קוק. תסריט: ג'וזף סטפנו, מבוסס על רומן מאת רוברט בלוך. עריכה: ג'ורג' טומסיני. צילום: ג'ון. אל. ראסל. מוזיקה: ברנרד הרמן. עיצוב כותרות: סול באס. שחקנים: אנתוני פרקינס (נורמן בייטס), ג'נט לי (מריון קריין), ורה מיילס (לילה קריין), ג'ון גאווין (סם לומיס), מרטין בלזם (ארבוגסט). 109 דקות.

הפקה

1. הסרט צולם בין התאריכים: 30.11.1959-1.2.1960, מתוך זמן זה שבוע שלם הוקדש לצילום סצנת המקלחת ועוד שבוע לסיקוונס שלאחר הסצנה הזאת, שבו "נורמן" מגלה את גופת "מריון" ומנקה את חדר האמבטיה.

2. את סצנת המקלחת צילמו בין ה-17 ל-23 בדצמבר 1959, ב-77 זוויות מצלמה (רובן באקסטרים קלוז-אפ), שהסתכמו לכדי סצנה אחת בת כשלוש דקות עם כ-50 חיתוכי עריכה. זה מזכיר לי שפעם העברתי שיעור על היצ'קוק לתלמידי תיכון במגמת תקשורת, וכשהסברתי כמה זמן לקח לצלם את הסצנה הקצרה הזאת, אמר לי אחד מהם: "היו באים אליי, הייתי עושה את זה ביומיים!".

3. לליהוק תפקיד "מריון קריין", היצ'קוק חיפש את "השחקנית הגדולה ביותר שהוא יכול להרשות לעצמו להרוג, על מנת להעצים את ההלם ממותה" (מתוך: "האנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק"). הוא שקל, בין היתר, ללהק את איב מארי סיינט, לנה טרנר ושירלי ג'ונס.

4. הסצנה הראשונה שצולמה היא זאת שבה "מריון" עוצרת עם רכבה בצד הכביש ונשאלת מספר שאלות על ידי שוטר.

5. הפרמיירה הניו יורקית של הסרט נערכה ב-16.6.1960 (כל קשר לשטן, מקרי בהחלט).

6. תקציב הסרט עמד על כ-800 אלף דולר והרווח ממנו עבר מזמן את 50 מיליון הדולר. זהו הסרט הרווחי ביותר של היצ'קוק.

7. בזמן ההפקה הסרט כונה "וימפי" (Wimpy), במטרה "לבלבל את האויב" מהרומן "פסיכו" שהתפרסם באותם ימים.

8. היצ'קוק קנה באופן אנונימי (כדי שהמחיר לא יאמיר) את הזכויות לספר "פסיכו" מרוברט בלוך, ב-9,000 דולר. לאחר מכן רכש כמה שיותר עותקים, כדי לשמור את הסוף בסוד.

9. בלוך ביסס את דמותו של "נורמן" על הרוצח (האמיתי) אד גין. על פי וויקיפדיה: "גין נודע בכינוי "הקצב מפלינפילד" (עיר בוויסקונסין), שאותו קיבל בעקבות רציחתן של לפחות שתי נשים בשנות ה-50 של המאה ה-20, ועל ביצוע מעשים מגונים וסדיסטים בגופות שגנב מבית קברות. ישנה סברה שגין רצח נשים בגלל הדמיון ביניהן לאמו, שאותה אהב, אך היא לא החזירה לו אהבה".

10. בגרסת הספר הדמות של "מריון" נקראה "מרי". השם שונה לאחר שהמחלקה המשפטית של האולפן גילתה שיש שתי נשים אמיתיות בשם "מרי קריין" שגרות בפיניקס-אריזונה (המקום שבו מתחילה העלילה).

11. זה הסרט האחרון שהיצ'קוק צילם בשחור-לבן.

12. שכרו של אנתוני פרקינס עבור השתתפותו בסרט היה 40 אלף דולר, אותו סכום שעל פי העלילה "מריון" גנבה מהמעסיק שלה.

13. הבית של משפחת בייטס נבנה בהשראת ציור שמן מ-1925 של הצייר האמריקאי אדוארד הופר, שנקרא "House by the Railroad".

14. על סט הצילומים היצ'קוק נהג לפנות לאנתוני פרקינס ("נורמן בייטס") כ-Master Bates.

15. הטריילר המקורי של הסרט ארך שש דקות ו-30 שניות. בתחילתו, היצ'קוק נראה עומד מחוץ ל"בייטס מוטל" ואומר: "כאן יש לנו מוטל קטן ושקט שידוע כעת כזירת פשע".

16. בטריילר ישנה סצנת הסטת וילון מקלחת ואז מוצג שם הסרט. מי שמופיעה בסצנה היא ורה מיילס (ששיחקה את "לילה", האחות של "מריון") ולא ג'נט לי ("מריון", שבסרט היא זאת שהייתה במקלחת), שלא הייתה זמינה לצילומים. מכוון שהשם "פסיכו" מופיע מיד עם הסטת הווילון, לא ניתן להבחין שזאת מיילס.

17. הופעת האורח (cameo) של היצ'קוק בסרט היא לאחר כארבע דקות מתחילתו. הוא נראה חובש כובע קאובוי מחוץ למשרד של "מריון".

18. כדי לצמצם עלויות, היצ'קוק צילם את הסרט באולפני הטלוויזיה "רוויו" (Revue) של "יוניברסל", שם גם צולמה סדרת הטלוויזיה שלו. הוא רצה להפיק סרט דל תקציב.

19. התפאורה החיצונית של "מוטל בייטס" והבית של "נורמן" ממוקמים באולפני יוניברסל בלוס אנג'לס והם חלק מהסיור התיירותי שנערך שם.

20. סרט אימה? היצ'קוק התייחס לסרט כקומדיה שחורה.

תארים ומועמדויות

21. הסרט נמצא במקום ה-35 ברשימת הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, של המגזין הבריטי Sight and Sound. בראש הרשימה, שמעודכנת אחת לעשור ולאחרונה ב-2012 – "ורטיגו".

22. בדירוג 250 הסרטים הטובים של אתר האינטרנט IMDb, "פסיכו" מדורג במקום ה-29.

23. דירוגי המכון האמריקאי לקולנוע (AFI): ברשימת '100 סרטים-100 שנים' שפורסמה ב-1998, "פסיכו" במקום 18 (ברשימה מעודכנת מ-2007, הוא עלה למקום 14); ברשימת המותחנים – מקום ראשון; ברשימת הגיבורים והנבלים, "נורמן" במקום השני (בנבלים); ברשימת 100 הציטוטים: "A boy's best friend is his mother" – מקום 56.

24. "פסיכו" היה מועמד בארבע קטגוריות בטקס האוסקר שנערך באפריל 1961 (עבור סרטי 1960): קטגוריית הבמאי הטוב ביותר, שחקנית המשנה הטובה ביותר (ג'נט לי), צילום בשחור לבן ועיצוב אמנותי. הוא לא זכה באף אחד מהפרסים.

25. הוא לא היה מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. הסרטים המועמדים היו: "אלמר גנטרי", "האלאמו", "בנים ואוהבים", "The Sundowners", ו"הדירה" של בילי ויילדר, שזכה באותה שנה בפרס.

26. זאת הייתה המועמדות החמישית (והאחרונה) של היצ'קוק, לפרס האוסקר בקטגוריית הבימוי. קודם לכן היה מועמד על "רבקה", "סירת הצלה", "בכבלי השכחה", ו"חלון אחורי". הוא מעולם לא זכה. ב-1967 זכה בפרס (ניחומים) ע"ש ארווין תלברג, שמוענק למפיקים.

27. ג'נט לי הפסידה את פרס האוסקר לשירלי ג'ונס ב"אלמר גנטרי", אך זכתה בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית שחקנית משנה, על תפקידה ב"פסיכו".

28. אנתוני פרקינס כ"נורמן בייטס" – אחד התפקידים המעולים!!! בקולנוע, לא היה מועמד לאוסקר. גם המלחין ברנרד הרמן, שהמציא את המוזיקה הכי מפחידה בקולנוע – לא נכנס לקטגוריית המוזיקה.

מוטיבים

29. בסצנת הפתיחה "מריון" לובשת חזייה לבנה כי היצ'קוק רצה להציגה כ"מלאכית". לאחר שהיא גונבת את הכסף, בסצנה מאוחרת יותר, היא נראית עם חזייה שחורה כסמל למעשה שעשתה. בנוסף, לפני שהיא גונבת את הכסף יש לה ארנק לבן, ולאחר מכן – ארנק שחור.

30. יש שלל התייחסויות ל"ציפורים" בסרט, בהן: שם העיר פיניקס (עוף החול); השם של "מריון קריין" (קריין=עגור); התחביב של נורמן הוא פחלוץ ציפורים; הוא אומר ש"מריון" – "אוכלת כמו ציפור", והוא בעצמו אוכל סוכריות כמו שציפורים אוכלות זרעים. ואגב, הסרט של היצ'קוק אחרי "פסיכו", היה "הציפורים".

31. ואם בפחלוץ ציפורים עסקינן: Stuffing Birds, הוא ביטוי סלנג בריטי ל"לשכב עם נערות".

32. אחד מחוקרי הסרט טען שאמו של "נורמן" היא למעשה "הציפור המפוחלצת" הראשונה שלו.

33. מוטיבים חוזרים בסרט: צללים, מראות, חלונות ומים.

34. מוטיב המראות חזר על עצמו לא רק בסרטים של היצ'קוק (כמו "צל של ספק" ו"זרים ברכבת" שעסקו בכפילות), אלא בקולנוע בכלל (החל מ"זהות כפולה" של בילי וויילדר, ועד "שלגיה ושבעת הגמדים"). מראה היא אביזר שמסמל אישיות חצויה, אבל גם את הצורך בבחינה עצמית. מראות ב"פסיכו": "מריון" עומדת מול מראה פעמיים בסצנת הפתיחה במלון; כך גם בביתה; היא מביטה בראי שברכבה; סופרת כסף בחדר השירותים של סוכנות הרכב, ליד ראי; ב"מוטל בייטס" יש מראה ליד דלפק הקבלה; גם בחדר של "מריון" במוטל. ועוד.

35. מוטיב הפיצול: החל מכתובית הפתיחה ה"שסועה" שעיצב סול באס; ממשיך בעגורן שמפצל את הנוף של פיניקס, בפתיחת הסרט; במלון, "סם" עומד (לאורך), לעומת "מריון" ששוכבת על המיטה (לרוחב); הם גם עומדים לפני וילון ונציאני שהצל שלו "חותך" אותם; וישנו מבנה "מוטל בייטס" הרוחבי, מול הבית האורכי של "נורמן".

36. ועוד פיצול: היצ'קוק דאג שכל דמות תהיה מפוצלת, לא רק "נורמן". "מריון" רוצה ולא רוצה לגנוב; גם הצופים מפוצלים: הם נרתעים מהרצון של "מריון" לגנוב, אבל גם רוצים שלא יתפסו אותה; הם רוצים ולא רוצים לראות שהאוטו שקע בביצה; רוצים ש"לילה" תברח מהבית המפחיד, אבל גם רוצים לדעת מה יש במרתף.

37. הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק טען ששלוש הקומות בבית של "נורמן", מקבילות לשלוש הרמות במבנה הנפש על פי התיאוריה הפרוידיאנית: הקומה העליונה היא הסופר-אגו, שם אמו של "נורמן" גרה; קומת הקרקע היא האגו של "נורמן", המודע, שם הוא מתפקד כאדם נורמלי, לכאורה; והמרתף הוא האיד של "נורמן". כאשר הוא מעביר את גופת האם מהקומה העליונה למרתף, הדבר מסמל את הקשר העמוק שפסיכואנליטיקנים מייחסים בין הסופר אגו, לאיד.

38. הסרט הוא ביטוי לחלום האמריקאי שהופך לחלום בלהות.

39. אלמנטים גותיים: מקום שומם ומרוחק; הבית של משפחת בייטס מקושט בחוסר טעם (ובסגנון גותי-קליפורני); לילה סוער וחשוך; קרוב משפחה מטורף; סדרת רציחות משונות; ואוצר חבוי. אולם שני האלמנטים הגותיים החזקים הם הסוד והמראות.

40. הסוד: כולם עוטים מסיכה או מסתירים דבר מה: "סם" ו"מריון", את הרומן שלהם; הקולגה של "מריון" במשרד, "קרוליין" (אותה משחקת פטרישיה היצ'קוק, בתו של הבמאי), מחביאה כדורי הרגעה מיום נישואיה; "קסידי", איל הנפט, מחזיק כסף מזומן כדי להימנע מתשלום מס; הבוס של "מריון" מסתיר בקבוק וויסקי בשולחנו; "מריון" משקרת וגונבת; "נורמן" מסתיר כמובן את הסוד הנורא מכל; ואילו הבלש "ארבוגסט" מתאר את "מוטל בייטס": "זה מקום שנראה כאילו הוא מסתתר מהעולם".

41. "פסיכו" מוגדר כ'סרט של קולנוענים', בין היתר בגלל הניסיונות הטכניים שבו (כמו עריכת סצנת המקלחת) והתסריט החריג בנוף ההוליוודי (המתת הדמות המרכזית אחרי חצי שעה).

42. ואגב, קולנוע: "נורמן" אומר ל"מריון", ספק על מוסד לחולי נפש (שהיא רומזת לו להעביר לשם את אמו), ספק על הצופים באולם הקולנוע: Have you ever seen the inside of one of those places? The laughing, and the tears, and those cruel eyes studying you?
משפט נוסף שלו על המשטרה-צופי הקולנוע: I'll just sit here and be quiet just in case they do suspect me. They're probably watching me. Well, let them. Let them see what kind of a person I am.

43. "…זה הניסוי המרתק ביותר שלי בתמרון הקהל. ב"פסיכו" ביימתי את הצופים ממש כאילו ניגנתי בעוגב" (היצ'קוק, בספר "היצ'קוק/טריפו").

44. עוד אמר באותו ספר: "ב"פסיכו" הנושא לא עניין אותי, הדמויות לא עניינו אותי. מה שעניין אותי היה שהשילוב בין פיסת הסרט לצילום, לפסקול ולכל מה שהוא טכני, יגרום לקהל לפרוץ בצעקות".

45. כל שלב בעלילה מהווה עליית מדרגה מוסרית: קודם ניאוף, אחר כך גניבה, אחר כך רצח, רצח נוסף ובסוף פסיכופתיה.

46. הקול של אמא-בייטס הורכב משילוב קולות של שלושה אנשים.

47. "A boy's best friend is his mother", "נורמן" אומר ל"מריון". רבות נכתב על דמות האם בסרטיו של היצ'קוק, כשתלטנית ומסרסת, אולם כאן נראה שהיא המפלצתית מכולן: מוצגת כקנאית, אובססיבית ורצחנית, אשר מכתיבה לבנה את התנהלותו החברתית. היא לא קיימת, אולם באמצעותה מוצגת הפסיכוזה של הבן. היא שולטת בו גם לאחר מותה.

48. ב"אנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק", "נורמן בייטס" משווה לשתיים מהדמויות הידועות ביותר בסיפורת האנגלית: טרזן ושרלוק הולמס. כמוהן, "נורמן אייקוני, יותר מאשר פסיכולוגי. דמות אגדית, יותר מאשר ריאליסטית. כמו מייקל קורליאונה וחניבעל לקטר, נורמן הוא גיבור בתרבות שמאמינה יותר ויותר בנבלים".

49. "נורמן" (וגם אמו, ששמה "נורמה") הוא משחק מילים עם "נורמל(י)".

פיקנטריה

50. זהו הסרט האמריקאי הראשון שבו נראתה שטיפת מים באסלה (למרות שהמקלחת היא זאת שזכתה בתהילת עולם).

51. מחלקת אוכל 1: הדם בסצנת המקלחת הוא סירופ שוקולד של חברת "בוסקו" (Bosco).

52. מחלקת אוכל 2: הסאונד של נעיצת הסכין בגופה של "מריון" בסצנת המקלחת, הופק מנעיצת סכין במלון מסוג 'קסבה'.

53. אנתוני פרקינס טען שזה היה רעיון שלו ש"נורמן" יהיה אכלן ממתקים כפייתי "חשבתי שדמותו של הרוצח תהיה מעניינת יותר", אמר.

54. היצ'קוק קיבל מכתב זועם מאב שטען שבתו מסרבת להתקלח, לאחר שצפתה בסרט. הבמאי ענה לאב בתגובה: "שלח אותה לניקוי יבש".

55. זהו הסרט השלישי והאחרון של היצ'קוק, שבו שיחקה בתו, פטרישיה – כאן בתפקיד "קרוליין", הקולגה של "מריון" במשרד. קודם לכן שיחקה ב"פחד במה" וב"זרים ברכבת" (ובכמה פרקים בסדרת הטלוויזיה "Alfred Hitchcock Presents").

56. חור ההצצה של "נורמן" לכיוון החדר שבו שוהה "מריון" מוסתר על ידי הציור "Susanna and the Elders". מדובר בסיפור תנ"כי (גרסה נוצרית, תוספת לספר דניאל) על זקנים שמרגלים אחר אשה שמתכוננת להתרחץ ורוצים לאנוס אותה.

57. האגדה מספרת שוולט דיסני סירב לאפשר להיצ'קוק לצלם בדיסנילנד בתחילת שנות ה-60, כי "היצ'קוק ביים את הסרט הנתעב הזה: "פסיכו"".

58. אחד ממבקרי הקולנוע כינה את הסרט: "כתם בקריירה מכובדת".

59. ישנם שלושה סרטי המשך ל"פסיכו", אף אחד מהם לא בוים והופק על ידי היצ'קוק. "פסיכו 2" (1983), "פסיכו 3" (1986) ו"פסיכו 4: ההתחלה" (1990). פרקינס שיחק בכולם כ"נורמן", וביים את הסרט השלישי.

60. המעצב הגרפי הנודע סול באס (1920-1996), שעיצב את כותרת הפתיחה השסועה של "פסיכו", עיצב, בין היתר, גם את הכותרות של "מזימות בינלאומיות", "סיפור הפרברים", "אקסודוס", "אושן 11" (המקורי), "ביג", "החבר'ה הטובים", ואת הפוסטרים של "ורטיגו" ו"הניצוץ". רשימה חלקית בלבד. כמו כן, עיצב את הלוגו של חברות התעופה "קונטיננטל" ו"יונייטד" ושל החברות AT&T , Quaker Oats, מינולטה ועוד.

61. המלחין ברנרד הרמן (1911-1975), כתב מוזיקה, בין היתר, גם ל"מזימות בינלאומיות", "ורטיגו", "האיש שידע יותר מיידי" ו"האזרח קיין". עבודתו האחרונה הייתה בסרט "נהג מונית".

יחסי ציבור

62. כחלק מקמפיין יחסי הציבור לסרט, היצ'קוק אמר: "יש שמועה ש"פסיכו" כל כך מפחיד שהוא ישאיר כמה אנשים בלי מילים (speechless). אלא שכמה מהגברים שאני מכיר שלחו את הנשים שלהם להקרנה, והן עדיין מדברות!".

63. כדי להוסיף מסתורין ליחסי הציבור, בשלב קדם-ההפקה היצ'קוק ציין שהוא שוקל החתמת שחקנית מסוימת לתפקיד "אמא-בייטס". במהלך הצילומים אף הוצב כסא עם השם: Mrs. Bates.

64. היצ'קוק, אשף יחסי ציבור, ביצע את אחד ממהלכי יחסי הציבור הידועים בתולדות הקולנוע בכך שהחתים בעלי אולמות על התחייבות לא להכניס צופים לאולם, לאחר תחילת הסרט. זאת, מתוך חשש שצופים יחמיצו את הופעתה הקצרה של ג'נט לי. בתחילה בעלי האולמות חששו שכך יפסידו לקוחות, אולם התורים הארוכים שהשתרכו ביום ההקרנה הראשון הוכיח להם שטעו.

65. כשמנהל בית קולנוע התלונן בפני האולפן שאנשים זועמים על כך שנאלצו לחכות בגשם עד ההקרנה הבאה, היצ'קוק אמר לו: "קנה להם מטריות".

66. גם למבקרי הקולנוע לא הייתה הקרנה מוקדמת, כדי למנוע חשיפה של העלילה.

סצנת המקלחת

67. בין המיתוסים על סצנת המקלחת: שג'נט לי לא שהתה על הסט בזמן צילום הסצנה המפורסמת. היא הכחישה זאת בראיון; שהשתמשו במים קפואים כדי להשיג מג'נט לי צרחה אותנטית. היא הכחישה גם את זה וטענה שהמים היו חמימים; שהיצ'קוק ביקש ממנה לעמוד במקלחת, בלי ליידע אותה מראש שדמותה צפויה "להירצח" – להשגת אפקט הפתעה; שסול בס, המעצב הגרפי של הכתוביות, הוא זה שביים את סצנת המקלחת. הדבר הוכחש על ידי מספר גורמי הפקה, בהם עוזר הצלם וג'נט לי.

68. דורות של סטודנטים לקולנוע גדלים על המיתוס שבסצנת המקלחת לא נראית סכין נוגעת בבשר ושהברוטליות של הרצח מושגת בעזרת עריכה מתוחכמת (והמוח של הצופה). אולם יש טענה כי בדיקה מדוקדקת של פריימים (יש 24 פריימים בשנייה) גילתה נגיעה אחת או שתיים. אתם מוזמנים לבדוק.

69. דוגמנית עירום שימשה ככפילה של ג'נט לי בסצנת המקלחת. רק הידיים, הכתפיים והראש שייכים ל-לי.

70. בתחילה היצ'קוק התכוון שהרצח במקלחת ילווה רק בזעקותיה של האשה ובקול המים הזורמים. אלא שברנרד הרמן ביקש ממנו להאזין למוזיקה שחיבר לסצנה – וכמאמר הקלישאה, השאר היסטוריה.

71. וזה סיפור מוזר: מיירה ג'ונס הייתה ניצבת ההעמדה (stand-in) של ג'נט לי בסרט. בעזרתה בדקו, למשל, את התאורה. ב-1988 היא נרצחה בלוס אנג'לס בגיל 72. מספר שנים לאחר מכן הואשם ברצח שלה ושל אשה מבוגרת נוספת, שיפוצניק שהיה שכן שלה (במספר מקומות נכתב שהוא היה אובססיבי ל"פסיכו", אך לא ברור האם מדובר בפנטזיה תקשורתית או באמת). כך או כך, לאחר הרצח פורסם בתקשורת שג'ונס הייתה הכפילה של לי בסצנת המקלחת – מה שכמובן הוסיף לדרמה. אלא שהספר "The Girl in Alfred Hitchcock's Shower" מאת רוברט גרייסמית, שיצא בשנת 2010, חקר את הנושא וגילה שג'ונס הייתה כאמור, "רק" ניצבת ההעמדה של ג'נט לי, ואילו אשה בשם מארלי רנפרו, דוגמנית ונערת פלייבוי בעברה, היא זו ששימשה ככפילה של לי בסצנת המקלחת. והיא חיה.

***
הפרטים מתוך:  The Art of Alfred Hitchcock: Fifty Years of His Motion Pictures מאת דונלד ספוטו * "היצ'קוק/טריפו" * The Academy Awards: The Complete Unofficial History מאת גייל קין וג'ים פיאזה * "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו * The Encyclopedia of Alfred Hitchcock מאת תומאס ליטש * IMDb * וויקיפדיה.

מכירים את הרגע הזה שבו אתם מגלים שיוצר שאתם מעריצים הוא אשמאי זקן, חרמן, גס רוח, בוטה, מניפולטיבי ומטרידן? כי הרגע סיימתי לצפות ב"The Girl", סרט הטלוויזיה של רשת HBO ששודר לפני כשבוע בארה"ב ומתאר את מערכת היחסים בין היצ'קוק לטיפי הדרן (Tippi Hedren, נ' 1930) במהלך צילומי שני הסרטים שלהם יחד: "הציפורים" (The Birds, 1963) ו"מארני" (Marnie, 1964) – ותחושת הבחילה עדיין ניכרת בי.

בסיום הפוסט הקודם שלי כתבתי שהיצ'קוק זוכה בימים אלה לעדנה מחודשת בגלל "The Girl", סרט הקולנוע "היצ'קוק" שצפוי לצאת לאקרנים בחודש הבא בארה"ב ופרויקטים נוספים. אבל אחרי הסרט שראיתי הערב כל מה שניתן לומר הוא: עוד עדנה כזאת ואבדנו.

היצ'קוק של "The Girl" (מגולם על ידי טובי ג'ונס) הוא אדם נטול חוש הומור וגם כישרונו יוצא הדופן לא עובר מסך. הוא כן מוצג כבמאי רב עוצמה, אובססיבי וקר שהופך את חייה של שחקנית מתחילה וחסרת ביטחון – הדרן (בגילומה של סיינה מילר) – לגיהינום. הוא מתואר כטייפקאסט ששמענו עליו וקראנו עליו, של הבמאי ההוליוודי שרק רוצה להכניס את שחקניותיו אסירות התודה, למיטה. היצ'קוק של "The Girl" אולי היה מואשם בפלילים אם השנה הייתה 2012.

הסיפור מתאר, כאמור, את שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם הדרן, אז דוגמנית ואם חד הורית (של מלאני גריפית), שקיבלה הזדמנות לשחק לראשונה בסרט קולנוע ועוד כזה שמביים בכיר במאי הוליווד. מעטים השחקנים המתחילים וגם הוותיקים, שהיו מסרבים להצעה כזאת. אלא שעל פי עלילת "The Girl", ההצעה התגלתה כאליה וקוץ בה: היא אמנם הקנתה להדרן מקום של נצח בפנתאון סרטי הקולנוע החשובים בכל הזמנים, אך גם גרמה לה לטראומה לכל החיים. כל כך לכל החיים, ש-49 שנים לאחר ש"הציפורים" יצא לאקרנים, הדרן מגוללת שוב ושוב את סיפור יחסיה עם היצ'קוק, בסרט הזה ובראיונות שהיא מעניקה כדי ליחצנו.

הדרן, כמו אנתוני פרקינס ב"פסיכו", כמו קים נובאק ב"ורטיגו", זכתה לתהילת עולם בזכות השתתפות בסרט של היצ'קוק, וכמוהם – נתקעה לנצח נצחים עם הדמות מאותו סרט. היא טוענת שהיצ'קוק הוא זה שקבר לה את הקריירה. אולי היא צודקת, ספרי הקולנוע מלאים בסיפורים על דמותו המורכבת, הבלתי מתפשרת והנקמנית של היצ'קוק, שלא היה מוכן לקבל לא כתשובה. אבל ייתכן גם שהיא פשוט לא הייתה שחקנית טובה; או שלא הייתה אדם חזק או עקשן מספיק בשביל הוליווד; או שהגיעה לשיאה מוקדם מידי; או שהחלה את דרכה בקולנוע בתקופה שבה הוליווד עצמה עברה מהפך בכל הקשור לשחקנים ולמשחק (אמצע שנות ה-60); אולי זה העניין הזה של מזל.

לפני שצפיתי ב-"The Girl", צפיתי שוב ב"הציפורים" – מתוך חשש שהגילויים מסרט הטלוויזיה (כמובן בהנחה שהם תואמים לאמת. מי יכול לדעת? זה סרט עלילתי והיצ'קוק בעצמו אמר שדרמה היא החיים בלי הרגעים המשעממים) יפגמו ביכולת שלי ליהנות מסרט הקולנוע שיחגוג בשנה הבאה יובל. זאת, אגב, למרות ש"הציפורים" אף פעם לא היה מהסרטים המועדפים עליי של היצ'קוק.

מסתבר שזאת הייתה החלטה נכונה. הקטע מ-"The Girl" שבו היצ'קוק מביים את הסצנה שבה "מלאני" (הדרן) מותקפת על ידי ציפורים בבית משפחת ברנר, ספק אם יאפשר לי בעתיד ליהנות לגמרי מ"הציפורים". הסיפור על הטראומה שאותה חוותה הדרן במהלך צילומי הסצנה הזאת אמנם מוכר (היא צולמה כשהיא מותקפת על ידי עורבים ושחפים אמיתיים), אולם הצפייה בצילומי הסצנה על פי עלילת "The Girl", הייתה במידה מסוימת כמו לצפות באונס. זה היה נורא.

בספר "הציפורים של היצ'קוק" מאת קמיל פאגליה (הוצאת רסלינג), נכתב על הסצנה הזאת: "…להפתעתה של הדרן [זו] גילתה רק כאשר הגיעה אל אתר הצילום באותו יום, שהרעיון להשתמש בציפורים המכאניות נדחה, מכוון שלא היה משכנע דיו. שבעה ימים נדרשו על מנת לצלם את רצף הצילומים המצמרר הזה, אשר [בסרט] כל אורכם שתי דקות ועשר שניות בלבד. הדרן כינתה את הימים ההם "השבוע הנורא ביותר בחיי". סביב הסט נבנה כלוב הציפורים, שלמעשה הוטלו לעברה על ידי האחראים על האביזרים… השחף אשר אותו היא מכה בפנס הוא שחף דמה, ואילו מקורה של הציפור האמיתית הנושכת את ידה חסום בכיפת גומי – אך הפחד והאימה האוחזים ב'מלאני' (דמותה של הדרן) אחזו גם בטיפי…".

"האם היה יחסו האבירי של היצ'קוק לכוכבת שלו סדיסטי?", נכתב באותו ספר, "ברור לגמרי שבריאותה ובטחונה של הדרן הועמדו בסכנה. לאחר שהתמוטטה אסר עליה רופאה לחזור לעבודה, ולפיכך הופסקו צילומי הסרט למשך שבוע ימים – פעם ראשונה מזה עשרים שנה שהוכרז מצב חירום בסרט של היצ'קוק".

היצ'קוק של "The Girl" מתגלה כסוטה מין מהזן הנחות ביותר, תיאור שאני מתקשה לקבל כעובדה. גם בגלל החיבה שלי לבמאי, שבראיונות עמו מתגלה כאדם חביב בעל חוש הומור, וגם בגלל ההבנה שכדי ליצור דרמה צריך להקצין מצבים ואולי זה מה שקרה כאן. אבל אין לי שום דרך לדעת באמת אם השיחות והאירועים שהוצגו בסרט הטלוויזיה קרו כפי שהם, קרו אחרת, או לא קרו כלל.

כך למשל, על פי הסרט, היצ'קוק מנסה לנשק את הדרן בכוח ואף עולה עליה, בעודם יושבים יחד במושב האחורי של רכב ההפקה. הדרן ההמומה מגיעה למחרת ליום הצילומים, רק כדי לשמוע את היצ'קוק אומר לה: "קריר פה? את רועדת". הוא מדלקם לה שיר רווי מילים בוטות וגם לא מפסיק להתקשר אליה בערב חג המולד, כשהוא שיכור, עד שזו מנתקת לו את הטלפון.

כשהדרן, כך על פי הסרט, מבקשת יומיים חופש ואומרת לו: "לא ביקשתי [ממך] כלום במשך שלוש שנים". זה עונה לה: "אבל לקחת הרבה: לקחת כסף, לקחת תשומת לב. את לא חושבת שאת צריכה לתת משהו בתמורה?". אגב, לאורך כל העלילה הוא מכנה אותם "טיפי ואלפי" משל היו זוג אוהבים, ובשלב מסוים אף אומר לה: "הירח המלא מזכיר לי פנטזיה עלייך" ו-"אני אוהב אותך".

"The Girl" הוא סרט מעניין ומטריד, שכאמור לא ברור כמה מתוכו אמת וכמה "אמת של סרטים" – הגזמה ויצירת דרמה. עבור מרבית האנשים, בטח הבמאים, היצ'קוק הוא גאון קולנועי, יוצר בלתי ניתן לחיקוי, מורכב, ייחודי, מרתק, מלהיב ומרגש. אלא שנראה שעבור הבמאי של "The Girl" (ג'וליאן ג'רולד), היצ'קוק הוא בעיקר אדם כוחני ומתוסכל מינית. לטעמי דמותו בסרט היא חד ממדית ולכן נקודת המבט כלפיו היא נטולת רחמים. אבל קחו בחשבון שהאובייקטיביות שלי לגבי הנ"ל מוטלת בספק. כך או כך, לא נותר לי אלא לקוות שבסרט הקולנוע "היצ'קוק" זה יוצג כאדם שאולי, אולי, גם היה נחמד לשבת ולשתות איתו כוס יין.

שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם הסופר והמחזאי האמריקאי ת'ורנטון וויילדר (Thornton Wilder, 1897-1975), זוכה שלושה פרסי פוליצר, הביא ליצירת 'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943), אחד הסרטים הטובים ביותר של היצ'קוק, אם לא ה-. מדובר בסיפור עוכר שלווה בעיירה כל אמריקאית, הרבה שנים לפני שכל סדרת דרמה שנייה החלה לעכור שלווה בעיירות כל אמריקאיות. תסריט מתח עם ביקורת על המין האנושי (לא פחות…), לצד צילומי חוץ מרהיבים וצוות שחקנים משובח בראשות ג'וזף קוטן ותרזה רייט (Teresa Wright – 1918-2005).

העלילה בקצרה: צ'ארלי אוקלי (קוטן), הידוע גם כ"דוד צ'ארלי", נוסע מהחוף המזרחי למערבי כדי להסתתר בבית אחותו אמה ניוטון ומשפחתה, בעיירה סנטה רוזה. זאת, לאחר שבלשים עוקבים אחריו בחשד שהוא רוצח אלמנות עשירות. בבית האחות הוא פוגש את אחייניתו צ'ארלי ניוטון (רייט), שנקראת על שמו, ולשניים קשר מיוחד, מוזר ויוצא דופן. אלא שבעקבות שלל רמזים, האחיינית מתחילה לחשוד שדודה האהוב הוא רוצח האלמנות המסתורי. זה בתגובה, מנסה להרוג אותה כדי להימנע מהגילוי, אולם כשהוא מנסה להשליכה מרכבת נוסעת, היא דוחפת אותו אל מותו. היחיד שיודע את סודה הוא הבלש ג'ק גרהם, שחוקר את הפרשה ואף מתאהב באחיינית (בכל זאת, הוליווד).

הסרט צולם ברחובות סנטה רוזה שנמצאת במחוז סונומה, צפונית לסן פרנסיסקו (ב-SF צולם שנים לאחר מכן 'ורטיגו' – Vertigo, 1958) ובסמוך לעיירה בודגה ביי (שם צולם 'הציפורים' – The Birds, 1963). בזמן הצילומים, לפני 70 שנה, מדובר היה בעיירה בת 13 אלף תושבים, כיום זו עיר שבה כ-170 אלף תושבים, שעדיין זוכרת את הסרט הראשון והמוכר ביותר שצולם בתחומה.

הסרט צולם ברובו ברחובות העיירה ובבנייניה (בנק, ספרייה, תחנת רכבת, כנסייה וכו') – רוב הבניינים הללו אינם קיימים עוד. באותה תקופה מדובר היה במהלך נדיר, שכן בדרך כלל סרטים צולמו בתוך אולפנים. מהלך כל כך נדיר, עד שמגזין 'לייף' שלח צוות צילום לתעד את צילומי החוץ של הסרט. היצ'קוק ו-וויילדר ביקרו במספר עיירות עד שבחרו בזאת, הם גם בחרו כבית משפחת ניוטון בית בשדרות מקדונלד 904, שקיים עד היום. צילומי פנים מסוימים, בהם של בית המשפחה ושל גרם המדרגות האחורי, צולמו באולפן מסיבות טכניות.

הסרט צולם במהלך 1942, בזמן שאמו של הבמאי גססה ובהמשך מתה ממחלה באנגליה, ובעת שבמולדתו וברחבי אירופה געשה מלחמת העולם השנייה. היצ' בחר להישאר בארה"ב וחש רגשי אשם על כך (כנראה מעבר לרגיל). בסרט יש אזכורים למלחמה אליה גויסה גם ארה"ב, למשל כשחיילים הולכים ברחוב ונכנסים לבר המקומי. בסצנת הסיום צ'ארלי-האחיינית אומרת לבלש גרהם: "הוא [הדוד צ'ארלי] אמר שלאנשים כמונו אין מושג איך העולם באמת". והבלש עונה לה: "לפעמים הוא [העולם] צריך השגחה רבה. נראה שהוא משתגע מפעם לפעם – כמו הדוד שלך, צ'ארלי".

בספר "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו, נכתב: "אירוע זה (מות אמו של היצ'קוק), שקדמו לו חודשים של דאגה ואחריו באו חודשים ארוכים של יגון חרישי, הוא שהפך את 'צל של ספק' כולו לרשת של רמיזות אישיות. הסרט הוא גם מפתח לסבך חייו הפנימיים ולתחושות האשמה שלו, וגם רשת של משמעויות הזורעת אור על יחסיו עם בני משפחתו, עם זהותו השסועה ועם התרבות המפוצלת שממנה היגר… הסרט יהיה לספר ההדרכה לכל ההשפעות הספרותיות והתרבותיות שהושפע בחייו, ולעולם לא יהיה עוד גלוי לב כל כך לפני הציבור ולפני עמיתיו. אפשר שמשום כך היה הסרט הזה תמיד מן הסרטים החביבים ביותר על היצ'קוק. אבל רק מעטים מבין השחקנים ואנשי הצוות שיערו את עומק מצוקתו וסבלו באותה שעה ואת מידת חשיפתו האישית".

לימים יסביר היצ'קוק לבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו (בספר הראיונות שלהם "היצ'קוק-טריפו"): "לא הייתי אומר ש'צל של ספק' הוא הסרט החביב עליי. אם התבטאתי פעם ברוח זו, הרי זה משום שחשתי שהסרט מניח את דעתם של ידידינו 'חובבי הסבירות וההיתכנות', ידידינו חובבי ההיגיון…".

בין אם הסרט היה "בן מועדף" על היצ'קוק ובין אם לא, הדוד צ'ארלי, רוצח האלמנות, נברא בדמותו של הבמאי: "היצ'קוק מזדהה בבירור עם הדוד צ'ארלי, שגולם בידי ג'וזף קוטן", כתב ספוטו בספרו, "התסריט מתאר אותו כ'אדם קפדן ומסודר להחריד', כמו היצ'קוק עצמו, שהיה גאה בתכונותיו אלה. תיאורו של צ'ארלי בסרט דומה לתיאורו של היצ'קוק הצעיר: 'בחור שקט כל כך, תמיד קורא…'. רגשותיו של הנבל האלגנטי: געגועים רגעיים אל העבר וזלזול בהווה – רגשותיו של הבמאי הם".

זאת ועוד: אם המשפחה בסרט – האחות של הדוד צ'ארלי והאמא של צ'ארלי ניוטון הצעירה – נקראה בשם אמו של היצ'קוק: 'אמה': "דמותה של אמה [הדמות], שהועלתה על הכתב בימיה האחרונים של אמה היצ'קוק, היא דמות האם החיובית האחרונה בסרטיו של היצ'קוק והוא מבוססת על אמו של היצ'קוק", כתב ספוטו, "תחושותיו המבולבלות, רגשות האשמה שלו, ההתנגשות בין אהבה לטינה, כל אלה התפרצו לאחר מותה ובסרטיו הבאים מצוירת הדמות [האם] בצבעים כהים יותר".

"ב'צל של ספק' יצר [היצ'קוק] איור דקדנטי של המציאות הפסיכולוגית שקארל יונג כינה אותה "הצל" המצוי בכל אחד מאיתנו", כתב ספוטו בביוגרפיה של הבמאי. ואילו בספר אחר שלו: The Art of Alfred Hitchcock, כתב על שני הצ'ארלי (הדוד והאחיינית) שלא במקרה נקראים באותו שם, שכן הם מייצגים את הטוב והרע ששוכן בכל אדם. "צד אחד (צ'ארלי הצעירה) מדגים את החיובי במין האנושי, האופטימיות, הטוב, נדיבות הלב, האמון והאהבה. הצד השני (הדוד צ'ארלי) מייצג מה ששלילי, דקדנטי ומוביל לרצח. הרוצח, הדוד צ'ארלי, מסוגל, כפי שאנו רואים, לקסם אישי רב, נדיבות לב כלפי משפחתו וחמימות כלפי אחותו, ויש לו את אותו דם עם אחייניתו התמימה והמתוקה. היא מנגד, מסוגלת לרצוח את דודה. הרעיון שכולנו עד גבול מסוים שילוב של מלאכיות ושטניות, שיש בתוכנו כוחות דואלים, הוא עתיק מהתקופה היוונית, ומהמסורת היהודית והנוצרית. יין ויאנג".

"יחד עם 'פסיכו' (Psycho, 1960) 'צל של ספק' הוא אחד הסרטים הנדירים שלך שבהם הדמות הראשית בו היא האיש הרע, והקהל מזדהה איתו מאוד", אמר טריפו להיצ'קוק לגבי דמותו של קוטן (הדוד צ'ארלי), שבדומה לדמות שגילם אנתוני פרקינס (נורמן בייטס) ב'פסיכו' – היה רוצח מהזן הכריזמטי ומעורר האמפתיה. היצ' ענה על כך: "הוא [הדוד צ'ארלי] רוצח אידיאליסט. הוא אחד מאותם רוצחים שחשים שיש להם משימת השמדה. אולי הגיע לאלמנות מה שקרה להן, אבל זה לא היה העסק שלו. יש בסרט שיפוט מוסרי, לא כן, כשהאחיינית משמידה בסוף את קוטן, אפילו במקרה. זה שקול לאמירה שלא כל הרעים הם שחורים ולא כל הגיבורים הם לבנים. יש אפור בכל מקום. הדוד צ'ארלי אהב מאוד את אחייניתו, אם כי לא באותה המידה שהיא אהבה אותו. אבל היא הייתה חייבת להרוג אותו, כי אסור לשכוח שאוסקר וויילד אמר: "אנחנו הורגים את מה שאנחנו אוהבים"".