"רבקה" אאוט, "חלון אחורי" אין. לאחר שנכשל הניסיון להעלות על במות ברודוויי את המחזמר "רבקה" (סיפור שעליו מבוסס סרטו האמריקאי הראשון של היצ'קוק והיחידי שלו שזכה באוסקר), בשל תרמית הפקה, נראה שסרט אחר של היצ'קוק מתוכנן להגיע לתאטראות ניו יורק.

על פי ידיעה שהתפרסמה היום באתר ה"האפינגטון פוסט" (The Huffington Post) מאת הכתב מארק קנדי, קבוצת מפיקים זכתה בזכויות להפקה הבימתית של "חלון אחורי" (Rear Window) – הסיפור הקצר שעליו התבסס התסריט של הסרט באותו שם, משנת 1954 – אחד מסרטיו הידועים של היצ'קוק ובקולנוע בכלל. סרט שהוא אלגוריה על בימוי ועל צפייה בקולנוע, על מוסד הנישואים ועל האופציות האחרות, אתגר טכני יוצא דופן ומוצלח של צילום סרט מלוקיישן אחד.

קצרה היריעה מלכתוב כאן ועכשיו מה זה "חלון אחורי" (מה גם שאני בדיוק באמצע הספונג'ה) – אולי אחד הסרטים הנחקרים והנלמדים ביותר בתולדות הקולנוע. רק אזכיר את ההקדמה שכתב מבקר ובמאי הקולנוע הצרפתי פרנסואה טריפו, בספרו "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת בבל/האוזן השלישית): "אחד המבקרים האמריקאים ששיבחתי באוזניו במשך שעה את "חלון אחורי", השיב לי בדברי השטות הבאים: '"חלון אחורי" מוצא חן בעינייך משום שאינך מכיר את ניו יורק ולכן אינך מכיר היטב את גריניץ' וילג". עניתי לו: '"חלון אחורי" אינו סרט על הווילג', הוא פשוט סרט על קולנוע, ואת הקולנוע אני מכיר".

על פי הידיעה מהיום, המפיקים שקיבלו את זכויות היוצרים לאחר ניסיונות שנמשכו שנתיים, מקווים להעלות את המופע בברודוויי, אולם לא מסרו לוח זמנים. אם ניתן ללמוד משהו מהסיפור על ניסיון הפקת "רבקה" כמחזמר, הרי שלגורם המימון תהיה ודאי השפעה מכרעת בנושא.

"חלון אחורי" מבוסס על סיפור קצר של קורנל וולריץ' (Cornell Woolrich, 1903-1968) בשם "It Had to Be Murder", שפורסם לראשונה במגזין בשנת 1942. הסרט של היצ'קוק מספר על "אל. בי. ג'פריס" (ג'יימס סטיוארט), צלם עיתונות שמרותק לכיסא גלגלים עם רגל מגובסת, מה שמותיר לו יותר מידי זמן פנוי להציץ לבתי השכנים ולחשוד שאחד מהם רצח את אשתו. לצד סטיוארט משחקת גרייס קלי בתפקיד חברתו האלגנטית "ליסה פרימונט".

מעולם לא צפיתי בהצגה שמבוססת על סיפור שהיצ'קוק הפך לסרט. לפני כמה שנים הועלתה בעולם וגם בארץ ההצגה "39 המדרגות" וסביר להניח שהועלו במשך השנים הצגות שמבוססות על סרטים נוספים. יש להיצ'קוק כמה סרטים שבשל צילומם במספר קטן של לוקיישנים או אפילו רק באחד, יכולים להתאים מאוד לפורמט התאטרון – למשל "חבל" או "אליבי", או בעצם כל עלילת מתח טובה.

32 שנה לאחר שהלך לעולמו, היצ'קוק ממשיך להעסיק את עולם הקולנוע, הטלוויזיה והתאטרון. נראה שב-2012 הוא זוכה לעדנה מחודשת (הגם שזו מעולם לא ממש פגה). לאחר סרט הטלוויזיה "The Girl" שמתאר את יחסיו עם השחקנית טיפי הדרן במהלך צילומי "הציפורים" ושודר בסוף השבוע שעבר בארה"ב, וסרט הקולנוע  "Hitchcock" שמתאר את צילומי "פסיכו" ועתיד לעלות לאקרנים בחודש הבא, נותר לחכות להפקה הבימתית של "חלון אחורי".

לפני מספר שבועות כתבתי את הפוסט "האיש שלא היה שם", על הניסיון הכושל להעלות על במות ברודוויי את המחזמר "רבקה" (הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים בארה"ב והיחידי שלו שזכה באוסקר) – ניסיון שהוכיח, שוב, שהמציאות הזויה מכל דמיון. הסיפור, שפורסם אז באתר האינטרנט של הניו יורק טיימס, כלל מפיק שאפתני ומשקיע עלום שם שמת פתאום ממלריה והעמיד בספק את המשך קיומה של ההפקה.

ובכן, אם תהיתם מה עלה בגורלו של המחזמר המקרטע, הנה התשובה מתוך ידיעה שפורסמה אתמול במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", במדור חובב סיפורי הביזאר "מסביב לעולם".

אין לי מושג איפה הוא קבור (לא שאני עצלנית בחיפוש מידע, אך הפרט הזה עלום), אבל היצ'קוק כנראה מתהפך בימים אלה בקברו. מי שהיה אובססיבי לסרטים, לאנשים ובאופן כללי לפרטים – מוצג בימים אלה במלוא מערומיו בשני סרטים חדשים שמתארים את "מאחורי הקלעים" של צילומי שניים מהסרטים החשובים שביים: "פסיכו" (Psycho, 1960) ו"הציפורים" (The Birds, 1963). האיש שהעלה לדרגת אמנות את מושג המציצנות, הפך להיות אובייקט הצצה בעצמו.

כחודש לאחר שהפוסטר שוחרר לאוויר כמו פירור לחם לסקרנים הרעבים, גם הטריילר של סרט הקולנוע "Hitchcock" שיעלה לאקרנים ב-23 בנובמבר בארה"ב, הופץ ברשת. מדובר בסרט שמתאר את צילומי "פסיכו" על רקע היחסים בין היצ'קוק לרעייתו, אלמה רוול (Alma Reville), שהייתה יד ימינו לעשייה הקולנועית עוד לפני שזה הפך לבמאי (אגב, היא נולדה יום אחד אחריו, ב-14 באוגוסט 1899, הוא ב-13. מתה שנתיים אחריו, ב-1982).

מצפייה ראשונה בטריילר (ושנייה ושלישית ורביעית… אני לא יכולה להפסיק), זה מסתמן כסרט מסקרן ביותר. ולמה שלא יהיה? יש בו את כל האלמנטים לשדרוג סרט: מדובר בסיפור על אנשים אמיתיים, תמיד יותר מעניין מפיקשן; זה סרט קולנוע על עולם הקולנוע, שילוב מנצח עבור חובבי קולנוע וחובבי רכילות הוליוודית; מדובר בדמות ששמה אמנם שגור בפי כל מחד, אולם היא מסתורית ולא לגמרי מוכרת – מאידך; ואם זה לא מספיק, אז הסרט שבתוך בסרט, "פסיכו", הוא אחד הסרטים המוכרים, החשובים והטובים שנעשו אי פעם בקולנוע, ולראות איך עשו אותו יהיה מעניין כמו לראות איך עשו את "קזבלנקה" או את "חלף עם הרוח".

אז נכון שסקרלט ג'והנסון יותר יפה מהשחקנית ג'נט לי, שאת דמותה היא מגלמת. וגם הלן מירן שמשחקת את רוול, יותר יפה מהמקור (בהוליווד של "לפני הקלעים" חייבים להיות יפים, בניגוד לעלילה שמתארת את הוליווד של "מאחורי הקלעים"). ושמתם לב שבטריילר נעדרת דמותו של נורמן בייטס?

לגבי הסרט השני, "The Girl", של רשת HBO – זה צפוי להיות משודר ב-20 באוקטובר על מסכי הטלוויזיה האמריקאים. הוא מתאר את מערכת היחסים המורכבת בין היצ'קוק לבין השחקנית טיפי הדרן (Tippi Hedren) ששיחקה אצלו ב"הציפורים" וב"מארני" (Marnie, 1964 ). את "טיפי" מגלמת סיינה מילר ואת "היצ'קוק" – טובי ג'ונס.

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה עם אי-הסכמה מוחלטת לגבי הגדרת "הציפורים" (The Birds, 1963) או כל סרט של היצ'קוק – כסרט אימה. אני אסיים אותו עם הבנה שאולי אכן בסרט הזה וגם ב"פסיכו" (Psycho, 1960) שיצא לפניו, יש מן המוטיבים של הז'אנר המדובר.

וזאת לא קבלה פשוטה של ז'אנר. במדריך לסרטי קאלט (The Rough Guide to Cult Movies) בפרק המוקדש לסרטי אימה, מופיעים סרטים כמו "ליל המתים החיים" (Night of the Living Dead, 1968) ו"האלווין" (Halloween, 1978), אבל אני מדברת פה על "הציפורים" – סרט שהוגדר על ידי פליני כ"שירה אפוקליפטית".

העניין הוא שאף פעם לא הסתדר לי המונח "אימה" עם סרטים של היצ'קוק. אולי בגלל שאימה נתפסת בעיני כפחד ממשהו חיצוני: רוצחים סדרתיים (למרות שהיו כאלה גם אצל היצ'קוק), יצורים מפחידים (דרקולה, פרנקנשטיין), מצבים על-טבעיים, סמטאות חשוכות, טירות גותיות (הגם שיש אחת כזאת ב"פסיכו"…). לעומת זאת אצל היצ'קוק – וזאת כל ילד יודע ואם לא, צריך להתחיל ללמד אותו – הפחד הוא פנימי. הוא פסיכולוגי. חרדתי. הוא בתת-מודע. הוא פחד מדברים יומיומיים ורגילים (מקלחת, כוס חלב, עניבה, ציפורים) וזה מה שהופך את הפחד הזה לעוד יותר מפחיד. כי מה הסיכוי שנתקל באמת בשדים, רוחות ושאר מרעין בישין? אבל להתקלח, כולנו מתקלחים.

על פי וויקיפדיה, מקור המידע החשוב של זמננו, "אימה" מוגדרת כ"ז'אנר קולנועי שתוכנו מכוון לעורר בצופים פחד, אימה, בעתה, חרדה, זעזוע או דחייה". מדובר בסרטים בעלי עלילה הכוללת "מפגש של בני אדם בכוחות אנושיים, על-אנושיים או על-טבעיים שכוונתם מרושעת או זדונית. הם כוללים יצורים על-טבעיים כמו ערפדים, מתים-חיים ורוחות רפאים. בסרטי אימה רבים מופיעים בני אדם מרושעים, רוצחים סדרתיים, בעלי חיים טורפים, כשלהתנהגותם האלימה נוסף לעתים קרובות נופך על-טבעי. סוגת משנה אחרת בסרטי אימה מציגה מצבים בהם מוטל על אדם, חיה או חפץ כישוף או דיבוק הגורם לו להתנהג באופן חריג ואלים. עלילתם ממוקמת במקום מוזר, תמוה ומעורר חרדה, מבודד ואפלולי, מתחת לפני האדמה, במערות, בבתי קברות או בחללים צפופים וסגורים. במקרים אחרים, העלילה היא בסביבה יומיומית רגילה, העוברת שינוי רדיקלי כאשר כוח על-טבעי כלשהו מופעל בה". מממ… בודגה ביי anyone?

אני לאט לאט מפסיקה להיות גזענית כלפי הז'אנר, שת'אמת לא ראיתי הרבה סרטים ממנו. אולי אימה היא לא רק יצורי ענק שמשתלטים על העיר, אלא גם ציפורים תמימות שמערערות את הסדר הקיומי. אגב, באותו מקור מידע אינטרנטי נכתב עוד כי "שנות ה-60 ראו את תחילתו של "סרט האימה הפסיכולוגי" אשר הבקיע את דרכו אל המסכים בדמותו של נורמן בייטס, צעיר מעורער בנפשו אשר בשל אובססיה לאמו, רוצח ללא הבחנה את האורחים הנקלעים למלון שאותו הוא מפעיל".

אבל לא הסתפקתי באינטרנט והמשכתי לברר לגבי מהות הז'אנר. בספר "סיפור" מאת רוברט מקי (הוצאת גורדון, 1997) מוגדרת האימה כז'אנר סרטים שמתפצל לשלושה תתי ז'אנר: המופלא, שבו מקור האימה מדהים אך נתון להסבר "הגיוני", כמו יצורים מהחלל החיצון, מפלצות שיצר המדע או מטורף. העל טבעי, שבו מקור האימה הוא תופעה "לא הגיונית" מממלכת הרוחות. והמוזר, שבו הקהל מתלבט בין שתי האפשרויות האחרות.

בספר "הציפורים של היצ'קוק" מאת קמיל פאגליה (הוצאת רסלינג, 2003) נכתב שהיצ'קוק, יחד עם התסריטאי אוואן האנטר, "ניסה להימנע מהנוסחאות של סרטי המדע הבדיוני מטילי האימה משנות ה-50" בכתיבת התסריט ל"הציפורים" (שהתבסס על סיפור קצר מאת דפנה דה מורייה). הכותבת מזכירה שני סרטים כאלו המוגדרים אצלה כ"ז'אנר עידן הגרעין": "מלכת הנמלים" (Them!, 1954), שבו מוטציות של נמלים ענקיות תוקפות את לוס אנג'לס, ו"התחלה של הסוף" (Beginning of the End, 1957) שבו להקות ארבה תוקפות את שיקגו.

אז אסכם זאת כך: "הציפורים" ו"פסיכו" – לצורך העניין שני הסרטים של היצ'קוק שמוגדרים כסרטי אימה – מהווים כנראה את הקצה האיכותי בז'אנר הנדון. בקצה השני, הרחוק מאוד, נמצאים סרטי ה"בי מוביז" (להגיד "סרטי בי מוביז" זה קצת כמו להגיד "מגדל האמפייר סטייט בילדינג", לא?), שניים במחיר כרטיס אחד, עם שחקניות שעיקר כשרון המשחק שלהן מסתכם ביכולת לצרוח.

ואגב, כל הדילמה הזאת: אימה כן או לא, החלה בעקבות הודעה שפורסמה באתר האינטרנט של האקדמיה לקולנוע, לפיה במהלך החודש הנוכחי, אוקטובר, היא תחגוג 100 שנה להקמת סרטי יוניברסל (Universal Pictures) עם הקרנה של 13 סרטי אימה קלאסיים מבית האולפן הוותיק. כך למשל, יוקרנו סרטים כמו "הכלה של פרנקנשטיין" (Bride of Frankenstein, 1935), "דרקולה" (Dracula, 1931), "איש הזאב" (The Wolf Man, 1941), "טרנטולה" (Tarantula, 1955) וסרט אחד שונה מהשאר: "הציפורים" (ההקרנה ב-23 באוקטובר בתאטרון סמואל גולדווין ב-בברלי הילס, בנוכחות טיפי הדרן).

החגיגות לאולפן ההפקה וההפצה ההוליוודי יכללו גם תערוכה של פוסטרים נדירים, תמונות ושאר חפצים אשר יספרו על התרומה המיוחדת של יוניברסל לז'אנר סרטי האימה – תערוכה שזכתה לשם "מורשת האימה של יוניברסל: חגיגות המאה" (Universal’s Legacy of Horror: A Centennial Celebration) ומוצגת בימים אלה באולם האקדמיה לקולנוע בלוס אנג'לס.

באולפני יוניברסל היצ'קוק סיים את הקריירה שלו. האולפן, שהוקם ב-1912, התמזג במשך השנים במיזוגים ובחיבורים שונים, כאשר בתחילת שנות ה-60 היה זה עם תאגיד Music Corporation of America, שהנשיא שלו היה לו ווסרמן (Lew Wasserman, 1913-2002). ווסרמן תווך בעסקה שלא רק הביאה את היצ'קוק לביים את ששת סרטיו האחרונים ("הציפורים", "מארני", "מסך קרוע", "טופז", "פרנזי" ו"היורשת-Family Plot") ביוניברסל, אלא גם אפשרה לבמאי לסחור בתשלילי הסרטים והפכה אותו לבעל המניות השלישי בגודלו בתאגיד. למרות שהיצ'קוק לא סיפק לאולפן להיטים בעלי רווחים גדולים, הזכויות להפצת סרטיו בפורמטים שונים הניבו לאולפן מיליונים מאז מותו (כך על פי "האנציקלופדיה של היצ'קוק").

היצ'קוק אמר ש"לא קשה להבין פחד. אחרי הכל, לא כולנו פחדנו כילדים? דבר לא השתנה מאז עמדה כיפה אדומה הקטנה מול הזאב הגדול. מה שמפחיד אותנו היום זה בדיוק מה שהפחיד אותנו אתמול, רק שהזאב השתנה. תסביך הפחד מושרש בכל אדם". הוא גם אמר, ואולי הציטוט לא מדויק, שמה שיגרום לאדם לרצות לצפות בסרט מפחיד זה בדיוק מה שגרם לו כילד לרצות ללכת ללונה פארק.

היו להיצ'קוק הרבה משפטים שכללו שילוב של הומור בריטי/הומור שחור וחוסר חיבה למין האנושי. משפטי זן שלא סיפקו שלווה, אלא קצת להפך. המכון הבריטי לקולנוע (BFI) הוציא לפני מספר חודשים גלויות עם כמה ממשפטי הזן הללו שמוצגות במצגת לעיל (לחצו על אחת התמונות להגדלה).

זו יכולה הייתה להיות עלילה מצוינת לסרט של היצ'קוק: מפיק שאפתן בברודוויי נערך להעלאת מחזמר שמבוסס על ספר גותי שעניינו: אלמן שנישא לאשה צעירה שעוברת לגור באחוזתו ולאט לאט מגלה סודות אפלים לגבי מות הרעיה הראשונה. אלא שהמשקיע החשוב והאלמוני של המחזמר, שאיש לא ראה ולא הכיר – נעלם, כנראה מת, מה שהופך למאבק למציאת מימון למיוזיקל האפלולי.

הסיפור מסתמן כאמיתי, כך לפחות על פי ידיעה שפורסמה אתמול באתר האינטרנט של הניו יורק טיימס, מאת הכתב פטריק הילי. התכנית להעלאת המחזמר "רבקה" (Rebecca) שמבוסס על ספר של הסופרת האנגלייה דפנה דה מוריאה (Daphne du Maurier, 1907-1989) שהתפרסם בשנת 1938 ושנתיים לאחר מכן זכה לגרסה קולנועית בבימויו של היצ'קוק (הסרט הראשון שביים בארה"ב והיחידי שלו שזכה באוסקר) – עלתה על שרטון. הסיבה מסתורית לא פחות מעלילת הספר.

הדיווח בניו יורק טיימס מוכיח את מה שידוע: סיפורי 'מאחורי הקלעים' בדרך כלל הרבה יותר מעניינים ממה שמוצג לקהל הרחב. הוא גם מרמז, בתמציתיות, על הכוחות הגדולים שמפעילים את ברודוויי – מרכז התאטראות של ארה"ב, אולי של העולם כולו, שידוע בעיקר בזכות מחזות הזמר שהוא מציג.

על פי הידיעה, המיוזיקל "רבקה" אמור היה לעלות על במות ברודוויי בהשקעה של 12 מיליון דולר. משקיע עשיר שאינו מוכר לאנשי ברודוויי, אדם מסתורי בשם פול אברמס, הבטיח לתרום להפקה 4.5 מיליון דולר, פי 10 יותר מאשר משקיעים בעלי ממון תורמים בדרך כלל לטובת מופע. את המשקיע איש לא ראה וההתנהלות מולו הייתה באמצעות הדואר האלקטרוני.

אלא שבאוגוסט חלה תפנית בעלילה, כאשר דווח על מותו הפתאומי של אברמס, בבריטניה, ממלריה. לא פורסם דיווח רשמי על כך, גם לא מודעת אבל. המפיק הראשי של ההצגה, בן ספרצ'ר, גילה על מותו של אברמס בזמן שביקש ממנו, באמצעות הדואר האלקטרוני, להעביר מימון לטובת תחילת החזרות והשלמת בניית התפאורה. נציג העיזבון של אברמס, גורם (או גורמת) שהזדהה בשם המשפחה "ווקסלר", עדכן אותו על מותו של התורם, אולם סרב להיפגש עמו בלונדון או לדבר איתו בטלפון – מה שהעלה את התהייה האם אברמס הינו או היה אדם אמיתי.

בכתבה צוין שספרצ'ר אמור היה לפגוש את אברמס פעם אחת, אולם אברמס ביטל וספרצ'ר לא ראה כל סיבה לטוס מעבר לים כדי לפגוש אותו. כעת המפיק נותר עם חור ענק בתקציב וספקות לגבי יכולתו "להרים" את המופע המושקע בברודוויי.

ספרצ'ר, כך נכתב, הוא מפיק שמנסה לעשות את המעבר מאוף-ברודוויי, לברודוויי, לליגה של הגדולים. כמה מהמשקיעים האחרים בהצגה הופתעו לגלות שהוא מעולם לא פגש את אברמס או דיבר עמו בטלפון. "מעולם לא שמעתי על מצב שבו לא פגשת את האדם שמגייס 30% מתקציב המופע שלך", צוטט בכתבה רוברט אי. וונקל, נשיא ארגון שוברט – אחד מתוך שלושה ארגונים שמנהלים את מרבית תאטראות ברודוויי, 40 במספר, ואחד המשקיעים ב"רבקה". "ברודוויי עושה עסקים בדרכה המיוחדת, אבל זוהי העסקה המוזרה ביותר שנתקלתי בה מזה זמן רב", אמר.

"האם אני מצטער שלא פגשתי את האיש? כן. האם אני מצטער שסמכתי על משקיע אחד עיקרי? כן", צוטט ספרצ'ר, "אבל איסוף מימון להצגה בברודוויי הוא מאוד מאוד קשה, ולא הייתה לי סיבה לחשוב שהכסף הזה לא יסופק".

לדבריו, "זה מחזמר שהיה להיט בהלסינקי, בווינה ובערים אירופיות אחרות ואני יודע שהוא יכול להיות להיט בברודוויי. אני מבין שעשיתי טעויות באיסוף המימון, אבל אעשה ככל שביכולתי כדי שהמופע הזה יקרה". הוא אמנם כבר ביטל הפקה לונדונית של "רבקה" בשנה שעברה בגלל קשיים פיננסיים וטכניים, ולאחר מכן ביטל הפקה שאמורה הייתה לעלות בברודוויי בחורף שעבר, כשלא הצליח לגייס את הכסף – אולם לדבריו הוא נחוש להשלים את הפער של 4.5 מיליון דולר בתקציב, ולהעלות את המופע בניו יורק. הוא הבטיח לשלם לצוותו השבוע, אך הודיע כי הוא משהה את תחילת החזרות עד השגת המימון ממשקיעים אחרים.

בכתבה מציינים שסיפורו של ספרצ'ר מהווה תמרור אזהרה עבור מפיקים שמבקשים להעלות מחזות זמר בתקציבי ענק בברודוויי, אולם חסרים את היציבות הפיננסית ואת הקשרים המקצועיים הנדרשים לשם כך. מפיקים גדולים בברודוויי ויתרו על "רבקה", מה שהוביל את ספרצ'ר לפנות למשקיעים "בתולים" בתחום ההצגות, וכך הגיע לאיש הצללים אברמס, שלא ברור אם אי פעם היה קיים. הניו יורק טיימס ניסה לפנות לווקסלר ולאדם נוסף שהציג את עצמו כמקורב של אברמס, אולם השניים סירבו למסור הוכחות בדבר קיומו של הנ"ל.

הפוסטר שוחרר. כך מדווחים היום אתרי אינטרנט בחו"ל. הכוונה לפוסטר של הסרט 'היצ'קוק' (Hitchcock) שצפוי לצאת לאקרנים בארה"ב ב-23 בנובמבר 2012, ממש לקראת עונת הפרסים, כפי הנראה עם פזילה לכיוון האוסקר. יהיה מעניין אם היצ'קוק, שמעולם לא זכה בפרס האוסקר עבור בימוי, ולמעט סרטו 'רבקה' (Rebecca, 1940) גם אף אחד מסרטיו החשובים לא זכה בפסלון המוזהב – יזכה בכבוד דווקא בתור דמות, בסרט שעשו עליו.

בהודעה קצרה של חברת foxsearchlight שמפיצה את הסרט, הוצג הפוסטר המדובר ובו דמותו העגלגלה של סר אלפרד היצ'קוק, שאותו משחק אביר אנגלי אחר – סר אנתוני הופקינס. בפוסטר הופקינס/היצ'קוק אוחז בסכין (שעליה טיפות דם) ומעליו הכיתוב "Good Evening", צמד המילים הכה מוכרות שהיצ'קוק נהג לומר במבטא הבריטי שלו, בפתח כל פרק בסדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents (שודרה בין השנים 1955-1962), שכללה סרטים קצרים עם אלמנטים היצ'קוקיים.

הרקע של הפוסטר אדום, ניתן לנחש למה. אגב, הסרט 'היצ'קוק' מבוסס על העשייה של 'פסיכו' (Psycho, 1960) – סרט שהיצ'קוק צילם בשחור לבן, כדי להימנע מהצבע האדום של הדם בסצנת המקלחת. הצבע האדום בפוסטר החדש מזכיר, קצת, את הכתום מהפוסטר של 'ורטיגו' (Vertigo, 1958). גם בפוסטרים של 'אליבי' (Dial M for Murder, 1954) ושל 'חלון אחורי' (Rear Window, 1954) היו מוטיבים אדומים, ובשלל פוסטרים של סרטים נוספים של היצ'קוק הכיתוב היה באדום. השם "Hitchcock" בפוסטר של הסרט החדש, חתוך באמצע (כמו חתך של סכין) בדיוק כמו שהשם "Psycho" נחתך בפוסטר של הסרט מלפני 52 שנה.

על פי הודעת חברת ההפצה, הסרט 'היצ'קוק' מתאר סיפור אהבה של אחד הקולנוענים המשפיעים ביותר במאה הקודמת ושל רעייתו ושותפתו לדרך, אלמה רוול. עלילת הסרט מתרחשת בזמן צילומי הסרט 'פסיכו' ומציגה, למשל, מאבקים שניהל היצ'קוק מול הצנזורה לגבי סצנות אלימות ורמיזות מיניות ששילב בסרט המדובר. הוא עוסק גם בניסיונו של הבמאי, שהיה בזמן צילומי 'פסיכו' כבר בן 60, להוכיח שהוא עדיין מקורי ובשיאו. התסריט מבוסס על הספר: "Alfred Hitchcock and the Making of  Psycho", של סטיבן רבלו (Stephen Rebello).

כאמור, הופקינס משחק בסרט את "היצ'קוק" ולצדו (דיים) הלן מירן שמשחקת את "אלמה". סקרלט ג'והנסון היא "ג'נט לי", ג'סיקה בייל – "ורה מיילס", וג'יימס ד'ארסי משחק את "אנתוני פרקינס". את הסרט ביים סשה ג'רבאסי (Sacha Gervasi), שעל פי נתוני IMDb זהו סרט שני מתוך שלושה שהוא ביים עד כה, כשהראשון היה הסרט התיעודי Anvil: The Story of Anvil. הוא שימש כתסריטאי של סרטים כמו 'הפשע של הנרי' (Henry's Crime, 2010) ו'טרמינל' (The Terminal, 2004) שביים סטיבן ספילברג, בכיכובו של טום הנקס.

והנה עוד שני רמזים על הפזילה לאוסקר: את התסריט ל'היצ'קוק' כתב ג'ון מק'לוגלין (John J. McLaughlin) שהיה אחד התסריטאים של 'ברבור שחור' (Black Swan, 2010), שהיה מועמד לאוסקר כסרט הטוב ביותר לפני שנתיים (נטלי פורטמן זכתה בפרס השחקנית הראשית). גם נושא הסרט, עולם הקולנוע, ידוע כחביב על קשישי הוליווד חברי האקדמיה לקולנוע. רק בשנה שעברה הם העניקו את פרס הסרט הטוב ביותר ל'הארטיסט' (The Artist, 2011) שעוסק במעבר מתקופת הסרט האילם-הראינוע, לקולנוע.

חזרתי לאחרונה ל"היצ'קוק/טריפו" (Hitchcock/Truffaut. הגרסה העברית יצאה ב-2004 בהוצאות בבל והאוזן השלישית) – ספר הראיונות שערך מבקר הקולנוע והבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו (François Truffaut, 1932-1984) עם הבמאי הנערץ עליו, אלפרד היצ'קוק, בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.

מפתיע וגם צפוי היה לגלות, שהיצ'קוק כמעט תמיד סיים לביים סרט בתחושת אכזבה. מצא פגמים, הצטער שלא עשה דברים אחרת, צירף שחקנים שנכפו עליו או שהיו בעדיפות שנייה ושלישית. מפתיע, כי מהבמאי שאחראי לכמה מהסרטים החשובים והמשפיעים בקולנוע, ניתן היה לצפות שמידי פעם ירגיש תחושת סיפוק מעבודתו. וצפוי, כי כבר כתבתי כאן בעבר שפרפקציוניזם ותחושת סיפוק – לא הולכים ביחד.

כך או כך, בהמשך לקריאת הספר החלטתי לסכם רשימת עובדות מהירות על סרטי היצ'קוק, שתהיה יעילה לסמול טוק עתידי – למרות שמניסיון: הסיכוי שתיקלעו לסמול טוק על היצ'קוק אפסי למדי.

הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים, אך לא הושלם:  Number 13  משנת 1922. להיצ'קוק, שהתחיל את דרכו הקולנועית (הראינועית) ככותב וכצייר כותרות לסרטים אילמים והתקדם לתפקיד עוזר במאי, ניתנה הזדמנות לביים לראשונה. מדובר בסרט בריטי מתקופת הראינוע, שצילומו הסתיים לאחר שני גלגלי סרט בלבד ותיעודו אבד. היצ'קוק סיפר לטריפו על מי שכתבה את הסיפור לסרט: "מישהי מהאולפן עבדה בעבר עם צ'ארלי צ'פלין ובזמנו חשבנו שכל מי שעבד עם צ'פלין הוא גאון".

הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים: 'גן התענוגות' (The Pleasure Garden, 1925), הפקה בריטית-גרמנית שביים היצ'קוק בן ה-26 לצד ארוסתו אלמה רוול, ששימשה כעוזרת במאי וכנערת תסריט. צילומי החוץ נערכו באיטליה וצילומי הפנים בסטודיו בגרמניה. הסרט הוצג לקהל הרחב רק ב-1927. אחת ממבקרות הקולנוע (ראינוע) הבריטיות המשפיעות של אותה תקופה, כתבה אז כי היצ'קוק "הדהים את כולם ברעננותו ובעוצמתו".

הסרט ההיצ'קוקי הראשון: 'הדייר' (The Lodger: A Story of the London Fog, 1927). בעלת בית דירות מושכרות תוהה האם הדייר החדש שהשתכן אצלה הוא רוצח בלונדיניות ידוע בשם 'הנוקם', בסגנון ג'ק המרטש. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה מימשתי את סגנוני", הסביר היצ'קוק לטריפו, "למען האמת, אפשר לראות את The Lodger כסרט הראשון שלי". זאת, בין היתר בגלל מוטיבים שיהפכו למרכזיים בעבודתו, למשל: אדם שמואשם בפשע שלא ביצע. לראשונה היצ'קוק גם הופיע בהופעת אורח בסרטו (cameo), אז כדי למלא חלל של ניצב שחסר, ובהמשך התמיד לעשות זאת "כאמונה תפלה וכהלצה", לדבריו.

הסרט האילם האחרון של היצ'קוק: 'תושב האי מאן' (The Manxman , 1929), הסרט התשיעי באורך מלא שהיצ'קוק ביים, סגר את תקופת הראינוע מבחינתו. תקופת הסרט האילם נמשכה עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20. הסרט האמריקאי 'זמר הג'אז' (The Jazz Singer, 1927) שביים אלן קרוסלנד, הוא אחד הסרטים הראשונים שכללו פסקול סינכרוני משולב עם תמונה והוא מציין את נקודת המפנה במעבר מהראינוע לקולנוע.

הסרט המדבר הראשון של היצ'קוק: 'סחיטה' (Blackmail, 1929). לסרט יש גם גרסה אילמת והוא נחשב לסרט האנגלי המדבר הראשון.

הסרט האנגלי האחרון שהיצ'קוק ביים (לפני המעבר לארה"ב): 'פונדק ג'מייקה' (Jamaica Inn, 1939). התסריט מבוסס על רומן של דפנה דה מורייה (Daphne du Maurier) שעל בסיס רומן שלה גם יצלם את סרטו הבא, האמריקאי הראשון, 'רבקה'. גם 'הציפורים' מבוסס על סיפור קצר שלה.

הסרט האמריקאי הראשון של היצ'קוק: 'רבקה' (Rebecca, 1940). היצ'קוק חתם על חוזה עם המפיק דיוויד או. סלזניק (David O. Selznick) שהפיק את 'חלף עם הרוח' (Gone with the Wind, 1939) והגיע להוליווד כדי לצלם סרט על טביעת הטיטאניק. אלא שסלזניק שינה את דעתו והיצ'קוק התבקש לביים את הסרט 'רבקה', עליו אמר היצ'קוק לטריפו: "זה לא סרט היצ'קוקי. זו מעין אגדה… סיפור די מיושן. סיפור שחסר לו הומור". זה היה סרטו האמריקאי הראשון, אך היצ'קוק הגדירו כ"בריטי לחלוטין": "הסיפור אנגלי, כך גם הבמאי והשחקנים [בהם לורנס אוליבייה]". זה הסרט היחידי של היצ'קוק שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, אולם כמקובל בקטגוריה זו הפסלון ניתן למפיק.

הסרט היחידי שהיצ'קוק צילם שתי גרסאות שלו: 'האיש שידע יותר מידי'. הגרסה הראשונה מ-1934, שבה שיחק גם פיטר לורה (Peter Lorre, 1904-1964), צולמה כשהיצ'קוק עוד עבד באנגליה והעלילה של הסרט התרחשה בשוויץ. בגרסה השנייה, מ-1956, עם ג'יימס סטיוארט ודוריס די (והשיר 'קה סרה סרה' – "Whatever Will Be", שזכה בפרס האוסקר באותה שנה), המשפחה נסעה למרוקו. על ההבדלים אמר היצ'קוק לטריפו: "הגרסה הראשונה נעשתה על ידי חובבן כשרוני, והשנייה – על ידי מקצוען".

הסרט הראשון שהיצ'קוק צילם בצבע: 'חבל' (Rope, 1948). בשנה זו היצ'קוק הפך למפיק עצמאי. בסרט המדובר, מלבד עניין הטכניקולור, הוא גם ביצע אתגר טכני: צילום של סרט שלם בעשרה שוטים בלבד (בהתאם למשך זמן הצילום של גלגל סרט, כעשר דקות כל אחד). האתגר יוצא הדופן הצריך התנהלות מיוחדת של השחקנים ושל צוות ההפקה, לרבות שמירה על אחידות משחקית של אנסמבל שחקנים במשך עשר דקות ללא טעויות, שמירה על שקט בהנעת הציוד ברקע וכן הלאה. על הניסיון הזה אמר היצ'קוק לטריפו: "אני מבין שזה היה טיפשי לחלוטין, כי התכחשתי לתיאוריות שלי על חיתוך הסרט. סרטים צריך לחתוך". על השימוש בצבע, לראשונה בסרטיו, הסביר: "הצלם הממוצע הוא טכנאי מצוין. הוא יכול לגרום לאשה להיות יפה, הוא יכול לסדר אורות שייראו טבעיים, אבל בסרט בצבע צצה בעיה: בעיית הטעם האמנותי הטהור של הצלם. האם לצלם הראשי יש חוש צבע? האם יש לו טעם טוב בבחירת הצבעים? במקרה של הצלם של 'חבל' הוא פשוט אמר: "נו, טוב. זו שקיעה", וככל הנראה הוא לא ראה שקיעה כבר זמן רב, אם בכלל ראה שקיעה מימיו".

הסרט היחידי שהיצ'קוק צילם בתלת ממד: 'אליבי' (Dial M for Murder, 1954). שיתוף הפעולה הראשון עם גרייס קלי (מתוך שלושה סרטים. השניים האחרים הם 'חלון אחורי' ו'לתפוס גנב'). הסרט צולם בתלת ממד, ברוח התקופה שגילתה אז את רעיון ה-3D שהתאדה מהר מאוד. לכן צילומים רבים צולמו מזווית נמוכה והוצבו חפצים בין הדמויות – דבר שמעצים את הממדיות בהקרנת הסרט. כך או כך, הסרט הוקרן בסופו של דבר בדו ממד. פה ושם צצו במשך השנים הקרנות נדירות בתלת ממד, קטע קצר כזה ראיתי לפני כמה שנים באולפני יוניברסל באורלנדו.

הסרט האחרון שהיצ'קוק ביים: 'היורשת' (Family Plot, 1976) היה סרטו המלא ה-53 והאחרון של היצ'קוק, שמת ארבע שנים לאחר מכן ב-1980. הוא היה בן 75 כשצילם את הסרט ועוד חיפש רעיונות לסרטים עתידיים שלא יתממשו לעולם.

בסיכום הספר כותב טריפו: "זמן קצר אחרי 'היורשת', היצ'קוק חש אומללות ועד מהרה קיבלתי את מכתבו במונפלייה, שם עסקתי בצילומי 'האיש שאהב נשים' (L'homme qui aimait les femmes, 1977)".

במכתב, מאוקטובר 1976, כתב היצ'קוק לטריפו: "בשלב זה אני מחפש נואשות נושא. כידוע לך, אתה חופשי לעשות ככל העולה על רוחך. אבל אני יכול לעשות רק מה שמצפים לקבל ממני, כלומר סרט מתח או תעלומה, וקשה לי לעשות את זה. אפשר היה לחשוב שכל התסריטים עוסקים בניאו נאצים, בפלסטינים שנלחמים בישראלים וכיוצא בזה. למרבה הצער, אתה מבין, אף אחד מהנושאים הללו לא כולל קונפליקט אנושי. איך אפשר לשים לוחם ערבי בתוך קומדיה? אין דבר כזה, כפי שגם אין חייל ישראלי מצחיק. אני מתאר את הנושאים הללו משום שהם מגיעים אל שולחני כדי שאעיין בהם. לפעמים אני אומר שאת הקומדיה הטובה ביותר או את הדרמה הטובה ביותר היה אפשר לעשות דווקא כאן, במשרד שלי, עם פגי, סו ואלמה. הצרה היחידה עם הרעיון הזה, היא שיהיה צריך להרוג אחת מהן, ועל כך אני אצטער צער רב…".

שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם הסופר והמחזאי האמריקאי ת'ורנטון וויילדר (Thornton Wilder, 1897-1975), זוכה שלושה פרסי פוליצר, הביא ליצירת 'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943), אחד הסרטים הטובים ביותר של היצ'קוק, אם לא ה-. מדובר בסיפור עוכר שלווה בעיירה כל אמריקאית, הרבה שנים לפני שכל סדרת דרמה שנייה החלה לעכור שלווה בעיירות כל אמריקאיות. תסריט מתח עם ביקורת על המין האנושי (לא פחות…), לצד צילומי חוץ מרהיבים וצוות שחקנים משובח בראשות ג'וזף קוטן ותרזה רייט (Teresa Wright – 1918-2005).

העלילה בקצרה: צ'ארלי אוקלי (קוטן), הידוע גם כ"דוד צ'ארלי", נוסע מהחוף המזרחי למערבי כדי להסתתר בבית אחותו אמה ניוטון ומשפחתה, בעיירה סנטה רוזה. זאת, לאחר שבלשים עוקבים אחריו בחשד שהוא רוצח אלמנות עשירות. בבית האחות הוא פוגש את אחייניתו צ'ארלי ניוטון (רייט), שנקראת על שמו, ולשניים קשר מיוחד, מוזר ויוצא דופן. אלא שבעקבות שלל רמזים, האחיינית מתחילה לחשוד שדודה האהוב הוא רוצח האלמנות המסתורי. זה בתגובה, מנסה להרוג אותה כדי להימנע מהגילוי, אולם כשהוא מנסה להשליכה מרכבת נוסעת, היא דוחפת אותו אל מותו. היחיד שיודע את סודה הוא הבלש ג'ק גרהם, שחוקר את הפרשה ואף מתאהב באחיינית (בכל זאת, הוליווד).

הסרט צולם ברחובות סנטה רוזה שנמצאת במחוז סונומה, צפונית לסן פרנסיסקו (ב-SF צולם שנים לאחר מכן 'ורטיגו' – Vertigo, 1958) ובסמוך לעיירה בודגה ביי (שם צולם 'הציפורים' – The Birds, 1963). בזמן הצילומים, לפני 70 שנה, מדובר היה בעיירה בת 13 אלף תושבים, כיום זו עיר שבה כ-170 אלף תושבים, שעדיין זוכרת את הסרט הראשון והמוכר ביותר שצולם בתחומה.

הסרט צולם ברובו ברחובות העיירה ובבנייניה (בנק, ספרייה, תחנת רכבת, כנסייה וכו') – רוב הבניינים הללו אינם קיימים עוד. באותה תקופה מדובר היה במהלך נדיר, שכן בדרך כלל סרטים צולמו בתוך אולפנים. מהלך כל כך נדיר, עד שמגזין 'לייף' שלח צוות צילום לתעד את צילומי החוץ של הסרט. היצ'קוק ו-וויילדר ביקרו במספר עיירות עד שבחרו בזאת, הם גם בחרו כבית משפחת ניוטון בית בשדרות מקדונלד 904, שקיים עד היום. צילומי פנים מסוימים, בהם של בית המשפחה ושל גרם המדרגות האחורי, צולמו באולפן מסיבות טכניות.

הסרט צולם במהלך 1942, בזמן שאמו של הבמאי גססה ובהמשך מתה ממחלה באנגליה, ובעת שבמולדתו וברחבי אירופה געשה מלחמת העולם השנייה. היצ' בחר להישאר בארה"ב וחש רגשי אשם על כך (כנראה מעבר לרגיל). בסרט יש אזכורים למלחמה אליה גויסה גם ארה"ב, למשל כשחיילים הולכים ברחוב ונכנסים לבר המקומי. בסצנת הסיום צ'ארלי-האחיינית אומרת לבלש גרהם: "הוא [הדוד צ'ארלי] אמר שלאנשים כמונו אין מושג איך העולם באמת". והבלש עונה לה: "לפעמים הוא [העולם] צריך השגחה רבה. נראה שהוא משתגע מפעם לפעם – כמו הדוד שלך, צ'ארלי".

בספר "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו, נכתב: "אירוע זה (מות אמו של היצ'קוק), שקדמו לו חודשים של דאגה ואחריו באו חודשים ארוכים של יגון חרישי, הוא שהפך את 'צל של ספק' כולו לרשת של רמיזות אישיות. הסרט הוא גם מפתח לסבך חייו הפנימיים ולתחושות האשמה שלו, וגם רשת של משמעויות הזורעת אור על יחסיו עם בני משפחתו, עם זהותו השסועה ועם התרבות המפוצלת שממנה היגר… הסרט יהיה לספר ההדרכה לכל ההשפעות הספרותיות והתרבותיות שהושפע בחייו, ולעולם לא יהיה עוד גלוי לב כל כך לפני הציבור ולפני עמיתיו. אפשר שמשום כך היה הסרט הזה תמיד מן הסרטים החביבים ביותר על היצ'קוק. אבל רק מעטים מבין השחקנים ואנשי הצוות שיערו את עומק מצוקתו וסבלו באותה שעה ואת מידת חשיפתו האישית".

לימים יסביר היצ'קוק לבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו (בספר הראיונות שלהם "היצ'קוק-טריפו"): "לא הייתי אומר ש'צל של ספק' הוא הסרט החביב עליי. אם התבטאתי פעם ברוח זו, הרי זה משום שחשתי שהסרט מניח את דעתם של ידידינו 'חובבי הסבירות וההיתכנות', ידידינו חובבי ההיגיון…".

בין אם הסרט היה "בן מועדף" על היצ'קוק ובין אם לא, הדוד צ'ארלי, רוצח האלמנות, נברא בדמותו של הבמאי: "היצ'קוק מזדהה בבירור עם הדוד צ'ארלי, שגולם בידי ג'וזף קוטן", כתב ספוטו בספרו, "התסריט מתאר אותו כ'אדם קפדן ומסודר להחריד', כמו היצ'קוק עצמו, שהיה גאה בתכונותיו אלה. תיאורו של צ'ארלי בסרט דומה לתיאורו של היצ'קוק הצעיר: 'בחור שקט כל כך, תמיד קורא…'. רגשותיו של הנבל האלגנטי: געגועים רגעיים אל העבר וזלזול בהווה – רגשותיו של הבמאי הם".

זאת ועוד: אם המשפחה בסרט – האחות של הדוד צ'ארלי והאמא של צ'ארלי ניוטון הצעירה – נקראה בשם אמו של היצ'קוק: 'אמה': "דמותה של אמה [הדמות], שהועלתה על הכתב בימיה האחרונים של אמה היצ'קוק, היא דמות האם החיובית האחרונה בסרטיו של היצ'קוק והוא מבוססת על אמו של היצ'קוק", כתב ספוטו, "תחושותיו המבולבלות, רגשות האשמה שלו, ההתנגשות בין אהבה לטינה, כל אלה התפרצו לאחר מותה ובסרטיו הבאים מצוירת הדמות [האם] בצבעים כהים יותר".

"ב'צל של ספק' יצר [היצ'קוק] איור דקדנטי של המציאות הפסיכולוגית שקארל יונג כינה אותה "הצל" המצוי בכל אחד מאיתנו", כתב ספוטו בביוגרפיה של הבמאי. ואילו בספר אחר שלו: The Art of Alfred Hitchcock, כתב על שני הצ'ארלי (הדוד והאחיינית) שלא במקרה נקראים באותו שם, שכן הם מייצגים את הטוב והרע ששוכן בכל אדם. "צד אחד (צ'ארלי הצעירה) מדגים את החיובי במין האנושי, האופטימיות, הטוב, נדיבות הלב, האמון והאהבה. הצד השני (הדוד צ'ארלי) מייצג מה ששלילי, דקדנטי ומוביל לרצח. הרוצח, הדוד צ'ארלי, מסוגל, כפי שאנו רואים, לקסם אישי רב, נדיבות לב כלפי משפחתו וחמימות כלפי אחותו, ויש לו את אותו דם עם אחייניתו התמימה והמתוקה. היא מנגד, מסוגלת לרצוח את דודה. הרעיון שכולנו עד גבול מסוים שילוב של מלאכיות ושטניות, שיש בתוכנו כוחות דואלים, הוא עתיק מהתקופה היוונית, ומהמסורת היהודית והנוצרית. יין ויאנג".

"יחד עם 'פסיכו' (Psycho, 1960) 'צל של ספק' הוא אחד הסרטים הנדירים שלך שבהם הדמות הראשית בו היא האיש הרע, והקהל מזדהה איתו מאוד", אמר טריפו להיצ'קוק לגבי דמותו של קוטן (הדוד צ'ארלי), שבדומה לדמות שגילם אנתוני פרקינס (נורמן בייטס) ב'פסיכו' – היה רוצח מהזן הכריזמטי ומעורר האמפתיה. היצ' ענה על כך: "הוא [הדוד צ'ארלי] רוצח אידיאליסט. הוא אחד מאותם רוצחים שחשים שיש להם משימת השמדה. אולי הגיע לאלמנות מה שקרה להן, אבל זה לא היה העסק שלו. יש בסרט שיפוט מוסרי, לא כן, כשהאחיינית משמידה בסוף את קוטן, אפילו במקרה. זה שקול לאמירה שלא כל הרעים הם שחורים ולא כל הגיבורים הם לבנים. יש אפור בכל מקום. הדוד צ'ארלי אהב מאוד את אחייניתו, אם כי לא באותה המידה שהיא אהבה אותו. אבל היא הייתה חייבת להרוג אותו, כי אסור לשכוח שאוסקר וויילד אמר: "אנחנו הורגים את מה שאנחנו אוהבים"".