ארכיון הרשומות עם התג "ג'נט לי"

המפעל נסגר

פורסם: 14/08/2013 ב-Alfred Hitchcock, Cary Grant, Movies, אלמה רוול, אלפרד היצ'קוק, אנתוני פרקינס, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, יסמין גיל, פרנסואה טריפו, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0

היום, יום השנה ה-114 להולדתה של אלמה רוול (1899-1982), רעייתו של היצ'קוק משך 54 שנה (עד מותו ב-1980) ושותפתו השקטה, אך המשמעותית, לעשייה הקולנועית. רוול נולדה יום אחד אחרי היצ'קוק, שאתמול צוינו אותן 114 שנה להולדתו.

רשמית, רוול הייתה שותפה לכתיבת תסריטים בכמה מסרטיו של היצ'קוק, בתחילת הדרך הייתה אמונה גם על שמירת ה"רצף" (continuity) במהלך הצילומים, ואף שימשה כעוזרת במאי. היא עבדה כעורכת בתעשיית הקולנוע הבריטית המתפתחת של תחילת המאה ה-20, עוד לפני שהיצ'קוק עצמו השתלב באותה תעשייה, אבל במשך השנים נותרה מאחורי הקלעים.

תרומתה של רוול למותג שנקרא "אלפרד היצ'קוק", גדולה מכל קרדיט זניח כזה או אחר שניתן לה על שותפות לכתיבת תסריט. על פי כתבות, ספרים ואפילו על פי הסרט "היצ'קוק" שיצא לאקרנים בשנה שעברה והציג את מערכת היחסים בין בני הזוג היצ'קוק, על רקע צילומי "פסיכו" – לרוול היה חלק בכל פרט ובכל רעיון בסרטיו של מי שנחשב לגדול במאי הקולנוע בכל הזמנים. הסרט "היצ'קוק" ניסה להעניק לה, באיחור של 30 שנה לפחות, מעט מן הקרדיט שלא קיבלה במשך שנים. זו הייתה גם מטרת הספר Alma Hitchcock: The Woman Behind the Man שיצא לפני כעשור, ונכתב במשותף עם בתם של ה-היצ'קוקים, פט.

לרגל ציון יום ההולדת של רוול, ניסיתי לחפש קטע עליה ב-יוטיוב, כדי לשלב בעמוד "היצ'קוקולוגית" בפייסבוק. כמעט ולא נמצא קטע כזה. מה שכן מצאתי, אלו קטעים (שאת חלקם ראיתי בעבר, כאחת התוספות ל-DVD של היצ'קוק) מטקס שנערך בלוס אנג'לס במארס 1979, שבו העניק המכון האמריקאי לקולנוע (American Film Institute), להיצ'קוק, פרס על מפעל חיים (AFI Life Achievement Award). לצד הבמאי הקשיש, שהלך לעולמו שנה לאחר מכן, ישבה רעייתו, אלמה.

כתבתי בעבר מעט על הטקס הזה ועל כמה משחקני הקולנוע הזוהרים של הוליווד שהשתתפו בו, כשהם באחרית ימיהם. האירוע עצמו נראה כמו חלום למעריצי היצ'קוק בפרט ולחובבי קולנוע בכלל, מבחינת האנשים שהתכנסו יחד באותו אולם. אינגריד ברגמן (1915-1982) הייתה המנחה, שהזמינה לבמה – to name a few – את ג'יימס סטיוארט (1908-1997), פרנסואה טריפו (1932-1984), אנתוני פרקינס (1932-1992) וג'נט לי (1927-2004). הנרי פונדה (1905-1982) פתח את הטקס ובין הנצפים בקהל: ג'ון פורסיית (1918-2010) וגם: דיאנה רוס, רובין ווילאמס, וולטר מתאו וכריסטופר ריב.

אחד הקטעים המעניינים מהטקס, שצירפתי כאן, הוא זה שבו שחקנים ואנשי צוות שעבדו עם היצ'קוק במהלך השנים, מציגים אחד את השני בשרשרת, עד שמגיעים בסוף להצגת היצ'קוק עצמו. כך, אינגריד ברגמן מציגה את "חברתי היקרה" תרזה רייט (1918-2005), שמציגה את ה"גברת שהשתתפה בשלושה סרטים של היצ'קוק וגם הפכה את ההיצ'קוקים לסבא סבתא: פט היצ'קוק אוקונל". פט (נ' 1928) מציגה את "השחקן שנפל מפסל החירות ב"חבלן" [סרטו של היצ'קוק מ-1942 שתורגם לעברית גם כ"משהו חשוד"] ונחת על רגליו כדי להפוך לבמאי בעצמו: נורמן לויד" (נ' 1914).

כך הלאה, מוצגת ג'ין ווימן (1917-2007), שאומרת: "היצ'י, אני חייבת לומר לך שעשיתי סרט אחד איתך ולמדתי בסרט האחד הזה מבחינה טכנית ובכל דרך אחרת, יותר מאשר ב-30 שנה. אני אסירת תודה. אני אוהבת אותך ואציג את המעצבת המועדפת עלייך, אדית הד". הד (1897-1981), מציגה את רוד טיילור (נ' 1930), שמציג את ורה מיילס (נ' 1929), שמציגה את הכותב ארנסט להמן (1915-2005), שמציג את טיפי הדרן (נ' 1930), שאומרת: "אחת ההנאות בעשיית "מארני" הייתה העבודה עם שחקן מוכשר – שון קונרי".

קונרי (נ' 1930) מתרומם מכיסאו, אלא שאז המצלמה עוברת להיצ'קוק, שנראה שואל את קרי גרנט (1904-1986), שיושב לצדו: "מי זה?". גרנט ענה לו, וקונרי מצדו הגיב בחיוך: "מי זה – הוא שאל? זה אני, היצ'", אמר לקול צחוק הקהל, "נהדר לראות אותך!". קונרי מציג את דיים ג'ודית אנדרסון (1897-1992), ששיחקה באחד התפקידים הבלתי נשכחים והמפחידים בסרטי היצ'קוק: 'מיסיס דנברס' ב"רבקה". אנדרסון מציגה את "הכוכב בארבעה סרטים של היצ'קוק – בר מזל – מיסטר קרי גרנט". גרנט, שיושב, כאמור, בשולחן הכבוד, מציג את היצ'קוק עצמו – שנשאר עם פנים חתומות לאורך כל האירוע.

עוד מפניני הערב: טריפו עולה לבמה ואומר: "באמריקה אתם קוראים לאדם הזה היצ'. בצרפת אנחנו קוראים לו 'מיסייה היצ'קוק'". הוא ציין שספר הראיונות שערך עם הבמאי ("היצ'קוק-טריפו") הוא "ספר בישול עם מתכונים לעשיית סרטים", והוסיף: "אנשים נהגו לומר שסרט הוא טוב אם הוא מעניק פחד או הנאה לקהל הצופים. אבל אני לא מאמין בכך. סרט הוא באמת טוב, אם אתה יכול 'לקרוא' בין הדימויים את הפחד או ההנאה של הבמאי, כשעשה את הסרט".

גם אנתוני פרקינס הזכיר, איך לא, את מוטיב הפחד, ודיבר על היכולת של היצ'קוק ליצור פחד ואימה ובו בעת לגרום לצופים ליהנות מכך. הוא חיקה את היצ'קוק שאמר לו בזמן צילומי "פסיכו": "אל תדאג טוני, זה רק סרט…".

כשהיצ'קוק מקבל את הפרס, אלמה נראית מוחה דמעה. הוא עומד בקושי על רגליו, נואם לקול צחוק הקהל, בהומור שאפיין את סרטיו לאורך השנים: "אדם לא חי על רצח בלבד", הוא אומר, "הוא זקוק לחיבה, להכרה, לעידוד ולעתים לארוחה טובה". הוא מבקש להודות בשם לארבעה אנשים: "שהעניקו לי את מרב החיבה, ההערכה, העידוד ושיתוף הפעולה התמידי. האדם הראשון הוא עורך סרטים. השני – תסריטאי. השלישי, האמא של בתי, פט. והרביעי,  טבחית נהדרת שעשתה קסמים במטבח… ושמם – אלמה רוול".

"אם גברת רוול היפה לא הייתה מסכימה לחוזה לכל החיים, להיות 'מיסיס אלפרד היצ'קוק', לפני 53 שנה – מר אלפרד היצ'קוק אולי היה ניצב בחדר הזה, הלילה, לא סביב השולחן, אלא כאחד המלצרים. אני חולק את הפרס, כמו את חיי, איתה".

שנה ל-היצ'קוקולוגית: נחשו מי בא לסעוד?

פורסם: 01/03/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, Psycho, אלפרד היצ'קוק, ג'וזף קוטן, היצ'קוק, ורטיגו, זרים ברכבת, חבל, חלון אחורי, יסמין גיל, לונדון, מזימות בינלאומיות, פסיכו, פרנזי, צל של ספק, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0

 

 

"מעולם לא אכלתי ביצה בחיי", אמר היצ'קוק. "באמת, מעולם?", שאלתי. "אפילו לא אחת", אמר, "אני מניח שיש ביצים בכמה מהדברים שאני אוכל, אבל לא אוכל להתמודד מול ביצה 'ערומה'". "מה לגבי סוגים אחרים של ביצים, כמו קוויאר?", שאלתי. "מבחינתי זה לא סוג אחר של ביצה. למרות שכפי שאתה מתאר… זו ביצה". "האם אנין טעם שמעולם לא טעם ביצה, הוא אנין טעם מושלם?", שאלתי. "מעולם לא טענתי שאני אנין טעם", אמר היצ', "אני חושב שתגלה שרוב התיאורים האקזוטיים שאנו משיגים הם בדרך כלל לא נכונים, ותמיד מגיעים ממקורות רחוקים".

השיחה הזו התקיימה ב-1942 במסעדת "מייק רומנוף" (שפעלה בשנים 1941-1962) ב-בברלי הילס. היצ'קוק הזמין סטייק. ג'וזף קוטן, שזה אך נבחר לשחק בסרטו הבא של הבמאי, 'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943), הזמין אומלט. האומלט היה הטריגר לנושא השיחה: ביצים. קוטן כתב עליה בספרו האוטוביוגרפי: "Vanity Will Get You Somewhere".

על חיבתו של היצ'קוק לאוכל ניתן להבין ממראו. בספר הביוגרפי "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מתאר הכותב, דונלד ספוטו, את הראיון העיתונאי הרשמי הראשון שהעניק היצ'קוק בארה"ב, ב-1937, במסעדת 'מועדון 21' (21 Club) בניו יורק, לעיתונאי אלן. ה. סמית, שהצטרף לארוחה: "היצ'קוק אמר לסמית שאמריקה מפורסמת באומצות ובגלידה שלה ולכן הוא מקפיד ליהנות משניהם. הוא הודה שהוא מזמין לארוחת בוקר גלידת וניל ועליה מעט ברנדי, וסיפר שבכל ארוחת צהריים וארוחת ערב התפריט אחד הוא: מנה כפולה של אומצה דשנה. סמית חשב שהיצ'קוק מגזים, אבל בסוף הארוחה, כשהזמינו כולם קפה, הדהים היצ'קוק את העיתונאי והזמין עוד מנת אומצה, שתוגש לאחר פרפרת הגלידה. אחרי האומצה השנייה אכל עוד מנת גלידה, וכשקרא למלצר, חשבו הנוכחים שעכשיו ילכו סוף סוף, אבל היצ'קוק הזמין אומצה שלישית, והפעם, כדי שלא לעכב את בני לווייתו, ביקש שתוגש לו הגלידה עם הסטייק".

"אני מוצא סיפוק באכילה. זה תהליך נפשי ולא גופני דווקא", צוטט לאחר מכן הבמאי בכתבתו של סמית, כך על פי הכתוב בביוגרפיה, "יש שני סוגי אכילה – אכילה כדי להתקיים ואכילה לשם הנאה. אני נהנה מן הציפייה לאוכל טוב, לא פחות משאני נהנה מן הציפייה ליציאה לחופשה או להצגה טובה". אלא שכשהיצ'קוק קרא את הציטוט בעיתון, הוא הצטער עליו, כך על פי הכתוב, שכן מאותו זמן הפכו הרגלי האכילה שלו לחומר שמשביע עיתונאים.

בהתאם לחיים האמיתיים, אוכל היווה מוטיב מרכזי גם בסרטים של היצ'קוק. הרבה יותר מכפי שניתן לצפות מאדם שהבסיס הקולינרי שלו התגבש באנגליה, מכל המדינות בעולם. ומכוון שאוכל הולך טוב עם חגיגות, החלטתי שזה יהיה נושא הפוסט לציון שנה ראשונה לבלוג "היצ'קוקולוגית". בתיאבון.

אמנויות שונות התעסקו באוכל לאורך ההיסטוריה. כתבו עליו, ציירו אותו, צילמו אותו. כמוצר צריכה קיומי, בסיסי, הוא מסמל חיים, מוות, מין, מעמד, משפחה. החל מהתפוחים של סזאן, הבולבוסים של ואן גוך וקופסאות המרק של אנדי וורהול, ועד ה"תשאיר את האקדח, קח את הקנולי" והתפוזים-שלפני-המוות ב"הסנדק" (הגם שקופולה טען שזה מוטיב מקרי) ואין ספור סרטים על שפים ו/או על מסעדות.

אצל היצ'קוק זה לא המוטיב המוכר ביותר (ע"ע בלונדיניות, מראות, משטרה, מדרגות וכו') ובהתאם לא המקושר מידית עם סרטיו. אבל הוא קיים לאורך כל הדרך. בנאומו בזמן קבלת פרס מפעל חיים של המכון האמריקאי לקולנוע, ב-1979, אמר היצ'קוק: "אדם לא חי רק בשביל רצח. הוא זקוק לחיבה, הכרה, עידוד, ומידי פעם ארוחה דשנה".

היצ'קוק השתמש באוכל כסמל, לעתים קומי, להצביע על התנהגות או על מצב מחשבתי של הדמויות. ב'אנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק', נכתב: "בהתחשב בחיבה של היצ'קוק לאוכל ושתייה – הוא היה ידוע בארוחות השופעות שלו, שלוו באופן קבוע ביין ולעתים קרובות שלחו אותו לתנומת צהריים – זה לא מפתיע שלאכילה ולשתייה, פעילות אנושית חיונית ואירוע למפגשים חברתיים על המסך ומחוצה לו, יש חשיבות מיוחדת בסרטיו. מה שמפתיע זה הנוכחות השלילית המוחצת שיש לו. גם כשהארוחה מושלמת, כמו ארוחת הצהריים מ"21" (אותה מסעדה מהראיון הראשון שלו בארה"ב) ש"ליסה" (גרייס קלי) הביאה לדירה של "ג'פריס" (ג'יימס סטיוארט) ב'חלון אחורי' (Rear Window, 1954), כדי לחגוג מה שהם מאמינים כשבוע האחרון לפני הורדת הגבס מרגלו של "ג'פריס" – זה מושלם מידי ומסמל את אי ההסכמות שלהם לאורך הדרך לגבי סגנון חיים משותף".

ארוחות משפחתיות, כמו זו של "צ'ארלי ניוטון" (תרזה רייט) ב'צל של ספק' או כמו של "אריקה" (נובה פילבים) ב'צעירים ותמימים' (Young and Innocent, 1937) – מתוארות כחוויה קשה בגלל רגשי האשמה של אותן דמויות על המידע שהן חייבות להסתיר משאר המשפחה. ארוחות מהוות מפגש מנחם שהופך לעתים לדיון או ויכוח, כפי ש"הדוד צ'ארלי" (ג'וזף קוטן), רוצח האלמנות ב'צל של ספק', מתבטא בכעס נגד האלמנות חסרות המשמעות בעיניו.

אוכל מסמל גם מוות: ב'חבל' (Rope, 1948) ארוחת הבופה מוגשת על תיבה שבתוכה שוכבת גופה, בעיצומו של מפגש חברתי – סמל לקניבליזם. על "פיליפ" (פארלי גריינג'ר), מי שלפני שעה קלה חנק למוות, יחד עם חברו, את האדם ששוכב בתיבה, מסופר כי חנק בילדותו תרנגול. כמובן שבארוחה מוגש עוף, מנה שחוזרת על עצמה בסרטים של היצ'קוק, חובב ציפורים על שלל צורותיהן.

ב'סחיטה' (Blackmail, 1929) "אליס" (אנני אונדרה) דוקרת את הצייר שמנסה לאנוס אותה, בין שתי ארוחות: האחת, ארוחת ערב עם החבר שלה, "פרנק" (ג'ון לונגדן) לפני שהיא פוגשת את הצייר. והשנייה, ארוחת בוקר עם הוריה שמופרעת על ידי הערת השכן על הסכין שהרגה אמש את הצייר; ב'זרים ברכבת' (Strangers on a Train, 1951), בזמן ארוחה קלה ברכבת, "ברונו" (רוברט ווקר) מציג בפני "גיא" (פארלי גריינג'ר) את תכניתו לרצח המושלם.

ב'האיש שידע יותר מידי' (The Man Who Knew Too Much, 1956), 'בן מק'קנה' (ג'יימס סטיוארט) ורעייתו 'ג'ו' (דוריס דיי), אוכלים ארוחה מרוקאית מסורתית עם בני הזוג 'דרייטונס", המרגלים האמיתיים שנחשד שהם (בני הזוג מק'קנה) – הם.

הארוחות ב'רבקה' (Rebecca, 1940) מדגישות את הזרות ואת ההיעדרות של "רבקה", רעייתו של "מקס דה ווינטר" – מבעלה ומהעולם. לקראת סוף הסרט, "ג'ק פאבל" (ג'ורג' סנדרס) מעלה את הצעת הסחיטה המנומסת שלו, על ידי לקיחת "פולקע" מסל הפיקניק במכונית של בני הזוג דה ווינטר, כרסומו, וזריקת העצם מהחלון; ב'ורטיגו' (Vertigo, 1958) ישנה הסצנה במסעדת "ארני'ס" (Ernie's – נסגרה ב-1996 לאחר 54 שנה. הסצנה צולמה באולפן ששחזר במדויק את עיצוב המסעדה מסן פרנסיסקו), שבה "גאווין אלסטר" (טום הלמור) מזמין את "סקוטי" (ג'יימס סטיוארט) שיראה את רעייתו 'מדליין' (קים נובאק), אחריה התבקש לעקוב. בהמשך יש סצנה נוספת במסעדה הזו, שתיהן נועדו להדגיש את הריחוק בין "סקוטי" ל"מדליין".

אוכל מקושר אצל היצ'קוק, כמובן למין, גם בכפלי משמעויות: כך למשל, כש"פרנסיס" (גרייס קלי) שואלת את "ג'ון רובי" (קרי גרנט) ב'לתפוס גנב' (To Catch a Thief, 1955), במהלך ארוחה, אם הוא מעדיף רגל או חזה (של עוף); ב'מזימות בינלאומיות' (North by Northwest, 1959), "איב" (איב מארי סיינט) אומרת ל"רוג'ר ת'ורנהיל" (קרי גרנט), רגע אחרי שהזמינה אותו לתא השינה שלה ברכבת לאחר הפגישה ה"מקרית" בתא האוכל: "במקומך לא הייתי מזמינה קינוח". והוא בתגובה עונה לה: "הבנתי את המסר".

גם ב'הנודעת' (Notorious, 1946) היצ'קוק מערבב בין תשוקות במהלך סצנת הנשיקה הארוכה (עם הפסקות נשימה. בשם הצנזורה) בין "אליסה הוברמן" (אינגריד ברגמן) ל"דוולין" (קרי גרנט): "שלוש דקות שבהן גרנט וברגמן מכרסמים זה את שפתיו ואוזניו וצווארו של זה, בעודם משוחחים על ארוחת ערב", כך על פי הביוגרפיה על הבמאי. אגב, בסרט הזה דווקא מוטיב השתייה (בקבוקי יין עם אורניום) תופס מקום מרכזי, כמו בהרבה סרטים אחרים של היצ'קוק (החל מכוס החלב ב'חשד' ועד הבירה, הברנדי והמרגריטה ב'פרנזי'), אולם הנושא יחכה לפוסט נפרד.

נחזור לאוכל: 'פסיכו' (Psycho, 1960) הוא הסרט הראשון של היצ'קוק שכבר קישר בצורה מפורשת את התיאבון לאוכל ולמין. זה אמצע היום וארוחת צהריים היא הסיבה הרשמית ליציאתה של "מריון" (ג'נט לי) מהעבודה, אולם פגישתה עם "סם" (ג'ון גאבין) בחדר המלון נועדה למטרה אחרת לגמרי – כך מבהיר לנו הבמאי מיד בהתחלה.

מאוחר יותר, כש"מריון" מגיעה למוטל הנידח, בעל המקום, "נורמן" (אנתוני פרקינס), מזמין אותה לארוחה קלה בביתו: "רק סנדוויצ'ים וחלב". אלא שכשהוא עולה לבית היא שומעת מרחוק את אמו אומרת לו: "אני לא ארשה שתביא נערות צעירות זרות לארוחה. ואחרי הארוחה? מוזיקה? לחישות? תגיד לה שהיא לא תשביע את רעבונה באוכל שלי… או בבני".

אבל השיא בכל הקשור לאוכל בכלל, ולאוכל, מין ואלימות בפרט, מגיע ב'פרנזי' (Frenzy, 1972), סרטו האחד לפני אחרון של היצ'קוק – שהחזיר אותו לצלם בעיר הולדתו, לונדון, ואשר עלילתו מתרחשת ברובה בקובנט גארדן: "הוא התעקש להשתמש כבאתר צילומים בשוק המזון של קובנט גארדן לפני הריסתו, בעודו נראה כפי שהיה בימי ילדותו, כשהיה הולך לשם עם אביו [שהיה בעל מכולת]", נכתב בביוגרפיה על הבמאי.

"מחוץ לבמת הצילומים היה האוכל נושא השיחה היחיד שעניין אותו", סיפרה השחקנית אנה מאסי, באותו ספר, "לאחר מכן הבנתי שזה נושא הולם בהחלט, שכן הסרט שעשינו היה גדוש מאכלים. היצ'קוק סיפר לכל מי שהיה מוכן להאזין על ימי ילדותו בלונדון הישנה, על העגבניות המרוקאיות שאפשר היה לקנות בקובנט גארדן ב-1901 וגם עכשיו, ב-1971, על פרי ההדר מישראל (שאגב, מוזכר בסרט עצמו כשהרוצח – סוחר פירות – מספר איך היה רוצה לנסוע ל-יפו "מקור הפירות"), הענבים מספרד והירקות מקליפורניה".

"היצ'קוק דיבר על מאכלים ועל מתכונים ומסעדות בכל העולם כמו גבר המספר על אהבותיו; ולכל מי שידע כיצד התנהלו חייו באמריקה היה ברור שהמזון ב'פרנזי' הוא בגדר אובססיה. הוא התרגש מענייני אוכל יותר משהתרגש מכל דבר אחר, ויחסו לאוכל היה כמעט מיני", נכתב עוד באותה ביוגרפיה.

ואכן, 'פרנזי' גדוש באוכל, ברובו ירקות ופירות, משל מדובר היה בסרט איטלקי או צרפתי או כזה שמתרחש במדינה שבה האוכל הוא סממן תרבותי. האוכל בסרט מתקשר בדרך כלל לאלימות מינית: למשל, כששני גברים נכנסים לפאב מקומי ודנים ברוצח התורן שהפך לשיחת היום בעיר, הם עושים זאת תוך כדי הזמנת פשטידת רועים ובירה; הרוצח בסרט, "בוב ראסק" (בארי פוסטר), כאמור סוחר פירות בשוק, מגיע למשרדה של "ברנדה בלייני" (ברברה לי האנט) שאוכלת באותו זמן ארוחת צהריים. לרוע מזלה, גם מזכירתה יצאה באותה שעה לארוחת צהריים, מה שמאפשר ל"ראסק" לאנוס ולרצוח אותה, ובין לבין לנגוס בתפוח.

כש"המפקח אוקספורד" (אלק מקאואן) מהסקוטלנד יארד, יושב במשרדו בפתחה של החקירה, הוא עושה זאת תוך כדי אכילת ארוחת הבוקר שלו שמורכבת מביצי עין ונקניקיות. הוא מאפיין את דמותו של הרוצח ("שונא נשים, אימפוטנט, סדיסט") שטרם נתפס, תוך שהוא מספר לעמיתו על כך שרעייתו החלה בימים אלה ללמוד בקורס בישול (כנראה בסגנון המטבח הצרפתי).

לקורס הבישול הזה משמעות בהמשך, בשתי סצנות ארוחה בביתו של המפקח, שבהן הוא דן עם אשתו על החקירה וזו מספקת לו נקודות מבט חדשות על העניין. ארוחה אחת כוללת מרק דגים בעל מרכיבים משונים (שהמפקח יורק בחזרה לסיר, כשאשתו לא רואה) ו"ציפור צלויה", כהגדרת האשה – שליו בענבים. "עלינו למצוא אותו [את הרוצח] לפני שהרעב יציק לו שוב", הוא אומר לאשתו.

בארוחה הבאה, שנערכת לאחר שהרוצח נתפס ונאסר, הוא שואל את אשתו: "מה החוש שלך אומר לך שאני רוצה לאכול?", והיא עונה לו: "סטייק ותפוחי אדמה". אלא שלמרות רצונו במנה פשוטה, האשה מממשיכה להפגין יצירתיות מלימודי הבישול ומגישה לו רגל של חזיר בנוסח קאן ברוטב מעיים. גם כאן נרשמת בחילה מצדו של הבעל-המפקח (האם זו ביקורת סמויה במלחמת התרבויות בין אנגליה לצרפת?). היא גם משכנעת את בעלה שהרוצח שנאסר אינו האדם הנכון וכי יש להוציאו מבית הסוהר: "האם הוא יקבל משהו [בשל הטעות בזיהוי]?", היא שואלת. "רק קצת כסף", הוא עונה. "אז תזמין אותו לארוחה. אני אכין ברווז ברוטב דובדבנים".

ואגב, רצונו של המפקח בארוחה לא מתוחכמת שמורכבת מסטייק ותפוחי אדמה, אינה מקרית. אם הזכרתי בתחילה את חיבתו של היצ'קוק לאומצה, הרי שהייתה לו אהבה קולינרית נוספת: תפוחי אדמה. בביוגרפיה על היצ'קוק נכתב שבילדותו זה היה מזונה העיקרי של משפחתו ושל תושבי שכונתו, לייטונסטון, בני מעמד הביניים, מכוון שהיה ירק זול, משביע ומזין. "כל מי שסעד על שולחנו של אלפרד היצ'קוק ידע שבכל ארוחה (חוץ מאשר בתקופות שבהן שמר על דיאטה חמורה במיוחד) יוגשו תפוחי אדמה. הם הוגשו מבושלים, אפויים, ובשנים האחרונות, כשלקה בשיניו – גם מעוכים".

היצ'קוק ביטא את חיבתו לאותו ירק משעמם, אך טעים, באחת הסצנות הזכורות ביותר מסרטיו, ב'פרנזי': הרוצח "ראסק", שמתגורר בקובנט גארדן שהיה כאמור שוק שוקק בזמנו, מחביא את גופת האשה שרצח בשק תפוחי אדמה ומעמיסה על משאית. אלא שהוא מגלה שסיכת הדש שלו בעלת ראשי התיבות של שמו, נעלמה – ונותרה בידה של הנרצחת. הוא מיד עולה על המשאית, שמתחילה בנסיעה, ומבלה דקות ארוכות בין שקי תפוחי אדמה בניסיון למצוא את הסיכה. בהמשך, אבק תפוחי האדמה שניגב מעל בגדיו בפונדק דרכים, יהיה הרמז שיסגיר אותו.

***
ואחרי כל כך הרבה אוכל, מתבקשת גם דיאטה. היצ'קוק, כידוע, הופיע קצרות כמעט בכל סרטיו. אלא שב'סירת הצלה' (Lifeboat, 1944) הוא נתקל בבעיה, שכן העלילה מתרחשת בלב ים: "בדרך כלל אני משחק עובר אורח, אבל איך אפשר להמציא עובר אורח באוקיינוס?", הסביר היצ'קוק לבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו": "באותה תקופה שמרתי על דיאטה חמורה מאוד והתקדמתי לאיטי לעבר המטרה, שהייתה להוריד 50 ק"ג ולרדת מ-150 ל-100 ק"ג. החלטתי להנציח את הרזייתי ובמקביל גם להשיג את מטרתי, בכך שאדגמן לתמונות 'לפני' ו'אחרי' של טיפול הרזיה". ואכן, הופעת האורח שלו באותו סרט היא פרסומת לדיאטה שמופיעה בעיתון שאוחזת אחת הדמויות.

היצ'קוק מופיע ב'סירת הצלה'

היצ'קוק. אלמה

פורסם: 22/01/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, אלמה רוול, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, יסמין גיל, פסיכו, קולנוע
תגים: , , , , , , , , ,
2

20130121_205650

בגיל 60 היצ'קוק רצה לעשות סרט שונה מכל מה שעשה עד אז, כדי להחזיר לעצמו את הריגוש הזה מפעם. כשהיה קולנוען מתחיל ואקספרימנטלי. אז הוא עשה את "פסיכו", סרט שכולו סיפור אהבה לקולנוע, מצד מי שהתקשה לבטא אהבה בצורה רגילה ונורמלית. אנחנו כבר יודעים שמדובר יהיה בסרט המוכר והרווחי ביותר שלו, אבל הוא עדיין נאבק במעין שילוב של צעיר-רעב, ומבוגר-בעל ניסיון – באולפן ובצנזורה ובכל מי שלא האמין שיכול לצאת משהו טוב מסרט על רוצח טרנסווסטיט שגר עם הגופה של אמא שלו.

והוא מצליח. ויש "הפי אנד". לא רק בכל הקשור להפקת "פסיכו", אלא בעיקר בסרט "היצ'קוק" (Hitchcock, 2012) בבימויו של סשה ג'רבאסי, שיצא לאקרנים לפני כחודשיים בארה"ב (מסוף החודש יוקרן בישראל) ומתאר את מערכת היחסים בין היצ'קוק לרעייתו ושותפתו השקטה לעשייה, אלמה רוול, על רקע צילומי "פסיכו", בסוף 1959, תחילת 1960.

תהיתי, תוך כדי צפייה, מי קהל היעד של "היצ'קוק". האם זה הציבור הרחב שמכיר את השם, קצת פחות את הפילמוגרפיה של הבמאי האייקוני? האם אלו המעריצים שמשתוקקים לכל בדיל מידע על "מאחורי הקלעים" ועל שיטות העבודה של היצ'? האם זו בכלל מחווה של אנשי קולנוע ליוצר קולנוע ששמו הפך גדול יותר מכל סרטיו?

ואולי אלו כולם. עבור הראשונים מוצע סיפור מהנה בסך הכל, על יחסים בין בעל ואשה, יוצרים מוכשרים, מתבגרים, על רקע הוליווד הנוצצת. יש את המשולש האנושי שתסריט קלאסי לא יכול בלעדיו: הבעל, האשה והגבר הנוסף, עם "כמעט" רומן בין אלמה לתסריטאי (סיפור שהמשתתפים בסרט ציינו שהינו פיקטיבי, ולטעמי תופס מקום רב מידי בעלילה), לצד המשבר (הזוגי והמקצועי) ובסוף, כאמור, ה"הפי אנד".

עבור המעריצים מדובר בפיסות פיקנטריה אינסופיות, מוכרות עד קלישאתיות, על הבמאי: כאן הוא ערג לכוכבניות הבלונדיניות הבלתי מושגות שלו; שם ניהל דיאלוג פנימי עם רוצח, כחלק מהמשיכה שלו לעולם האפל; אכל יותר מידי, שתה יותר מידי, היה ציני ובעל חוש הומור, אמן יחסי ציבור ובעל כוח שכנוע שסבל מהשילוב שרק גאון אמיתי יכול לסבול ממנו: עודף ביטחון עצמי וחוסר ביטחון עצמי. בקיצוניות.

במחלקת הפיקנטריה, נראה שהעלילה לא מפספסת שום דבר: ג'נט לי מזכירה את "טוני והילדים" (טוני קרטיס בעלה דאז, ואחת הילדות היא השחקנית ג'ימי לי קרטיס); על אנתוני פרקינס "יש שמועות" שהוא הומו (מן הידועות היא שהוא יצא עם גברים ובשלב מסוים בחייו נישא לאשה ונולדו להם שני בנים); היצ'קוק מזכיר את אביו בעל המכולת; יש לו פסלי ציפורים על השולחן במשרד; הוא נחרד מכישלון נוסף כמו "ורטיגו" (אנו כצופים כבר יודעים שמדובר בסרט שלימים יוכר כטוב בכל הזמנים); מוזכרת האכזבה מ-ורה מיילס שנטשה את הפקת "ורטיגו" לטובת חיי משפחה; אפילו כלבי המשפחה "ג'פרי" ו"סטנלי" (שנראים לצד היצ'קוק בהופעת ה-cameo שלו ב"הציפורים") קיבלו את האזכור הראוי. אגב, דווקא בתם של ההיצ'קוקים, פט, שמשחקת אף היא ב"פסיכו", נעדרת מעלילת "היצ'קוק".

לגבי עניין המחווה של אנשי קולנוע להיצ'קוק, הרי שאם יש כזו היא דווקא לרעייתו אלמה. שותפתו לעשייה עוד טרם נישואיהם, משנות ה-20 של המאה ה-20 באנגליה, אשה קטנת ממדים שנותרה בצלו של גאון ענק (גם פיזית, כמובן). כאן משוחקת על ידי הלן מירן, שחקנית מרשימה, אולם לטעמי יפה ונחשקת הרבה יותר מכפי שנראתה אלמה במציאות. קצת קשה לדמיין את אלמה האמיתית מפלרטטת בכזו טבעיות עם גבר זר. אני גם כמעט מתקשה להאמין למחוות הרומנטיות הפומביות שהפגין כלפיה היצ'קוק בסוף הסרט.

לגבי היצ'קוק בגילומו של אנתוני הופקינס, הרי שזה דומה להפליא למקור, חיצונית וגם בניואנסים. ודאי מוצלח הרבה יותר מהיצ'קוק של טובי ג'ונס בסרט הטלוויזיה "The Girl". אז הוצג הבמאי כסדיסט קר לב ואכזר, כאן הופקינס מוסיף לו ממד אנושי ואת חוש ההומור הידוע, שנעדר מסרט הטלוויזיה.

"היצ'קוק" לא יוכר בעוד 50 שנה כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים וכמיטב המסורת ההיצ'קוקית הוא גם נעדר מרשימת המועמדים לפרסים המרכזיים בטקס האוסקר הקרוב. מי שמחפש מוטיבים עמוקים ורבי משמעות, שיצפה בסרט של היצ'קוק. לא עליו. ועדיין "היצ'קוק" הוא סרט מהנה עבור מי מהקהלים שמתעניינים בו.

בסיום הסרט היצ'קוק מציץ (כמה סימבולי) מבעד לדלת אולם הקולנוע, כדי לראות כיצד הקהל מגיב לסצנת המקלחת ב"פסיכו". כשהוא רואה שהם מבועתים, אנו מבינים שמשימתו העיקרית הושלמה. יותר מאשר בשחקניותיו, היצ'קוק אהב לשלוט בצופיו. אהב לערער את עולמם המוכר, כמו ילד דחוי שחייב לעשות קסמים כדי למשוך תשומת לב. "היצ'קוק" הוא בסופו של דבר מחווה לאמן מרתק, שכדאי להכיר.

71 דברים על "פסיכו"

פורסם: 12/01/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, אלפרד היצ'קוק, אנתוני פרקינס, יסמין גיל, פסיכו, קולנוע
תגים: , , , , , , , , , , , ,
5

זהירות ספויילר. ז"א הרבה ספויילרים. מי שטרם צפה ב"פסיכו" שלא יקרא את הפוסט הבא שכולו סיפורי 'מאחורי הקלעים', גילויי מוטיבים ושאר ניתוח-סרטים-לדעת שהיצ'קוקולוגים כל כך אוהבים לעשות. או כמו שכתב הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, בספרו "לאקאן עם היצ'קוק" (הוצאת רסלינג, 2004): "עבור מעריצים מושבעים של היצ'קוק, כל דבר בסרטיו הוא בעל משמעות, העלילה הפשוטה ביותר למראית עין מסתירה עידונים פילוסופיים בלתי צפויים".

בשבוע הבא יגיע "פסיכו" למסכי הקולנוע במסגרת תכנית ה"קלאסיק" של "יס פלאנט". מדובר בתכנית נהדרת (ולא, לא קיבלתי מהם כלום) שמאפשרת לאנשים שרוב ההיכרות שלהם עם סרטים ישנים וטובים הגיעה, לא עלינו, ממסך הטלוויזיה – לצפות בהם על מסך רחב. לרגל האירוע, הנה 71 דברים שמעניין לגלות על "פסיכו".

"פסיכו" (1960 ,Psycho), בימוי והפקה: אלפרד היצ'קוק. תסריט: ג'וזף סטפנו, מבוסס על רומן מאת רוברט בלוך. עריכה: ג'ורג' טומסיני. צילום: ג'ון. אל. ראסל. מוזיקה: ברנרד הרמן. עיצוב כותרות: סול באס. שחקנים: אנתוני פרקינס (נורמן בייטס), ג'נט לי (מריון קריין), ורה מיילס (לילה קריין), ג'ון גאווין (סם לומיס), מרטין בלזם (ארבוגסט). 109 דקות.

הפקה

1. הסרט צולם בין התאריכים: 30.11.1959-1.2.1960, מתוך זמן זה שבוע שלם הוקדש לצילום סצנת המקלחת ועוד שבוע לסיקוונס שלאחר הסצנה הזאת, שבו "נורמן" מגלה את גופת "מריון" ומנקה את חדר האמבטיה.

2. את סצנת המקלחת צילמו בין ה-17 ל-23 בדצמבר 1959, ב-77 זוויות מצלמה (רובן באקסטרים קלוז-אפ), שהסתכמו לכדי סצנה אחת בת כשלוש דקות עם כ-50 חיתוכי עריכה. זה מזכיר לי שפעם העברתי שיעור על היצ'קוק לתלמידי תיכון במגמת תקשורת, וכשהסברתי כמה זמן לקח לצלם את הסצנה הקצרה הזאת, אמר לי אחד מהם: "היו באים אליי, הייתי עושה את זה ביומיים!".

3. לליהוק תפקיד "מריון קריין", היצ'קוק חיפש את "השחקנית הגדולה ביותר שהוא יכול להרשות לעצמו להרוג, על מנת להעצים את ההלם ממותה" (מתוך: "האנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק"). הוא שקל, בין היתר, ללהק את איב מארי סיינט, לנה טרנר ושירלי ג'ונס.

4. הסצנה הראשונה שצולמה היא זאת שבה "מריון" עוצרת עם רכבה בצד הכביש ונשאלת מספר שאלות על ידי שוטר.

5. הפרמיירה הניו יורקית של הסרט נערכה ב-16.6.1960 (כל קשר לשטן, מקרי בהחלט).

6. תקציב הסרט עמד על כ-800 אלף דולר והרווח ממנו עבר מזמן את 50 מיליון הדולר. זהו הסרט הרווחי ביותר של היצ'קוק.

7. בזמן ההפקה הסרט כונה "וימפי" (Wimpy), במטרה "לבלבל את האויב" מהרומן "פסיכו" שהתפרסם באותם ימים.

8. היצ'קוק קנה באופן אנונימי (כדי שהמחיר לא יאמיר) את הזכויות לספר "פסיכו" מרוברט בלוך, ב-9,000 דולר. לאחר מכן רכש כמה שיותר עותקים, כדי לשמור את הסוף בסוד.

9. בלוך ביסס את דמותו של "נורמן" על הרוצח (האמיתי) אד גין. על פי וויקיפדיה: "גין נודע בכינוי "הקצב מפלינפילד" (עיר בוויסקונסין), שאותו קיבל בעקבות רציחתן של לפחות שתי נשים בשנות ה-50 של המאה ה-20, ועל ביצוע מעשים מגונים וסדיסטים בגופות שגנב מבית קברות. ישנה סברה שגין רצח נשים בגלל הדמיון ביניהן לאמו, שאותה אהב, אך היא לא החזירה לו אהבה".

10. בגרסת הספר הדמות של "מריון" נקראה "מרי". השם שונה לאחר שהמחלקה המשפטית של האולפן גילתה שיש שתי נשים אמיתיות בשם "מרי קריין" שגרות בפיניקס-אריזונה (המקום שבו מתחילה העלילה).

11. זה הסרט האחרון שהיצ'קוק צילם בשחור-לבן.

12. שכרו של אנתוני פרקינס עבור השתתפותו בסרט היה 40 אלף דולר, אותו סכום שעל פי העלילה "מריון" גנבה מהמעסיק שלה.

13. הבית של משפחת בייטס נבנה בהשראת ציור שמן מ-1925 של הצייר האמריקאי אדוארד הופר, שנקרא "House by the Railroad".

14. על סט הצילומים היצ'קוק נהג לפנות לאנתוני פרקינס ("נורמן בייטס") כ-Master Bates.

15. הטריילר המקורי של הסרט ארך שש דקות ו-30 שניות. בתחילתו, היצ'קוק נראה עומד מחוץ ל"בייטס מוטל" ואומר: "כאן יש לנו מוטל קטן ושקט שידוע כעת כזירת פשע".

16. בטריילר ישנה סצנת הסטת וילון מקלחת ואז מוצג שם הסרט. מי שמופיעה בסצנה היא ורה מיילס (ששיחקה את "לילה", האחות של "מריון") ולא ג'נט לי ("מריון", שבסרט היא זאת שהייתה במקלחת), שלא הייתה זמינה לצילומים. מכוון שהשם "פסיכו" מופיע מיד עם הסטת הווילון, לא ניתן להבחין שזאת מיילס.

17. הופעת האורח (cameo) של היצ'קוק בסרט היא לאחר כארבע דקות מתחילתו. הוא נראה חובש כובע קאובוי מחוץ למשרד של "מריון".

18. כדי לצמצם עלויות, היצ'קוק צילם את הסרט באולפני הטלוויזיה "רוויו" (Revue) של "יוניברסל", שם גם צולמה סדרת הטלוויזיה שלו. הוא רצה להפיק סרט דל תקציב.

19. התפאורה החיצונית של "מוטל בייטס" והבית של "נורמן" ממוקמים באולפני יוניברסל בלוס אנג'לס והם חלק מהסיור התיירותי שנערך שם.

20. סרט אימה? היצ'קוק התייחס לסרט כקומדיה שחורה.

תארים ומועמדויות

21. הסרט נמצא במקום ה-35 ברשימת הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, של המגזין הבריטי Sight and Sound. בראש הרשימה, שמעודכנת אחת לעשור ולאחרונה ב-2012 – "ורטיגו".

22. בדירוג 250 הסרטים הטובים של אתר האינטרנט IMDb, "פסיכו" מדורג במקום ה-29.

23. דירוגי המכון האמריקאי לקולנוע (AFI): ברשימת '100 סרטים-100 שנים' שפורסמה ב-1998, "פסיכו" במקום 18 (ברשימה מעודכנת מ-2007, הוא עלה למקום 14); ברשימת המותחנים – מקום ראשון; ברשימת הגיבורים והנבלים, "נורמן" במקום השני (בנבלים); ברשימת 100 הציטוטים: "A boy's best friend is his mother" – מקום 56.

24. "פסיכו" היה מועמד בארבע קטגוריות בטקס האוסקר שנערך באפריל 1961 (עבור סרטי 1960): קטגוריית הבמאי הטוב ביותר, שחקנית המשנה הטובה ביותר (ג'נט לי), צילום בשחור לבן ועיצוב אמנותי. הוא לא זכה באף אחד מהפרסים.

25. הוא לא היה מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. הסרטים המועמדים היו: "אלמר גנטרי", "האלאמו", "בנים ואוהבים", "The Sundowners", ו"הדירה" של בילי ויילדר, שזכה באותה שנה בפרס.

26. זאת הייתה המועמדות החמישית (והאחרונה) של היצ'קוק, לפרס האוסקר בקטגוריית הבימוי. קודם לכן היה מועמד על "רבקה", "סירת הצלה", "בכבלי השכחה", ו"חלון אחורי". הוא מעולם לא זכה. ב-1967 זכה בפרס (ניחומים) ע"ש ארווין תלברג, שמוענק למפיקים.

27. ג'נט לי הפסידה את פרס האוסקר לשירלי ג'ונס ב"אלמר גנטרי", אך זכתה בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית שחקנית משנה, על תפקידה ב"פסיכו".

28. אנתוני פרקינס כ"נורמן בייטס" – אחד התפקידים המעולים!!! בקולנוע, לא היה מועמד לאוסקר. גם המלחין ברנרד הרמן, שהמציא את המוזיקה הכי מפחידה בקולנוע – לא נכנס לקטגוריית המוזיקה.

מוטיבים

29. בסצנת הפתיחה "מריון" לובשת חזייה לבנה כי היצ'קוק רצה להציגה כ"מלאכית". לאחר שהיא גונבת את הכסף, בסצנה מאוחרת יותר, היא נראית עם חזייה שחורה כסמל למעשה שעשתה. בנוסף, לפני שהיא גונבת את הכסף יש לה ארנק לבן, ולאחר מכן – ארנק שחור.

30. יש שלל התייחסויות ל"ציפורים" בסרט, בהן: שם העיר פיניקס (עוף החול); השם של "מריון קריין" (קריין=עגור); התחביב של נורמן הוא פחלוץ ציפורים; הוא אומר ש"מריון" – "אוכלת כמו ציפור", והוא בעצמו אוכל סוכריות כמו שציפורים אוכלות זרעים. ואגב, הסרט של היצ'קוק אחרי "פסיכו", היה "הציפורים".

31. ואם בפחלוץ ציפורים עסקינן: Stuffing Birds, הוא ביטוי סלנג בריטי ל"לשכב עם נערות".

32. אחד מחוקרי הסרט טען שאמו של "נורמן" היא למעשה "הציפור המפוחלצת" הראשונה שלו.

33. מוטיבים חוזרים בסרט: צללים, מראות, חלונות ומים.

34. מוטיב המראות חזר על עצמו לא רק בסרטים של היצ'קוק (כמו "צל של ספק" ו"זרים ברכבת" שעסקו בכפילות), אלא בקולנוע בכלל (החל מ"זהות כפולה" של בילי וויילדר, ועד "שלגיה ושבעת הגמדים"). מראה היא אביזר שמסמל אישיות חצויה, אבל גם את הצורך בבחינה עצמית. מראות ב"פסיכו": "מריון" עומדת מול מראה פעמיים בסצנת הפתיחה במלון; כך גם בביתה; היא מביטה בראי שברכבה; סופרת כסף בחדר השירותים של סוכנות הרכב, ליד ראי; ב"מוטל בייטס" יש מראה ליד דלפק הקבלה; גם בחדר של "מריון" במוטל. ועוד.

35. מוטיב הפיצול: החל מכתובית הפתיחה ה"שסועה" שעיצב סול באס; ממשיך בעגורן שמפצל את הנוף של פיניקס, בפתיחת הסרט; במלון, "סם" עומד (לאורך), לעומת "מריון" ששוכבת על המיטה (לרוחב); הם גם עומדים לפני וילון ונציאני שהצל שלו "חותך" אותם; וישנו מבנה "מוטל בייטס" הרוחבי, מול הבית האורכי של "נורמן".

36. ועוד פיצול: היצ'קוק דאג שכל דמות תהיה מפוצלת, לא רק "נורמן". "מריון" רוצה ולא רוצה לגנוב; גם הצופים מפוצלים: הם נרתעים מהרצון של "מריון" לגנוב, אבל גם רוצים שלא יתפסו אותה; הם רוצים ולא רוצים לראות שהאוטו שקע בביצה; רוצים ש"לילה" תברח מהבית המפחיד, אבל גם רוצים לדעת מה יש במרתף.

37. הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק טען ששלוש הקומות בבית של "נורמן", מקבילות לשלוש הרמות במבנה הנפש על פי התיאוריה הפרוידיאנית: הקומה העליונה היא הסופר-אגו, שם אמו של "נורמן" גרה; קומת הקרקע היא האגו של "נורמן", המודע, שם הוא מתפקד כאדם נורמלי, לכאורה; והמרתף הוא האיד של "נורמן". כאשר הוא מעביר את גופת האם מהקומה העליונה למרתף, הדבר מסמל את הקשר העמוק שפסיכואנליטיקנים מייחסים בין הסופר אגו, לאיד.

38. הסרט הוא ביטוי לחלום האמריקאי שהופך לחלום בלהות.

39. אלמנטים גותיים: מקום שומם ומרוחק; הבית של משפחת בייטס מקושט בחוסר טעם (ובסגנון גותי-קליפורני); לילה סוער וחשוך; קרוב משפחה מטורף; סדרת רציחות משונות; ואוצר חבוי. אולם שני האלמנטים הגותיים החזקים הם הסוד והמראות.

40. הסוד: כולם עוטים מסיכה או מסתירים דבר מה: "סם" ו"מריון", את הרומן שלהם; הקולגה של "מריון" במשרד, "קרוליין" (אותה משחקת פטרישיה היצ'קוק, בתו של הבמאי), מחביאה כדורי הרגעה מיום נישואיה; "קסידי", איל הנפט, מחזיק כסף מזומן כדי להימנע מתשלום מס; הבוס של "מריון" מסתיר בקבוק וויסקי בשולחנו; "מריון" משקרת וגונבת; "נורמן" מסתיר כמובן את הסוד הנורא מכל; ואילו הבלש "ארבוגסט" מתאר את "מוטל בייטס": "זה מקום שנראה כאילו הוא מסתתר מהעולם".

41. "פסיכו" מוגדר כ'סרט של קולנוענים', בין היתר בגלל הניסיונות הטכניים שבו (כמו עריכת סצנת המקלחת) והתסריט החריג בנוף ההוליוודי (המתת הדמות המרכזית אחרי חצי שעה).

42. ואגב, קולנוע: "נורמן" אומר ל"מריון", ספק על מוסד לחולי נפש (שהיא רומזת לו להעביר לשם את אמו), ספק על הצופים באולם הקולנוע: Have you ever seen the inside of one of those places? The laughing, and the tears, and those cruel eyes studying you?
משפט נוסף שלו על המשטרה-צופי הקולנוע: I'll just sit here and be quiet just in case they do suspect me. They're probably watching me. Well, let them. Let them see what kind of a person I am.

43. "…זה הניסוי המרתק ביותר שלי בתמרון הקהל. ב"פסיכו" ביימתי את הצופים ממש כאילו ניגנתי בעוגב" (היצ'קוק, בספר "היצ'קוק/טריפו").

44. עוד אמר באותו ספר: "ב"פסיכו" הנושא לא עניין אותי, הדמויות לא עניינו אותי. מה שעניין אותי היה שהשילוב בין פיסת הסרט לצילום, לפסקול ולכל מה שהוא טכני, יגרום לקהל לפרוץ בצעקות".

45. כל שלב בעלילה מהווה עליית מדרגה מוסרית: קודם ניאוף, אחר כך גניבה, אחר כך רצח, רצח נוסף ובסוף פסיכופתיה.

46. הקול של אמא-בייטס הורכב משילוב קולות של שלושה אנשים.

47. "A boy's best friend is his mother", "נורמן" אומר ל"מריון". רבות נכתב על דמות האם בסרטיו של היצ'קוק, כשתלטנית ומסרסת, אולם כאן נראה שהיא המפלצתית מכולן: מוצגת כקנאית, אובססיבית ורצחנית, אשר מכתיבה לבנה את התנהלותו החברתית. היא לא קיימת, אולם באמצעותה מוצגת הפסיכוזה של הבן. היא שולטת בו גם לאחר מותה.

48. ב"אנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק", "נורמן בייטס" משווה לשתיים מהדמויות הידועות ביותר בסיפורת האנגלית: טרזן ושרלוק הולמס. כמוהן, "נורמן אייקוני, יותר מאשר פסיכולוגי. דמות אגדית, יותר מאשר ריאליסטית. כמו מייקל קורליאונה וחניבעל לקטר, נורמן הוא גיבור בתרבות שמאמינה יותר ויותר בנבלים".

49. "נורמן" (וגם אמו, ששמה "נורמה") הוא משחק מילים עם "נורמל(י)".

פיקנטריה

50. זהו הסרט האמריקאי הראשון שבו נראתה שטיפת מים באסלה (למרות שהמקלחת היא זאת שזכתה בתהילת עולם).

51. מחלקת אוכל 1: הדם בסצנת המקלחת הוא סירופ שוקולד של חברת "בוסקו" (Bosco).

52. מחלקת אוכל 2: הסאונד של נעיצת הסכין בגופה של "מריון" בסצנת המקלחת, הופק מנעיצת סכין במלון מסוג 'קסבה'.

53. אנתוני פרקינס טען שזה היה רעיון שלו ש"נורמן" יהיה אכלן ממתקים כפייתי "חשבתי שדמותו של הרוצח תהיה מעניינת יותר", אמר.

54. היצ'קוק קיבל מכתב זועם מאב שטען שבתו מסרבת להתקלח, לאחר שצפתה בסרט. הבמאי ענה לאב בתגובה: "שלח אותה לניקוי יבש".

55. זהו הסרט השלישי והאחרון של היצ'קוק, שבו שיחקה בתו, פטרישיה – כאן בתפקיד "קרוליין", הקולגה של "מריון" במשרד. קודם לכן שיחקה ב"פחד במה" וב"זרים ברכבת" (ובכמה פרקים בסדרת הטלוויזיה "Alfred Hitchcock Presents").

56. חור ההצצה של "נורמן" לכיוון החדר שבו שוהה "מריון" מוסתר על ידי הציור "Susanna and the Elders". מדובר בסיפור תנ"כי (גרסה נוצרית, תוספת לספר דניאל) על זקנים שמרגלים אחר אשה שמתכוננת להתרחץ ורוצים לאנוס אותה.

57. האגדה מספרת שוולט דיסני סירב לאפשר להיצ'קוק לצלם בדיסנילנד בתחילת שנות ה-60, כי "היצ'קוק ביים את הסרט הנתעב הזה: "פסיכו"".

58. אחד ממבקרי הקולנוע כינה את הסרט: "כתם בקריירה מכובדת".

59. ישנם שלושה סרטי המשך ל"פסיכו", אף אחד מהם לא בוים והופק על ידי היצ'קוק. "פסיכו 2" (1983), "פסיכו 3" (1986) ו"פסיכו 4: ההתחלה" (1990). פרקינס שיחק בכולם כ"נורמן", וביים את הסרט השלישי.

60. המעצב הגרפי הנודע סול באס (1920-1996), שעיצב את כותרת הפתיחה השסועה של "פסיכו", עיצב, בין היתר, גם את הכותרות של "מזימות בינלאומיות", "סיפור הפרברים", "אקסודוס", "אושן 11" (המקורי), "ביג", "החבר'ה הטובים", ואת הפוסטרים של "ורטיגו" ו"הניצוץ". רשימה חלקית בלבד. כמו כן, עיצב את הלוגו של חברות התעופה "קונטיננטל" ו"יונייטד" ושל החברות AT&T , Quaker Oats, מינולטה ועוד.

61. המלחין ברנרד הרמן (1911-1975), כתב מוזיקה, בין היתר, גם ל"מזימות בינלאומיות", "ורטיגו", "האיש שידע יותר מיידי" ו"האזרח קיין". עבודתו האחרונה הייתה בסרט "נהג מונית".

יחסי ציבור

62. כחלק מקמפיין יחסי הציבור לסרט, היצ'קוק אמר: "יש שמועה ש"פסיכו" כל כך מפחיד שהוא ישאיר כמה אנשים בלי מילים (speechless). אלא שכמה מהגברים שאני מכיר שלחו את הנשים שלהם להקרנה, והן עדיין מדברות!".

63. כדי להוסיף מסתורין ליחסי הציבור, בשלב קדם-ההפקה היצ'קוק ציין שהוא שוקל החתמת שחקנית מסוימת לתפקיד "אמא-בייטס". במהלך הצילומים אף הוצב כסא עם השם: Mrs. Bates.

64. היצ'קוק, אשף יחסי ציבור, ביצע את אחד ממהלכי יחסי הציבור הידועים בתולדות הקולנוע בכך שהחתים בעלי אולמות על התחייבות לא להכניס צופים לאולם, לאחר תחילת הסרט. זאת, מתוך חשש שצופים יחמיצו את הופעתה הקצרה של ג'נט לי. בתחילה בעלי האולמות חששו שכך יפסידו לקוחות, אולם התורים הארוכים שהשתרכו ביום ההקרנה הראשון הוכיח להם שטעו.

65. כשמנהל בית קולנוע התלונן בפני האולפן שאנשים זועמים על כך שנאלצו לחכות בגשם עד ההקרנה הבאה, היצ'קוק אמר לו: "קנה להם מטריות".

66. גם למבקרי הקולנוע לא הייתה הקרנה מוקדמת, כדי למנוע חשיפה של העלילה.

סצנת המקלחת

67. בין המיתוסים על סצנת המקלחת: שג'נט לי לא שהתה על הסט בזמן צילום הסצנה המפורסמת. היא הכחישה זאת בראיון; שהשתמשו במים קפואים כדי להשיג מג'נט לי צרחה אותנטית. היא הכחישה גם את זה וטענה שהמים היו חמימים; שהיצ'קוק ביקש ממנה לעמוד במקלחת, בלי ליידע אותה מראש שדמותה צפויה "להירצח" – להשגת אפקט הפתעה; שסול בס, המעצב הגרפי של הכתוביות, הוא זה שביים את סצנת המקלחת. הדבר הוכחש על ידי מספר גורמי הפקה, בהם עוזר הצלם וג'נט לי.

68. דורות של סטודנטים לקולנוע גדלים על המיתוס שבסצנת המקלחת לא נראית סכין נוגעת בבשר ושהברוטליות של הרצח מושגת בעזרת עריכה מתוחכמת (והמוח של הצופה). אולם יש טענה כי בדיקה מדוקדקת של פריימים (יש 24 פריימים בשנייה) גילתה נגיעה אחת או שתיים. אתם מוזמנים לבדוק.

69. דוגמנית עירום שימשה ככפילה של ג'נט לי בסצנת המקלחת. רק הידיים, הכתפיים והראש שייכים ל-לי.

70. בתחילה היצ'קוק התכוון שהרצח במקלחת ילווה רק בזעקותיה של האשה ובקול המים הזורמים. אלא שברנרד הרמן ביקש ממנו להאזין למוזיקה שחיבר לסצנה – וכמאמר הקלישאה, השאר היסטוריה.

71. וזה סיפור מוזר: מיירה ג'ונס הייתה ניצבת ההעמדה (stand-in) של ג'נט לי בסרט. בעזרתה בדקו, למשל, את התאורה. ב-1988 היא נרצחה בלוס אנג'לס בגיל 72. מספר שנים לאחר מכן הואשם ברצח שלה ושל אשה מבוגרת נוספת, שיפוצניק שהיה שכן שלה (במספר מקומות נכתב שהוא היה אובססיבי ל"פסיכו", אך לא ברור האם מדובר בפנטזיה תקשורתית או באמת). כך או כך, לאחר הרצח פורסם בתקשורת שג'ונס הייתה הכפילה של לי בסצנת המקלחת – מה שכמובן הוסיף לדרמה. אלא שהספר "The Girl in Alfred Hitchcock's Shower" מאת רוברט גרייסמית, שיצא בשנת 2010, חקר את הנושא וגילה שג'ונס הייתה כאמור, "רק" ניצבת ההעמדה של ג'נט לי, ואילו אשה בשם מארלי רנפרו, דוגמנית ונערת פלייבוי בעברה, היא זו ששימשה ככפילה של לי בסצנת המקלחת. והיא חיה.

***
הפרטים מתוך:  The Art of Alfred Hitchcock: Fifty Years of His Motion Pictures מאת דונלד ספוטו * "היצ'קוק/טריפו" * The Academy Awards: The Complete Unofficial History מאת גייל קין וג'ים פיאזה * "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו * The Encyclopedia of Alfred Hitchcock מאת תומאס ליטש * IMDb * וויקיפדיה.

נערת פוסטר

פורסם: 02/11/2012 ב-Alfred Hitchcock, Movies, היצ'קוק, יסמין גיל
תגים: , , , , , , , , , ,
0

אז שילבתי את עצמי בשני פוסטרים של הסרט "היצ'קוק" שצפוי לצאת לאקרנים ב-23 בנובמבר בארה"ב, שזה קצת כיתה ג' טיפולית, אבל נורא משעשע אותי. לא עבודת גרפיקה מושקעת, רק העלאת תמונה באתר האינטרנט שמקדם את הסרט. יש שלושה פוסטרים של הסרט שבכל אחד מהם ניתן לשלב תמונה אישית, רצוי שהצילום יהיה שלכם צועקים. פה גם לי היו גבולות.

כשראיתי את התוצאה, הרצתי בראש דמויות נשיות מסרטים של היצ'קוק כדי לענות לעצמי על השאלה: איזו דמות של היצ'קוק הייתי רוצה לשחק. אין לי כמובן יומרות משחק, זה בשם הפוסט בלבד. העניין הוא שאצל היצ'קוק הדמויות הגבריות היו, לדעתי, הרבה יותר מעניינות (הדוד צ'ארלי, נורמן בייטס), אבל הוא יצר גם כמה תפקידים נשיים בלתי נשכחים.

יש את "מלאני דניאלס" (טיפי הדרן ב"הציפורים") מהפוסט הקודם שלי, שהייתה אשה כל כך דומיננטית, שאפילו אמא טבע קמה עליה. גם את "צ'ארלי ניוטון" הצעירה (תרזה רייט ב"צל של ספק") אני מחבבת, היא לא דמות היצ'קוקית טיפוסית – אבל האינטראקציה שלה עם "הדוד צ'ארלי" (ג'וזף קוטן) תמיד סקרנה אותי. אבל התשובה בעצם ברורה: "מריון קריין" (ג'נט לי ב"פסיכו"). זה גם מתאים לפוסטרים שלי כאן – הסרט "היצ'קוק", כידוע, מדבר על מאחורי הקלעים של צילומי "פסיכו".

הסצנה האהובה עליי של "מריון" היא זו שבה היא נוהגת ברכב, בחושך, בגשם, עם הווישרים נעים כמו מקלות ניצוח, מסונוורת מאורות המכוניות שמגיעות ממול, כשברקע Voice over של ספק סצנת שמע מקבילה, ספק המחשבות שלה. תמיד כשאני נוהגת בגשם, אני חושבת על הסצנה הזאת. "מריון קריין" – תפקיד של חצי שעה, אבל דמות נהדרת בעיני. אם כי פחות נהדרת מדמותו של "נורמן", המקבילה לה בסרט, שהיא לדעתי הצנועה הדמות הכי טובה בכל הסרטים של היצ'קוק, ואל תהרגו אותי – אולי בקולנוע בכלל.

באתר האינטרנט של הסרט "היצ'קוק" ניתן למצוא – מלבד את עניין שילוב התמונה האישית בפוסטר הסרט – גם מידע כללי על הסרט, בקרוב יועלו ביוגרפיות של השחקנים (אנתוני הופקינס, הלן מירן, סקרלט ג'והנסון, ג'סיקה בייל, טוני קולט, דני יוסטון ועוד) וישנו גם הטריילר.

באתר יש גם לינק מיוחד לדף מידע על הצדיק אד גיין (Ed Gein), מהרוצחים הידועים לשמצה בתולדות ארה"ב, ששימש השראה לדמותו של "נורמן בייטס", כמו גם למחבר הספר "שתיקת הכבשים" שבהמשך יצא כסרט ( 1991,The Silence of the Lambs) ולדמות "פני עור" (Leatherface) מהסרט "המנסרים מטקסס" ( 1974,The Texas Chain Saw Massacre). אגב, לטעמי יש פה גלוריפיקציה מיותרת לאדם שעיקר תרומתו לאנושות הייתה ברציחת שתי נשים (לפחות ממה שידוע) ובביצוע מעשים סדיסטיים בחלקי גופות. מצד שני, ההשראה שהעניקו הוא וחבר מרעיו לאינספור סרטים וסדרות טלוויזיה, ידועה לכולם, ורבים – גם אני – חובבי הסרטים והסדרות האלה.

אובייקט הצצה

פורסם: 11/10/2012 ב-Alfred Hitchcock, Movies, היצ'קוק, הציפורים, טלוויזיה, יסמין גיל, פסיכו, קולנוע
תגים: , , , , , ,
0

אין לי מושג איפה הוא קבור (לא שאני עצלנית בחיפוש מידע, אך הפרט הזה עלום), אבל היצ'קוק כנראה מתהפך בימים אלה בקברו. מי שהיה אובססיבי לסרטים, לאנשים ובאופן כללי לפרטים – מוצג בימים אלה במלוא מערומיו בשני סרטים חדשים שמתארים את "מאחורי הקלעים" של צילומי שניים מהסרטים החשובים שביים: "פסיכו" (Psycho, 1960) ו"הציפורים" (The Birds, 1963). האיש שהעלה לדרגת אמנות את מושג המציצנות, הפך להיות אובייקט הצצה בעצמו.

כחודש לאחר שהפוסטר שוחרר לאוויר כמו פירור לחם לסקרנים הרעבים, גם הטריילר של סרט הקולנוע "Hitchcock" שיעלה לאקרנים ב-23 בנובמבר בארה"ב, הופץ ברשת. מדובר בסרט שמתאר את צילומי "פסיכו" על רקע היחסים בין היצ'קוק לרעייתו, אלמה רוול (Alma Reville), שהייתה יד ימינו לעשייה הקולנועית עוד לפני שזה הפך לבמאי (אגב, היא נולדה יום אחד אחריו, ב-14 באוגוסט 1899, הוא ב-13. מתה שנתיים אחריו, ב-1982).

מצפייה ראשונה בטריילר (ושנייה ושלישית ורביעית… אני לא יכולה להפסיק), זה מסתמן כסרט מסקרן ביותר. ולמה שלא יהיה? יש בו את כל האלמנטים לשדרוג סרט: מדובר בסיפור על אנשים אמיתיים, תמיד יותר מעניין מפיקשן; זה סרט קולנוע על עולם הקולנוע, שילוב מנצח עבור חובבי קולנוע וחובבי רכילות הוליוודית; מדובר בדמות ששמה אמנם שגור בפי כל מחד, אולם היא מסתורית ולא לגמרי מוכרת – מאידך; ואם זה לא מספיק, אז הסרט שבתוך בסרט, "פסיכו", הוא אחד הסרטים המוכרים, החשובים והטובים שנעשו אי פעם בקולנוע, ולראות איך עשו אותו יהיה מעניין כמו לראות איך עשו את "קזבלנקה" או את "חלף עם הרוח".

אז נכון שסקרלט ג'והנסון יותר יפה מהשחקנית ג'נט לי, שאת דמותה היא מגלמת. וגם הלן מירן שמשחקת את רוול, יותר יפה מהמקור (בהוליווד של "לפני הקלעים" חייבים להיות יפים, בניגוד לעלילה שמתארת את הוליווד של "מאחורי הקלעים"). ושמתם לב שבטריילר נעדרת דמותו של נורמן בייטס?

לגבי הסרט השני, "The Girl", של רשת HBO – זה צפוי להיות משודר ב-20 באוקטובר על מסכי הטלוויזיה האמריקאים. הוא מתאר את מערכת היחסים המורכבת בין היצ'קוק לבין השחקנית טיפי הדרן (Tippi Hedren) ששיחקה אצלו ב"הציפורים" וב"מארני" (Marnie, 1964 ). את "טיפי" מגלמת סיינה מילר ואת "היצ'קוק" – טובי ג'ונס.