קיבלתי את החבילה שהזמנתי מלונדון. ספר חדש על היצ'קוק מבית המכון הבריטי לקולנוע (BFI) – שממבט ראשון מסתמן כמסקרן, עם מאמרים קצרים על נושאים כמו: אשמה, סוכנים חשאיים, האשה הנכונה והאיש הלא נכון. הזמנתי גם נרתיק אדום לכרטיסייה לרכבת התחתית, עם צללית שחורה של היצ'קוק. עכשיו נשאר רק לחכות לרכבת התחתית.
חנה לסלאו סיפרה פעם בראיון, בעצם בכל ראיון היא מספרת את זה, שבסופי שבוע היא מזמינה לעצמה זר פרחים. ואז כיף לה כשמגיע אליה זר פרחים הביתה. אני מזמינה לעצמי לפעמים ספרים מחו"ל, ואז קצת מופתעת כשאני מקבלת חבילה. ועוד מחו"ל! חייבים להחזיר לאופנה את הדואר הלא אלקטרוני.
ואגב הפתעה, אתמול צפיתי שוב ב"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959). הטלוויזיה שלי מקולקלת כבר כמה ימים, אז שמתי סרט – החלטתי ללכת על היצ'קוק לא מפחיד. צפיתי בסרט הזה הרבה פעמים, לכן הופתעתי ממידת ההפתעה שלי לגבי כמה מעולה הוא! החל מכתוביות הפתיחה שהזכירו כמובן את אלה של "סיפור הפרברים" (West Side Story, 1961) – ועוצבו בשני המקרים על ידי המעצב הגרפי הנודע סול בס (Saul Bass, 1920-1996). שני פתיחי הסרטים גם צולמו בניו יורק. ממשיך בדיאלוגים המהירים שעומדים היטב במבחן הזמן ועד סצנת קרי גרנט-איב מארי סיינט ברכבת, שהיא לדעתי בית ספר באיך לעשות סצנת סקס בלי להראות סקס. שזה בערך כמו שסצנת המקלחת ב"פסיכו" היא בית ספר באיך לצלם רצח בלי להראות רצח.
וקרי גרנט (Cary Grant, 1904-1986) שככה יהיה לי טוב, ראיתי כבר כמה סרטים שלו – את אלה שעשה אצל היצ'קוק ואחרים – אבל נראה לי שרק אתמול הבנתי כמה מהפנט הוא. גם הגעתי למסקנה שכ"רוג'ר ת'ורנהיל" (או "רוג'ר או. ת'ורנהיל"…) הוא בעצם אב הטיפוס של "דון דרייפר". ת'ורנהיל הוא פרסומאי מניו יורק, סוף שנות ה-50 של המאה ה-20, עם כריזמה ואלגנטיות שפורצים בכמויות מהמסך. האמת שדרייפר קצת מחוויר לידו.
ואני גם מאמינה בתאוריה הידועה שג'ורג' קלוני הוא הקרי גרנט החדש. יש בקלוני משהו מהקלאסיקה של פעם.
היצ'קוקולוגית 