ארכיון הרשומות עם התג "אלפרד היצ'קוק"

סרטי ספורט קיימים מהתחלה, עוד מתקופת הראינוע (למשל, The Champion של צ'רלי צ'פלין מ-1915 שעוסק באגרוף). הם כוללים סרטים עלילתיים (המבוססים על סיפור אמיתי או מקוריים) ותיעודיים, דרמות רציניות וקומדיות קלילות. הסרטים הללו מתארים פעילויות ספורט שונות, כאשר מוטיב מרכזי בהם הוא ניצחונו של הפרט או הקבוצה וההתגברות על הקשיים, לעתים נגד כל הסיכויים.

יש סרטים על פוטבול ועל כדורגל, על בייסבול, כדורסל ואתלטיקה, על מרוצי מכוניות, הוקי קרח, גולף, מרוצי אופניים, אגרוף, אמנויות לחימה, היאבקות, רוגבי, טניס, סקי וגלישה. יש גם על ענפים שבעיני בטעות נקראים ספורט, שכן הם כוללים התאכזרות לבעלי חיים, כמו רודיאו או מרוצי סוסים. בין הסרטים המוכרים: "רוקי" (1976), "השור הזועם" (1980), "גאוות היאנקים" (1942, סיפורו של שחקן הבייסבול לו גריג), "ג'רי מגווייר" (1996) ו"אדי פלסון" (1961).

וכל ההקדמה, כי הלילה, שעון ישראל, ייפתחו המשחקים האולימפיים, האולימפיאדה, בריו דה ז'נרו-ברזיל. לרגל האירוע החלטתי לבדוק את הקשר בין ספורט לענייננו כאן בבלוג, סרטי היצ'קוק. למרות שאני מאמינה כי ניתן לקשר בין היצ'קוק לכל דבר, הפעם מדובר היה באתגר רציני.

כשחושבים על הסרטים של היצ'קוק עולים הרבה מאוד נושאים/מוטיבים, ספורט הוא לא אחד מהם. ניתן לקשר את סרטיו לאלכוהול ולאוכל, לאמנות פלסטית ולאדריכלות, לפסיכולוגיה ולסקסולוגיה, לאנגליה ולארה"ב, לאמהות ולאבות, אבל ספורט…? מסתבר שפה ושם התחום השתרבב לסרטיו.

ענף הספורט המוכר ביותר בסרטי היצ'קוק הוא טניס. לצד כדורגל, רוגבי, בדמינטון וקריקט, טניס הוא אחד מענפי הספורט הפופולריים בבריטניה, מדינת הולדתו של היצ'קוק, וכנראה שם מקור החיבה שלו או לפחות ההיכרות שלו, עם ענף זה.

ב"זרים ברכבת" (1951) הדמות המרכזית, 'גיא היינס' (פרלי גריינג'ר) היא שחקן טניס. אחת הסצנות המפורסמות בסרטי הבמאי היא מסרט זה, במהלכה 'גיא' משחק טניס בעוד 'ברונו' (רוברט ווקר) האובססיבי בוהה בו ללא תזוזה, בזמן ששאר הצופים מניעים את ראשיהם מימין לשמאל בהתאם לתנועת הכדור. סצנה פשוטה, אך גאונית, שיוצרת מתח. היצ'קוק היטיב ליצור מתח באמצעות הצגת אירועים פשוטים ויום-יומיים.

טניס מוזכר גם ב"אליבי" (1954). 'טוני' (ריי מילנד, שמשחק את הבעל של גרייס קלי) הוא שחקן טניס לשעבר. באחד הדיאלוגים בסרט מוזכרת אליפות ווימבלדון הבריטית, טורניר טניס מהיוקרתיים בעולם. ב"רבקה" (1940), דמותה של ג'ואן פונטיין מבקשת שיעורי טניס מ'מקס דה ווינטר' (לורנס אוליבייה). הספורט הלבן מוזכר גם בדיאלוגים ב"חבל" (1948) וב"סירת הצלה" (1944).

"הזירה" (1927), אחד מסרטיו הראשונים של הבמאי (המבוסס על התסריט המקורי היחיד שהיצ'קוק כתב, הגם אם התערב בתסריטים של רבים מסרטיו), מוגדר בוויקיפדיה כ"סרט ספורט בריטי אילם". על פי אותו מקור מידע, היצ'קוק נהג ללכת לקרבות אגרוף בלונדון והושפע מכך. הסרט עוסק בשני מתאגרפים שמתאהבים באותה אישה.

ב-"Downhill" מ-1927, 'רודי' (איבור נובלו) הוא קפטן של קבוצת רוגבי בפנימייה לבנים. מלצרית טוענת כי היא בהריון ממנו (למרות שהאב האמיתי הוא חברו 'טים'). הוא מסולק מבית הספר וחייו מדרדרים, עד שבסופו של דבר האמת יוצאת לאור.

ביצוע ספורט למטרת הנאה ולא כחלק מתחרות, ניתן לראות ב"חשד" (1941) וב"מארני" (1964) – שם אנשים נראים רוכבים על סוסים. ב"הנאשם" ("האיש הלא נכון", 1956), 'מני בלסטררו' (הנרי פונדה) קורא בעיתון את מדור מרוצי הסוסים. יצוין, שוב, שאישית אני נגד פעילויות ספורט (או כל דבר אחר) שכוללות שימוש ו/או התאכזרות לבעלי חיים ומרוצי סוסים הם כאלה.

עוד ספורט למטרות הנאה: שחייה – ב"לתפוס גנב" (1955) דמותם של קרי גרנט וגרייס קלי שוחות בים. ב"חבלן" (1942) אחת מדמויות המשנה שוחה בבריכה ביתית. רכיבה על אופניים – ב"טופז" (1969) וב"כתב זר" (1940) נראים ברקע אנשים רוכבים על אופניים בעיר, הגם אם בסצנות נראה שהמטרה היא תחבורתית ופחות ספורטיבית. סקי במדרונות המושלגים של שווייץ, נראה בגרסה הראשונה של "האיש שידע יותר מדי" (1934).

אגב, לקראת האולימפיאדה הקודמת שנערכה בלונדון ב-2012, אחד מאירועי התרבות שארגנו הבריטים היה שחזור והצגת סרטים אילמים של היצ'קוק. הפרויקט נקרא "התשעה של היצ'קוק" (Hitchcock 9) והסרטים המשוחזרים הללו הוצגו מאז גם בסינמטקים ברחבי האולם, בהם בסינמטק תל אביב.

לסיכום: בהתחשב בעובדה שריצה היא ספורט אולימפי, הרבה דמויות אצל היצ'קוק בהחלט נמלטות על נפשן.

5920

 

hitchcock-truffaut-poster

"התנ"ך של הקולנוע", כך מוגדר הספר "היצ'קוק/טריפו" שיצא לפני 50 שנה, ב-1966, בצרפת ובארה"ב. ב-1962, פרנסואה טריפו (1932-1984), מבקר קולנוע ובמאי מתחיל, שלח מכתב לבמאי האהוב עליו, אלפרד היצ'קוק (1899-1980), וביקש לראיין אותו על מכלול סרטיו, כדי "שכולם יכירו בכך שהיצ'קוק הוא הבמאי הטוב ביותר בעולם", כך על פי המכתב, כפי שצוטט בסרט התיעודי שנעשה על המפגש בין השניים. היצ' ענה לו: "היו לי דמעות בעיניים ממכתבך".

עבור טריפו, כתיבת ספר על היצ'קוק הייתה חשובה כמו לביים סרט, ונדרשה לכך הכנה. הוא התייחס לספר כ"Hitchbook". הם נפגשו באולפני יוניברסל לסדרת ראיונות שנמשכה שבוע. הייתה איתם מתורגמנית בשם הלן סקוט, שכן היצ' דיבר אנגלית וטריפו צרפתית. הראיונות הוקלטו, וקטעי האודיו המרתקים משולבים בסרט התיעודי. מרתקים, כי מלבד השיח הדו-לשוני המעניין בין השניים, ניתן לקלוט גם את "מאחורי הקלעים" – למשל, את היצ'קוק שואל את טריפו שאלות על סרטיו (של טריפו), או את היצ'קוק מנסה לביים את צלם הסטילס שצילם אותם.

טריפו – ויודע זאת כל מי שקרא את הספר, וזה כנראה כולם – הכין סדרת שאלות קצרה על כל אחד מסרטיו של היצ'קוק, במטרה ללמוד ולהבין את עבודתו. התשובות היו ענייניות, "לא מתיימרות", כפי שאמר אחד המרואיינים בסרט.

כשהם נפגשו טריפו היה בן 30 וביים שלושה סרטים (בהם "400 המלקות"), והיצ'קוק היה בן 62, בשלבי עריכה סופיים של סרטו ה-48, "הציפורים". טריפו היה לפני שיאו והיצ'קוק אחריו. לאחר שהספר פורסם ב-1966, היצ'קוק ביים עוד שלושה סרטים בלבד, ואילו טריפו ביים סרט אחד בכל שנה בממוצע עד 1983, שנה לפני מותו (בין הסרטים: "לילה אמריקאי", "הכלה לבשה שחורים" ו"המטרו האחרון").

זה היה מפגש בין קולנוען בריטי שעבד בהוליווד ויצר סרטים קלאסיים (עוד מתקופת הסרט האילם), לקולנוען צרפתי שיצר סרטים אירופיים עכשוויים, על כל המשתמע לגבי ההבדלים בין השניים בסגנון, בגיל, בניסיון וכן הלאה. אבל שניהם היו אוהבי קולנוע אמיתיים וזה מה שחיבר ביניהם. אגב, בסרט מספרים על אותו סיפור ידוע, ספק אמיתי, ספק קוריוז, על כך שאביו של היצ'קוק, בניסיון להענישו, שלח אותו כילד לתחנת המשטרה, ושם הוא הושם בתא מעצר למספר דקות. הסיפור חוזר על עצמו הרבה, כהסבר לפחד של היצ'קוק מהמשטרה שבא לידי ביטוי ברבים מסרטיו. החיבור בין ילדות ומשטרה לא היה זר גם לטריפו.

המטרה של טריפו בכתיבת הספר הייתה להוכיח לאמריקאים שהם טועים בכך שלא העריכו מספיק את סרטיו של היצ'קוק. בכך שהתייחסו אליו כבדרן ולא כאמן. ואכן, אחרי צאת הספר (בין אם בגלל הספר ובין אם בגלל שהיצ' היה מבוגר ובשלב סיכום הקריירה – וכנראה בגלל שתי הסיבות יחד), נראה שהיחס אל היצ'קוק השתנה והוא זכה להוקרות רבות בסוף ימיו – מה שכמובן לא כיפר, בטח לא עבור היצ' עצמו שנותר ממורמר, על התעלמויות העבר (לרבות היעדר זכייה באוסקר).

הסרט התיעודי "היצ'קוק/טריפו" הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה, 2015, והוצג מאז בפסטיבלים שונים באירופה ובצפון אמריקה. לישראל הוא עדיין לא הגיע, הגם שמדובר ביצירה מושלמת להקרנה בסינמטקים ו/או בפסטיבלי קולנוע: זה סרט על קולנוענים (אלפרד היצ'קוק ופרנסואה טריפו), עם קולנוענים (בין המרואיינים: מרטין סקורסזה, ווס אנדרסון, דיוויד פינצ'ר, פיטר בוגדנוביץ', ריצ'רד לינקלייטר ופול שרדר), ולקולנוענים או לחובבי קולנוע, לכל הפחות. מי שלא מכיר את הדמויות הפועלות ובעיקר את סרטי היצ'קוק, לא יבין על מה המהומה. מי שכן מכיר, יתמוגג מכל ניתוח של סצנות ב"ורטיגו" או ב"פסיכו". כי אף פעם לא נמאס לנתח את "פסיכו".

את הסרט ביים קנת ג'ונס האמריקאי, שבין היתר, ביים בעבר עם סקורסזה סרט תיעודי על הבמאי איליה קאזן (A letter to Elia, 2010). סקורסזה עצמו, כידוע, הוא לא רק במאי, אלא גם היסטוריון קולנוע וניתן לראות אותו בהרבה סרטים תיעודיים על קולנוע. עם המשקפיים הגדולים והחיוך הסקורסזאי שלו, רק רציתי להניח עליו את הראש ולהקשיב לו בלי סוף מדבר על סרטים. הוא כל כך תשוקתי ואובססיבי כלפי ההיסטוריה של הקולנוע, שאפילו אינגריד ברגמן ורוברטו רוסליני היו חמו וחמותו לאיזו דקה וחצי (אגב, הוא התחתן חמש פעמים, וזה לכשעצמו מאוד הוליוודי מצדו, הגם אם הוא גר בניו יורק). כשצפיתי בו התחלתי לדמיין שהוא מגיע לסדנת אמן בארץ ואני מתרוצצת בניסיון להשיג כרטיסים (אבל בדמיון הפסימי שלי: לא השגתי).

בסרט ניתחו סרטים שונים של היצ'קוק, לצד הצגת קטעי אודיו וצילומי סטילס מהריאיון שערך טריפו עם היצ'קוק והביא ליצירת הספר המדובר. דיוויד פינצ'ר ("מועדון קרב", "שבעה חטאים", "הרשת החברתית", "נעלמת"), סיפר שנחשף לספר בזכות אביו, שהיה חובב קולנוע, והספר היה במדף הספרים בבית. מרואיין אחר סיפר שקרא בספר כל כך הרבה פעמים, שהדפים מודבקים כדי שלא ייתלשו. ואני חשבתי שאולי אני צריכה גם את הגרסה האנגלית של הספר.

היתרון של הספר, מלבד העובדה שהוא מרתק וחושף את הקורא לעבודתו של היצ'קוק – הוא שהספר פשוט לקריאה. הוא בנוי כסדרת שאלות קצרות, עם תשובות ענייניות של היצ'קוק. השיח לא גולש למשמעויות ותתי-משמעויות, לניתוחים ועומקים, כפי שניתן לקרוא בספרים אחרים על הבמאי. המציאות פשוטה כשהיצ'קוק מסביר מדוע בחר בשחקן X ולא בשחקן Y.

בסרט מסבירים, למשל, על החוש הוויזואלי המשובח של היצ'קוק, אותו שכלל עוד מתקופת הסרט האילם. זאת אומרת, היה לו את היתרון שהוא התחיל לביים בתקופה שבה הוויזואליות הייתה חזות הכל ונדרשה לכפר על היעדר הדיאלוג הנשמע. לינקלייטר ("לפני הזריחה", "לפני השקיעה", "התבגרות") אמר שהסרטים של היצ'קוק כל כך מדויקים מבחינה ויזואלית, שניתן לצפות בהם ללא סאונד ועדיין להבין את רובם.

סקורסזה סיפר על "ורטיגו", שהיה סרט שקשה להשיג בסבנטיז, ורק מעטים צפו בו אז. מרואיין אחר הסביר איך כיום, כבר אחרי שלושה חודשים ובהתאם להצלחה הכלכלית, קובעים אם סרט טוב או לא. זאת, לעומת "ורטיגו" שהיה "לייט בלומר" – סרט שלא הצליח כשיצא ורק לאחר שנים התברר כקלאסיקה טובה וחשובה.
סקורסזה אמר שהוא לא מתייחס לעלילת "ורטיגו" כראליסטית, אלא יותר כשירה קולנועית. הבמאי ג'יימס גריי ("הלילה הוא שלנו", "המהגרת"), אמר על הסצנה שבה קים נואבק יוצאת מחדר השירותים כאשר דמותה ב"פייד" ואז לאט לאט מתבהרת לג'יימס סטיוארט, כי זהו הרגע הקולנועי הגדול ביותר בקולנוע – כי אנחנו יודעים שזאת פנטזיה, אבל עבור הדמות זה אמיתי. ממש כמו הקולנוע עבורנו, הצופים.

פיטר בוגדנוביץ' ("הצגת הקולנוע האחרונה", "ירח של נייר", "טקססוויל"), שבדומה לטריפו גם הוא החל כמבקר קולנוע שעבר לבימוי, ובדומה לסקורסזה, גם הוא היסטוריון קולנוע שמתראיין בהרבה סרטים תיעודיים – תיאר כיצד הצופים בקולנוע, אי שם ב-1960, הגיבו לסצנת המקלחת ב"פסיכו". "מעולם לא ראיתי קהל מגיב כך. הם רצו לעצום את העיניים, אבל לא יכלו להפסיק לצפות", אמר. עוד הוסיף על הסרט: "זאת הייתה הפעם הראשונה שהליכה לקולנוע הייתה מסוכנת".

ואילו סקורסזה אמר על "פסיכו": "אנשים ציפו למשהו מסוים, והוא [היצ'קוק] אמר: 'אני לא אתן לכם את זה'".

לאחר שהמהדורה הראשונה של הספר יצאה ב-1966, היצ'קוק וטריפו שמרו על קשר, התכתבו ואף התייעצו לגבי תסריטים. כשהיצ'קוק קיבל פרס מפעל חיים מהמכון האמריקאי לקולנוע (AFI) ב-1979, טריפו היה אחד המנחים. "באמריקה אתם קוראים לאיש הזה היצ', בצרפת אנחנו קוראים לו מיסייה היצ'קוק", אמר טריפו באותו ערב. משפט קצר שאומר הכל על היחס של האמריקאים להיצ'קוק, מול היחס של הצרפתים אליו.

לטריפו ולספר הראיונות שכתב יש חלק משמעותי מאוד בהפיכה של היצ'קוק למי שהוא כיום: במאי, אולי המוערך ביותר בתולדות הקולנוע, ובוודאי בין המשפיעים, הנחקרים והמדוברים ביותר. האם ב-2012 "ורטיגו" היה נבחר כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, אילולא יצא הספר "היצ'קוק/טריפו" ב-1966? אולי כן ואולי לא.

הסרט היפה הזה – שוודאי ירגש כל חובב קולנוע, הגם אם לא יחדש הרבה מאוד לאותו חובב – מהלל את היצ'קוק, אך לא פחות מכך את טריפו, שמת בגיל צעיר, 52, ומעניין לחשוב לאילו עוד שיאים יכול היה להגיע. הרי היצ'קוק ביים את "פסיכו", גדול סרטיו ובטח המוכר והמצוטט שבהם, כשהיה בן 60. איזה סרט גדול של טריפו פספסנו?

טריפו עדכן את מהדורות הספר במשך השנים, עד חודשים ספורים לפני מותו ב-1984. למרות פערי השנים בין השניים – היצ'קוק היה כ-32 שנים מבוגר מטריפו – הם מתו בהפרש שנים קצר כל כך, ארבע שנים.

***

את הסרט רכשתי אתמול ב"האוזן השלישית", לאחר שנואשתי מההמתנה שיוקרן בארץ. לא ברור מדוע הוא טרם הגיע לארץ, שנה אחרי שיצא. אני לא קונה לעצמי הרבה דברים בימים אלה, אבל על דברים שקשורים בקולנוע בכלל ובהיצ'קוק בפרט, קשה לי לוותר. זאת גם מתנת יום הולדת שהענקתי לעצמי (היום) ומניסיון של 39 שנים: המתנות שתקנו לעצמכם תמיד יהיו הכי טובות.

hitchcock-dies-sobre-o-medoalfred-hitchcock-master-of-mystery-movies-dies-p2-normalalfred-hitchcock-master-of-mystery-movies-dies-p1-normalhitchcock26a-1-web

היום לפני 36 שנים, אלפרד היצ'קוק מת. הוא היה בן 80 וקצת. נולד בלונדון, מת בלוס אנג'לס – חי בחלוקת שנים כמעט שווה באנגליה ובארה"ב (כ-40 שנים בכל אחת). "הקץ בא בבוקרו של 29 באפריל 1980, בלא מתח, בלא אלימות", נכתב בביוגרפיה "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות" (מאת דונלד ספוטו, הוצ' דביר). "הרי [הוא] כבר פגש את האימה שנים רבות בחלומותיו ובאמנותו".

טקס האשכבה לבמאי נערך ב-30 באפריל בכנסיה הקתולית "הרועה הטוב" (Good Shepherd) ב-בברלי הילס. לאחר מכן גופתו נשרפה ואפרו פוזר מעל האוקיינוס השקט ב-10 במאי.

"הרועה הטוב" היא הכנסייה הישנה ביותר ב-בברלי הילס, ובמשך השנים כוכבי קולנוע (קתולים) פקדו אותה באירועים שונים. רודולף ולנטינו ובינג קרוסבי התפללו בה בימי ראשון ושם נערך טקס האשכבה ל-ולנטינו ב-1926. טקסי אשכבה נערכו שם גם לגרי קופר (שאף המיר שם את דתו לקתוליות, מספר שנים לפני מותו), ריטה הייוורת', וינסנט מינלי ופרנק סינטרה. להבדיל: אליזבת טיילור התחתנה שם בפעם הראשונה. הכנסייה אף שימשה כלוקיישן בסרט "כוכב נולד" (A Star Is Born, 1954).

נחזור להיצ'קוק: על פי ידיעה שפרסם ב-30 באפריל 1980, טוד מקארת'י, מבקר הקולנוע הוותיק של מגזין הבידור האמריקאי "וראייטי", מותו של היצ'קוק הוגדר כ"נסיבות טבעיות" וזאת לאחר שבריאותו של הבמאי התרופפה במשך מספר שבועות.

סעדו את הבמאי בזמן מותו, רעייתו מזה 54 שנים, אלמה רוול (שנולדה יום אחד לפניו ומתה שנתיים אחריו), בתו פטרישיה אוקונל (אז בת 52), ושלוש נכדותיו מרי, טרה וקאתי. שתיים מהן כבר היו נשואות אז, והייתה להיצ'קוק בזמן מותו לפחות נינה אחת ואולי יותר. המשפחה ביקשה שפרחים ותרומות יישלחו לבית החולים ובית האבות לאנשי קולנוע וטלוויזיה (The Motion Picture & Television Country House and Hospital), וכן למרכז לחולי סיסטיק פיברוזיס בבית החולים לילדים בלוס אנג'לס.

23 שנים לאחר מכן, באותו מגזין "וראייטי", התפרסמה ידיעה על כך שנינתו של היצ'קוק, מליסה סטון, מתה בגיל 24 כתוצאה מסיבוכים של מחלת הסיסטיק פיברוזיס שהתגלתה אצלה עוד לפני שמלאה לה שנה. היה הייתה בוגרת לימודי קולנוע ועבדה באולפני יוניברסל. היא מתה ב-12 באוגוסט 2003, יום לפני שצוינו 104 שנים להולדתו של היצ'קוק.

בכתבה שפורסמה ב"לוס אנג'לס טיימס" ב-1986, סיפרה הבת, פטרישיה, שכשאביה גילה שנינתו חולה בסיסטיק פיברוזיס "הוא היה מבועת. הוא לא יכול היה לסבול את חוסר יכולתו לעשות משהו בנושא". במשך השנים המשפחה ערכה אירועי צדקה לאיסוף תרומות למען מטרות הקשורות במחלה. כך למשל, שנים ספורות לאחת מותו, הבת פטרישיה, ערכה מכירה פומבית של בקבוקי יין מהאוסף של אביה.

ב-31 בדצמבר 1979, כארבעה חודשים לפני מותו, היצ'קוק קיבל תואר אבירות ממלכת בריטניה וב-3 בינואר 1980 התואר הפך רשמי. "אמא ואני היינו כל כך גאות", כתבה הבת, פטרישיה, בספר: Alma Hitchcock: The Woman Behind The Man. אלא שבריאותו של היצ' הידרדרה במהירות והוא סרב לאכול. אח שהה לצדו כל הזמן והוא הועבר לחדר האורחים. "בסופו של דבר, ב-29 באפריל, אבא מת בשלווה בשנתו ב-8:35 בבוקר. אני הייתי זאת שאמרה לאמא. השארתי אותה איתו לזמן מה. היא לא אמרה דבר. היא החזיקה את ידו השמאלית בידה הימנית. נשענה ונישקה אותו".

על היום שבו נערכה הלוויית אביה, סיפרה: "זה היה יום עצוב מאוד. לבקשתו, גופתו נשרפה בקרמטוריום "Live Oak" במונרוביה-קליפורניה. אפרו פוזר באוקיינוס השקט, לחופי קליפורניה". אלמה רוול מתה ב-6 ביולי 1982, יום לפני יום ההולדת של בתה, פטרישיה. גם אפרה פוזר באוקיינוס.

***

היצ'קוק היה האחרון לחיות ולמות ממשפחתו הגרעינית הראשונה. אביו, וויליאם, מת ב-1914, בגיל 52 (כשהיצ'קוק היה נער). אמו, אמה, מתה ב-1942, בגיל 79 (בזמן צילומי "צל של ספק"). אחיו, וויליאם ג'ון, מת ב-1943 בגיל 55. אחותו, נלי, מתה בינואר 1979, בגיל 87. רבים מבני משפחתו קבורים בבית הקברות הרומי-קתולי סנט פטריק בשכונת לייטונסטון בלונדון, השכונה שבה נולד היצ'קוק.

File0544

היום לפני 40 שנה יצא לאקרנים לקהל הרחב, בארה"ב, סרטו האחרון של היצ'קוק, Family Plot – "מזימות". לפרמיירה, שנערכה כשבועיים קודם לכן בלוס אנג'לס, היצ'קוק הגיע באוטובוס תיירים של יוניברסל. הסרט עצמו הגיע במכונית קבורה. ההקרנה לוותה במקהלה ששרה שיר אשכבה, זיקוקים האירו את השמים, אלף בלונים שחורים הופרחו לאוויר ותזמורת מצעדים של אוניברסיטת דרום קליפורניה ניגנה את הנעימה המוכרת של היצ'קוק, המארש של גונו (נקרא: Funeral March of a Marionette ומוכר כפתיח של סדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents. שארל גונו – Charles Gounod, 1818-1893, היה מלחין צרפתי).

לאחר ההקרנה נערכה ארוחה ליותר מאלף איש, שבה ג'יימס סטיוארט העניק להיצ'קוק את "עיטור הפסטיבל" שנוצר במיוחד לכבוד הבמאי. שנותיו האחרונות של היצ'קוק לוו בשלל אירועי הוקרה ופרסי כבוד למיניהם, שמעניקים בדרך כלל ליוצרים מבוגרים או למי שהתעלמו מהם קודם לכן. כך למשל, את תואר האבירות הבריטי (סר), הוא קיבל כארבעה חודשים לפני מותו.

הופעת האורח (cameo) המסורתית של היצ'קוק ב"מזימות", הייתה כשהוא מוצג כצללית מאחורי דלת שכתוב עליה "רשם הלידות והפטירות". הבמאי המבוגר לא נראה במיטבו באותה תקופה, נפוח יותר מתמיד בשל הקורטיזון שנטל, ולכן הופעת האורח הייתה מהירה וסולידית. עשה אותה כי ציפו ממנו. בסרט עצמו, אחת הדמויות (קתלין נסביט ששיחקה את 'ג'וליה ריינבירד') אומרת: "אני בת 78 ורוצה להגיע אל קברי במצפון שקט". על פי מסורת ה"כל-דבר-אצל-היצ'קוק-מסמל-משהו", נדמה כאילו המשפט נאמר על יד היצ'קוק עצמו.

האם האווירה המקאברית ב"מזימות" מרמזת על כך שהיצ'קוק ידע שזה יהיה סרטו האחרון? סביר להניח שלא. אחרי צאת סרט זה לאקרנים, הוא המשיך לחפש פרויקטים ואף עבד על תסריט לסרט שלא הושלם בשם "לילה קצר". אך ודאי ידע שלא יביים עוד הרבה סרטים. הוא היה בשנות ה-70 המאוחרות לחייו, אחרי ניתוח להשתלת קוצב לב וסובל משלל בעיות בריאותיות פיזיות ונפשיות. גם רעייתו אלמה הייתה חולה, מה שהטריד את מנוחתו. הוא שתה והיה בודד.

מלבד בעיותיו, באותו עשור התפתח קולנוע אחר, עצמאי וחדשני. לא היה קל לאדם שהוא אמנם אגדה קולנועית, אבל אגדה חולה ומבוגרת, להרים באותן שנים פרויקט עם פוטנציאל הצלחה.

לגבי המקאבריות הנרמזת בסרט: היא הרי מופיעה בכל סרטיו.

6800

***

Family Plot בתרגום חופשי (ודו-משמעי) הוא "מזימה/עלילה משפחתית" או "חלקת הקבר המשפחתית". בעברית הסרט תורגם כ"מזימות" או "היורשת". עם צאת הסרט לאקרנים, סיים היצ'קוק 51 שנות קריירה שבהן ביים 53 סרטים עלילתיים, החל מ"גן התענוגות" שיצא ב-1925. הסרט יצא לאקרנים ב-9 באפריל 1976, והיצ'קוק מת ארבע שנים ו-20 יום לאחר מכן, בגיל 80.

את התסריט ל"מזימות" כתב ארנסט להמן (1915-2005), ששנים קודם לכן כתב את "מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) של היצ'קוק, וכמובן שלל סרטים מוצלחים של במאים אחרים כמו "סיפור הפרברים" (1961) ו"צלילי המוזיקה" (1965).

על המפגש המחודש עם היצ'קוק, לאחר שנים, סיפר להמן (בביוגרפיה "היצ'קוק-צלה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו, בהוצאת דביר): "הסכמתי לעשות את הסרט עם היצ'קוק, כנראה חשבתי, הצלחנו פעם אחת ב"מזימות בינלאומיות", נוכל להצליח שוב. הוא היה דמות אגדית בעיני. אלא שבתוך זמן קצר נוכחתי לדעת שיחסינו השתנו בתכלית. שנים רבות חלפו. לשנינו היו הצלחות וכישלונות. שנינו היינו עכשיו אנשים שונים, והוא נהיה איטי מאוד. לא נותר בו דבר מאומה מכושר עמידתו והתמדתו הקודם, ובתחילת ישיבות-העלילה שלנו גיליתי שאיני נלהב כל כך לצאת לקרב יצירתי עם האדם האגדי הזה שגופו נחלש".

התסריט התבסס על רומן מתח בריטי בשם: The Rainbird Pattern, שכתב ויקטור קנינג. את העלילה העבירו מאנגליה ללוס אנג'לס וסן פרנסיסקו, החביבה על הבמאי ("ורטיגו" ו"הציפורים"). הקהל לא נהר בהמוניו, והביקורות אמנם היו טובות, אך בעיקר בשל הכבוד שהעיתונאים רחשו להיצ'קוק ולעובדה שהוא עדיין במאי פעיל בגילו.

היצ'קוק ליהק לסרט את ברוס דרן (ששיחק אצלו קודם לכן בתפקיד קטן ב"מארני". יליד 1936), קארן בלייק (1939-2013), ברברה האריס (נ' 1935) ו-וויליאם דיוויין (נ' 1939. לנצח 'גרגורי סאמנר' ב"נוטס לנדינג"). זאת, למרות שיוניברסל ניסו לשכנע אותו להשתמש בשמות מוכרים וקופתיים יותר, כמו לייזה מינלי, אל פאצ'ינו ('פאקינו' כפי שהיצ' קרא לו), גולדי הון, רוי שיידר, ברט ריינולדס ופיי דאנוויי. אבל היצ'קוק לא רצה לשלם הרבה לשחקנים ובכך להקטין את הרווחים שלו ולכן ויתר על השחקנים המובילים של אותה תקופה.

ליליאן גיש האגדית (1893-1993) ביקשה לעבור אודישן לדמות האלמנה, אבל היצ'קוק היה נחוש לתת את התפקיד ל(דיים) קתלין נסביט (1888-1982) הוותיקה. עוד משחקים בסרט: קתרין הלמונד (נ' 1929), שזכורה בעיקר כסבתא מ"מי הבוס?", ואד לאוטר (1938-2013), שחקן אופי מוכר, בעיקר מתפקידי אורח בטלוויזיה.

דרן סיפר על העבודה עם היצ'קוק, בביוגרפיה שכתב ספוטו: "כל בוקר הייתי מוכרח לעודד אותו קצת, כדי שיוכל להתחיל בעבודה. הוא היה כל כך עייף וכל כך משועמם מכל העניין. אבל משהשתפרה הרגשתו לא היה טוב ממנו על במת הצילומים. הוא שם לב לכל פרט – צללית על פני השחקן, זווית לא מוצלחת של אביזר כלשהו, צילום שנמשך שניות אחדות יותר מדי. ואחר כך שוב היה משתעמם. "ברוס", היה אומר לי, "תעיר אותי כשייגמר הסרט"".

***

השוט האחרון שהיצ'קוק אי-פעם צילם היה זה שבו שבר את הקיר הרביעי, כאשר 'בלאנש' מסתכלת למצלמה/לקהל, וקורצת. כאילו רוצה לומר לנו, הצופים, שבעיניו הכל היה בדיחה.

fp14

 

 

מחר, 5 באפריל 2016, ימלאו 100 שנים להולדת שחקן הקולנוע האמריקאי גרגורי פק (1916-2003).

פק שיחק בשני סרטים של היצ'קוק: "בכבלי השכחה" (Spellbound. שהיה סרטו הרביעי של פק) מ-1945, לצד אינגריד ברגמן, ו"משפט פארדין" (The Paradine Case) מ-1947, לצד אן טוד וצ'ארלס לוטון. בשני המקרים התפקיד יועד בתחילה לשחקנים אחרים: בסרט הראשון, המפיק, דיוויד או. סלזניק, רצה את ג'וזף קוטן, ובסרט השני סלזניק רצה את ג'ון בארימור, והיצ'קוק רצה את רונלד קולמן, שדחה את התפקיד.

"בכבלי השכחה", בקצרה ותוך ניסיון להימנע מספוילרים, מספר על רופאה בבית חולים פסיכיאטרי (ברגמן), שמתאהבת במנהל החדש שמגיע למקום (פק), אך מתגלה כי אינו מי שהוא טוען שהוא ("אומרים כי אני אינני אני…") ובעצמו סובל מבעיה נפשית. הסרט "מתכתב" עם התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, וסלבדור דאלי עיצב בו את סצנת החלום.

הסרט היה מועמד בזמנו לשישה פרסי אוסקר: הסרט הטוב ביותר, הבמאי, שחקן המשנה (מייקל צ'כוב. אחיין של), צילום בשחור-לבן, אפקטים והמוזיקה הטובה ביותר (מיקלוש רוזה). הוא זכה בקטגוריה האחרונה.

בספר "היצ'קוק/טריפו", טוען פרנסואה טריפו ש-פק מהווה חסרון ב"בכבלי השכחה": "אינגריד ברגמן היא שחקנית יוצאת מן הכלל ומושלמת לעבודה איתך", אומר טריפו להיצ'קוק, "אבל גרגורי פק הוא לא ממש שחקן היצ'קוקי. הוא נבוב ויותר מכל, אין לו שום מבט. אף על פי כן, אני מעדיף את "משפט פארדין" על פני "בכבלי השכחה", ואתה?". "אני לא יודע", ענה היצ'קוק, "אפשר למנות טעויות רבות גם ב"משפט פארדין".

אך נראה שאין להאשים את פק הצעיר בחוסר המבט. בספר "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו (הוצ' דביר), מספר פק על העבודה עם היצ'קוק ב"בכבלי השכחה": "לאמיתו של דבר [היצ'קוק] לא נתן לנו הוראות בימוי רבות, אף שהייתי חסר ניסיון וחשתי שאני זקוק להדרכה מרובה. בתשובה לשאלותיי בדבר מצב-רוח או הבעה, היה עונה בפשטות שעליי לסלק כל הבעה מפרצופי, והוא יצלם אותי. ציפיתי ליותר מזה. עניין הקולנוע היה כל כך חדש בשבילי. אבל אם הוא לא נתן לי הרבה הדרכה, הרי ארגז של בקבוקי יין נתן גם נתן, כשנודע לו שאינני מבין ביינות. הוא גילה עניין רב בשיפור השכלתי בתחום הזה דווקא… אבל הרגשתי שמשהו מציק לו, ולא הצלחתי להבין מה הדבר".

ב"משפט פארדין" העלילה מתרחשת באנגליה ומספרת על עורך דין נשוי (פק), שמתאהב בלקוחה שלו (אלידה ואלי), שמואשמת ברצח בעלה. בספר השיחות בין היצ'קוק לטריפו, אומר הבמאי על סרט זה: "נסקור את כל הפגמים הכי בולטים של הסרט. קודם כל, אני לא חושב שגרגורי פק יכול לגלם עורך דין בריטי, משום שעורך דין בריטי הוא אדם מחונך מאוד השייך לשכבות החברה העליונות". "לו יכולת לבחור…", שואל אותו טריפו (היצ' היה נתון בשעתו להחלטות המפיק סלזניק), והיצ'קוק משיב: "הייתי לוקח את לורנס אוליבייה. חשבתי גם על רונלד קולמן".

כאמור, מחר יצוינו 100 שנה להולדתו של פק, שנולד ומת בקליפורניה בגיל 87. הוא היה נשוי פעמיים ונולדו לו חמישה ילדים. בנו הבכור, ג'ונתן, התאבד בירייה כשהיה בן 30. בתו, ססיליה פק, הפיקה, בין היתר, את הסרט התיעודי "מיס עולם האמיצה" (Brave Miss World) על סיפורה של לינור אברג'יל. נכדו, איתן פק, הוא שחקן.

פק שימש כיו"ר המכון האמריקאי לקולנוע (AFI) וכנשיא האקדמיה האמריקאית לקולנוע בין השנים 1967-1970 (אגב, גם קארל מלדן ו-וונדל קורי ששיחקו אצל היצ'קוק, שימשו כנשיאי האקדמיה). כנשיא האקדמיה לקולנוע, פק היה זה שהחליט ב-1968 לדחות את טקס האוסקר ביומיים, בשל ההתנקשות בחייו של מרטין לותר קינג (אגב, היום, 4 באפריל, לפני 48 שנה). פק, שהיה דמוקרט, פעיל אנטי-מלחמתי, בעד זכויות אדם ובעד זכויות עובדים, אף צעד עם הכומר קינג.

פק היה מועמד חמש פעמים לאוסקר וזכה פעם אחת, במועמדות החמישית שלו, על תפקידו כ'אטיקוס פינץ" ב"אל תיגע בזמיר"/"מות הזמיר" (To Kill a Mockingbird, 1962). הוא יליד קליפורניה הראשון שזכה באוסקר לשחקן הטוב. על תפקיד זה הוא זכה גם בגלובוס הזהב.

הסרט, שהיה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, כולל לבמאי (רוברט מאליגן) ולסרט הטוב ביותר, זכה בשלושה פרסים: שחקן ראשי, תסריט מעובד ועיצוב אמנותי. הוא מבוסס על רומן זוכה פרס פוליצר של נל הרפר לי (שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 89).

ברשימת "100 שנים – 100 גיבורים ונבלים בקולנוע" שפרסם ה-AFI ב-2003, דמותו של 'אטיקוס פינץ" נבחרה למקום הראשון מבין הגיבורים (אגב, 'נורמן בייטס' של אנתוני פרקינס, במקום השני בין הנבלים). הרשימה פורסמה ב-4 ביוני, שמונה ימים לפני ש-פק הלך לעולמו.

המחזאית הרפר לי כל כך התרשמה מהמשחק של פק כ'אטיקוס', דמות שמבוססת על אביה, שהיא נתנה לשחקן את השעון של אביה. אחד מנכדיו של פק נקרא הרפר, על שמה.

בין סרטיו הנוספים: "דו קרב בשמש" של קינג וידור מ-1946; "הסכם ג'נטלמני" של איליה קאזאן מ-1947; "חופשה ברומא" של וויליאם וויילר מ-1953; "תותחי נברון" של ג'יי. לי תומפסון מ-1961, ושנה לאחר מכן בסרטו של אותו במאי, "פסגת הפחד" (פק, יחד עם רוברט מיצ'ם ומרטין בלזם מהסרט המקורי, הפציעו לתפקיד אורח גם ב"פסגת הפחד" של מרטין סקורסזה ב-1991).


האגדה מספרת שאפשר למצוא קשר בין היצ'קוק לכל דבר ( ; אז הנה עשרה קשרים בינו לבין טקס האקדמיה האמריקאית לקולנוע (AKA, האוסקר) שייערך ביום ראשון, ה-28 בפברואר 2016, בתאטרון דולבי בשדרות הוליווד בלוס אנג'לס – ויוקיר סרטים (ויוצריהם) שיצאו לאקרנים ב-2015.

אגב, נכון שכהיצ'קוקולוגים אנחנו אמורים לתעב את טקס האוסקר, שהתעלם מרוב הקריירה של היצ'קוק. אבל כחובבי קולנוע זה כמעט בלתי אפשרי.

1. הסרט "קרול" שביים טוד היינס אמנם לא מועמד השנה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, אבל יש לו שישה מועמדויות בקטגוריות אחרות: השחקנית הראשית (קייט בלנשט), שחקנית המשנה (רוני מארה), העיבוד, הצילום, עיצוב התלבושות והמוזיקה המקורית.

הסרט מבוסס על רומן בשם "מחיר המלח" שכתבה הסופרת האמריקאית פטרישיה הייסמית' (1921-1995). ספרה הקודם לספר זה, נקרא… "זרים ברכבת" והוא (והיא) זכה להצלחה, לאחר שהיצ'קוק עיבד אותו לסרט קולנוע שיצא ב-1951.

2. המלחין הנודע ג'ון ווילייאמס מועמד השנה לאוסקר ה-79,361 שלו (בערך), הפעם עבור "מלחמת הכוכבים – הכוח מתעורר". עד כה הוא זכה בחמישה פרסי אוסקר, עבור "רשימת שינדלר", "אי.טי.", "מלחמת הכוכבים", "מלתעות" ו"כנר על הגג", והלחין מוזיקה לסרטים רבים, בהם "סופרמן", "אינדיאנה ג'ונס", "שכחו אותי בבית" וסרטי "הארי פוטר". אבל פעם, לפני מיליון שנה, הוא הלחין מוזיקה לסרט האחרון של היצ'קוק, "מזימות" (Family Plot, 1976).

3. היצ'קוק, כידוע, בריטי במקורו. בין השחקנים והשחקניות הבריטים המועמדים השנה לפרס: אדי רדמיין ("הנערה הדנית"), שרלוט רמפלינג ("45 שנים". הייתי בטוחה שהיא צרפתייה!), טום הארדי ("האיש שנולד מחדש"), כריסטיאן בייל ("מכונת הכסף". הייתי בטוחה שהוא אמריקאי!), מארק ריילנס ("גשר המרגלים") וקייט וינסלט ("סטיב ג'ובס").

4. סילבסטר סטאלון מועמד בקטגוריית שחקן המשנה על תפקידו ב"קריד" (Creed). זו המועמדות השלישית שלו לפרס האוסקר. בטקס שנערך ב-1977 הוא היה מועמד כשחקן הראשי הטוב ביותר וכתסריטאי של "רוקי" (1976). שני הסרטים הללו (וכמובן ההמשכונים שיצאו ביניהם) עוסקים בעולם האגרוף.

גם סרט של היצ'קוק עסק באגרוף, ליתר דיוק, במשולש אהבה על רקע עולם האגרוף. מדובר באחד מסרטיו הראשונים של הבמאי, מ-1927, שנקרא: The Ring (דו משמעות: זירת אגרוף וטבעת נישואים).


5. אגב, "רוקי" יצא ב-1976, השנה שבה יצא סרטו האחרון של היצ'קוק, "מזימות". בטקסי הפרסים של 1977 (שסיכמו את השנה שלפני), ידו של "רוקי" הייתה על העליונה, לעומת הסרט של היצ' – שלא היה מיצירות הפאר שלו (למרות שגם יצירות הפאר שלו לא זכו בשום פרס).

בטקס גלובוס הזהב, טליה שייר הייתה מועמדת כשחקנית הטובה ביותר בדרמה, על תפקידה ב"רוקי", בעוד ברברה האריס הייתה מועמדת כשחקנית הטובה ביותר בקומדיה – על "מזימות". שתיהן הפסידו לפיי דאנוויי ("רשת שידור") ולברברה סטרייסנד ("כוכב נולד"), בהתאמה.

6. טקס האוסקר השנה עורר מחלוקת מכוון שהוא לבן יותר מהרגיל, קרי, יש בו היעדרות של מועמדים אפרו-אמריקאים בקטגוריות השונות. המצב אמנם השתפר עם השנים עבור שחקנים ויוצרים אפרו-אמריקאים, בטח בהשוואה להוליווד של פעם, אך תהליך השוויון רחוק מסיום.

בהוליווד של פעם שחקנים שחורים כמעט ולא הופיעו על המסך (ואם כן, אז כמלצרים ושאר נותני שירות). אצל היצ'קוק המצב לא היה שונה ונדיר למצוא שחקנים שחורים בסרטיו, בטח לא בתפקידים הראשיים. בין הדמויות הבודדות בסרטיו, שהבליחו לשנייה: השחקן קלרנס מיוז (1889-1979), ששיחק את הכרטיסן ב"צל של ספק" (1943). השחקן קנדה לי (1907-1952), היה אחת הדמויות ב"סירת הצלה" (1944). גם המשרת של הסנאטור ב"זרים ברכבת" (1951) וסוכן ה-FBI ב"מזימות" (1976) שוחקו על ידי שחקנים שחורים.

נשים שחורות אצל היצ'קוק? אני לא מצליחה לחשוב אפילו על אחת (אולי היו בניצבות).

בסרטו של היצ'קוק מ-1937, "צעירים ותמימים", הרוצח הוא נגן תופים שפניו צבועות כאדם שחור, במה שנקרא: blackface. מדובר באיפור סטראוטיפי של אדם שחור, שהחל עוד במאה ה-19 במופעי מוזיקאים נודדים ובמופעי וודוויל. בארה"ב הפסיקו להשתמש באיפור כזה בשנות ה-60 של המאה ה-20, עם התקדמות התנועה לזכויות אזרח של אפריקאים אמריקאים.

7. ברוס דרן ששיחק ב"שמונת השנואים" (The Hateful Eight, 2015) של קוונטין טרנטינו, סרט שמועמד השנה לשלושה פרסי אוסקר: שחקנית המשנה (ג'ניפר ג'ייסון לי), הצילום (רוברט ריצ'רדסון) והמוזיקה המקורית (אניו מוריקונה) – הוא אחד משני שחקנים ששיחקו גם אצל טרנטינו וגם אצל היצ'קוק. השחקן השני הוא רוד טיילור (שיחק ב"הציפורים" של היצ'קוק וב"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו). דרן שיחק אצל היצ'קוק ב"מארני" וב"מזימות".

8. הבמאי אלחנדרו גונזלס איניאריטו מועמד השנה בשתי קטגוריות על סרטו "האיש שנולד מחדש" (The Revenant): הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר (הסרט מועמד ב-12 קטגוריות). בטקס של השנה שעברה הוא זכה בשלושה פסלונים (סרט, בימוי ותסריט מקורי) על "בירדמן". "בירדמן" נערך כך שייראה כאילו צולם בשוט אחד. עשה את זה הרבה לפניו… היצ'קוק, ב"חבל" (1948).

9. In Memoriam ("לזכרם") הוא אחד הקטעים המרגשים בכל טקס אוסקר. סרטון קצר בן כשתי דקות שמזכיר את אנשי תעשיית הקולנוע שהלכו לעולמם בשנה שחלפה מאז הטקס הקודם. שחקנים/יות, במאים, מפיקים, תסריטאים, מוזיקאים וכן הלאה.

בין אנשי הקולנוע שהלכו לעולמם בשנה החולפת ובעלי קשר להיצ'קוק: השחקנית מורין או'הרה (1920-2015), שאחד מסרטיה הראשונים בקולנוע היה "ג'מייקה אין" (1939) של היצ'קוק. בסרט זה היא הופיעה לראשונה בשם הבמה החדש או'הרה, שהחליף את שם משפחתה המקורי, פיצסימונס.

זה היה הסרט האחרון שהיצ'קוק ביים באנגליה, לפני שעבר לארה"ב (בעתיד יחזור לביים באנגליה). בין סרטיה (עם במאים אחרים): "מה יפית עמק נוי", "נס ברחוב 34" ו"האיש השקט". בשנה שעברה היא קיבלה אוסקר של כבוד.

השחקן רוברט לוג'יה (1930-2015), שהלך לעולמו בשנה החולפת, מוכר יותר מסרטים כמו "פני צלקת" ו"ביג", אבל יש לו גם קשר היצ'קוקי עקיף: בתחילת שנות ה-60 הוא שיחק בשני פרקים בסדרת הטלוויזיה: Alfred Hitchcock Presents.

10. ב"האיש שנולד מחדש" שמועמד, כאמור, לסרט הטוב ביותר, יש סצנה שבה דב תוקף אדם. יש לא מעט סרטים (רובם, אגב, לא שייכים לקטגוריית סרטי האיכות), שבהם בעלי חיים תוקפים בני אדם. זה אמנם לא הז'אנר החביב עליי (בייחוד כשאני מאמינה שבני אדם מסוכנים לבעלי חיים, יותר מהאופציה השנייה), אבל שניים מהסרטים המוצלחים יותר בז'אנר הם "מלתעות" (1975) של סטיבן ספילברג וכמובן "הציפורים" (1963) של היצ'קוק.

וכאן תמצאו עוד כמה דוגמאות לסרטים כאלה: 25 התקפות בעלי החיים הטובות בהיסטוריה של הקולנוע.

*** בליל האוסקר, תוך כדי צפייה, ניפגש בהיצ'קוקולוגית בפייסבוק

"אליבי""צל של ספק""זרים ברכבת""חבל""חשד""מספר 17""רבקה"

בסוף נובמבר יצאתי בהצהרה לפיה אני פותחת במרתון צפייה בסרטי היצ'קוק: 30 ימים-30 סרטים – קרי, סרט אחד בכל יום. הרעיון צץ לי בערך דקה לפני, נשמע כמו אתגר מעניין, אז הצהרתי. למרות הבלוג ודף המעריצים בפייסבוק על היצ'קוק שמצריך התעסקות כמעט יומיומית בבמאי, אני לא צופה בסרטים שלו בכל שבוע, גם לא בכל חודש (1. אין זמן. 2. יש עוד סרטים בעולם) וחשבתי שזאת הזדמנות לרענן את הראש עם הפרטים הקטנים האלה ששוכחים או לא קולטים בצפייה אחת או שתיים או שלוש בסרט שלו.

ובסרטים של היצ'קוק כל צפייה מגלה פרטים חדשים (יש את הרובד הבידורי והרובד הטכני והרובד הדתי והרובד היצרי והרובד המורבידי וכן הלאה).

יש סרטים של היצ'קוק שצפיתי בהם רק פעם אחת לפני הרבה שנים ולא סיקרנו אותי לצפייה נוספת (לא כל הסרטים הם "פסיכו" או "חלון אחורי"); יש סרטים שקניתי עותק שלהם ולא הספקתי להגיע אליהם ("מספר 17". מודה: שכחתי שהסרט הזה קיים); ומנגד, יש את הסרטים שתמיד כיף לחזור אליהם והמרתון היה תירוץ טוב לצפייה נוספת ("צל של ספק" ו"זרים ברכבת". אף פעם לא נמאס).

אז הצהרתי ועד כה עברו 25 ימים, אבל צפיתי בזמן הזה "רק" ב-13 סרטים של היצ'קוק. ב-11 הימים הראשונים צפיתי ב-11 סרטים, סרט אחד בכל יום, ועמדתי יפה במשימה, הגם אם רוב פעילויות יומי הושבתו בימים הללו. אחר כך נתיב המרתון קיבל כמה תפניות בלתי צפויות, בהן תחושת תשישות ועבודה חלקית שהתחלתי, ולכן הורדתי את המינון. בינתיים הוספתי עוד שני סרטים לרשימה, ובשבועות הקרובים אני מקווה לצפות בכמה שיותר סרטים ולהמשיך בדיאלוג המעניין עליהם בדף הפייסבוק וכאן בבלוג.

את האנקדוטות, צילומי המסך עם משפטים דו-משמעיים (כמה מהם העליתי כאן) והשיח על כל סרט ניתן למצוא בדף הפייסבוק של "היצ'קוקולוגית". בינתיים החלטתי לעשות סיכום ביניים של 13 הסרטים שצפיתי בהם עד כה (בניגוד להיצ'קוק, אצלי המספר 13 מקרי בהחלט. פשוט רציתי להספיק לסכם לפני שיסתיים החודש מאז ההצהרה על המרתון). כמובן שכל ההתייחסות היא לסרטי המרתון, כאשר בסרטים רבים וטובים נוספים של הבמאי צפיתי בעבר ואצפה, אני מקווה, בעתיד.

הסרטים שצפיתי בהם עד כה, לפי סדר הצפייה:
1. "הדייר" (The Lodger, 1927).
2. "צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943).
3. "חבל" (Rope, 1948).
4. "זרים ברכבת" (Strangers on a Train, 1951).
5. "מספר 17" (Number Seventeen, 1932).
6. "פרנזי" (Frenzy, 1972).
7. "מה קרה להארי?" (The Trouble with Harry, 1955).
8. "חשד" (Suspicion, 1941).
9. "רבקה" (Rebecca, 1940).
10. "אליבי" (Dial M for Murder, 1954).
11. "כתב זר" (Foreign Correspondent, 1940).
12. "מזימות" (Family Plot, 1976).
13. "חבלה" (Sabotage, 1936).

והנה כמה מסקנות מהצפייה בסרטים הללו:

כפי ששמתם לב, בחירת הסרטים לא כרונולוגית לפי שנת היציאה, אלא אקראית לפי הסרט שבא לי לצפות בו באותו היום. הסרט המוקדם ביותר של היצ'קוק שבו צפיתי במרתון הוא סרטו השלישי, "הדייר" מ-1927, והמאוחר ביותר הוא סרטו האחרון, "מזימות" מ-1976.

היצ'קוק ביים סרטים במשך חמישה עשורים, משנות ה-20 ועד שנות ה-70 של המאה ה-20. במרתון עד כה צפיתי בסרטים מכל אחד מהעשורים הללו, למעט העשור הרביעי – שנות ה-60. "פסיכו" למשל, שיצא ב-1960, הוא הסרט של היצ'קוק שראיתי הכי הרבה פעמים ולכן השארתי אותו מחוץ למרתון בשלב זה. בסרטיו המאוחרים והלא מאוד אטרקטיביים מסוף שנות ה-60, בכוונתי לצפות בהמשך המרתון.

צפיתי בסרטים מהתקופה האנגלית של היצ'קוק, שנמשכה בין השנים 1925-1939 (מצאת סרטו הראשון, "גן התענוגות" ועד "ג'מייקה אין"), ובסרטים מהתקופה האמריקאית שלו, שנמשכה בין השנים 1940-1976 (מהסרט הראשון שביים בארה"ב, "רבקה", ועד סרטו האחרון "מזימות"). התקופה האנגלית שלו זוכה בד"כ להתייחסות מינורית (נמשכה פחות זמן, היו בה פחות להיטים), אבל קיבלתי המלצה חכמה מאחד מחברי הדף בפייסבוק כן לתת דגש על סרטים מהתקופה הזאת, ואעשה כל מאמץ. היצ'קוק זה בית ספר שלא נגמר.

היצ'קוק ביים 53 סרטים, רק ארבעה מהם היו מועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, מתוכם צפיתי בשלושה: "רבקה", "כתב זר" ו"חשד". עדיין לא צפיתי (במרתון הזה, אבל כמובן שצפיתי בעבר) ב"בכבלי השכחה".

באחד הימים ביקשתי מחברי "היצ'קוקולוגית" בפייסבוק שיציעו סרט אחד שבו אצפה למחרת. התוצאות היו צמודות בין "רבקה", "אני מתוודה", "הגברת נעלמת" ו"ורטיגו" – ו"רבקה" נבחר. לשלושת האחרים עדיין לא הגעתי במרתון.

ארבעת הסרטים הראשונים שבהם צפיתי הם מהאהובים עליי ביותר, הבחירה בהם הייתה קלה והצפייה מהנה. יש עוד כמה סרטים שאני אוהבת מאוד כמו "פסיכו" ו"חלון אחורי", אבל כפי שציינתי קודם, צפיתי בהם כל כך הרבה פעמים שכרגע הם בתחתית רשימת המרתון, אם בכלל. אני מעדיפה להקדיש את הזמן לסרטים הזניחים והנידחים, ופה ושם לצפות גם באיזו הברקה (את "ורטיגו" אני חייבת להכניס למרתון בשלב מסוים, ולו בגלל שהצפייה בו מאתגרת ולא קלה בכלל, לטעמי).

אומרים שאין כמו רושם ראשוני, אבל המרתון הזה גילה לי שיש סרטים שדווקא הצפייה הנוספת בהם עושה עמם חסד. למשל, "מזימות" ו"מה קרה להארי?" – שני סרטים שצפיתי בהם לפני הרבה שנים ונצרבו לי בתודעה כסרטים גרועים. אבל צפייה מחודשת גילתה לי שהם אמנם לא "מזימות בינלאומיות", לא בעשירייה הראשונה של היצ'קוק וכנראה גם לא בשנייה (כל אחד עם הרשימות שלו), אבל הם מעניינים וחביבים מאוד לצפייה.

ב"הדייר" צפיתי פעם או פעמיים בלבד בעבר (אחת מהן בסינמטק, ז"א על מסך גדול), והצפייה בו שוב במרתון הפכה אותו לאחד הסרטים האהובים עליי של היצ'קוק. זה סרט שבקרוב יציין 90 שנים לצאתו, בסך הכל הסרט השלישי שהיצ'קוק ביים, אבל הוא כל כך היצ'קוקי, מרתק, מהנה ומותח – שאתם חייבים לצפות בו (יש ביוטיוב גרסה משוחזרת שלו). כבר בא לי לצפות בו שוב.

הסרטים שהכי אהבתי במרתון, מלבד "הדייר", הם: "צל של ספק", "חבל", "זרים ברכבת" ו"פרנזי". הכי פחות אהבתי את "מספר 17", למרות שאולי גם האיכות הנמוכה של הסרט בעותק ה-DVD שיש לי, תרמה לכך. אבל גם העלילה לא הפילה אותי מהכיסא. ומה הסרט הבא? אני חושבת, אולי, לצפות בשתי הגרסאות של "האיש שידע יותר מדי".

lodger-4-copy

החלטתי לצאת למרתון היצ'קוק, משתי סיבות עיקריות. האחת, המרכזית, כדי לרענן את הזיכרון שלי לגבי סרטי הבמאי, בין אם צפיתי בהם פעם אחת ובין אם 17 פעמים. המוח מוגבל בכמות המידע שהוא מסוגל להכיל בזמן נתון, וכמות הפרטים המרכיבים סרט של היצ'קוק היא אין-סופית מכדי לקלוט את הכל בצפייה אחת או שתיים או 17. הסיבה השנייה היא זמן פנוי שיש לי כרגע, בעודי מחפשת עבודה – הזדמנות לצפות בהרבה סרטים. ואמנם יש המון סרטים לא של היצ'קוק שאני חייבת להשלים (ככל שצופים בסרטים, מגלים שיש עוד המון שלא ראיתם), אבל משהו בי החליט לחזור למקורות, לרענן את הבלוג ואת עמוד הפייסבוק היצ'קוקולוגית.

השם הנבחר: מרתון 30 ימים-30 סרטים. מראש אזהיר: לא בטוח שאצלח אותו, אבל אעשה מאמץ. שאלו אותי מדוע לא אצפה בכל 52 הסרטים של היצ'קוק (הוא ביים 53, אבל אחד מהם, הסרט השני שלו, The Mountain Eagle מ-1926, אבד במצולות מחסני הפילם ולא נראה בציבור).

לא יודעת למה לא. אולי כי 52 סרטים זאת התחייבות גדולה מדי, בייחוד כשהקצבתי לעצמי סרט ליום. כל הפילמוגרפיה תחייב השקעה של חודשיים. קחו בחשבון שכשאני צופה בסרטים בכלל ובסרטי היצ'קוק בפרט, אני כל כך עסוקה בניתוח, מציאת מוטיבים ולמידת הביוגרפיה של השחקנים, שכל 90 דקות של סרט הופכים אצלי לשלוש שעות. אם אני רוצה לכתוב גם משהו כאן, בבלוג, אז יום שלם התאדה (ובכל זאת, אני צריכה לחפש עבודה).

אז נתחיל עם 30 ונראה מה יהיה.

היום צפיתי בסרט הראשון במרתון. שימו לב: יש ספוילרים.

20151130_163208.jpg

היום צפיתי ב"הדייר" (The Lodger) מ-1927, סרטו השלישי של היצ'קוק, ומה שמוגדר על ידו כ'סרט ההיצ'קוקי הראשון' שלו. הבחירה שלי לא בהכרח כרונולוגית (והרי יש את הסרט הראשון, "גן התענוגות" – The Pleasure Garden – מ-1925. השני, כאמור, אבד). צפיתי ב"הדייר" לראשונה לפני כשנה וחצי, והוא היה כל כך טוב, שהייתי חייבת לצפות שוב.

ניתן לחשוב שבמאי בתחילת דרכו לא יכול להגיע לשיאי בימוי מבחינת העברת הסיפור, הוויזואליות וכן הלאה, אבל ההיסטוריה הקולנועית הוכיחה לא פעם שבמאים צעירים ומלאי תעוזה, ביימו יצירות מושלמות. אורסון וולס ביים את סרטו הראשון באורך מלא, עוד לפני שמלאו לו 26. "האזרח קיין"… בטח שמעתם עליו.

"הדייר" הוא סרט היצ'קוקי טיפוסי, אולי אב-טיפוס לכל מה שבא אחריו. הוא מותח, מהנה, מנהל דיאלוג עם הצופים וכולל נגיעות (בחירת מילים מוזרה) של מיניות והומור. הוא לא מורכב מדי ולא פשוט מדי. הוא מסקרן כסיפור בסיסי וטוב, וניכרת בו האהבה של היוצר למדיום הקולנועי ולמה שהוא מציע: צילום, עריכה, מוזיקה, משחק וכן הלאה. ניכרת בו השליטה של הבמאי בתחומי ההפקה השונים – דבר מרשים, בהתחשב בניסיונו הדל בבימוי – וכן הניסיונות שלו לאתגר את עצמו, ניסיונות שיבואו לידי ביטוי ברבים מסרטיו בהמשך.

יש לי די.וי.די. מקורי של הסרט בבית, אבל הגרסה שלו הייתה מיושנת וקשה לצפייה, אז עברתי לגרסה שנמצאת ביוטיוב – גרסת הסרט כפי שעבר שחזור לפני כמה שנים: הצבעים חודדו (והפכו משחור-לבן לגוונים של צהוב, כחול וכו'), המוזיקה הוחלפה וגם הכתוביות. אבל העלילה, השחקנים ובעיקר הבימוי נותרו כפי שהם, מומלצים לצפייה בכל מילות ההמלצה שיכולות להיות.

תקציר: בלונדון מסתובב רוצח סדרתי. הפרופיל שלו: הוא רוצח נשים בלונדיניות בימי שלישי, ומשאיר בזירה פתק עם לוגו משולש ועליו השם: 'הנוקם' (The Avenger). ערב אחד מגיע לביתה של משפחת בנטינג אדם המבקש לשכור חדר במקום – זה הדייר. הוא מתיידד עם 'דייזי', בתם (הבלונדינית) של בעלי הבית, אך אלה, יחד עם 'ג'ו השוטר' שמאוהב ב'דייזי', חוששים שהדייר החדש הוא 'הנוקם'.

הסרט יצא לאקרנים בבריטניה ב-14 בפברואר 1927 (ולנטיין – יום האהבה. מקרי, או שהיצ'קוק היה משווק נהדר של סרטיו כבר מהרגע הראשון?) וכשנה לאחר מכן בארה"ב. שמו המקורי: The Lodger: A Story of the London Fog. משחקים בו: מרי הולט (בעלת הבית. 1870-1951), ארתור צ'סני (בעל הבית. 1881-1949), ג'ון טריפ (דייזי. 1901-1985), מלקולם קין (ג'ו, השוטר. 1887-1970), ו-איבור נובלו (Ivor Novello, הדייר. 1893-1951), שהיה מלחין ושחקן תאטרון וקולנוע (ראינוע) מפורסם בזמנו. הוא שיחק לאחר מכן גם בסרטו של היצ'קוק מ-1927, "Downhill". פרסי איבור נובלו מוענקים מזה 60 שנה, בכל שנה, בלונדון, עבור כותבים ומלחיני שירים.

הנה כמה מחשבות שעלו לי במהלך הצפייה בסרט. התכנון המקורי היה לתמצת חמש אנקדוטות מרכזיות, אבל זה גלש וגעש להרבה מחשבות.
1. הפסקול בגרסה המשוחזרת שונה מהמקור ונראה שהושפע מסרטיו המאוחרים והמוכרים יותר של היצ'קוק, ובעיקר מהסגנון של ברנרד הרמן. למשל, יש כינורות א-לה "פסיכו" (1960) במקרים שונים, בעיקר כשמופיעה דמותו של הדייר, כאילו רוצים לרמוז לנו שהוא הרוצח. במספר סצנות יש גם שירים מודרניים למדי, שהופכים את אותן סצנות לקליפ רומנטי מאוד (הסרט אילם, כמובן).

2. תושבי לונדון מגלים מקריאה בעיתון על עוד ועוד מקרי רצח של 'הנוקם', מה שגרם לי לחשוב איך פעם היו מקבלים את המידע – רק מהעיתון ורק כשיצא, ואיך היום אנחנו מקבלים מידע בזמן אמת ובכל מקום שבו אנו נמצאים. זה, אגב, הזכיר לי את "הסנדק", כש'מייקל' קורא בעיתון שהתנקשו באביו. תמיד תהיתי מדוע לא התקשרו להודיע לו (היו טלפונים בשנות ה-40, זמן עלילת הסרט. בסרט עצמו יש סצנות שיחת טלפון). ונניח שהרצח של 'דון קורלאונה' קרה זמן קצר לפני ולא הספיקו להתקשר ל'מייקל', איך העיתון כבר הספיק לצאת…?

אגב, בסרטים רבים נוספים של היצ'קוק נראו אנשים מתעדכנים בעיתון על מקרי רצח, למשל ב"צל של ספק" (1943) וב"פרנזי" (1972).
3. לאורך הסרט מופיעה כתובית/תאורת ניאון: "Tonight – Golden Curls", מופע מקומי של רקדניות בלונדיניות או כאלה שעוטות על עצמן פאות בלונדיניות – ואלה מהבלונדיניות הראשונות של היצ'קוק, שילוו אותו לאורך כל הקריירה. ב"הדייר" הן נמצאות בסכנה מידית, שכן הרוצח הסדרתי מעדיף אותן. כאמצעי הגנה ממנו הן מחברות לראשיהן תלתלים שחורים ושמות כובע לפני שהן יוצאות בלילה לרחוב, כדי שייראה כאילו יש להן שיער שחור.
אגב, באותן שנים בראינוע השחקניות הפתייניות היו דווקא כהות השיער, בעוד הבלונדיניות היו התמימות.
גם 'ג'ו' השוטר, שמאוהב ב'דייזי', אוהב בלונדיניות, ואומר באחת הסצנות: "אני נלהב משיער בלונדיני בעצמי, כמו 'הנוקם'" – משפט, שאגב, גרם לי, כצופה, לתהות האם הוא בעצם 'הנוקם'… אנחנו לא נדע מי הנוקם, אבל בסוף הסרט 'ג'ו' מציל את הדייר מלינץ', כך שניתן אולי להבין שהשוטר הוא לא הרוצח (אחרת לא היה מציל את הדייר, אלא נותן להמון לחשוב שהוא הרוצח).
4. 'דייזי', הבת של בעלי האכסניה שבה שוהה הדייר, עובדת כדוגמנית בחנות אופנה ומציגה בגדים ללקוחות. ב"ורטיגו" (1958) יש סצנה דומה שבה 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט) יושב בסטודיו בשעה שמתאימים לבוש ל'ג'ודי' (קים נובאק).
5. מספר הבית/האכסניה שבו שוכר הדייר חדר – 13.
6. לבעלת הבית, אמא של 'דייזי', יש תסרוקת שמזכירה מאוד את הפאה של האמא/'נורמן' ב"פסיכו". אגב, בסרט יש שתי אמהות: בעלת הבית ובהמשך, לסצנה קצרה, האמא של הדייר. הן עדיין אמהות חיוביות, מצב שישתנה בסרטי הבמאי החל מכ-15 שנים לאחר מכן.
7. כשהדייר נכנס לבית ומשלם מראש על שהייה של חודש, הוא מבקש מבעלת הבית: "רק קצת לחם וחמאה וכוס חלב". כוס החלב המפורסמת ביותר אצל היצ'קוק וכנראה בקולנוע בכלל – זהרה בחושך בסרט "חשד" (1941). אם אני זוכרת נכון, גם 'נורמן בייטס' הביא ל'מריון קריין' כוס חלב ב"פסיכו".
8. הסרט עצמו תיאטרלי, ז"א יכול היה בקלות להיות מוצג כהצגה. אנסמבל השחקנים קטן, חמישה אנשים, ורוב העלילה מתרחשת בבית. סרטים עתידיים של היצ'קוק שגם רוכזו ברובם בלוקיישן מרכזי אחד (ויכולים בקלות להפוך להצגות, וחלקם אף הפכו), הם: "סירת הצלה" (1944), "חבל" (1948), "אליבי" (1954) ו"חלון אחורי" (1954). במקרים מסוימים הלוקיישן האחד נבע מניסוי קולנועי של היצ'קוק, ובמקרים אחרים מדובר היה בסיבות טכניות, שכן באותה תקופה צילומי חוץ היו פחות נפוצים.
9. 'ג'ו' השוטר אומר: "מתי אניח חבל מסביב לראשו של הנוקם". חניקה – עם חבל או בלעדיו – היא אחת משיטות הרצח הנפוצות בסרטי היצ'קוק, למשל ב"חבל", "אליבי" ו"פרנזי".
10. עוד אומר השוטר, בעודו מחזיק אזיקים ביד: "…ואשים טבעת מסביב לאצבע של 'דייזי'". כאן, מקשר הבמאי בין אזיקים לטבעת (טבעת הנישואים כאזיקים הקטנים ביותר?).
11. אגב, אזיקים: בסוף הסרט הדייר בורח ברחבי העיר, כשהוא אזוק – מה שמזכיר את "חבלן" (1942), גם שם הדמות הראשית נרדפת כשהיא אזוקה. גם ב"39 המדרגות" (1935) הדמות אזוקה.
12. ואגב, שוטרים: השוטר 'ג'ו' מאוהב ב'דייזי', בדומה לשוטר 'ג'ק' שהיה מאוהב ב'צ'ארלי' הצעירה ב"צל של ספק" (1943), והבלש 'סמית' שמאוהב ב'איב' ב"פחד במה" (1950), והשוטר לשעבר 'סקוטי' שמאוהב ב'מדליין/ג'ודי' ב"ורטיגו" (1958).
13. גם מוטיב האכסניה הופיע לאחר מכן אצל היצ'קוק, למשל ב"ורטיגו" ('ג'ודי' התגוררה במלון) וכמובן ב"פסיכו" (1960).
14. בעלת הבית אומרת לשוטר: "גם אם הדייר קצת queer הוא עדיין ג'נטלמן". Queer בתרגום לעברית הוא מוזר, שונה או חשוד, אולם מקובל יותר להשתמש במילה לתיאור הומוסקסואל.
הדייר – השחקן איבור נובלו (שאגב, היה גיי בחייו הפרטיים), מאופר בסרט בצורה בולטת לעין: עם צלליות כהות, עיפרון שחור תוחם לעיניים ואודם. אמנם בסרטים האילמים של אותה תקופה היה מקובל לאפר את השחקנים הגברים (בעיקר עם עיפרון מתחת לעיניים), אבל הדייר מאופר בצורה בולטת יותר מהשוטר, למשל. יחד עם זאת, הוא מביע עניין רב ואפילו פיזי ב'דייזי', כך שזהותו או נטייתו לא ברורות.
היצ'קוק אהב להשתעשע בזהויות מיניות ברורות יותר או פחות (בד"כ פחות) של דמויות בסרטיו. יש את 'מיס דנברס' ב"רבקה" (1940), את 'ברנדון' ו'פיליפ' ב"חבל" וכמובן את 'נורמן בייטס' ב"פסיכו" שלבש בגדי נשים.
15. הסרט צולם בתקופה המוקדמת-האנגלית של היצ'קוק, ולונדון היא מיקום העלילה. הביג-בן נראה באחת הסצנות (וכמובן הרמיזה לרוצח המפורסם של העיר: ג'ק המרטש). הבירה האנגלית, עיר הולדתו של הבמאי, נראית, בין היתר, גם ב"פרנזי" (1972) וב"האיש שידע יותר מדי" (1956).
16. יש הרבה עליות וירידות במדרגות, מוטיב חוזר ואהוב על הבמאי, שמופיע, בין היתר, גם ב"חשד" (קרי גרנט עולה במדרגות עם כוס החלב), "ורטיגו" (העלייה במדרגות של המיסיון), "רבקה" ('מיס דה ווינטר' יורדת במדרגות לבושה בשמלה של 'רבקה') וכמובן ב"פסיכו" (הבלש שעולה במדרגות).
17. מוטיב נוסף שאפשר לחלק לשני תתי-מוטיבים : אדם שנחשד ברצח, ואדם חף מפשע שנחשד ברצח. הפרדתי בין השניים, כי במקרים מסוימים החשד התאמת ("צל של ספק", "חלון אחורי") ובמקרים אחרים החשד התבדה ("הנאשם", "פרנזי", "אני מתוודה").
18. ומקלחת! הייתם מאמינים שהסצנה הכי מפורסמת מסרטי היצ'קוק, סוג-של-הופיעה כבר בסרטו השלישי מ-1927? לרגע נדמה שהיצ'קוק לקח את "הדייר" ושלף מתוכו מוטיבים לאורך כל הקריירה שלו. ב"הדייר" 'דייזי' מתקלחת באמבטיה, יש אפילו קלוז-אפ על הפקק שסוגר את פתח הניקוז – אותו פתח ניקוז מוכר מסצנת הרצח במקלחת ב"פסיכו". ואז מישהו מנסה לפתוח את הדלת…
19. בסרט יש משולש אהבה בין השוטר, הדייר ו'דייזי', שבה שניהם מאוהבים. משולשי אהבה: אשה ושני גברים שמתעניינים בה, או אשה שמתעניינת בשני גברים, ניתן לראות גם ב"צל של ספק" (כן, 'צ'ארלי' הצעירה מאוהבת בדוד שלה), "אני מתוודה" ('רות' אמנם נשואה, אבל מאוהבת באהובה הישן שהפך לכומר), "אליבי" ('מרגו' נשואה, אבל מנהלת רומן עם גבר אחר) ו"תחת חוג הגדי" ('ליידי הנרייטה' נשואה, אבל מאוהבת במישהו אחר).
20. ב"הדייר" יש לפחות נשיקה אחת מלאת תשוקה, שכמעט מפתיעה בתשוקתיות שלה בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט מ-1927, שמבחינה קולנועית הייתה שנה שמרנית הרבה יותר מהמוכר לנו כיום (אם כי במציאות, שנות ה-20 של המאה הקודמת לא היו שמרניות כלל). אמנם יש יותר רמיזות מאשר הדברים עצמם, אבל משהו ב"כמעט" הזה, הופך סצנות של היצ'קוק למלאות משמעות.

נשיקות מפורסמות אצל היצ'קוק הן כמובן זאת בין הדמויות של קרי גרנט ואינגריד ברגמן ב"הנודעת" (1946), ג'יימס סטיוארט וגרייס קלי ב"חלון אחורי" וקרי גרנט ו-אווה מרי סנט ב"מזימות בינלאומיות" (1959).
21. זה הסרט הראשון שבו היצ'קוק משתתף בהופעת אורח קצרה (cameo). בתחילת הסרט הוא נראה בגבו, כעיתונאי המדווח על 'הנוקם'.
22. הרוצח לא נתפס בסוף הסרט. מוסבר שהדייר הוא לא הרוצח כפי שחשדו, אבל לא ברור מי כן (אני, אישית, חשבתי שהדייר הוא דווקא כן הרוצח, למרות הסיפור שהוא מספר ל'דייזי'). היצ'קוק הסביר לבמאי ולמבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בספר השיחות ביניהם ("היצ'קוק/טריפו", הוצ' בבל/האוזן השלישית):
טריפו: למעשה הגיבור חף מפשע, הוא לא הנוקם.
היצ'קוק: כאן הקושי. השחקן הראשי, איבור נובלו, היה כוכב תאטרון באנגליה – הוא היה אחד השמות הגדולים באותה עת. הנה אחת הבעיות שהיה עלינו להתמודד עימן במסגרת שיטת הכוכבים: לעתים קרובות נעשו פשרות על חשבון הסיפור, משום שהכוכב לא היה יכול לשחק את האיש הרע.
טריפו: היית מעדיף שהדמות באמת תהיה הנוקם?
היצ'קוק: לא בהכרח, אבל בסיפור מסוג זה הייתי מעדיף שהוא ייעלם אל תוך הלילה, ושלעולם לא נדע את התשובה. אבל לא ניתן לעשות זאת עם גיבור שמגלם אותו כוכב. חייבים לומר: הוא חף מפשע.
טריפו: אבל אני מתפלא שתכננת לסיים סרט מבלי לענות על תהיות הקהל?
היצ'קוק: במקרה המסוים הזה, אם המתח מתארגן סביב השאלה 'האם הוא הנוקם או לא?' ואם אתה עונה 'כן, הוא אכן הנוקם', אזי אישרת חשד ותו לא. לדעתי, זה לא דרמטי. כאן הלכנו בכיוון ההפוך, והראינו שהוא לא הנוקם. 16 שנה מאוחר יותר נתקלתי באותה הבעיה בזמן צילומי "חשד" עם קרי גרנט. לא היה אפשר להפוך את קרי גרנט לרוצח".

חבל, 1948

את השנתיים האחרונות הקדשתי ללימודים, מהלך שבמבט לאחור גזל לא רק את זמני, אלא גם את חדוות היצירה. לכן לא כתבתי כאן, בבלוג, במשך זמן רב, עד היום. מקווה הפעם להתמיד. כך או כך, עמוד הפייסבוק "היצ'קוקולוגית" חי, בועט ופעיל על בסיס יום-יומי, ומי שעדיין לא עשה/תה לייק – מוזמן/ת בשמחה להצטרף.

***

היום מלאו 14 שנים ל-9/11 – אסון הטרור שזעזע את ניו יורק, את ארה"ב ואת העולם כולו. מכוון שאני לא זוכרת מה קדם אצלי למה: האהבה לניו יורק בעקבות צפייה בסרטים, או להפך, החלטתי להקדיש פוסט לעיר הנפלאה והקולנועית הזאת, כמובן עם הקשר היצ'קוקי מתבקש.

אז הנה 7 הקשרים בין היצ'קוק לניו יורק:

1. 'נורמן בייטס' – הדמות, כנראה הטובה ביותר, ובטח הבלתי נשכחת ביותר בסרטי היצ'קוק ("פסיכו", 1960), נבחרה במקום השני ברשימת 'הנבלים הגדולים בכל הזמנים בקולנוע', ע"י המכון האמריקאי לקולנוע-AFI ('חניבעל לקטר' מ"שתיקת הכבשים", היה במקום הראשון).
אנתוני פרקינס, שגילם את 'נורמן' (כולל בסרטי המשך ל"פסיכו", שלא בויימו ע"י היצ'קוק. אחד מהם פרקינס ביים בעצמו), הלך לעולמו ב-12 בספטמבר 1992, בגיל 60. אלמנתו, ברי ברנסון (השניים נישאו ב-1973 ונולדו להם שני בנים), ילידת ניו-יורק, שהייתה צלמת ואשת חברה, נהרגה באסון התאומים ב-11 בספטמבר 2001, בגיל 53.
היא הייתה נוסעת בטיסת אמריקן איירליינס מס' 11 שהמריאה מבוסטון בדרכה ללוס-אנג'לס, רשומה בשמה המלא: ברינת'יה ברנסון פרקינס (Berinthia Berenson Perkins). המטוס – שבו 76 נוסעים ו-11 אנשי צוות – נחטף ע"י חמישה אנשי אל-קאעידה שהובילו אותו להתרסקות על המגדל הצפוני (מגדלי התאומים) במרכז הסחר העולמי, בשעה 8:46 בבוקר. זו הייתה ההתרסקות הראשונה, במה שהפך לאירוע הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה. מטוס חטוף נוסף התרסק לתוך המגדל הדרומי ב-9:03, מטוס נוסף התרסק בפנטגון ב-9:37, ומטוס רביעי התרסק בשדה בפנסילבניה ב-10:03.
יום אחרי שאיבדו את אמם, אוז (אז בן 27) ואלביס (אז בן 25) פרקינס, ציינו תשע שנים למות אביהם. מחר ימלאו 23 שנים למותו של 'נורמן בייטס' – אנתוני 'טוני' פרקינס.

אנתוני פרקינס, ברי ברנסון וילדיהם

אנתוני פרקינס וברי ברנסון

2. מסתבר שהיצ'קוק הכיר את ניו יורק עוד לפני שהיה שם (מזכיר לי קצת את עצמי…). בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצ' בבל/האוזן השלישית), צוטט היצ'קוק כאומר: "הנה דבר ששאלתי את עצמי לעתים קרובות בהמשך: למה לא עשיתי כל מאמץ לבקר באמריקה לפני 1937? אני עדיין שואל את עצמי. פגשתי אמריקאים כל הזמן, ידעתי לקרוא את מפת ניו יורק באופן מושלם, וידעתי בעל פה את לוחות הזמנים של הרכבות האמריקאיות, כי הזמנתי משם את החוברות האלה, בתור תחביב. יכולתי לתאר את ניו יורק, את המיקום של האולמות הגדולים וחנויות הכלבו. כשדיברתי עם אמריקאים זמן מה, הם היו אומרים: "מתי היית שם בפעם האחרונה?", ואני הייתי עונה: "מעולם לא נסעתי לשם". אתה לא חושב שזה מוזר?".
טריפו ענה לו, בספר השיחות ביניהם: "כן ולא. אציע לך הסבר. אולי זה עודף אהבה וגם הרבה גאווה. לא רצית להגיע כתייר, רצית להגיע כקולנוען".
3. בביוגרפיה "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו (הוצ' דביר), נכתב כי בני משפחת היצ'קוק: אלפרד, אלמה ופטרישיה (יחד עם העוזרת של היצ'קוק, ג'ואן הריסון), הגיעו לניו יורק לראשונה ב-22 באוגוסט 1937, על סיפונה של אניית "קווין מרי". "הדבר שהדהים אותי יותר מכל כשהגעתי לניו יורק והלכתי לצפות בהצגה באותו ערב ראשון, היו המעריצים", צוטט היצ'קוק בספר, "קהל מעריצים גדול ניצב מחוץ לתאטרון. אחד מהם הביא צילום מבריק שלי, שגודלו 20 על 25 ס"מ, וביקש שאחתום עליו. כבר אז היו משוגעים לקולנוע!".
עוד נכתב בספר: "עיתוני ניו יורק הודיעו על בואו של היצ'קוק, ודיווחו ביובש כי נקל להבחין בו בשל ממדי גופו; ומיד החלה חליפת מברקים שעתידה לכתוב פרק בהיסטוריה של האמנות האמריקאית.
"קתרין בראון, הנציגה של המפיק ההוליוודי דיוויד או. סלזניק בניו יורק, הריצה מברק ושאלה אם כדאי שתיפגש עם היצ'קוק ותדון עמו על תכניותיו בעתיד. מברק התשובה של סלזניק, מיום 23 באוגוסט, היה חד משמעי: "ודאי שאני מעוניין בהיצ'קוק כבמאי וודאי שיהיה זה מעשה נבון להיפגש איתו ולפטפט איתו".
4. על פי הביוגרפיה, במהלך ביקורה בניו יורק משפחת היצ'קוק שהתה בשתי סוויטות סמוכות במלון סנט רג'יס. המלון, שממוקם ברח' 55 (מזרח) בין השדרות ה-5 ומדיסון, נפתח ב-1904, ובדיקה מהירה באתר האינטרנט שלו, הבוקר, העלתה שכדי לשהות בו לילה אחד באוקטובר השנה, תצטרכו לשלם החל מ-1,095 דולר!
אבל נחזור להיצ'קוק. את אותו ביקור ניו יורקי הוא העביר בהענקת ראיונות לעיתונים, לצד גיחות לתיאטראות ולמסעדות. את הריאיון העיתונאי הרשמי הראשון של היצ'קוק בארה"ב – כך ע"פ הביוגרפיה – הוא העניק לעיתונאי ה. אלן סמית כשסעדו במסעדת 'Club 21' (המוכרת בשמה המקוצר: '21'), שהפכה למסעדה החביבה עליו בעיר.
המסעדה, אגב, שהוקמה ב-1922 (ושינתה מיקומים ובעלויות) ממוקמת ברחוב 52 (מערב). היא אוזכרה בסרטים רבים, בהם "בכבלי השכחה", "חלון אחורי" ו"מזימות בינלאומיות" של היצ'קוק.
ב-1939 עזבו ההיצ'קוקים את אנגליה ועברו לגור בארה"ב.
5. היצ'קוק חי בחוף המערבי של ארה"ב, צילם בדרך כלל בתוך אולפנים (כפי שהיה נהוג באותה תקופה), אולם שילב גם מונומנטים ניו יורקים בסרטיו:
א. כך למשל, בסרט "חבלן" (Saboteur, 1942), הדמות שגילם השחקן נורמן לויד, 'נופלת' מפסל החירות, באחת הסצנות המוכרות של הבמאי – שכידוע חיבב סצנות נפילה… ('ג'פריז' ב"חלון אחורי", 'ג'ודי/מדליין' והשוטר ב"ורטיגו", 'ולריאן' ב"מזימות בינלאומיות", 'ריאן' בתא התאטרון ב"האיש שידע יותר מדי" – just to name a few).

חבלן, 1942

חבלן, 1942

ב. עלילת הסרט "חבל" (Rope, 1948) מתרחשת בדירה ניו יורקית, ואת קו הרקיע של העיר (שהוא תפאורה, כמובן), ניתן לראות לאורך כל הסרט עם מעבר בין אור יום לחושך.
ג. כך סיפר הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בהקדמה לספר הראיונות "היצ'קוק/טריפו": "כאשר הייתי בניו יורק ב-1962 לרגל הקרנת "ז'ול וג'ים", הבחנתי שכל העיתונאים שאלו אותי אותה שאלה: "מדוע מבקרי Cahiers du Cinéma [מגזין הקולנוע הצרפתי "מחברות הקולנוע", י"ג] לוקחים את היצ'קוק ברצינות? הוא עשיר, הוא מצליח, אבל אין תוכן בסרטיו". אחד המבקרים האמריקאים, ששיבחתי באוזניו במשך שעה את "חלון אחורי", השיב לי בדברי השטות הבאים: "חלון אחורי" מוצא חן בעינייך משום שאינך מכיר את ניו יורק ולכן אינך מכיר היטב את גריניץ' וויליג'". עניתי לו: ""חלון אחורי" אינו סרט על הוויליג', הוא פשוט סרט על קולנוע, ואת הקולנוע אני מכיר".
אז "חלון אחורי" (1954) הוא אכן סרט על קולנוע, אולם עלילתו מתרחשת בתפאורה המדמה מתחם דירות ב-ויליג' בניו יורק. בכתבה הזאת: Inside the real Greenwich Village apartment that inspired ‘Rear Window’ שפורסמה ב-2014 ב"ניו יורק פוסט", מסביר הכתב לו לומניק, על מתחם המגורים הניו יורקי שהיווה השראה לסט של הסרט. ע"פ הכתבה מתחם המגורים בניו יורק צולם גם בסרטו של וודי אלן מ-1993, "תעלומת רצח במנהטן" (Manhattan Murder Mystery), כהומאז' ל"חלון אחורי". האזור נצפה גם בסרט המעולה "סרפיקו" של סידני לומט, מ-1973, בכיכובו של אל פאצ'ינו.

חלון אחורי, 1954

ד. סרטו של היצ'קוק מ-1956, "האיש הלא נכון" (The Wrong Man) שתורגם בעברית גם כ"הנאשם", בכיכובו של הנרי פונדה – הוא הסרט היחידי של הבמאי המבוסס על דמות ומקרה אמיתיים (יש סרטים נוספים שלו המבוססים בקווים כלליים על מקרים אמיתיים, או מקרים אמיתיים שהיוו השראה לתסריטים).
מני בלסטררו (Christopher Emmanuel "Manny" Balestrero, 1909-1998), שאותו גילם פונדה, היה מוזיקאי שגר עם משפחתו בשכונת ג'קסון הייטס בקווינס ועבד במועדון במנהטן. הוא נעצר בינואר 1953 ולאחר מכן הואשם – בהאשמת שווא – בשוד מזוין בחברת ביטוח. הלחץ של המשפט הביא את רעייתו של בלסטררו (אותה גילמה בסרט ורה מיילס) להתמוטטות עצבים. הוא הובא למשפט, אך שוחרר לאחר כחצי שנה בעקבות לכידת השודד האמיתי.
באזור מגוריו של בלסטררו (שעבר לאחר המקרה עם משפחתו לפלורידה), נחנך לפני כשנה שם של רחוב המשלב את שמו ואת שם הסרט: Manny “The Wrong Man” Balestrero Way, כפי שניתן לקרוא בכתבה שפורסמה באתר Queens Gazette.
חלקים מהסרט צולמו בלוקיישנים אמיתיים בעיר ניו יורק, למשל בתחנת הרכבת התחתית, בקווינס וגם בבית כלא אמיתי בשכונה.
ה. גם "מזימות בינלאומיות" שצילומיו החלו באוגוסט 1958 בניו יורק ולאחר מכן המשיכו לשיקגו ועד לאולפנים בקליפורניה (הסרט יצא ב-1959), רווי באזכורים ניו יורקים, החל מהפתיח עם בנייני שדרת מדיסון – שדרת הפרסומאים שבה עבד 'רוג'ר ת'ורנהיל' (קרי גרנט) – פתיח המשלב בין המוזיקה של ברנרד הרמן לעיצוב הכתוביות של סול באס. ממשיך במלון פלאזה, בתחנת הרכבת גרנד סנטרל ועד בניין האו"ם.
משרדי האו"ם שוחזרו באולפן, שכן דאג המרשלד (מזכ"ל האו"ם בשנים 1953-1961) אסר על שימוש במשרדי האו"ם לצילום סרטים בדיוניים. כך הסביר היצ'קוק לטריפו בספר השיחות בין השניים: "אף על פי כן הלכנו מול חזית בניין האומות המאוחדות. צילמנו שוט במצלמה נסתרת: את קרי גרנט נכנס לבניין. סירבו לאפשר לנו לצלם קטעים ללא שחקנים או תמונות שנוכל להקרין על מסך כרקע. אז הסתרנו מצלמה בחלק האחורי של משאית, וכך יכולנו לצלם מספיק חומר בשביל תמונות הרקע. אחרי כן לקחתי איתי צלם לתוך הבניין, שוטטתי איתו כמבקר רגיל, ואמרתי לו: "צלם את זה, ועכשיו צלם את המרפסת וכו'". התמונות הצבעוניות האלה איפשרו לנו לשחזר את התאורה בסטודיו".
בסרט 'ת'ורנהיל' נוסע במונית עם מזכירתו, וברקע נראות המוניות הצהובות של העיר. בנוסף, בהופעת האורח (cameo) המסורתית של היצ'קוק בתחילת הסרט הוא נראה עומד ברחוב ניו יורקי, ממתין לאוטובוס.

מזימות בינלאומיות, 1959

מזימות בינלאומיות, 1959

6. עוד על הקשר בין היצ'קוק לניו יורק: בספטמבר 1951 הודיע "ניו יורק טיימס" על אירוסיהם של פטרישיה היצ'קוק – בתו היחידה של הבמאי – ושל ג'וזף אוקונל, כך ע"פ הביוגרפיה של הבמאי. החתונה נערכה בקתדרלת סנט. פטריק בשדרה החמישית במנהטן, בינואר 1952.
7. ב-29 באפריל 1974 (היצ'קוק הלך לעולמו בדיוק בתאריך זה, 6 שנים לאחר מכן) ערכה אגודת הקולנוע של מרכז לינקולן בניו יורק, אירוע הוקרה להיצ'קוק. בין הנוכחים הייתה הנסיכה גרייס קלי.

ישבתי באולם הקולנוע החשוך וכתבתי על ברושור של חנות טיפוח וקוסמטיקה שקיבלתי בכניסה לקניון, מוטיבים היצ'קוקיים שאולי קיימים ואולי לא בסרט "נעלמת" (Gone Girl, 2014). וזה כי לפני כמה ימים נתקלתי בכתבה באתר יאהו, לפיה "נעלמת" הופך את דיוויד פינצ'ר, במאי הסרט, ליורש האמיתי של היצ'קוק.

הערת שוליים: היום היה יום הקולנוע עם עלות כרטיס לסרט של 10 שקלים בלבד, והצגות יומיות גם בערים שאין בהן הצגות יומיות בדרך כלל, כמו העיר שלי. אז החלטתי ללכת ל"נעלמת". הגעתי למסקנה שחובבי קולנוע אמיתיים הולכים להצגות יומיות ולא רק בגלל ש-וודי אלן תמיד הולך להצגות יומיות בסרטים שלו – אלא כי ללכת לצפות בסרט בלילה שייך לקטגוריית "בילוי", כמו מסעדה, מועדון או פאב. הולכים כי ערב וצריך לעשות משהו, וקולנוע זאת אופציה טובה כמו כל דבר אחר, וגם לא צריך לדבר יותר מדי למי ששיחות ארוכות הן נטל עבורו. אבל ללכת לצפות בסרט באמצע היום זה לא רק פינוק אמיתי של כניסה לעולם אחר וחשוך מתוך אור היום, אלא ממש לתת כבוד לסרט. להפסיק את פעולות היום וללכת לקולנוע לשם קולנוע.

נחזור ל"נעלמת". בכתבה ההיא על דיוויד פינצ'ר נכתב שבין אם במודע או לא, פינצ'ר נשאב לרבים מהנושאים שהעסיקו את אלפרד היצ'קוק, כמו פיצול אישיות או רוצחים סדרתיים. "פינצ'ר הוא אחד מצבא של קולנוענים", נכתב, "כולל פרנסואה טריפו, בריאן דה-פלמה ו-מ. נייט שאמאלן, ששאפו להיקרא היורשים של מאסטר המתח".

על "נעלמת" נכתב שזה המותחן ההיצ'קוקי ביותר מזה שנים. המק'גאפין האפשרי (ייתכנו ספוילרים!) הוא היומן שכתבה 'איימי' (רוזמונד פייק), שעל פי הכתבה ב-יאהו, מזכירה ביופייה את גרייס קלי. לטעמי יש במראה שלה קצת מ-ג'ואן פונטיין (אגב, אתמול מלאו 97 שנה להולדתה), וכשהיא צובעת את שערה מבלונד לחום-אפרורי כדי שלא יזהו אותה, זה הזכיר לי את קים נובאק ב"ורטיגו". אגב, 'דזי' (ניל פטריק האריס) אומר ל'איימי': "אני אחזיר אותך להיות מי שאת", משפט שהזכיר לי קלות את האובססיה של 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט) להפוך את 'ג'ודי' (קים נובאק) ל'מדליין' (קים נובאק), כהקבלה לאובססיה של היצ'קוק לסגנן את המראה של שחקניותיו.

על פי הכתבה, יש ב"נעלמת" את השילוב בין אהבה, מיניות, רצח וחשד – מוטיבים חוזרים אצל היצ'קוק. כמו כן, ישנו בעל שרוצה במותה של אשתו, בדומה ל"חלון אחורי" ו"זרים ברכבת" של היצ'קוק.

כמה הקשרים היצ'קוקיים שעלו לי, כשצפיתי ב"נעלמת": הבית המבודד של 'דזי', החבר ההיסטורי של 'איימי', מזכיר קצת את הבית המבודד בסוף "מזימות בינלאומיות"; 'איימי' בורחת, מחליפה רכב ונכנסת לשירותים בסוכנות הרכבים, בדומה ל'מריון' (ג'נט לי) ב"פסיכו". שתי הדמויות, אגב, בורחות עם כסף ושתיהן נרדמות ברכב עד שמישהו דופק על השמשה ומעיר אותן. לשתיהן גם יש סצנת מקלחת.

נושא ההפללה של 'ניק' (בן אפלק), כאילו הוא הרוצח, מזכיר במידת מה את הפללת הרציחות ב"פרנזי". זאת ועוד: החשש של 'איימי', בחלק הראשון של הסרט, שבעלה 'ניק' ירצח אותה (חשש שמתחלף בסוף הסרט, כש'ניק' חושש ש'איימי' תרצח אותו), מזכיר את החשש של 'לינה' (ג'ואן פונטיין) שבעלה 'ג'וני' (קרי גרנט) ירצח אותה, ב"חשד".

האחות התאומה של 'ניק' מייצגת, לטעמי, מעין חלק אחר באישיות שלו, חלק שמתייסר ושואל שאלות. ברגעים מסוימים השיח ביניהם נראה כמו השטן שיושב על כתף אחת, מול המלאך על הכתף השנייה. העובדה שהם תאומים מייצגת, אולי, סוג של אישיות כפולה – מוטיב חביב על היצ'קוק (הגם אם, ככל שזכור לי, דמויות של תאומים לא כיכבו בסרטיו, אלא רק אנשים מקבילים אחד לשני בדרכים שונות, למשל נושאים את אותו שם, כמו 'הדוד צ'ארלי' ו'צ'ארלי ניוטון' ב"צל של ספק").

סצנות מסוימות ב"נעלמת" הזכירו לי סרטים אחרים שהם לא של היצ'קוק: הסצנה שבה 'איימי' חוזרת הביתה עם דם all over the place, מזכירה סצנה ב"קרי" של בריאן דה פלמה; בהתנהלות של 'איימי' יש מוטיבים של "חיזור גורלי", למרות שאני לא ממש זוכרת את הסרט הזה; והתינוק בסוף, לא הזכיר לכם את "תינוקה של רוזמרי" של פולנסקי, על תינוק שצפוי להיוולד לשטן? במקרה הזה השטן היא האמא ולא האבא.

ולא הזכרתי את כל הפחד מנשים שעולה מהסרט הזה, שזה מאוד היצ'קוקי.

***

קמתי בבוקר וחשבתי על כך שכתבתי מהם הדברים ההיצ'קוקיים שיש בסרט של פינצ'ר, אבל לא מה אין: הומור.

 

ברחובות הערפליים של לונדון מסתובב רוצח סדרתי. הוא יוצא לרחובות בלילות שלישי, רוצח נשים צעירות, בלונדיניות, ומשאיר בזירה פתק עם ציור של משולש ובתוכו כתוב השם: "הנוקם" (avenger). אזרחים טוענים שהוא גבוה ופניו מכוסות. נשים בלונדיניות מסתובבות בערבים עם תוספות שיער כהות, כדי לא להיות לו למטרה.

על רקע אווירה זו מגיע ערב אחד דייר לאכסניה של מר וגברת באונטינג ומבקש לשכור חדר למשך חודש. התמונות שמעטרות את קירות החדר, של נשים בלונדיניות, מפריעות לו, והוא מבקש מבעלת הבית להסירן. אין לו הרבה דרישות, מלבד לחם, חמאה וכוס חלב, ושיניחו לו לנפשו. גברת באונטינג נענית לבקשותיו, אחרי הכל, הוא משלם במזומן.

לבעלי האכסניה יש בת, דייזי, דוגמנית צעירה ובלונדינית שמתיידדת עם הדייר המוזר, למורת רוחו של החבר שלה – בלש משטרה שמטפל בתיק "הנוקם". יציאה של הדייר מהבית, בליל שלישי, לילה שבו מתרחש רצח נוסף, מעוררת את החשד של בעלי האכסניה ושל הבלש, שהדייר המסתורי הוא "הנוקם". הם חוששים לגורלה של דייזי.

"הדייר" (The Lodger) או בשמו המלא:  The Lodger: A Story of the London Fog – הוא הסרט השלישי שהיצ'קוק ביים; הסרט השני הרלוונטי לקהל הצופים, שכן עותק מסרטו השני, The Mountain Eagle, אבד שנים ספורות לאחר צאתו לאקרנים; והסרט הראשון שהבמאי החשיב כסרט היצ'קוקי: "זו הייתה הפעם הראשונה שבה מימשתי את סגנוני שלי", אמר היצ'קוק לטריפו בספר השיחות בין השניים, "למען האמת, אפשר לראות את The Lodger כסרט הראשון שלי".

הסרט שייך לתקופת הסרטים האילמים-הבריטים של היצ'קוק. הוא יצא לאקרנים בלונדון ב-14 בפברואר 1927 (ולנטיין דיי?) ולמעלה משנה לאחר מכן, יצא גם בניו יורק. הצלחתו אפשרה את הוצאתו לאקרנים של סרטו הראשון של הבמאי, "גן התענוגות" (The Pleasure Garden), שהופק שנתיים קודם. זה, אגב, הסרט הראשון שבו הבמאי הופיע ב-cameo (הופעת אורח), אז בגלל מחסור בניצבים ובהמשך כמסורת וכסמל מסחרי. רעייתו הטרייה אלמה רוול, שימשה כעוזרת במאי – אז עוד תמורת קרדיט.

התסריט מבוסס על רומן מ-1913 בשם "הדייר", מאת מרי בלוק לאונדס (1868-1947), שנכתב בהשראת הרוצח הסדרתי המפורסם של לונדון, אולי של כל הזמנים וכל הערים: ג'ק המרטש, שפעל ב-1888 וזהותו לא נודעה. גם זהותו של "הנוקם" בסרט של היצ'קוק לא ידועה לקהל הצופים, אם כי בשלב מסוים (זהירות, ספוילר!), אנו מבינים שהדייר המסתורי באכסניה, אינו הרוצח. הוא לפחות לא הרוצח הסדרתי שמשטרת לונדון מחפשת, אך אילולא חשדו בו בעלי האכסניה והבלש – ייתכן מאוד שהיה מבצע רצח. הדייר הרי תכנן לתפוס ולרצוח את "הנוקם", שרצח את אחותו.

רדיפה, אובססיה, בגידה, אשמת שווא, חשדות לא מבוססים: התאוריה ההיצ'קוקית כולה מופיעה כבר בסרטו ההיצ'קוקי הראשון של הבמאי.

הסרט כולו עמוס במוטיבים, ברעיונות ובסמלים שילוו את מרבית 50 סרטיו הבאים של היצ'קוק. חובבי הבמאי עלולים ללכת לאיבוד במהלך הצפייה, מרוב גילויים. לרגעים נדמה שבסרט זה פרש היצ'קוק את משנתו כולה וממנו שאב רעיונות לסרטים הבאים. כמובן, ייתכן שחלק מהדברים מקריים לגמרי והרי סלבוי ז'יז'ק כתב בספרו "לאקאן עם היצ'קוק" (הוצאת רסלינג): "עבור מעריצים מושבעים של היצ'קוק, כל דבר בסרטיו הוא בעל משמעות".

כמה מוטיבים וסמלים שמצאתי במהלך הצפייה ב"הדייר", ובטח פספסתי אחרים: האכסניה, שבאה לידי ביטוי בהמשך בסרטים כמו "פסיכו" (המוטל) ו"ורטיגו" (המלון אליו הגיעה מדלן/ג'ודי); בלש המשטרה שמאוהב בנערה, בעודו מחפש את הרוצח (נראה גם ב"צל של ספק" ו"פחד במה"); העיתון ככלי להעברת מסרים לדמויות בסרט, כמו גם לצופים ("מזימות בינלאומיות", "צל של ספק", "פרנזי"); הבלונדיניות כמובן, כאן כפטיש של הרוצח ובהמשך כפטיש של הבמאי שנעזר בשחקניות בלונדיניות בסרטים כמו: "הציפורים" ו"מארני" (טיפי הדרן), "אליבי", "חלון אחורי" ו"לתפוס גנב" (גרייס קלי), "מזימות בינלאומיות" (אווה מארי סיינט), "ורטיגו" (קים נובאק), "האיש שידע יותר מדי" (דוריס דיי) וכן הלאה.

וגם: יש בסרט אימהות, מדרגות, מראות וצללים – שניתן לזהות, פחות או יותר, בכל סרט של הבמאי. יש בחורה באמבטיה (ע"ע: "פסיכו"); מצית (ע"ע: "זרים ברכבת"); כוס חלב (ע"ע: "חשד"); תצוגת אופנה (שמזכירה סצנה ב"ורטיגו"); מפתח ומנעול ("אליבי"); כוס ברנדי ("חלון אחורי", כאשר אלכוהול נראה ברבים מסרטי הבמאי, בהם "הנודעת" ו"מזימות בינלאומיות"); ו-אזיקים ("39 המדרגות", "חבלן").

אגב, מי שהמציא את המשפט: טבעות נישואים הן האזיקים הקטנים ביותר בעולם – בטח ראה הרבה סרטים של היצ'קוק.

ויש גם משפחה, הומור, מיניות גלויה (נשיקות מלאות תשוקה בין דייזי והבלש ובין דייזי והדייר), מיניות מעורפלת (בדמותו של הדייר. אני מבינה שבסרטים האילמים שחקנים, בעיקר שחקני תאטרון, שיחקו בצורה מוגזמת וגם אופרו לעתים בכבדות – אבל התחושה היא שהמיניות של הדייר לא לגמרי ברורה) ומשפטים דו-משמעיים שבדרך כלל קשורים למין, לרצח או לשילוב בין השניים ("היזהרי, אני אשיג אותך" – אומר הדייר לדייזי במהלך משחק שחמט, בזמן שעדיין לא ברור אם הוא הרוצח או לא).

הרעיון כולו, של אדם הנחשד על ידי הסובבים אותו, ברצח, בא לידי ביטוי בהמשך בלא מעט סרטים של היצ'קוק – כאשר "הדייר" נראה כמו אב-טיפוס ברור של "צל של ספק" (הדוד נחשד ברצח ובסוף התברר שהוא אכן הרוצח) ו"חשד" (הבעל נחשד ברצח ובסוף התברר שהוא לא).

אגב, היצ'קוק רצה שהסוף יהיה אחר לגמרי ושהדייר יצא אל תוך הערפל של לונדון מבלי שנדע אם הוא אכן הרוצח או לא. אבל מפיקים, כמו מפיקים, נוטים לחשוב על הרווחים שהסרט יגרוף – וסופים מעורפלים ופתוחים הם לא מחביבי הקהל. לכן היצ'קוק נדרש לסוף סגור וברור. לגבי האופציה שהדייר יתגלה בסוף כרוצח, גם כאן עמדה להיצ'קוק בעיה שקשורה בקהל, שסירב לקבל שחקנים מפורסמים בדמויות של רוצחים.

היצ'קוק סיפר לטריפו: "השחקן הראשי, איבור נובלו, היה כוכב תאטרון באנגליה – הוא היה אחד השמות הגדולים באותה עת. הנה אחת הבעיות שהיה עלינו להתמודד איתן במסגרת שיטת הכוכבים: לעתים קרובות נעשו פשרות על חשבון הסיפור, משום שהכוכב לא היה יכול לשחק את האיש הרע. בסיפור מסוג זה הייתי מעדיף שהוא ייעלם אל תוך הלילה ושלעולם לא נדע את התשובה, אבל לא ניתן לעשות זאת עם גיבור שמגלם אותו כוכב. חייבים לומר: הוא חף מפשע. 16 שנה מאוחר יותר נתקלתי באותה בעיה בזמן צילומי "חשד" עם קרי גרנט. לא היה אפשר להפוך את קרי גרנט לרוצח – המפיקים היו מסרבים".

מתוך מוסף סוף השבוע של "הארץ" (14.3.14), מדור "סמול טוק" של עידו קינן.  
יסמין הארץ_NEW

סינמטק תל אביב לפני הקרנת "גן התענוגות". צילום: יסמין גיל

חלק א' – אכזבה
אני לא נוהגת לצאת באמצע סרט, גם כשהוא גרוע, ובטח לא כשהוא טוב. במיוחד לא אחרי המתנה של 89 שנה לסרט, או לפחות שנה ושמונה חודשים – מאז שמעתי לראשונה על פרויקט "התשעה של היצ'קוק" של המכון הבריטי לקולנוע (BFI), לשיקום תשעה מהסרטים הראשונים של הבמאי. אלא שכיאה לתרבות הזלזול בזמנים הישראלית, אתמול יצאתי מסרט לפני שהסתיים, הסרט הראשון של היצ'קוק מ-1925, "גן התענוגות" (The Pleasure Garden).

אולם 3 בסינמטק תל אביב היה אתמול מלא עד אפס מקום, בערב הראשון והחגיגי של הקרנת סרטי הפרויקט המדובר. האם החגיגיות מצדיקה איחור של 45 דקות בהקרנת הסרט? לא בטוחה, וזה בטח לא הוגן כלפי משלמי הכרטיסים שנעו באי-נוחות בכיסאותיהם, בעודם מקשיבים לנאום ועוד נאום ועוד נאום. אני חובבת נאומים כמו כל אחד אחר והנאומים של הנציגים הבריטיים היו משעשעים למדי, גם אינפורמטיביים, מעניינים ולא כאלה ארוכים. אבל כשהכניסה לאולם נמשכה עד 21:15, הנאומים עוד חצי שעה והתקלה הקלה בהקרנה עוד חמש דקות – הרי לכם סרט שעל פי אתר האינטרנט של הסינמטק אמור היה להתחיל ב-21:00, אולם התחיל רק 45 דקות לאחר מכן.

אתמול בצהריים פניתי לנציגי הסינמטק באמצעות דף הפייסבוק שלהם ושאלתי האם הסרט מתוכנן להתחיל בזמן. זאת כדי להחליט האם להגיע בערב באוטו או ברכבת. לא נעניתי, הגעתי ברכבת, הסרט התחיל רק ב-21:45 והשאר היסטוריה. או היסטריה. היסטריה של עמידה בזמנים. וכך נאלצתי לצאת כ-20 דקות לפני סיום ההקרנה של סרט שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן.

מן הראוי היה שסינמטק תל אביב או מי ממארגני האירוע היו מעדכנים את הצופים, מזמיני הכרטיסים, שהסרט כולל נאומים מקדימים וייתכן שיחל מאוחר יותר מהכתוב. באותה מידה אפשר היה להתחיל את הנאומים ב-20:00 ואז לעמוד בזמני ההקרנה. מעבר לשירות הוגן לצרכנים, מדובר בשירות הוגן למעריצים.

כך או כך, הבוקר השלמתי את הצפייה בסרט, בגרסה יו-טיובית הרבה פחות מרשימה שמצאתי. בלי הצבעוניות המשוחזרת שאכתוב עליה בהמשך, ובעיקר בלי המוזיקה המופלאה של דניאל סלומון, שליווה את הקרנת הסרט אתמול בנגינה בפסנתר על הבמה, ויצר חוויה מושלמת. המוזיקה שלו הייתה כל כך יפה, שאם שקלתי לוותר על הרכבת האחרונה זה בגללו, לא פחות מאשר בגלל היצ'קוק.

חלק ב' – נאומים
אחת הנואמות אתמול הייתה מישהי מהמכון הבריטי לקולנוע (BFI), לא קלטתי את שמה, אבל את תפקידה נדמה לי שכן: אחראית להפצת הקולנוע הבריטי בעולם. שזה, אם אני מבינה נכון, לטוס בעולם ולדבר על קולנוע. מושלם. פשוט מושלם.

היא סיפרה שב"גן התענוגות", למרות שאינו סרט היצ'קוקי-טיפוסי (היצ'קוק הגדיר את סרטו השלישי, "הדייר", כסרט ההיצ'קוקי האמיתי הראשון שלו), ניתן לזהות בו מוטיבים מוכרים של הבמאי שיבואו לידי ביטוי ב-50 וקצת סרטיו הבאים. כך למשל: עולם הבמה – "גן התענוגות" הוא שם התאטרון שבסרט – עומד גם במרכזו של הסרט "פחד במה", עם התייחסות לכך גם ב"39 המדרגות" ('מר זיכרון'); גרמי מדרגות שנראו בתחילת הסרט, הם מהמוטיבים האהובים על הבמאי ונראו גם ב"רבקה", "חשד" ו"ורטיגו"; בלונדיניות, המוטיב הידוע – למרות שהופיעו ב"גן התענוגות" כשהבנות חבשו פאה על הבמה – נראו לאחר מכן בסרטים כמו "חלון אחורי", "אליבי" ו"לתפוס גנב" עם גרייס קלי ו"הציפורים" ו"מארני" עם טיפי הדרן; מוטיב המציצנות – באחת הסצנות ב"גן התענוגות" אחד הגברים בקהל מסתכל על הבנות עם משקפת – בא לידי ביטוי בהמשך בסרטים כמו "פסיכו" ו"חלון אחורי".

באחת הסצנות בסרט 'הנסיך איוואן' (קארל פלקנברג, נ' 1887) מחבק את 'ג'יל' (קרמליטה ג'רהטי, 1901-1966) בצוואר, במעין חיבוק-ליפוף שנראה לרגע כמו חניקה – מה שהזכיר סצנות מסרטים כמו "זרים ברכבת", "חבל", "אליבי" ו"פרנזי"; היו בסרט גם שלל מיטות, שנראו בסרטים כמו "הנודעת", "רבקה", "תחת חוג הגדי" ו"פסיכו" (מעריצי היצ'קוק ואנשי קולנוע בכלל, יודעים ששום דבר שמעוגן במיזנסצנה אינו מקרי, גם לא מיטות); היה גם העיתון שבו 'יו' (ג'ון סטיוארט, 1898-1979), הארוס של 'ג'יל', קורא על נישואיה לנסיך (הצגת כותרת עיתון הייתה דרך ויזואלית נפוצה להעברת מידע לצופה, בסרטים האילמים) – כאשר עיתונים הופיעו אצל היצ'קוק, בין היתר ב"צל של ספק", "סירת הצלה" ו"מזימות בינלאומיות".

כן, נצפו ב"גן התענוגות" כוסות אלכוהול – באנציקלופדיה של היצ'קוק (יש ספר כזה) מוקדש סעיף שלם לנושא – ומשקאות חריפים ניתן למצוא גם ב"צל של ספק", "הנודעת", "תחת חוג הגדי", "מזימות בינלאומיות" ו"ורטיגו" – just to name a few. אפילו המדינה האקזוטית והרחוקה שאליה נשלחים 'יו' ו'לווט' (מיילס מנדר, 1888-1946) במסגרת עבודתם, היא כפי הנראה באפריקה – אותה יבשת שהיצ'קוק יחזור אליה בצילומי גרסתו השנייה ל"האיש שידע יותר מדי"; אבל עזבו אתכם ממדרגות, עיתונים או אלכוהול, בסרט הראשון של היצ'קוק יש רצח, ואפילו שניים – נושא שעבר כחוט השני ברוב, אולי בכל סרטיו.

נציגת ה-BFI סיפרה על הליך שחזור הסרטים בפרויקט "התשעה של היצ'קוק", שנמשך מספר שנים. במקרה של "גן התענוגות" למשל, היו לסרט כמה גרסאות ששכנו בארכיבים שונים בארה"ב, הולנד, צרפת ובריטניה. המשחזרים אספו את כל הגרסאות, עברו פריים-פריים בכולן, עד שערכו את גרסת הסרט הסופית שארוכה ב-20 דקות מהגרסאות שהיו מוכרות עד כה. הם ניקו את התמונות וצבעו אותן מחדש, והסרט, שאמנם מוגדר כ"שחור לבן", הוא למעשה בצבעים מרהיבים. לא הצבעוניות המוכרת לנו מסרטים, אלא מעין גווני רקע, כמו צילום ספייה. הצבעים (האמת שלא הבנתי אם היו כך במקור, או נוספו בהליך השחזור) השתנו מסצנה לסצנה, מכחול לסגול לוורוד לחום.

החוויה הוויזואלית של מעברי הצבעים הללו, לצד המוזיקה המקסימה והכיפית של דניאל סלומון, שעטפו את העלילה של היצ'קוק, יצרו סרט שלא יכולתי להוריד ממנו את המבט (למעט הרגעים שהייתי צריכה לבדוק מה השעה…).

"מה שהשחזור לא יכול היה לעשות", המשיכה להסביר אותה נציגה ברת מזל מה-BFI, "זה להוסיף משהו שלא היה שם [בסרט] מלכתחילה – את ה-cameo (הופעת האורח של היצ'קוק בסרטיו). היצ'קוק התחיל עם ה-cameo רק בסרט "הדייר" (1927)".

שגריר בריטניה בישראל, מתיו גולד, שנאם אף הוא, אמר: "אלפרד היצ'קוק היה מפורסם בזכות ה-cameo הקצרים שלו ואני אלמד ממנו ואדבר בקצרה. בסרטיו הראשונים ניתן לראות כמה מהמוטיבים שלו, האובססיות, שלאחר מכן למדנו לאהוב וקראנו להם היצ'קוקיים". הוא התייחס לסרט האבוד של היצ'קוק "The Mountain Eagle" (סרטו השני של הבמאי) ואמר: "הוא ברשימת ה'מבוקשים ביותר' (Most Wanted) של הסרטים". השגריר הוסיף שפרויקט "התשעה של היצ'קוק" הוצג עד כה בארה"ב, טורקיה, ברזיל וסין – וכעת בישראל.

חלק ג' – הסרט
במהלך הצפייה בסרט תהיתי מה גורם לאנשים להסתקרן לגבי סרט ראשון של במאי מוערך או בכלל יצירה ראשונה של אמן. הרי אי אפשר לזלזל בחשיבות צבירת הניסיון – שאינו קיים באותה יצירה ראשונה – להפיכתו של אותו אמן למומחה שהוא. אלא שבאותה יצירה ראשונה מסתתרת התשובה לשאלה הבלתי נמנעת: האם הכישרון תמיד היה שם? במקרה של היצ'קוק  – למרות מידה מסוימת של סובייקטיביות מצדי – התשובה היא: ברור שכן!

"גן התענוגות" הוא סרטו הראשון של היצ'קוק באורך מלא. הוא צולם ב-1925, אולם הופץ רק ב-1927, לאחר הצלחת סרטו השלישי של הבמאי, "הדייר" (The Lodger). היצ'קוק היה בן 26 כשצילם את הסרט, בסיוע עוזרת הבמאי והאחראית על המשכיות (continuity), אלמה רוול (Alma Reville) – לה נישא בשנה שאחרי. המפיק היה מייקל בלקון (1896-1977), לימים ראש אולפני איילינג (Ealing Studios) בלונדון (וגם סבו של השחקן דניאל דיי לואיס, הגם אם לא ברורה מידת הקשר ביניהם, שכן בלקון החרים את בתו ג'יל, לאחר שנישאה לאביו של דיי לואיס, המשורר ססיל דיי לואיס).

אז הסבא של דניאל דיי לואיס אחראי במידת מה לכך שהיצ'קוק הפך להיות במאי: "מייקל בלקון שאל אותי: "היית רוצה לביים סרט?"", סיפר היצ'קוק בספר "היצ'קוק/טריפו", "עניתי: "מעולם לא חשבתי על כך". זו הייתה האמת, הייתי מרוצה מאוד מכתיבת התסריטים ומעבודתי כמעצב תפאורה, לא ראיתי את עצמי כלל וכלל כבמאי. אז בלקון אמר לי: "יש לנו הצעה להפקה משותפת אנגלית-גרמנית". צירפו אליי סופר נוסף לצורך כתיבת התסריט ונסעתי למינכן. אשתי לעתיד, אלמה, הייתה העוזרת שלי. עדיין לא היינו נשואים, אך לא חיינו בחטא".

הסרט צולם בגרמניה ובאיטליה, בגרסה הישנה הוא בן 75 דקות, בגרסה המשוחזרת – 92 דקות. כפי שציינתי קודם, תוספת הזמן היא כתוצאה מאיסוף פריימים מגרסאות שונות של הסרט. הוא עוסק באהבה, בגידה, עסקי הבידור, מיניות ורצח. יש בו גברים שטופי זימה, נשים תמימות לכאורה, עולם אירופי מעונב, עולם אקזוטי פראי, רגע קצר של טירוף וחטא ועונש.

הסרט רווי בהומור, כזה שלא רק מעלה חיוך, אלא ממש מצחיק. למשל, מנהל התאטרון אומר ל'פטסי' (וירג'יניה ואלי, 1896-1968): "התאהבתי בתלתל שלך" והיא בתגובה מורידה מראשה את פיסת התלתל שמתבררת כתוספת שיער, ואומרת לו: "אם כך הוא שלך". בסצנה אחרת 'פטסי' נכנסת לדירתה הקטנה, רק כדי לגלות שמישהו מחכה לה שם. היא נבהלת, הצופים נבהלים איתה ואז מתברר שזה בסך הכל הכלב שלה.

אותו כלב, שחקן משנה לכל דבר, נובח על 'לווט' בביקורו הראשון בדירה של 'פטסי' – מה שמרמז על בעייתיות מסוימת באדם שלאחר מכן נישא ל'פטסי' ובהמשך מנסה להרוג אותה. יש בסרט גם תוכן שיווקי, כאשר באחת הסצנות נראה בדירתה של 'פטסי' סבון LUX – מותג שלפי אתר האינטרנט של החברה נוצר ב-1925, השנה שבה צולם הסרט. אגב, מתברר (מ-IMDb) שזה גם היה הסבון האהוב על וירג'יניה ואלי; בסצנה נוספת, נראים נרות על מתקן שיותר ממזכיר חנוכייה – כנראה הרגע הכי קרוב ליהדות בסרטים של היצ'קוק (הגם אם מדובר באסוציאציה בלבד. איש לא חושד שחגגו את חנוכה על הסט).

"התגובות בעיתונות היו טובות מאוד", סיפר היצ'קוק לטריפו בספר השיחות בין השניים, על הביקורות שקיבל על סרטו הראשון. "הלונדון דיילי אקספרס כתב עליי בכותרת: "גבר צעיר בעל מוח של רב-אמן".

מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מעניין אם נעשה מחקר על דמות עוזרת הבית בקולנוע. בהסתמך על שני סרטים שראיתי השבוע (ואחד בעבר, "רבקה" – סרטו של היצ'קוק מ-1940), אני מעדכנת שאם וכאשר יהיה לי המון כסף ובית ענק – אני מוותרת מראש על עוזרת בית. כזאת שמתגנבת מאחורי הגב בלי לעשות רעש, עונה בנימוס חוצפתי, חושבת בטעות שהיא בעלת הבית, מנסה "להתחיל" עם הבעל, ומתהלכת עם מבט תמים תוך כדי ניסיון להרעיל את דיירי הבית. נראה שבסרטים הוליוודיים מהפורטיז, לא שמעו על עוזרת בית שסתם גנבה איזה תכשיט.

שני הסרטים המדוברים, שבהם צפיתי השבוע לראשונה, הם "תחת חוג הגדי" (Under Capricorn, 1949) של היצ'קוק ו"לאור הגז"/"אורות הגז" (Gaslight, 1944) של ג'ורג' קיוקור. הסיבה לצפייה: מרתון ג'וזף קוטן שהחלטתי לערוך במלאת 20 שנה למותו של השחקן (1905-1994) – וכלל עד כה גם את "דו קרב בשמש" (Duel in the Sun, 1946 – במאי: קינג וידור) ואת "האדם השלישי" (The Third Man, 1949 – במאי: קרול ריד). דמותו של קוטן כ'הדוד צ'ארלי' ב"צל של ספק" (1943 ,Shadow of a Doubt) הפכה את הסרט לאהוב עליי מבין סרטי היצ'קוק, אלא שמלבד סרט זה וכמובן "האזרח קיין" (1941 ,Citizen Kane – במאי: אורסון וולס), לא צפיתי בו בעבר בסרטים נוספים (או שצפיתי ופספסתי אותו). לכן המרתון, שאגב נמשך, לצד האוטוביוגרפיה של קוטן שממתינה לי על המדף ומקטעים קצרים שקראתי, מסתמנת כמעניינת מאוד.

אבל נחזור ל"תחת חוג הגדי" ו"לאור הגז": יש מספר מאפיינים דומים בשני הסרטים הללו, מלבד קוטן שמשחק בשניהם. גם אינגריד ברגמן משחקת בשני הסרטים דמות דומה למדי, של בעלת בית בלתי יציבה (כתוצאה מגורמים חיצוניים) – עבור "לאור הגז" היא זכתה בפרס האוסקר הראשון שלה מתוך שלושה. בשניהם היא מנהלת מערכת יחסים סבוכה עם בעלה ובשניהם יש את הצלע השלישית הקלאסית שנכנסת לתוך מערכת היחסים הזו. בשניהם יש עוזרת בית מאיימת: ב"לאור הגז" זו 'ננסי' הצעירה אך ממש לא תמימה, בהופעת הבכורה של אנג'לה לנסברי, שזיכתה אותה במועמדות ראשונה וראויה מאוד לאוסקר. ב"תחת חוג הגדי" זו 'מילי' (מרגרט לייטון) – שהוגדרה על ידי מבקר הקולנוע והבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת האוזן השלישית, 2004) כ"בתה של 'גברת דנוורס' מ"רבקה", רק מפחידה יותר". 'מיס דנוורס', למי שלא מכיר, היא אחת הדמויות המלחיצות ביותר בסרטי היצ'קוק.

וכל ההקדמה, כדי להגיע ל"תחת חוג הגדי" – סרט של היצ'קוק שכאמור, צפיתי בו אתמול לראשונה (עד כה לא יצא, לא הספקתי, לא התאמצתי להשיג – כל התשובות נכונות). מדובר בסרט מאתגר של הבמאי, אם להגדיר בעדינות – קרי, לא מסרטיו המאפיינים והמתחבבים בקלות על הקהל. סרט כל כך מאתגר שרק בדקה ה-33 נזכרתי שאני צופה בסרט של היצ'קוק. כל כך מאתגר שרק לאחר שסיימתי לצפות בו, נזכרתי שלא שמתי לב להופעת האורח (cameo) של הבמאי בסרט. מתברר שהיו שתיים כאלה בהתחלה.

עלילת הסרט (זהירות ספוילרים למי שמתכנן לצפות) מתרחשת בסידני הקולוניאלית של 1831, ששימשה כמושבת אסירים. אחיינו של המושל, 'צ'ארלס אדאר' (מייקל ווילדינג) מגיע מאירלנד לאוסטרליה, כדי להתעשר, ומתחבר עם איש עסקים מקומי בשם 'סם פלסקי' (ג'וזף קוטן). 'סם' הוא אסיר לשעבר שהתעשר ונשוי ל'ליידי הנרייטה פלסקי' (אינגריד ברגמן), שמתגלה כחברת ילדות של אחות של 'צ'ארלס'. ברקע יש את מנהלת משק הבית 'מילי' (מרגרט לייטון), שמטילה אימתה על 'הנרייטה' בניסיון לזכות בלבו של 'סם'.

'הנרייטה' היא אלכוהוליסטית ומבודדת מהחברה, אולם היא מתחברת ל'צ'ארלס', בתחילה בעידודו של 'סם', שמנסה למצוא דרכים לשפר את מצבה הנפשי הרעוע של רעייתו. אלא שבהוליווד כמו בהוליווד, הדברים מסתבכים ברגע שנוצר משולש רומנטי: 'צ'ארלס' מתאהב ב'הנרייטה', 'סם' לא מרוצה מהעניין ובשלב מסוים יורה ופוצע את 'צ'ארלס'. המושל מתכוון להגלות את 'סם' שזו לו עברה שנייה, אולם אז 'הנרייטה' קמה להגנת בעלה ומגלה ש'סם' כלל לא עבר את העברה הראשונה: היא זו שירתה והרגה את אחיה – שהתנגד לנישואיה עם 'סם' בשל הבדלי המעמדות בין השניים – ואילו 'סם' לקח על עצמו את האשמה כדי להגן עליה. עוד מתברר שהמצב הנפשי המעורר של 'הנרייטה' נוצר מכך שמנהלת משק הבית 'מילי' מנסה להרעילה באמצעות רעל ביין, ולהפחידה, כאמור, מכוון שהיא מעוניינת ב'סם'. בסופו של דבר, בסיועו של 'צ'ארלס', המושל מוותר על האישום כלפי 'סם' שמתאחד עם 'הנרייטה', בעוד 'צארלס' עוזב בחזרה לאירלנד.

מקריאת רקע על הסרט עולה שבעיני מבקרי קולנוע צרפתים הסרט נחשב לטוב ביותר של היצ'קוק, לא פחות, וב-1958 חברי "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma) אף בחרו בו כאחד מעשרת סרטי הקולנוע הטובים ביותר בכל הזמנים. אמנם עברו כמה שנים מ-1958 (והיצ'קוק ביים מאז את "ורטיגו" ו"פסיכו"), אולם עדיין נעתי באי-נוחות על הכיסא בעודי מנסה לצלוח את הסרט, כמי שנוטה להעריך קולנוע וקולנוענים צרפתים.

כנראה שאי-הנוחות נבעה מהתניות היצ'קוקיות שמעריצי הבמאי נוטים לקבל ברבים מסרטיו, ולא לגמרי הופיעו בסרט הזה. או כפי שהיצ'קוק הסביר לטריפו: "כבר ב-1949 סיווגו אותי כמומחה למתח ולמותחנים; אבל "תחת חוג הגדי" לא היה לא זה ולא זה; למשל, ב"הוליווד ריפורטר" כתבו: "נאלצנו לחכות מאה וחמש דקות לפני הצמרמורת הראשונה בסרט הזה".

היצ'קוק מספר ב"היצ'קוק/טריפו" על מספר טעויות שלדעתו הביאו לכישלון, בעיקר הקופתי, של הסרט, בהם תסריט בעייתי וכן הרצון לעבוד, שוב, בכל מחיר, עם אינגריד ברגמן: "כנראה שלעולם לא הייתי מצלם אותו [את הסרט, שהתבסס על ספר] אלמלא הוא היה נראה לי מתאים לאינגריד ברגמן. באותה תקופה, אינגריד הייתה הכוכבת הכי גדולה באמריקה וכבר צילמתי שני סרטים איתה: "בכבלי השכחה" ו"הנודעת". בין כל המפיקים האמריקאים [היצ'קוק לא רק ביים את הסרט, אלא גם הפיק אותו. זה סרטו השני כמפיק עצמאי, אחרי "חבל"] הייתה תחרות גדולה מי ישיג את אינגריד ברגמן, ואני חייב להודות שעשיתי את הטעות, וחשבתי שאינגריד ברגמן היא הדבר החשוב ביותר בשבילי. זה ניצחון על התעשייה. כל ההתנהגות שלי בפרשה הזו הייתה התנהגות פושעת וכמעט ילדותית. גם אם נוכחותה של אינגריד ברגמן הייתה אמורה להפוך את הסרט למשתלם מאוד, הוא הפך להיות כל כך יקר, שהמבצע היה לא הגיוני… לו הייתי מהרהר ביתר תשומת לב, לעולם לא הייתי בוחר סרט תלבושות [הסרט רווי בתלבושות מרהיבות, בעיקר של הגברים, אגב – שגרמו לי לרצות מאוד את הג'קט הירוק של 'צ'ארלס']; שים לב שלא צילמתי סרט כזה מאז. חוץ מזה לא היה בו מספיק הומור. לו הייתי מצלם היום סרט שמתרחש באוסטרליה [הסרט עצמו צולם בלונדון ובלוס אנג'לס], הייתי מראה שוטר מקפץ לתוך כיסו של קנגורו ואומר לו: "סע אחרי המכונית הזו"".

"עד אחרית ימיו חזר היצ'קוק וטען שעשה את הסרט הזה לשמח את לבה של אינגריד ברגמן", נכתב בביוגרפיה על הבמאי: "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר, 1991), "אבל המלודרמה הקודרת והמדכאת על נאמנות קיצונית בחיי הנישואין – עד כדי שמירה על סודו הרצחני של בן הזוג ונשיאה באשמה – התאימה לאמיתו של דבר להיצ'קוק וכלל לא לאינגריד ברגמן, אף על פי שהייתה זו דרמה היסטורית. "מה שלא אהבתי בסרט הזה", אמר לאחר שנים, "הוא שלא הרגשתי נוח בדרמות ההיסטוריות האלה. לא יכולתי להבין את הדמויות, איך הן קונות כיכר לחם או הולכות לבית שימוש". אבל מלבד זה היה בסרט אשם האופף הכל; חרטה, צורך נפשי להתוודות לפני שיוטל העונש הנורא; דמויות המנוגדות זו לזו, הורגות ומצילות (מייקל ווילדינג לעומת מרגרט לייטון, המגלמים דמויות המקריבות למען האהבה ובוגדות למען האהבה) – כל אלה מוטיבים היצ'קוקיים מרכזיים שנשתלו בתוך מלודרמה היסטורית".

זמן מה לפני השלמת הסרט, ההתעניינות הכוללת ב-ברגמן הייתה אחרת לחלוטין: "אינגריד ברגמן פגשה את רוברטו רוסליני, שאת יצירתו העריצה כל כך", נכתב בביוגרפיה על היצ'קוק, "פגישתה עם הבמאי האיטלקי הייתה פגישה היסטורית, שכן הייתה תחילתם של יחסים מקצועיים ואישיים שזעזעו מיליונים והביאו לידי נידויים האכזרי של בני הזוג, כשנטשו את בני זוגם הקודמים כדי לעבוד יחד כאמנים ולגור יחד כאוהבים. עזיבתה של ברגמן פגעה קשות בהיצ'קוק. הוא כעס על שהלכה עם רוסליני, ולא רק משום שהעריך אותה, אלא גם מפני שעזבה אותו כדי לעבוד עם במאי אחר. גם בזה ראה פגיעה אישית עמוקה. לעזוב את היצ'קוק כדי לעבוד עם במאי אחר, או לסרב להצעת עבודה שלו – הרי זה מעשה שאין לו כפרה כמעט".

"תחת חוג הגדי" היה, אם כן, הסרט השלישי והאחרון של היצ'קוק וברגמן, וסימן גם את סוף שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם קוטן, לאחר שני סרטים יחד, בעקבות פליטת פה של השחקן. קוטן מספר בספרו האוטוביוגרפי "Vanity Will Get You Somewhere", ש"השטן נגע בלשוני", כדבריו: במקום לומר את שם הסרט: "Under Capricorn", הוא אמר במהלך הצילומים "under cornycrap" – "מעולם לא עבדתי יותר בסרט של היצ'קוק [לאחר מכן]", הסביר.

כמה מילים על מייקל ווילדינג (1912-1979), ששיחק גם בסרטו הבא של היצ'קוק, "פחד במה" (1950 ,Stage Fright) וכן בפרק מ-1963 בסדרת הטלוויזיה "The Alfred Hitchcock Hour". ל-ווילדינג הייתה קריירת משחק מפוארת, אבל אני ניסיתי להיזכר, לאורך הצפייה בסרט (שבו הוא נוטה להרים את גבתו השמאלית באופן קבוע, בצורה שיכולה לפגוע בצפייה עבור אנשים עם OCD. ואגב, הוא ממש דומה לשחקן אלן קאמינג), האם היה בעלה הראשון או השלישי של ליז טיילור. כי ככה זה כשהפיקנטריה מפורסמת יותר מכל תפקיד (ע"ע: בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי). אז מסתבר שהוא היה השני, אבל זה לא הכל: בזמן צילומי "תחת חוג הגדי" הוא היה נשוי בפעם הראשונה. ליז טיילור הייתה רעייתו השנייה בין השנים 1952-1957 (ונולדו להם שני ילדים). אבל השיא מגיע בנישואים הרביעיים והאחרונים שלו, שהחלו ב-1964 והיו ללא אחרת מהשחקנית מרגרט לייטון – ששיחקה ב"תחת חוג הגדי" את עוזרת הבית 'מילי'. הכל נשאר במשפחה.

***

הערב אני אמורה לצפות בסרט הראשון של היצ'קוק "גן התענוגות", במסגרת פרויקט "התשעה של היצ'קוק" שמגיע לסינמטקים בארץ. פרטים בהמשך.

*זהירות, ספוילרים

באיחור של כמעט בדיוק 70 שנה (הסרט יצא לאקרנים בארה"ב, בינואר 1944) צפיתי הבוקר, לראשונה, ב"סירת הצלה" (Lifeboat) – סרט שהיצ'קוק ביים בשלהי מלחמת העולם השנייה, עוסק בה, ומוגדר כסרט מלחמה, למרות שיש בו גם מסרטי האדם-מתמודד-עם-איתני-הטבע וכמובן מהמותחן. ההמתנה הייתה משתלמת, בהתחשב בעותק ה-DVD האיכותי שהזמנתי לאחרונה מחו"ל, אך בעיקר בגלל העלילה המטלטלת כמו הסירה הרעועה שבתוכה נעו הדמויות. סרט עם מעט מאוד אופטימיות, אם בכלל, לגבי גורלן הצפוי של הדמויות – הוא גורל המין האנושי. האנושות כצפה לעבר אופק לא ברור, על קרקע לא יציבה, נתונה לחסדי הטבע או לכוחות חזקים וגדולים ממנה ומחפשת כיוון. יצא שאני קצת פיוטית היום.

מדובר בסרט מרתק, כאשר השיטה החדשה שלי לבדוק אם סרט הוא אכן כזה, היא כמות הפעמים שבמהלכו אני מתפתה להסתכל בסמרטפון. כאן הפעמים היו בודדות, אולי שתיים-שלוש. גם לא נכנסתי ל-IMDb במהלך הצפייה כדי לבדוק פרטי טריוויה על ההפקה והשחקנים – מחלה מודרנית נוספת.

העלילה בקצרה: שמונה אנשים שספינתם שקעה באוקיינוס האטלנטי, מתקבצים לכדי סירת הצלה רעועה אחת. לסירה מטפס אדם נוסף שמבקש מקלט: קברניט נאצי של U-boat – צוללת מלחמה גרמנית שהטביעה את ספינתם. חוסר האמון של האמריקאים כלפי אותו גרמני, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, לצד שוני שקיים גם ביניהם (הבדלי דעות פוליטיות ומעמדות חברתיים) וכן חוסר הוודאות, הרעב והצמא שמחלחלים בכולם, יוצרים אינטראקציה מותחת שהיא בסיס הסרט.

הסרט מבוסס על סיפור שכתב ג'ון סטיינבק (1902-1968), זוכה פרסי פוליצר ונובל לספרות, ומי שספריו הניבו סרטים כמו "ענבי זעם" (1940, בימוי: ג'ון פורד) ו"קדמת עדן" (1955, בימוי: איליה קאזאן). סטיינבק היה מועמד שלוש פעמים לאוסקר על כתיבת תסריטים ל-"ויוה זאפטה" (1952, בימוי: איליה קאזאן), "A Medal for Benny" (מ-1945, בימוי: ארווינג פישל) וכן ל-"סירת הצלה". גם היצ'קוק היה מועמד לאוסקר על בימוי "סירת הצלה" – שניהם לא זכו במקרה זה (או בכלל) בפרס.

"בהתחלה הזמנתי את הנושא מג'ון סטיינבק ועבודתו לא הייתה שלמה…", הסביר היצ'קוק למבקר הקולנוע ולבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת בבל והאוזן השלישית, 2004), "ולקחתי כותב אחר, ג'ו סוורלינג, שעבד בעבר בשביל פרנק קפרה. כשהתסריט הסתיים ועמדנו להתחיל בצילומים, שמתי לב שלסיקוונסים אין סיום של ממש ונאלצתי לתת לכל אפיזודה צורה דרמטית".

עוד אמר: "סירת הצלה" הושפע רק מהמלחמה. הוא היה מיקרוקוסמוס של המלחמה. רצינו להראות שבאותו רגע היו בעולם שני כוחות: הדמוקרטיה והנאציזם. אבל המדינות הדמוקרטיות היו שקועות באנדרלמוסיה, בעוד שהגרמנים ידעו לאן הם רוצים להגיע. המטרה הייתה לומר לדמוקרטיות, שחובה עליהן לקחת החלטה לחבור ולהתאחד, לשכוח את חילוקי הדעות והמחלוקות כדי שיוכלו להתרכז באויב אחד – שהוא רב עוצמה בעיקר בגלל רוח האחדות והנחישות שלו".

הביקורות לא היללו, ואף הייתה טענה שמדובר בסרט פרו-נאצי. "אבי היה מאוד מאוכזב בגלל שהביקורת לא הייתה טובה", סיפרה בתו, פטרישיה 'פט' היצ'קוק, בסרט תיעודי מ-2005, שהתווסף לעותק של הסרט, "הוא הרגיש שזה סרט טוב. הסרט הזה וכן "כתב זר" (1940 ,Foreign Correspondent) וכל הסרטים שעשה באותו זמן, היו בעד בעלות הברית, בעד אנגליה, בעד ארה"ב".

היצ'קוק עצמו הסביר לטריפו: "מה שגרם למבקרים האמריקאים להגיב לסרט בהתלהמות כזו הוא שהראיתי גרמני שהיה עליון על הדמויות האחרות. אולם במהלך התקופה שבין 1940 ל-1941, הצרפתים נוצחו ובנות הברית היו מפולגות. חוץ מזה, הגרמני שבתחילה חשבו אותו לימאי פשוט, היה בעבר מפקד של צוללת; לכן היו כל הסיבות לחשוב שהוא מוכשר יותר מהאחרים לקחת פיקוד על הסירה, אבל ככל הנראה המבקרים חשבו שנאצי רשע לא יכול להיות ימאי טוב. הסרט זכה בכל זאת להצלחה מסוימת בניו יורק, אבל הוא לא היה מסחרי במיוחד, ולו רק בגלל האתגר הטכני. לא נתתי למצלמה לצאת כלל מהסירה, לא הראיתי את הסירה מבחוץ, ובנוסף לכך, לא היה אפילו תו מוזיקלי אחד. זה היה סרט סגפני מאוד. כמובן בכל שלטה הדמות של טלולה בנקהד".

בנקהד (1902-1968), משחקת בסרט את 'קוני', עיתונאית מתוחכמת שלאט לאט נאלצת להיפרד מסממני המקצוע והמעמד (כנראה שפעם עיתונאים היו בעלי מעמד): המצלמה שלה מושלכת לים, לאחר מכן גם מכונת הכתיבה, מעיל הפרווה וצמיד היהלומים. טריפו השווה בין דמותה של 'קוני' לזו של 'מלאני' (טיפי הדרן) ב"הציפורים", כששתיהן יוצאות מהתחכום ומגיעות אל הטבע, תוך מעבר ייסורים גופניים.

מוטיב האובדן, השזור לאורך הסרט, לא מסתכם רק בחפציה היקרים של 'קוני' שמושלכים לים. ישנה האם הצעירה שמאבדת את בנה התינוק; המלח 'גאס' שמאבד את רגלו; הצוות כולו שמאבד כיוון בניסיונו לנווט לעבר היבשה; ועד האובדן המהותי מכולם: איבוד צלם אנוש, כשהם מבצעים רצח.

זה, אגב, אחד הסרטים הבודדים של היצ'קוק שבהם מופיע שחקן אפריקאי-אמריקאי (קנדה לי בתפקיד המלח 'ג'ו ספנסר'). כאשר יושבי הסירה עורכים הצבעה לגבי מי ישמש כקברניט ויוביל אותם, 'ג'ו' שואל: "האם גם אני יכול להצביע", סמל למעמדו החברתי הנחות. כמו כן, זה אחד הסרטים היחידים של הבמאי, אולי היחידי ככל שאני זוכרת, שבהם מופיעה דמות של אדם יהודי (הגם אם יהדות או יהודים לא מוזכרים במפורש), 'גאס סמית' (בגילומו של וויליאם בנדיקס). היהודים והשחורים, כמייצגי המיעוטים הנרדפים והנחותים על ידי הנאצים. אגב, זה מזכיר לי שפעם שמעתי בדיחה, נדמה לי שהיא מיוחסת לסמי דייוויס ג'וניור (או לוודי אלן?), שאמר שלו היה בגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא היה צריך גם להתחבא וגם לנקות את הבית.

כאשר החבורה מתלבטת האם לזרוק את 'ווילי' הגרמני למים, או להצילו, אומר להם 'גאס סמית': "שמי שמידט, אבל שיניתי אותו לסמית. זה מה שיש לי נגד האנשים האלה, יותר מכל דבר אחר. הם גורמים לי להתבייש בשם שנולדתי איתו. יש לי הרבה קרובים בגרמניה. אולי הבחור הזה הוא אחד מהם. אני אומר: זרקו אותו לכרישים!". אלא שבסוף דווקא 'ווילי' הוא זה שמשליך את 'גאס' למים, בבחינת הגרמני שמשמיד את היהודי, במיקרוקוסמוס של העולם נכון ל-1944. "תזכור ששמך שמידט", אומר 'ווילי' ל'גאס', כרוצה לרמוז לו ששינוי השם לא יבטל את שורשיו היהודיים, בטח לא על פי חוקי הגזע. "אתה אוהב אותו [את השם 'שמידט'] יותר מסמית?", שואל אותו 'גאס' בתמימות, ו'ווילי' משיב: "הרבה יותר", ואז משליך את 'גאס' האומלל למים.

בתו של היצ'קוק, פט, הסבירה שהסרט, שכאמור מתאר עלילה שמתרחשת כולה בלב ים, צולם באולפן, בין היתר משום שאביה שנא לצלם בלוקיישנים חיצוניים: "הוא לחלוטין העדיף את הסט. הוא שנא לוקיישנים: אמר שיש רעש, יש מזג אוויר, יש לך את זה ואת זה… לפני שאתה מצליח לצלם סצנה. הוא הרגיש שזו [צילום באולפן] הדרך לצלם. הם חתכו את הסירה לשניים, בשביל המצלמות". כמובן שבאותה תקופה הצילום בלוקיישנים חיצוניים היה פחות נפוץ, בטח עבור סרט שמלכתחילה מתרחש בלוקיישן מורכב: לב ים.

היצ'קוק הגביל את המצלמה והפעולה למה שייתכן והיה בין מרחבי המשחק הצרים בתולדות הקולנוע, אתגר טכני שהיה חביב עליו, אולם הגביל אותו לכך שרוב הסרט התבסס על משחק ודיאלוג – היבטים שהיו פחות אהובים עליו בכל הקשור לעשיית סרט. גם מול סרטים מוגבלי מרחב אחרים שלו, כמו "חבל" או "חלון אחורי" – ב"סירת הצלה" המרחב היה מצומצם ביותר.

היצ'קוק עזב את מולדתו, אנגליה, לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, בעקבות הצעות עבודה שקיבל מהאולפנים הגדולים של הוליווד. לדבריו, הוא בכל מקרה לא היה מגויס למלחמה בשל גילו ומשקלו – אולם גם כשעבר עם אשתו ובתם לארה"ב, לבו נשאר בבית הולדתו ובעיקר בבית אמו, בלונדון. הבת פט סיפרה כי "בספטמבר [1939], כשהוכרזה המלחמה בין גרמניה לאנגליה, הוא התקשר לאמו והטלפונאי אמר לו שהקו מושבת כי המדינה במלחמה. זה הפחיד אותו". היצ'קוק ניסה לשכנע את אמו לבוא לארה"ב, אולם היא סירבה. היא הלכה לעולמה ב-1942, במהלך צילומי "צל של ספק", סרט שנטען לגביו שהוא האחרון של היצ'קוק שבו מוצגת אם חיובית. אגב, האם בסרט נקראת 'אמה' – שם אמו של הבמאי.

הסרטים שלי ואני בסוג של Cameo

עברה שנה וקצת מאז כתבתי כאן על גל "אירועי היצ'קוק" ששטף את המדינה, אז עם הקרנה של "פסיכו" על מסך רחב במסגרת סדרת ה'קלאסיק' שהוצגה בבתי הקולנוע של "יס פלאנט", צאתו לאקרנים של סרט הקולנוע "היצ'קוק" (2012, Hitchcock) והשידור של סרט הטלוויזיה "הנערה של היצ'קוק" (The Girl, 2012). והנה גל היצ'קוקי נוסף, אולי מרשים אף יותר, צפוי להציף את עולמנו הדל (טוב, עולמי הדל) החל מהחודש הבא – ואותו אין דרך טובה יותר לתאר, מלבד ההגדרה: היצ'קוק למתחילים. ולממש מתקדמים.

אתחיל עם המתחילים. במסגרת סדרת הסרטים השנתית 'ימים של אוסקר', שמשודרת ב-yes בשבועות שלפני טקס האוסקר (ה-86 במספר, שייערך ב-2 במארס, בלילה שבין ראשון לשני, שעון ישראל), צפוי שבוע היצ'קוק. מדובר בסרטים של הבמאי שישודרו בערוץ yes1 בתאריכים 16-22 בפברואר, בשעות אחר הצהריים. נכון, לא הזמן האולטימטיבי לצפייה בסרטים עבור האדם העובד, אבל מ-yes נמסר כי ניתן להקליט את כל הסרטים כסדרה.

רשימת הסרטים כוללת את הקלאסיקות הטובות והבסיסיות של הבמאי, בבחינת: קשה-לי-להאמין-שמישהו-לא-ראה-את-הסרטים-האלה-אבל-אף-פעם-לא-נמאס: "פסיכו" (1960), "ורטיגו" (1958) שהוגדר לפני כשנתיים כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, "הציפורים" (1963), "חלון אחורי" (1954), "האיש שידע יותר מידי" (אני מניחה שמדובר בגרסה השנייה והמצוינת מ-1956) ו"מארני" (1964). בולט בהיעדרו, כי גם הוא מה-A list: "מזימות בינלאומיות" (1959). בסבב הסרטים הזה 1:0 לטובת ג'יימס סטיוארט על פני קרי גרנט.

סרטו הראשון של היצ'קוק שהופק בארה"ב והיחידי שלו שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, "רבקה" (1940), בכיכובה של ג'ואן פונטיין, שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 96 – ישודר ב-yes3 במסגרת משבצת השידור שנקראת "הבלתי נשכחים" ביום ראשון, ה-16 בפברואר ב-22:00.

כמו כן, ביום שישי, ה-21 בפברואר, ישודר (yes1) הסרט "היצ'קוק" של הבמאי סשה ג'רבאסי בכיכובם של אנתוני הופקינס (בתפקיד היצ'קוק) והלן מירן (בתפקיד רעייתו, אלמה רוול), שהיה מועמד בקטגוריית האיפור ועיצוב השיער בטקס האוסקר של השנה שעברה, אולם כמיטב המסורת ההיצ'קוקית (שכנראה נמשכת גם כשהבמאי עצמו לא מעורב ישירות בפרויקט) – לא זכה בפרס.

ואם החגיגה שצוינה לעיל מיועדת להיצ'קוקולוגים מתחילים, הרי שזוהי רק ההקדמה לדובדבן שבקצפת המיועד למתקדמים. כל כך מתקדמים, מכוון שמדובר בסרטים של היצ'קוק, עוד לפני שהוא בכלל נהיה… היצ'קוק!

זוכרים את "התשעה של היצ'קוק" (Hitchcock 9) שגם עליהם כתבתי כאן בעבר, בפוסט שנקרא The Sound of Silence? אותם סרטים אנגלים, ראשונים ואילמים של הבמאי, ששוחזרו לקראת אירועי התרבות שעטפו את אולימפיאדת לונדון ומאז "מטיילים" בסינמטקים ברחבי העולם. אז הם סוף סוף מגיעים לארץ ויוקרנו בסינמטקים של תל אביב (מה-20 בפברואר), ירושלים (מה-21 בפברואר) וחיפה (לא מצאתי באתר הסינמטק אזכור לנושא). מלבדם, בהמשך השנה צפויים להיות מוקרנים סרטים נוספים (מדברים) של הבמאי.

מנכ"ל המועצה הבריטית בישראל, אלן גמל, מצוטט באתר סינמטק תל אביב, כאומר: "בשנת 2012 השלים מכון הקולנוע הבריטי (BFI) את פרויקט השחזור הגדול ביותר בתולדותיו והחיה מחדש את תשעת סרטיו הראשונים של אלפרד היצ'קוק. יצירות אלה, אשר הופקו בין השנים 1925 ו-1929, הן מההישגים המשמעותיים ביותר של הקולנוע הבריטי האילם ושל אחד מיוצרי הקולנוע החשובים ביותר בכל הזמנים. השותפות בין מכון הקולנוע הבריטי והמועצה הבריטית הביאה לכך שתכנית "היצ'קוק 9" הוקרנה במדינות רבות ברחבי העולם, וביניהן בברזיל, בדרום אפריקה, וכעת בישראל.
"הזמנו שבעה מוזיקאים, מהבולטים שפועלים כיום בישראל, להציג עבודות מוזיקליות חדשות שילוו את הקרנות סרטי "היצ'קוק 9" בסינמטקים של חיפה, ירושלים ותל אביב. לצד הקרנות הבכורה של הסרטים המשוחזרים, נציג בסינמטקים במהלך החודשים הקרובים יצירות מופת של היצ'קוק, כגון "39 המדרגות" ו"פסיכו"".

עוד נכתב באתר סינמטק תל אביב: "אלפרד היצ'קוק הוא אחד מיוצרי הקולנוע המפורסמים ביותר בכל הזמנים, ולמרות זאת, עשרת סרטיו הראשונים – אשר רק תשעה מהם שרדו – כמעט ואינם מוכרים. הסרטים האילמים של היצ'קוק הכרחיים להבנה של סרטיו המאוחרים יותר של היוצר. הסרטים, בהם צפו עד היום רק מעטים, כוללים הרבה מוטיבים חוזרים ואובססיות היצ'קוקיות. "היצ'קוק 9" הוא פרויקט השחזור הדיגיטלי הגדול ביותר בתולדות מכון הקולנוע הבריטי. הפרויקט מאפשר לצופים ברחבי העולם לצפות בעותקים מחודשים של הסרטים, המגלים שכבות חדשות של משמעות ומאפשרים הבנה מעמיקה יותר של עבודתו של היצ'קוק. הקרנת שישה מתוך תשעת הסרטים תלווה בפסקול חי, בביצוע מיטב הכישרונות המוזיקליים מישראל".

הסרטים שיוקרנו הם: "גן התענוגות" (1925 ,The Pleasure Garden) עם ליווי מוזיקלי של דניאל סלומון; "האיש מהאי מאן"/"תושב האי מאן" (The Manxman, 1929) – סרטו האילם האחרון של היצ'קוק, שיוקרן בליווי מוזיקלי של ערן צור; "סחיטה" (1929 ,Blackmail) – הנחשב לסרט האנגלי המדבר הראשון, למרות שיש לו גם גרסה אילמת; "שמפניה" (1928 ,Champagne); "מוסר מפוקפק" (1928,Easy Virtue); "אשת האיכר" (1928 ,The Farmer's Wife); "הזירה" (1927 ,The Ring); "הדייר" ( 1927 ,The Lodger) – שבו היצ'קוק ערך את הופעת האורח (Cameo) הראשונה שלו; ו"התדרדרות" (1927 ,Downhill). אגב, יש פער של שנה לכאן או לכאן בין שנות הפצת הסרטים הללו כפי שמצוינים באתר הסינמטק וב-IMDb – אני התבססתי על נתוני אתר הסרטים הבינלאומי.

* בלי סמים.

סקרן, חובב אתגרים קולנועיים, יצירתי ועוקף צנזורה סדרתי. כל הדרכים הובילו את היצ'קוק לעסוק בסרטיו במוות, אבל גם במין. רצוי עם קשר בין השניים. רצוי עם קשר גם לאוכל. כך, ערבבו דמיון פורה עם שמרנות קתולית; הומור בריטי קר, לצד נקודת מבט אפלה על החיים; והבנה שיווקית עתיקת יומין לפיה סקס – מוכר. והרי לכם הסיבות לעיסוק כמעט הבלתי פוסק של הבמאי בנושא, בסרטיו.

סקס נמצא בכל מקום אצל היצ'קוק. הוא יכול להיות קשור לכוח, אלימות, מציצנות, אשמה, דחייה, הכחשה, הדחקה או פטישיזם. בין אם בגלל צנזורה של התעשייה, נוירוזה אישית, או אסתטיקה של סטייה – היצ'קוק מעולם לא מראה בסרטיו זוג רומנטי שנהנה מסיטואציה מינית. לא רעיון רגשי, אלא אסוציאציה של כוח, מציצנות ואשמה, כמו יחסי הפיתוי והתוקפנות של הבמאי כלפי הצופים. המין בסרטים של היצ'קוק בא לידי ביטוי בסימנים כמו בלונדיניות קרירות, חניקות ארוטיות (שיטת הרצח השנייה הנפוצה בסרטיו הייתה חניקה, אחרי ירי), אזיקים, הומוסקסואליות מוחבאת או כומר עם עבר רומנטי.

סקס בא לידי ביטוי בצורה הומוריסטית בסרטים של היצ'קוק בשנות ה-50, כמו הרכבת הנכנסת למנהרה ב"מזימות בינלאומיות" או השיחה בין 'פרנסס סטיבנס' (גרייס קלי) ל'ג'ון רובי' (קרי גרנט) ב"לתפוס גנב", על רקע מופע זיקוקים רב משמעות (וכמובן השאלה שלה אליו, במהלך פיקניק, האם הוא מעדיף רגל או חזה – כקישור בין מיניות לאוכל). אלא שבסוף אותו עשור, ההומור פינה מקום לנקודת מבט אפלה יותר על מיניות וזו כבר התקשרה לרצח ולאונס ("פסיכו", "מארני", "פרנזי").

"רבגוניותם של חיי המין וההתנהגות המינית עוררו את סקרנותו [של היצ'קוק] כפי שעוררו אותו שיטות ההסרטה הרבגוניות", מצוטט המחזאי ארתור לורנץ (Arthur Laurents, 1918-2011), בביוגרפיה "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר), "הוא [היצ'קוק] היה כמו ילד שזה עתה גילה את המין, וחושב שכל זה גס ונורא. כל מי שעבד איתו גלוי היה לפניו שיש להיצ'קוק תחושת חטא חזקה ושהרקע הוויקטוריאני-הקאתולי עדיין השפיע עליו השפעה עמוקה. אפשר שלא עסק בדרך ישירה בנושאים מיניים בסרטיו, אבל הייתה לו נטייה ודחף חזקים אליהם. הוא היה משוכנע שהכל עושים מעשים גופניים ומכוערים מאחורי כל דלת סגורה – חוץ ממנו".

לורנץ, שימש כתסריטאי שותף בכתיבת "חבל" (Rope, 1948), סרטו הראשון של היצ'קוק בצבע, הידוע בעיקר בזכות הניסיון הטכני שבו, של צילום סרט בעשרה "שוטים" בני כשמונה דקות בממוצע כל אחד (לעומת 5-15 שניות ל"שוט" מקובל בקולנוע). אבל הסרט ידוע גם בזכות הרמיזות ההומוסקסואליות הרבות שבו, שצלחו אמנם את אישור הצנזורה, אבל לא נעלמו מעיניהם של כמה בעלי בתי קולנוע בארה"ב, שבהתאם לרוח התקופה, בחרו להחרים את הסרט (אגב, לורנץ – שבין השאר היה המחזאי של "סיפור הפרברים" והתסריטאי של "כך היינו" – היה באותה תקופה בן זוגו של השחקן פארלי גרנג'ר, ששיחק ב"חבל" את אחד הרוצחים – 'פיליפ').

הסרט מבוסס על מחזה בריטי של פטריק המילטון, מ-1929, ונטען כי עיצוב דמויותיו הושפע ממקרה צמד הרוצחים לאופולד ולוב, מ-1924. השניים היו סטודנטים ממשפחות אמידות בשיקגו (לפי טענה, היו גם בני זוג), שרצחו נער בן 14, כדי להוכיח את עליונותם האינטלקטואלית. הם נתפסו ונכלאו.

"חבל", ובעיקר סצנת הפתיחה שלו שכתבתי עליה בעבר, היא אחת הדוגמאות המוכרות ביותר אצל היצ'קוק ואולי בקולנוע, להצגת מיניות מוסתרת בתקופת "קוד הייז". היצ'קוק עקף את מגבלות הצנזורה, באמצעות שימוש מתוחכם לפיו, למעשה, לא עבר על אף קריטריון רשמי בתקנון. בבחינת ללכת עם ולהרגיש בלי: הטקסט מראה סצנת רצח, מול הסבטקסט שמציג, למעשה, יחסי מין בין גברים. באותן שנים לא היה מקובל להציג בכלל יחסי מין בקולנוע, כל שכן בין בני אותו מין, בשל "קוד ההפקה" או "קוד הייז" (ע"ש וויל הייז, נשיא ארגון The Motion Pictures Producers and Distributors of America – MPPDA).

מדובר בתקנון שנכנס לתוקף ב-1934 ופעל במתכונתו עד 1966. הוא נוצר בעקבות מחקרים שנעשו אז, לגבי השפעת הקולנוע (החל מסרטי גנגסטרים, ועד שלל שערוריות מין ורצח בשנות ה-20 בהוליווד) על החברה ובעיקר על בני הנוער. במקביל, התפתחות הפסקול הגבירה את תחושת הריאליזם של הקולנוע ובהתאם את ההשפעה שלו על הצופים ועל ההתנהגות שלהם. חוגים שמרניים אמריקאים, בהם פוליטיקאים ונציגי הכנסייה הקתולית (בהמשך הצטרפו גם פרוטסטנטים ויהודים) החליטו לצאת למלחמה נגד הוליווד. האולפנים, שחששו מהפסדים כספיים (שכבר החלו בשל השפל הכלכלי), ניסחו את 'קוד ההפקה' בסיוע אנשי דת. סרט שלא עמד בעקרונות הקוד, לא קיבל אישור הפצה – סיכון שהאולפנים לא רצו לקחת על עצמם. רק באמצע שנות ה-50 החלה סטייה מהקוד והוא שונה לחלוטין ב-1966 – והפך לדירוג של הסרטים לפי גיל: G – קהל כללי; R – מתחת לגיל 17 בליווי מבוגר; X – דימויים מיניים בוטים; PG – מומלץ ליווי של הורים (ודירוג ביניים: PG-13 – שהוא בין R ל-PG).

הקוד כלל דברים שאסור לעשות (Don'ts) באופן מוחלט, ודברים שצריך להיזהר מלעשות (Be Carefuls) או להימנע מרמות בוטות שלהם. למשל: אסור שהצופה יגלה אמפתיה כלפי פושע בסרט (מוטיב שהיצ'קוק עקף, באמצעות ליהוק דמויות סימפתיות כרוצחים, החל מג'וזף קוטן ב"צל של ספק" ועד "נורמן בייטס" ב"פסיכו"); שמירה על מוסד הנישואין; איסור הצגת שימוש בסמים; הימנעות מסצנות תשוקה ואיסור נשיקת תאווה מתמשכת; איסור הצגת סטיות מיניות, אונס, סחר בנשים או גבר ואשה במיטה יחד; איסור הצגת קיום יחסי מין בין שחורים ללבנים.

דוגמה נוספת ליצירתיות של היצ'קוק, בשם הניסיון לעקוף את הצנזורה, היא הצגת הנשיקה המפורסמת בין 'אלישיה' (אינגריד ברגמן) ל'דווילין' (קרי גרנט) ב"הנודעת" (Notorious, 1946). בשל הגבלת הקוד לנשיקה שתימשך כשלוש שניות בלבד, משל היו השניים דודים שנפגשים באירוע משפחתי – דאג היצ'קוק שהשפתיים של גרנט וברגמן ייפרדו בכל מספר שניות, לזמן קצר שבו ידברו (על אוכל כמובן), ואז ייפגשו שוב. ושוב. והרי לכם נשיקה מלאת תשוקה, אבל כזאת שלא חרגה ממגבלות הקוד.

39 המדרגות. כל המוטיבים ההיצ'קוקיים

39 המדרגות. כל המוטיבים ההיצ'קוקיים

מסתבר שיש אנשים יותר אובססיביים ממני, לגבי היצ'קוק. קוראים להם אדם פרוסט ו-זהניה ואסיליב, כתבי אתר האינטרנט של עיתון "הגרדיאן" הבריטי (או שמא עורכיהם הם בעלי האובססיה?). השניים קיבלו משימה עיתונאית שהלוואי ואני הייתי מקבלת כשהייתי עיתונאית: לנתח את סרטי היצ'קוק לכדי הרבה מאוד מספרים ונתונים.

התוצאה: אינפוגרפיקה מרשימה (כבוד גם לגרפיקאים. ההשפעה ה"סול באסית" ניכרת) שהתפרסמה השבוע, לקראת ציון יום הולדתו ה-114 של הבמאי. אינפוגרפיקה, כשמה כן היא: גרפיקה שכוללת מידע. זו דרכו של כלי תקשורת לספק עוד מידע, מעבר לטקסט היבש הכתוב או הנאמר, על מנת להקל ויזואלית על קבלת המידע.

הנה כמה פרטים מעניינים ששלפתי מהאינפוגרפיקה ההיצ'קוקית, שמבטאת, מלבד את האובססיה שהזכרתי בהתחלה, בעיקר הערכה של כתבים ועורכים בריטים לאחד היוצרים הגדולים שיצא מתוכם. בעידן של חדשות שליליות ו/או צהובות, נחמד לראות התייחסות ייחודית ויוצאת דופן לבמאי שהלך לעולמו לפני 33 שנה, ללא צורך בסיבה מיוחדת כמו תאריך עגול או קידום אירוע יח"צני.

כך למשל, הכתבים בחנו את תחביבו של היצ'קוק "להפיל" את הדמויות בסרטיו, אל מותן, ובדקו מי מהדמויות הללו נפלה מהגובה הרב ביותר. הנתונים לא כוללים דמויות שמתו לפני הנפילה או כאלו שנפלו ולא מתו (כמו 'ג'פריס' ב"חלון אחורי"). 'קייפור' ב"סוכן חשאי" זכה לכבוד המפוקפק "לצנוח" כ-500 מטר. הנפילות המפורסמות יותר היו מפסל החירות ומ-הר ראשמור.

כמו היצ'קוק ורעייתו אלמה, שאהבו לטייל ברחבי העולם (כולל בישראל), גם הדמויות בסרטיו של הבמאי נשלחו למסעות ברחבי ארה"ב, אירופה ומעבר לכך. בים, באוויר וביבשה. הן ביקרו, בין היתר, במרקש, אדינבורו, לונדון, ברלין וריו. בארה"ב, מלבד לערים הגדולות, הן הגיעו למקומות כמו פיניקס, סנטה רוזה ורפיד סיטי.

עוד עולה מנתוני "הגרדיאן", ש-54% מהדמויות הנשיות בתפקידים המובילים בסרטיו של היצ'קוק, היו בלונדיניות. למרות המוניטין שיצא לבמאי כחובב בלונדיניות בסרטיו, נראה שגם במאים אחרים בני תקופתו לא היו רחוקים ממנו: 52% מהנשים ששיחקו בתפקידים מובילים אצל בילי וויילדר היו בלונדיניות, כמו גם 39% מהנשים אצל הווארד הוקס או פריץ לאנג.

הכתבים בחנו מאמרים, ביקורות וכתבות כדי לבדוק באילו מילים תוארו האימהות בסרטים של היצ'קוק (החל מ"מסורה", "נאמנה" ו"סימפטית" ועד "קנאית", "שתלטנית" ו"מפלצתית"), והגיעו למסקנה שהאימהות החיוביות ביותר בסרטיו הופיעו ב"האיש הלא נכון" (ידוע גם כ"הנאשם"): 'רוז בלסטררו' ו'מאמא בלסטררו'.  האימהות השליליות ביותר היו 'אמא סבסטיאן' ב"הנודעת" וכמובן האמא ששלטה בבנה גם אחרי מותה: 'גברת בייטס' ב"פסיכו".

63% מהמיתות של דמויות בסרטים של היצ'קוק יכולות להיות מוגדרות כרצח: החל מנפילה מגבהים (כאמור), יריות, דקירות, הרעלה ותאונת רכבת ועד התקפת ציפורים והימחצות על ידי קרוסלה! יותר דמויות גבריות נהרגו בסרטיו, מאשר נשיות – למעט כאשר סיבת המוות הייתה חניקה: כאן 6 מתוך 9 קורבנות היו נשים (והסימבוליקה ידועה).

בחינה של שני השחקנים המובילים של היצ'קוק (ושל הקולנוע האמריקאי בכלל), ששיחקו בארבעה סרטים של הבמאי כל אחד: קרי גרנט וג'יימס סטיוארט, העלתה שאמנם הסרטים של גרנט אצל היצ'קוק היו פופולריים יותר (בעיקר "מזימות בינלאומיות"), אך הסרטים שבהם השתתף סטיוארט זכו למוניטין טוב יותר על ידי מבקרים ובמאים אחרים (ע"ע: "ורטיגו" שהוגדר בשנה שעברה כסרט הטוב בכל הזמנים).

הכתבים מצאו 15 מוטיבים חוזרים בסרטים של היצ'קוק, כמו: רצח, אשמה של אדם על לא עוול בכפו, בלונדינית, גרם מדרגות, מסע, מציצנות והיבט דתי – ומצאו שרק ב"39 המדרגות" מופיעים כל המוטיבים. לאחר שקראתי את הנתון הזה, חזרתי אתמול לסרט מ-1935, ואני לא בטוחה שאם הייתי רוצה ללמד מישהו על היצ'קוק, זה היה הסרט שהייתי בוחרת בו – הגם שהוא מהחשובים שהבמאי יצר. מצד שני, לי (ולרבים) יש העדפה לסרטים האמריקאים שלו.

לסיום, ניסו הכתבים לבחון מהם הסרטים הפופולריים ביותר של היצ'קוק והגיעו למסקנה שמדובר ב"חלון אחורי", "מזימות בינלאומיות", "פסיכו" ו"הנודעת": שלושת הראשונים מתבקשים, האחרון קצת מפתיע. כך או כך, מדובר בטבלה מהנה למדי ואתם מוזמנים לקרוא אותה.

האובססיה של היצ'קוק במספרים

היום, יום השנה ה-114 להולדתה של אלמה רוול (1899-1982), רעייתו של היצ'קוק משך 54 שנה (עד מותו ב-1980) ושותפתו השקטה, אך המשמעותית, לעשייה הקולנועית. רוול נולדה יום אחד אחרי היצ'קוק, שאתמול צוינו אותן 114 שנה להולדתו.

רשמית, רוול הייתה שותפה לכתיבת תסריטים בכמה מסרטיו של היצ'קוק, בתחילת הדרך הייתה אמונה גם על שמירת ה"רצף" (continuity) במהלך הצילומים, ואף שימשה כעוזרת במאי. היא עבדה כעורכת בתעשיית הקולנוע הבריטית המתפתחת של תחילת המאה ה-20, עוד לפני שהיצ'קוק עצמו השתלב באותה תעשייה, אבל במשך השנים נותרה מאחורי הקלעים.

תרומתה של רוול למותג שנקרא "אלפרד היצ'קוק", גדולה מכל קרדיט זניח כזה או אחר שניתן לה על שותפות לכתיבת תסריט. על פי כתבות, ספרים ואפילו על פי הסרט "היצ'קוק" שיצא לאקרנים בשנה שעברה והציג את מערכת היחסים בין בני הזוג היצ'קוק, על רקע צילומי "פסיכו" – לרוול היה חלק בכל פרט ובכל רעיון בסרטיו של מי שנחשב לגדול במאי הקולנוע בכל הזמנים. הסרט "היצ'קוק" ניסה להעניק לה, באיחור של 30 שנה לפחות, מעט מן הקרדיט שלא קיבלה במשך שנים. זו הייתה גם מטרת הספר Alma Hitchcock: The Woman Behind the Man שיצא לפני כעשור, ונכתב במשותף עם בתם של ה-היצ'קוקים, פט.

לרגל ציון יום ההולדת של רוול, ניסיתי לחפש קטע עליה ב-יוטיוב, כדי לשלב בעמוד "היצ'קוקולוגית" בפייסבוק. כמעט ולא נמצא קטע כזה. מה שכן מצאתי, אלו קטעים (שאת חלקם ראיתי בעבר, כאחת התוספות ל-DVD של היצ'קוק) מטקס שנערך בלוס אנג'לס במארס 1979, שבו העניק המכון האמריקאי לקולנוע (American Film Institute), להיצ'קוק, פרס על מפעל חיים (AFI Life Achievement Award). לצד הבמאי הקשיש, שהלך לעולמו שנה לאחר מכן, ישבה רעייתו, אלמה.

כתבתי בעבר מעט על הטקס הזה ועל כמה משחקני הקולנוע הזוהרים של הוליווד שהשתתפו בו, כשהם באחרית ימיהם. האירוע עצמו נראה כמו חלום למעריצי היצ'קוק בפרט ולחובבי קולנוע בכלל, מבחינת האנשים שהתכנסו יחד באותו אולם. אינגריד ברגמן (1915-1982) הייתה המנחה, שהזמינה לבמה – to name a few – את ג'יימס סטיוארט (1908-1997), פרנסואה טריפו (1932-1984), אנתוני פרקינס (1932-1992) וג'נט לי (1927-2004). הנרי פונדה (1905-1982) פתח את הטקס ובין הנצפים בקהל: ג'ון פורסיית (1918-2010) וגם: דיאנה רוס, רובין ווילאמס, וולטר מתאו וכריסטופר ריב.

אחד הקטעים המעניינים מהטקס, שצירפתי כאן, הוא זה שבו שחקנים ואנשי צוות שעבדו עם היצ'קוק במהלך השנים, מציגים אחד את השני בשרשרת, עד שמגיעים בסוף להצגת היצ'קוק עצמו. כך, אינגריד ברגמן מציגה את "חברתי היקרה" תרזה רייט (1918-2005), שמציגה את ה"גברת שהשתתפה בשלושה סרטים של היצ'קוק וגם הפכה את ההיצ'קוקים לסבא סבתא: פט היצ'קוק אוקונל". פט (נ' 1928) מציגה את "השחקן שנפל מפסל החירות ב"חבלן" [סרטו של היצ'קוק מ-1942 שתורגם לעברית גם כ"משהו חשוד"] ונחת על רגליו כדי להפוך לבמאי בעצמו: נורמן לויד" (נ' 1914).

כך הלאה, מוצגת ג'ין ווימן (1917-2007), שאומרת: "היצ'י, אני חייבת לומר לך שעשיתי סרט אחד איתך ולמדתי בסרט האחד הזה מבחינה טכנית ובכל דרך אחרת, יותר מאשר ב-30 שנה. אני אסירת תודה. אני אוהבת אותך ואציג את המעצבת המועדפת עלייך, אדית הד". הד (1897-1981), מציגה את רוד טיילור (נ' 1930), שמציג את ורה מיילס (נ' 1929), שמציגה את הכותב ארנסט להמן (1915-2005), שמציג את טיפי הדרן (נ' 1930), שאומרת: "אחת ההנאות בעשיית "מארני" הייתה העבודה עם שחקן מוכשר – שון קונרי".

קונרי (נ' 1930) מתרומם מכיסאו, אלא שאז המצלמה עוברת להיצ'קוק, שנראה שואל את קרי גרנט (1904-1986), שיושב לצדו: "מי זה?". גרנט ענה לו, וקונרי מצדו הגיב בחיוך: "מי זה – הוא שאל? זה אני, היצ'", אמר לקול צחוק הקהל, "נהדר לראות אותך!". קונרי מציג את דיים ג'ודית אנדרסון (1897-1992), ששיחקה באחד התפקידים הבלתי נשכחים והמפחידים בסרטי היצ'קוק: 'מיסיס דנברס' ב"רבקה". אנדרסון מציגה את "הכוכב בארבעה סרטים של היצ'קוק – בר מזל – מיסטר קרי גרנט". גרנט, שיושב, כאמור, בשולחן הכבוד, מציג את היצ'קוק עצמו – שנשאר עם פנים חתומות לאורך כל האירוע.

עוד מפניני הערב: טריפו עולה לבמה ואומר: "באמריקה אתם קוראים לאדם הזה היצ'. בצרפת אנחנו קוראים לו 'מיסייה היצ'קוק'". הוא ציין שספר הראיונות שערך עם הבמאי ("היצ'קוק-טריפו") הוא "ספר בישול עם מתכונים לעשיית סרטים", והוסיף: "אנשים נהגו לומר שסרט הוא טוב אם הוא מעניק פחד או הנאה לקהל הצופים. אבל אני לא מאמין בכך. סרט הוא באמת טוב, אם אתה יכול 'לקרוא' בין הדימויים את הפחד או ההנאה של הבמאי, כשעשה את הסרט".

גם אנתוני פרקינס הזכיר, איך לא, את מוטיב הפחד, ודיבר על היכולת של היצ'קוק ליצור פחד ואימה ובו בעת לגרום לצופים ליהנות מכך. הוא חיקה את היצ'קוק שאמר לו בזמן צילומי "פסיכו": "אל תדאג טוני, זה רק סרט…".

כשהיצ'קוק מקבל את הפרס, אלמה נראית מוחה דמעה. הוא עומד בקושי על רגליו, נואם לקול צחוק הקהל, בהומור שאפיין את סרטיו לאורך השנים: "אדם לא חי על רצח בלבד", הוא אומר, "הוא זקוק לחיבה, להכרה, לעידוד ולעתים לארוחה טובה". הוא מבקש להודות בשם לארבעה אנשים: "שהעניקו לי את מרב החיבה, ההערכה, העידוד ושיתוף הפעולה התמידי. האדם הראשון הוא עורך סרטים. השני – תסריטאי. השלישי, האמא של בתי, פט. והרביעי,  טבחית נהדרת שעשתה קסמים במטבח… ושמם – אלמה רוול".

"אם גברת רוול היפה לא הייתה מסכימה לחוזה לכל החיים, להיות 'מיסיס אלפרד היצ'קוק', לפני 53 שנה – מר אלפרד היצ'קוק אולי היה ניצב בחדר הזה, הלילה, לא סביב השולחן, אלא כאחד המלצרים. אני חולק את הפרס, כמו את חיי, איתה".

סצנת הר ראשמור ב"מזימות בינלאומיות"

סצנת הר ראשמור מתוך "מזימות בינלאומיות"

ביקורו בישראל של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, השבוע, הביא אותי (שוב) למסקנה שאין נושא שאי אפשר לקשר להיצ'קוק. ואמריקה זה נושא קל מידי. כי היצ'קוק, אחד היוצרים הידועים שנולדו בממלכה הבריטית, הביא למסך הרחב, בשיא יצירתו, דווקא את הנופים המרהיבים של מדינתו המאמצת: ארה"ב. לרגל ביקור הנשיא האמריקאי, קבלו כמה מהנופים/אתרים הללו – מעין מדריך טיולים בארה"ב לחובבי היצ'קוק. לא כולל לינה (במוטל) ונסיעות (ברכבת).

ב-20 באפריל 1955 הושבע אלפרד היצ'קוק כאזרח אמריקאי. הוא היה בן 55 וקצת, וחי כבר 16 שנה בארה"ב. רעייתו, אלמה רוול, קיבלה את האזרחות עשור לפניו – הוא כנראה התלבט, בין אם מסיבות פטריוטיות או אחרות. הוא הגיע לארה"ב לראשונה כשהיה בן 37, כדי לגשש לגבי תעסוקה באחד האולפנים ההוליוודיים ושנתיים לאחר מכן עזב סופית את לונדון ועבר ללוס אנג'לס.

"פגשתי אמריקאים כל הזמן", סיפר היצ'קוק לפרנסואה טריפו (בספר "היצ'קוק/טריפו", הוצאת בבל/האוזן השלישית), על פרק חייו הראשון, בבריטניה, "ידעתי לקרוא את מפת ניו יורק באופן מושלם וידעתי בעל פה את לוחות הזמנים של הרכבות האמריקאיות, כי הזמנתי משם את החוברות האלה בתור תחביב. יכולתי לתאר את ניו יורק, את המיקום של האולמות הגדולים וחנויות הכלבו. כשדיברתי עם אמריקאים הם היו אומרים: "מתי היית שם בפעם האחרונה?", ואני הייתי עונה: "מעולם לא נסעתי לשם". לא רציתי להגיע כתייר, רציתי להגיע כקולנוען. הוליווד לא משכה אותי כמקום. מה שרציתי היה להיכנס לאולפנים ולעבוד שם".

וכך, ארה"ב, למרות שלא הייתה תבנית נוף מולדתו, הפכה לשחקנית משנה בסרטיו הידועים ביותר. כמי שקישר בין העלילה למקום התרחשותה, בין הרגש של הדמויות לסביבה – צפייה בכמה מהסרטים של היצ'קוק, כמוה כטיול ברחבי ארה"ב. "יש לנסות להשתמש בכל האלמנטים המקומיים באופן דרמטי", הסביר היצ'קוק לטריפו, "צריך להשתמש באגמים כדי להטביע אנשים, ובהרי האלפים (אז התייחס לשוויץ, נוף עלילת הגרסה הראשונה של "האיש שידע יותר מידי") – כדי להפיל אנשים לתוך התהומות שביניהם". גם בארה"ב "יפיל" את דמויותיו מ-מונומנטים גבוהים.

"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) הוא סרט מרדף/מסע ברחבי ארה"ב וכולל מספר אתרים מוכרים: ניתן למצוא בו את מלון הפלאזה בשדרה החמישית בניו יורק, על פי אתר האינטרנט של המלון, זו הייתה הופעתו הראשונה של המלון בסרט באורך מלא, כולל צוות צילום שהגיע למקום (לפני כן צולם ואוזכר בקצרה בסרטים אחרים); ישנם גם צילומי בניין האו"ם ותחנת הרכבות גרנד סנטרל בניו יורק, ובהמשך צילומים בשיקגו.

אחת הסצנות המפורסמות של היצ'קוק מסרט זה, ובכלל, היא המרדף בהר ראשמור שבדקוטה הדרומית, שבו חקוקים פניהם של ארבעה נשיאים אמריקאים: ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, תיאודור רוזוולט ואברהם לינקולן (הגם שסצנת המרדף צולמה בתפאורה באולפן, כמובן שלא על פרצופי נשיאי ארה"ב). בשיחה עם טריפו, סיפר היצ'קוק: "כשקרי גרנט נמצא בהר ראשמור, רציתי שהוא יסתתר בתוך הנחיר של לינקולן ואז יתחיל להתעטש. זה היה יכול להיות מצחיק, לא?".

אזור סן פרנסיסקו היה חביב על היצ'קוק, שאף רכש שם בית נופש. הספר: "Footsteps In The Fog: Alfred Hitchcock's San Francisco", מאת ג'ף קרפט ואהרון לוונטל, עוסק בסרטים של היצ'קוק שצולמו באזור זה ("צל של ספק" בסנטה רוזה, "ורטיגו" בסן פרנסיסקו ו"הציפורים" בבודגה ביי), כולל פירוט הלוקיישנים בכל סרט ומה נותר מהם היום.

אני בכניסה לבודגה ביי (2004. אגב, המעיל: ברור שלא פרווה אמיתית. אני נגד! צילום: הדס גוילי)

עלילת "הציפורים" (The Birds, 1963) מתחילה באזור יוניון סקוור בסן פרנסיסקו וממשיכה לעיירה בודגה ביי, שנמצאת במחוז סונומה לחופי האוקיינוס השקט, כ-100 ק"מ צפונית לעיר. אמנם רוב הסרט צולם באולפנים, אולם התבסס על נוף העיירה והמבנים שהיו (וחלקם עדיין) קיימים בה. העובדה שהסרט צולם בה, הפכה את בודגה ביי למוקד תיירותי עם שלל מרצ'נדייז שקשורים לסרט (יש גם הרבה ציפורים שמשקיפות מכל מקום…). באתר האינטרנט של המחוז הוגדרה בודגה ביי כעיירה של "שמש, חולות, גלישה והיצ'קוק". אגב, בסוף השבוע הקרוב, ב-23 במארס, מתוכננות במקום שלוש הקרנות חגיגיות של "הציפורים" לרגל חגיגות היובל לצאת הסרט לאקרנים.

בירת מחוז סונומה שנמצאת כשעת נסיעה צפונית לסן פרנסיסקו, היא העיר סנטה רוזה, שגם הפכה מוקד תיירותי בזכות סרט של היצ'קוק: "צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943). אתרים רבים בעיר שימשו לצילומי החוץ של הסרט המדובר, רובם ככולם שינו את ייעודם 70 שנה אחרי. אתר אחד שעדיין מושך מעריצים אדוקים הוא הבית בשדרות מקדונלנד 904, ששימש לצילומי החוץ של בית 'משפחת ניוטון' בסרט, שבו מתנהל חלק משמעותי מהעלילה.

 

"ורטיגו" הוא אולי הסרט המזוהה ביותר עם סן פרנסיסקו, והעיר שזורה בלוקיישנים מהסרט (או להפך?). כמובן גשר הזהב, אבל גם מקומות כמו רחוב לומברד שבו נמצא ביתו של 'סקוטי' ומיסיון דולורס שבחלקו האחורי נמצא בית קברות עתיק של ראשוני העיר – שבו צולמה סצנה שבה 'סקוטי' עוקב אחרי 'מדליין'. מעריצים יכולים לזהות את האתרים עצמאית, או באמצעות סיור מאורגן. בעיר יש גם מלון בשם "ורטיגו", שלא רק מעוצב כהומאז' לסרט, אלא גם נבנה על חורבות מלון "אמפייר", שבו נמצאת דירתה של 'ג'ודי' בסרט.

סן פרנסיסקו: מיסיון דולורס מ"ורטיגו" (צילום: יסמין גיל)

סן פרנסיסקו: מיסיון דולורס מ"ורטיגו" (צילום: יסמין גיל)

ועוד קצת אמריקה: הפתיחה של "פסיכו" (Psycho, 1960) כוללת צילום פנורמי של פיניקס בירת אריזונה (מרבית צילומי הפנים צולמו באולפן); את "האיש הלא נכון" (הידוע גם בשם "הנאשם" – The Wrong Man, 1956) שמבוסס על סיפור אמיתי, היצ'קוק צילם בלוקיישנים אמיתיים בניו יורק, בהם בשכונת ג'קסון הייטס בקווינס (ברחוב 78 מס' 4024 נמצא ביתו של "מאני בלסטרו" גיבור הסרט, וכן של האדם האמיתי שעליו התבסס הסרט), בכלא העירוני בקווינס ובתחנת רכבת תחתית בשדרה החמישית.

"מי רצח את הארי" (The Trouble with Harry, 1955) צולם בוורמונט; "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) צולם באולפן בלוס אנג'לס, אולם עלילתו ממוקמת בגריניץ' ווילג' בניו יורק; באותה עיר, בדירת גג שמשקיפה על קו הרקיע של מנהטן, מתרחשת עלילת "חבל" (Rope, 1948), הגם שהסרט צולם באולפן; ב"זרים ברכבת" (Strangers on a Train, 1951) יש סצנה שבה 'גיא' רואה את 'ברונו' מרחוק, עומד על מדרגות אנדרטת ג'פרסון בוושינגטון הבירה.

ולסיום: המונומנט הראשון שראו המהגרים שהגיעו לארה"ב באנייה, גם היצ'קוק ומשפחתו הגיעו כך – הוא פסל החירות. ב"חבלן" (Saboteur, 1942) מופיע הפסל בסצנת הסיום, כולל הנפילה המתבקשת מכף היד הימנית אוחזת הלפיד של הפסל.

*** התאריכים מתייחסים לשנים שבהן נערכו טקסי האוסקר (הסרטים הם מהשנה שלפני, כמקובל בטקס).

היום, 24 בפברואר 2013, ייערך בפעם ה-85 טקס האקדמיה האמריקאית לקולנוע – האוסקר. מאות מיליוני אנשים, כמעט בכל מדינה בעולם, יצפו באירוע התבניתי, המאורגן, המלוטש והנוצץ הזה, שיספק רגעים שבתוך שעות ייכנסו לספרי ההיסטוריה של הקולנוע. כל טקס כזה, מאז הראשון שבהם, סיפק פרטי טריוויה ואנקדוטות שדובר בהם במשך שנים, מהנאום הכי מרגש ועד הכישלון הכי צורם. והעיקר, להמשיך לחייך ולמחוא כפיים, גם כשמפסידים. פילוסופיית האוסקר כולה.

לרגל האירוע החגיגי, הנה כמה דברים מעניינים על טקס האוסקר:

ראשית, הפסלון: מדובר בדמות גבר האוחז בידו חרב ועומד על סליל פילם. הוא מצופה בזהב 24 קראט, גובהו 13.5 אינץ' (34 ס"מ), משקלו 8.5 פאונד (כ-3.8 ק"ג) ושוויו (לייצור) למעלה מ-300 דולר, הגם שהזוכים מתחייבים שלא למכור את הפסל, אלא בחזרה לאקדמיה לקולנוע, בסכום סמלי למדי. הפסל עוצב בידי המעצב האמנותי של אולפני MGM, סדריק גיבונס (Cedric Gibbons, 1893-1960), שזכה בעצמו בפרס 11 פעמים.

בשלוש השנים הראשונות לקיום הטקס, הפרס היה ידוע בשם "הפסל", כל כך ציפי לבני מצדו, כאשר האגדה מספרת שהספרנית של האקדמיה לקולנוע, מרגרט הריק, ציינה יום אחד ש"הוא דומה לדוד שלי אוסקר" – והשאר היסטוריה. האקדמיה עצמה השתמשה לראשונה, באופן רשמי, בכינוי "אוסקר", רק כשמונה שנים לאחר מכן. מאז היווסדו של האירוע חולקו בו 2,856 פסלים. לטקס השנה, שבו 24 קטגוריות, נוצרו 50 פסלים, אולם לא ידוע כמה מהם יחולקו עד פתיחת המעטפות.

הטקס הראשון נערך ב-16 במאי 1929 במלון רוזוולט בהוליווד, בהנחיית שחקן הראינוע דאגלס פיירבנקס (Douglas Fairbanks, 1883-1939). הגיעו אליו 270 מוזמנים ועיקרו היה ארוחה וריקודים. חלוקת הפרסים הייתה החלק הקצר של האירוע ונמשכה מספר דקות. הטקס התייחס לסרטים שנעשו בשנים 1927-1928, והזוכים הוכרזו שלושה חודשים לפני כן, מה שכמובן ביטל את אפקט ההפתעה.

הסרט הזוכה, מתוך שלושה מועמדים, היה "כנפיים" (Wings, 1927) בבימויו של וויליאם וולמן (William A. Wellman, 1896-1975), שסיפר על שני צעירים, האחד עשיר, השני בן מעמד הביניים, שמאוהבים באותה אשה ומתגייסים כטייסים למלחמת העולם הראשונה. הבמאי עצמו, וולמן, היה טייס באותה מלחמה. באותו אירוע הוענק פרס בקטגוריה שהתבררה כחד-פעמית: ג'וזף פרנהם (Joseph Farnham, 1884-1931) זכה בפרס על כתיבת כתוביות – אמנות שהפכה מיותרת עד שנערך הטקס הבא.

הטקס השני, שנערך באפריל 1930 והתייחס לסרטים מ-1928-1929, כבר שודר ברדיו והזוכים בו לא הוכרזו עד חלוקת הפרסים. הטקס שאחריו נערך לאחר שבעה חודשים בלבד, בנובמבר 1930, בניסיון של התעשייה לסגור פערים עם הסרטים שהפכו 'מדברים'. השחקנית נורמה שירר (Norma Shearer, 1902-1983), אז רעייתו של המפיק ארווין תלברג (Irving Thalberg, 1899-1936) – ממייסדי האקדמיה לקולנוע, ולימים מי שאוסקר הכבוד שניתן למפיקים (זה הפרס שהיצ'קוק קיבל) ייקרא על שמו – ואחיה, דאגלס, שהיה מהנדס קול, היו בני המשפחה הראשונים בהיסטוריה של הטקס שזכו שניהם בפרס.

עוד בני משפחה שזכו בפרס לאורך השנים: פרנסיס פורד קופולה (בימוי, תסריט, אוסקר כבוד), אביו קרמיין קופולה (מוזיקה), בתו סופיה קופולה (תסריט), גיסו דיוויד שייר (מוזיקה) ואחיינו ניקולס קייג' (משחק); האחים איתן וג'ואל כהן (בימוי, תסריט) ופרנסיס מק'דורמנד (משחק), רעייתו של ג'ואל; דיוויד או.סלזניק (כבוד), רעייתו ג'ניפר ג'ונס (משחק), וחמו (אביה של רעייתו הראשונה, איירין מאייר סלזניק) לואי בי. מאייר (כבוד); ג'ון יוסטון (בימוי, תסריט), אביו וולטר יוסטון (משחק), ובתו אנג'ליקה יוסטון (משחק); הנרי פונדה (כבוד, משחק) ובתו ג'יין פונדה (משחק); ג'ודי גארלנד (פרס מיוחד), בעלה השני וינסנט מינלי (בימוי) ובתם לייזה מינלי (משחק); מייקל דאגלס (כמפיק בפרס הסרט הטוב ביותר, משחק), אביו קירק דאגלס (כבוד) ורעייתו קתרין זיטה ג'ונס (משחק); ג'ון ווייט (משחק) ובתו אנג'לינה ג'ולי (משחק).

אבל נחזור לנורמה שירר: בטקס הרביעי שנערך ב-1931, היא מצאה עצמה במעמד מוזר כשהייתה זו שהכריזה על המועמדות לפרס השחקנית הטובה ביותר, כאשר גם היא ביניהן. היא לא זכתה. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה שחקן או שחקנית הכריזו על מועמדים בקטגוריה שלהם.

בטקס שנערך בנובמבר 1932, "גראנד הוטל" (Grand Hotel, 1932) זכה בפרס הסרט הטוב ביותר. זהו הסרט הראשון והיחיד שזכה בפרס המדובר מבלי שהיה מועמד באף קטגוריה אחרת. וולט דיסני (Walt Disney, 1901-1966) קיבל אז פרס הוקרה על יצירת מיקי מאוס (מיקי "נולד" ב-1928). דיסני היה גם המדבב הראשון של מיקי, וגם מי שזכה ביותר פרסי אוסקר מכל אדם אחר (כמפיק): 22 זכיות (60 מועמדויות), שלושה פרסים מיוחדים ופרס ארווין תלברג.

בטקס שנערך במארס 1934, התרחש רגע מביך במיוחד: המנחה, וויל רוג'רס (1879-1935 Will Rogers), פתח את המעטפה של הזוכה בפרס הבמאי הטוב ביותר: "זה לא יכול היה להיות אדם נחמד יותר", אמר, "עלה לכאן וקבל את הפרס, פרנק". הבמאי פרנק קאפרה (Frank Capra, 1897-1991), שהיה מועמד, קם מכיסאו והחל ללכת לכיוון הבמה. אלא שהתאורה "נחתה" על הזוכה האמיתי, הבמאי פרנק לויד (1886-1960 ,Frank Lloyd). קאפרה עמד קפוא במרכז החדר וחזר לכיסאו. לימים הגדיר את הרגע כ"הליכה הארוכה, העצובה וההרסנית בחיי". שנה לאחר מכן, קאפרה זכה בפרס על בימוי הסרט "זה קרה לילה אחד" (It Happened One Night, 1934) ולימים בעוד שני פסלונים מוזהבים. הוא גם הנחה את הטקס מספר פעמים והיה נשיא האקדמיה לקולנוע.

בטקס שנערך ב-1937, הוצגו לראשונה קטגוריות שחקן ושחקנית המשנה. בטקס של 1938 עלה אדם מסתורי לבמה וקיבל את פרס שחקנית המשנה, בשם הזוכה, אליס בריידי (Alice Brady, 1892-1939), שהייתה חולה ומרותקת למיטה. הוא ברח עם הפסל ומעולם לא נמצא. עד שהאקדמיה סיפקה פסלון חדש לשחקנית, זו הלכה לעולמה.

בטקס של 1940 נשבר מחסום הצבע: הטי מק'דניאל (Hattie McDaniel, 1892-1952), בת של עבד, לא רק הייתה השחקנית האפריקאית-אמריקאית הראשונה שזכתה בפרס (בקטגוריית שחקנית המשנה על תפקידה ב"חלף עם הרוח"), אלא גם הייתה האורחת השחורה הראשונה שהגיעה לטקס כמוזמנת. היא קיבלה מקום ישיבה ליד שולחן בצד האחורי של האולם, סמוך למטבח. בטקס של 1959 סידני פואטייה (Sidney Poitier, נ' 1927), הפך לשחקן האפריקאי-אמריקאי (נולד בארה"ב במהלך ביקור משפחתי. גדל בג'מייקה) הראשון, שהיה מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר, עבור "The Defiant Ones". הוא הפסיד לדיוויד ניבן (David Niven, 1910-1983). בטקס של 1964 פואטייה עשה היסטוריה נוספת וזכה בפרס, על "חמש נזירות וגבר אחד" (Lilies of the Field, 1963).

בטקס של 2002 (שחנך את אולמו החדש בתיאטרון קודאק), האלי ברי (Halle Berry, נ' 1966) הייתה השחקנית האפריקאית-אמריקאית הראשונה שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר. דנזל וושינגטון (Denzel Washington, נ' 1954), זכה בפרס השחקן הטוב ביותר, ולפואטייה הוענק אוסקר של כבוד. וופי גולדברג (Whoopi Goldberg, נ' 1955) הנחתה את הטקס.

בחזרה לעבר הרחוק יותר: בטקס של 1941 – זה שבו זכה בפעם היחידה סרט של היצ'קוק, "רבקה", כסרט הטוב ביותר – הוחלט לראשונה לסגור את המעטפות. אין יותר הצצות לפני האירוע. באותו אירוע, וולטר ברנן (Walter Brennan, 1894-1974), שזכה בקטגוריית שחקן המשנה, היה הראשון שסגר זכייה משולשת בפסלון. קתרין הפבורן (Katharine Hepburn, 1907-2003) תסגור את הפער שנים לאחר מכן, עם זכייתה השלישית (מתוך ארבע) על "נחש מי בא לסעוד" (Guess Who's Coming to Dinner, 1967).

בטקס של 1942, התווספו סרטים דוקומנטריים לתחרות. ג'ואן פונטיין (Joan Fontaine, נ' 1917) זכתה אז באוסקר על תפקידה ב"חשד" (Suspicion, 1941), ולימים תהיה השחקנית הראשונה והאחרונה שזכתה בפרס על משחק בסרט של היצ'קוק.

בטקס של 1944 הוענקו פסלי אוסקר עשויים טיח, מכוון שמתכת הייתה יקרת ערך בזמן מלחמת העולם השנייה. בטקס של 1945 הגבילו, לראשונה, את מספר הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, לחמישה (בשנים האחרונות המספר גדל). זו גם הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה שחקן היה מועמד על אותו תפקיד בסרט, בשתי קטגוריות: שחקן ראשי ושחקן משנה. מדובר ב-בארי פיצ'ג'רלד (Barry Fitzgerald, 1888-1961), ששיחק בסרט "הולך בדרכי" וזכה בפרס המשנה.

בטקס של 1949, "המלט" (Hamlet, 1948) היה הסרט הזר (אנגליה) הראשון שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. לורנס אוליבייה (Laurence Olivier, 1907-1989), שביים ושיחק בסרט, זכה גם בפרס השחקן הטוב ביותר. בכך הפך לאחד משני אנשים שזכו בפרס על משחק בסרט שביימו. השני יהיה רוברטו בניני (Roberto Benigni, נ' 1952) על "החיים יפים" (La vita è bella, 1997) בטקס של שנת 1998.

אגב, זכייתו של אוליבייה הפכה אותו ואת רעייתו דאז, ויויאן לי (Vivien Leigh, 1913-1967) לבעל ואשה הראשונים שזכו שניהם בפסלון המוזהב (לי זכתה בפרס השחקנית הראשית על "חלף עם הרוח" בטקס ב-1940, ולאחר מכן בפרס על "חשמלית ושמה תשוקה" בטקס ב-1952). זה קרה בשנית בטקס של 1987, אז פול ניומן (Paul Newman, 1925-2008) זכה בפרס השחקן הטוב ביותר על "צבע הכסף" (The Color of Money, 1986) ובכך הצטרף לרעייתו ג'ואן וודוורד (Joanne Woodward, נ' 1930) שזכתה בפרס בטקס של 1958 על "שלוש פנים לחווה" (The Three Faces of Eve, 1957).

הטקס של 1953 שודר לראשונה בטלוויזיה. לימים, הטקס הקצר ביותר ששודר היה ב-1959: שעה ו-40 דקות, והארוך ביותר ב-2002: ארבע שעות ו-23 דקות. בוב הופ (Bob Hope, 1903-2003) הנחה את הטקס 19 פעמים. יותר מכל אדם אחר. בין שאר המנחים במהלך השנים, היו: פרד אסטר, דני קיי, פרנק סינטרה, ג'וני קרסון, בילי קריסטל, דיוויד לטרמן, סטיב מרטין, ג'ון סטיוארט ואלן דג'נרס. הערב ינחה את הטקס סת' מקפרלן.

ב-1956 ג'יימס דין (James Dean, 1931-1955) הפך לשחקן הראשון שהיה מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר, לאחר מותו, עבור משחקו ב"קדמת עדן" (East of Eden, 1955). הוא הפסיד את הפרס לארנסט בורגנין (Ernest Borgnine, 1917-2012), שזכה על "מארטי" (Marty, 1955). "מארטי" זכה גם בפרס הסרט הטוב ביותר ובפרס הבימוי (ל-דלברט מאן, שהיה הבמאי הראשון שזכה בפרס הבימוי על סרטו הראשון) והיה הסרט האמריקאי הראשון שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל הסרטים של קאן והסרט האמריקאי הראשון שהוקרן בברה"מ.

בטקס של 1957, לראשונה, כל הסרטים המועמדים לסרט הטוב ביותר היו בצבע. ג'יימס דין הפך לשחקן היחידי שהיה מועמד פעמיים לאחר מותו, לפרס השחקן הטוב ביותר, הפעם עבור "ענק" (Giant, 1956). הוא הפסיד שוב, ל-יול ברינר (Yul Brynner, 1920-1985) ב"המלך ואני" (The King and I, 1956).

מועמדים נוספים לאוסקר לאחר מותם (רשימה חלקית בלבד): המלחינים ברנרד הרמן וג'ורג' גרשווין, השחקנים ספנסר טרייסי והית' לדג'ר, והבמאים סידני פולק ואנתוני מינגלה, שסרטים שלהם היו מועמדים לפרס. בטקס של 1977 פיטר פינץ' (Peter Finch, 1916-1977) היה הראשון שקיבל את פרס השחקן הטוב ביותר, לאחר מותו. הוא מת מהתקף לב חודשיים לפני הטקס, בזמן מסע יחסי ציבור לסרט "רשת שידור" (Network, 1976).

בטקס של 1962, שני במאים חלקו לראשונה את פרס הבמאי הטוב ביותר: רוברט וויז (Robert Wise, 1914-2005) וג'רום רובינס (Jerome Robbins, 1918-1998), על "סיפור הפרברים" (West Side Story, 1961). זה קרה שוב בטקס של 2008, אז האחים איתן (Ethan Coen, נ' 1957) וג'ואל כהן (Joel Coen, נ' 1954) זכו בפרס הבימוי על "ארץ קשוחה" (No Country for Old Men, 2007).

"והזוכה היא… זה תיקו!", הכריזה אינגריד ברגמן בטקס של 1969, שבו לראשונה שתי שחקניות זכו במספר קולות זהה וחלקו את פרס השחקנית הטובה ביותר: קתרין הפבורן (Katharine Hepburn, 1907-2003) – שזכתה בפרס גם בשנה שלפני ובסך הכל בארבעה אוסקרים – זכתה על "אריה בחורף" (The Lion in Winter, 1968 ). וברברה סטרייסנד (Barbra Streisand, נ' 1942), שזכתה על סרט הבכורה שלה, "מצחיקונת" (Funny Girl, 1968). התיקו הקודם בתולדות האוסקר, היה בקטגוריית השחקן הראשי בטקס שנערך ב-1932, אז זכו בפרס: פרדריק מארץ' (Fredric March, 1897-1975) על "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" (Dr. Jekyll and Mr. Hyde, 1931) ו-וולאס ברי (Wallace Beery, 1885-1949) על "האלוף" (The Champ, 1931).

בטקס של 1976, השחקנית לואיז פלטשר (Louise Fletcher, נ' 1934) הייתה הזוכה הראשונה שדיברה בשפת הסימנים בנאום התודה שלה מעל הבמה. פלטשר, שזכתה בפרס על תפקידה ב"קן הקוקיה" (One Flew Over the Cuckoo's Nest, 1975), הודתה להוריה החרשים.

בטקס של 1982, הוענק לראשונה פרס בקטגוריית איפור, למאפר בסרט "זאב אמריקאי בלונדון" (An American Werewolf in London, 1981). בטקס של 1988, לראשונה ברשימת המועמדים לפרס הבימוי לא נכלל אף במאי אמריקאי (המועמדים היו: ברנרדו ברטולוצ'י האיטלקי שזכה על "הקיסר האחרון", ג'ון בורמן האנגלי, לאסה הלסטרום השוודי, נורמן ג'ואיסון הקנדי ואדריאן ליין האנגלי).

בטקס של 1999 האירוע הועבר לראשונה, מאז שודר בטלוויזיה, לימי ראשון. בטקס של 2001, סטיבן סודרברג (Steven Soderbergh, נ' 1963) היה מועמד פעמיים לפרס הבמאי הטוב ביותר: על "טראפיק" (Traffic, 2000) – עליו זכה, ועל "ארין ברוקוביץ" (Erin Brockovich, 2000). זאת, לראשונה מהטקס של שנת 1939, אז מייקל קורטיז (Michael Curtiz, 1886-1962) היה מועמד על "Four Daughters" ועל "Angels with Dirty Faces", שניהם מ-1938, אך לא זכה (הוא זכה בטקס של 1944 על "קזבלנקה").

בטקס של 2005 קייט בלנשט (Cate Blanchett, נ' 1969), זכתה באוסקר שחקנית המשנה על גילום דמותה של קתרין הפבורן בסרט "הטייס" (The Aviator, 2004) – ובכך הפכה לשחקנית הראשונה שזוכה באוסקר על גילום זוכת אוסקר. באותו שנה, במאי "הטייס", מרטין סקורסזה (Martin Scorsese, נ' 1942), רשם תיקו עם אלפרד היצ'קוק ועם רוברט אלטמן (Robert Altman, 1925-2006), עם מועמדות חמישית לפרס הבמאי הטוב ביותר, ללא זכייה. אלא שבניגוד לשניים האחרונים, סקורסזה זכה בסוף בפרס, בטקס של 2007, עבור "השתולים" (ולאחר מכן היה מועמד שוב על "הוגו"). היצ'קוק ואלטמן הסתפקו באוסקר של כבוד.

הטקס של 2007 הוכרז כ"טקס פרסי האקדמיה הירוק הראשון": לפתקי ההצבעה השתמשו בנייר ממוחזר, בנשף המרכזי שלאחר האירוע הוגש אוכל אורגני ואת המועמדים עודדו להגיע עם מכוניות היברידיות ידידותיות לסביבה. ואילו בטקס של 2008, לראשונה מזה הרבה מאוד שנים, אלוהים לא הוזכר באף נאום תודה.

***

(הנתונים מתוך: The Academy Awards®: The Complete Unofficial History, מאת ג'ים פיאזה וגייל קין, בהוצאת בלייק דוג ו-לבנטל. * Film Facts מאת פטריק רוברטסון, הוצאת ספרי בילבורד. * אתר האינטרנט של האקדמיה האמריקאית לקולנוע. * IMDb).

בשבועיים האחרונים התפרסמו הרבה ביקורות על הסרט "היצ'קוק", שיצא לאקרנים בסוף השבוע בישראל. נידלס טו סיי, אף מבקר/בלוגר/חובב קולנוע מקומי לא נפל מהכיסא, בדומה לאופן שבו התקבל הסרט גם בארה"ב.

אז נכון שהציפיות מסרט שקשור לשמות "היצ'קוק" ו/או "פסיכו" גדולות מלכתחילה, כך שנקודת ההתחלה שלו כבר הייתה בעייתית. אבל אולי הסרט אכן ממוצע לחלוטין, הוליוודי ונוסחתי, שיכול היה להיות הרבה יותר טוב בהתחשב בנושא שבו עסק. למה לעזאזל סקורסזה לא נדרש לטפל בו, כבמאי מנוסה שהוא גם היסטוריון קולנוע?

ואולי חובבי היצ'קוק "נדבקו" במה שאפיין את הבמאי עצמו: חוסר שביעות רצון תמידי.

להלן חלק מהביקורות שהתפרסמו, כולל זאת שלי שהתפרסמה כביקורת-אורח באתר mako ועכשיו כשאני קוראת אותה היא נראית לי כמו ביקורת של מישהי שלא מסוגלת לכתוב משהו רע על היצ'קוק. הבמאי. לא הסרט.

* איפה היצ'קוק כשצריך אותו – אורי קליין / הארץ

* הגאון והבלונדינית: "היצ'קוק" הוא מחווה לאמן מרתק – יסמין גיל / mako

* "היצ'קוק": פסיכו-אנליזה של אגדת קולנוע – שמוליק דובדבני / ynet

* "היצ'קוק": חמוד, שטחי ועושה עוול לבמאי גאון – אדוה לנציאנו / עכבר העיר

* "היצ'קוק": המון הבטחות, מעט התרחשות – דורון פישלר /וואלה

* דיוקנו של גאון: על הסרט "היצ'קוק" – מור קומפני / נענע

* היצ'קוק היה אוהב את זה – שי שגב / מגפון

* "היצ'קוק" הוא בידור כליל וכיפי / אתר "אנשי הספר"

* היצ'קוק – הצצה נדירה לחייהם של אמן המתח ואשתו – איריס לקנר / אתר i women

 

פרט הטריוויה הקולנועי הלעוס ביותר הוא שהיצ'קוק מעולם לא זכה בפסלון המוזהב של האקדמיה האמריקאית לקולנוע – האוסקר. לא בקטגוריית הבימוי, לא בהפקה, בקושי רב בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. כל כך בקושי, שרק סרט אחד שלו, "רבקה" (1940 ,Rebecca) זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אולם כמקובל בקטגוריה זו הפסלון הוענק אחר כבוד למפיק – דיוויד. או. סלזניק (1902-1965), שזכה בו גם בשנה שלפני על "חלף עם הרוח".

טקס האוסקר ה-13 נערך ב-27 בפברואר 1941, במלון בילטמור בלוס אנג'לס, בהנחיית בוב הופ. זה היה הטקס הראשון שבו השתמשו במעטפות חתומות, על מנת לשמור את שמות הזוכים כהפתעה. "רבקה", הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים בארה"ב (והסרט ה-24 מתוך 53 שלו) היה מועמד ליותר פרסי אוסקר מכל סרט אחר של הבמאי – 11 – אך זכה בסופו של דבר רק בשניים: פרס הסרט הטוב ביותר ופרס על צילום בשחור-לבן.

מולו, בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, התמודדו סרטים כמו "סיפור פילדלפיה" (The Philadelphia Story), "הדיקטטור הגדול" (The Great Dictator), ו"ענבי זעם" (The Grapes of Wrath) וגם סרט נוסף של היצ'קוק, "כתב זר" (1940 ,Foreign Correspondent), שהיה מועמד באותו טקס לשישה פרסים בסך הכל, אך לא זכה באף אחד מהם.

לורנס אוליבייה (1907-1989), ששיחק את "מקסים דה ווינטר" ב"רבקה", היה מועמד בקטגוריית השחקן הטוב ביותר, אולם הפסיד לג'יימס סטיוארט ב"סיפור פילדלפיה". ג'ואן פונטיין (נ' 1917), ששיחקה את "גברת דה ווינטר", הייתה מועמדת בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר, אולם הפסידה לג'ינג'ר רוג'רס ב"Kitty Foyle". שנה לאחר מכן, בטקס ה-14, זכתה פונטיין באוסקר על תפקידה ב"חשד" (1941 ,Suspicion) של היצ'קוק.

גם היצ'קוק היה מועמד בטקס ה-13, לראשונה, לפרס הבמאי הטוב ביותר. כמי שאך זה הגיע לארה"ב, מאנגליה, שם זכתה עבודתו לזלזול מצד אנשי התרבות המעונבים שלא חיבבו את אמנות הקולנוע באופן כללי (למעט, אולי, סרטים גרמנים) – ייתכן וחשב לעצמו שמדובר בתחילתה של ידידות מופלאה בינו ובין האקדמיה לקולנוע. היא כמובן לא הייתה מופלאה.

היצ'קוק הפסיד באותה שנה את הפרס לג'ון פורד שביים את "ענבי זעם". לימים הוא יהיה מועמד עוד ארבע פעמים בקטגוריית הבימוי, על: "סירת הצלה" (1944 Lifeboat,), "בכבלי השכחה" (Spellbound, 1945), "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) ו"פסיכו" (Psycho, 1960) – ויפסיד פעם אחר פעם.

מלבד "רבקה" ו"כתב זר", גם הסרטים: "חשד" (Suspicion, 1941) ו"בכבלי השכחה" היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. הם הפסידו. דווקא סרטים אחרים שלו כמו "ורטיגו" (Vertigo, 1958), "חלון אחורי", "פסיכו" ו"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959), שזכו לשימור על ידי המכון הלאומי לקולנוע בספריית הקונגרס האמריקאית, או שהוגדרו על ידי המכון האמריקאי לקולנוע בין 100 הסרטים הטובים של המאה ("ורטיגו" אף זכה לטייטל: הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים) – לא היו מועמדים לאוסקר כסרט הטוב ביותר.

סרטים של היצ'קוק זכו ל-52 מועמדויות בסך הכל בשלל הקטגוריות של האקדמיה לקולנוע: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, שחקנים ראשיים ומשניים, תסריט, צילום, אפקטים מיוחדים וכן הלאה. הם זכו בשישה פרסים: "רבקה" על הסרט הטוב ביותר ועל צילום בשחור לבן; "חשד" – פרס השחקנית הטובה ביותר לג'ואן פונטיין; "בכבלי השכחה", פרס עבור קטע מוזיקלי; "לתפוס גנב", פרס עבור צילום בצבע; ו"האיש שידע יותר מידי", פרס עבור השיר הטוב ביותר ל"קה סרה סרה".

"היית מרוצה מ"רבקה"?", שאל הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי פרנסואה טריפו, את היצ'קוק, בספר הראיונות של השניים. "זה לא סרט היצ'קוקי", ענה לו היצ'קוק, "זו מעין אגדה והעלילה עצמה שייכת לסוף המאה ה-19. זה היה סיפור די מיושן שיצא מהאופנה. "רבקה" הוא סיפור שחסר לו הומור".

לשאלה האם חשש לצלם לראשונה סרט אמריקאי, ענה היצ'קוק: "זה סרט בריטי לחלוטין. הסיפור אנגלי (מבוסס על ספר של דפנה דה מורייה), כך גם השחקנים והבמאי. [אולם] בהכרח הייתה השפעה אמריקאית גדולה על הסרט, תחילה מצדו של סלזניק, אחר כך מצדו של המחזאי רוברט שרווד שכתב את התסריט מנקודת מבט צרה פחות מזו שהיינו מקבלים באנגליה".

"זה האוסקר היחידי שקיבלת?" שאל טריפו. "מעולם לא זכיתי באוסקר", ענה לו היצ'קוק.

ב-1967 קיבל היצ'קוק את פרס מפעל חיים ע"ש ארווין תלברג, הידוע גם כ"אוסקר של כבוד". העניק לו את הפסלון הבמאי רוברט וייז ("סיפור הפרברים") והיצ'קוק בתגובה, כנראה לעלבון שחש מהאקדמיה האמריקאית לקולנוע, נאם את הנאום הקצר ביותר בתולדות הטקס: "תודה".

***

אגב, גם צ'ארלי צ'פלין, אורסון וולס, פריץ לאנג, הווארד הוקס, רוברט אלטמן, סם פקינפה, ג'ון קאסווטס, סטנלי קובריק, סידני לומט, בריאן דה פלמה, ארתור פן, פדריקו פליני, אקירה קורסוואה, אינגמר ברגמן, ג'ורג' לוקאס, דיוויד לינץ', ספייק לי, טים ברטון ואחד – טרנטינו, לא זכו (או טרם זכו) בפסלון המוזהב על בימוי (חלקם זכו באוסקר של כבוד או באוסקר בקטגוריות אחרות כמו משחק או תסריט).

***
ב-24 בפברואר 2013 ייערך טקס האוסקר ה-85.

20130121_205650

בגיל 60 היצ'קוק רצה לעשות סרט שונה מכל מה שעשה עד אז, כדי להחזיר לעצמו את הריגוש הזה מפעם. כשהיה קולנוען מתחיל ואקספרימנטלי. אז הוא עשה את "פסיכו", סרט שכולו סיפור אהבה לקולנוע, מצד מי שהתקשה לבטא אהבה בצורה רגילה ונורמלית. אנחנו כבר יודעים שמדובר יהיה בסרט המוכר והרווחי ביותר שלו, אבל הוא עדיין נאבק במעין שילוב של צעיר-רעב, ומבוגר-בעל ניסיון – באולפן ובצנזורה ובכל מי שלא האמין שיכול לצאת משהו טוב מסרט על רוצח טרנסווסטיט שגר עם הגופה של אמא שלו.

והוא מצליח. ויש "הפי אנד". לא רק בכל הקשור להפקת "פסיכו", אלא בעיקר בסרט "היצ'קוק" (Hitchcock, 2012) בבימויו של סשה ג'רבאסי, שיצא לאקרנים לפני כחודשיים בארה"ב (מסוף החודש יוקרן בישראל) ומתאר את מערכת היחסים בין היצ'קוק לרעייתו ושותפתו השקטה לעשייה, אלמה רוול, על רקע צילומי "פסיכו", בסוף 1959, תחילת 1960.

תהיתי, תוך כדי צפייה, מי קהל היעד של "היצ'קוק". האם זה הציבור הרחב שמכיר את השם, קצת פחות את הפילמוגרפיה של הבמאי האייקוני? האם אלו המעריצים שמשתוקקים לכל בדיל מידע על "מאחורי הקלעים" ועל שיטות העבודה של היצ'? האם זו בכלל מחווה של אנשי קולנוע ליוצר קולנוע ששמו הפך גדול יותר מכל סרטיו?

ואולי אלו כולם. עבור הראשונים מוצע סיפור מהנה בסך הכל, על יחסים בין בעל ואשה, יוצרים מוכשרים, מתבגרים, על רקע הוליווד הנוצצת. יש את המשולש האנושי שתסריט קלאסי לא יכול בלעדיו: הבעל, האשה והגבר הנוסף, עם "כמעט" רומן בין אלמה לתסריטאי (סיפור שהמשתתפים בסרט ציינו שהינו פיקטיבי, ולטעמי תופס מקום רב מידי בעלילה), לצד המשבר (הזוגי והמקצועי) ובסוף, כאמור, ה"הפי אנד".

עבור המעריצים מדובר בפיסות פיקנטריה אינסופיות, מוכרות עד קלישאתיות, על הבמאי: כאן הוא ערג לכוכבניות הבלונדיניות הבלתי מושגות שלו; שם ניהל דיאלוג פנימי עם רוצח, כחלק מהמשיכה שלו לעולם האפל; אכל יותר מידי, שתה יותר מידי, היה ציני ובעל חוש הומור, אמן יחסי ציבור ובעל כוח שכנוע שסבל מהשילוב שרק גאון אמיתי יכול לסבול ממנו: עודף ביטחון עצמי וחוסר ביטחון עצמי. בקיצוניות.

במחלקת הפיקנטריה, נראה שהעלילה לא מפספסת שום דבר: ג'נט לי מזכירה את "טוני והילדים" (טוני קרטיס בעלה דאז, ואחת הילדות היא השחקנית ג'ימי לי קרטיס); על אנתוני פרקינס "יש שמועות" שהוא הומו (מן הידועות היא שהוא יצא עם גברים ובשלב מסוים בחייו נישא לאשה ונולדו להם שני בנים); היצ'קוק מזכיר את אביו בעל המכולת; יש לו פסלי ציפורים על השולחן במשרד; הוא נחרד מכישלון נוסף כמו "ורטיגו" (אנו כצופים כבר יודעים שמדובר בסרט שלימים יוכר כטוב בכל הזמנים); מוזכרת האכזבה מ-ורה מיילס שנטשה את הפקת "ורטיגו" לטובת חיי משפחה; אפילו כלבי המשפחה "ג'פרי" ו"סטנלי" (שנראים לצד היצ'קוק בהופעת ה-cameo שלו ב"הציפורים") קיבלו את האזכור הראוי. אגב, דווקא בתם של ההיצ'קוקים, פט, שמשחקת אף היא ב"פסיכו", נעדרת מעלילת "היצ'קוק".

לגבי עניין המחווה של אנשי קולנוע להיצ'קוק, הרי שאם יש כזו היא דווקא לרעייתו אלמה. שותפתו לעשייה עוד טרם נישואיהם, משנות ה-20 של המאה ה-20 באנגליה, אשה קטנת ממדים שנותרה בצלו של גאון ענק (גם פיזית, כמובן). כאן משוחקת על ידי הלן מירן, שחקנית מרשימה, אולם לטעמי יפה ונחשקת הרבה יותר מכפי שנראתה אלמה במציאות. קצת קשה לדמיין את אלמה האמיתית מפלרטטת בכזו טבעיות עם גבר זר. אני גם כמעט מתקשה להאמין למחוות הרומנטיות הפומביות שהפגין כלפיה היצ'קוק בסוף הסרט.

לגבי היצ'קוק בגילומו של אנתוני הופקינס, הרי שזה דומה להפליא למקור, חיצונית וגם בניואנסים. ודאי מוצלח הרבה יותר מהיצ'קוק של טובי ג'ונס בסרט הטלוויזיה "The Girl". אז הוצג הבמאי כסדיסט קר לב ואכזר, כאן הופקינס מוסיף לו ממד אנושי ואת חוש ההומור הידוע, שנעדר מסרט הטלוויזיה.

"היצ'קוק" לא יוכר בעוד 50 שנה כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים וכמיטב המסורת ההיצ'קוקית הוא גם נעדר מרשימת המועמדים לפרסים המרכזיים בטקס האוסקר הקרוב. מי שמחפש מוטיבים עמוקים ורבי משמעות, שיצפה בסרט של היצ'קוק. לא עליו. ועדיין "היצ'קוק" הוא סרט מהנה עבור מי מהקהלים שמתעניינים בו.

בסיום הסרט היצ'קוק מציץ (כמה סימבולי) מבעד לדלת אולם הקולנוע, כדי לראות כיצד הקהל מגיב לסצנת המקלחת ב"פסיכו". כשהוא רואה שהם מבועתים, אנו מבינים שמשימתו העיקרית הושלמה. יותר מאשר בשחקניותיו, היצ'קוק אהב לשלוט בצופיו. אהב לערער את עולמם המוכר, כמו ילד דחוי שחייב לעשות קסמים כדי למשוך תשומת לב. "היצ'קוק" הוא בסופו של דבר מחווה לאמן מרתק, שכדאי להכיר.

יש משהו עצוב בצפייה בשחקנים ובשחקניות של הוליווד של פעם, ששיחקו בסרטים שגדלנו עליהם (וגם אם כרונולוגית לא בדיוק גדלנו עליהם, אבל ראינו בערוץ 1 בערבי שישי) – בזקנתם. איפה מסתתר ג'יימס סטיוארט (1908-1997) – "סקוטי" מ'ורטיגו' (Vertigo, 1958) , "אל.בי. ג'פריס" מ'חלון אחורי' (Rear Window, 1954) בתוך הגבר עם השיער הלבן, הפנים המקומטות והמשקפיים הגדולים? האם האשה בשמלה התכולה עם המבט העייף והתסרוקת הגבוהה, זאת אותה אינגריד ברגמן (1915-1982) שמכל הברים בעולם נכנסה דווקא לזה של האמפרי בוגרט?

והנה, השחקנים הנהדרים האלה ואחרים, שהתכנסו ב-7 במארס 1979 באולם בלוס אנג'לס, כבר מזמן אינם בין החיים. באותו יום המכון האמריקאי לקולנוע (American Film Institute) העניק לאלפרד היצ'קוק פרס על מפעל חיים (AFI Life Achievement Award). זהו פרס שנוצר שש שנים קודם לכן במטרה להוקיר אדם על תרומתו לתרבות האמריקאית באמצעות קולנוע או טלוויזיה. שנה לפני אותו אירוע, ב-1978, זכה בפרס הנרי פונדה (1905-1982) ששיחק אצל היצ'קוק ב'האיש הלא נכון' (The Wrong Man, 1956). שנה אחרי, ב-1980, זכה בפרס ג'יימס סטיוארט ששיחק אצל היצ'קוק ב'ורטיגו', 'חלון אחורי', 'האיש שידע יותר מידי' (The Man Who Knew Too Much, 1956) ו'חבל' (Rope, 1948).

זוהי שנת חייו האחרונה של היצ'קוק, אז בן 79. הוא יושב בשולחן, מימינו רעייתו אלמה רוול (1899-1982. אגב, נולדה יום אחריו), משמאלו קרי גרנט (1904-1986). גם סטיוארט בשולחן הכבוד. שני האחרונים היו מהשחקנים האהובים על היצ', הגם שלא היה במאי של שחקנים. בקהל נמצאים, בין היתר, הבמאי פרנסואה טריפו (1932-1984), אנתוני פרקינס (1932-1992), וולטר מתאו (1920-2000), כריסטופר ריב הצעיר (1952-2004), שון קונרי ודיאנה רוס.

כולם עטויים בחליפות טוקסידו, אנקדוטות משעשעות נזרקות לאוויר. הדבר לא משנה את מבט הספינקס של חתן השמחה. אולי אלו סימני הזקנה והחולי שלא אפשרו לו להזיז את זווית הפה ולחייך, אולי תחושת אכזבה של מי שזכה להכרה ממסדית מעטה מידי, מאוחרת מידי. אולי פרפקציוניסטים פשוט אף פעם לא מרוצים מכלום.

ברגמן הייתה המנחה. היא סיפרה שהגיעה לאירוע מלונדון, עיר הולדתו של היצ': "ברכותיי למכון האמריקאי לקולנוע", אמרה, "שהערב הכיר במה שהצופים יודעים כבר 50 שנה: שאלפרד היצ'קוק הוא גאון מקסים (adorable genius). אנו כאן להודות לך על כל הכיף וכל הפחד שהענקת לנו במשך השנים".

"אני רוצה להודות לך באופן אישי על דבר קטן שעזר לי לאורך כל הקריירה שלי, וזו קריירה ארוכה", המשיכה, "היצ'קוק כותב כל דבר שקשור בסרטיו, על הנייר. כל פרט קטן. 'זה בתסריט' הוא יאמר, אם מישהו ישאל על אביזרים או על לבוש. 'זה בתסריט'. אבל אז מגיעים השחקנים ואנחנו לא תמיד מתנהגים כפי שכתוב בנייר. לחלקנו יש רעיונות. אני זוכרת שהוויכוח הראשון שלנו היה ב'כבלי השכחה' (Spellbound) ב-1945. אמרתי משהו כמו 'אני לא בטוחה שאוכל לתת רגש כזה', ו[אתה] ישבת שם ואמרת: 'אינגריד – תזייפי את זה' (Ingrid – Fake It). היצ'קוק, זאת העצה הטובה ביותר שקיבלתי לאורך כל הקריירה שלי. לאורך השנים שלאחר מכן הרבה במאים נתנו לי הוראות בלתי אפשריות ובדיוק כשהתכוונתי להתווכח איתם, שמעתי את קולך באוויר: 'אינגריד – תזייפי את זה'. זה הציל הרבה מצבים לא נעימים ובזבוז זמן".

גם לסטיוארט שעלה לאחר מכן לבמה, יש סיפורי פילמו-סטלגיה חביבים: "חברי היצ'קוק ידוע כמי שאמר פעם ששחקנים הם בהמות. היצ' הכחיש זאת. מה שהוא אמר זה שצריך להתייחס לשחקנים כמו אל בהמות".

"אני זוכר שב'האיש שידע יותר מידי' עשינו סצנה ב[אולם ה-] אלברט הול בלונדון. אני רדפתי אחרי דוריס דיי במעלה המדרגות, בעוד התזמורת הסימפונית של לונדון ניגנה. הייתי צריך לומר הרבה מילים במהלך המרדף הזה, זה היה נאום ארוך, שאף הבהיר חלק גדול מהעלילה. ועבדתי קשה על המילים הללו, וב'אקשן' רדפתי אחרי דוריס ודיברתי בלי הכרה. בסוף הסצנה היצ' אמר 'קאט' והוסיף: 'בוא ננסה את זה שוב. דיברת כל כך חזק, שלא הצלחתי לשמוע את התזמורת. למעשה, בוא נחתוך לגמרי את הנאום. תרדוף אחריה ותיראה מתוח'. התווכחתי איתו על זה, חשבתי שהנאום חשוב, אבל הוא התעקש שהמוזיקה יותר חשובה. כשאתה עובד עם היצ' אתה לא מנסה לעשות סצנה בשתי דרכים. אתה עושה אותה בדרך אחת: הדרך שלו. היצ', אני רוצה שתדע שבכל פעם שאני צופה בסרט הזה אני מנסה להיזכר בנאום במדרגות, ואני אף פעם לא מצליח. צדקת, לא היינו צריכים אותו. כל מה שהיינו צריכים זה אותך".

היצ' בקושי מצליח לעמוד על הרגליים כשהבמאי ג'ורג' סטיבנס ג'וניור (מייסד המכון האמריקאי לקולנוע ובנו של הבמאי ג'ורג' סטיבנס) מגיע לשולחן ומעניק לו את הפרס בדמות כוכב. היצ' נואם במבטא בריטי ובדיבור איטי, מודה לקהל, למי שעבדו איתו לאורך השנים, ובסוף לרעייתו אלמה (הייתה עורכת סרטים ושותפתו לעשייה הקולנועית), שמוחה דמעה. זאת תהיה אחת ההופעות הפומביות האחרונות שלו.

על החודשים שלאחר הטקס, האחרונים בחייו (הלך לעולמו באפריל 1980) נכתב ב"היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו: "מפעם לפעם ניסה היצ'קוק לשוחח על דבר מה מוחשי, אבל עד מהרה שבה רוחו לנדוד. במסעו הפנימי חזר לאולפני איילינגטון, לרחובות לייטונסטון, לשפרדס בוש ולפיקדילי. לאנשים המעטים שהורשו להיכנס למשרדו ולראותו סיפר שהוריו תמיד השאירו אותו לבד בילדותו, וקולו רועד מעוצמת הרגשות, כאילו הוא שב ונעזב לבדו בלילה".

הראשון ייצג את הגבר הישן, המאצ'ו, המסתורי, זה ששותה וויסקי לארוחת בוקר ומדחיק רגשות לארוחת צהריים. נולד במנהטן בערב חג המולד של סוף המאה ה-19. השני יהודי מברוקלין, כולל רגשות האשם, חוסר הביטחון, ה"קלאמזיות" וההומור שבטח מפצה על משהו. יליד המאה ה-20. בהתאם, כמעט מתבקש שבכל הקשור לענייני נשים, הראשון, האמפרי בוגרט (1899-1957), ייתן עצות לשני, וודי אלן (נ' 1935).

בחודש הבא ימלאו 40 שנה לצאתו לאקרנים של הסרט 'שחק אותה סם' (Play It Again, Sam, 1972), אחד הסרטים האהובים עליי. הוא מבוסס על מחזה שכתב וודי אלן ועלה בברודווי ב-1969 (הציג 453 פעמים). אלן שיחק במחזה ובסרט בתפקיד הראשי של "אלן פליקס" (שמו הפרטי של וודי אלן, הוא אלן סטיוארט קוניגסברג), אולם בשני המקרים לא שימש כבמאי. בספר "Woody Allen on Woody Allen: In Conversation With Stig Björkman", שיצא ב-1993, הסביר: "כתבתי את המחזה ו[מבחינתי] זו כבר הייתה היסטוריה. לא רציתי לבזבז שנה בהפיכתו לסרט".

כשנשאל באותו ספר על חוויית המשחק שלו במחזה, ענה: "זה היה כיף. אין עבודה קלה יותר מאשר להיות במחזה. יש לך את כל היום פנוי ואתה עושה מה שאתה רוצה. אתה יכול לכתוב, לנוח. אתה רק קופץ לתאטרון בשמונה בערב. הייתי הולך לשם עם דיאן (קיטון. ששיחקה במחזה וגם בסרט והייתה אז חברתו לחיים), גרתי במרחק הליכה ויכולנו לטייל לאורך ברודווי. אחר כך אתה נכנס פנימה, אין מתח, המחזה רץ. אתה על הבמה עם חברים. המסך עולה. אתה משחק את זה, בערך שעה וחצי. ושעתיים לאחר מכן אתה במסעדה אוכל ארוחת ערב עם חברייך. זו העבודה הקלה ביותר בעולם".

'שחק אותה סם' הוא סיפור אהבה ל'קזבלנקה' (Casablanca, 1942), סרט שראוי לכל אהבה וגם הוא מציין השנה תאריך עגול: 70 שנה להקרנתו. אלן גדל על הקולנוע הקלאסי, על דמויות כמו אלו ששיחק בוגרט, טרום עידן מרלון ברנדו וכל הגברים שמחצינים רגשות. את "ריק בליין" (בוגרט ב'קזבלנקה') סביר להניח שלא היינו רואים עומד מחוץ לחדרה של "אלזה" (אינגריד ברגמן) וצועק כמו "סטנלי קוולסקי": "היי אלזה!!!!!!!!!!!!".

שם המחזה/הסרט שכתב אלן, הוא עיוות קל של ציטוט מ'קזבלנקה', הקטע שבו "אלזה" מבקשת מ"סם" (דולי ווילסון) לנגן לה את המנגינה הישנה שלה ושל "ריק":

"Play it once, Sam, for old time's sake… Play it, Sam. Play "As Time Goes By"".

השיבוש עם המילה "again" שמופיעה בשם סרטו של אלן, מקורו בסרטם של האחים מרקס 'לילה בקזבלנקה' (A Night in Casablanca, 1946) שהוא פרודיה על 'קזבלנקה'. אגב, גם בתרגום העברי חל שיבוש קל: המילה "Play" תורגמה ל"שחק", למרות שהכוונה במשפט המקורי הייתה ל"נגן".

"אלן פליקס" (כאמור, וודי אלן) הוא מבקר קולנוע נוירוטי, במחזה הוא גר ברחוב עשר מערב בניו יורק, בסרט הוא גר בסן פרנסיסקו (הסרט אמור היה להצטלם במנהטן, אולם שביתת עובדי קולנוע שפרצה באותם ימים העבירה את הצילומים לחוף המערבי). בתרגום העברי של המחזה (הוצאת "אור עם" 1993) מתואר "פליקס" כ"איש צעיר ורזה המרכיב משקפיים, בן 28 או 29. הוא מקבל משכורת סבירה ככתב מאמרים וביקורות, ברובן בנושאי קולנוע, בעיתון קולנוע קטן ואינטלקטואלי. הוא חולם רבות בהקיץ ומוחו הוא בעצם אוסף היפר-אקטיבי של הפכים נוירוטיים, ההופכים את העולם לבלתי נסבל במקצת. הוא עצבני, ביישן, חסר ביטחון ונמצא בתרפיה זה שנים".

"פליקס" התגרש מאשתו ומבקש מזוג חבריו הנשואים "לינדה" (דיאן קיטון, בשיתוף פעולה ראשון עם וודי אלן. באותה שנה שיחקה גם ב'הסנדק') ו"דיק" (טוני רוברטס) שיארגנו לו דייטים. אלא שכגבר חסר ביטחון שהוא, הוא זקוק לעצות לפני אותם דייטים, ואלו מגיעות בעזרת דמותו של "בוגרט" שמגיחה מידי פעם מהחשכה (ג'רי לייסי. אגב, קיטון, רוברטס ולייסי שיחקו גם בגרסה הבימתית).

בין העצות של "בוגרט" ל"אלן פליקס": "שמע לי ושכח את כל הדבר הזה של יחסים. העולם מלא בנקבות. אתה רק צריך לשרוק". או למשל כש"אלן" מתכונן לדייט ומתיז על עצמו אפטר שייב, דאודורנט וטלק, "בוגרט" אומר לו: "אתה תריח כמו בית זונות. זו היא שצריכה להריח טוב בשבילך. ואל תאמר לה שאינך שותה. היא תחשוב שאתה בצופים".

"פליקס" רוצה להתנהל כמו "בוגרט", אלא שלא רק שהדמויות ששיחקו האמפרי בוגרט ו-וודי אלן בסרטים שלהם היו שונות בתכלית, אלא גם שני האנשים הללו במציאות היו, כנראה, שני קצוות שונים – בשל הבדלי התקופות שבהן חיו, המעמד המשפחתי שבו גדלו ודברים נוספים.

בספר "Woody Allen on Woody Allen", הסביר אלן את חיבתו להוליווד הקלאסית ולשילוב של פנטזיה עם מציאות בסרטיו: "אני שונא מציאות. אני חושב שזה נובע מהילדות שלי, כשתמיד ברחתי לקולנוע. הייתי ילד קל להשפעה וגדלתי במה שנקרא 'תור הזהב של הקולנוע', כאשר כל הסרטים הנהדרים הללו יצאו. אני זוכר כש'קזבלנקה' יצא ו'יאנקי דודל דאנדי' (Yankee Doodle Dandy, 1942) והסרטים של קפרה (Frank Capra, 1897-1991). תמיד ברחתי לסרטים הללו. אתה יכול להשאיר את הבית העלוב שלך מאחורייך ואת כל הבעיות שלך עם בית הספר והמשפחה, ולהיכנס לקולנוע ושם יהיו פנטהאוזים ונשים מקסימות וגברים עם הברקות שנונות, ותמיד הדברים יסתדרו. כך שאני חושב שהייתה לכך השפעה מכרעת עליי".

"מה עושה הכותב?", המשיך אלן להסביר את משיכתו לדמיון, "הוא יוצר עולם שהיה רוצה לחיות בו. אתה מחבב את האנשים שאתה יוצר. אתה מחבב את מה שהם לובשים, המקומות שהם גרים בהם, איך שהם מדברים. וזה נותן לך הזדמנות למספר חודשים לחיות בעולם הזה. כך שבסרטיי יש תמיד תחושה מופשטת של חיים אידיאלים או שהפנטזיה מחליפה את אי הנעימות של המציאות".

את הסרט ביים הרברט רוס (1927-2001), שביים סרטים כמו 'מגנוליות מפלדה' (Steel Magnolias , 1989), ו'פוטלוס' (Footloose , 1984). הוא לא נחשב לאחד הסרטים הגדולים ו/או החשובים של אלן (טכנית הוא לא ממש יכול להיחשב, כי כאמור, אלן לא ביים אותו), אבל בעיני הוא אחד הסרטים המצחיקים ביותר שלו. אגב, לאחרונה פורסם שוודי אלן חוזר לסן פרנסיסקו ויצלם שם את סרטו הבא. זאת גם חזרה שלו לצילום בארה"ב, לאחר שבשנים האחרונות צילם סרטים באירופה.

*****

ואגב, סן פרנסיסקו. עוד כמה סרטים שצולמו בעיר: 'הבוגר' (The Graduate, 1967), 'גברת דאוטפייר' (Mrs. Doubtfire, 1993), 'זודיאק' (Zodiac, 2007), 'אינסטינקט בסיסי' (Basic Instinct, 1992), 'ורטיגו' (Vertigo, 1958 ) , 'מילק' (Milk , 2008), 'הארי המזוהם' (Dirty Harry, 1971), 'הציפורים' (The Birds, 1963) ו'השיחה' (The Conversation, 1974).

*****

ואגב, היצ'קוק (בכל זאת, אני צריכה למצוא הקשר): לא פשוט (לי) למצוא קשר מובהק בין היצ'קוק לוודי אלן, הגם שהיצ'קוק השפיע על כל יוצר קולנוע שבא אחריו. אלן התייחס בלא מעט ראיונות איתו לכך שהושפע מאינגמר ברגמן (1918-2007), כך שבמובן הזה ניתן אולי לומר שאלן הוא יותר במאי-פילוסוף, בעוד היצ'קוק פנה בסרטיו להיבטים פסיכולוגיים.

לפני מספר שנים ניסיתי, בבלוג אחר, לתאר את מה שבעיני הוא הסרט הכי היצ'קוקי של וודי אלן: 'נקודת מפגש' (Match Point, 2005). מה שהופך אותו לכזה הוא קודם כל תחושה שמתקבלת כשצופים בו, לצד מוטיבים כמו "הרצח המושלם" (סוגיה שהעסיקה גם את היצ'קוק, למשל ב'חבל' – Rope, 1948), האווירה הבריטית המאופקת שכאילו מסתירה משהו, סקרלט ג'והנסון הבלונדינית (הגם אם מעט יותר מוחצנת מהבלונדיניות של היצ'קוק), ג'ונתן רייס-מאיירס שהזכיר לי את ג'וזף קוטן (1905-1994) רוצח האלמנות מ'צל של ספק' (Shadow of a Doubt , 1943), משחק הטניס (אצל היצ'קוק ב'זרים ברכבת' – Strangers on a Train 1951) ועד הטבעת בסרטו של אלן, שמזכירה קצת את המקגאפינים של היצ'קוק (עניבה, כוס חלב, צרור מפתחות וכו').

זה מקגאפין:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A7%D7%92%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%9F

הוא נולד בסוף המאה ה-19, החל לעסוק בקולנוע כשעוד קראו לזה ראינוע, והפעם האחרונה שביים הייתה לפני יותר מ-36 שנה. כל אלו לא מפריעים להיצ'קוק להיות רלוונטי בימים אלה, כמו תמיד, עם מגוון מאמרים שפורסמו ברחבי הרשת על תערוכות, סרטים וראיונות הקשורים אליו ולשחקנים שעבד עמם. הנה כמה דוגמאות:

טיפי. כשנשאלה מה היה השיעור הראשון שלמדה על עסקי הקולנוע במהלך צילומי סרטה המלא הראשון, "הציפורים" (The Birds, 1963), ענתה טיפי הדרן (Tippi Hedren) בראיון שפורסם באתר HollywoodChicago.com: "אני חושבת ש[למדתי] עד כמה פוליטי זה יכול להיות וכמה זה קשור לשליטה, לא משנה עד כמה את מוכשרת. היה לי חוזה עם אלפרד היצ'קוק, לא עם אולפן, ולמרות שהוא סיפק לי השכלה מדהימה לגבי כיצד להיות בסרט והייתי אסירת תודה לו על כך, הייתי צריכה להתמודד עם הצד האחר של זה. הוא הפך אובססיבי לגביי, וזה דבר נורא להיות האובייקט של אדם אובססיבי כשאתה לא מעוניין. הוא הפך לכל כך שולט, שהייתי חייבת לצאת מזה. הוא אמר לי שיהרוס לי את הקריירה ואכן עשה זאת. למרות שאחרי "הציפורים" ו"מארני" (Marnie, 1964) הייתי 'שם חם' בעסק, בכל פעם שמפיק או במאי ביקשו לעבוד איתי – הוא אמר להם שאני לא פנויה. מה שבאמת כאב זה שפרנסואה טריפו רצה אותי לסרט. זה היה השיעור הקשה ביותר".

ציפורים בשביתה. סם ביין (Sam Bain) כתב ב-גארדיאן, על "חמישה סרטים נהדרים עם סופים איומים". וכך, בין "סופרמן", "אינטליגנציה מלאכותית" (A.I. Artificial Intelligence), "ארץ קשוחה" (No Country for Old Men), ו"מונטי פייתון והגביע הקדוש" (Monty Python and the Holy Grail) – מוזכר גם "הציפורים" . לאחר שהשמיץ את האפקטים המיוחדים של הסרט שלטענתו "התגחכו" עם השנים, כתב ביין: "הסצנה האחרונה שבה מקבץ גדול של ציפורים רצחניות ניצבות, באופן לא מוסבר, על ענף, ומתבוננות בניצולים נעים לעבר השקיעה – כה מאכזבת. אני יכול רק לדמיין את איגוד הציפורים שהודיע על שביתה ביום האחרון של הצילומים".

חלון מהיר. הקטע הבא רץ כבר חודש ברשת, ולא מיועד למי שמחפש לצפות בגרסה המתומצתת של "חלון אחורי" (Rear Window, 1954). כי למרות שזהו קטע חביב למדי וערוך היטב, הוא מיועד בעיקר לאלו שמכירים את הסרט היטב ויכולים ליהנות מעוד הומאז' שנעשה לו. ג'ף דסום (Jeff Desom) השתמש בצילומי פנורמה מהסרט המקורי (שכזכור, צולם ברובו מזווית החדר של אל.בי.ג'פריס/ג'יימס סטיוארט) וערך אותם לכדי שלוש דקות שאמורות לתמצת את העלילה: http://vimeo.com/37120554

גרייס. ואגב "חלון אחורי", גרייס קלי (1929-1982) ששיחקה בתפקיד הנשי הראשי, שיחקה בעוד שני סרטים של היצ'קוק: "אליבי" (Dial M for Murder, 1954) ו"לתפוס גנב" (To Catch a Thief, 1955) ואילולא החתונה עם הנסיך רנייה ממונקו, ייתכן והייתה ממשיכה לשחק בעוד סרטים. מי שצפויה לגלם אותה בסרט שייקרא: Grace of Monaco, היא ניקול קידמן, שעל פי פרסומים באתרי אינטרנט שונים נמצאת במשא ומתן מתקדם לגבי התפקיד.

הסרט יתמקד בתקופה של מספר חודשים ב-1961-1962, כאשר קלי סיימה את פאזת הקולנוע שלה, הייתה שש שנים בנסיכות הקטנה הסמוכה לצרפת, וכבר אם לשניים. הוא יתמקד בפעילותה מאחורי הקלעים לפתרון משבר שפרץ בין מונקו לצרפת, בנוגע לדרישת צרפת ממונקו – הידועה כמקלט מס – לבצע רפורמת מס.

לא מצוין אילו שחקניות אחרות התמודדו על התפקיד בעל הפוטנציאל לזכייה בפרסים, אך נכתב בפרסומים השונים כי רוב השחקניות המובילות של הוליווד הביעו עניין. באחד האתרים נכתב שג'נוארי ג'ונס, מי ש"מכירה" את הסיקסטיז מקרוב (בטי דרייפר, 'מד מן'), היא שחקנית בעלת דמיון חיצוני רב לגרייס קלי. אלא שקידמן, זוכת האוסקר, כנראה תזכה בתפקיד.

נינטנדו. גלריה 1988 בלוס אנג'לס (http://nineteeneightyeight.com/) תציג בין התאריכים 13-29 באפריל תערוכה שנקראת "Suspense & Gallows Humor" שתוקדש להיצ'קוק. למעלה ממאה אמנים יציגו את נקודת המבט האמנותית שלהם על סרטי הבמאי. כך למשל ג'ו ספויטו (Joe Spiotto) שתיאר את סרטיו של היצ'קוק כמשחקי נינטנדו: http://jspiotto.blogspot.com/2012/03/tribute-to-hitchcock-gallery-1988.html

והנה דוגמאות של אמנים אחרים:

http://geektyrant.com/news/2012/4/3/cool-movie-poster-art-for-alfred-hitchcocks-psycho.html

אולימפיאדה: הגם שהיצ'קוק לא עסק כמעט בכלל בספורט בסרטיו (וספק אם עסק בספורט בחייו), הבריטים לא מפספסים הזדמנות להציג גם אותו לקראת המשחקים האולימפיים שייערכו בקיץ בלונדון – עיר הולדתו של הבמאי (לייטונסטון, מזרח העיר). תשעה מסרטיו המוקדמים מהתקופה האילמת, רובם נדירים – שוחזרו, ויוקרנו במהלך אירועי הקיץ בבירה הבריטית.

"אם היו לך רישומים מוקדמים של לאונרדו דה וינצ'י או של מיכאלאנג'לו, לא היית רוצה שייראו במצבם הטוב ביותר, בלי שריטות, עובש או לכלוך?", שואל דובר מטעם המכון הבריטי לקולנוע (BFI) בידיעה שפורסמה באתר ה-Independent, "אנו מנקים אותם [את הסרטים] והופכים אותם לבהירים וצלולים עד כמה שניתן, והתוצאות מרהיבות". מלבד הזדמנות לצפות בסרטיו המוקדמים של הבמאי, יוקרנו במהלך הקיץ הלונדוני גם סרטים נוספים על עבודתו.

פרטים:

http://www.independent.co.uk/arts-entertainment/films/features/dial-h-for-hitchcock-the-star-of-the-cultural-olympiad-7600833.html