היצ'קוקולוגית

החלטתי לצאת למרתון היצ'קוק, משתי סיבות עיקריות. האחת, המרכזית, כדי לרענן את הזיכרון שלי לגבי סרטי הבמאי, בין אם צפיתי בהם פעם אחת ובין אם 17 פעמים. המוח מוגבל בכמות המידע שהוא מסוגל להכיל בזמן נתון, וכמות הפרטים המרכיבים סרט של היצ'קוק היא אין-סופית מכדי לקלוט את הכל בצפייה אחת או שתיים או 17. הסיבה השנייה היא זמן פנוי שיש לי כרגע, בעודי מחפשת עבודה – הזדמנות לצפות בהרבה סרטים. ואמנם יש המון סרטים לא של היצ'קוק שאני חייבת להשלים (ככל שצופים בסרטים, מגלים שיש עוד המון שלא ראיתם), אבל משהו בי החליט לחזור למקורות, לרענן את הבלוג ואת עמוד הפייסבוק היצ'קוקולוגית.

השם הנבחר: מרתון 30 ימים-30 סרטים. מראש אזהיר: לא בטוח שאצלח אותו, אבל אעשה מאמץ. שאלו אותי מדוע לא אצפה בכל 52 הסרטים של היצ'קוק (הוא ביים 53, אבל אחד מהם, הסרט השני שלו, The Mountain Eagle מ-1926, אבד במצולות מחסני הפילם ולא נראה בציבור).

לא יודעת למה לא. אולי כי 52 סרטים זאת התחייבות גדולה מדי, בייחוד כשהקצבתי לעצמי סרט ליום. כל הפילמוגרפיה תחייב השקעה של חודשיים. קחו בחשבון שכשאני צופה בסרטים בכלל ובסרטי היצ'קוק בפרט, אני כל כך עסוקה בניתוח, מציאת מוטיבים ולמידת הביוגרפיה של השחקנים, שכל 90 דקות של סרט הופכים אצלי לשלוש שעות. אם אני רוצה לכתוב גם משהו כאן, בבלוג, אז יום שלם התאדה (ובכל זאת, אני צריכה לחפש עבודה).

אז נתחיל עם 30 ונראה מה יהיה.

היום צפיתי בסרט הראשון במרתון. שימו לב: יש ספוילרים.

היום צפיתי ב"הדייר" (The Lodger) מ-1927, סרטו השלישי של היצ'קוק, ומה שמוגדר על ידו כ'סרט ההיצ'קוקי הראשון' שלו. הבחירה שלי לא בהכרח כרונולוגית (והרי יש את הסרט הראשון, "גן התענוגות" – The Pleasure Garden – מ-1925. השני, כאמור, אבד). צפיתי ב"הדייר" לראשונה לפני כשנה וחצי, והוא היה כל כך טוב, שהייתי חייבת לצפות שוב.

ניתן לחשוב שבמאי בתחילת דרכו לא יכול להגיע לשיאי בימוי מבחינת העברת הסיפור, הוויזואליות וכן הלאה, אבל ההיסטוריה הקולנועית הוכיחה לא פעם שבמאים צעירים ומלאי תעוזה, ביימו יצירות מושלמות. אורסון וולס ביים את סרטו הראשון באורך מלא, עוד לפני שמלאו לו 26. "האזרח קיין"… בטח שמעתם עליו.

"הדייר" הוא סרט היצ'קוקי טיפוסי, אולי אב-טיפוס לכל מה שבא אחריו. הוא מותח, מהנה, מנהל דיאלוג עם הצופים וכולל נגיעות (בחירת מילים מוזרה) של מיניות והומור. הוא לא מורכב מדי ולא פשוט מדי. הוא מסקרן כסיפור בסיסי וטוב, וניכרת בו האהבה של היוצר למדיום הקולנועי ולמה שהוא מציע: צילום, עריכה, מוזיקה, משחק וכן הלאה. ניכרת בו השליטה של הבמאי בתחומי ההפקה השונים – דבר מרשים, בהתחשב בניסיונו הדל בבימוי – וכן הניסיונות שלו לאתגר את עצמו, ניסיונות שיבואו לידי ביטוי ברבים מסרטיו בהמשך.

יש לי די.וי.די. מקורי של הסרט בבית, אבל הגרסה שלו הייתה מיושנת וקשה לצפייה, אז עברתי לגרסה שנמצאת ביוטיוב – גרסת הסרט כפי שעבר שחזור לפני כמה שנים: הצבעים חודדו (והפכו משחור-לבן לגוונים של צהוב, כחול וכו'), המוזיקה הוחלפה וגם הכתוביות. אבל העלילה, השחקנים ובעיקר הבימוי נותרו כפי שהם, מומלצים לצפייה בכל מילות ההמלצה שיכולות להיות.

תקציר: בלונדון מסתובב רוצח סדרתי. הפרופיל שלו: הוא רוצח נשים בלונדיניות בימי שלישי, ומשאיר בזירה פתק עם לוגו משולש ועליו השם: 'הנוקם' (The Avenger). ערב אחד מגיע לביתה של משפחת בנטינג אדם המבקש לשכור חדר במקום – זה הדייר. הוא מתיידד עם 'דייזי', בתם (הבלונדינית) של בעלי הבית, אך אלה, יחד עם 'ג'ו השוטר' שמאוהב ב'דייזי', חוששים שהדייר החדש הוא 'הנוקם'.

הסרט יצא לאקרנים בבריטניה ב-14 בפברואר 1927 (ולנטיין – יום האהבה. מקרי, או שהיצ'קוק היה משווק נהדר של סרטיו כבר מהרגע הראשון?) וכשנה לאחר מכן בארה"ב. שמו המקורי: The Lodger: A Story of the London Fog. משחקים בו: מרי הולט (בעלת הבית. 1870-1951), ארתור צ'סני (בעל הבית. 1881-1949), ג'ון טריפ (דייזי. 1901-1985), מלקולם קין (ג'ו, השוטר. 1887-1970), ו-איבור נובלו (Ivor Novello, הדייר. 1893-1951), שהיה מלחין ושחקן תאטרון וקולנוע (ראינוע) מפורסם בזמנו. הוא שיחק לאחר מכן גם בסרטו של היצ'קוק מ-1927, "Downhill". פרסי איבור נובלו מוענקים מזה 60 שנה, בכל שנה, בלונדון, עבור כותבים ומלחיני שירים.

הנה כמה מחשבות שעלו לי במהלך הצפייה בסרט. התכנון המקורי היה לתמצת חמש אנקדוטות מרכזיות, אבל זה גלש וגעש להרבה מחשבות.
1. הפסקול בגרסה המשוחזרת שונה מהמקור ונראה שהושפע מסרטיו המאוחרים והמוכרים יותר של היצ'קוק, ובעיקר מהסגנון של ברנרד הרמן. למשל, יש כינורות א-לה "פסיכו" (1960) במקרים שונים, בעיקר כשמופיעה דמותו של הדייר, כאילו רוצים לרמוז לנו שהוא הרוצח. במספר סצנות יש גם שירים מודרניים למדי, שהופכים את אותן סצנות לקליפ רומנטי מאוד (הסרט אילם, כמובן).

2. תושבי לונדון מגלים מקריאה בעיתון על עוד ועוד מקרי רצח של 'הנוקם', מה שגרם לי לחשוב איך פעם היו מקבלים את המידע – רק מהעיתון ורק כשיצא, ואיך היום אנחנו מקבלים מידע בזמן אמת ובכל מקום שבו אנו נמצאים. זה, אגב, הזכיר לי את "הסנדק", כש'מייקל' קורא בעיתון שהתנקשו באביו. תמיד תהיתי מדוע לא התקשרו להודיע לו (היו טלפונים בשנות ה-40, זמן עלילת הסרט. בסרט עצמו יש סצנות שיחת טלפון). ונניח שהרצח של 'דון קורלאונה' קרה זמן קצר לפני ולא הספיקו להתקשר ל'מייקל', איך העיתון כבר הספיק לצאת…?

אגב, בסרטים רבים נוספים של היצ'קוק נראו אנשים מתעדכנים בעיתון על מקרי רצח, למשל ב"צל של ספק" (1943) וב"פרנזי" (1972).
3. לאורך הסרט מופיעה כתובית/תאורת ניאון: "Tonight – Golden Curls", מופע מקומי של רקדניות בלונדיניות או כאלה שעוטות על עצמן פאות בלונדיניות – ואלה מהבלונדיניות הראשונות של היצ'קוק, שילוו אותו לאורך כל הקריירה. ב"הדייר" הן נמצאות בסכנה מידית, שכן הרוצח הסדרתי מעדיף אותן. כאמצעי הגנה ממנו הן מחברות לראשיהן תלתלים שחורים ושמות כובע לפני שהן יוצאות בלילה לרחוב, כדי שייראה כאילו יש להן שיער שחור.
אגב, באותן שנים בראינוע השחקניות הפתייניות היו דווקא כהות השיער, בעוד הבלונדיניות היו התמימות.
גם 'ג'ו' השוטר, שמאוהב ב'דייזי', אוהב בלונדיניות, ואומר באחת הסצנות: "אני נלהב משיער בלונדיני בעצמי, כמו 'הנוקם'" – משפט, שאגב, גרם לי, כצופה, לתהות האם הוא בעצם 'הנוקם'… אנחנו לא נדע מי הנוקם, אבל בסוף הסרט 'ג'ו' מציל את הדייר מלינץ', כך שניתן אולי להבין שהשוטר הוא לא הרוצח (אחרת לא היה מציל את הדייר, אלא נותן להמון לחשוב שהוא הרוצח).
4. 'דייזי', הבת של בעלי האכסניה שבה שוהה הדייר, עובדת כדוגמנית בחנות אופנה ומציגה בגדים ללקוחות. ב"ורטיגו" (1958) יש סצנה דומה שבה 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט) יושב בסטודיו בשעה שמתאימים לבוש ל'ג'ודי' (קים נובאק).
5. מספר הבית/האכסניה שבו שוכר הדייר חדר – 13.
6. לבעלת הבית, אמא של 'דייזי', יש תסרוקת שמזכירה מאוד את הפאה של האמא/'נורמן' ב"פסיכו". אגב, בסרט יש שתי אמהות: בעלת הבית ובהמשך, לסצנה קצרה, האמא של הדייר. הן עדיין אמהות חיוביות, מצב שישתנה בסרטי הבמאי החל מכ-15 שנים לאחר מכן.
7. כשהדייר נכנס לבית ומשלם מראש על שהייה של חודש, הוא מבקש מבעלת הבית: "רק קצת לחם וחמאה וכוס חלב". כוס החלב המפורסמת ביותר אצל היצ'קוק וכנראה בקולנוע בכלל – זהרה בחושך בסרט "חשד" (1941). אם אני זוכרת נכון, גם 'נורמן בייטס' הביא ל'מריון קריין' כוס חלב ב"פסיכו".
8. הסרט עצמו תיאטרלי, ז"א יכול היה בקלות להיות מוצג כהצגה. אנסמבל השחקנים קטן, חמישה אנשים, ורוב העלילה מתרחשת בבית. סרטים עתידיים של היצ'קוק שגם רוכזו ברובם בלוקיישן מרכזי אחד (ויכולים בקלות להפוך להצגות, וחלקם אף הפכו), הם: "סירת הצלה" (1944), "חבל" (1948), "אליבי" (1954) ו"חלון אחורי" (1954). במקרים מסוימים הלוקיישן האחד נבע מניסוי קולנועי של היצ'קוק, ובמקרים אחרים מדובר היה בסיבות טכניות, שכן באותה תקופה צילומי חוץ היו פחות נפוצים.
9. 'ג'ו' השוטר אומר: "מתי אניח חבל מסביב לראשו של הנוקם". חניקה – עם חבל או בלעדיו – היא אחת משיטות הרצח הנפוצות בסרטי היצ'קוק, למשל ב"חבל", "אליבי" ו"פרנזי".
10. עוד אומר השוטר, בעודו מחזיק אזיקים ביד: "…ואשים טבעת מסביב לאצבע של 'דייזי'". כאן, מקשר הבמאי בין אזיקים לטבעת (טבעת הנישואים כאזיקים הקטנים ביותר?).
11. אגב, אזיקים: בסוף הסרט הדייר בורח ברחבי העיר, כשהוא אזוק – מה שמזכיר את "חבלן" (1942), גם שם הדמות הראשית נרדפת כשהיא אזוקה. גם ב"39 המדרגות" (1935) הדמות אזוקה.
12. ואגב, שוטרים: השוטר 'ג'ו' מאוהב ב'דייזי', בדומה לשוטר 'ג'ק' שהיה מאוהב ב'צ'ארלי' הצעירה ב"צל של ספק" (1943), והבלש 'סמית' שמאוהב ב'איב' ב"פחד במה" (1950), והשוטר לשעבר 'סקוטי' שמאוהב ב'מדליין/ג'ודי' ב"ורטיגו" (1958).
13. גם מוטיב האכסניה הופיע לאחר מכן אצל היצ'קוק, למשל ב"ורטיגו" ('ג'ודי' התגוררה במלון) וכמובן ב"פסיכו" (1960).
14. בעלת הבית אומרת לשוטר: "גם אם הדייר קצת queer הוא עדיין ג'נטלמן". Queer בתרגום לעברית הוא מוזר, שונה או חשוד, אולם מקובל יותר להשתמש במילה לתיאור הומוסקסואל.
הדייר – השחקן איבור נובלו (שאגב, היה גיי בחייו הפרטיים), מאופר בסרט בצורה בולטת לעין: עם צלליות כהות, עיפרון שחור תוחם לעיניים ואודם. אמנם בסרטים האילמים של אותה תקופה היה מקובל לאפר את השחקנים הגברים (בעיקר עם עיפרון מתחת לעיניים), אבל הדייר מאופר בצורה בולטת יותר מהשוטר, למשל. יחד עם זאת, הוא מביע עניין רב ואפילו פיזי ב'דייזי', כך שזהותו או נטייתו לא ברורות.
היצ'קוק אהב להשתעשע בזהויות מיניות ברורות יותר או פחות (בד"כ פחות) של דמויות בסרטיו. יש את 'מיס דנברס' ב"רבקה" (1940), את 'ברנדון' ו'פיליפ' ב"חבל" וכמובן את 'נורמן בייטס' ב"פסיכו" שלבש בגדי נשים.
15. הסרט צולם בתקופה המוקדמת-האנגלית של היצ'קוק, ולונדון היא מיקום העלילה. הביג-בן נראה באחת הסצנות (וכמובן הרמיזה לרוצח המפורסם של העיר: ג'ק המרטש). הבירה האנגלית, עיר הולדתו של הבמאי, נראית, בין היתר, גם ב"פרנזי" (1972) וב"האיש שידע יותר מדי" (1956).
16. יש הרבה עליות וירידות במדרגות, מוטיב חוזר ואהוב על הבמאי, שמופיע, בין היתר, גם ב"חשד" (קרי גרנט עולה במדרגות עם כוס החלב), "ורטיגו" (העלייה במדרגות של המיסיון), "רבקה" ('מיס דה ווינטר' יורדת במדרגות לבושה בשמלה של 'רבקה') וכמובן ב"פסיכו" (הבלש שעולה במדרגות).
17. מוטיב נוסף שאפשר לחלק לשני תתי-מוטיבים : אדם שנחשד ברצח, ואדם חף מפשע שנחשד ברצח. הפרדתי בין השניים, כי במקרים מסוימים החשד התאמת ("צל של ספק", "חלון אחורי") ובמקרים אחרים החשד התבדה ("הנאשם", "פרנזי", "אני מתוודה").
18. ומקלחת! הייתם מאמינים שהסצנה הכי מפורסמת מסרטי היצ'קוק, סוג-של-הופיעה כבר בסרטו השלישי מ-1927? לרגע נדמה שהיצ'קוק לקח את "הדייר" ושלף מתוכו מוטיבים לאורך כל הקריירה שלו. ב"הדייר" 'דייזי' מתקלחת באמבטיה, יש אפילו קלוז-אפ על הפקק שסוגר את פתח הניקוז – אותו פתח ניקוז מוכר מסצנת הרצח במקלחת ב"פסיכו". ואז מישהו מנסה לפתוח את הדלת…
19. בסרט יש משולש אהבה בין השוטר, הדייר ו'דייזי', שבה שניהם מאוהבים. משולשי אהבה: אשה ושני גברים שמתעניינים בה, או אשה שמתעניינת בשני גברים, ניתן לראות גם ב"צל של ספק" (כן, 'צ'ארלי' הצעירה מאוהבת בדוד שלה), "אני מתוודה" ('רות' אמנם נשואה, אבל מאוהבת באהובה הישן שהפך לכומר), "אליבי" ('מרגו' נשואה, אבל מנהלת רומן עם גבר אחר) ו"תחת חוג הגדי" ('ליידי הנרייטה' נשואה, אבל מאוהבת במישהו אחר).
20. ב"הדייר" יש לפחות נשיקה אחת מלאת תשוקה, שכמעט מפתיעה בתשוקתיות שלה בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט מ-1927, שמבחינה קולנועית הייתה שנה שמרנית הרבה יותר מהמוכר לנו כיום (אם כי במציאות, שנות ה-20 של המאה הקודמת לא היו שמרניות כלל). אמנם יש יותר רמיזות מאשר הדברים עצמם, אבל משהו ב"כמעט" הזה, הופך סצנות של היצ'קוק למלאות משמעות.

נשיקות מפורסמות אצל היצ'קוק הן כמובן זאת בין הדמויות של קרי גרנט ואינגריד ברגמן ב"הנודעת" (1946), ג'יימס סטיוארט וגרייס קלי ב"חלון אחורי" וקרי גרנט ו-אווה מרי סנט ב"מזימות בינלאומיות" (1959).
21. זה הסרט הראשון שבו היצ'קוק משתתף בהופעת אורח קצרה (cameo). בתחילת הסרט הוא נראה בגבו, כעיתונאי המדווח על 'הנוקם'.
22. הרוצח לא נתפס בסוף הסרט. מוסבר שהדייר הוא לא הרוצח כפי שחשדו, אבל לא ברור מי כן (אני, אישית, חשבתי שהדייר הוא דווקא כן הרוצח, למרות הסיפור שהוא מספר ל'דייזי'). היצ'קוק הסביר לבמאי ולמבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בספר השיחות ביניהם ("היצ'קוק/טריפו", הוצ' בבל/האוזן השלישית):
– טריפו: למעשה הגיבור חף מפשע, הוא לא הנוקם.
– היצ'קוק: כאן הקושי. השחקן הראשי, איבור נובלו, היה כוכב תאטרון באנגליה – הוא היה אחד השמות הגדולים באותה עת. הנה אחת הבעיות שהיה עלינו להתמודד עימן במסגרת שיטת הכוכבים: לעתים קרובות נעשו פשרות על חשבון הסיפור, משום שהכוכב לא היה יכול לשחק את האיש הרע.
– טריפו: היית מעדיף שהדמות באמת תהיה הנוקם?
– היצ'קוק: לא בהכרח, אבל בסיפור מסוג זה הייתי מעדיף שהוא ייעלם אל תוך הלילה, ושלעולם לא נדע את התשובה. אבל לא ניתן לעשות זאת עם גיבור שמגלם אותו כוכב. חייבים לומר: הוא חף מפשע.
– טריפו: אבל אני מתפלא שתכננת לסיים סרט מבלי לענות על תהיות הקהל?
– היצ'קוק: במקרה המסוים הזה, אם המתח מתארגן סביב השאלה 'האם הוא הנוקם או לא?' ואם אתה עונה 'כן, הוא אכן הנוקם', אזי אישרת חשד ותו לא. לדעתי, זה לא דרמטי. כאן הלכנו בכיוון ההפוך, והראינו שהוא לא הנוקם. 16 שנה מאוחר יותר נתקלתי באותה הבעיה בזמן צילומי "חשד" עם קרי גרנט. לא היה אפשר להפוך את קרי גרנט לרוצח".