היצ'קוקולוגית

אורית העלתה היום לפייסבוק את הכרטיס לקולנוע מהיום שבו הלכנו יחד לראות את "טריינספוטינג" (Trainspotting, 1996, במאי: דני בויל). היא במתקפת נוסטלגיה ואני משתפת איתה פעולה. צ'ארלי צ'פלין אמר שהחיים הם קומדיה בצילום מרחוק וטרגדיה בצילום מקרוב, אז לצורך העניין 15 שנה לאחר שהשתחררנו באותו יום מהצבא, סוף אוגוסט 1997, יום או יומיים לאחר שהנסיכה דיאנה נהרגה בתאונת דרכים – גם אני מסוגלת להסתכל בהומור על השירות הצבאי שהעברנו יחד. ועל רגע ה"טריינספוטינג" שקרה לנו שנה לפני השחרור.

הכרטיס וההקרנה ההיא חוגגים בימים אלה 16 שנה, כמעט הגיל שבו היינו כשהלכנו לצפות בסרט (19). מנתוני הכרטיס עולה כי מדובר היה ביום רביעי, 18.9.96, קולנוע גיל בקניון חוצות באשקלון, שעה 22:00, 10 שקלים מחיר הכרטיס. בשביל אורית זאת הייתה הפעם השנייה בסרט, בשבילי הראשונה – בהמלצה שלה. כשבוע לאחר מכן אלך לראות אותו שוב בקולנוע ובכך הוא ייכנס ללקסיקון שלי כסרט היחידי שראיתי פעמיים בבית קולנוע, והראשון אי פעם שהלכתי לראות לבד (בפעם השנייה שהלכתי אליו).

ולא שהמצאתי את הגלגל של הפילם, כי פחות או יותר כל העולם התאהב אז בסרט. בפס הקול שלו, בעריכה, בדיאלוגים, בצבע, בעלילה הדינמית, בשחקנים, אפילו במבטא הכל כך לא הוליוודי. הסרט צעק חופש ונעורים ואי-מחויבות ויצירתיות ופריצת גבולות וכל הדברים שהיינו אז ואנחנו קצת פחות היום.

והוא השפיע עליי עד כדי כך שבמבחני הקבלה שלי ללימודי תקשורת, כתבתי עליו, בין היתר: "….ולא היינו ממש רוצים להיות שם, אבל לסרט יש השפעה כזאת שאיכשהו אנחנו שם", ואני קוראת את הטקסט הזה שוב היום והוא נשמע לי מגוחך. אבל התקבלתי. ואולי ההמלצה ההיא של אורית באחד הערבים בבסיס, שהובילה אותי לסרט ואחר כך ללימודים, הביאה אותי למה שאני היום?

לא צפיתי בסרט הזה שנים, יש סרטים שמפחיד לראות מה נהיה איתם ממרחק של זמן. כמו פגישת מחזור מסקרנת שמחפשים כל תירוץ כדי להימנע ממנה (המקסימום שאני מוכנה זה לפעמים לשים ברכב את הדיסק). כי בגיל 19 "בחר חיים, בחר עבודה, בחר קריירה, בחר משפחה, בחר טלוויזיה גדולה, מייבש כלים, מכוניות, מכשיר קומפקט דיסק…. בריאות טובה, כולסטרול נמוך, ביטוח שיניים. משכנתה, בית, מזוודות תואמות, חליפת שלושה חלקים…." – היו רק משפטי פתיחה של סרט ולא החיים עצמם.

אורית, הפוסט הזה בשבילך.