ארכיון רשומות מהקטגוריה "הציפורים"‏

הומור היצ'קוקי: "למתח אין ערך, אלא אם הוא מאוזן עם הומור"

פורסם: 01/02/2019 ב-Alfred Hitchcock, Movies, North by Northwest, Psycho, ROPE, Shadow of a Doubt, אינגריד ברגמן, אלפרד היצ'קוק, אני מתוודה, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, היצ'קוק/טריפו, היצ'קוקולוגית, הציפורים, זרים ברכבת, חבל, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, סינמטק תל אביב, פסיכו, פרנזי, פרנסואה טריפו, צל של ספק, קולנוע
2

לפני מספר חודשים נערכה בסינמטק תל אביב הקרנה של "חבל" (Rope), סרטו של היצ'קוק מ-1948. העלילה, בקווים כלליים, עוסקת ברצח ובהסתרת הגופה בתיבה בסלון, בזמן שבמקום נערכת מסיבת קוקטייל עם בני משפחתו וחבריו של הנרצח, שתוהים מדוע הוא מאחר לאירוע. למרות העלילה המקאברית, העובדה שהסרט בן 70 שנה וגם מאתגר טכנית (עלילה בסט אחד, בזמן אמיתי וכמעט ללא עריכה) – צופי הסינמטק צחקו לכל אורכו.

כך למשל, באחת הסצנות, המוזמנים במסיבה מדברים על מושג "האדם העליון" של ניטשה ועל הרצח המושלם. המורה רופרט (ג'יימס סטיוארט), בניסיון לשעשע, מדבר על בעיות העולם שהיו נפתרות, לו אנשים היו רוצחים אחד את השני: "אבטלה, עוני, עמידה בתור לכרטיסים בתאטרון", הוא אומר. "עליי להודות שלא היה קל להשיג כרטיסים למחזמר החדש", אומרת אחת הדמויות, והוא עונה: "הפעלה זהירה של אצבע על ההדק ושני כיסאות בשורה הראשונה – שלך. התקשית להיכנס למסעדות פאר?". "מאוד", היא עונה. "הפתרון קל: שלפי סכין, גברתי, ואם תואילי להיכנס מכאן… לכי מעל גופת המלצר הראשי, והנה השולחן שלך".

היצ'קוק נצרב בתודעה התרבותית כבמאי (ומפיק) של סרטים מפחידים. הגדרות הז'אנר הרשמיות של סרטיו הן מותחנים, וסרט אחד או שניים המוגדרים כאימה. מודע לדימוי שהוא עצמו יצר ושימר, אמר פעם היצ'קוק: "אם הייתי עושה סרט על סינדרלה, היו מצפים שתצוץ גופה". אגב, כשרצה לצלם סצנה בדיסנילנד [של סרט שלא הופק בסופו של דבר], וולט דיסני סרב לאפשר "ליוצר שעשה את הסרט הדוחה הזה, "פסיכו"", לצלם בשטחי הפארק.

אלא שהפחד אצל היצ'קוק שולב עם הומור: בריטי, מקאברי, אירוני, ציני, ערמומי, מתנשא ולא פעם גס. "עבורי, למתח אין ערך, אלא אם הוא מאוזן עם הומור", צוטט הבמאי. על "פסיכו" (Psycho, 1960) אמר: "נחרדתי לגלות שכמה אנשים לקחו את הסרט הזה ברצינות".

הסרט "אני מתוודה" ((I Confess, 1953 עוסק בכומר אשר שומע וידוי מאדם שביצע רצח. לאחר מכן הכומר מואשם באותו רצח, אך בגלל מחויבותו לסודיות הווידוי, הוא אינו יכול לחשוף את האמת. "כל הטיפול בנושא [היה] חסר הומור ועידון", התייחס היצ'קוק לסרט זה בספר השיחות "היצ'קוק-טריפו" (הוצאת בבל-האוזן השלישית). "הייתי צריך להוסיף הומור לגישה שלי, כמו ב"פסיכו": סיפור רציני שמספרים באירוניה".

"בסרטי מסתורין ומתח אי אפשר לוותר על ההומור", המשיך היצ'קוק בשיחתו עם הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו. "השאלה שאני נאלץ לשאול את עצמי לעתים קרובות היא: 'האם כדי לטפל בנושא רציני עליי לשים בצד את חוש ההומור שלי או להשתמש בו?'". עוד הוסיף: "כשאנחנו כותבים תסריט, המשפט שחוזר הכי הרבה הוא: 'האם זה לא יהיה מצחיק לרצוח אותו בצורה כזו?'".

היצ'קוק היה חובב של הומור שחור וסיטואציות מגוחכות. הוא בנה סיפורים באמצעות דמויות מוזרות, לוקיישנים חריגים ואתנחתות קומיות. הוא האמין שכדי להעצים את הדרמה, יש להקיף אותה בסביבה קלילה ומשעשעת. כך למשל, ב"צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943), התחביב של אבי המשפחה ושל חברו הטוב הוא לשוחח על שיטות לביצוע הרצח המושלם. הם דנים על כך בלי לדעת שבן משפחה שזה עתה הגיע לבקר, הוא רוצח סדרתי הנמלט מהמשטרה.

האב (לחברו): "לו רציתי להרוג אותך, אתה חושב שהייתי מבזבז את הזמן על זריקות תת-עוריות או על חץ מורעל? הייתי מוצא זמן כשאתה לבד, נכנס ומכה בך בראש במוט כבד". החבר: "מה ההנאה שלך בזה? איפה התכנון? איפה הרמזים?". האב: "אני לא רוצה רמזים, אלא להרוג אותך".

השיחה של הדמויות על ביצוע הרצח המושלם, מהווה אתנחתא קומית מסיפור המתח המרכזי שעוסק ברוצח אמיתי, יוצרת ניגוד בין האנשים שרק משתעשעים בדברים נוראיים ובין אלה שממש מבצעים אותם, וגם מהווה קריצה של הבמאי לקהל, כאילו רוצה לומר להם: זה רק סרט.

שימוש נוסף שהיצ'קוק עשה בהומור, הוא לגרום לצופים לגלות סימפתיה כלפי דמות, מרושעת ככל שתהיה. ברונו ב"זרים ברכבת" הוא פסיכופט, אך כשהוא הולך בפארק השעשועים ומפוצץ עם הסיגריה שלו בלון של ילד, הצופים משועשעים.

d796d7a8d799d79dd791d7a8d79bd791d7aa

זרים ברכבת. לפוצץ בלון

שתי סצנות הארוחות של בלש המשטרה ואשתו ב"פרנזי" (Frenzy, 1972) הן מהמשעשעות ביותר בסרטי הבמאי, אם כי צריך לצפות בהן ממש כדי להבין את הניואנסים, כי ההומור הוא פיזי: עיוותי פנים, מבטים ותנועות.

הבלש משוחח עם אשתו על התקדמות חקירת הרצח שהוא מנהל, תוך כדי שהיא מגישה לו תבשילים אותם למדה להכין בקורס הבישול (כנראה מטבח צרפתי). הבלש היה מעדיף סטייק ותפוחי אדמה, אך אשתו הגישה לו, למשל, מרק דגים. הבלש מרים עם הכף חתיכת דג, נחרד, מחזיר לצלחת ושותה מהר את המשקה שלו. "מה בדיוק יש במרק הזה?", הוא שואל, והיא עונה: "למה, הוא לא מוצא חן בעינייך?". "מממ… זה טעים מאוד, אבל המרכיבים די משונים", הוא אומר, והיא עונה: "כספס, ארכן, צלופח גמלוני, זהבה, סרדינה ודג הצפרדע".

d7a4d7a8d7a0d796d799

פרנזי. מרק לא מזוהה

 

רמיזות מיניות 

במקרים מסוימים ההומור של היצ' היה משולב ברמיזות מיניות, כמו נער קתולי סקרן שהוא נותר רוב חייו. ב"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) רוג'ר ת'ורנהיל (קרי גרנט) נמלט מהמשטרה שרודפת אחריו בחשד שביצע רצח. אך מכוון שבשחקן הכי אלגנטי בתולדות הקולנוע עסקינן, דמותו הנמלטת מבקשת להתגלח תוך כדי הימלטות.

ת'ורנהיל נכנס לחדר השירותים בתחנת הרכבת, עם סכין גילוח קטנטן שלקח מתא השינה ברכבת. הוא מתבונן על הגבר הסמוך אליו, שמתגלח אף הוא, עם סכין בגודל רגיל – והשניים… משווים גדלים.

d79ed796d799d79ed795d7aad791d799d7a0d79cd790d795d79ed799d795d7aa

מזימות בינלאומיות: משווים גדלים 

על "לתפוס גנב" (To Catch a Thief, 1955), נכתב בביוגרפיה על הבמאי "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" (מאת דונלד ספוטו, הוצאת דביר): "בזכות משחקי המילים, המשחקים החזותיים המיניים והמשמעויות הכפולות, הוא היה אחד הסרטים של שנות החמישים שהרחיבו את תחומי ההומור הבוגר".

באחת הסצנות, ג'ון רובי (קרי גרנט) ופרנסס סטיבנס (גרייס קלי), עוצרים בשול הדרך. "אתה רוצה רגל או חזה?", שואלת פרנסס. "תחליטי את", ג'ון עונה, והיא מוציאה חתיכת עוף מסלסלת הפיקניק שהביאה.

עוד סצנה עם הומור מיני, הפעם עם רמיזה הומוסקסואלית, מתוך "הגברת נעלמת" (The Lady Vanishes, 1938): צמד החברים חובבי הקריקט צ'ארטרס וקלדיקוט, נדרשים למצוא חדר ללילה, בפונדק, בגלל השלג שחסם את הרכבת. פקיד הקבלה אומר להם שהחדר היחידי שנותר הוא של המנקה. "אתה לא מצפה ששנינו נהיה בחדר של המנקה?", אומר לו צ'ארטרס, והפקיד עונה לו: "אל תתרגש. אני אוציא את המנקה מהחדר".

"מר וגברת סמית" (Mr. & Mrs. Smith, 1941), מוגדר כקומדיה האמריקאית היחידה של היצ'קוק (הערת הסבר: היצ'קוק ביים בתחילה במדינת הולדתו, אנגליה, ולאחר מכן היגר לארה"ב. מכאן החלוקה של סרטים אנגלים מול סרטים אמריקאים). הסרט מספר על זוג נשוי מזה שלוש שנים המגלה במפתיע – ובנפרד – שבשל טעות משפטית הנישואים שלהם אינם בתוקף. האישה בטוחה שכעת הבעל יבקש ממנה להתחתן באופן רשמי, וכשאינו עושה זאת, היא זורקת אותו מהדירה ומתחיל מאבק כוחות בין השניים.

בוויקיפדיה הסרט מוגדר כ-Screwball comedy, קומדיה מטורפת. תת-ז'אנר של הקומדיה הרומנטית, אשר התפתח בתקופת השפל הגדול בארה"ב והיה פופולרי בשנות ה-30 וה-40. "שילוב של סלפסטיק עם דיאלוגים מהירים ושנונים ועלילה הכוללת סיפור של חיזור או של חתונה. מבקר הקולנוע אנדרו סאריס, הגדיר את הקומדיה המטורפת כ'קומדיית סקס, בלי הסקס'", כך ע"פ וויקיפדיה.

היצ'קוק מציג
כשהיצ'קוק ביסס את עצמו כבמאי מוביל בהוליווד, הוא השתמש בפרסונה שלו ככלי שיווקי. לכן, מלבד הופעת האורח הקצרה שלו בסרטיו (cameo), הוא השתתף גם בכמה קדימונים (טריילרים) לסרטיו.

טריילר משעשע (וביקורתי) הוא זה ל"הציפורים" (The Birds, 1963). היצ' מספר על סרטו החדש, באמצעות הרצאה על תולדות היחסים בין בני האדם לציפורים. "תכנון ההרצאה על ציפורים החכימה אותי והתחלתי להרגיש קרבה לציפורים ולפתח סימפתיה כלפי…", הוא אומר, תוך כדי שהוא חותך עוף בתנור, ואז מוסיף: "אני לא חושב שאוכל עכשיו".

בטריילר ל"פרנזי", היצ' נראה בשוק הירקות והפירות קבנט גארדן בלונדון (רגע לפני שנהרס והפך לאתר תיירותי), אורז שק תפוחי אדמה. מהשק קופצת רגל של אישה, והיצ' המופתע אומר: "שמעתי על רגל של טלה, רגל של עוף, אבל מעולם לא על רגל של תפוחי אדמה". אגב, בסרט עצמו אחת הגופות הוסתרה בשק תפוחי אדמה.

בסדרות הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents ו- The Alfred Hitchcock Hour (שודרו בשנים 1955-1965. היצ'קוק תרם את שמו לסדרות תמורת תמלוגים וביים מספר קטן של פרקים), גילו הצופים צד נוסף בהומור של היצ'קוק, לא רק כבמאי, אלא גם כמגיש. הוא פתח וסגר כל פרק עם קטע הומוריסטי קצר שנכתב עבורו ובו התבדח על הצופים, על הדמויות בפרק וגם על דבר המפרסם ששולב בין הפרקים.

"כשהייתי צעיר היה לי דוד שהזמין אותי לארוחות ערב, שאותן ליווה בסיפורים על עצמו", הוא אמר באחד הפרולוגים. "הקשבתי לו, מפני ששילם בעד הארוחה. אינני יודע למה נזכרתי בזה, אבל עכשיו הגיע הזמן לשמוע את דבר המפרסם".

בפתיח אחר היצ' נראה יושב על ספסל ולידו עגלת תינוק. "אני לא חושב שלשמור על תינוק זה דבר מהנה כלל וכלל", הוא אומר, ומוציא מהעגלה אביזרים שמסייעים לו לצלוח את המשימה: "מכשיר רדיו, ספרים, ארוחת צהריים, משקה קר, פטיש כבד – ואם זה ייכשל: אטמי אוזניים". כשהעגלה ריקה מאביזרים, הוא מגלה: "אוי, שכחתי את התינוק".

בפתיח של פרק חג המולד היצ'קוק אוטם את האח עם לבנים, ואומר: "סנטה קלאוס תמיד מביא הפתעות לאחרים. חשבתי שיהיה מעניין אם מישהו יפתיע אותו לשם שינוי. נמאס מעקבות הפיח שלו בכל שנה". הוא מניח לבנה אחרונה ואומר: "נראה אותו 'הו הו הו' את עצמו מתוך זה".

נאומים
גם הנאומים שנשא והציטוטים המיוחסים לו היו רוויים בהומור מקאברי. הוא ידע מה הקהל מצפה ממנו, וסיפק לו זאת. בסוף נאום שנשא ב-1965 בטקס איגוד מפיקי המסך (Screen Producers Guild) שבו הוענק לו פרס כבוד, אמר: "אומרים שבכל דקה מתבצע רצח, אז לא אבזבז יותר מזמנכם".

בנאום שנשא במארס 1963 (לפני רצח קנדי) במועדון הכתבים הלאומי, היצ'קוק אמר שהוא מזועזע שמקרי הרצח יצאו מהבתים אל הפארקים והרחובות: "זה לא מכובד. כשהייתי צעיר, אנשים מכובדים ביצעו רצח בפרטיות, מאחורי דלתות סגורות ובין חברים", אמר, לקול צחוק הקהל.

באחד מציטוטיו אמר: "יש לי את התרופה הטובה ביותר לכאב גרון: חתכו אותו". משפט נוסף המיוחס לו הוא: "אני חושב שכל אחד נהנה מרצח נחמד. בתנאי שהוא לא הקרבן". כשאינגריד ברגמן רצתה להיכנס לדמות באחד מסרטיו ושאלה אותו, "מה מניע אותי?", הוא ענה לה: "המשכורת".

[המאמר מופיע גם בבלוג "ילדי הקומדיה"]

10 קשרים בין היצ'קוק לטקס האוסקר ה-88

פורסם: 25/02/2016 ב-Alfred Hitchcock, Oscar, אוסקר, אלפרד היצ'קוק, האקדמיה האמריקאית לקולנוע, היצ'קוק, היצ'קוקולוגית, הציפורים, זרים ברכבת, חבל, יסמין גיל
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0

"זרים ברכבת"
"זרים ברכבת"
פטרישיה הייסמית'
פטרישיה הייסמית'
"קרול"
"קרול"

האגדה מספרת שאפשר למצוא קשר בין היצ'קוק לכל דבר ( ; אז הנה עשרה קשרים בינו לבין טקס האקדמיה האמריקאית לקולנוע (AKA, האוסקר) שייערך ביום ראשון, ה-28 בפברואר 2016, בתאטרון דולבי בשדרות הוליווד בלוס אנג'לס – ויוקיר סרטים (ויוצריהם) שיצאו לאקרנים ב-2015.

אגב, נכון שכהיצ'קוקולוגים אנחנו אמורים לתעב את טקס האוסקר, שהתעלם מרוב הקריירה של היצ'קוק. אבל כחובבי קולנוע זה כמעט בלתי אפשרי.

1. הסרט "קרול" שביים טוד היינס אמנם לא מועמד השנה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, אבל יש לו שישה מועמדויות בקטגוריות אחרות: השחקנית הראשית (קייט בלנשט), שחקנית המשנה (רוני מארה), העיבוד, הצילום, עיצוב התלבושות והמוזיקה המקורית.

הסרט מבוסס על רומן בשם "מחיר המלח" שכתבה הסופרת האמריקאית פטרישיה הייסמית' (1921-1995). ספרה הקודם לספר זה, נקרא… "זרים ברכבת" והוא (והיא) זכה להצלחה, לאחר שהיצ'קוק עיבד אותו לסרט קולנוע שיצא ב-1951.

2. המלחין הנודע ג'ון ווילייאמס מועמד השנה לאוסקר ה-79,361 שלו (בערך), הפעם עבור "מלחמת הכוכבים – הכוח מתעורר". עד כה הוא זכה בחמישה פרסי אוסקר, עבור "רשימת שינדלר", "אי.טי.", "מלחמת הכוכבים", "מלתעות" ו"כנר על הגג", והלחין מוזיקה לסרטים רבים, בהם "סופרמן", "אינדיאנה ג'ונס", "שכחו אותי בבית" וסרטי "הארי פוטר". אבל פעם, לפני מיליון שנה, הוא הלחין מוזיקה לסרט האחרון של היצ'קוק, "מזימות" (Family Plot, 1976).

3. היצ'קוק, כידוע, בריטי במקורו. בין השחקנים והשחקניות הבריטים המועמדים השנה לפרס: אדי רדמיין ("הנערה הדנית"), שרלוט רמפלינג ("45 שנים". הייתי בטוחה שהיא צרפתייה!), טום הארדי ("האיש שנולד מחדש"), כריסטיאן בייל ("מכונת הכסף". הייתי בטוחה שהוא אמריקאי!), מארק ריילנס ("גשר המרגלים") וקייט וינסלט ("סטיב ג'ובס").

4. סילבסטר סטאלון מועמד בקטגוריית שחקן המשנה על תפקידו ב"קריד" (Creed). זו המועמדות השלישית שלו לפרס האוסקר. בטקס שנערך ב-1977 הוא היה מועמד כשחקן הראשי הטוב ביותר וכתסריטאי של "רוקי" (1976). שני הסרטים הללו (וכמובן ההמשכונים שיצאו ביניהם) עוסקים בעולם האגרוף.

גם סרט של היצ'קוק עסק באגרוף, ליתר דיוק, במשולש אהבה על רקע עולם האגרוף. מדובר באחד מסרטיו הראשונים של הבמאי, מ-1927, שנקרא: The Ring (דו משמעות: זירת אגרוף וטבעת נישואים).

The Ring
The Ring
Rocky
Rocky
Creed
Creed

5. אגב, "רוקי" יצא ב-1976, השנה שבה יצא סרטו האחרון של היצ'קוק, "מזימות". בטקסי הפרסים של 1977 (שסיכמו את השנה שלפני), ידו של "רוקי" הייתה על העליונה, לעומת הסרט של היצ' – שלא היה מיצירות הפאר שלו (למרות שגם יצירות הפאר שלו לא זכו בשום פרס).

בטקס גלובוס הזהב, טליה שייר הייתה מועמדת כשחקנית הטובה ביותר בדרמה, על תפקידה ב"רוקי", בעוד ברברה האריס הייתה מועמדת כשחקנית הטובה ביותר בקומדיה – על "מזימות". שתיהן הפסידו לפיי דאנוויי ("רשת שידור") ולברברה סטרייסנד ("כוכב נולד"), בהתאמה.

6. טקס האוסקר השנה עורר מחלוקת מכוון שהוא לבן יותר מהרגיל, קרי, יש בו היעדרות של מועמדים אפרו-אמריקאים בקטגוריות השונות. המצב אמנם השתפר עם השנים עבור שחקנים ויוצרים אפרו-אמריקאים, בטח בהשוואה להוליווד של פעם, אך תהליך השוויון רחוק מסיום.

בהוליווד של פעם שחקנים שחורים כמעט ולא הופיעו על המסך (ואם כן, אז כמלצרים ושאר נותני שירות). אצל היצ'קוק המצב לא היה שונה ונדיר למצוא שחקנים שחורים בסרטיו, בטח לא בתפקידים הראשיים. בין הדמויות הבודדות בסרטיו, שהבליחו לשנייה: השחקן קלרנס מיוז (1889-1979), ששיחק את הכרטיסן ב"צל של ספק" (1943). השחקן קנדה לי (1907-1952), היה אחת הדמויות ב"סירת הצלה" (1944). גם המשרת של הסנאטור ב"זרים ברכבת" (1951) וסוכן ה-FBI ב"מזימות" (1976) שוחקו על ידי שחקנים שחורים.

נשים שחורות אצל היצ'קוק? אני לא מצליחה לחשוב אפילו על אחת (אולי היו בניצבות).

בסרטו של היצ'קוק מ-1937, "צעירים ותמימים", הרוצח הוא נגן תופים שפניו צבועות כאדם שחור, במה שנקרא: blackface. מדובר באיפור סטראוטיפי של אדם שחור, שהחל עוד במאה ה-19 במופעי מוזיקאים נודדים ובמופעי וודוויל. בארה"ב הפסיקו להשתמש באיפור כזה בשנות ה-60 של המאה ה-20, עם התקדמות התנועה לזכויות אזרח של אפריקאים אמריקאים.

7. ברוס דרן ששיחק ב"שמונת השנואים" (The Hateful Eight, 2015) של קוונטין טרנטינו, סרט שמועמד השנה לשלושה פרסי אוסקר: שחקנית המשנה (ג'ניפר ג'ייסון לי), הצילום (רוברט ריצ'רדסון) והמוזיקה המקורית (אניו מוריקונה) – הוא אחד משני שחקנים ששיחקו גם אצל טרנטינו וגם אצל היצ'קוק. השחקן השני הוא רוד טיילור (שיחק ב"הציפורים" של היצ'קוק וב"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו). דרן שיחק אצל היצ'קוק ב"מארני" וב"מזימות".

8. הבמאי אלחנדרו גונזלס איניאריטו מועמד השנה בשתי קטגוריות על סרטו "האיש שנולד מחדש" (The Revenant): הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר (הסרט מועמד ב-12 קטגוריות). בטקס של השנה שעברה הוא זכה בשלושה פסלונים (סרט, בימוי ותסריט מקורי) על "בירדמן". "בירדמן" נערך כך שייראה כאילו צולם בשוט אחד. עשה את זה הרבה לפניו… היצ'קוק, ב"חבל" (1948).

9. In Memoriam ("לזכרם") הוא אחד הקטעים המרגשים בכל טקס אוסקר. סרטון קצר בן כשתי דקות שמזכיר את אנשי תעשיית הקולנוע שהלכו לעולמם בשנה שחלפה מאז הטקס הקודם. שחקנים/יות, במאים, מפיקים, תסריטאים, מוזיקאים וכן הלאה.

בין אנשי הקולנוע שהלכו לעולמם בשנה החולפת ובעלי קשר להיצ'קוק: השחקנית מורין או'הרה (1920-2015), שאחד מסרטיה הראשונים בקולנוע היה "ג'מייקה אין" (1939) של היצ'קוק. בסרט זה היא הופיעה לראשונה בשם הבמה החדש או'הרה, שהחליף את שם משפחתה המקורי, פיצסימונס.

זה היה הסרט האחרון שהיצ'קוק ביים באנגליה, לפני שעבר לארה"ב (בעתיד יחזור לביים באנגליה). בין סרטיה (עם במאים אחרים): "מה יפית עמק נוי", "נס ברחוב 34" ו"האיש השקט". בשנה שעברה היא קיבלה אוסקר של כבוד.

השחקן רוברט לוג'יה (1930-2015), שהלך לעולמו בשנה החולפת, מוכר יותר מסרטים כמו "פני צלקת" ו"ביג", אבל יש לו גם קשר היצ'קוקי עקיף: בתחילת שנות ה-60 הוא שיחק בשני פרקים בסדרת הטלוויזיה: Alfred Hitchcock Presents.

10. ב"האיש שנולד מחדש" שמועמד, כאמור, לסרט הטוב ביותר, יש סצנה שבה דב תוקף אדם. יש לא מעט סרטים (רובם, אגב, לא שייכים לקטגוריית סרטי האיכות), שבהם בעלי חיים תוקפים בני אדם. זה אמנם לא הז'אנר החביב עליי (בייחוד כשאני מאמינה שבני אדם מסוכנים לבעלי חיים, יותר מהאופציה השנייה), אבל שניים מהסרטים המוצלחים יותר בז'אנר הם "מלתעות" (1975) של סטיבן ספילברג וכמובן "הציפורים" (1963) של היצ'קוק.

וכאן תמצאו עוד כמה דוגמאות לסרטים כאלה: 25 התקפות בעלי החיים הטובות בהיסטוריה של הקולנוע.

*** בליל האוסקר, תוך כדי צפייה, ניפגש בהיצ'קוקולוגית בפייסבוק

הציפורים
הציפורים
מלתעות
מלתעות
האיש שנולד מחדש
האיש שנולד מחדש

Strangers on a Blog

פורסם: 16/01/2016 ב-Alfred Hitchcock, Psycho, Shadow of a Doubt, Uncategorized, אלפרד היצ'קוק, ברנרד הרמן, האיש שידע יותר מדי, היצ'קוק, היצ'קוקולוגית, הציפורים, סירת הצלה, פרנזי, צל של ספק
תגים: , , , , , , , , , ,
1
The Academy of Motion Picture Arts and Sciences will host a month-long series of screenings of classic horror films with “Universal’s Legacy of Horror” in October. The series is part of the studio’s year-long 100th anniversary celebration engaging Universal’s fans and all movie lovers in the art of moviemaking. Pictured: THE BIRDS, 1963.

 

לפני מספר שבועות הצעתי לחברי דף היצ'קוקולוגית בפייסבוק לספר על היצ'קוק מנקודת מבטם. איך הם התחילו להתעניין בו, מדוע לדעתם הסרטים שלו מצליחים לרתק אחרי כל כך הרבה שנים ואיזה סרט שלו הם עדיין לא ראו. שלושה נענו לאתגר, הנה התשובות המעניינות מאוד שלהם, במילותיהם, שמוכיחות את ההשפעה האדירה של הבמאי על צופיו.

***

נמרוד איזנברג (36), נשוי + 2 מכפר יונה. בעבר מהנדס תכנה, כיום מנהל רכש בחברה המשפחתית. כותב סיפורי מדע בדיוני/פנטזיה בשעות הפנאי וכותב בלוג (aizenimr.wordpress.com).

"הייתי בסוף בית הספר היסודי (או שאולי דווקא בכיתה ז'?). מצאתי בלוח המשדרים בעיתון ידיעה האומרת שעומד להיות מוקרן סרט מהולל בשם "הציפורים". שואל את אמי מה זה. היא מצטמררת, אבל מבטיחה להקליט לי, מכיוון שזה שודר בשעה יחסית מאוחרת. למחרת אני חוזר מבית הספר ויושב לצפות בסרט המסתורי. אני חושב שהפכתי למהופנט בציוץ הציפור הראשון שחרך את המסך. טיפי הדרן בחנות. שחף פוצע אותה בסירה. הילדים בבית הספר. אלוהים, הפיצוץ בתחנת הדלק. המתקפה המגיחה מהארובה. "מה זה, אלוהים אדירים?!", זעקתי לעצמי. מאותו רגע פיתחתי אובססיה קטנה לגאון בעל האובססיה הגדולה לבלונדיניות.

"אני מנסה כבר זמן רב להבין למה דווקא היצ'קוק זוכה להתעניינות בלתי פוסקת, הערצה ורלוונטיות שמסרבת להיעלם. אני חושב שהוא הצליח לזקק שפה קולנועית המשלבת תסריט כתוב היטב וצילום מרשים (הוא, ללא ספק, אמן השוטים של הקולנוע בכל הזמנים), יחד עם דמויות מעוררות הזדהות. הטובים אצלו מאופיינים כמעט באופן מידי כך שהצופה מרגיש אליהן קרבה, והנבלים מאופיינים באופן מרתק ובלתי נשכח (ארור תהיה, נורמן). הסיפור מוצג בפשטות כך שהצופה מוכנס כמעט באופן מידי לעניינים. אם אני מכליל את כל הגורמים האלה למשפט אחד: היצ'קוק פשוט יודע לספר סיפור, אולי יותר טוב מכל קולנוען אחר בהיסטוריה.

"אני חושב ש"פסיכו" הוא אולי סרט הקולנוע הטוב ביותר שראיתי בחיי (טוב נו, גם "מת לחיות", אבל אל תגלי לברוס). שלמות של כתיבה, מוזיקה (ארור תהיה, ברנרד), צילום מדהים ונבל אחד נפלא, אשר לנצח יהיה לכוד בציפורניה של מערכת יחסים חולנית עם אמו השתלטנית. אה כן, היה גם משהו עם מקלחת, אבל אני לא יודע אם הרבה זוכרים.

"הסרט הכי פחות אהוב של היצ'קוק? ניסיתי פעם לראות את "טופז". לא הלך. מעדיף לא לדבר על זה.
סרט שלו שעדיין לא ראיתי? לא יודע איך, לא יודע למה, אבל מעולם לא ראיתי את "סירת הצלה" ו"הנודעת". אני אגיע לזה. איתך הסליחה, יסמין".

***

שי ברנשטיין (42), מעצב גרפי, מתל אביב.

"האמת היא שאני לא זוכר מתי שמעתי לראשונה על היצ'קוק. במבט לאחור, את הטרום-היתקלות הראשונה שלי בו אפשר לסמן בשיר "קה סרה סרה" ששמעתי בתור ילד של שנות השבעים באחת מסדרות לימוד האנגלית של הטלוויזיה החינוכית והם נתקלו בו, מן הסתם, ב"האיש שידע יותר מדי", אז זו הייתה (סוג של) היתקלות הראשונה (לגבי סדרת הטלוויזיה: הייתה שם נערה שנפגעה בתאונת דרכים והיה שם בימוי צולב שבו ראו פעם אותה ופעם את הנהג, עד להתנגשות ביניהם. חוץ מזה לא זוכר, האם מישהו יוכל להזכיר לי באיזו סדרה מדובר?).

"אני חושב שהתחלתי לשים לב להיצ' כשהתחלתי לקרוא ברצינות על קולנוע ולזה דווקא יש תאריך ברור: יומולדת 20 שלי בשנת 1993, כי אז קנו לי את הספר "קולנוע ופילוסופיה" של הנרי אונגר (הוצ' דביר, 1991) – ספר שחרשתי בזמנו קדימה ואחורה (מומלץ בחום, אגב). שם הוא מזכיר את היצ'קוק.

"פאסט פורוורד, כמה שנים קדימה בשנה א' של בצלאל – הו האפי דייז – בסביבות שנת 1997 עלה במוחי הרעיון – הדי יומרני, יש לומר – 'בוא נראה את כל הסרטים של היצ'קוק'. זה היה לפני עידן הורדות הסרטים באינטרנט, עידן ספריות הווידאו. ראיתי כמה סרטים, אבל היוזמה דעכה די מהר.

"מה שכן, אפיזודת היצ'קוק הזו הניבה שלושה עיצובים שעשיתי בזמנו בעקבות היצ'קוק: בקורס של ירמי פינקוס נתנו לנו תרגיל לאייר משהו בהשראת במאי קולנוע. איירתי אז שתי כפות ידיים היוצרות צללית של ציפור (ואם אחפש אני אמצא עותק שלה איפשהו בארכיונים שלי).

"בשיא ההתלהבות שלי מהיצ' עיצבתי כרזה שבה ניסיתי לייסד מועדון צפייה משותפת (רעיון שניסיתי פעם למכור גם לך, היצ'קוקולוגית) ואם אני אחפש – אני אמצא עותק שלה איפשהו בארכיונים. הכרזה עוצבה אבל היוזמה לא הבשילה לכדי תליית הכרזה.

"אני זוכר שעיצבתי אז וילון אמבטיה עם הצללית של אמא של בייטס, הדבר היה עוד לפני עידן הגוגל אימג'ס. סרקתי מספר על קולנוע בספריית בצלאל את האימג' הזה, ניקיתי אותו והפכתי אותו לאימג' שחור לבן. אבל גם היוזמה הזו לא הבשילה לכלל הדפסה של וילון אמיתי (מה שכן, עכשיו כשאני כותב שורות אלו, אני זוכר שתליתי על דלת האמבטיה של אחת הדירות השכורות את האימג' הזה).

"פאסט פורווורד, כמה שנים קדימה, קניתי את הספר "היצ'קוק/טריפו" ואז התחלתי לראות את היצ' ברצינות. לא זוכר מתי בדיוק, אבל זה היה אחרי 2004 (שנת הוצאת הספר), אז הייתה לי גישה לספריית סינמטק ת"א וגם – יש להודות – זמן פנוי, והשילוב הזה בין הספר של טריפו – גישה לספריית הסינמטק – וזמן פנוי גרם לי להעלות מחדש את היוזמה לראות את כל הסרטים. כל כמה זמן הייתי מגיע לספרייה, לוקח קלטת וידאו (קלטת וידאו, ילדים, זה מלבן שחור גדול עם שני חורים גדולים שמכניסים למכשיר שנקרא וידאו, ופעם אבא ואמא היו רואים ככה סרטים), רואה ומחזיר. הספרנים שם (היי, דורון) כבר הכירו אותי. ניסיתי לראות מהתחלת הקריירה שלו ועד הסוף, אבל גם בספריית הסינמטק אין את כל הסרטים של היצ'קוק. מה לעשות, אין הרבה ביקוש לסרטים אילמים משנות ה-30…

"המשכתי ביוזמה הזו כמה שנים, עד שגם היא דעכה. דף הפייסבוק והבלוג היצ'קוקולוגית עורר עניין מחודש בהיצ', אבל אני חייב להודות שהיום אני פחות יומרני, אין לי כוח לחפור באינטרנט ולהשלים את המרתון. יש לי ב-וי.או.די. כמה סרטים שלו שאני לא טורח לראות שוב כי, היי תראה, הנה מם טיפשי כלשהו שמשלב בין היצ'קוק וסטאר וורס. בסוף הספר של טריפו סימנתי ב-וי את כל הסרטים שראיתי, בדקתי עכשיו לכבודך את הרשימה שוב, יש 35 וי שסימנתי ברשימת הסרטים שלו (כן, אתם רשאים להעריץ אותי).

"קטונתי מלנתח את המאסטרו, רבים וטובים עשו זאת לפני. רק הערה קטנה אחת: מה אני מוצא בו?
במילה אחת: תום. אני יודע שזה קצת אירוני לייחס להיצ' תום, אבל בניגוד לבמאים וסרטים פוסטמודרניים (שם אחד בשליפה מהירה: טרנטינו), יש בסרטים שלו ובתקופה שבה הם מתרחשים
איזשהו תום.

"האם היצ' מחזיק היום? במחילה מכבודו של המאסטרו, אני חושב שהסרטים של היצ' ממש מחכים לרימייק. כך למשל, הגרסה של גאס ואן סאנט ל"פסיכו" היא צעד בכיוון הנכון, מנתקת את הסרט מההקשר התקופתי שלו (הקשר תקופתי שאני אישית מאוד מתחבר אליו, אבל הנוער – לא) ועוזרת לצופים עכשוויים להתמקד בעלילה".

***

בועז שחורי, מלחין לקולנוע ולתאטרון, גר ברמת גן.

"בעקבות העיסוק שלי בהלחנה לקולנוע יש לי עניין מתמשך ורב שנים בהיצ'קוק. הדרך בה הוא משתמש במוזיקה בסרטים שלו ושיתופי הפעולה שלו עם מלחינים שונים ובעיקר עם ברנרד הרמן גרמו לי לחזור ולהעמיק בסרטים שלו. לפני מספר שנים, בעקבות הספר Hitchcock's Music מאת Jack Sullivan אשר עוסק במוזיקה בכל הסרטים של היצ'קוק (תיאור של תהליך העבודה וניתוח של המוזיקה עצמה), ישבתי וצפיתי כמעט בכל הסרטים המדברים של היצ'קוק, חוויה אינטנסיבית ומרתקת. בחלקם זו הייתה צפייה מחודשת ובחלקם צפייה ראשונה.

"לא כל הסרטים שלו מוצלחים ו/או עומדים במבחן הזמן, אבל חלקם הגדול נותר מעניין, מותח ורלוונטי גם לימינו. קשה לי לנתח את מכלול הסיבות שמובילות לכך, אבל אחת מהן היא העובדה שניתן לראות שכל פרט קטן בסרטים וכל תפקיד ולו השולי ביותר, קיבל את מלוא תשומת הלב והמחשבה. ניתן לראות בבירור שגם תפקידים קטנטנים (מוכר כרטיסים בתחנת רכבת) שמופיעים לעשרים שניות בסרט, לוהקו בקפידה וכשאתה צופה בהם אתה לגמרי רואה מולך דמות עגולה ומלאה.

"סרט לא אהוב? "לתפוס גנב". סרט אהוב? טוב, תשובה לא מקורית במיוחד: "צל של ספק". סרט שהתפספס וטרם צפיתי בו? "פחד במה".

"הייתי רוצה להמליץ דווקא על שני סרטים שלו שלא מופיעים לרוב ברשימות (אחד מהם בוודאי לא), אך בעיניי יש בהם קסם רב והם בהחלט שווים צפייה. הראשון ביניהם הוא "האיש שידע יותר מדי" גרסת 1934. בניגוד לגרסה המוכרת מ-56 (שמצוינת בפני עצמה), בגרסה המוקדמת יש משהו מאוד חי, בועט ואפל שחלקו נעדר מהצחצוח המאפיין את הגרסה מ-56. וחוץ מזה כמובן שיש שם את פיטר לורה המדהים בתפקיד הנבל.

"הסרט השני הוא "וולסים מוינה" מ-1934 (כנראה שזו הייתה שנה מוצלחת בשביל היצ'קוק). הסרט לרוב זוכה להתעלמות מאחר שבאמת אין בו את המאפיינים ההיצ'קוקיים המוכרים, אך הוא עומד בפני עצמו כקומדיה קלילה ומקסימה שבהחלט שווה צפייה".

 

 

 

היצ'קוק למתחילים. ולממש מתקדמים

פורסם: 28/01/2014 ב-Alfred Hitchcock, Cameo, Hitchcock 9, IMDb, Movies, Oscar, Psycho, The Girl, אוסקר, אלמה רוול, אלפרד היצ'קוק, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, היצ'קוק 9, הציפורים, ורטיגו, חלון אחורי, טקס האוסקר, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, קולנוע, קרי גרנט, רבקה
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0

הסרטים שלי ואני בסוג של Cameo

עברה שנה וקצת מאז כתבתי כאן על גל "אירועי היצ'קוק" ששטף את המדינה, אז עם הקרנה של "פסיכו" על מסך רחב במסגרת סדרת ה'קלאסיק' שהוצגה בבתי הקולנוע של "יס פלאנט", צאתו לאקרנים של סרט הקולנוע "היצ'קוק" (2012, Hitchcock) והשידור של סרט הטלוויזיה "הנערה של היצ'קוק" (The Girl, 2012). והנה גל היצ'קוקי נוסף, אולי מרשים אף יותר, צפוי להציף את עולמנו הדל (טוב, עולמי הדל) החל מהחודש הבא – ואותו אין דרך טובה יותר לתאר, מלבד ההגדרה: היצ'קוק למתחילים. ולממש מתקדמים.

אתחיל עם המתחילים. במסגרת סדרת הסרטים השנתית 'ימים של אוסקר', שמשודרת ב-yes בשבועות שלפני טקס האוסקר (ה-86 במספר, שייערך ב-2 במארס, בלילה שבין ראשון לשני, שעון ישראל), צפוי שבוע היצ'קוק. מדובר בסרטים של הבמאי שישודרו בערוץ yes1 בתאריכים 16-22 בפברואר, בשעות אחר הצהריים. נכון, לא הזמן האולטימטיבי לצפייה בסרטים עבור האדם העובד, אבל מ-yes נמסר כי ניתן להקליט את כל הסרטים כסדרה.

רשימת הסרטים כוללת את הקלאסיקות הטובות והבסיסיות של הבמאי, בבחינת: קשה-לי-להאמין-שמישהו-לא-ראה-את-הסרטים-האלה-אבל-אף-פעם-לא-נמאס: "פסיכו" (1960), "ורטיגו" (1958) שהוגדר לפני כשנתיים כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, "הציפורים" (1963), "חלון אחורי" (1954), "האיש שידע יותר מידי" (אני מניחה שמדובר בגרסה השנייה והמצוינת מ-1956) ו"מארני" (1964). בולט בהיעדרו, כי גם הוא מה-A list: "מזימות בינלאומיות" (1959). בסבב הסרטים הזה 1:0 לטובת ג'יימס סטיוארט על פני קרי גרנט.

סרטו הראשון של היצ'קוק שהופק בארה"ב והיחידי שלו שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, "רבקה" (1940), בכיכובה של ג'ואן פונטיין, שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 96 – ישודר ב-yes3 במסגרת משבצת השידור שנקראת "הבלתי נשכחים" ביום ראשון, ה-16 בפברואר ב-22:00.

כמו כן, ביום שישי, ה-21 בפברואר, ישודר (yes1) הסרט "היצ'קוק" של הבמאי סשה ג'רבאסי בכיכובם של אנתוני הופקינס (בתפקיד היצ'קוק) והלן מירן (בתפקיד רעייתו, אלמה רוול), שהיה מועמד בקטגוריית האיפור ועיצוב השיער בטקס האוסקר של השנה שעברה, אולם כמיטב המסורת ההיצ'קוקית (שכנראה נמשכת גם כשהבמאי עצמו לא מעורב ישירות בפרויקט) – לא זכה בפרס.

ואם החגיגה שצוינה לעיל מיועדת להיצ'קוקולוגים מתחילים, הרי שזוהי רק ההקדמה לדובדבן שבקצפת המיועד למתקדמים. כל כך מתקדמים, מכוון שמדובר בסרטים של היצ'קוק, עוד לפני שהוא בכלל נהיה… היצ'קוק!

זוכרים את "התשעה של היצ'קוק" (Hitchcock 9) שגם עליהם כתבתי כאן בעבר, בפוסט שנקרא The Sound of Silence? אותם סרטים אנגלים, ראשונים ואילמים של הבמאי, ששוחזרו לקראת אירועי התרבות שעטפו את אולימפיאדת לונדון ומאז "מטיילים" בסינמטקים ברחבי העולם. אז הם סוף סוף מגיעים לארץ ויוקרנו בסינמטקים של תל אביב (מה-20 בפברואר), ירושלים (מה-21 בפברואר) וחיפה (לא מצאתי באתר הסינמטק אזכור לנושא). מלבדם, בהמשך השנה צפויים להיות מוקרנים סרטים נוספים (מדברים) של הבמאי.

מנכ"ל המועצה הבריטית בישראל, אלן גמל, מצוטט באתר סינמטק תל אביב, כאומר: "בשנת 2012 השלים מכון הקולנוע הבריטי (BFI) את פרויקט השחזור הגדול ביותר בתולדותיו והחיה מחדש את תשעת סרטיו הראשונים של אלפרד היצ'קוק. יצירות אלה, אשר הופקו בין השנים 1925 ו-1929, הן מההישגים המשמעותיים ביותר של הקולנוע הבריטי האילם ושל אחד מיוצרי הקולנוע החשובים ביותר בכל הזמנים. השותפות בין מכון הקולנוע הבריטי והמועצה הבריטית הביאה לכך שתכנית "היצ'קוק 9" הוקרנה במדינות רבות ברחבי העולם, וביניהן בברזיל, בדרום אפריקה, וכעת בישראל.
"הזמנו שבעה מוזיקאים, מהבולטים שפועלים כיום בישראל, להציג עבודות מוזיקליות חדשות שילוו את הקרנות סרטי "היצ'קוק 9" בסינמטקים של חיפה, ירושלים ותל אביב. לצד הקרנות הבכורה של הסרטים המשוחזרים, נציג בסינמטקים במהלך החודשים הקרובים יצירות מופת של היצ'קוק, כגון "39 המדרגות" ו"פסיכו"".

עוד נכתב באתר סינמטק תל אביב: "אלפרד היצ'קוק הוא אחד מיוצרי הקולנוע המפורסמים ביותר בכל הזמנים, ולמרות זאת, עשרת סרטיו הראשונים – אשר רק תשעה מהם שרדו – כמעט ואינם מוכרים. הסרטים האילמים של היצ'קוק הכרחיים להבנה של סרטיו המאוחרים יותר של היוצר. הסרטים, בהם צפו עד היום רק מעטים, כוללים הרבה מוטיבים חוזרים ואובססיות היצ'קוקיות. "היצ'קוק 9" הוא פרויקט השחזור הדיגיטלי הגדול ביותר בתולדות מכון הקולנוע הבריטי. הפרויקט מאפשר לצופים ברחבי העולם לצפות בעותקים מחודשים של הסרטים, המגלים שכבות חדשות של משמעות ומאפשרים הבנה מעמיקה יותר של עבודתו של היצ'קוק. הקרנת שישה מתוך תשעת הסרטים תלווה בפסקול חי, בביצוע מיטב הכישרונות המוזיקליים מישראל".

הסרטים שיוקרנו הם: "גן התענוגות" (1925 ,The Pleasure Garden) עם ליווי מוזיקלי של דניאל סלומון; "האיש מהאי מאן"/"תושב האי מאן" (The Manxman, 1929) – סרטו האילם האחרון של היצ'קוק, שיוקרן בליווי מוזיקלי של ערן צור; "סחיטה" (1929 ,Blackmail) – הנחשב לסרט האנגלי המדבר הראשון, למרות שיש לו גם גרסה אילמת; "שמפניה" (1928 ,Champagne); "מוסר מפוקפק" (1928,Easy Virtue); "אשת האיכר" (1928 ,The Farmer's Wife); "הזירה" (1927 ,The Ring); "הדייר" ( 1927 ,The Lodger) – שבו היצ'קוק ערך את הופעת האורח (Cameo) הראשונה שלו; ו"התדרדרות" (1927 ,Downhill). אגב, יש פער של שנה לכאן או לכאן בין שנות הפצת הסרטים הללו כפי שמצוינים באתר הסינמטק וב-IMDb – אני התבססתי על נתוני אתר הסרטים הבינלאומי.

מילון "הציפורים"

פורסם: 28/03/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, הציפורים, יסמין גיל, קולנוע
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
1

ב-28 במארס 1963, בדיוק היום לפני 50 שנה, נערכה בניו יורק הפרמיירה של "הציפורים" (The Birds), שיש מי שמגדירים כסרטו הגדול ו/או החשוב ו/או המשמעותי האחרון של אלפרד היצ'קוק. הזמן עובר מהר כשנהנים.

את "הציפורים" היצ'קוק ביים והפיק, וכמו רוב סרטיו הגדולים וגם הקטנים, הסמלים שמרכיבים אותו עולים על סך חלקיו. הסרטים של היצ'קוק דומים אחד לשני ובו בזמן גם שונים – וזה אחד השונים שבהם. סיפור עם סוף פתוח שנראה כמו אגדה או סיפור-עם שעובר מדור לדור, על הפעם ההיא שבה ציפורים תקפו את העיירה הציורית בודגה ביי.

אז לרגל חגיגות היובל, הנה המילון – אולי לא השלם, אבל בהחלט מלא – לחובבי "הציפורים".

אדית הד (1897-1981 ,Edith Head) – מעצבת תלבושות אמריקאית שזכתה בשמונה פרסי אוסקר (הייתה מועמדת 34 פעמים) על עיצוב בגדים בסרטים. עבדה 43 שנה באולפני פראמאונט ולאחר מכן עברה לאולפני יוניברסל, שם עבדה כ-14 שנה, עד מותה. עיצבה בגדים, בין היתר, לסרטים: "הכל אודות חווה", "שמשון ודלילה", "שדרות סאנסט", "חופשה ברומא" ו"סברינה". ואצל היצ'קוק, בין היתר, ב"הנודעת", "לתפוס גנב", "האיש שידע יותר מידי", "ורטיגו" ו"הציפורים" – שבו התבקשה על ידי הבמאי לעצב לשחקנית הראשית, טיפי הדרן, מלתחה לסרט (ע"ע חליפת שמלה ירוקה) וגם לחייה הפרטיים.

איבן האנטר (Evan Hunter, 1926-2005) – סופר, מחזאי ותסריטאי (בעיקר לטלוויזיה) אמריקאי, שנולד בשם סלבטורה לומבינו וכתב תחת השם אד מק'ביין ושמות נוספים. עיבד את התסריט ל"הציפורים", קודם לכן כתב מספר פרקים בסדרת הטלוויזיה: Alfred Hitchcock Presents ופרסם סיפורים בירחון המתח של היצ'קוק.

אסטון מרטין – מותג רכבי יוקרה בריטי הוא הרכב עם הגג הפתוח שבו נוהגת 'מלאני' בסרט, בדרכה מסן פרנסיסקו לבודגה ביי. מדובר ברכב מדגם DB2/4 Drophead coupe, שמרמז על מעמדה החברתי של 'מלאני' ועל עושרה, כמו גם על דמותה כאשה עצמאית ומשוחררת – שכן באותן שנים בדרך כלל גברים (למשל 'ג'יימס בונד') נהגו במכונית מסוג זה בקולנוע.

אוסקר – קללת האוסקר של היצ'קוק לא פסחה גם על הסרט הזה, שהיה מועמד לפרס האקדמיה האמריקאית לקולנוע בקטגוריה אחת, של אפקטים מיוחדים, אך הפסיד את הפרס ל"קלאופטרה".

בודגה ביי (Bodega Bay) – עיירה במחוז סונומה בקליפורניה, לחופי האוקיינוס השקט, צפונית לסן פרנסיסקו – שבה מתרחשת עלילת הסרט. כמה מצילומי החוץ של הסרט צולמו בה (ובעיירה הסמוכה, בודגה), ובמקביל, אתרים שבה הועתקו באופן זהה לצילומים שנעשו באולפן. בעקבות צילום הסרט בתחומה, הפכה למוקד תיירותי.

ג'סיקה טנדי (Jessica Tandy, 1909-1994) – שחקנית תיאטרון וקולנוע ילידת בריטניה, שעברה לארה"ב. ב"הציפורים" שיחקה את 'לידיה ברנר', אמם האלמנה של 'מיץ" ו'קאתי'. בין תפקידיה האחרים: 'בלאנש דובואה' בגרסת ברודווי ל"חשמלית ושמה תשוקה" מ-1947, עליו זכתה בפרס ה-טוני הראשון שלה (בגרסה הקולנועית של המחזה היא הוחלפה על ידי ויויאן לי, ששיחקה את התפקיד בגרסת הבמה של ווסט-אנד, בעוד שאר שותפיה לתיאטרון: מרלון ברנדו, קים האנטר וקארל מלדן שיחקו גם בסרט). כן, שיחקה בסרט "הנהג של מיס דייזי", עליו זכתה באוסקר. בעלה היה השחקן יום קרונין (Hume Cronyn, 1911-2003), שאצל היצ'קוק שיחק ב"צל של ספק" ו"סירת הצלה" והיה שותף לכתיבה של "חבל" ו"תחת חוג הגדי".

(דיים) דפנה/דפני דה מוריאה (Daphne du Maurier, 1907-1989) – סופרת אנגליה, שכתבה, בין היתר, סיפור קצר שהיווה – בקווים כלליים – את הבסיס לעלילת "הציפורים" (בתחילה יועד לסרט קצר בסדרת הטלוויזיה של היצ'קוק). כתבה גם את הספרים שעובדו לסרטים "פונדק ג'מייקה", סרטו האחרון של היצ'קוק בבריטניה, ו"רבקה", סרטו הראשון בארה"ב והיחידי שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. סיפור קצר שכתבה עובד גם לסרט "המבט" (Don't Look Now, 1973) של ניקולס רוג. אביה היה השחקן, סר ג'רלד דה מוריאה (Gerald du Maurier, 1873-1934), שהיה מכר של היצ'קוק.

דרלין קונלי (Darlene Conley, 1934-2007) – בשם הפיקנטריה: זוכרים את 'סאלי ספקטרה' מ"היפים והאמיצים"? אז שנים לפני שהשחקנית דרלין קונלי, ששיחקה את 'ספקטרה', הצטרפה לאופרת הסבון האמריקאית למשך 626 פרקים, הופעתה הראשונה בקולנוע (ואחת הבודדות. שיחקה בעיקר בטלוויזיה) הייתה ב"הציפורים". שם תוכלו לזהות אותה כמלצרית הממושקפת שמתבוננת בחלון המסעדה, לפני הפיצוץ בתחנת הדלק (ע"ע תחנת דלק).

היצ'קוק – היה בן 63 כש"הציפורים" יצא לאקרנים ולאחר מכן ביים עוד חמישה סרטים עד מותו ב-1980. את הופעת האורח (Cameo) בסרט זה עשה בתחילת הסרט, כאדם שיוצא מחנות החיות בסן פרנסיסקו, מלווה בשני כלביו (האמיתיים. ג'ופרי וסטנלי שמם. היצ'קוק אימץ אותם שנים ספורות קודם לכן, לאחר שכלב המשפחה פיליפ, נדרס).

"הנערה של היצ'קוק" (The Girl, 2012) – סרט טלוויזיה בהפקת רשת ה-BBC הבריטית ו-HBO האמריקאית, שמתאר את מערכת היחסים בין היצ'קוק לשחקנית טיפי הדרן, בזמן צילומי שני הסרטים שלהם יחד: "הציפורים" ו"מארני". הוא מבוסס בעיקר על זיכרונות של הדרן מאותה תקופה, לפיהם היצ'קוק הטריד אותה מינית והתעלל בה נפשית בזמן ההפקות, משום שלא נענתה לחיזוריו, וכן פגע בקידום הקריירה שלה בשל חוזה ארוך טווח שחתמה עמו. היצ'קוק מגולם בסרט על ידי השחקן טובי ג'ונס והדרן, על ידי סיינה מילר. הצגת דמותו של היצ'קוק בסרט עוררה תרעומת בארץ הולדתו, בריטניה, שם קמו להגנתו, בשלל כתבות, אנשי צוות ושחקנים שעבדו עמו בעבר וטענו כי דמותו בסרט הייתה חד צדדית ומעוותת. הסרט היה מועמד לשלושה פרסי גלובוס הזהב (סרט, שחקן ושחקנית), אולם לא זכה.

 ורוניקה קרטרייט (Veronica Cartwright, נ' 1949) – שחקנית ילידת בריטניה שגדלה בארה"ב. שיחקה בסרט את 'קאתי ברנר', האחות הקטנה של 'מיץ" שחוגגת יום הולדת, אירוע שבגינו הביאה 'מלאני' את כלוב הציפורים לבודגה ביי, כמתנה. קודם לסרט זה, שיחקה בשני פרקים בסדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents והינה שחקנית פעילה עד היום בעיקר בטלוויזיה. אחותה הצעירה, אנג'לה קרטרייט (נ' 1952), שיחקה את אחת הילדות ב"צלילי המוזיקה" (1965).

זריקה – על פי הביוגרפיה "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלנד ספוטו, נדרשו אנשי הצוות של הסרט לקבל זריקת אנטי טטנוס, לאחר שציפורים שרטו אותם במהלך הצילומים.

זמן – צילומי הסרט החלו במארס 1962 ונמשכו עד תחילת יולי באותה שנה. הסרט יצא לאקרנים במארס 1963. משך הסרט 120 דקות.

חליפת שמלה ירוקה – אחד האאוטפיטים הזכורים ביותר מסרטי היצ'קוק הוא הבגד שלבשה 'מלאני' כמעט לאורך כל עלילת "הציפורים" (למעט בסצנת הפתיחה, בחנות החיות, שם לבשה חליפה שחורה). על פי העלילה, היא מגיעה לבודגה ביי למסור ל'מיץ" את הכלוב עם הציפורים, ובהחלטה רגעית מחליטה להישאר ללילה, מה שמאלץ אותה להישאר עם אותו בגד גם למחרת. מדובר בחליפת שני חלקים הכוללת שמלה וג'קט תואם מצמר דק בצבע ירוק, בעיצוב של אדית הד. פרטים מלאים ניתן לקרוא בפוסט: Little Green Dress.

חוואי – אחת הסצנות המוכרות בסרט היא זו שבה 'לידיה ברנר' מגיעה לביתו של החוואי 'דן פוסט', ומגלה שהבית זרוע הרס והשיא: 'פוסט' נהרג בהתקפת ציפורים ועיניו נוקרו (ע"ע מבט).

טיפי הדרן (Tippi Hedren, נ' 1930) – שחקנית אמריקאית ומהבלונדיניות הידועות של היצ'קוק, אם לא המוכרת שבהן (תחרות צמודה עם גרייס קלי). שמה האמיתי והרשמי הוא נטלי, אך היצ'קוק, במפגן בעלות מתבקש (שאפיין בכלל את במאי ומפיקי הוליווד), אימץ את כינוי החיבה שלה 'טיפי' (קיצור של 'טופסה', כינוי חיבה שוודי שנתן לה אביה), כמעין שם במה. דוגמנית שהגיעה לעולם המשחק לאחר שבני הזוג היצ'קוק צפו בפרסומת טלוויזיה בכיכובה, והזמינו אותה לאודישן לתפקיד 'מלאני' ב"הציפורים". שיחקה לאחר מכן גם ב"מארני" ובכך הסתיים שיתוף הפעולה שלה עם היצ'קוק, עליו טענה לאורך השנים (עד היום), שהניב הטרדות מצד הבמאי כלפיה. בהמשך שיחקה בקולנוע, בין היתר, ב"הרוזנת מהונג קונג" (A Countess from Hong Kong, 1967) הסרט האחרון שביים צ'ארלי צ'פלין, אולם שיחקה בעיקר בתפקידי אורח בטלוויזיה. ייסדה בקליפורניה שמורת טבע בשם 'שאמבלה' לגידול חיות בר. היא אמה של השחקנית מלאני גריפית – אגב, כל קשר בין דמותה 'מלאני' ב"הציפורים", לשם בתה, מקרי בהחלט, שכן הבת נולדה ב-1957.

יוניברסל (Universal Pictures) – חברת הפקה והפצת סרטים, שבאולפניה צולם "הציפורים" וחמשת סרטי היצ'קוק הבאים (שהיו ששת סרטיו האחרונים), וכן תכניות הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents ו-The Alfred Hitchcock Hour. נשיא אולפני יוניברסל היה לו ווסרמן (ע"ע), שתווך בעסקה שהביאה את היצ'קוק לחברה, הבמאי העביר לשם את משרדיו, והפך לבעל המניות השלישי בגודלו בתאגיד. למרות שהיצ'קוק לא סיפק לאולפן להיטים בעלי רווחים גדולים, הזכויות להפצת סרטיו בפורמטים שונים הניבו לאולפן מיליונים מאז מותו.

כרזת הסרט. זאת ג'סיקה טנדי בתמונה, לא טיפי הדרן

כרזת הסרט – הכרזה המוכרת של הסרט מציגה, לכאורה, את 'מלאני'/הדרן צורחת ומנסה להגן על ראשה מהתקפת ציפורים. אלא שעל פי הספר "הציפורים של היצ'קוק" מאת קמיל פאגליה (ע"ע), מדובר בצילום סטילס שבו דווקא נראית 'לידיה ברנר'/טנדי, בסצנה שבה הציפורים יוצאות מן האח. "הצילום היה כה אפקטיבי", נכתב בספר, "עד שהוחלט להשתמש בו בכרזת הסרט, אשר בכל העולם חשבו בטעות (הודות לצביעת שיער הדמות בכרזה ב-בלונד ושינוי צבע החליפה לירוק) שהאשה ההיסטרית הנראית בכרזה היא מלאני דניאלס עצמה. מאחר שהצווחה השרתה באופן מוזר ביותר ארשת מצעירה יותר לפניה של טנדי, אזי נדמה שהאם הקרה ויריבתה הצעירה השתלבו פיזית זו בזו – באופן לא כל כך שונה מהמיזוג הסופי בין האם לבין הבן ב"פסיכו"".

לו וסרמן (Lew Wasserman, 1913-2002) – נשיא חברת "יוניברסל", שבה צולם הסרט, וסוכן כישרונות אמריקאי שכונה "האפיפיור של הוליווד". בספר: "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות", נכתב: "כשכתב אחד שאל את היצ'קוק אם יש קשר בין הצלחתו העסקית ובין חייו החברתיים, השיב הבמאי ואמר: "יש לי שני חברים אמיתיים – שניהם אנשי עסקים". נראה שהתכוון ללו וסרמן ולהרמן ציטרון (Herman Citron), סוכנו".

מוזיקה – ב"הציפורים" אין מוזיקה, אולם יש פס קול של קולות הציפורים – צווחות ושקשוק כנפיים – שנוצרו באופן מלאכותי על ידי מכשיר אלקטרוני. המוזיקה היחידה שנשמעת היא של ילדי בית הספר שרים בשיעור וכן נגינה של 'מלאני' בפסנתר. ברנרד הרמן, מלחינו של היצ'קוק בסרטים רבים (בהם "פסיכו", "מזימות בינלאומיות", "ורטיגו", "האיש הלא נכון" ו"האיש שידע יותר מידי"), שימש בסרט זה כיועץ סאונד.

מארני (Marnie, 1964) – הסרט של היצ'קוק שיצא אחרי "הציפורים" (היצ'קוק תכנן לצלמו קודם לכן, מיד אחרי "פסיכו", אולם הדבר התעכב והוא צילם את "הציפורים") ושיתוף הפעולה השני והאחרון של הבמאי עם טיפי הדרן. בסרט משחק גם שון קונרי והוא מבוסס על רומן באותו שם. איבן האנטר, שכתב את התסריט ל"הציפורים", כתב את הטיוטה הראשונה גם לסרט זה, אולם פוטר והוחלף על ידי הבמאי בשל חילוקי דעות מקצועיים.

מבט – על פי הביוגרפיה של היצ'קוק, יותר מ-40 פעם אומרות הדמויות ב"הציפורים": "אני רואה" ו"אתה רואה", אמירות שהיצ'קוק עצמו הוסיף לתסריט. כל סצנה מסתיימת בצילום של אחת הדמויות נועצת מבט בחלל. המוטיב בא לידי בידי גם בעיניו המנוקרות של החוואי, תוך רמיזה לארובות העיניים הריקות של אמא-בייטס ב"פסיכו", סרט שבו גם הציפורים המפוחלצות של 'נורמן' "מתבוננות" מכל עבר. המבטים ב"הציפורים" באים לידי ביטוי בהזדמנויות רבות, למשל, בין 'מלאני' שמאוהבת ב'מיץ" ל'אנני', אהובתו הישנה, שבוחנות אחת את השנייה. בריבוי המבטים בסרט יש, אולי, כדי לרמוז על האדם שרוכש ציפורים בכלוב כדי להביט בהן, וכעת מתבונן בחלל כדי לראות האם הציפורים מביטות בו.

ניו יורק – הפרמיירה של "הציפורים" נערכה (כאמור בתחילת הפוסט) ב-28 במארס 1963 בניו יורק. המוזיאון לאומנות מודרנית (MOMA) ערך הקרנה למוזמנים בלבד, כחלק מאירוע רטרוספקטיבה לסרטי הבמאי. בחודש מאי באותה שנה הסרט הוקרן (מחוץ לתחרות) בפסטיבל קאן, בנוכחות היצ'קוק והדרן. לבתי הקולנוע של לונדון הסרט הגיע בספטמבר.

סוזן פלשט (Suzanne Pleshette, 1937-2008) – שחקנית טלוויזיה וקולנוע אמריקאית. שיחקה בסרט את המורה 'אנני הייוורת", שהייתה (ועדיין) מאוהבת ב'מיץ" ובהמשך מתה בהתקפת ציפורים. השחקנית מוכרת, בעיקר לקהל האמריקאי, מתפקידה בשנות ה-70 בקומדיה הטלוויזיונית: "המופע של בוב ניוהרט".

סן פרנסיסקו – עלילת הסרט מתרחשת בבודגה ביי הצפונית לסן פרנסיסקו, אולם מתחילה בחנות חיות בסן פרנסיסקו, שבה 'מלאני' נתקלת ב'מיץ". 'מלאני' היא צעירה בת המעמד הגבוה בעיר, ואביה הוא בעלים של עיתון. הסרט נפתח במראה עירוני של כיכר יוניון בסן פרנסיסקו, כש'מלאני' חוצה את הרחוב וחולפת על פני פרסומת תיירותית לעיר, שמופיע בה גשר הזהב. היצ'קוק אמר שהרעיון שלו לסיום "הציפורים" היה להראות את גשר הזהב מכוסה בציפורים, אולם בסופו של דבר הוא לא עשה זאת. להיצ'קוק הייתה חיבה לאזור סן פרנסיסקו וכחמש שנים קודם לכן, צילם בעיר את "ורטיגו".

סנטה קרוז סנטינל (Santa Cruz Sentinel) – ב-18 באוגוסט 1961 פורסמה ידיעה בעיתון סנטה קרוז סנטינל, על "פלישה" של ציפורים לעיירה במחוז סנטה קרוז. בידיעה נכתב, בין היתר: "תושבים התעוררו בשלוש לפנות בוקר היום על ידי "גשם" של ציפורים שחובטות בדלתות בתיהם… עופות ימיים מתים היו מוטלים ברחובות ובדרכים, עם ערפל השחר… תושבים יצאו לגינה עם פנסים, ואז רצו חזרה לבתיהם לאחר שהציפורים עפו לכיוון האור". מומחה הסביר באותה ידיעה שכפי הנראה הציפורים טעו בדרכן והתבלבלו ולכן פנו לכיוון אורות העיר, וכי מדובר בתופעה נדירה.

על פי אתר האינטרנט של הספריות בסנטה קרוז ועל פי סימוכין נוספים, הבמאי ביקש ממערכת העיתון עותק של הידיעה. ב-21 באוגוסט פורסמה ידיעה נוספת באותו עיתון, לפיה: "מפיק המסתורין ההוליוודי אלפרד היצ'קוק התקשר לסנטינל ביום שבת, לומר שהוא משתמש בידיעה מהעיתון מיום שישי האחרון, כתחקיר למותחן האחרון שלו. היצ'קוק, שברשותו בית בהרים ליד סקוטס ואלי, התקשר מהוליווד בשישי בבוקר וביקש שעותק מהעיתון יישלח אליו. נראה שהיצ'קוק עובד על סרט על פי הנובלה של דפנה דה מוריאה "הציפורים", שבאופן אירוני עוסק בפלישה של מיליוני ציפורים לעיירה קטנה". על פי הביוגרפיה של היצ'קוק, הידיעה הזו מהעיתון הזכירה להיצ'קוק את אותו סיפור קצר של דה מוריאה והעלתה את הרעיון לעשיית הסרט.

עורבים: ע"ע ציפורים.

עיניים: ע"ע מבט.

פסיכו (Psycho, 1960) – הסרט שקדם ל"הציפורים", אולי המוכר (סצנת המקלחת) והרווחי ביותר של הבמאי. גם הוא עמוס במוטיבים של ציפורים (ע"ע) שהיו חביבים על הבמאי. משתתפים בו ג'נט לי, אנתוני פרקינס, ורה מיילס ומרטין בלזם.

פרשנות – ישנן עשרות פרשנויות ל"הציפורים" – האדם מחפש משמעות ונראה שחובבי היצ'קוק ממש חייבים אותה. מה לא נאמר על הסרט: שהוא מסמל את עידן שחרור הנשים בארה"ב בשנות ה-60; את החשש מפצצת אטום; את ההפצצות של הגרמנים על אנגליה במלחמת העולם השנייה; ואת סוף העולם. נכתב שהתקפות הציפורים מבטאות את הקנאה של האם באשה הצעירה שבה חושק בנה; את הכעס של אמא טבע על המין האנושי; נקמה (של הבמאי?) ב'מלאני' הראוותנית; וגם שהסרט הוא בעצם בדיחה על חשבון הצופים, שבתחילתו חושבים שמדובר בסיפור רומנטי.

ציפורים – סמל רצחני חביב על היצ'קוק מתחילת דרכו הקולנועית, ששולב בסרטים רבים שלו והגיע לשיא בסרט "הציפורים". הציפורים בסרטים של היצ'קוק יכולות להיות בעלות כנף מעופפות, מאכל וגם שם של מקום או דמות. כך למשל: ב"לתפוס גנב", קרי גרנט יושב באוטובוס בין היצ'קוק (בהופעת האורח שלו), לבין אשה המחזיקה כלוב ציפורים; ב"ורטיגו", 'מדליין' עונדת סיכה בצורת ציפור וגם שם משפחתה, 'אלסטר' (Elster), הוא סוג של ציפור בגרמנית; ב"פסיכו" יש אזכורי ציפורים אול אובר דה פלייס: החל משם העיר שבה נפתחת העלילה, פיניקס (עוף החול) ועד התחביב של 'נורמן' לפחלץ ציפורים, המשפט שלו ל'מריון': "את אוכלת כמו ציפור", ושם משפחתה של 'מריון' – 'קריין' שפירושו עגורן; ב"פרנזי" מבשלת אשת מפקח המשטרה שליו לארוחת הערב.

"הציפורים" מתחיל בכך ש'מלאני' רוכשת כלוב עם זוג ציפורי אהבה כמתנה לאחות של 'מיץ", ובהמשך מתחילות התקפות הציפורים בעיירה. מרבית הציפורים בסרט היו אמיתיות, בעיקר דרורים, עורבים ושחפים, שכן היצ'קוק התעקש שאלו יהיו ציפורים שנראות ביום-יום ביישובים, ולא עופות טרף או עופות דורסים. השילוב שלהן בעלילה נעשה באמצעות טכניקות אופטיות ושיטות שונות טרום עידן המחשב, למשל: כלאו ציפורים אמיתיות בחדר וצילמו אותן ואז עיבו את התמונה, הכינו ציפורים עשויות עיסת נייר או שילבו ציפורים מכניות וקשרו אותן בחוטים לדמויות או מקומות.

בין היתר, צוות הצילום צילם ציפורים במזבלה של סן פרנסיסקו, לשילוב בסרט, וכן נערכו מארבי לילה ללכידת ציפורים. היו גם מספר ציפורים מאולפות שהונחו לנחות על צוואר הילדים, וכן בובות אצבע בצורת ציפורים. לסרט נשכר מאלף חיות שעבד קודם בסרט "איש הציפורים מאלקטרז" (1962) וכמו כן נכח בזמן הצילומים פקח שווידא שלא מתעללים בציפורים. בסיום ההפקה מרבית הציפורים שוחררו אל מקום המחייה הטבעי שלהן, למעט כמה עשרות עורבים שסירבו לעזוב את האולפן והמשיכו לשהות בסמוך למשרדים של היצ'קוק.

קאמיל פאגליה (Camille Paglia, נ' 1947) – פרופסור למדעי הרוח, מבקרת תרבות וחוקרת פמיניסטית, שכתבה את הספר "הציפורים של היצ'קוק" (תורגם לעברית בהוצאת רסלינג, 2003). מדובר במחקר על הסרט מהיבטיו השונים, שיצא לאור ב-1998, בשיתוף עם המכון הבריטי לקולנוע (BFI), לרגל 35 שנה לסרט.

רוד טיילור (Rod Taylor, נ' 1930) – שחקן קולנוע וטלוויזיה יליד אוסטרליה שעבר לארה"ב. שיחק בסרט את 'מיץ' ברנר' (באחד הספרים נכתב שהשם 'מיץ" מבוסס על הכינוי של הבמאי: היץ'), עורך הדין ש'מלאני' פוגשת בחנות החיות בסן פרנסיסקו ועוקבת אחריו, קודם לדירתו ולאחר מכן לבית אמו בבודגה ביי. שיחק במשך השנים בסרטים וסדרות טלוויזיה, פרש ממשחק, אולם לפני מספר שנים הסכים לחזור לתפקיד אחד, לבקשת הבמאי קוונטין טרנטינו (שאגב, חגג אתמול 50) ולשחק את 'צ'רצ'יל' ב"ממזרים חסרי כבוד" (Inglourious Basterds, 2009).

שחפים – ע"ע ציפורים.

תחנת דלק – אחת הסצנות המפורסמות בסרט, מתחילה בקולות ציפורים ששומעים יושבי המסעדה, בהם 'מלאני', אשר רצים מיד להסתכל מהחלון. הם רואים שחף שתוקף אדם שמתדלק רכב, האדם נופל וכך גם המשאבה שמתוכה זורם הדלק על האספלט. אדם אחר יוצא מרכבו ומצית סיגריה, עד הפיצוץ הבלתי נמנע. סצנת השריפה בתחנת הדלק צולמה במבט-על, לדברי היצ'קוק (בספר "היצ'קוק/טריפו"), כדי להראות את השחפים מתחילים לרדת אל העיר וכדי להראות את הטופוגרפיה של בודגה ביי.

על האף של לינקולן

פורסם: 17/03/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, Psycho, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, הציפורים, ורטיגו, זרים ברכבת, חבל, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, צל של ספק, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0
סצנת הר ראשמור ב"מזימות בינלאומיות"

סצנת הר ראשמור מתוך "מזימות בינלאומיות"

ביקורו בישראל של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, השבוע, הביא אותי (שוב) למסקנה שאין נושא שאי אפשר לקשר להיצ'קוק. ואמריקה זה נושא קל מידי. כי היצ'קוק, אחד היוצרים הידועים שנולדו בממלכה הבריטית, הביא למסך הרחב, בשיא יצירתו, דווקא את הנופים המרהיבים של מדינתו המאמצת: ארה"ב. לרגל ביקור הנשיא האמריקאי, קבלו כמה מהנופים/אתרים הללו – מעין מדריך טיולים בארה"ב לחובבי היצ'קוק. לא כולל לינה (במוטל) ונסיעות (ברכבת).

ב-20 באפריל 1955 הושבע אלפרד היצ'קוק כאזרח אמריקאי. הוא היה בן 55 וקצת, וחי כבר 16 שנה בארה"ב. רעייתו, אלמה רוול, קיבלה את האזרחות עשור לפניו – הוא כנראה התלבט, בין אם מסיבות פטריוטיות או אחרות. הוא הגיע לארה"ב לראשונה כשהיה בן 37, כדי לגשש לגבי תעסוקה באחד האולפנים ההוליוודיים ושנתיים לאחר מכן עזב סופית את לונדון ועבר ללוס אנג'לס.

"פגשתי אמריקאים כל הזמן", סיפר היצ'קוק לפרנסואה טריפו (בספר "היצ'קוק/טריפו", הוצאת בבל/האוזן השלישית), על פרק חייו הראשון, בבריטניה, "ידעתי לקרוא את מפת ניו יורק באופן מושלם וידעתי בעל פה את לוחות הזמנים של הרכבות האמריקאיות, כי הזמנתי משם את החוברות האלה בתור תחביב. יכולתי לתאר את ניו יורק, את המיקום של האולמות הגדולים וחנויות הכלבו. כשדיברתי עם אמריקאים הם היו אומרים: "מתי היית שם בפעם האחרונה?", ואני הייתי עונה: "מעולם לא נסעתי לשם". לא רציתי להגיע כתייר, רציתי להגיע כקולנוען. הוליווד לא משכה אותי כמקום. מה שרציתי היה להיכנס לאולפנים ולעבוד שם".

וכך, ארה"ב, למרות שלא הייתה תבנית נוף מולדתו, הפכה לשחקנית משנה בסרטיו הידועים ביותר. כמי שקישר בין העלילה למקום התרחשותה, בין הרגש של הדמויות לסביבה – צפייה בכמה מהסרטים של היצ'קוק, כמוה כטיול ברחבי ארה"ב. "יש לנסות להשתמש בכל האלמנטים המקומיים באופן דרמטי", הסביר היצ'קוק לטריפו, "צריך להשתמש באגמים כדי להטביע אנשים, ובהרי האלפים (אז התייחס לשוויץ, נוף עלילת הגרסה הראשונה של "האיש שידע יותר מידי") – כדי להפיל אנשים לתוך התהומות שביניהם". גם בארה"ב "יפיל" את דמויותיו מ-מונומנטים גבוהים.

"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) הוא סרט מרדף/מסע ברחבי ארה"ב וכולל מספר אתרים מוכרים: ניתן למצוא בו את מלון הפלאזה בשדרה החמישית בניו יורק, על פי אתר האינטרנט של המלון, זו הייתה הופעתו הראשונה של המלון בסרט באורך מלא, כולל צוות צילום שהגיע למקום (לפני כן צולם ואוזכר בקצרה בסרטים אחרים); ישנם גם צילומי בניין האו"ם ותחנת הרכבות גרנד סנטרל בניו יורק, ובהמשך צילומים בשיקגו.

אחת הסצנות המפורסמות של היצ'קוק מסרט זה, ובכלל, היא המרדף בהר ראשמור שבדקוטה הדרומית, שבו חקוקים פניהם של ארבעה נשיאים אמריקאים: ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, תיאודור רוזוולט ואברהם לינקולן (הגם שסצנת המרדף צולמה בתפאורה באולפן, כמובן שלא על פרצופי נשיאי ארה"ב). בשיחה עם טריפו, סיפר היצ'קוק: "כשקרי גרנט נמצא בהר ראשמור, רציתי שהוא יסתתר בתוך הנחיר של לינקולן ואז יתחיל להתעטש. זה היה יכול להיות מצחיק, לא?".

אזור סן פרנסיסקו היה חביב על היצ'קוק, שאף רכש שם בית נופש. הספר: "Footsteps In The Fog: Alfred Hitchcock's San Francisco", מאת ג'ף קרפט ואהרון לוונטל, עוסק בסרטים של היצ'קוק שצולמו באזור זה ("צל של ספק" בסנטה רוזה, "ורטיגו" בסן פרנסיסקו ו"הציפורים" בבודגה ביי), כולל פירוט הלוקיישנים בכל סרט ומה נותר מהם היום.

אני בכניסה לבודגה ביי (2004. אגב, המעיל: ברור שלא פרווה אמיתית. אני נגד! צילום: הדס גוילי)

עלילת "הציפורים" (The Birds, 1963) מתחילה באזור יוניון סקוור בסן פרנסיסקו וממשיכה לעיירה בודגה ביי, שנמצאת במחוז סונומה לחופי האוקיינוס השקט, כ-100 ק"מ צפונית לעיר. אמנם רוב הסרט צולם באולפנים, אולם התבסס על נוף העיירה והמבנים שהיו (וחלקם עדיין) קיימים בה. העובדה שהסרט צולם בה, הפכה את בודגה ביי למוקד תיירותי עם שלל מרצ'נדייז שקשורים לסרט (יש גם הרבה ציפורים שמשקיפות מכל מקום…). באתר האינטרנט של המחוז הוגדרה בודגה ביי כעיירה של "שמש, חולות, גלישה והיצ'קוק". אגב, בסוף השבוע הקרוב, ב-23 במארס, מתוכננות במקום שלוש הקרנות חגיגיות של "הציפורים" לרגל חגיגות היובל לצאת הסרט לאקרנים.

בירת מחוז סונומה שנמצאת כשעת נסיעה צפונית לסן פרנסיסקו, היא העיר סנטה רוזה, שגם הפכה מוקד תיירותי בזכות סרט של היצ'קוק: "צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943). אתרים רבים בעיר שימשו לצילומי החוץ של הסרט המדובר, רובם ככולם שינו את ייעודם 70 שנה אחרי. אתר אחד שעדיין מושך מעריצים אדוקים הוא הבית בשדרות מקדונלנד 904, ששימש לצילומי החוץ של בית 'משפחת ניוטון' בסרט, שבו מתנהל חלק משמעותי מהעלילה.

 

"ורטיגו" הוא אולי הסרט המזוהה ביותר עם סן פרנסיסקו, והעיר שזורה בלוקיישנים מהסרט (או להפך?). כמובן גשר הזהב, אבל גם מקומות כמו רחוב לומברד שבו נמצא ביתו של 'סקוטי' ומיסיון דולורס שבחלקו האחורי נמצא בית קברות עתיק של ראשוני העיר – שבו צולמה סצנה שבה 'סקוטי' עוקב אחרי 'מדליין'. מעריצים יכולים לזהות את האתרים עצמאית, או באמצעות סיור מאורגן. בעיר יש גם מלון בשם "ורטיגו", שלא רק מעוצב כהומאז' לסרט, אלא גם נבנה על חורבות מלון "אמפייר", שבו נמצאת דירתה של 'ג'ודי' בסרט.

סן פרנסיסקו: מיסיון דולורס מ"ורטיגו" (צילום: יסמין גיל)

סן פרנסיסקו: מיסיון דולורס מ"ורטיגו" (צילום: יסמין גיל)

ועוד קצת אמריקה: הפתיחה של "פסיכו" (Psycho, 1960) כוללת צילום פנורמי של פיניקס בירת אריזונה (מרבית צילומי הפנים צולמו באולפן); את "האיש הלא נכון" (הידוע גם בשם "הנאשם" – The Wrong Man, 1956) שמבוסס על סיפור אמיתי, היצ'קוק צילם בלוקיישנים אמיתיים בניו יורק, בהם בשכונת ג'קסון הייטס בקווינס (ברחוב 78 מס' 4024 נמצא ביתו של "מאני בלסטרו" גיבור הסרט, וכן של האדם האמיתי שעליו התבסס הסרט), בכלא העירוני בקווינס ובתחנת רכבת תחתית בשדרה החמישית.

"מי רצח את הארי" (The Trouble with Harry, 1955) צולם בוורמונט; "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) צולם באולפן בלוס אנג'לס, אולם עלילתו ממוקמת בגריניץ' ווילג' בניו יורק; באותה עיר, בדירת גג שמשקיפה על קו הרקיע של מנהטן, מתרחשת עלילת "חבל" (Rope, 1948), הגם שהסרט צולם באולפן; ב"זרים ברכבת" (Strangers on a Train, 1951) יש סצנה שבה 'גיא' רואה את 'ברונו' מרחוק, עומד על מדרגות אנדרטת ג'פרסון בוושינגטון הבירה.

ולסיום: המונומנט הראשון שראו המהגרים שהגיעו לארה"ב באנייה, גם היצ'קוק ומשפחתו הגיעו כך – הוא פסל החירות. ב"חבלן" (Saboteur, 1942) מופיע הפסל בסצנת הסיום, כולל הנפילה המתבקשת מכף היד הימנית אוחזת הלפיד של הפסל.

Little Green Dress

פורסם: 18/01/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, היצ'קוק, הציפורים, יסמין גיל, קולנוע
תגים: , , , , , ,
0
חליפת השמלה הירוקה של "מלאני" בתערוכה בלונדון. צילום: שלי פריצקר

חליפת השמלה הירוקה של "מלאני" בתערוכה בלונדון. צילום: שלי פריצקר

שישה סטים זהים של חליפת שני חלקים הכוללת שמלה בקווים נקיים וג'קט תואם, שניהם מצמר דק בצבע ירוק, סופקו להפקת הסרט "הציפורים" (1963 ,The Birds). את החליפות לבשה, בזו אחר זו, השחקנית הראשית, טיפי הדרן. על פי העלילה, דמותה, "מלאני דניאלס", מגיעה לזמן קצר לעיירה בודגה ביי, אולם מחליטה להישאר ללילה ובהמשך נקלעת להתקפות הציפורים הידועות. בכל אותו זמן היא עוטה את חליפת-השמלה הירוקה, מהאאטופיטים המוכרים ביותר בקולנוע.

מכוון שהוסכם שכל מצמוץ בסרטים של היצ'קוק הוא בעל משמעות, אז גם כאן הצבע הירוק נבחר כהקבלה לצבע של ציפור אהבה. הסרט הרי נפתח כש"מלאני" פוגשת את "מיץ'" בחנות חיות ובהמשך מחליטה להפתיע אותו ולהביא לו כלוב ובתוכו זוג ציפורי אהבה. וכך "מלאני" בחליפתה הירוקה, מקבילה לציפור אהבה – והרי בסלנג הבריטי "ציפור" היא "בחורה".

זאת ועוד, הירוק כשייך לסקלת הצבעים הקרים, משתלב היטב עם דמות הבלונדינית הבלתי נגישה המוכרת מסרטיו של היצ'קוק – וטיפי הדרן, אולי לצד גרייס קלי – הגיעה לשיא בייצוג דמות זו. צבעים קרים גם משרים תחושת רוגע וייתכן שלצד הפסטורליות של העיירה המרוחקת בודגה ביי, רצה הבמאי להכניס את הצופים לאווירה המתאימה – רגע לפני שהטבע קם עליהם.

"היצ'קוק היה מעורב בצורה פעילה ואישית בעיצוב בגדיה של הדרן ב"הציפורים"", נכתב בספר "הציפורים של היצ'קוק" מאת קמיל פאגליה (הוצאת רסלינג), "היצ'קוק אהב דברים פשוטים ואלגנטיים. מכוון שהבמאי חש אצל הדרן, מה שהוגדר כ"רתיעה מסוימת, צניעות, איכות קרירה", הוא עיצב עבורה לסרט חליפה בצבע ירוק רך".

את החליפה הירוקה עיצבה אדית' הד (1897-1981 ,Edith Head), מעצבת תלבושות אמריקאית ידועה שעיצבה בגדים לסרטים במשך עשרות שנים. היא הייתה מועמדת 34 פעמים לפרס האוסקר על עיצוב תלבושות וזכתה בו שמונה פעמים, בין היתר על עיצוב תלבושות ל"העוקץ", "הכל אודות חווה", "חופשה ברומא", "סברינה" ו"שמשון ודלילה".

הד עיצבה בגדים בשישה סרטים של היצ'קוק: "חלון אחורי", "מי רצח את הארי", "האיש שידע יותר מידי" (גרסת 1956), "ורטיגו", "מארני" ו"טופז", וכן יצרה תלבושות לכוכבות הנשיות בסרטים "הציפורים" ו"המסך הקרוע".

העיצוב הנקי והפשוט, לכאורה, הפך את חליפת השמלה הירוקה מ"הציפורים" לכל כך מוכרת בעולם הדימויים האמריקאי, עד שזו הפכה לתחפושת קלה להכנה ב"האלווין" – חג חובב תחפושות אימה. באמצעות שמלה ירוקה וכמה ציפורים שחורות מפלסטיק שמוצמדות לכתפיים, תוכלו בקלות להפוך ל"מלאני דניאלס". אגב, לפני מספר שנים יצאה גם בובת ברבי בדמותה של "מלאני".

וכל ההקדמה הזאת, כי שלי פריצקר שלחה לי השבוע צילום של החליפה הירוקה שצילמה לפני כשבוע בתערוכה שנקראת  "Hollywood Costume" ותוצג עד ה-27 בינואר במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בצילום החליפה נראית בגוון מעט שונה מהמוכר מהסרט, אולם סביר להניח שהפילם שבו צולם הסרט שינה מעט את הגוון, לצד הפלש של המצלמה. התערוכה מציגה למעלה מ-100 פריטי לבוש מעולם הקולנוע ההוליוודי בין השנים 1912-2012, לרבות בגדים שמעולם לא הוצאו מעבר לארכיונים של האולפנים.

העיצוב של אדית' הד, מול טיפי הדרן כ"מלאני" ב"הציפורים"

העיצוב של אדית' הד, מול טיפי הדרן כ"מלאני" ב"הציפורים"

ברבי "מלאני דניאלס"

ברבי "מלאני דניאלס"

ד"ר אלפרד ומיסטר היצ'קוק

פורסם: 28/12/2012 ב-Alfred Hitchcock, Movies, The Girl, היצ'קוק, הציפורים, יסמין גיל, קולנוע
תגים: , , , , , , , , , , ,
0

היצ'קוק. מלאך או שטן?

אחת התופעות הנפשיות המרתקות היא אישיות כפולה. פיצול אישיות. הפרעת זהות דיסוציאטיבית על פי ההגדרה הרפואית. יוצרים רבים, היצ'קוק ביניהם, נמשכו אל התופעה וביטאו אותה בספריהם, בסרטיהם, בציוריהם וכן הלאה. הקהל התמסר בהתאם, תהה האם גם בו שוכנת אישיות אחת טובה, ואחת רעה. שטן על כתף אחת, מלאך על השנייה.

לאחרונה הוקרן בבריטניה סרט הטלוויזיה "The Girl", כחודשיים לאחר שהוצג בארה"ב (בינואר יוקרן בישראל, ב-yes). מדובר בהפקה משותפת של הרשתות HBO ו-BBC, שמתארת את מערכת היחסים בין היצ'קוק לשחקנית טיפי הדרן, במהלך צילומי שני הסרטים שלהם יחד: "הציפורים" ו"מארני". הסרט מבוסס על זיכרונותיה של טיפי, בעברה דוגמנית, ש"הציפורים" היה סרטה הראשון. היא טענה במשך השנים שהחוזה שחתמה עם היצ'קוק הרס לה את הקריירה, שכן הבמאי סירב לשחררה לעבוד עם במאים אחרים.  זאת, לצד טענות חמורות אף יותר, על הטרדות מיניות ואחרות מצדו של הבמאי, כלפיה.

כפי שכתבתי בפוסט "טיפי ואלפי", היצ'קוק מוצג בסרט "The Girl" כאדם נטול חוש הומור, במאי רב עוצמה, אובססיבי וקר שהופך את חייה של השחקנית המתחילה טיפי – לגיהינום. הצגת דמותו שם מעוררת אי נוחות בקרב מעריציו, וייתכן שמספקת נקודת מבט מעוותת עבור מי שלא מכיר את הבמאי מסרטים אחרים, שלו ועליו.

גם הבריטים, כך נראה, לא נותרו אדישים להצגת דמותו של היצ'קוק – מהחשובים והמוכרים בין ילידי הממלכה – בסרט המדובר. "אם באמת הוא בז לשחקנים, איך ייתכן שהוציא מהם כמה מההופעות הטובות ביותר שלהם?", תהו באתר האינטרנט של ה"גארדיאן", "האם האכזריות שלו כלפי השחקנים הייתה תשוקה לשלמות, או שהיה זה סדיזם לא מוכר?". דמותו של היצ'קוק בסרט (בגילומו של טובי ג'ונס. את טיפי הדרן משחקת סיינה מילר), ציינו, לא מספקת את התשובות.

טוני לי מורל, שכתב שלושה ספרים על היצ'קוק, בהם על העשייה של "הציפורים" ושל "מארני", קיבץ אסופת מסנגרים על הבמאי, בטקסט שכתב ב"האפינגטון פוסט": "למרות שיוצרי הדרמה טוענים שזו מבוססת על ראיונות עם צוות ההפקה והשחקנים שנותרו בחיים, רבים מהקרובים לבמאי מכחישים את הצגתו של היצ'קוק בסרט כמי שפגע פיזית והטריד מינית את השחקנית שלו, טיפי הדרן".

על פי אותה כתבה, נורה בראון, אלמנתו של ג'ים בראון, שהיה עוזר הבמאי של היצ'קוק בשני הסרטים שעשה עם טיפי, ומי ששימשה כיועצת לסרט "The Girl", התלוננה: "לא היה לו [לג'ים] דבר מלבד הערצה וכבוד להיצ'. הוא הבין את חוש ההומור הקוקני המבריק שלו וחשב שהאדם גאון. אם הוא היה כאן היום, אני בספק אם היו לו הערות שליליות כלשהן והוא היה נעצב מהדימוי שמוצג על חברו והמנטור שלו".

דבריה מגובים בראיון מוקלט שנערך בעבר עם ג'ים בראון, שמצוטט כמי שאמר: "כמה מהדברים שמבוטאים כלפיו [היצ'קוק] מוגזמים מאוד. אני חושב שהיצ' היה מוטרד בגלל שחשב שטיפי לא מציגה את האיכות הקולנועית, ה-star quality, שחשב שיש בה. בכל הקשור למתיחות בין השניים, לא ראיתי דבר. "מארני" היה תפקיד שדרש מאמץ מטיפי. היצ'קוק אהב לבחון את שחקניו, הוא היה טוב מאוד בדברים כאלה ונתן לה הרבה הוראות כי היא נזקקה להן".

מי שהייתה אחראית על ההלבשה ב"הציפורים", ריטה ריגס, ציינה בכתבה: "אמרתי ל-BBC כשהם באו לראיין אותי, 'אני לא אשפוך לכלוך'". על פי הסרט "The Girl", היצ'קוק העניש את טיפי, שלא נענתה לחיזוריו, בכך שהתעלל בה בסצנת התקפת הציפורים המפורסמת על ידי הטלת ציפורים אמיתיות לעברה. "אני לא קונה את זה", אמרה ריגס, "ואני מצטערת שב-BBC הלכו בכיוון הזה. הייתי בסט כל הזמן, ואין לי דבר מלבד מילים חמות לומר על מר היצ'קוק".

וירג'יניה דרסי, מעצבת השיער של טיפי בסרט "הציפורים", אמרה: "למה שהיצ'קוק יסכן את השחקנית הראשית שלו בסרט של שלושה מיליון דולר, על ידי כך שתיפגע במהלך הצילומים? זה הכל כי לא מכירים את הוליווד ולא מכירים אותו. היצ'קוק היה פרפקציוניסט ולא חשב כלל עליה, אלא על מה שהוא רואה על המסך".

השחקנית לואיז לת'הם, ששיחקה את אמה של טיפי ב"מארני", צוטטה בכתבה כמי שאמרה: "אני מוצאת שכמה מההאשמות בלתי ייאמנו. בהבחנות שלי הוא [היצ'קוק] כל כך רחוק ממה שטיפי טוענת, ואני אדם ער לסביבה. הגעתי מהתיאטרון. היא אשה נהדרת, אבל אני לא חושבת שטיפי צריכה הייתה לומר דברים כאלה על היצ'. אני לא הייתה ערה לכך שהיא הוטרדה על הסט".

"אני חושבת שזה הפך לקצת יותר מוגזם במשך השנים", הוסיפה ורוניקה קרטרייט, ששיחקה לצד טיפי ב"הציפורים": "ואני חושבת שזה גדל וגדל בראשה [של טיפי]. היא משוכנעת שהיצ'קוק הרס את הקריירה שלה, בגלל שהחזיק אותה בחוזה ולא נתן לה לעשות דבר אחרי "מארני". אבל היא לא הייתה כל כך טובה ב"מארני". היא אדם נחמד וטוב לב, אבל לא שחקנית מופלאה. טיפי הייתה מראה (Look). אתה צופה בסרט הזה ["הציפורים"] ומי שנהדרת היא ג'סיקה טנדי".

הכתב מייקל דיקון, ציין ב"דיילי טלגרף", ש-"The Girl" הוא "קמפיין מרושל שמטרתו להוכיח שאלפרד היצ'קוק היה מפלצת. הסרט למעשה מנחה אותך לחשוב שהיצ'קוק היה אחד מתוך אותם אמנים גאונים ומעוותים, אשר בזמן יצירת הנאה למיליוני זרים, סיפקו רק כאב לאלו שהכירו אותם. המסר של הסרט ברור: בלונדיניות נחשקות היו הקורבנות של סרטיו והקרבנות של חייו. הסרט מספק מעט רמזים מדוע היצ'קוק היה כך, אם בכלל. אמיתי או לא אמיתי כביוגרפיה, הסרט הרגיש לא אמיתי כדרמה: מונוטוני מבחינת אווירה, צר מבחינת אפיון הדמויות, דידקטי מבחינת הקמפיין להוכיח שהיוצר היה מפלצת. זה סרט אימה, מסוגו. אבל אימה בלי ריגוש".

תחת הכותרת: "הנשים המובילות מגינות על אלפרד היצ'קוק, גאון וג'נטלמן", נכתב באתר החדשות ההודי בשפה האנגלית, DNA, כי טוני לי מורל (אותו אחד מהכתבה ב"האפינגטון פוסט"), ראיין שחקניות ראשיות מסרטיו של היצ'קוק, ואלו הציגו דמות אחרת לגמרי של הבמאי, מכפי שטוענת טיפי. איב מארי סיינט, ששיחקה ב"מזימות בינלאומיות", צוטטה כמי שאמרה: "היו שש בלונדיניות של היצ'קוק, וכאילו כולנו היינו נשואות לאדם בזמן כזה או אחר, ולכולנו יש התייחסות שונה אליו. כל שחקנית הייתה בשלב אחר בחייה, היינו בגילאים שונים, חלקנו נשואות, אחרות לא. החוויה שלי עם היצ' הייתה כזו של כבוד מוחלט, חמימות, ידידות והומור. ו"מזימות בינלאומיות" הייתה תקופה נהדרת בחיי. היצ'קוק היה ג'נטלמן, מצחיק וקשוב אליי עם הדמות".

דוריס דיי, ששיחקה ב"האיש שידע יותר מידי", אמרה: "הוא היה רק היצ'קוק – נפלא, במאי נהדר וחבר טוב. אהבתי לעבוד איתו". קים נובאק, שכיכבה ב"ורטיגו", הוסיפה: "היצ'קוק היה אחד הבמאים הטובים ביותר ואחד שיש ללמוד ממנו. הוא היה פרפקציוניסט, לא עשה קיצורי דרך".

טיפי ואלפי

פורסם: 26/10/2012 ב-Alfred Hitchcock, Movies, The Girl, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, הציפורים, טלוויזיה, יסמין גיל, קולנוע
תגים: , , , , , , ,
2

מכירים את הרגע הזה שבו אתם מגלים שיוצר שאתם מעריצים הוא אשמאי זקן, חרמן, גס רוח, בוטה, מניפולטיבי ומטרידן? כי הרגע סיימתי לצפות ב"The Girl", סרט הטלוויזיה של רשת HBO ששודר לפני כשבוע בארה"ב ומתאר את מערכת היחסים בין היצ'קוק לטיפי הדרן (Tippi Hedren, נ' 1930) במהלך צילומי שני הסרטים שלהם יחד: "הציפורים" (The Birds, 1963) ו"מארני" (Marnie, 1964) – ותחושת הבחילה עדיין ניכרת בי.

בסיום הפוסט הקודם שלי כתבתי שהיצ'קוק זוכה בימים אלה לעדנה מחודשת בגלל "The Girl", סרט הקולנוע "היצ'קוק" שצפוי לצאת לאקרנים בחודש הבא בארה"ב ופרויקטים נוספים. אבל אחרי הסרט שראיתי הערב כל מה שניתן לומר הוא: עוד עדנה כזאת ואבדנו.

היצ'קוק של "The Girl" (מגולם על ידי טובי ג'ונס) הוא אדם נטול חוש הומור וגם כישרונו יוצא הדופן לא עובר מסך. הוא כן מוצג כבמאי רב עוצמה, אובססיבי וקר שהופך את חייה של שחקנית מתחילה וחסרת ביטחון – הדרן (בגילומה של סיינה מילר) – לגיהינום. הוא מתואר כטייפקאסט ששמענו עליו וקראנו עליו, של הבמאי ההוליוודי שרק רוצה להכניס את שחקניותיו אסירות התודה, למיטה. היצ'קוק של "The Girl" אולי היה מואשם בפלילים אם השנה הייתה 2012.

הסיפור מתאר, כאמור, את שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם הדרן, אז דוגמנית ואם חד הורית (של מלאני גריפית), שקיבלה הזדמנות לשחק לראשונה בסרט קולנוע ועוד כזה שמביים בכיר במאי הוליווד. מעטים השחקנים המתחילים וגם הוותיקים, שהיו מסרבים להצעה כזאת. אלא שעל פי עלילת "The Girl", ההצעה התגלתה כאליה וקוץ בה: היא אמנם הקנתה להדרן מקום של נצח בפנתאון סרטי הקולנוע החשובים בכל הזמנים, אך גם גרמה לה לטראומה לכל החיים. כל כך לכל החיים, ש-49 שנים לאחר ש"הציפורים" יצא לאקרנים, הדרן מגוללת שוב ושוב את סיפור יחסיה עם היצ'קוק, בסרט הזה ובראיונות שהיא מעניקה כדי ליחצנו.

הדרן, כמו אנתוני פרקינס ב"פסיכו", כמו קים נובאק ב"ורטיגו", זכתה לתהילת עולם בזכות השתתפות בסרט של היצ'קוק, וכמוהם – נתקעה לנצח נצחים עם הדמות מאותו סרט. היא טוענת שהיצ'קוק הוא זה שקבר לה את הקריירה. אולי היא צודקת, ספרי הקולנוע מלאים בסיפורים על דמותו המורכבת, הבלתי מתפשרת והנקמנית של היצ'קוק, שלא היה מוכן לקבל לא כתשובה. אבל ייתכן גם שהיא פשוט לא הייתה שחקנית טובה; או שלא הייתה אדם חזק או עקשן מספיק בשביל הוליווד; או שהגיעה לשיאה מוקדם מידי; או שהחלה את דרכה בקולנוע בתקופה שבה הוליווד עצמה עברה מהפך בכל הקשור לשחקנים ולמשחק (אמצע שנות ה-60); אולי זה העניין הזה של מזל.

לפני שצפיתי ב-"The Girl", צפיתי שוב ב"הציפורים" – מתוך חשש שהגילויים מסרט הטלוויזיה (כמובן בהנחה שהם תואמים לאמת. מי יכול לדעת? זה סרט עלילתי והיצ'קוק בעצמו אמר שדרמה היא החיים בלי הרגעים המשעממים) יפגמו ביכולת שלי ליהנות מסרט הקולנוע שיחגוג בשנה הבאה יובל. זאת, אגב, למרות ש"הציפורים" אף פעם לא היה מהסרטים המועדפים עליי של היצ'קוק.

מסתבר שזאת הייתה החלטה נכונה. הקטע מ-"The Girl" שבו היצ'קוק מביים את הסצנה שבה "מלאני" (הדרן) מותקפת על ידי ציפורים בבית משפחת ברנר, ספק אם יאפשר לי בעתיד ליהנות לגמרי מ"הציפורים". הסיפור על הטראומה שאותה חוותה הדרן במהלך צילומי הסצנה הזאת אמנם מוכר (היא צולמה כשהיא מותקפת על ידי עורבים ושחפים אמיתיים), אולם הצפייה בצילומי הסצנה על פי עלילת "The Girl", הייתה במידה מסוימת כמו לצפות באונס. זה היה נורא.

בספר "הציפורים של היצ'קוק" מאת קמיל פאגליה (הוצאת רסלינג), נכתב על הסצנה הזאת: "…להפתעתה של הדרן [זו] גילתה רק כאשר הגיעה אל אתר הצילום באותו יום, שהרעיון להשתמש בציפורים המכאניות נדחה, מכוון שלא היה משכנע דיו. שבעה ימים נדרשו על מנת לצלם את רצף הצילומים המצמרר הזה, אשר [בסרט] כל אורכם שתי דקות ועשר שניות בלבד. הדרן כינתה את הימים ההם "השבוע הנורא ביותר בחיי". סביב הסט נבנה כלוב הציפורים, שלמעשה הוטלו לעברה על ידי האחראים על האביזרים… השחף אשר אותו היא מכה בפנס הוא שחף דמה, ואילו מקורה של הציפור האמיתית הנושכת את ידה חסום בכיפת גומי – אך הפחד והאימה האוחזים ב'מלאני' (דמותה של הדרן) אחזו גם בטיפי…".

"האם היה יחסו האבירי של היצ'קוק לכוכבת שלו סדיסטי?", נכתב באותו ספר, "ברור לגמרי שבריאותה ובטחונה של הדרן הועמדו בסכנה. לאחר שהתמוטטה אסר עליה רופאה לחזור לעבודה, ולפיכך הופסקו צילומי הסרט למשך שבוע ימים – פעם ראשונה מזה עשרים שנה שהוכרז מצב חירום בסרט של היצ'קוק".

היצ'קוק של "The Girl" מתגלה כסוטה מין מהזן הנחות ביותר, תיאור שאני מתקשה לקבל כעובדה. גם בגלל החיבה שלי לבמאי, שבראיונות עמו מתגלה כאדם חביב בעל חוש הומור, וגם בגלל ההבנה שכדי ליצור דרמה צריך להקצין מצבים ואולי זה מה שקרה כאן. אבל אין לי שום דרך לדעת באמת אם השיחות והאירועים שהוצגו בסרט הטלוויזיה קרו כפי שהם, קרו אחרת, או לא קרו כלל.

כך למשל, על פי הסרט, היצ'קוק מנסה לנשק את הדרן בכוח ואף עולה עליה, בעודם יושבים יחד במושב האחורי של רכב ההפקה. הדרן ההמומה מגיעה למחרת ליום הצילומים, רק כדי לשמוע את היצ'קוק אומר לה: "קריר פה? את רועדת". הוא מדלקם לה שיר רווי מילים בוטות וגם לא מפסיק להתקשר אליה בערב חג המולד, כשהוא שיכור, עד שזו מנתקת לו את הטלפון.

כשהדרן, כך על פי הסרט, מבקשת יומיים חופש ואומרת לו: "לא ביקשתי [ממך] כלום במשך שלוש שנים". זה עונה לה: "אבל לקחת הרבה: לקחת כסף, לקחת תשומת לב. את לא חושבת שאת צריכה לתת משהו בתמורה?". אגב, לאורך כל העלילה הוא מכנה אותם "טיפי ואלפי" משל היו זוג אוהבים, ובשלב מסוים אף אומר לה: "הירח המלא מזכיר לי פנטזיה עלייך" ו-"אני אוהב אותך".

"The Girl" הוא סרט מעניין ומטריד, שכאמור לא ברור כמה מתוכו אמת וכמה "אמת של סרטים" – הגזמה ויצירת דרמה. עבור מרבית האנשים, בטח הבמאים, היצ'קוק הוא גאון קולנועי, יוצר בלתי ניתן לחיקוי, מורכב, ייחודי, מרתק, מלהיב ומרגש. אלא שנראה שעבור הבמאי של "The Girl" (ג'וליאן ג'רולד), היצ'קוק הוא בעיקר אדם כוחני ומתוסכל מינית. לטעמי דמותו בסרט היא חד ממדית ולכן נקודת המבט כלפיו היא נטולת רחמים. אבל קחו בחשבון שהאובייקטיביות שלי לגבי הנ"ל מוטלת בספק. כך או כך, לא נותר לי אלא לקוות שבסרט הקולנוע "היצ'קוק" זה יוצג כאדם שאולי, אולי, גם היה נחמד לשבת ולשתות איתו כוס יין.

אובייקט הצצה

פורסם: 11/10/2012 ב-Alfred Hitchcock, Movies, היצ'קוק, הציפורים, טלוויזיה, יסמין גיל, פסיכו, קולנוע
תגים: , , , , , ,
0

אין לי מושג איפה הוא קבור (לא שאני עצלנית בחיפוש מידע, אך הפרט הזה עלום), אבל היצ'קוק כנראה מתהפך בימים אלה בקברו. מי שהיה אובססיבי לסרטים, לאנשים ובאופן כללי לפרטים – מוצג בימים אלה במלוא מערומיו בשני סרטים חדשים שמתארים את "מאחורי הקלעים" של צילומי שניים מהסרטים החשובים שביים: "פסיכו" (Psycho, 1960) ו"הציפורים" (The Birds, 1963). האיש שהעלה לדרגת אמנות את מושג המציצנות, הפך להיות אובייקט הצצה בעצמו.

כחודש לאחר שהפוסטר שוחרר לאוויר כמו פירור לחם לסקרנים הרעבים, גם הטריילר של סרט הקולנוע "Hitchcock" שיעלה לאקרנים ב-23 בנובמבר בארה"ב, הופץ ברשת. מדובר בסרט שמתאר את צילומי "פסיכו" על רקע היחסים בין היצ'קוק לרעייתו, אלמה רוול (Alma Reville), שהייתה יד ימינו לעשייה הקולנועית עוד לפני שזה הפך לבמאי (אגב, היא נולדה יום אחד אחריו, ב-14 באוגוסט 1899, הוא ב-13. מתה שנתיים אחריו, ב-1982).

מצפייה ראשונה בטריילר (ושנייה ושלישית ורביעית… אני לא יכולה להפסיק), זה מסתמן כסרט מסקרן ביותר. ולמה שלא יהיה? יש בו את כל האלמנטים לשדרוג סרט: מדובר בסיפור על אנשים אמיתיים, תמיד יותר מעניין מפיקשן; זה סרט קולנוע על עולם הקולנוע, שילוב מנצח עבור חובבי קולנוע וחובבי רכילות הוליוודית; מדובר בדמות ששמה אמנם שגור בפי כל מחד, אולם היא מסתורית ולא לגמרי מוכרת – מאידך; ואם זה לא מספיק, אז הסרט שבתוך בסרט, "פסיכו", הוא אחד הסרטים המוכרים, החשובים והטובים שנעשו אי פעם בקולנוע, ולראות איך עשו אותו יהיה מעניין כמו לראות איך עשו את "קזבלנקה" או את "חלף עם הרוח".

אז נכון שסקרלט ג'והנסון יותר יפה מהשחקנית ג'נט לי, שאת דמותה היא מגלמת. וגם הלן מירן שמשחקת את רוול, יותר יפה מהמקור (בהוליווד של "לפני הקלעים" חייבים להיות יפים, בניגוד לעלילה שמתארת את הוליווד של "מאחורי הקלעים"). ושמתם לב שבטריילר נעדרת דמותו של נורמן בייטס?

לגבי הסרט השני, "The Girl", של רשת HBO – זה צפוי להיות משודר ב-20 באוקטובר על מסכי הטלוויזיה האמריקאים. הוא מתאר את מערכת היחסים המורכבת בין היצ'קוק לבין השחקנית טיפי הדרן (Tippi Hedren) ששיחקה אצלו ב"הציפורים" וב"מארני" (Marnie, 1964 ). את "טיפי" מגלמת סיינה מילר ואת "היצ'קוק" – טובי ג'ונס.

אימה זו לא מילה גסה

פורסם: 10/10/2012 ב-Alfred Hitchcock, Movies, היצ'קוק, הציפורים, יסמין גיל, פסיכו
תגים: , , , ,
0

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה עם אי-הסכמה מוחלטת לגבי הגדרת "הציפורים" (The Birds, 1963) או כל סרט של היצ'קוק – כסרט אימה. אני אסיים אותו עם הבנה שאולי אכן בסרט הזה וגם ב"פסיכו" (Psycho, 1960) שיצא לפניו, יש מן המוטיבים של הז'אנר המדובר.

וזאת לא קבלה פשוטה של ז'אנר. במדריך לסרטי קאלט (The Rough Guide to Cult Movies) בפרק המוקדש לסרטי אימה, מופיעים סרטים כמו "ליל המתים החיים" (Night of the Living Dead, 1968) ו"האלווין" (Halloween, 1978), אבל אני מדברת פה על "הציפורים" – סרט שהוגדר על ידי פליני כ"שירה אפוקליפטית".

העניין הוא שאף פעם לא הסתדר לי המונח "אימה" עם סרטים של היצ'קוק. אולי בגלל שאימה נתפסת בעיני כפחד ממשהו חיצוני: רוצחים סדרתיים (למרות שהיו כאלה גם אצל היצ'קוק), יצורים מפחידים (דרקולה, פרנקנשטיין), מצבים על-טבעיים, סמטאות חשוכות, טירות גותיות (הגם שיש אחת כזאת ב"פסיכו"…). לעומת זאת אצל היצ'קוק – וזאת כל ילד יודע ואם לא, צריך להתחיל ללמד אותו – הפחד הוא פנימי. הוא פסיכולוגי. חרדתי. הוא בתת-מודע. הוא פחד מדברים יומיומיים ורגילים (מקלחת, כוס חלב, עניבה, ציפורים) וזה מה שהופך את הפחד הזה לעוד יותר מפחיד. כי מה הסיכוי שנתקל באמת בשדים, רוחות ושאר מרעין בישין? אבל להתקלח, כולנו מתקלחים.

על פי וויקיפדיה, מקור המידע החשוב של זמננו, "אימה" מוגדרת כ"ז'אנר קולנועי שתוכנו מכוון לעורר בצופים פחד, אימה, בעתה, חרדה, זעזוע או דחייה". מדובר בסרטים בעלי עלילה הכוללת "מפגש של בני אדם בכוחות אנושיים, על-אנושיים או על-טבעיים שכוונתם מרושעת או זדונית. הם כוללים יצורים על-טבעיים כמו ערפדים, מתים-חיים ורוחות רפאים. בסרטי אימה רבים מופיעים בני אדם מרושעים, רוצחים סדרתיים, בעלי חיים טורפים, כשלהתנהגותם האלימה נוסף לעתים קרובות נופך על-טבעי. סוגת משנה אחרת בסרטי אימה מציגה מצבים בהם מוטל על אדם, חיה או חפץ כישוף או דיבוק הגורם לו להתנהג באופן חריג ואלים. עלילתם ממוקמת במקום מוזר, תמוה ומעורר חרדה, מבודד ואפלולי, מתחת לפני האדמה, במערות, בבתי קברות או בחללים צפופים וסגורים. במקרים אחרים, העלילה היא בסביבה יומיומית רגילה, העוברת שינוי רדיקלי כאשר כוח על-טבעי כלשהו מופעל בה". מממ… בודגה ביי anyone?

אני לאט לאט מפסיקה להיות גזענית כלפי הז'אנר, שת'אמת לא ראיתי הרבה סרטים ממנו. אולי אימה היא לא רק יצורי ענק שמשתלטים על העיר, אלא גם ציפורים תמימות שמערערות את הסדר הקיומי. אגב, באותו מקור מידע אינטרנטי נכתב עוד כי "שנות ה-60 ראו את תחילתו של "סרט האימה הפסיכולוגי" אשר הבקיע את דרכו אל המסכים בדמותו של נורמן בייטס, צעיר מעורער בנפשו אשר בשל אובססיה לאמו, רוצח ללא הבחנה את האורחים הנקלעים למלון שאותו הוא מפעיל".

אבל לא הסתפקתי באינטרנט והמשכתי לברר לגבי מהות הז'אנר. בספר "סיפור" מאת רוברט מקי (הוצאת גורדון, 1997) מוגדרת האימה כז'אנר סרטים שמתפצל לשלושה תתי ז'אנר: המופלא, שבו מקור האימה מדהים אך נתון להסבר "הגיוני", כמו יצורים מהחלל החיצון, מפלצות שיצר המדע או מטורף. העל טבעי, שבו מקור האימה הוא תופעה "לא הגיונית" מממלכת הרוחות. והמוזר, שבו הקהל מתלבט בין שתי האפשרויות האחרות.

בספר "הציפורים של היצ'קוק" מאת קמיל פאגליה (הוצאת רסלינג, 2003) נכתב שהיצ'קוק, יחד עם התסריטאי אוואן האנטר, "ניסה להימנע מהנוסחאות של סרטי המדע הבדיוני מטילי האימה משנות ה-50" בכתיבת התסריט ל"הציפורים" (שהתבסס על סיפור קצר מאת דפנה דה מורייה). הכותבת מזכירה שני סרטים כאלו המוגדרים אצלה כ"ז'אנר עידן הגרעין": "מלכת הנמלים" (Them!, 1954), שבו מוטציות של נמלים ענקיות תוקפות את לוס אנג'לס, ו"התחלה של הסוף" (Beginning of the End, 1957) שבו להקות ארבה תוקפות את שיקגו.

אז אסכם זאת כך: "הציפורים" ו"פסיכו" – לצורך העניין שני הסרטים של היצ'קוק שמוגדרים כסרטי אימה – מהווים כנראה את הקצה האיכותי בז'אנר הנדון. בקצה השני, הרחוק מאוד, נמצאים סרטי ה"בי מוביז" (להגיד "סרטי בי מוביז" זה קצת כמו להגיד "מגדל האמפייר סטייט בילדינג", לא?), שניים במחיר כרטיס אחד, עם שחקניות שעיקר כשרון המשחק שלהן מסתכם ביכולת לצרוח.

ואגב, כל הדילמה הזאת: אימה כן או לא, החלה בעקבות הודעה שפורסמה באתר האינטרנט של האקדמיה לקולנוע, לפיה במהלך החודש הנוכחי, אוקטובר, היא תחגוג 100 שנה להקמת סרטי יוניברסל (Universal Pictures) עם הקרנה של 13 סרטי אימה קלאסיים מבית האולפן הוותיק. כך למשל, יוקרנו סרטים כמו "הכלה של פרנקנשטיין" (Bride of Frankenstein, 1935), "דרקולה" (Dracula, 1931), "איש הזאב" (The Wolf Man, 1941), "טרנטולה" (Tarantula, 1955) וסרט אחד שונה מהשאר: "הציפורים" (ההקרנה ב-23 באוקטובר בתאטרון סמואל גולדווין ב-בברלי הילס, בנוכחות טיפי הדרן).

החגיגות לאולפן ההפקה וההפצה ההוליוודי יכללו גם תערוכה של פוסטרים נדירים, תמונות ושאר חפצים אשר יספרו על התרומה המיוחדת של יוניברסל לז'אנר סרטי האימה – תערוכה שזכתה לשם "מורשת האימה של יוניברסל: חגיגות המאה" (Universal’s Legacy of Horror: A Centennial Celebration) ומוצגת בימים אלה באולם האקדמיה לקולנוע בלוס אנג'לס.

באולפני יוניברסל היצ'קוק סיים את הקריירה שלו. האולפן, שהוקם ב-1912, התמזג במשך השנים במיזוגים ובחיבורים שונים, כאשר בתחילת שנות ה-60 היה זה עם תאגיד Music Corporation of America, שהנשיא שלו היה לו ווסרמן (Lew Wasserman, 1913-2002). ווסרמן תווך בעסקה שלא רק הביאה את היצ'קוק לביים את ששת סרטיו האחרונים ("הציפורים", "מארני", "מסך קרוע", "טופז", "פרנזי" ו"היורשת-Family Plot") ביוניברסל, אלא גם אפשרה לבמאי לסחור בתשלילי הסרטים והפכה אותו לבעל המניות השלישי בגודלו בתאגיד. למרות שהיצ'קוק לא סיפק לאולפן להיטים בעלי רווחים גדולים, הזכויות להפצת סרטיו בפורמטים שונים הניבו לאולפן מיליונים מאז מותו (כך על פי "האנציקלופדיה של היצ'קוק").