ארכיון הרשומות עם התג "פרנסואה טריפו"

hitchcock-truffaut-poster

"התנ"ך של הקולנוע", כך מוגדר הספר "היצ'קוק/טריפו" שיצא לפני 50 שנה, ב-1966, בצרפת ובארה"ב. ב-1962, פרנסואה טריפו (1932-1984), מבקר קולנוע ובמאי מתחיל, שלח מכתב לבמאי האהוב עליו, אלפרד היצ'קוק (1899-1980), וביקש לראיין אותו על מכלול סרטיו, כדי "שכולם יכירו בכך שהיצ'קוק הוא הבמאי הטוב ביותר בעולם", כך על פי המכתב, כפי שצוטט בסרט התיעודי שנעשה על המפגש בין השניים. היצ' ענה לו: "היו לי דמעות בעיניים ממכתבך".

עבור טריפו, כתיבת ספר על היצ'קוק הייתה חשובה כמו לביים סרט, ונדרשה לכך הכנה. הוא התייחס לספר כ"Hitchbook". הם נפגשו באולפני יוניברסל לסדרת ראיונות שנמשכה שבוע. הייתה איתם מתורגמנית בשם הלן סקוט, שכן היצ' דיבר אנגלית וטריפו צרפתית. הראיונות הוקלטו, וקטעי האודיו המרתקים משולבים בסרט התיעודי. מרתקים, כי מלבד השיח הדו-לשוני המעניין בין השניים, ניתן לקלוט גם את "מאחורי הקלעים" – למשל, את היצ'קוק שואל את טריפו שאלות על סרטיו (של טריפו), או את היצ'קוק מנסה לביים את צלם הסטילס שצילם אותם.

טריפו – ויודע זאת כל מי שקרא את הספר, וזה כנראה כולם – הכין סדרת שאלות קצרה על כל אחד מסרטיו של היצ'קוק, במטרה ללמוד ולהבין את עבודתו. התשובות היו ענייניות, "לא מתיימרות", כפי שאמר אחד המרואיינים בסרט.

כשהם נפגשו טריפו היה בן 30 וביים שלושה סרטים (בהם "400 המלקות"), והיצ'קוק היה בן 62, בשלבי עריכה סופיים של סרטו ה-48, "הציפורים". טריפו היה לפני שיאו והיצ'קוק אחריו. לאחר שהספר פורסם ב-1966, היצ'קוק ביים עוד שלושה סרטים בלבד, ואילו טריפו ביים סרט אחד בכל שנה בממוצע עד 1983, שנה לפני מותו (בין הסרטים: "לילה אמריקאי", "הכלה לבשה שחורים" ו"המטרו האחרון").

זה היה מפגש בין קולנוען בריטי שעבד בהוליווד ויצר סרטים קלאסיים (עוד מתקופת הסרט האילם), לקולנוען צרפתי שיצר סרטים אירופיים עכשוויים, על כל המשתמע לגבי ההבדלים בין השניים בסגנון, בגיל, בניסיון וכן הלאה. אבל שניהם היו אוהבי קולנוע אמיתיים וזה מה שחיבר ביניהם. אגב, בסרט מספרים על אותו סיפור ידוע, ספק אמיתי, ספק קוריוז, על כך שאביו של היצ'קוק, בניסיון להענישו, שלח אותו כילד לתחנת המשטרה, ושם הוא הושם בתא מעצר למספר דקות. הסיפור חוזר על עצמו הרבה, כהסבר לפחד של היצ'קוק מהמשטרה שבא לידי ביטוי ברבים מסרטיו. החיבור בין ילדות ומשטרה לא היה זר גם לטריפו.

המטרה של טריפו בכתיבת הספר הייתה להוכיח לאמריקאים שהם טועים בכך שלא העריכו מספיק את סרטיו של היצ'קוק. בכך שהתייחסו אליו כבדרן ולא כאמן. ואכן, אחרי צאת הספר (בין אם בגלל הספר ובין אם בגלל שהיצ' היה מבוגר ובשלב סיכום הקריירה – וכנראה בגלל שתי הסיבות יחד), נראה שהיחס אל היצ'קוק השתנה והוא זכה להוקרות רבות בסוף ימיו – מה שכמובן לא כיפר, בטח לא עבור היצ' עצמו שנותר ממורמר, על התעלמויות העבר (לרבות היעדר זכייה באוסקר).

הסרט התיעודי "היצ'קוק/טריפו" הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה, 2015, והוצג מאז בפסטיבלים שונים באירופה ובצפון אמריקה. לישראל הוא עדיין לא הגיע, הגם שמדובר ביצירה מושלמת להקרנה בסינמטקים ו/או בפסטיבלי קולנוע: זה סרט על קולנוענים (אלפרד היצ'קוק ופרנסואה טריפו), עם קולנוענים (בין המרואיינים: מרטין סקורסזה, ווס אנדרסון, דיוויד פינצ'ר, פיטר בוגדנוביץ', ריצ'רד לינקלייטר ופול שרדר), ולקולנוענים או לחובבי קולנוע, לכל הפחות. מי שלא מכיר את הדמויות הפועלות ובעיקר את סרטי היצ'קוק, לא יבין על מה המהומה. מי שכן מכיר, יתמוגג מכל ניתוח של סצנות ב"ורטיגו" או ב"פסיכו". כי אף פעם לא נמאס לנתח את "פסיכו".

את הסרט ביים קנת ג'ונס האמריקאי, שבין היתר, ביים בעבר עם סקורסזה סרט תיעודי על הבמאי איליה קאזן (A letter to Elia, 2010). סקורסזה עצמו, כידוע, הוא לא רק במאי, אלא גם היסטוריון קולנוע וניתן לראות אותו בהרבה סרטים תיעודיים על קולנוע. עם המשקפיים הגדולים והחיוך הסקורסזאי שלו, רק רציתי להניח עליו את הראש ולהקשיב לו בלי סוף מדבר על סרטים. הוא כל כך תשוקתי ואובססיבי כלפי ההיסטוריה של הקולנוע, שאפילו אינגריד ברגמן ורוברטו רוסליני היו חמו וחמותו לאיזו דקה וחצי (אגב, הוא התחתן חמש פעמים, וזה לכשעצמו מאוד הוליוודי מצדו, הגם אם הוא גר בניו יורק). כשצפיתי בו התחלתי לדמיין שהוא מגיע לסדנת אמן בארץ ואני מתרוצצת בניסיון להשיג כרטיסים (אבל בדמיון הפסימי שלי: לא השגתי).

בסרט ניתחו סרטים שונים של היצ'קוק, לצד הצגת קטעי אודיו וצילומי סטילס מהריאיון שערך טריפו עם היצ'קוק והביא ליצירת הספר המדובר. דיוויד פינצ'ר ("מועדון קרב", "שבעה חטאים", "הרשת החברתית", "נעלמת"), סיפר שנחשף לספר בזכות אביו, שהיה חובב קולנוע, והספר היה במדף הספרים בבית. מרואיין אחר סיפר שקרא בספר כל כך הרבה פעמים, שהדפים מודבקים כדי שלא ייתלשו. ואני חשבתי שאולי אני צריכה גם את הגרסה האנגלית של הספר.

היתרון של הספר, מלבד העובדה שהוא מרתק וחושף את הקורא לעבודתו של היצ'קוק – הוא שהספר פשוט לקריאה. הוא בנוי כסדרת שאלות קצרות, עם תשובות ענייניות של היצ'קוק. השיח לא גולש למשמעויות ותתי-משמעויות, לניתוחים ועומקים, כפי שניתן לקרוא בספרים אחרים על הבמאי. המציאות פשוטה כשהיצ'קוק מסביר מדוע בחר בשחקן X ולא בשחקן Y.

בסרט מסבירים, למשל, על החוש הוויזואלי המשובח של היצ'קוק, אותו שכלל עוד מתקופת הסרט האילם. זאת אומרת, היה לו את היתרון שהוא התחיל לביים בתקופה שבה הוויזואליות הייתה חזות הכל ונדרשה לכפר על היעדר הדיאלוג הנשמע. לינקלייטר ("לפני הזריחה", "לפני השקיעה", "התבגרות") אמר שהסרטים של היצ'קוק כל כך מדויקים מבחינה ויזואלית, שניתן לצפות בהם ללא סאונד ועדיין להבין את רובם.

סקורסזה סיפר על "ורטיגו", שהיה סרט שקשה להשיג בסבנטיז, ורק מעטים צפו בו אז. מרואיין אחר הסביר איך כיום, כבר אחרי שלושה חודשים ובהתאם להצלחה הכלכלית, קובעים אם סרט טוב או לא. זאת, לעומת "ורטיגו" שהיה "לייט בלומר" – סרט שלא הצליח כשיצא ורק לאחר שנים התברר כקלאסיקה טובה וחשובה.
סקורסזה אמר שהוא לא מתייחס לעלילת "ורטיגו" כראליסטית, אלא יותר כשירה קולנועית. הבמאי ג'יימס גריי ("הלילה הוא שלנו", "המהגרת"), אמר על הסצנה שבה קים נואבק יוצאת מחדר השירותים כאשר דמותה ב"פייד" ואז לאט לאט מתבהרת לג'יימס סטיוארט, כי זהו הרגע הקולנועי הגדול ביותר בקולנוע – כי אנחנו יודעים שזאת פנטזיה, אבל עבור הדמות זה אמיתי. ממש כמו הקולנוע עבורנו, הצופים.

פיטר בוגדנוביץ' ("הצגת הקולנוע האחרונה", "ירח של נייר", "טקססוויל"), שבדומה לטריפו גם הוא החל כמבקר קולנוע שעבר לבימוי, ובדומה לסקורסזה, גם הוא היסטוריון קולנוע שמתראיין בהרבה סרטים תיעודיים – תיאר כיצד הצופים בקולנוע, אי שם ב-1960, הגיבו לסצנת המקלחת ב"פסיכו". "מעולם לא ראיתי קהל מגיב כך. הם רצו לעצום את העיניים, אבל לא יכלו להפסיק לצפות", אמר. עוד הוסיף על הסרט: "זאת הייתה הפעם הראשונה שהליכה לקולנוע הייתה מסוכנת".

ואילו סקורסזה אמר על "פסיכו": "אנשים ציפו למשהו מסוים, והוא [היצ'קוק] אמר: 'אני לא אתן לכם את זה'".

לאחר שהמהדורה הראשונה של הספר יצאה ב-1966, היצ'קוק וטריפו שמרו על קשר, התכתבו ואף התייעצו לגבי תסריטים. כשהיצ'קוק קיבל פרס מפעל חיים מהמכון האמריקאי לקולנוע (AFI) ב-1979, טריפו היה אחד המנחים. "באמריקה אתם קוראים לאיש הזה היצ', בצרפת אנחנו קוראים לו מיסייה היצ'קוק", אמר טריפו באותו ערב. משפט קצר שאומר הכל על היחס של האמריקאים להיצ'קוק, מול היחס של הצרפתים אליו.

לטריפו ולספר הראיונות שכתב יש חלק משמעותי מאוד בהפיכה של היצ'קוק למי שהוא כיום: במאי, אולי המוערך ביותר בתולדות הקולנוע, ובוודאי בין המשפיעים, הנחקרים והמדוברים ביותר. האם ב-2012 "ורטיגו" היה נבחר כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, אילולא יצא הספר "היצ'קוק/טריפו" ב-1966? אולי כן ואולי לא.

הסרט היפה הזה – שוודאי ירגש כל חובב קולנוע, הגם אם לא יחדש הרבה מאוד לאותו חובב – מהלל את היצ'קוק, אך לא פחות מכך את טריפו, שמת בגיל צעיר, 52, ומעניין לחשוב לאילו עוד שיאים יכול היה להגיע. הרי היצ'קוק ביים את "פסיכו", גדול סרטיו ובטח המוכר והמצוטט שבהם, כשהיה בן 60. איזה סרט גדול של טריפו פספסנו?

טריפו עדכן את מהדורות הספר במשך השנים, עד חודשים ספורים לפני מותו ב-1984. למרות פערי השנים בין השניים – היצ'קוק היה כ-32 שנים מבוגר מטריפו – הם מתו בהפרש שנים קצר כל כך, ארבע שנים.

***

את הסרט רכשתי אתמול ב"האוזן השלישית", לאחר שנואשתי מההמתנה שיוקרן בארץ. לא ברור מדוע הוא טרם הגיע לארץ, שנה אחרי שיצא. אני לא קונה לעצמי הרבה דברים בימים אלה, אבל על דברים שקשורים בקולנוע בכלל ובהיצ'קוק בפרט, קשה לי לוותר. זאת גם מתנת יום הולדת שהענקתי לעצמי (היום) ומניסיון של 39 שנים: המתנות שתקנו לעצמכם תמיד יהיו הכי טובות.

מודעות פרסומת

ב-1948, שנת הקמת המדינה, יצא לאקרנים הסרט "חבל" (Rope), שבעוד מספר חודשים יציין אף הוא 68 שנים. דאגלס דיק (1920-2015), ששיחק את 'קנת', היה חבר הקאסט האחרון מהסרט שנותר בחיים, עד שהלך לעולמו בדצמבר האחרון. כעת הסרט הוא לא יותר מזיכרון מעומעם לחובבי קולנוע ישן וטוב, לא פאר היצירה ההוליוודית ואפילו לא נחשב ל-טופ של היצ'קוק, אך עדיין חוויה מהנה ומותחת. זה סרט שאני נוטה להזכיר בהרבה מאוד הזדמנויות, כי הוא אחד האהובים עליי.

ב-1948 יצאו לאקרנים סרטים כמו "גונבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה, "רומן זר" של בילי וויילדר, "האוצר מסיירה מדרה" ו"קי לארגו" של ג'ון יוסטון, "נהר אדום" של הווארד הוקס, "הנעליים האדומות" של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר ו"מכתב מאישה אלמונית" של מקס אופולס. "המלט", שביים (ושיחק) לורנס אוליבייה, זכה בטקס האוסקר כסרט הטוב ביותר לאותה שנה (אוליבייה אף זכה בפרס השחקן הראשי, אם כי הפסיד בקטגוריית הבימוי).

גם "חבל" יצא לאקרנים באותה שנה והיה לסרט ה-34 שהיצ'קוק ביים, וה-11 שהוא ביים בארה"ב. לפניו יצא "משפט פארדין" (1947), אחריו "תחת חוג הגדי" (1949). גולשי IMDb העניקו לסרט את הציון 8 מתוך 10. באתר Rotten Tomatoes, הסרט קיבל 97 אחוז על ידי המבקרים ו-91 אחוז על ידי הצופים. כך שבהחלט הביקורות מהללות, גם אם לא עשו זאת כשהסרט יצא לאקרנים.

הסרט יצא לאקרנים באוגוסט 1948, אבל תמיד אני נזכרת בו ביום העצמאות, הזדמנות טובה ל-20 סיבות טובות מדוע כדאי לכם/ן לצפות ב"חבל":
1. טריפו אמר שהיצ'קוק מביים סצנות אהבה כאילו היו סצנות רצח, וסצנות רצח כאילו היו סצנות אהבה. ב"חבל" יש סצנת רצח שהיא למעשה "כיסוי קולנועי" לסצנת אהבה בין 'ברנדון' ל'פיליפ', aka שני גברים. אז אם תרצו לדעת איך היצ'קוק עקף בגאוניותו את הצנזורה, צפו בעשר הדקות הראשונות של הסרט.

 

2. זה הסרט הראשון של היצ'קוק בצבע (למרות שגם אחריו, אגב, הוא צילם מספר סרטים בשחור לבן, בהם "זרים ברכבת" ו"פסיכו").

 

3. זה הסרט הראשון שבו היצ'קוק שימש גם כמפיק.

 

4. זה שיתוף הפעולה הראשון מתוך ארבעה של היצ'קוק וג'יימס סטיוארט (שחקן שהוא סיבה טובה בפני עצמה לצפות בכל סרט). זאת, הגם אם מדובר בשיתוף הפעולה הפחות אהוב של השחקן עם הבמאי. שאר הסרטים הם: "חלון אחורי", "האיש שידע יותר מדי" ו"ורטיגו".

 

5. לחובבי טכניקות: זה ניסיון קולנועי מעניין של הבמאי לביים סרט עלילתי שלם בן 80 דקות, בשוט אחד! למעשה, מסיבות פרקטיות של אורך סליל הצילום, מדובר בעשרה שוטים, אך גם זה מרשים בפני עצמו, בהתחשב בעובדה שאורכו של שוט קולנועי ממוצע הוא שניות ספורות בלבד, וכאן מדובר בשוט ממוצע של שמונה דקות.

 

6. ואגב, טכניקות: כל העלילה מתרחשת בלוקיישן אחד, גם זה אתגר קולנועי (שהיצ' ניסה קודם ב"סירת הצלה" וחזר עליו גם ב"חלון אחורי" ובמידת מה גם ב"אליבי").

 

7. לחובבי תאטרון: בגלל הלוקיישן האחד שבו מתרחשת העלילה, הסרט הוא כמו הצגה (וגם התסריט מבוסס על מחזה).

 

8. תרגישו ברי מזל שאתם יכולים לצפות בסרט: במשך שלושה עשורים אחרי שיצא, "חבל" לא נחשף לקהל בשל ענייני זכויות יוצרים.

 

9. לחובבי סיפורי פשע אמריקאים: המחזה שעל פיו נכתב התסריט הושפע בקווים כלליים מהרוצחים האמריקאים הידועים לשמצה לאופולד ולוב. רשת PBS האמריקאית שידרה לפני מספר חודשים סרט דוקומנטרי על הנושא בשם “The Perfect Crime”.

 

10. בגלל הסצנה המצחיקה (כחצי שעה מתחילת הסרט) שבה הדמויות של ג'נט' והדודה, מדברות על שחקני קולנוע, ו'רופרט קאדל' (סטיוארט) מקשיב להן. הן מדברות, בין היתר, על ג'יימס מייסון (שלימים ישחק אצל היצ'קוק ב"מזימות בינלאומיות") ועל קרי גרנט (ששיחק בארבעה סרטים של היצ'קוק, לפני "חבל" ואחריו, וכמובן שיחק לצד סטיוארט עצמו ב"סיפור פילדלפיה"). הן אומרות כמה טוב היה גרנט בסרט עם אינגריד ברגמן, אבל לא זוכרות את שם הסרט… (האם מדובר ב"הנודעת" של היצ'קוק, שיצא שנתיים לפני?).

 

11. בגלל הקלוז-אפים על הידיים והחבל שקושר את ערימת הספרים.

 

12. בגלל הסימבוליות שהיצ'קוק יצר בין מוות ואוכל (הארוחה מוגשת על שידה שבתוכה מונח 'דייויד' המת), שני נושאים שהוא הוא אהב לקשר ביניהם.

 

13. בגלל השיחה הפילוסופית א-לה ניטשה על סיבות טובות לרצח, האדם העליון, וגם היטלר (הסרט יצא שלוש שנים אחרי סוף מלחמת העולם השנייה).

 

14. בגלל המתח שנוצר בפער ההיצ'קוקי המוכר, בין מה שהצופה יודע ומה שהדמויות לא יודעות.

 

15. בגלל ההומור המקאברי ההיצ'קוקי שפזור לאורך כל הסרט.

 

16. בגלל פיסת העוגה שמחולקת לקינוח. היא נראית די טוב, לא?

 

17. בגלל הנוף הניו-יורקי, הגם אם הוא תפאורתי לחלוטין.

 

18. כי ייקח לכם זמן לזהות את ה-cameo של היצ'קוק.

 

19. בגלל שזה הסרט האחרון שבו הופיע דיק הוגאן (1917-1995). אבל אל תמצמצו, כי הוא הופיע בתחילת הסרט למשך כחצי דקה בלבד. למעשה, בטריילר לסרט (צילמו סצנת חוץ שלא הופיעה בסרט), הוא הופיע יותר מאשר בסרט עצמו.

 

20. בגלל פארלי גריינג'ר (1925-2011), ששיחק את 'פיליפ', ושיחק אצל היצ'קוק גם ב"זרים ברכבת" (את 'גיא'). בשני המקרים הוא שיחק דמות פסיבית למדי שמונעת על ידי אחרים.

 

מחר, 5 באפריל 2016, ימלאו 100 שנים להולדת שחקן הקולנוע האמריקאי גרגורי פק (1916-2003).

פק שיחק בשני סרטים של היצ'קוק: "בכבלי השכחה" (Spellbound. שהיה סרטו הרביעי של פק) מ-1945, לצד אינגריד ברגמן, ו"משפט פארדין" (The Paradine Case) מ-1947, לצד אן טוד וצ'ארלס לוטון. בשני המקרים התפקיד יועד בתחילה לשחקנים אחרים: בסרט הראשון, המפיק, דיוויד או. סלזניק, רצה את ג'וזף קוטן, ובסרט השני סלזניק רצה את ג'ון בארימור, והיצ'קוק רצה את רונלד קולמן, שדחה את התפקיד.

"בכבלי השכחה", בקצרה ותוך ניסיון להימנע מספוילרים, מספר על רופאה בבית חולים פסיכיאטרי (ברגמן), שמתאהבת במנהל החדש שמגיע למקום (פק), אך מתגלה כי אינו מי שהוא טוען שהוא ("אומרים כי אני אינני אני…") ובעצמו סובל מבעיה נפשית. הסרט "מתכתב" עם התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, וסלבדור דאלי עיצב בו את סצנת החלום.

הסרט היה מועמד בזמנו לשישה פרסי אוסקר: הסרט הטוב ביותר, הבמאי, שחקן המשנה (מייקל צ'כוב. אחיין של), צילום בשחור-לבן, אפקטים והמוזיקה הטובה ביותר (מיקלוש רוזה). הוא זכה בקטגוריה האחרונה.

בספר "היצ'קוק/טריפו", טוען פרנסואה טריפו ש-פק מהווה חסרון ב"בכבלי השכחה": "אינגריד ברגמן היא שחקנית יוצאת מן הכלל ומושלמת לעבודה איתך", אומר טריפו להיצ'קוק, "אבל גרגורי פק הוא לא ממש שחקן היצ'קוקי. הוא נבוב ויותר מכל, אין לו שום מבט. אף על פי כן, אני מעדיף את "משפט פארדין" על פני "בכבלי השכחה", ואתה?". "אני לא יודע", ענה היצ'קוק, "אפשר למנות טעויות רבות גם ב"משפט פארדין".

אך נראה שאין להאשים את פק הצעיר בחוסר המבט. בספר "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו (הוצ' דביר), מספר פק על העבודה עם היצ'קוק ב"בכבלי השכחה": "לאמיתו של דבר [היצ'קוק] לא נתן לנו הוראות בימוי רבות, אף שהייתי חסר ניסיון וחשתי שאני זקוק להדרכה מרובה. בתשובה לשאלותיי בדבר מצב-רוח או הבעה, היה עונה בפשטות שעליי לסלק כל הבעה מפרצופי, והוא יצלם אותי. ציפיתי ליותר מזה. עניין הקולנוע היה כל כך חדש בשבילי. אבל אם הוא לא נתן לי הרבה הדרכה, הרי ארגז של בקבוקי יין נתן גם נתן, כשנודע לו שאינני מבין ביינות. הוא גילה עניין רב בשיפור השכלתי בתחום הזה דווקא… אבל הרגשתי שמשהו מציק לו, ולא הצלחתי להבין מה הדבר".

ב"משפט פארדין" העלילה מתרחשת באנגליה ומספרת על עורך דין נשוי (פק), שמתאהב בלקוחה שלו (אלידה ואלי), שמואשמת ברצח בעלה. בספר השיחות בין היצ'קוק לטריפו, אומר הבמאי על סרט זה: "נסקור את כל הפגמים הכי בולטים של הסרט. קודם כל, אני לא חושב שגרגורי פק יכול לגלם עורך דין בריטי, משום שעורך דין בריטי הוא אדם מחונך מאוד השייך לשכבות החברה העליונות". "לו יכולת לבחור…", שואל אותו טריפו (היצ' היה נתון בשעתו להחלטות המפיק סלזניק), והיצ'קוק משיב: "הייתי לוקח את לורנס אוליבייה. חשבתי גם על רונלד קולמן".

כאמור, מחר יצוינו 100 שנה להולדתו של פק, שנולד ומת בקליפורניה בגיל 87. הוא היה נשוי פעמיים ונולדו לו חמישה ילדים. בנו הבכור, ג'ונתן, התאבד בירייה כשהיה בן 30. בתו, ססיליה פק, הפיקה, בין היתר, את הסרט התיעודי "מיס עולם האמיצה" (Brave Miss World) על סיפורה של לינור אברג'יל. נכדו, איתן פק, הוא שחקן.

פק שימש כיו"ר המכון האמריקאי לקולנוע (AFI) וכנשיא האקדמיה האמריקאית לקולנוע בין השנים 1967-1970 (אגב, גם קארל מלדן ו-וונדל קורי ששיחקו אצל היצ'קוק, שימשו כנשיאי האקדמיה). כנשיא האקדמיה לקולנוע, פק היה זה שהחליט ב-1968 לדחות את טקס האוסקר ביומיים, בשל ההתנקשות בחייו של מרטין לותר קינג (אגב, היום, 4 באפריל, לפני 48 שנה). פק, שהיה דמוקרט, פעיל אנטי-מלחמתי, בעד זכויות אדם ובעד זכויות עובדים, אף צעד עם הכומר קינג.

פק היה מועמד חמש פעמים לאוסקר וזכה פעם אחת, במועמדות החמישית שלו, על תפקידו כ'אטיקוס פינץ" ב"אל תיגע בזמיר"/"מות הזמיר" (To Kill a Mockingbird, 1962). הוא יליד קליפורניה הראשון שזכה באוסקר לשחקן הטוב. על תפקיד זה הוא זכה גם בגלובוס הזהב.

הסרט, שהיה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, כולל לבמאי (רוברט מאליגן) ולסרט הטוב ביותר, זכה בשלושה פרסים: שחקן ראשי, תסריט מעובד ועיצוב אמנותי. הוא מבוסס על רומן זוכה פרס פוליצר של נל הרפר לי (שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 89).

ברשימת "100 שנים – 100 גיבורים ונבלים בקולנוע" שפרסם ה-AFI ב-2003, דמותו של 'אטיקוס פינץ" נבחרה למקום הראשון מבין הגיבורים (אגב, 'נורמן בייטס' של אנתוני פרקינס, במקום השני בין הנבלים). הרשימה פורסמה ב-4 ביוני, שמונה ימים לפני ש-פק הלך לעולמו.

המחזאית הרפר לי כל כך התרשמה מהמשחק של פק כ'אטיקוס', דמות שמבוססת על אביה, שהיא נתנה לשחקן את השעון של אביה. אחד מנכדיו של פק נקרא הרפר, על שמה.

בין סרטיו הנוספים: "דו קרב בשמש" של קינג וידור מ-1946; "הסכם ג'נטלמני" של איליה קאזאן מ-1947; "חופשה ברומא" של וויליאם וויילר מ-1953; "תותחי נברון" של ג'יי. לי תומפסון מ-1961, ושנה לאחר מכן בסרטו של אותו במאי, "פסגת הפחד" (פק, יחד עם רוברט מיצ'ם ומרטין בלזם מהסרט המקורי, הפציעו לתפקיד אורח גם ב"פסגת הפחד" של מרטין סקורסזה ב-1991).

lodger-4-copy

החלטתי לצאת למרתון היצ'קוק, משתי סיבות עיקריות. האחת, המרכזית, כדי לרענן את הזיכרון שלי לגבי סרטי הבמאי, בין אם צפיתי בהם פעם אחת ובין אם 17 פעמים. המוח מוגבל בכמות המידע שהוא מסוגל להכיל בזמן נתון, וכמות הפרטים המרכיבים סרט של היצ'קוק היא אין-סופית מכדי לקלוט את הכל בצפייה אחת או שתיים או 17. הסיבה השנייה היא זמן פנוי שיש לי כרגע, בעודי מחפשת עבודה – הזדמנות לצפות בהרבה סרטים. ואמנם יש המון סרטים לא של היצ'קוק שאני חייבת להשלים (ככל שצופים בסרטים, מגלים שיש עוד המון שלא ראיתם), אבל משהו בי החליט לחזור למקורות, לרענן את הבלוג ואת עמוד הפייסבוק היצ'קוקולוגית.

השם הנבחר: מרתון 30 ימים-30 סרטים. מראש אזהיר: לא בטוח שאצלח אותו, אבל אעשה מאמץ. שאלו אותי מדוע לא אצפה בכל 52 הסרטים של היצ'קוק (הוא ביים 53, אבל אחד מהם, הסרט השני שלו, The Mountain Eagle מ-1926, אבד במצולות מחסני הפילם ולא נראה בציבור).

לא יודעת למה לא. אולי כי 52 סרטים זאת התחייבות גדולה מדי, בייחוד כשהקצבתי לעצמי סרט ליום. כל הפילמוגרפיה תחייב השקעה של חודשיים. קחו בחשבון שכשאני צופה בסרטים בכלל ובסרטי היצ'קוק בפרט, אני כל כך עסוקה בניתוח, מציאת מוטיבים ולמידת הביוגרפיה של השחקנים, שכל 90 דקות של סרט הופכים אצלי לשלוש שעות. אם אני רוצה לכתוב גם משהו כאן, בבלוג, אז יום שלם התאדה (ובכל זאת, אני צריכה לחפש עבודה).

אז נתחיל עם 30 ונראה מה יהיה.

היום צפיתי בסרט הראשון במרתון. שימו לב: יש ספוילרים.

20151130_163208.jpg

היום צפיתי ב"הדייר" (The Lodger) מ-1927, סרטו השלישי של היצ'קוק, ומה שמוגדר על ידו כ'סרט ההיצ'קוקי הראשון' שלו. הבחירה שלי לא בהכרח כרונולוגית (והרי יש את הסרט הראשון, "גן התענוגות" – The Pleasure Garden – מ-1925. השני, כאמור, אבד). צפיתי ב"הדייר" לראשונה לפני כשנה וחצי, והוא היה כל כך טוב, שהייתי חייבת לצפות שוב.

ניתן לחשוב שבמאי בתחילת דרכו לא יכול להגיע לשיאי בימוי מבחינת העברת הסיפור, הוויזואליות וכן הלאה, אבל ההיסטוריה הקולנועית הוכיחה לא פעם שבמאים צעירים ומלאי תעוזה, ביימו יצירות מושלמות. אורסון וולס ביים את סרטו הראשון באורך מלא, עוד לפני שמלאו לו 26. "האזרח קיין"… בטח שמעתם עליו.

"הדייר" הוא סרט היצ'קוקי טיפוסי, אולי אב-טיפוס לכל מה שבא אחריו. הוא מותח, מהנה, מנהל דיאלוג עם הצופים וכולל נגיעות (בחירת מילים מוזרה) של מיניות והומור. הוא לא מורכב מדי ולא פשוט מדי. הוא מסקרן כסיפור בסיסי וטוב, וניכרת בו האהבה של היוצר למדיום הקולנועי ולמה שהוא מציע: צילום, עריכה, מוזיקה, משחק וכן הלאה. ניכרת בו השליטה של הבמאי בתחומי ההפקה השונים – דבר מרשים, בהתחשב בניסיונו הדל בבימוי – וכן הניסיונות שלו לאתגר את עצמו, ניסיונות שיבואו לידי ביטוי ברבים מסרטיו בהמשך.

יש לי די.וי.די. מקורי של הסרט בבית, אבל הגרסה שלו הייתה מיושנת וקשה לצפייה, אז עברתי לגרסה שנמצאת ביוטיוב – גרסת הסרט כפי שעבר שחזור לפני כמה שנים: הצבעים חודדו (והפכו משחור-לבן לגוונים של צהוב, כחול וכו'), המוזיקה הוחלפה וגם הכתוביות. אבל העלילה, השחקנים ובעיקר הבימוי נותרו כפי שהם, מומלצים לצפייה בכל מילות ההמלצה שיכולות להיות.

תקציר: בלונדון מסתובב רוצח סדרתי. הפרופיל שלו: הוא רוצח נשים בלונדיניות בימי שלישי, ומשאיר בזירה פתק עם לוגו משולש ועליו השם: 'הנוקם' (The Avenger). ערב אחד מגיע לביתה של משפחת בנטינג אדם המבקש לשכור חדר במקום – זה הדייר. הוא מתיידד עם 'דייזי', בתם (הבלונדינית) של בעלי הבית, אך אלה, יחד עם 'ג'ו השוטר' שמאוהב ב'דייזי', חוששים שהדייר החדש הוא 'הנוקם'.

הסרט יצא לאקרנים בבריטניה ב-14 בפברואר 1927 (ולנטיין – יום האהבה. מקרי, או שהיצ'קוק היה משווק נהדר של סרטיו כבר מהרגע הראשון?) וכשנה לאחר מכן בארה"ב. שמו המקורי: The Lodger: A Story of the London Fog. משחקים בו: מרי הולט (בעלת הבית. 1870-1951), ארתור צ'סני (בעל הבית. 1881-1949), ג'ון טריפ (דייזי. 1901-1985), מלקולם קין (ג'ו, השוטר. 1887-1970), ו-איבור נובלו (Ivor Novello, הדייר. 1893-1951), שהיה מלחין ושחקן תאטרון וקולנוע (ראינוע) מפורסם בזמנו. הוא שיחק לאחר מכן גם בסרטו של היצ'קוק מ-1927, "Downhill". פרסי איבור נובלו מוענקים מזה 60 שנה, בכל שנה, בלונדון, עבור כותבים ומלחיני שירים.

הנה כמה מחשבות שעלו לי במהלך הצפייה בסרט. התכנון המקורי היה לתמצת חמש אנקדוטות מרכזיות, אבל זה גלש וגעש להרבה מחשבות.
1. הפסקול בגרסה המשוחזרת שונה מהמקור ונראה שהושפע מסרטיו המאוחרים והמוכרים יותר של היצ'קוק, ובעיקר מהסגנון של ברנרד הרמן. למשל, יש כינורות א-לה "פסיכו" (1960) במקרים שונים, בעיקר כשמופיעה דמותו של הדייר, כאילו רוצים לרמוז לנו שהוא הרוצח. במספר סצנות יש גם שירים מודרניים למדי, שהופכים את אותן סצנות לקליפ רומנטי מאוד (הסרט אילם, כמובן).

2. תושבי לונדון מגלים מקריאה בעיתון על עוד ועוד מקרי רצח של 'הנוקם', מה שגרם לי לחשוב איך פעם היו מקבלים את המידע – רק מהעיתון ורק כשיצא, ואיך היום אנחנו מקבלים מידע בזמן אמת ובכל מקום שבו אנו נמצאים. זה, אגב, הזכיר לי את "הסנדק", כש'מייקל' קורא בעיתון שהתנקשו באביו. תמיד תהיתי מדוע לא התקשרו להודיע לו (היו טלפונים בשנות ה-40, זמן עלילת הסרט. בסרט עצמו יש סצנות שיחת טלפון). ונניח שהרצח של 'דון קורלאונה' קרה זמן קצר לפני ולא הספיקו להתקשר ל'מייקל', איך העיתון כבר הספיק לצאת…?

אגב, בסרטים רבים נוספים של היצ'קוק נראו אנשים מתעדכנים בעיתון על מקרי רצח, למשל ב"צל של ספק" (1943) וב"פרנזי" (1972).
3. לאורך הסרט מופיעה כתובית/תאורת ניאון: "Tonight – Golden Curls", מופע מקומי של רקדניות בלונדיניות או כאלה שעוטות על עצמן פאות בלונדיניות – ואלה מהבלונדיניות הראשונות של היצ'קוק, שילוו אותו לאורך כל הקריירה. ב"הדייר" הן נמצאות בסכנה מידית, שכן הרוצח הסדרתי מעדיף אותן. כאמצעי הגנה ממנו הן מחברות לראשיהן תלתלים שחורים ושמות כובע לפני שהן יוצאות בלילה לרחוב, כדי שייראה כאילו יש להן שיער שחור.
אגב, באותן שנים בראינוע השחקניות הפתייניות היו דווקא כהות השיער, בעוד הבלונדיניות היו התמימות.
גם 'ג'ו' השוטר, שמאוהב ב'דייזי', אוהב בלונדיניות, ואומר באחת הסצנות: "אני נלהב משיער בלונדיני בעצמי, כמו 'הנוקם'" – משפט, שאגב, גרם לי, כצופה, לתהות האם הוא בעצם 'הנוקם'… אנחנו לא נדע מי הנוקם, אבל בסוף הסרט 'ג'ו' מציל את הדייר מלינץ', כך שניתן אולי להבין שהשוטר הוא לא הרוצח (אחרת לא היה מציל את הדייר, אלא נותן להמון לחשוב שהוא הרוצח).
4. 'דייזי', הבת של בעלי האכסניה שבה שוהה הדייר, עובדת כדוגמנית בחנות אופנה ומציגה בגדים ללקוחות. ב"ורטיגו" (1958) יש סצנה דומה שבה 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט) יושב בסטודיו בשעה שמתאימים לבוש ל'ג'ודי' (קים נובאק).
5. מספר הבית/האכסניה שבו שוכר הדייר חדר – 13.
6. לבעלת הבית, אמא של 'דייזי', יש תסרוקת שמזכירה מאוד את הפאה של האמא/'נורמן' ב"פסיכו". אגב, בסרט יש שתי אמהות: בעלת הבית ובהמשך, לסצנה קצרה, האמא של הדייר. הן עדיין אמהות חיוביות, מצב שישתנה בסרטי הבמאי החל מכ-15 שנים לאחר מכן.
7. כשהדייר נכנס לבית ומשלם מראש על שהייה של חודש, הוא מבקש מבעלת הבית: "רק קצת לחם וחמאה וכוס חלב". כוס החלב המפורסמת ביותר אצל היצ'קוק וכנראה בקולנוע בכלל – זהרה בחושך בסרט "חשד" (1941). אם אני זוכרת נכון, גם 'נורמן בייטס' הביא ל'מריון קריין' כוס חלב ב"פסיכו".
8. הסרט עצמו תיאטרלי, ז"א יכול היה בקלות להיות מוצג כהצגה. אנסמבל השחקנים קטן, חמישה אנשים, ורוב העלילה מתרחשת בבית. סרטים עתידיים של היצ'קוק שגם רוכזו ברובם בלוקיישן מרכזי אחד (ויכולים בקלות להפוך להצגות, וחלקם אף הפכו), הם: "סירת הצלה" (1944), "חבל" (1948), "אליבי" (1954) ו"חלון אחורי" (1954). במקרים מסוימים הלוקיישן האחד נבע מניסוי קולנועי של היצ'קוק, ובמקרים אחרים מדובר היה בסיבות טכניות, שכן באותה תקופה צילומי חוץ היו פחות נפוצים.
9. 'ג'ו' השוטר אומר: "מתי אניח חבל מסביב לראשו של הנוקם". חניקה – עם חבל או בלעדיו – היא אחת משיטות הרצח הנפוצות בסרטי היצ'קוק, למשל ב"חבל", "אליבי" ו"פרנזי".
10. עוד אומר השוטר, בעודו מחזיק אזיקים ביד: "…ואשים טבעת מסביב לאצבע של 'דייזי'". כאן, מקשר הבמאי בין אזיקים לטבעת (טבעת הנישואים כאזיקים הקטנים ביותר?).
11. אגב, אזיקים: בסוף הסרט הדייר בורח ברחבי העיר, כשהוא אזוק – מה שמזכיר את "חבלן" (1942), גם שם הדמות הראשית נרדפת כשהיא אזוקה. גם ב"39 המדרגות" (1935) הדמות אזוקה.
12. ואגב, שוטרים: השוטר 'ג'ו' מאוהב ב'דייזי', בדומה לשוטר 'ג'ק' שהיה מאוהב ב'צ'ארלי' הצעירה ב"צל של ספק" (1943), והבלש 'סמית' שמאוהב ב'איב' ב"פחד במה" (1950), והשוטר לשעבר 'סקוטי' שמאוהב ב'מדליין/ג'ודי' ב"ורטיגו" (1958).
13. גם מוטיב האכסניה הופיע לאחר מכן אצל היצ'קוק, למשל ב"ורטיגו" ('ג'ודי' התגוררה במלון) וכמובן ב"פסיכו" (1960).
14. בעלת הבית אומרת לשוטר: "גם אם הדייר קצת queer הוא עדיין ג'נטלמן". Queer בתרגום לעברית הוא מוזר, שונה או חשוד, אולם מקובל יותר להשתמש במילה לתיאור הומוסקסואל.
הדייר – השחקן איבור נובלו (שאגב, היה גיי בחייו הפרטיים), מאופר בסרט בצורה בולטת לעין: עם צלליות כהות, עיפרון שחור תוחם לעיניים ואודם. אמנם בסרטים האילמים של אותה תקופה היה מקובל לאפר את השחקנים הגברים (בעיקר עם עיפרון מתחת לעיניים), אבל הדייר מאופר בצורה בולטת יותר מהשוטר, למשל. יחד עם זאת, הוא מביע עניין רב ואפילו פיזי ב'דייזי', כך שזהותו או נטייתו לא ברורות.
היצ'קוק אהב להשתעשע בזהויות מיניות ברורות יותר או פחות (בד"כ פחות) של דמויות בסרטיו. יש את 'מיס דנברס' ב"רבקה" (1940), את 'ברנדון' ו'פיליפ' ב"חבל" וכמובן את 'נורמן בייטס' ב"פסיכו" שלבש בגדי נשים.
15. הסרט צולם בתקופה המוקדמת-האנגלית של היצ'קוק, ולונדון היא מיקום העלילה. הביג-בן נראה באחת הסצנות (וכמובן הרמיזה לרוצח המפורסם של העיר: ג'ק המרטש). הבירה האנגלית, עיר הולדתו של הבמאי, נראית, בין היתר, גם ב"פרנזי" (1972) וב"האיש שידע יותר מדי" (1956).
16. יש הרבה עליות וירידות במדרגות, מוטיב חוזר ואהוב על הבמאי, שמופיע, בין היתר, גם ב"חשד" (קרי גרנט עולה במדרגות עם כוס החלב), "ורטיגו" (העלייה במדרגות של המיסיון), "רבקה" ('מיס דה ווינטר' יורדת במדרגות לבושה בשמלה של 'רבקה') וכמובן ב"פסיכו" (הבלש שעולה במדרגות).
17. מוטיב נוסף שאפשר לחלק לשני תתי-מוטיבים : אדם שנחשד ברצח, ואדם חף מפשע שנחשד ברצח. הפרדתי בין השניים, כי במקרים מסוימים החשד התאמת ("צל של ספק", "חלון אחורי") ובמקרים אחרים החשד התבדה ("הנאשם", "פרנזי", "אני מתוודה").
18. ומקלחת! הייתם מאמינים שהסצנה הכי מפורסמת מסרטי היצ'קוק, סוג-של-הופיעה כבר בסרטו השלישי מ-1927? לרגע נדמה שהיצ'קוק לקח את "הדייר" ושלף מתוכו מוטיבים לאורך כל הקריירה שלו. ב"הדייר" 'דייזי' מתקלחת באמבטיה, יש אפילו קלוז-אפ על הפקק שסוגר את פתח הניקוז – אותו פתח ניקוז מוכר מסצנת הרצח במקלחת ב"פסיכו". ואז מישהו מנסה לפתוח את הדלת…
19. בסרט יש משולש אהבה בין השוטר, הדייר ו'דייזי', שבה שניהם מאוהבים. משולשי אהבה: אשה ושני גברים שמתעניינים בה, או אשה שמתעניינת בשני גברים, ניתן לראות גם ב"צל של ספק" (כן, 'צ'ארלי' הצעירה מאוהבת בדוד שלה), "אני מתוודה" ('רות' אמנם נשואה, אבל מאוהבת באהובה הישן שהפך לכומר), "אליבי" ('מרגו' נשואה, אבל מנהלת רומן עם גבר אחר) ו"תחת חוג הגדי" ('ליידי הנרייטה' נשואה, אבל מאוהבת במישהו אחר).
20. ב"הדייר" יש לפחות נשיקה אחת מלאת תשוקה, שכמעט מפתיעה בתשוקתיות שלה בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט מ-1927, שמבחינה קולנועית הייתה שנה שמרנית הרבה יותר מהמוכר לנו כיום (אם כי במציאות, שנות ה-20 של המאה הקודמת לא היו שמרניות כלל). אמנם יש יותר רמיזות מאשר הדברים עצמם, אבל משהו ב"כמעט" הזה, הופך סצנות של היצ'קוק למלאות משמעות.

נשיקות מפורסמות אצל היצ'קוק הן כמובן זאת בין הדמויות של קרי גרנט ואינגריד ברגמן ב"הנודעת" (1946), ג'יימס סטיוארט וגרייס קלי ב"חלון אחורי" וקרי גרנט ו-אווה מרי סנט ב"מזימות בינלאומיות" (1959).
21. זה הסרט הראשון שבו היצ'קוק משתתף בהופעת אורח קצרה (cameo). בתחילת הסרט הוא נראה בגבו, כעיתונאי המדווח על 'הנוקם'.
22. הרוצח לא נתפס בסוף הסרט. מוסבר שהדייר הוא לא הרוצח כפי שחשדו, אבל לא ברור מי כן (אני, אישית, חשבתי שהדייר הוא דווקא כן הרוצח, למרות הסיפור שהוא מספר ל'דייזי'). היצ'קוק הסביר לבמאי ולמבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בספר השיחות ביניהם ("היצ'קוק/טריפו", הוצ' בבל/האוזן השלישית):
טריפו: למעשה הגיבור חף מפשע, הוא לא הנוקם.
היצ'קוק: כאן הקושי. השחקן הראשי, איבור נובלו, היה כוכב תאטרון באנגליה – הוא היה אחד השמות הגדולים באותה עת. הנה אחת הבעיות שהיה עלינו להתמודד עימן במסגרת שיטת הכוכבים: לעתים קרובות נעשו פשרות על חשבון הסיפור, משום שהכוכב לא היה יכול לשחק את האיש הרע.
טריפו: היית מעדיף שהדמות באמת תהיה הנוקם?
היצ'קוק: לא בהכרח, אבל בסיפור מסוג זה הייתי מעדיף שהוא ייעלם אל תוך הלילה, ושלעולם לא נדע את התשובה. אבל לא ניתן לעשות זאת עם גיבור שמגלם אותו כוכב. חייבים לומר: הוא חף מפשע.
טריפו: אבל אני מתפלא שתכננת לסיים סרט מבלי לענות על תהיות הקהל?
היצ'קוק: במקרה המסוים הזה, אם המתח מתארגן סביב השאלה 'האם הוא הנוקם או לא?' ואם אתה עונה 'כן, הוא אכן הנוקם', אזי אישרת חשד ותו לא. לדעתי, זה לא דרמטי. כאן הלכנו בכיוון ההפוך, והראינו שהוא לא הנוקם. 16 שנה מאוחר יותר נתקלתי באותה הבעיה בזמן צילומי "חשד" עם קרי גרנט. לא היה אפשר להפוך את קרי גרנט לרוצח".

חבל, 1948

את השנתיים האחרונות הקדשתי ללימודים, מהלך שבמבט לאחור גזל לא רק את זמני, אלא גם את חדוות היצירה. לכן לא כתבתי כאן, בבלוג, במשך זמן רב, עד היום. מקווה הפעם להתמיד. כך או כך, עמוד הפייסבוק "היצ'קוקולוגית" חי, בועט ופעיל על בסיס יום-יומי, ומי שעדיין לא עשה/תה לייק – מוזמן/ת בשמחה להצטרף.

***

היום מלאו 14 שנים ל-9/11 – אסון הטרור שזעזע את ניו יורק, את ארה"ב ואת העולם כולו. מכוון שאני לא זוכרת מה קדם אצלי למה: האהבה לניו יורק בעקבות צפייה בסרטים, או להפך, החלטתי להקדיש פוסט לעיר הנפלאה והקולנועית הזאת, כמובן עם הקשר היצ'קוקי מתבקש.

אז הנה 7 הקשרים בין היצ'קוק לניו יורק:

1. 'נורמן בייטס' – הדמות, כנראה הטובה ביותר, ובטח הבלתי נשכחת ביותר בסרטי היצ'קוק ("פסיכו", 1960), נבחרה במקום השני ברשימת 'הנבלים הגדולים בכל הזמנים בקולנוע', ע"י המכון האמריקאי לקולנוע-AFI ('חניבעל לקטר' מ"שתיקת הכבשים", היה במקום הראשון).
אנתוני פרקינס, שגילם את 'נורמן' (כולל בסרטי המשך ל"פסיכו", שלא בויימו ע"י היצ'קוק. אחד מהם פרקינס ביים בעצמו), הלך לעולמו ב-12 בספטמבר 1992, בגיל 60. אלמנתו, ברי ברנסון (השניים נישאו ב-1973 ונולדו להם שני בנים), ילידת ניו-יורק, שהייתה צלמת ואשת חברה, נהרגה באסון התאומים ב-11 בספטמבר 2001, בגיל 53.
היא הייתה נוסעת בטיסת אמריקן איירליינס מס' 11 שהמריאה מבוסטון בדרכה ללוס-אנג'לס, רשומה בשמה המלא: ברינת'יה ברנסון פרקינס (Berinthia Berenson Perkins). המטוס – שבו 76 נוסעים ו-11 אנשי צוות – נחטף ע"י חמישה אנשי אל-קאעידה שהובילו אותו להתרסקות על המגדל הצפוני (מגדלי התאומים) במרכז הסחר העולמי, בשעה 8:46 בבוקר. זו הייתה ההתרסקות הראשונה, במה שהפך לאירוע הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה. מטוס חטוף נוסף התרסק לתוך המגדל הדרומי ב-9:03, מטוס נוסף התרסק בפנטגון ב-9:37, ומטוס רביעי התרסק בשדה בפנסילבניה ב-10:03.
יום אחרי שאיבדו את אמם, אוז (אז בן 27) ואלביס (אז בן 25) פרקינס, ציינו תשע שנים למות אביהם. מחר ימלאו 23 שנים למותו של 'נורמן בייטס' – אנתוני 'טוני' פרקינס.

אנתוני פרקינס, ברי ברנסון וילדיהם

אנתוני פרקינס וברי ברנסון

2. מסתבר שהיצ'קוק הכיר את ניו יורק עוד לפני שהיה שם (מזכיר לי קצת את עצמי…). בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצ' בבל/האוזן השלישית), צוטט היצ'קוק כאומר: "הנה דבר ששאלתי את עצמי לעתים קרובות בהמשך: למה לא עשיתי כל מאמץ לבקר באמריקה לפני 1937? אני עדיין שואל את עצמי. פגשתי אמריקאים כל הזמן, ידעתי לקרוא את מפת ניו יורק באופן מושלם, וידעתי בעל פה את לוחות הזמנים של הרכבות האמריקאיות, כי הזמנתי משם את החוברות האלה, בתור תחביב. יכולתי לתאר את ניו יורק, את המיקום של האולמות הגדולים וחנויות הכלבו. כשדיברתי עם אמריקאים זמן מה, הם היו אומרים: "מתי היית שם בפעם האחרונה?", ואני הייתי עונה: "מעולם לא נסעתי לשם". אתה לא חושב שזה מוזר?".
טריפו ענה לו, בספר השיחות ביניהם: "כן ולא. אציע לך הסבר. אולי זה עודף אהבה וגם הרבה גאווה. לא רצית להגיע כתייר, רצית להגיע כקולנוען".
3. בביוגרפיה "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו (הוצ' דביר), נכתב כי בני משפחת היצ'קוק: אלפרד, אלמה ופטרישיה (יחד עם העוזרת של היצ'קוק, ג'ואן הריסון), הגיעו לניו יורק לראשונה ב-22 באוגוסט 1937, על סיפונה של אניית "קווין מרי". "הדבר שהדהים אותי יותר מכל כשהגעתי לניו יורק והלכתי לצפות בהצגה באותו ערב ראשון, היו המעריצים", צוטט היצ'קוק בספר, "קהל מעריצים גדול ניצב מחוץ לתאטרון. אחד מהם הביא צילום מבריק שלי, שגודלו 20 על 25 ס"מ, וביקש שאחתום עליו. כבר אז היו משוגעים לקולנוע!".
עוד נכתב בספר: "עיתוני ניו יורק הודיעו על בואו של היצ'קוק, ודיווחו ביובש כי נקל להבחין בו בשל ממדי גופו; ומיד החלה חליפת מברקים שעתידה לכתוב פרק בהיסטוריה של האמנות האמריקאית.
"קתרין בראון, הנציגה של המפיק ההוליוודי דיוויד או. סלזניק בניו יורק, הריצה מברק ושאלה אם כדאי שתיפגש עם היצ'קוק ותדון עמו על תכניותיו בעתיד. מברק התשובה של סלזניק, מיום 23 באוגוסט, היה חד משמעי: "ודאי שאני מעוניין בהיצ'קוק כבמאי וודאי שיהיה זה מעשה נבון להיפגש איתו ולפטפט איתו".
4. על פי הביוגרפיה, במהלך ביקורה בניו יורק משפחת היצ'קוק שהתה בשתי סוויטות סמוכות במלון סנט רג'יס. המלון, שממוקם ברח' 55 (מזרח) בין השדרות ה-5 ומדיסון, נפתח ב-1904, ובדיקה מהירה באתר האינטרנט שלו, הבוקר, העלתה שכדי לשהות בו לילה אחד באוקטובר השנה, תצטרכו לשלם החל מ-1,095 דולר!
אבל נחזור להיצ'קוק. את אותו ביקור ניו יורקי הוא העביר בהענקת ראיונות לעיתונים, לצד גיחות לתיאטראות ולמסעדות. את הריאיון העיתונאי הרשמי הראשון של היצ'קוק בארה"ב – כך ע"פ הביוגרפיה – הוא העניק לעיתונאי ה. אלן סמית כשסעדו במסעדת 'Club 21' (המוכרת בשמה המקוצר: '21'), שהפכה למסעדה החביבה עליו בעיר.
המסעדה, אגב, שהוקמה ב-1922 (ושינתה מיקומים ובעלויות) ממוקמת ברחוב 52 (מערב). היא אוזכרה בסרטים רבים, בהם "בכבלי השכחה", "חלון אחורי" ו"מזימות בינלאומיות" של היצ'קוק.
ב-1939 עזבו ההיצ'קוקים את אנגליה ועברו לגור בארה"ב.
5. היצ'קוק חי בחוף המערבי של ארה"ב, צילם בדרך כלל בתוך אולפנים (כפי שהיה נהוג באותה תקופה), אולם שילב גם מונומנטים ניו יורקים בסרטיו:
א. כך למשל, בסרט "חבלן" (Saboteur, 1942), הדמות שגילם השחקן נורמן לויד, 'נופלת' מפסל החירות, באחת הסצנות המוכרות של הבמאי – שכידוע חיבב סצנות נפילה… ('ג'פריז' ב"חלון אחורי", 'ג'ודי/מדליין' והשוטר ב"ורטיגו", 'ולריאן' ב"מזימות בינלאומיות", 'ריאן' בתא התאטרון ב"האיש שידע יותר מדי" – just to name a few).

חבלן, 1942

חבלן, 1942

ב. עלילת הסרט "חבל" (Rope, 1948) מתרחשת בדירה ניו יורקית, ואת קו הרקיע של העיר (שהוא תפאורה, כמובן), ניתן לראות לאורך כל הסרט עם מעבר בין אור יום לחושך.
ג. כך סיפר הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בהקדמה לספר הראיונות "היצ'קוק/טריפו": "כאשר הייתי בניו יורק ב-1962 לרגל הקרנת "ז'ול וג'ים", הבחנתי שכל העיתונאים שאלו אותי אותה שאלה: "מדוע מבקרי Cahiers du Cinéma [מגזין הקולנוע הצרפתי "מחברות הקולנוע", י"ג] לוקחים את היצ'קוק ברצינות? הוא עשיר, הוא מצליח, אבל אין תוכן בסרטיו". אחד המבקרים האמריקאים, ששיבחתי באוזניו במשך שעה את "חלון אחורי", השיב לי בדברי השטות הבאים: "חלון אחורי" מוצא חן בעינייך משום שאינך מכיר את ניו יורק ולכן אינך מכיר היטב את גריניץ' וויליג'". עניתי לו: ""חלון אחורי" אינו סרט על הוויליג', הוא פשוט סרט על קולנוע, ואת הקולנוע אני מכיר".
אז "חלון אחורי" (1954) הוא אכן סרט על קולנוע, אולם עלילתו מתרחשת בתפאורה המדמה מתחם דירות ב-ויליג' בניו יורק. בכתבה הזאת: Inside the real Greenwich Village apartment that inspired ‘Rear Window’ שפורסמה ב-2014 ב"ניו יורק פוסט", מסביר הכתב לו לומניק, על מתחם המגורים הניו יורקי שהיווה השראה לסט של הסרט. ע"פ הכתבה מתחם המגורים בניו יורק צולם גם בסרטו של וודי אלן מ-1993, "תעלומת רצח במנהטן" (Manhattan Murder Mystery), כהומאז' ל"חלון אחורי". האזור נצפה גם בסרט המעולה "סרפיקו" של סידני לומט, מ-1973, בכיכובו של אל פאצ'ינו.

חלון אחורי, 1954

ד. סרטו של היצ'קוק מ-1956, "האיש הלא נכון" (The Wrong Man) שתורגם בעברית גם כ"הנאשם", בכיכובו של הנרי פונדה – הוא הסרט היחידי של הבמאי המבוסס על דמות ומקרה אמיתיים (יש סרטים נוספים שלו המבוססים בקווים כלליים על מקרים אמיתיים, או מקרים אמיתיים שהיוו השראה לתסריטים).
מני בלסטררו (Christopher Emmanuel "Manny" Balestrero, 1909-1998), שאותו גילם פונדה, היה מוזיקאי שגר עם משפחתו בשכונת ג'קסון הייטס בקווינס ועבד במועדון במנהטן. הוא נעצר בינואר 1953 ולאחר מכן הואשם – בהאשמת שווא – בשוד מזוין בחברת ביטוח. הלחץ של המשפט הביא את רעייתו של בלסטררו (אותה גילמה בסרט ורה מיילס) להתמוטטות עצבים. הוא הובא למשפט, אך שוחרר לאחר כחצי שנה בעקבות לכידת השודד האמיתי.
באזור מגוריו של בלסטררו (שעבר לאחר המקרה עם משפחתו לפלורידה), נחנך לפני כשנה שם של רחוב המשלב את שמו ואת שם הסרט: Manny “The Wrong Man” Balestrero Way, כפי שניתן לקרוא בכתבה שפורסמה באתר Queens Gazette.
חלקים מהסרט צולמו בלוקיישנים אמיתיים בעיר ניו יורק, למשל בתחנת הרכבת התחתית, בקווינס וגם בבית כלא אמיתי בשכונה.
ה. גם "מזימות בינלאומיות" שצילומיו החלו באוגוסט 1958 בניו יורק ולאחר מכן המשיכו לשיקגו ועד לאולפנים בקליפורניה (הסרט יצא ב-1959), רווי באזכורים ניו יורקים, החל מהפתיח עם בנייני שדרת מדיסון – שדרת הפרסומאים שבה עבד 'רוג'ר ת'ורנהיל' (קרי גרנט) – פתיח המשלב בין המוזיקה של ברנרד הרמן לעיצוב הכתוביות של סול באס. ממשיך במלון פלאזה, בתחנת הרכבת גרנד סנטרל ועד בניין האו"ם.
משרדי האו"ם שוחזרו באולפן, שכן דאג המרשלד (מזכ"ל האו"ם בשנים 1953-1961) אסר על שימוש במשרדי האו"ם לצילום סרטים בדיוניים. כך הסביר היצ'קוק לטריפו בספר השיחות בין השניים: "אף על פי כן הלכנו מול חזית בניין האומות המאוחדות. צילמנו שוט במצלמה נסתרת: את קרי גרנט נכנס לבניין. סירבו לאפשר לנו לצלם קטעים ללא שחקנים או תמונות שנוכל להקרין על מסך כרקע. אז הסתרנו מצלמה בחלק האחורי של משאית, וכך יכולנו לצלם מספיק חומר בשביל תמונות הרקע. אחרי כן לקחתי איתי צלם לתוך הבניין, שוטטתי איתו כמבקר רגיל, ואמרתי לו: "צלם את זה, ועכשיו צלם את המרפסת וכו'". התמונות הצבעוניות האלה איפשרו לנו לשחזר את התאורה בסטודיו".
בסרט 'ת'ורנהיל' נוסע במונית עם מזכירתו, וברקע נראות המוניות הצהובות של העיר. בנוסף, בהופעת האורח (cameo) המסורתית של היצ'קוק בתחילת הסרט הוא נראה עומד ברחוב ניו יורקי, ממתין לאוטובוס.

מזימות בינלאומיות, 1959

מזימות בינלאומיות, 1959

6. עוד על הקשר בין היצ'קוק לניו יורק: בספטמבר 1951 הודיע "ניו יורק טיימס" על אירוסיהם של פטרישיה היצ'קוק – בתו היחידה של הבמאי – ושל ג'וזף אוקונל, כך ע"פ הביוגרפיה של הבמאי. החתונה נערכה בקתדרלת סנט. פטריק בשדרה החמישית במנהטן, בינואר 1952.
7. ב-29 באפריל 1974 (היצ'קוק הלך לעולמו בדיוק בתאריך זה, 6 שנים לאחר מכן) ערכה אגודת הקולנוע של מרכז לינקולן בניו יורק, אירוע הוקרה להיצ'קוק. בין הנוכחים הייתה הנסיכה גרייס קלי.

ישבתי באולם הקולנוע החשוך וכתבתי על ברושור של חנות טיפוח וקוסמטיקה שקיבלתי בכניסה לקניון, מוטיבים היצ'קוקיים שאולי קיימים ואולי לא בסרט "נעלמת" (Gone Girl, 2014). וזה כי לפני כמה ימים נתקלתי בכתבה באתר יאהו, לפיה "נעלמת" הופך את דיוויד פינצ'ר, במאי הסרט, ליורש האמיתי של היצ'קוק.

הערת שוליים: היום היה יום הקולנוע עם עלות כרטיס לסרט של 10 שקלים בלבד, והצגות יומיות גם בערים שאין בהן הצגות יומיות בדרך כלל, כמו העיר שלי. אז החלטתי ללכת ל"נעלמת". הגעתי למסקנה שחובבי קולנוע אמיתיים הולכים להצגות יומיות ולא רק בגלל ש-וודי אלן תמיד הולך להצגות יומיות בסרטים שלו – אלא כי ללכת לצפות בסרט בלילה שייך לקטגוריית "בילוי", כמו מסעדה, מועדון או פאב. הולכים כי ערב וצריך לעשות משהו, וקולנוע זאת אופציה טובה כמו כל דבר אחר, וגם לא צריך לדבר יותר מדי למי ששיחות ארוכות הן נטל עבורו. אבל ללכת לצפות בסרט באמצע היום זה לא רק פינוק אמיתי של כניסה לעולם אחר וחשוך מתוך אור היום, אלא ממש לתת כבוד לסרט. להפסיק את פעולות היום וללכת לקולנוע לשם קולנוע.

נחזור ל"נעלמת". בכתבה ההיא על דיוויד פינצ'ר נכתב שבין אם במודע או לא, פינצ'ר נשאב לרבים מהנושאים שהעסיקו את אלפרד היצ'קוק, כמו פיצול אישיות או רוצחים סדרתיים. "פינצ'ר הוא אחד מצבא של קולנוענים", נכתב, "כולל פרנסואה טריפו, בריאן דה-פלמה ו-מ. נייט שאמאלן, ששאפו להיקרא היורשים של מאסטר המתח".

על "נעלמת" נכתב שזה המותחן ההיצ'קוקי ביותר מזה שנים. המק'גאפין האפשרי (ייתכנו ספוילרים!) הוא היומן שכתבה 'איימי' (רוזמונד פייק), שעל פי הכתבה ב-יאהו, מזכירה ביופייה את גרייס קלי. לטעמי יש במראה שלה קצת מ-ג'ואן פונטיין (אגב, אתמול מלאו 97 שנה להולדתה), וכשהיא צובעת את שערה מבלונד לחום-אפרורי כדי שלא יזהו אותה, זה הזכיר לי את קים נובאק ב"ורטיגו". אגב, 'דזי' (ניל פטריק האריס) אומר ל'איימי': "אני אחזיר אותך להיות מי שאת", משפט שהזכיר לי קלות את האובססיה של 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט) להפוך את 'ג'ודי' (קים נובאק) ל'מדליין' (קים נובאק), כהקבלה לאובססיה של היצ'קוק לסגנן את המראה של שחקניותיו.

על פי הכתבה, יש ב"נעלמת" את השילוב בין אהבה, מיניות, רצח וחשד – מוטיבים חוזרים אצל היצ'קוק. כמו כן, ישנו בעל שרוצה במותה של אשתו, בדומה ל"חלון אחורי" ו"זרים ברכבת" של היצ'קוק.

כמה הקשרים היצ'קוקיים שעלו לי, כשצפיתי ב"נעלמת": הבית המבודד של 'דזי', החבר ההיסטורי של 'איימי', מזכיר קצת את הבית המבודד בסוף "מזימות בינלאומיות"; 'איימי' בורחת, מחליפה רכב ונכנסת לשירותים בסוכנות הרכבים, בדומה ל'מריון' (ג'נט לי) ב"פסיכו". שתי הדמויות, אגב, בורחות עם כסף ושתיהן נרדמות ברכב עד שמישהו דופק על השמשה ומעיר אותן. לשתיהן גם יש סצנת מקלחת.

נושא ההפללה של 'ניק' (בן אפלק), כאילו הוא הרוצח, מזכיר במידת מה את הפללת הרציחות ב"פרנזי". זאת ועוד: החשש של 'איימי', בחלק הראשון של הסרט, שבעלה 'ניק' ירצח אותה (חשש שמתחלף בסוף הסרט, כש'ניק' חושש ש'איימי' תרצח אותו), מזכיר את החשש של 'לינה' (ג'ואן פונטיין) שבעלה 'ג'וני' (קרי גרנט) ירצח אותה, ב"חשד".

האחות התאומה של 'ניק' מייצגת, לטעמי, מעין חלק אחר באישיות שלו, חלק שמתייסר ושואל שאלות. ברגעים מסוימים השיח ביניהם נראה כמו השטן שיושב על כתף אחת, מול המלאך על הכתף השנייה. העובדה שהם תאומים מייצגת, אולי, סוג של אישיות כפולה – מוטיב חביב על היצ'קוק (הגם אם, ככל שזכור לי, דמויות של תאומים לא כיכבו בסרטיו, אלא רק אנשים מקבילים אחד לשני בדרכים שונות, למשל נושאים את אותו שם, כמו 'הדוד צ'ארלי' ו'צ'ארלי ניוטון' ב"צל של ספק").

סצנות מסוימות ב"נעלמת" הזכירו לי סרטים אחרים שהם לא של היצ'קוק: הסצנה שבה 'איימי' חוזרת הביתה עם דם all over the place, מזכירה סצנה ב"קרי" של בריאן דה פלמה; בהתנהלות של 'איימי' יש מוטיבים של "חיזור גורלי", למרות שאני לא ממש זוכרת את הסרט הזה; והתינוק בסוף, לא הזכיר לכם את "תינוקה של רוזמרי" של פולנסקי, על תינוק שצפוי להיוולד לשטן? במקרה הזה השטן היא האמא ולא האבא.

ולא הזכרתי את כל הפחד מנשים שעולה מהסרט הזה, שזה מאוד היצ'קוקי.

***

קמתי בבוקר וחשבתי על כך שכתבתי מהם הדברים ההיצ'קוקיים שיש בסרט של פינצ'ר, אבל לא מה אין: הומור.

 

ברחובות הערפליים של לונדון מסתובב רוצח סדרתי. הוא יוצא לרחובות בלילות שלישי, רוצח נשים צעירות, בלונדיניות, ומשאיר בזירה פתק עם ציור של משולש ובתוכו כתוב השם: "הנוקם" (avenger). אזרחים טוענים שהוא גבוה ופניו מכוסות. נשים בלונדיניות מסתובבות בערבים עם תוספות שיער כהות, כדי לא להיות לו למטרה.

על רקע אווירה זו מגיע ערב אחד דייר לאכסניה של מר וגברת באונטינג ומבקש לשכור חדר למשך חודש. התמונות שמעטרות את קירות החדר, של נשים בלונדיניות, מפריעות לו, והוא מבקש מבעלת הבית להסירן. אין לו הרבה דרישות, מלבד לחם, חמאה וכוס חלב, ושיניחו לו לנפשו. גברת באונטינג נענית לבקשותיו, אחרי הכל, הוא משלם במזומן.

לבעלי האכסניה יש בת, דייזי, דוגמנית צעירה ובלונדינית שמתיידדת עם הדייר המוזר, למורת רוחו של החבר שלה – בלש משטרה שמטפל בתיק "הנוקם". יציאה של הדייר מהבית, בליל שלישי, לילה שבו מתרחש רצח נוסף, מעוררת את החשד של בעלי האכסניה ושל הבלש, שהדייר המסתורי הוא "הנוקם". הם חוששים לגורלה של דייזי.

"הדייר" (The Lodger) או בשמו המלא:  The Lodger: A Story of the London Fog – הוא הסרט השלישי שהיצ'קוק ביים; הסרט השני הרלוונטי לקהל הצופים, שכן עותק מסרטו השני, The Mountain Eagle, אבד שנים ספורות לאחר צאתו לאקרנים; והסרט הראשון שהבמאי החשיב כסרט היצ'קוקי: "זו הייתה הפעם הראשונה שבה מימשתי את סגנוני שלי", אמר היצ'קוק לטריפו בספר השיחות בין השניים, "למען האמת, אפשר לראות את The Lodger כסרט הראשון שלי".

הסרט שייך לתקופת הסרטים האילמים-הבריטים של היצ'קוק. הוא יצא לאקרנים בלונדון ב-14 בפברואר 1927 (ולנטיין דיי?) ולמעלה משנה לאחר מכן, יצא גם בניו יורק. הצלחתו אפשרה את הוצאתו לאקרנים של סרטו הראשון של הבמאי, "גן התענוגות" (The Pleasure Garden), שהופק שנתיים קודם. זה, אגב, הסרט הראשון שבו הבמאי הופיע ב-cameo (הופעת אורח), אז בגלל מחסור בניצבים ובהמשך כמסורת וכסמל מסחרי. רעייתו הטרייה אלמה רוול, שימשה כעוזרת במאי – אז עוד תמורת קרדיט.

התסריט מבוסס על רומן מ-1913 בשם "הדייר", מאת מרי בלוק לאונדס (1868-1947), שנכתב בהשראת הרוצח הסדרתי המפורסם של לונדון, אולי של כל הזמנים וכל הערים: ג'ק המרטש, שפעל ב-1888 וזהותו לא נודעה. גם זהותו של "הנוקם" בסרט של היצ'קוק לא ידועה לקהל הצופים, אם כי בשלב מסוים (זהירות, ספוילר!), אנו מבינים שהדייר המסתורי באכסניה, אינו הרוצח. הוא לפחות לא הרוצח הסדרתי שמשטרת לונדון מחפשת, אך אילולא חשדו בו בעלי האכסניה והבלש – ייתכן מאוד שהיה מבצע רצח. הדייר הרי תכנן לתפוס ולרצוח את "הנוקם", שרצח את אחותו.

רדיפה, אובססיה, בגידה, אשמת שווא, חשדות לא מבוססים: התאוריה ההיצ'קוקית כולה מופיעה כבר בסרטו ההיצ'קוקי הראשון של הבמאי.

הסרט כולו עמוס במוטיבים, ברעיונות ובסמלים שילוו את מרבית 50 סרטיו הבאים של היצ'קוק. חובבי הבמאי עלולים ללכת לאיבוד במהלך הצפייה, מרוב גילויים. לרגעים נדמה שבסרט זה פרש היצ'קוק את משנתו כולה וממנו שאב רעיונות לסרטים הבאים. כמובן, ייתכן שחלק מהדברים מקריים לגמרי והרי סלבוי ז'יז'ק כתב בספרו "לאקאן עם היצ'קוק" (הוצאת רסלינג): "עבור מעריצים מושבעים של היצ'קוק, כל דבר בסרטיו הוא בעל משמעות".

כמה מוטיבים וסמלים שמצאתי במהלך הצפייה ב"הדייר", ובטח פספסתי אחרים: האכסניה, שבאה לידי ביטוי בהמשך בסרטים כמו "פסיכו" (המוטל) ו"ורטיגו" (המלון אליו הגיעה מדלן/ג'ודי); בלש המשטרה שמאוהב בנערה, בעודו מחפש את הרוצח (נראה גם ב"צל של ספק" ו"פחד במה"); העיתון ככלי להעברת מסרים לדמויות בסרט, כמו גם לצופים ("מזימות בינלאומיות", "צל של ספק", "פרנזי"); הבלונדיניות כמובן, כאן כפטיש של הרוצח ובהמשך כפטיש של הבמאי שנעזר בשחקניות בלונדיניות בסרטים כמו: "הציפורים" ו"מארני" (טיפי הדרן), "אליבי", "חלון אחורי" ו"לתפוס גנב" (גרייס קלי), "מזימות בינלאומיות" (אווה מארי סיינט), "ורטיגו" (קים נובאק), "האיש שידע יותר מדי" (דוריס דיי) וכן הלאה.

וגם: יש בסרט אימהות, מדרגות, מראות וצללים – שניתן לזהות, פחות או יותר, בכל סרט של הבמאי. יש בחורה באמבטיה (ע"ע: "פסיכו"); מצית (ע"ע: "זרים ברכבת"); כוס חלב (ע"ע: "חשד"); תצוגת אופנה (שמזכירה סצנה ב"ורטיגו"); מפתח ומנעול ("אליבי"); כוס ברנדי ("חלון אחורי", כאשר אלכוהול נראה ברבים מסרטי הבמאי, בהם "הנודעת" ו"מזימות בינלאומיות"); ו-אזיקים ("39 המדרגות", "חבלן").

אגב, מי שהמציא את המשפט: טבעות נישואים הן האזיקים הקטנים ביותר בעולם – בטח ראה הרבה סרטים של היצ'קוק.

ויש גם משפחה, הומור, מיניות גלויה (נשיקות מלאות תשוקה בין דייזי והבלש ובין דייזי והדייר), מיניות מעורפלת (בדמותו של הדייר. אני מבינה שבסרטים האילמים שחקנים, בעיקר שחקני תאטרון, שיחקו בצורה מוגזמת וגם אופרו לעתים בכבדות – אבל התחושה היא שהמיניות של הדייר לא לגמרי ברורה) ומשפטים דו-משמעיים שבדרך כלל קשורים למין, לרצח או לשילוב בין השניים ("היזהרי, אני אשיג אותך" – אומר הדייר לדייזי במהלך משחק שחמט, בזמן שעדיין לא ברור אם הוא הרוצח או לא).

הרעיון כולו, של אדם הנחשד על ידי הסובבים אותו, ברצח, בא לידי ביטוי בהמשך בלא מעט סרטים של היצ'קוק – כאשר "הדייר" נראה כמו אב-טיפוס ברור של "צל של ספק" (הדוד נחשד ברצח ובסוף התברר שהוא אכן הרוצח) ו"חשד" (הבעל נחשד ברצח ובסוף התברר שהוא לא).

אגב, היצ'קוק רצה שהסוף יהיה אחר לגמרי ושהדייר יצא אל תוך הערפל של לונדון מבלי שנדע אם הוא אכן הרוצח או לא. אבל מפיקים, כמו מפיקים, נוטים לחשוב על הרווחים שהסרט יגרוף – וסופים מעורפלים ופתוחים הם לא מחביבי הקהל. לכן היצ'קוק נדרש לסוף סגור וברור. לגבי האופציה שהדייר יתגלה בסוף כרוצח, גם כאן עמדה להיצ'קוק בעיה שקשורה בקהל, שסירב לקבל שחקנים מפורסמים בדמויות של רוצחים.

היצ'קוק סיפר לטריפו: "השחקן הראשי, איבור נובלו, היה כוכב תאטרון באנגליה – הוא היה אחד השמות הגדולים באותה עת. הנה אחת הבעיות שהיה עלינו להתמודד איתן במסגרת שיטת הכוכבים: לעתים קרובות נעשו פשרות על חשבון הסיפור, משום שהכוכב לא היה יכול לשחק את האיש הרע. בסיפור מסוג זה הייתי מעדיף שהוא ייעלם אל תוך הלילה ושלעולם לא נדע את התשובה, אבל לא ניתן לעשות זאת עם גיבור שמגלם אותו כוכב. חייבים לומר: הוא חף מפשע. 16 שנה מאוחר יותר נתקלתי באותה בעיה בזמן צילומי "חשד" עם קרי גרנט. לא היה אפשר להפוך את קרי גרנט לרוצח – המפיקים היו מסרבים".

מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מעניין אם נעשה מחקר על דמות עוזרת הבית בקולנוע. בהסתמך על שני סרטים שראיתי השבוע (ואחד בעבר, "רבקה" – סרטו של היצ'קוק מ-1940), אני מעדכנת שאם וכאשר יהיה לי המון כסף ובית ענק – אני מוותרת מראש על עוזרת בית. כזאת שמתגנבת מאחורי הגב בלי לעשות רעש, עונה בנימוס חוצפתי, חושבת בטעות שהיא בעלת הבית, מנסה "להתחיל" עם הבעל, ומתהלכת עם מבט תמים תוך כדי ניסיון להרעיל את דיירי הבית. נראה שבסרטים הוליוודיים מהפורטיז, לא שמעו על עוזרת בית שסתם גנבה איזה תכשיט.

שני הסרטים המדוברים, שבהם צפיתי השבוע לראשונה, הם "תחת חוג הגדי" (Under Capricorn, 1949) של היצ'קוק ו"לאור הגז"/"אורות הגז" (Gaslight, 1944) של ג'ורג' קיוקור. הסיבה לצפייה: מרתון ג'וזף קוטן שהחלטתי לערוך במלאת 20 שנה למותו של השחקן (1905-1994) – וכלל עד כה גם את "דו קרב בשמש" (Duel in the Sun, 1946 – במאי: קינג וידור) ואת "האדם השלישי" (The Third Man, 1949 – במאי: קרול ריד). דמותו של קוטן כ'הדוד צ'ארלי' ב"צל של ספק" (1943 ,Shadow of a Doubt) הפכה את הסרט לאהוב עליי מבין סרטי היצ'קוק, אלא שמלבד סרט זה וכמובן "האזרח קיין" (1941 ,Citizen Kane – במאי: אורסון וולס), לא צפיתי בו בעבר בסרטים נוספים (או שצפיתי ופספסתי אותו). לכן המרתון, שאגב נמשך, לצד האוטוביוגרפיה של קוטן שממתינה לי על המדף ומקטעים קצרים שקראתי, מסתמנת כמעניינת מאוד.

אבל נחזור ל"תחת חוג הגדי" ו"לאור הגז": יש מספר מאפיינים דומים בשני הסרטים הללו, מלבד קוטן שמשחק בשניהם. גם אינגריד ברגמן משחקת בשני הסרטים דמות דומה למדי, של בעלת בית בלתי יציבה (כתוצאה מגורמים חיצוניים) – עבור "לאור הגז" היא זכתה בפרס האוסקר הראשון שלה מתוך שלושה. בשניהם היא מנהלת מערכת יחסים סבוכה עם בעלה ובשניהם יש את הצלע השלישית הקלאסית שנכנסת לתוך מערכת היחסים הזו. בשניהם יש עוזרת בית מאיימת: ב"לאור הגז" זו 'ננסי' הצעירה אך ממש לא תמימה, בהופעת הבכורה של אנג'לה לנסברי, שזיכתה אותה במועמדות ראשונה וראויה מאוד לאוסקר. ב"תחת חוג הגדי" זו 'מילי' (מרגרט לייטון) – שהוגדרה על ידי מבקר הקולנוע והבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת האוזן השלישית, 2004) כ"בתה של 'גברת דנוורס' מ"רבקה", רק מפחידה יותר". 'מיס דנוורס', למי שלא מכיר, היא אחת הדמויות המלחיצות ביותר בסרטי היצ'קוק.

וכל ההקדמה, כדי להגיע ל"תחת חוג הגדי" – סרט של היצ'קוק שכאמור, צפיתי בו אתמול לראשונה (עד כה לא יצא, לא הספקתי, לא התאמצתי להשיג – כל התשובות נכונות). מדובר בסרט מאתגר של הבמאי, אם להגדיר בעדינות – קרי, לא מסרטיו המאפיינים והמתחבבים בקלות על הקהל. סרט כל כך מאתגר שרק בדקה ה-33 נזכרתי שאני צופה בסרט של היצ'קוק. כל כך מאתגר שרק לאחר שסיימתי לצפות בו, נזכרתי שלא שמתי לב להופעת האורח (cameo) של הבמאי בסרט. מתברר שהיו שתיים כאלה בהתחלה.

עלילת הסרט (זהירות ספוילרים למי שמתכנן לצפות) מתרחשת בסידני הקולוניאלית של 1831, ששימשה כמושבת אסירים. אחיינו של המושל, 'צ'ארלס אדאר' (מייקל ווילדינג) מגיע מאירלנד לאוסטרליה, כדי להתעשר, ומתחבר עם איש עסקים מקומי בשם 'סם פלסקי' (ג'וזף קוטן). 'סם' הוא אסיר לשעבר שהתעשר ונשוי ל'ליידי הנרייטה פלסקי' (אינגריד ברגמן), שמתגלה כחברת ילדות של אחות של 'צ'ארלס'. ברקע יש את מנהלת משק הבית 'מילי' (מרגרט לייטון), שמטילה אימתה על 'הנרייטה' בניסיון לזכות בלבו של 'סם'.

'הנרייטה' היא אלכוהוליסטית ומבודדת מהחברה, אולם היא מתחברת ל'צ'ארלס', בתחילה בעידודו של 'סם', שמנסה למצוא דרכים לשפר את מצבה הנפשי הרעוע של רעייתו. אלא שבהוליווד כמו בהוליווד, הדברים מסתבכים ברגע שנוצר משולש רומנטי: 'צ'ארלס' מתאהב ב'הנרייטה', 'סם' לא מרוצה מהעניין ובשלב מסוים יורה ופוצע את 'צ'ארלס'. המושל מתכוון להגלות את 'סם' שזו לו עברה שנייה, אולם אז 'הנרייטה' קמה להגנת בעלה ומגלה ש'סם' כלל לא עבר את העברה הראשונה: היא זו שירתה והרגה את אחיה – שהתנגד לנישואיה עם 'סם' בשל הבדלי המעמדות בין השניים – ואילו 'סם' לקח על עצמו את האשמה כדי להגן עליה. עוד מתברר שהמצב הנפשי המעורר של 'הנרייטה' נוצר מכך שמנהלת משק הבית 'מילי' מנסה להרעילה באמצעות רעל ביין, ולהפחידה, כאמור, מכוון שהיא מעוניינת ב'סם'. בסופו של דבר, בסיועו של 'צ'ארלס', המושל מוותר על האישום כלפי 'סם' שמתאחד עם 'הנרייטה', בעוד 'צארלס' עוזב בחזרה לאירלנד.

מקריאת רקע על הסרט עולה שבעיני מבקרי קולנוע צרפתים הסרט נחשב לטוב ביותר של היצ'קוק, לא פחות, וב-1958 חברי "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma) אף בחרו בו כאחד מעשרת סרטי הקולנוע הטובים ביותר בכל הזמנים. אמנם עברו כמה שנים מ-1958 (והיצ'קוק ביים מאז את "ורטיגו" ו"פסיכו"), אולם עדיין נעתי באי-נוחות על הכיסא בעודי מנסה לצלוח את הסרט, כמי שנוטה להעריך קולנוע וקולנוענים צרפתים.

כנראה שאי-הנוחות נבעה מהתניות היצ'קוקיות שמעריצי הבמאי נוטים לקבל ברבים מסרטיו, ולא לגמרי הופיעו בסרט הזה. או כפי שהיצ'קוק הסביר לטריפו: "כבר ב-1949 סיווגו אותי כמומחה למתח ולמותחנים; אבל "תחת חוג הגדי" לא היה לא זה ולא זה; למשל, ב"הוליווד ריפורטר" כתבו: "נאלצנו לחכות מאה וחמש דקות לפני הצמרמורת הראשונה בסרט הזה".

היצ'קוק מספר ב"היצ'קוק/טריפו" על מספר טעויות שלדעתו הביאו לכישלון, בעיקר הקופתי, של הסרט, בהם תסריט בעייתי וכן הרצון לעבוד, שוב, בכל מחיר, עם אינגריד ברגמן: "כנראה שלעולם לא הייתי מצלם אותו [את הסרט, שהתבסס על ספר] אלמלא הוא היה נראה לי מתאים לאינגריד ברגמן. באותה תקופה, אינגריד הייתה הכוכבת הכי גדולה באמריקה וכבר צילמתי שני סרטים איתה: "בכבלי השכחה" ו"הנודעת". בין כל המפיקים האמריקאים [היצ'קוק לא רק ביים את הסרט, אלא גם הפיק אותו. זה סרטו השני כמפיק עצמאי, אחרי "חבל"] הייתה תחרות גדולה מי ישיג את אינגריד ברגמן, ואני חייב להודות שעשיתי את הטעות, וחשבתי שאינגריד ברגמן היא הדבר החשוב ביותר בשבילי. זה ניצחון על התעשייה. כל ההתנהגות שלי בפרשה הזו הייתה התנהגות פושעת וכמעט ילדותית. גם אם נוכחותה של אינגריד ברגמן הייתה אמורה להפוך את הסרט למשתלם מאוד, הוא הפך להיות כל כך יקר, שהמבצע היה לא הגיוני… לו הייתי מהרהר ביתר תשומת לב, לעולם לא הייתי בוחר סרט תלבושות [הסרט רווי בתלבושות מרהיבות, בעיקר של הגברים, אגב – שגרמו לי לרצות מאוד את הג'קט הירוק של 'צ'ארלס']; שים לב שלא צילמתי סרט כזה מאז. חוץ מזה לא היה בו מספיק הומור. לו הייתי מצלם היום סרט שמתרחש באוסטרליה [הסרט עצמו צולם בלונדון ובלוס אנג'לס], הייתי מראה שוטר מקפץ לתוך כיסו של קנגורו ואומר לו: "סע אחרי המכונית הזו"".

"עד אחרית ימיו חזר היצ'קוק וטען שעשה את הסרט הזה לשמח את לבה של אינגריד ברגמן", נכתב בביוגרפיה על הבמאי: "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר, 1991), "אבל המלודרמה הקודרת והמדכאת על נאמנות קיצונית בחיי הנישואין – עד כדי שמירה על סודו הרצחני של בן הזוג ונשיאה באשמה – התאימה לאמיתו של דבר להיצ'קוק וכלל לא לאינגריד ברגמן, אף על פי שהייתה זו דרמה היסטורית. "מה שלא אהבתי בסרט הזה", אמר לאחר שנים, "הוא שלא הרגשתי נוח בדרמות ההיסטוריות האלה. לא יכולתי להבין את הדמויות, איך הן קונות כיכר לחם או הולכות לבית שימוש". אבל מלבד זה היה בסרט אשם האופף הכל; חרטה, צורך נפשי להתוודות לפני שיוטל העונש הנורא; דמויות המנוגדות זו לזו, הורגות ומצילות (מייקל ווילדינג לעומת מרגרט לייטון, המגלמים דמויות המקריבות למען האהבה ובוגדות למען האהבה) – כל אלה מוטיבים היצ'קוקיים מרכזיים שנשתלו בתוך מלודרמה היסטורית".

זמן מה לפני השלמת הסרט, ההתעניינות הכוללת ב-ברגמן הייתה אחרת לחלוטין: "אינגריד ברגמן פגשה את רוברטו רוסליני, שאת יצירתו העריצה כל כך", נכתב בביוגרפיה על היצ'קוק, "פגישתה עם הבמאי האיטלקי הייתה פגישה היסטורית, שכן הייתה תחילתם של יחסים מקצועיים ואישיים שזעזעו מיליונים והביאו לידי נידויים האכזרי של בני הזוג, כשנטשו את בני זוגם הקודמים כדי לעבוד יחד כאמנים ולגור יחד כאוהבים. עזיבתה של ברגמן פגעה קשות בהיצ'קוק. הוא כעס על שהלכה עם רוסליני, ולא רק משום שהעריך אותה, אלא גם מפני שעזבה אותו כדי לעבוד עם במאי אחר. גם בזה ראה פגיעה אישית עמוקה. לעזוב את היצ'קוק כדי לעבוד עם במאי אחר, או לסרב להצעת עבודה שלו – הרי זה מעשה שאין לו כפרה כמעט".

"תחת חוג הגדי" היה, אם כן, הסרט השלישי והאחרון של היצ'קוק וברגמן, וסימן גם את סוף שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם קוטן, לאחר שני סרטים יחד, בעקבות פליטת פה של השחקן. קוטן מספר בספרו האוטוביוגרפי "Vanity Will Get You Somewhere", ש"השטן נגע בלשוני", כדבריו: במקום לומר את שם הסרט: "Under Capricorn", הוא אמר במהלך הצילומים "under cornycrap" – "מעולם לא עבדתי יותר בסרט של היצ'קוק [לאחר מכן]", הסביר.

כמה מילים על מייקל ווילדינג (1912-1979), ששיחק גם בסרטו הבא של היצ'קוק, "פחד במה" (1950 ,Stage Fright) וכן בפרק מ-1963 בסדרת הטלוויזיה "The Alfred Hitchcock Hour". ל-ווילדינג הייתה קריירת משחק מפוארת, אבל אני ניסיתי להיזכר, לאורך הצפייה בסרט (שבו הוא נוטה להרים את גבתו השמאלית באופן קבוע, בצורה שיכולה לפגוע בצפייה עבור אנשים עם OCD. ואגב, הוא ממש דומה לשחקן אלן קאמינג), האם היה בעלה הראשון או השלישי של ליז טיילור. כי ככה זה כשהפיקנטריה מפורסמת יותר מכל תפקיד (ע"ע: בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי). אז מסתבר שהוא היה השני, אבל זה לא הכל: בזמן צילומי "תחת חוג הגדי" הוא היה נשוי בפעם הראשונה. ליז טיילור הייתה רעייתו השנייה בין השנים 1952-1957 (ונולדו להם שני ילדים). אבל השיא מגיע בנישואים הרביעיים והאחרונים שלו, שהחלו ב-1964 והיו ללא אחרת מהשחקנית מרגרט לייטון – ששיחקה ב"תחת חוג הגדי" את עוזרת הבית 'מילי'. הכל נשאר במשפחה.

***

הערב אני אמורה לצפות בסרט הראשון של היצ'קוק "גן התענוגות", במסגרת פרויקט "התשעה של היצ'קוק" שמגיע לסינמטקים בארץ. פרטים בהמשך.

*זהירות, ספוילרים

באיחור של כמעט בדיוק 70 שנה (הסרט יצא לאקרנים בארה"ב, בינואר 1944) צפיתי הבוקר, לראשונה, ב"סירת הצלה" (Lifeboat) – סרט שהיצ'קוק ביים בשלהי מלחמת העולם השנייה, עוסק בה, ומוגדר כסרט מלחמה, למרות שיש בו גם מסרטי האדם-מתמודד-עם-איתני-הטבע וכמובן מהמותחן. ההמתנה הייתה משתלמת, בהתחשב בעותק ה-DVD האיכותי שהזמנתי לאחרונה מחו"ל, אך בעיקר בגלל העלילה המטלטלת כמו הסירה הרעועה שבתוכה נעו הדמויות. סרט עם מעט מאוד אופטימיות, אם בכלל, לגבי גורלן הצפוי של הדמויות – הוא גורל המין האנושי. האנושות כצפה לעבר אופק לא ברור, על קרקע לא יציבה, נתונה לחסדי הטבע או לכוחות חזקים וגדולים ממנה ומחפשת כיוון. יצא שאני קצת פיוטית היום.

מדובר בסרט מרתק, כאשר השיטה החדשה שלי לבדוק אם סרט הוא אכן כזה, היא כמות הפעמים שבמהלכו אני מתפתה להסתכל בסמרטפון. כאן הפעמים היו בודדות, אולי שתיים-שלוש. גם לא נכנסתי ל-IMDb במהלך הצפייה כדי לבדוק פרטי טריוויה על ההפקה והשחקנים – מחלה מודרנית נוספת.

העלילה בקצרה: שמונה אנשים שספינתם שקעה באוקיינוס האטלנטי, מתקבצים לכדי סירת הצלה רעועה אחת. לסירה מטפס אדם נוסף שמבקש מקלט: קברניט נאצי של U-boat – צוללת מלחמה גרמנית שהטביעה את ספינתם. חוסר האמון של האמריקאים כלפי אותו גרמני, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, לצד שוני שקיים גם ביניהם (הבדלי דעות פוליטיות ומעמדות חברתיים) וכן חוסר הוודאות, הרעב והצמא שמחלחלים בכולם, יוצרים אינטראקציה מותחת שהיא בסיס הסרט.

הסרט מבוסס על סיפור שכתב ג'ון סטיינבק (1902-1968), זוכה פרסי פוליצר ונובל לספרות, ומי שספריו הניבו סרטים כמו "ענבי זעם" (1940, בימוי: ג'ון פורד) ו"קדמת עדן" (1955, בימוי: איליה קאזאן). סטיינבק היה מועמד שלוש פעמים לאוסקר על כתיבת תסריטים ל-"ויוה זאפטה" (1952, בימוי: איליה קאזאן), "A Medal for Benny" (מ-1945, בימוי: ארווינג פישל) וכן ל-"סירת הצלה". גם היצ'קוק היה מועמד לאוסקר על בימוי "סירת הצלה" – שניהם לא זכו במקרה זה (או בכלל) בפרס.

"בהתחלה הזמנתי את הנושא מג'ון סטיינבק ועבודתו לא הייתה שלמה…", הסביר היצ'קוק למבקר הקולנוע ולבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת בבל והאוזן השלישית, 2004), "ולקחתי כותב אחר, ג'ו סוורלינג, שעבד בעבר בשביל פרנק קפרה. כשהתסריט הסתיים ועמדנו להתחיל בצילומים, שמתי לב שלסיקוונסים אין סיום של ממש ונאלצתי לתת לכל אפיזודה צורה דרמטית".

עוד אמר: "סירת הצלה" הושפע רק מהמלחמה. הוא היה מיקרוקוסמוס של המלחמה. רצינו להראות שבאותו רגע היו בעולם שני כוחות: הדמוקרטיה והנאציזם. אבל המדינות הדמוקרטיות היו שקועות באנדרלמוסיה, בעוד שהגרמנים ידעו לאן הם רוצים להגיע. המטרה הייתה לומר לדמוקרטיות, שחובה עליהן לקחת החלטה לחבור ולהתאחד, לשכוח את חילוקי הדעות והמחלוקות כדי שיוכלו להתרכז באויב אחד – שהוא רב עוצמה בעיקר בגלל רוח האחדות והנחישות שלו".

הביקורות לא היללו, ואף הייתה טענה שמדובר בסרט פרו-נאצי. "אבי היה מאוד מאוכזב בגלל שהביקורת לא הייתה טובה", סיפרה בתו, פטרישיה 'פט' היצ'קוק, בסרט תיעודי מ-2005, שהתווסף לעותק של הסרט, "הוא הרגיש שזה סרט טוב. הסרט הזה וכן "כתב זר" (1940 ,Foreign Correspondent) וכל הסרטים שעשה באותו זמן, היו בעד בעלות הברית, בעד אנגליה, בעד ארה"ב".

היצ'קוק עצמו הסביר לטריפו: "מה שגרם למבקרים האמריקאים להגיב לסרט בהתלהמות כזו הוא שהראיתי גרמני שהיה עליון על הדמויות האחרות. אולם במהלך התקופה שבין 1940 ל-1941, הצרפתים נוצחו ובנות הברית היו מפולגות. חוץ מזה, הגרמני שבתחילה חשבו אותו לימאי פשוט, היה בעבר מפקד של צוללת; לכן היו כל הסיבות לחשוב שהוא מוכשר יותר מהאחרים לקחת פיקוד על הסירה, אבל ככל הנראה המבקרים חשבו שנאצי רשע לא יכול להיות ימאי טוב. הסרט זכה בכל זאת להצלחה מסוימת בניו יורק, אבל הוא לא היה מסחרי במיוחד, ולו רק בגלל האתגר הטכני. לא נתתי למצלמה לצאת כלל מהסירה, לא הראיתי את הסירה מבחוץ, ובנוסף לכך, לא היה אפילו תו מוזיקלי אחד. זה היה סרט סגפני מאוד. כמובן בכל שלטה הדמות של טלולה בנקהד".

בנקהד (1902-1968), משחקת בסרט את 'קוני', עיתונאית מתוחכמת שלאט לאט נאלצת להיפרד מסממני המקצוע והמעמד (כנראה שפעם עיתונאים היו בעלי מעמד): המצלמה שלה מושלכת לים, לאחר מכן גם מכונת הכתיבה, מעיל הפרווה וצמיד היהלומים. טריפו השווה בין דמותה של 'קוני' לזו של 'מלאני' (טיפי הדרן) ב"הציפורים", כששתיהן יוצאות מהתחכום ומגיעות אל הטבע, תוך מעבר ייסורים גופניים.

מוטיב האובדן, השזור לאורך הסרט, לא מסתכם רק בחפציה היקרים של 'קוני' שמושלכים לים. ישנה האם הצעירה שמאבדת את בנה התינוק; המלח 'גאס' שמאבד את רגלו; הצוות כולו שמאבד כיוון בניסיונו לנווט לעבר היבשה; ועד האובדן המהותי מכולם: איבוד צלם אנוש, כשהם מבצעים רצח.

זה, אגב, אחד הסרטים הבודדים של היצ'קוק שבהם מופיע שחקן אפריקאי-אמריקאי (קנדה לי בתפקיד המלח 'ג'ו ספנסר'). כאשר יושבי הסירה עורכים הצבעה לגבי מי ישמש כקברניט ויוביל אותם, 'ג'ו' שואל: "האם גם אני יכול להצביע", סמל למעמדו החברתי הנחות. כמו כן, זה אחד הסרטים היחידים של הבמאי, אולי היחידי ככל שאני זוכרת, שבהם מופיעה דמות של אדם יהודי (הגם אם יהדות או יהודים לא מוזכרים במפורש), 'גאס סמית' (בגילומו של וויליאם בנדיקס). היהודים והשחורים, כמייצגי המיעוטים הנרדפים והנחותים על ידי הנאצים. אגב, זה מזכיר לי שפעם שמעתי בדיחה, נדמה לי שהיא מיוחסת לסמי דייוויס ג'וניור (או לוודי אלן?), שאמר שלו היה בגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא היה צריך גם להתחבא וגם לנקות את הבית.

כאשר החבורה מתלבטת האם לזרוק את 'ווילי' הגרמני למים, או להצילו, אומר להם 'גאס סמית': "שמי שמידט, אבל שיניתי אותו לסמית. זה מה שיש לי נגד האנשים האלה, יותר מכל דבר אחר. הם גורמים לי להתבייש בשם שנולדתי איתו. יש לי הרבה קרובים בגרמניה. אולי הבחור הזה הוא אחד מהם. אני אומר: זרקו אותו לכרישים!". אלא שבסוף דווקא 'ווילי' הוא זה שמשליך את 'גאס' למים, בבחינת הגרמני שמשמיד את היהודי, במיקרוקוסמוס של העולם נכון ל-1944. "תזכור ששמך שמידט", אומר 'ווילי' ל'גאס', כרוצה לרמוז לו ששינוי השם לא יבטל את שורשיו היהודיים, בטח לא על פי חוקי הגזע. "אתה אוהב אותו [את השם 'שמידט'] יותר מסמית?", שואל אותו 'גאס' בתמימות, ו'ווילי' משיב: "הרבה יותר", ואז משליך את 'גאס' האומלל למים.

בתו של היצ'קוק, פט, הסבירה שהסרט, שכאמור מתאר עלילה שמתרחשת כולה בלב ים, צולם באולפן, בין היתר משום שאביה שנא לצלם בלוקיישנים חיצוניים: "הוא לחלוטין העדיף את הסט. הוא שנא לוקיישנים: אמר שיש רעש, יש מזג אוויר, יש לך את זה ואת זה… לפני שאתה מצליח לצלם סצנה. הוא הרגיש שזו [צילום באולפן] הדרך לצלם. הם חתכו את הסירה לשניים, בשביל המצלמות". כמובן שבאותה תקופה הצילום בלוקיישנים חיצוניים היה פחות נפוץ, בטח עבור סרט שמלכתחילה מתרחש בלוקיישן מורכב: לב ים.

היצ'קוק הגביל את המצלמה והפעולה למה שייתכן והיה בין מרחבי המשחק הצרים בתולדות הקולנוע, אתגר טכני שהיה חביב עליו, אולם הגביל אותו לכך שרוב הסרט התבסס על משחק ודיאלוג – היבטים שהיו פחות אהובים עליו בכל הקשור לעשיית סרט. גם מול סרטים מוגבלי מרחב אחרים שלו, כמו "חבל" או "חלון אחורי" – ב"סירת הצלה" המרחב היה מצומצם ביותר.

היצ'קוק עזב את מולדתו, אנגליה, לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, בעקבות הצעות עבודה שקיבל מהאולפנים הגדולים של הוליווד. לדבריו, הוא בכל מקרה לא היה מגויס למלחמה בשל גילו ומשקלו – אולם גם כשעבר עם אשתו ובתם לארה"ב, לבו נשאר בבית הולדתו ובעיקר בבית אמו, בלונדון. הבת פט סיפרה כי "בספטמבר [1939], כשהוכרזה המלחמה בין גרמניה לאנגליה, הוא התקשר לאמו והטלפונאי אמר לו שהקו מושבת כי המדינה במלחמה. זה הפחיד אותו". היצ'קוק ניסה לשכנע את אמו לבוא לארה"ב, אולם היא סירבה. היא הלכה לעולמה ב-1942, במהלך צילומי "צל של ספק", סרט שנטען לגביו שהוא האחרון של היצ'קוק שבו מוצגת אם חיובית. אגב, האם בסרט נקראת 'אמה' – שם אמו של הבמאי.

היום, יום השנה ה-114 להולדתה של אלמה רוול (1899-1982), רעייתו של היצ'קוק משך 54 שנה (עד מותו ב-1980) ושותפתו השקטה, אך המשמעותית, לעשייה הקולנועית. רוול נולדה יום אחד אחרי היצ'קוק, שאתמול צוינו אותן 114 שנה להולדתו.

רשמית, רוול הייתה שותפה לכתיבת תסריטים בכמה מסרטיו של היצ'קוק, בתחילת הדרך הייתה אמונה גם על שמירת ה"רצף" (continuity) במהלך הצילומים, ואף שימשה כעוזרת במאי. היא עבדה כעורכת בתעשיית הקולנוע הבריטית המתפתחת של תחילת המאה ה-20, עוד לפני שהיצ'קוק עצמו השתלב באותה תעשייה, אבל במשך השנים נותרה מאחורי הקלעים.

תרומתה של רוול למותג שנקרא "אלפרד היצ'קוק", גדולה מכל קרדיט זניח כזה או אחר שניתן לה על שותפות לכתיבת תסריט. על פי כתבות, ספרים ואפילו על פי הסרט "היצ'קוק" שיצא לאקרנים בשנה שעברה והציג את מערכת היחסים בין בני הזוג היצ'קוק, על רקע צילומי "פסיכו" – לרוול היה חלק בכל פרט ובכל רעיון בסרטיו של מי שנחשב לגדול במאי הקולנוע בכל הזמנים. הסרט "היצ'קוק" ניסה להעניק לה, באיחור של 30 שנה לפחות, מעט מן הקרדיט שלא קיבלה במשך שנים. זו הייתה גם מטרת הספר Alma Hitchcock: The Woman Behind the Man שיצא לפני כעשור, ונכתב במשותף עם בתם של ה-היצ'קוקים, פט.

לרגל ציון יום ההולדת של רוול, ניסיתי לחפש קטע עליה ב-יוטיוב, כדי לשלב בעמוד "היצ'קוקולוגית" בפייסבוק. כמעט ולא נמצא קטע כזה. מה שכן מצאתי, אלו קטעים (שאת חלקם ראיתי בעבר, כאחת התוספות ל-DVD של היצ'קוק) מטקס שנערך בלוס אנג'לס במארס 1979, שבו העניק המכון האמריקאי לקולנוע (American Film Institute), להיצ'קוק, פרס על מפעל חיים (AFI Life Achievement Award). לצד הבמאי הקשיש, שהלך לעולמו שנה לאחר מכן, ישבה רעייתו, אלמה.

כתבתי בעבר מעט על הטקס הזה ועל כמה משחקני הקולנוע הזוהרים של הוליווד שהשתתפו בו, כשהם באחרית ימיהם. האירוע עצמו נראה כמו חלום למעריצי היצ'קוק בפרט ולחובבי קולנוע בכלל, מבחינת האנשים שהתכנסו יחד באותו אולם. אינגריד ברגמן (1915-1982) הייתה המנחה, שהזמינה לבמה – to name a few – את ג'יימס סטיוארט (1908-1997), פרנסואה טריפו (1932-1984), אנתוני פרקינס (1932-1992) וג'נט לי (1927-2004). הנרי פונדה (1905-1982) פתח את הטקס ובין הנצפים בקהל: ג'ון פורסיית (1918-2010) וגם: דיאנה רוס, רובין ווילאמס, וולטר מתאו וכריסטופר ריב.

אחד הקטעים המעניינים מהטקס, שצירפתי כאן, הוא זה שבו שחקנים ואנשי צוות שעבדו עם היצ'קוק במהלך השנים, מציגים אחד את השני בשרשרת, עד שמגיעים בסוף להצגת היצ'קוק עצמו. כך, אינגריד ברגמן מציגה את "חברתי היקרה" תרזה רייט (1918-2005), שמציגה את ה"גברת שהשתתפה בשלושה סרטים של היצ'קוק וגם הפכה את ההיצ'קוקים לסבא סבתא: פט היצ'קוק אוקונל". פט (נ' 1928) מציגה את "השחקן שנפל מפסל החירות ב"חבלן" [סרטו של היצ'קוק מ-1942 שתורגם לעברית גם כ"משהו חשוד"] ונחת על רגליו כדי להפוך לבמאי בעצמו: נורמן לויד" (נ' 1914).

כך הלאה, מוצגת ג'ין ווימן (1917-2007), שאומרת: "היצ'י, אני חייבת לומר לך שעשיתי סרט אחד איתך ולמדתי בסרט האחד הזה מבחינה טכנית ובכל דרך אחרת, יותר מאשר ב-30 שנה. אני אסירת תודה. אני אוהבת אותך ואציג את המעצבת המועדפת עלייך, אדית הד". הד (1897-1981), מציגה את רוד טיילור (נ' 1930), שמציג את ורה מיילס (נ' 1929), שמציגה את הכותב ארנסט להמן (1915-2005), שמציג את טיפי הדרן (נ' 1930), שאומרת: "אחת ההנאות בעשיית "מארני" הייתה העבודה עם שחקן מוכשר – שון קונרי".

קונרי (נ' 1930) מתרומם מכיסאו, אלא שאז המצלמה עוברת להיצ'קוק, שנראה שואל את קרי גרנט (1904-1986), שיושב לצדו: "מי זה?". גרנט ענה לו, וקונרי מצדו הגיב בחיוך: "מי זה – הוא שאל? זה אני, היצ'", אמר לקול צחוק הקהל, "נהדר לראות אותך!". קונרי מציג את דיים ג'ודית אנדרסון (1897-1992), ששיחקה באחד התפקידים הבלתי נשכחים והמפחידים בסרטי היצ'קוק: 'מיסיס דנברס' ב"רבקה". אנדרסון מציגה את "הכוכב בארבעה סרטים של היצ'קוק – בר מזל – מיסטר קרי גרנט". גרנט, שיושב, כאמור, בשולחן הכבוד, מציג את היצ'קוק עצמו – שנשאר עם פנים חתומות לאורך כל האירוע.

עוד מפניני הערב: טריפו עולה לבמה ואומר: "באמריקה אתם קוראים לאדם הזה היצ'. בצרפת אנחנו קוראים לו 'מיסייה היצ'קוק'". הוא ציין שספר הראיונות שערך עם הבמאי ("היצ'קוק-טריפו") הוא "ספר בישול עם מתכונים לעשיית סרטים", והוסיף: "אנשים נהגו לומר שסרט הוא טוב אם הוא מעניק פחד או הנאה לקהל הצופים. אבל אני לא מאמין בכך. סרט הוא באמת טוב, אם אתה יכול 'לקרוא' בין הדימויים את הפחד או ההנאה של הבמאי, כשעשה את הסרט".

גם אנתוני פרקינס הזכיר, איך לא, את מוטיב הפחד, ודיבר על היכולת של היצ'קוק ליצור פחד ואימה ובו בעת לגרום לצופים ליהנות מכך. הוא חיקה את היצ'קוק שאמר לו בזמן צילומי "פסיכו": "אל תדאג טוני, זה רק סרט…".

כשהיצ'קוק מקבל את הפרס, אלמה נראית מוחה דמעה. הוא עומד בקושי על רגליו, נואם לקול צחוק הקהל, בהומור שאפיין את סרטיו לאורך השנים: "אדם לא חי על רצח בלבד", הוא אומר, "הוא זקוק לחיבה, להכרה, לעידוד ולעתים לארוחה טובה". הוא מבקש להודות בשם לארבעה אנשים: "שהעניקו לי את מרב החיבה, ההערכה, העידוד ושיתוף הפעולה התמידי. האדם הראשון הוא עורך סרטים. השני – תסריטאי. השלישי, האמא של בתי, פט. והרביעי,  טבחית נהדרת שעשתה קסמים במטבח… ושמם – אלמה רוול".

"אם גברת רוול היפה לא הייתה מסכימה לחוזה לכל החיים, להיות 'מיסיס אלפרד היצ'קוק', לפני 53 שנה – מר אלפרד היצ'קוק אולי היה ניצב בחדר הזה, הלילה, לא סביב השולחן, אלא כאחד המלצרים. אני חולק את הפרס, כמו את חיי, איתה".

 

 

"מעולם לא אכלתי ביצה בחיי", אמר היצ'קוק. "באמת, מעולם?", שאלתי. "אפילו לא אחת", אמר, "אני מניח שיש ביצים בכמה מהדברים שאני אוכל, אבל לא אוכל להתמודד מול ביצה 'ערומה'". "מה לגבי סוגים אחרים של ביצים, כמו קוויאר?", שאלתי. "מבחינתי זה לא סוג אחר של ביצה. למרות שכפי שאתה מתאר… זו ביצה". "האם אנין טעם שמעולם לא טעם ביצה, הוא אנין טעם מושלם?", שאלתי. "מעולם לא טענתי שאני אנין טעם", אמר היצ', "אני חושב שתגלה שרוב התיאורים האקזוטיים שאנו משיגים הם בדרך כלל לא נכונים, ותמיד מגיעים ממקורות רחוקים".

השיחה הזו התקיימה ב-1942 במסעדת "מייק רומנוף" (שפעלה בשנים 1941-1962) ב-בברלי הילס. היצ'קוק הזמין סטייק. ג'וזף קוטן, שזה אך נבחר לשחק בסרטו הבא של הבמאי, 'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943), הזמין אומלט. האומלט היה הטריגר לנושא השיחה: ביצים. קוטן כתב עליה בספרו האוטוביוגרפי: "Vanity Will Get You Somewhere".

על חיבתו של היצ'קוק לאוכל ניתן להבין ממראו. בספר הביוגרפי "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מתאר הכותב, דונלד ספוטו, את הראיון העיתונאי הרשמי הראשון שהעניק היצ'קוק בארה"ב, ב-1937, במסעדת 'מועדון 21' (21 Club) בניו יורק, לעיתונאי אלן. ה. סמית, שהצטרף לארוחה: "היצ'קוק אמר לסמית שאמריקה מפורסמת באומצות ובגלידה שלה ולכן הוא מקפיד ליהנות משניהם. הוא הודה שהוא מזמין לארוחת בוקר גלידת וניל ועליה מעט ברנדי, וסיפר שבכל ארוחת צהריים וארוחת ערב התפריט אחד הוא: מנה כפולה של אומצה דשנה. סמית חשב שהיצ'קוק מגזים, אבל בסוף הארוחה, כשהזמינו כולם קפה, הדהים היצ'קוק את העיתונאי והזמין עוד מנת אומצה, שתוגש לאחר פרפרת הגלידה. אחרי האומצה השנייה אכל עוד מנת גלידה, וכשקרא למלצר, חשבו הנוכחים שעכשיו ילכו סוף סוף, אבל היצ'קוק הזמין אומצה שלישית, והפעם, כדי שלא לעכב את בני לווייתו, ביקש שתוגש לו הגלידה עם הסטייק".

"אני מוצא סיפוק באכילה. זה תהליך נפשי ולא גופני דווקא", צוטט לאחר מכן הבמאי בכתבתו של סמית, כך על פי הכתוב בביוגרפיה, "יש שני סוגי אכילה – אכילה כדי להתקיים ואכילה לשם הנאה. אני נהנה מן הציפייה לאוכל טוב, לא פחות משאני נהנה מן הציפייה ליציאה לחופשה או להצגה טובה". אלא שכשהיצ'קוק קרא את הציטוט בעיתון, הוא הצטער עליו, כך על פי הכתוב, שכן מאותו זמן הפכו הרגלי האכילה שלו לחומר שמשביע עיתונאים.

בהתאם לחיים האמיתיים, אוכל היווה מוטיב מרכזי גם בסרטים של היצ'קוק. הרבה יותר מכפי שניתן לצפות מאדם שהבסיס הקולינרי שלו התגבש באנגליה, מכל המדינות בעולם. ומכוון שאוכל הולך טוב עם חגיגות, החלטתי שזה יהיה נושא הפוסט לציון שנה ראשונה לבלוג "היצ'קוקולוגית". בתיאבון.

אמנויות שונות התעסקו באוכל לאורך ההיסטוריה. כתבו עליו, ציירו אותו, צילמו אותו. כמוצר צריכה קיומי, בסיסי, הוא מסמל חיים, מוות, מין, מעמד, משפחה. החל מהתפוחים של סזאן, הבולבוסים של ואן גוך וקופסאות המרק של אנדי וורהול, ועד ה"תשאיר את האקדח, קח את הקנולי" והתפוזים-שלפני-המוות ב"הסנדק" (הגם שקופולה טען שזה מוטיב מקרי) ואין ספור סרטים על שפים ו/או על מסעדות.

אצל היצ'קוק זה לא המוטיב המוכר ביותר (ע"ע בלונדיניות, מראות, משטרה, מדרגות וכו') ובהתאם לא המקושר מידית עם סרטיו. אבל הוא קיים לאורך כל הדרך. בנאומו בזמן קבלת פרס מפעל חיים של המכון האמריקאי לקולנוע, ב-1979, אמר היצ'קוק: "אדם לא חי רק בשביל רצח. הוא זקוק לחיבה, הכרה, עידוד, ומידי פעם ארוחה דשנה".

היצ'קוק השתמש באוכל כסמל, לעתים קומי, להצביע על התנהגות או על מצב מחשבתי של הדמויות. ב'אנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק', נכתב: "בהתחשב בחיבה של היצ'קוק לאוכל ושתייה – הוא היה ידוע בארוחות השופעות שלו, שלוו באופן קבוע ביין ולעתים קרובות שלחו אותו לתנומת צהריים – זה לא מפתיע שלאכילה ולשתייה, פעילות אנושית חיונית ואירוע למפגשים חברתיים על המסך ומחוצה לו, יש חשיבות מיוחדת בסרטיו. מה שמפתיע זה הנוכחות השלילית המוחצת שיש לו. גם כשהארוחה מושלמת, כמו ארוחת הצהריים מ"21" (אותה מסעדה מהראיון הראשון שלו בארה"ב) ש"ליסה" (גרייס קלי) הביאה לדירה של "ג'פריס" (ג'יימס סטיוארט) ב'חלון אחורי' (Rear Window, 1954), כדי לחגוג מה שהם מאמינים כשבוע האחרון לפני הורדת הגבס מרגלו של "ג'פריס" – זה מושלם מידי ומסמל את אי ההסכמות שלהם לאורך הדרך לגבי סגנון חיים משותף".

ארוחות משפחתיות, כמו זו של "צ'ארלי ניוטון" (תרזה רייט) ב'צל של ספק' או כמו של "אריקה" (נובה פילבים) ב'צעירים ותמימים' (Young and Innocent, 1937) – מתוארות כחוויה קשה בגלל רגשי האשמה של אותן דמויות על המידע שהן חייבות להסתיר משאר המשפחה. ארוחות מהוות מפגש מנחם שהופך לעתים לדיון או ויכוח, כפי ש"הדוד צ'ארלי" (ג'וזף קוטן), רוצח האלמנות ב'צל של ספק', מתבטא בכעס נגד האלמנות חסרות המשמעות בעיניו.

אוכל מסמל גם מוות: ב'חבל' (Rope, 1948) ארוחת הבופה מוגשת על תיבה שבתוכה שוכבת גופה, בעיצומו של מפגש חברתי – סמל לקניבליזם. על "פיליפ" (פארלי גריינג'ר), מי שלפני שעה קלה חנק למוות, יחד עם חברו, את האדם ששוכב בתיבה, מסופר כי חנק בילדותו תרנגול. כמובן שבארוחה מוגש עוף, מנה שחוזרת על עצמה בסרטים של היצ'קוק, חובב ציפורים על שלל צורותיהן.

ב'סחיטה' (Blackmail, 1929) "אליס" (אנני אונדרה) דוקרת את הצייר שמנסה לאנוס אותה, בין שתי ארוחות: האחת, ארוחת ערב עם החבר שלה, "פרנק" (ג'ון לונגדן) לפני שהיא פוגשת את הצייר. והשנייה, ארוחת בוקר עם הוריה שמופרעת על ידי הערת השכן על הסכין שהרגה אמש את הצייר; ב'זרים ברכבת' (Strangers on a Train, 1951), בזמן ארוחה קלה ברכבת, "ברונו" (רוברט ווקר) מציג בפני "גיא" (פארלי גריינג'ר) את תכניתו לרצח המושלם.

ב'האיש שידע יותר מידי' (The Man Who Knew Too Much, 1956), 'בן מק'קנה' (ג'יימס סטיוארט) ורעייתו 'ג'ו' (דוריס דיי), אוכלים ארוחה מרוקאית מסורתית עם בני הזוג 'דרייטונס", המרגלים האמיתיים שנחשד שהם (בני הזוג מק'קנה) – הם.

הארוחות ב'רבקה' (Rebecca, 1940) מדגישות את הזרות ואת ההיעדרות של "רבקה", רעייתו של "מקס דה ווינטר" – מבעלה ומהעולם. לקראת סוף הסרט, "ג'ק פאבל" (ג'ורג' סנדרס) מעלה את הצעת הסחיטה המנומסת שלו, על ידי לקיחת "פולקע" מסל הפיקניק במכונית של בני הזוג דה ווינטר, כרסומו, וזריקת העצם מהחלון; ב'ורטיגו' (Vertigo, 1958) ישנה הסצנה במסעדת "ארני'ס" (Ernie's – נסגרה ב-1996 לאחר 54 שנה. הסצנה צולמה באולפן ששחזר במדויק את עיצוב המסעדה מסן פרנסיסקו), שבה "גאווין אלסטר" (טום הלמור) מזמין את "סקוטי" (ג'יימס סטיוארט) שיראה את רעייתו 'מדליין' (קים נובאק), אחריה התבקש לעקוב. בהמשך יש סצנה נוספת במסעדה הזו, שתיהן נועדו להדגיש את הריחוק בין "סקוטי" ל"מדליין".

אוכל מקושר אצל היצ'קוק, כמובן למין, גם בכפלי משמעויות: כך למשל, כש"פרנסיס" (גרייס קלי) שואלת את "ג'ון רובי" (קרי גרנט) ב'לתפוס גנב' (To Catch a Thief, 1955), במהלך ארוחה, אם הוא מעדיף רגל או חזה (של עוף); ב'מזימות בינלאומיות' (North by Northwest, 1959), "איב" (איב מארי סיינט) אומרת ל"רוג'ר ת'ורנהיל" (קרי גרנט), רגע אחרי שהזמינה אותו לתא השינה שלה ברכבת לאחר הפגישה ה"מקרית" בתא האוכל: "במקומך לא הייתי מזמינה קינוח". והוא בתגובה עונה לה: "הבנתי את המסר".

גם ב'הנודעת' (Notorious, 1946) היצ'קוק מערבב בין תשוקות במהלך סצנת הנשיקה הארוכה (עם הפסקות נשימה. בשם הצנזורה) בין "אליסה הוברמן" (אינגריד ברגמן) ל"דוולין" (קרי גרנט): "שלוש דקות שבהן גרנט וברגמן מכרסמים זה את שפתיו ואוזניו וצווארו של זה, בעודם משוחחים על ארוחת ערב", כך על פי הביוגרפיה על הבמאי. אגב, בסרט הזה דווקא מוטיב השתייה (בקבוקי יין עם אורניום) תופס מקום מרכזי, כמו בהרבה סרטים אחרים של היצ'קוק (החל מכוס החלב ב'חשד' ועד הבירה, הברנדי והמרגריטה ב'פרנזי'), אולם הנושא יחכה לפוסט נפרד.

נחזור לאוכל: 'פסיכו' (Psycho, 1960) הוא הסרט הראשון של היצ'קוק שכבר קישר בצורה מפורשת את התיאבון לאוכל ולמין. זה אמצע היום וארוחת צהריים היא הסיבה הרשמית ליציאתה של "מריון" (ג'נט לי) מהעבודה, אולם פגישתה עם "סם" (ג'ון גאבין) בחדר המלון נועדה למטרה אחרת לגמרי – כך מבהיר לנו הבמאי מיד בהתחלה.

מאוחר יותר, כש"מריון" מגיעה למוטל הנידח, בעל המקום, "נורמן" (אנתוני פרקינס), מזמין אותה לארוחה קלה בביתו: "רק סנדוויצ'ים וחלב". אלא שכשהוא עולה לבית היא שומעת מרחוק את אמו אומרת לו: "אני לא ארשה שתביא נערות צעירות זרות לארוחה. ואחרי הארוחה? מוזיקה? לחישות? תגיד לה שהיא לא תשביע את רעבונה באוכל שלי… או בבני".

אבל השיא בכל הקשור לאוכל בכלל, ולאוכל, מין ואלימות בפרט, מגיע ב'פרנזי' (Frenzy, 1972), סרטו האחד לפני אחרון של היצ'קוק – שהחזיר אותו לצלם בעיר הולדתו, לונדון, ואשר עלילתו מתרחשת ברובה בקובנט גארדן: "הוא התעקש להשתמש כבאתר צילומים בשוק המזון של קובנט גארדן לפני הריסתו, בעודו נראה כפי שהיה בימי ילדותו, כשהיה הולך לשם עם אביו [שהיה בעל מכולת]", נכתב בביוגרפיה על הבמאי.

"מחוץ לבמת הצילומים היה האוכל נושא השיחה היחיד שעניין אותו", סיפרה השחקנית אנה מאסי, באותו ספר, "לאחר מכן הבנתי שזה נושא הולם בהחלט, שכן הסרט שעשינו היה גדוש מאכלים. היצ'קוק סיפר לכל מי שהיה מוכן להאזין על ימי ילדותו בלונדון הישנה, על העגבניות המרוקאיות שאפשר היה לקנות בקובנט גארדן ב-1901 וגם עכשיו, ב-1971, על פרי ההדר מישראל (שאגב, מוזכר בסרט עצמו כשהרוצח – סוחר פירות – מספר איך היה רוצה לנסוע ל-יפו "מקור הפירות"), הענבים מספרד והירקות מקליפורניה".

"היצ'קוק דיבר על מאכלים ועל מתכונים ומסעדות בכל העולם כמו גבר המספר על אהבותיו; ולכל מי שידע כיצד התנהלו חייו באמריקה היה ברור שהמזון ב'פרנזי' הוא בגדר אובססיה. הוא התרגש מענייני אוכל יותר משהתרגש מכל דבר אחר, ויחסו לאוכל היה כמעט מיני", נכתב עוד באותה ביוגרפיה.

ואכן, 'פרנזי' גדוש באוכל, ברובו ירקות ופירות, משל מדובר היה בסרט איטלקי או צרפתי או כזה שמתרחש במדינה שבה האוכל הוא סממן תרבותי. האוכל בסרט מתקשר בדרך כלל לאלימות מינית: למשל, כששני גברים נכנסים לפאב מקומי ודנים ברוצח התורן שהפך לשיחת היום בעיר, הם עושים זאת תוך כדי הזמנת פשטידת רועים ובירה; הרוצח בסרט, "בוב ראסק" (בארי פוסטר), כאמור סוחר פירות בשוק, מגיע למשרדה של "ברנדה בלייני" (ברברה לי האנט) שאוכלת באותו זמן ארוחת צהריים. לרוע מזלה, גם מזכירתה יצאה באותה שעה לארוחת צהריים, מה שמאפשר ל"ראסק" לאנוס ולרצוח אותה, ובין לבין לנגוס בתפוח.

כש"המפקח אוקספורד" (אלק מקאואן) מהסקוטלנד יארד, יושב במשרדו בפתחה של החקירה, הוא עושה זאת תוך כדי אכילת ארוחת הבוקר שלו שמורכבת מביצי עין ונקניקיות. הוא מאפיין את דמותו של הרוצח ("שונא נשים, אימפוטנט, סדיסט") שטרם נתפס, תוך שהוא מספר לעמיתו על כך שרעייתו החלה בימים אלה ללמוד בקורס בישול (כנראה בסגנון המטבח הצרפתי).

לקורס הבישול הזה משמעות בהמשך, בשתי סצנות ארוחה בביתו של המפקח, שבהן הוא דן עם אשתו על החקירה וזו מספקת לו נקודות מבט חדשות על העניין. ארוחה אחת כוללת מרק דגים בעל מרכיבים משונים (שהמפקח יורק בחזרה לסיר, כשאשתו לא רואה) ו"ציפור צלויה", כהגדרת האשה – שליו בענבים. "עלינו למצוא אותו [את הרוצח] לפני שהרעב יציק לו שוב", הוא אומר לאשתו.

בארוחה הבאה, שנערכת לאחר שהרוצח נתפס ונאסר, הוא שואל את אשתו: "מה החוש שלך אומר לך שאני רוצה לאכול?", והיא עונה לו: "סטייק ותפוחי אדמה". אלא שלמרות רצונו במנה פשוטה, האשה מממשיכה להפגין יצירתיות מלימודי הבישול ומגישה לו רגל של חזיר בנוסח קאן ברוטב מעיים. גם כאן נרשמת בחילה מצדו של הבעל-המפקח (האם זו ביקורת סמויה במלחמת התרבויות בין אנגליה לצרפת?). היא גם משכנעת את בעלה שהרוצח שנאסר אינו האדם הנכון וכי יש להוציאו מבית הסוהר: "האם הוא יקבל משהו [בשל הטעות בזיהוי]?", היא שואלת. "רק קצת כסף", הוא עונה. "אז תזמין אותו לארוחה. אני אכין ברווז ברוטב דובדבנים".

ואגב, רצונו של המפקח בארוחה לא מתוחכמת שמורכבת מסטייק ותפוחי אדמה, אינה מקרית. אם הזכרתי בתחילה את חיבתו של היצ'קוק לאומצה, הרי שהייתה לו אהבה קולינרית נוספת: תפוחי אדמה. בביוגרפיה על היצ'קוק נכתב שבילדותו זה היה מזונה העיקרי של משפחתו ושל תושבי שכונתו, לייטונסטון, בני מעמד הביניים, מכוון שהיה ירק זול, משביע ומזין. "כל מי שסעד על שולחנו של אלפרד היצ'קוק ידע שבכל ארוחה (חוץ מאשר בתקופות שבהן שמר על דיאטה חמורה במיוחד) יוגשו תפוחי אדמה. הם הוגשו מבושלים, אפויים, ובשנים האחרונות, כשלקה בשיניו – גם מעוכים".

היצ'קוק ביטא את חיבתו לאותו ירק משעמם, אך טעים, באחת הסצנות הזכורות ביותר מסרטיו, ב'פרנזי': הרוצח "ראסק", שמתגורר בקובנט גארדן שהיה כאמור שוק שוקק בזמנו, מחביא את גופת האשה שרצח בשק תפוחי אדמה ומעמיסה על משאית. אלא שהוא מגלה שסיכת הדש שלו בעלת ראשי התיבות של שמו, נעלמה – ונותרה בידה של הנרצחת. הוא מיד עולה על המשאית, שמתחילה בנסיעה, ומבלה דקות ארוכות בין שקי תפוחי אדמה בניסיון למצוא את הסיכה. בהמשך, אבק תפוחי האדמה שניגב מעל בגדיו בפונדק דרכים, יהיה הרמז שיסגיר אותו.

***
ואחרי כל כך הרבה אוכל, מתבקשת גם דיאטה. היצ'קוק, כידוע, הופיע קצרות כמעט בכל סרטיו. אלא שב'סירת הצלה' (Lifeboat, 1944) הוא נתקל בבעיה, שכן העלילה מתרחשת בלב ים: "בדרך כלל אני משחק עובר אורח, אבל איך אפשר להמציא עובר אורח באוקיינוס?", הסביר היצ'קוק לבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו": "באותה תקופה שמרתי על דיאטה חמורה מאוד והתקדמתי לאיטי לעבר המטרה, שהייתה להוריד 50 ק"ג ולרדת מ-150 ל-100 ק"ג. החלטתי להנציח את הרזייתי ובמקביל גם להשיג את מטרתי, בכך שאדגמן לתמונות 'לפני' ו'אחרי' של טיפול הרזיה". ואכן, הופעת האורח שלו באותו סרט היא פרסומת לדיאטה שמופיעה בעיתון שאוחזת אחת הדמויות.

היצ'קוק מופיע ב'סירת הצלה'

 

פרט הטריוויה הקולנועי הלעוס ביותר הוא שהיצ'קוק מעולם לא זכה בפסלון המוזהב של האקדמיה האמריקאית לקולנוע – האוסקר. לא בקטגוריית הבימוי, לא בהפקה, בקושי רב בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. כל כך בקושי, שרק סרט אחד שלו, "רבקה" (1940 ,Rebecca) זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אולם כמקובל בקטגוריה זו הפסלון הוענק אחר כבוד למפיק – דיוויד. או. סלזניק (1902-1965), שזכה בו גם בשנה שלפני על "חלף עם הרוח".

טקס האוסקר ה-13 נערך ב-27 בפברואר 1941, במלון בילטמור בלוס אנג'לס, בהנחיית בוב הופ. זה היה הטקס הראשון שבו השתמשו במעטפות חתומות, על מנת לשמור את שמות הזוכים כהפתעה. "רבקה", הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים בארה"ב (והסרט ה-24 מתוך 53 שלו) היה מועמד ליותר פרסי אוסקר מכל סרט אחר של הבמאי – 11 – אך זכה בסופו של דבר רק בשניים: פרס הסרט הטוב ביותר ופרס על צילום בשחור-לבן.

מולו, בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, התמודדו סרטים כמו "סיפור פילדלפיה" (The Philadelphia Story), "הדיקטטור הגדול" (The Great Dictator), ו"ענבי זעם" (The Grapes of Wrath) וגם סרט נוסף של היצ'קוק, "כתב זר" (1940 ,Foreign Correspondent), שהיה מועמד באותו טקס לשישה פרסים בסך הכל, אך לא זכה באף אחד מהם.

לורנס אוליבייה (1907-1989), ששיחק את "מקסים דה ווינטר" ב"רבקה", היה מועמד בקטגוריית השחקן הטוב ביותר, אולם הפסיד לג'יימס סטיוארט ב"סיפור פילדלפיה". ג'ואן פונטיין (נ' 1917), ששיחקה את "גברת דה ווינטר", הייתה מועמדת בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר, אולם הפסידה לג'ינג'ר רוג'רס ב"Kitty Foyle". שנה לאחר מכן, בטקס ה-14, זכתה פונטיין באוסקר על תפקידה ב"חשד" (1941 ,Suspicion) של היצ'קוק.

גם היצ'קוק היה מועמד בטקס ה-13, לראשונה, לפרס הבמאי הטוב ביותר. כמי שאך זה הגיע לארה"ב, מאנגליה, שם זכתה עבודתו לזלזול מצד אנשי התרבות המעונבים שלא חיבבו את אמנות הקולנוע באופן כללי (למעט, אולי, סרטים גרמנים) – ייתכן וחשב לעצמו שמדובר בתחילתה של ידידות מופלאה בינו ובין האקדמיה לקולנוע. היא כמובן לא הייתה מופלאה.

היצ'קוק הפסיד באותה שנה את הפרס לג'ון פורד שביים את "ענבי זעם". לימים הוא יהיה מועמד עוד ארבע פעמים בקטגוריית הבימוי, על: "סירת הצלה" (1944 Lifeboat,), "בכבלי השכחה" (Spellbound, 1945), "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) ו"פסיכו" (Psycho, 1960) – ויפסיד פעם אחר פעם.

מלבד "רבקה" ו"כתב זר", גם הסרטים: "חשד" (Suspicion, 1941) ו"בכבלי השכחה" היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. הם הפסידו. דווקא סרטים אחרים שלו כמו "ורטיגו" (Vertigo, 1958), "חלון אחורי", "פסיכו" ו"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959), שזכו לשימור על ידי המכון הלאומי לקולנוע בספריית הקונגרס האמריקאית, או שהוגדרו על ידי המכון האמריקאי לקולנוע בין 100 הסרטים הטובים של המאה ("ורטיגו" אף זכה לטייטל: הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים) – לא היו מועמדים לאוסקר כסרט הטוב ביותר.

סרטים של היצ'קוק זכו ל-52 מועמדויות בסך הכל בשלל הקטגוריות של האקדמיה לקולנוע: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, שחקנים ראשיים ומשניים, תסריט, צילום, אפקטים מיוחדים וכן הלאה. הם זכו בשישה פרסים: "רבקה" על הסרט הטוב ביותר ועל צילום בשחור לבן; "חשד" – פרס השחקנית הטובה ביותר לג'ואן פונטיין; "בכבלי השכחה", פרס עבור קטע מוזיקלי; "לתפוס גנב", פרס עבור צילום בצבע; ו"האיש שידע יותר מידי", פרס עבור השיר הטוב ביותר ל"קה סרה סרה".

"היית מרוצה מ"רבקה"?", שאל הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי פרנסואה טריפו, את היצ'קוק, בספר הראיונות של השניים. "זה לא סרט היצ'קוקי", ענה לו היצ'קוק, "זו מעין אגדה והעלילה עצמה שייכת לסוף המאה ה-19. זה היה סיפור די מיושן שיצא מהאופנה. "רבקה" הוא סיפור שחסר לו הומור".

לשאלה האם חשש לצלם לראשונה סרט אמריקאי, ענה היצ'קוק: "זה סרט בריטי לחלוטין. הסיפור אנגלי (מבוסס על ספר של דפנה דה מורייה), כך גם השחקנים והבמאי. [אולם] בהכרח הייתה השפעה אמריקאית גדולה על הסרט, תחילה מצדו של סלזניק, אחר כך מצדו של המחזאי רוברט שרווד שכתב את התסריט מנקודת מבט צרה פחות מזו שהיינו מקבלים באנגליה".

"זה האוסקר היחידי שקיבלת?" שאל טריפו. "מעולם לא זכיתי באוסקר", ענה לו היצ'קוק.

ב-1967 קיבל היצ'קוק את פרס מפעל חיים ע"ש ארווין תלברג, הידוע גם כ"אוסקר של כבוד". העניק לו את הפסלון הבמאי רוברט וייז ("סיפור הפרברים") והיצ'קוק בתגובה, כנראה לעלבון שחש מהאקדמיה האמריקאית לקולנוע, נאם את הנאום הקצר ביותר בתולדות הטקס: "תודה".

***

אגב, גם צ'ארלי צ'פלין, אורסון וולס, פריץ לאנג, הווארד הוקס, רוברט אלטמן, סם פקינפה, ג'ון קאסווטס, סטנלי קובריק, סידני לומט, בריאן דה פלמה, ארתור פן, פדריקו פליני, אקירה קורסוואה, אינגמר ברגמן, ג'ורג' לוקאס, דיוויד לינץ', ספייק לי, טים ברטון ואחד – טרנטינו, לא זכו (או טרם זכו) בפסלון המוזהב על בימוי (חלקם זכו באוסקר של כבוד או באוסקר בקטגוריות אחרות כמו משחק או תסריט).

***
ב-24 בפברואר 2013 ייערך טקס האוסקר ה-85.