ארכיון הרשומות עם התג "אדית' הד"

הרעיון לסרט "מזימות" (בתחילה נקרא בשם אחר. פרטים בהמשך) הועלה בסוף 1973, הוא הופק ב-1975 ויצא לאקרנים ב-1976. מדובר בסרט בן שעתיים שמוגדר כמותחן קומי, שהיצ'קוק ביים והפיק. הפרס המשמעותי ביותר שהסרט קשור אליו, הוא מועמדות לגלובוס הזהב בקטגוריית השחקנית בקומדיה או מיוזיקל, לברברה האריס. באותו טקס הייתה לה מועמדות כפולה בקטגוריה זאת, גם על הסרט Freaky Friday, אבל היא הפסידה לברברה סטרייסנד עם "כוכב נולד".

את השחקנים הזכרתי בפוסט הקודם וגם את התסריטאי ארנסט להמן. בין אנשי הצוות הנוספים: המלחין הנודע ג'ון וויליאמס (נ' 1932), זוכה חמישה פרסי אוסקר, שהלחין את סרטי "מלחמת הכוכבים", "הארי פוטר", "אינדיאנה ג'ונס", "סופרמן", "מלתעות" ורבים נוספים. "מזימות" הוא לא מהסרטים המוכרים שלו, אבל הוא בהחלט יכול לסמן וי ברזומה על עבודה לצד היצ'קוק.

את הבגדים עיצבה אדית הד (1897-1981), אולי הידועה מבין מעצבות התלבושות בהוליווד, זוכת שמונה פרסי אוסקר (על "העוקץ", "סברינה", "חופשה ברומא" ועוד). גם היא, כמו היצ'קוק, הייתה בשנות ה-70 לחייה כשעבדה על סרט זה. קודם לכן היא עבדה עם היצ'קוק ב"ורטיגו", "חלון אחורי", "לתפוס גנב" ועוד.

הסרט מספר (סוג של ספוילר) על ג'וליה ריינבירד (קתלין נסביט) המבוגרת והעשירה, שמבקשת מהמדיום (המזויפת) בלאנש טיילור (ברברה האריס) לאתר את יורשה היחיד, האחיין האבוד שלה, לפני שהיא הולכת לעולמה. מדובר בבן שאחותה המנוחה הארייט מסרה, 40 שנה קודם, על פי דרישתה של ג'וליה.

לבלאנש מוצע פרס של 10 אלף דולר תמורת מציאת האחיין, והיא והחבר שלה ג'ורג לאמלי (ברוס דרן), מחליטים לצאת לחיפושים. בסיפור מקביל, סוחר התכשיטים ארתור אדמסון (וויליאם דיביין) וחברתו פראן (קארן בלייק), נוטלים חלק בסדרת חטיפות וגניבת יהלום.

הדרכים של הזוגות מצטלבות, ומתברר שאדמסון, למרות שלא מודע לכך, הוא היורש של משפחת ריינבירד. אבל אדמסון בטוח שמחפשים אותו בגלל גניבת היהלום. לאחר סדרת תקריות מוזרות, לרבות ניסיון לרצוח את בלאנש ואת לאמלי – אדמסון ופראן נלכדים, ובלאנש ולאמלי ניצלים.

עד שבוע הצילומים האחרון השם של הסרט היה "הונאה" (deceit), אך היצ'קוק חשב שזה שם חלש מדי, וייתכן שהיה מודע לסרט אחר מ-1946 עם שם דומה, deception, ולכן הוחלט על השם Family Plot.

למרות שהסרט עוסק בכמה נושאים מודרניים, כמו על-טבעיות, חטיפות וגאדג'טים אלקטרוניים (בהתאם לשנות ה-70, כמובן) שנמצאים בחדר הסודי של אדמסון, הוא עדיין סרט היצ'קוקי אולד-פשני טיפוסי, עם קשר ישיר לנושאים שבאו לידי ביטוי בסרטים אחרים של הבמאי (לרבות "מזימות בינלאומיות" – ארנסט להמן היה התסריטאי שלו ושל "מזימות").

כך למשל, בסרט יש קשר בין גניבה ומין, מוטיב שהוצג בצורה קומית ב"לתפוס גנב" ובצורה טרגית ב"פסיכו" וב"מארני"; בנוסף, על פי המסורת ההיצ'קוקית, יש חיפוש אחר אדם נעדר (היורש האבוד). מרדף אחר דמות חבויה הוא אלמנט חשוב ב"39 המדרגות", "הגברת נעלמת", "בכבלי השכחה", "ורטיגו", "מזימות בינלאומיות" ו"פסיכו".

ישנו גם מוטיב ההשפעה של המתים על החיים (ג'וליה המבוגרת רוצה למות עם מצפון שקט ולכן מבקשת למצוא את אחיינה האבוד. היא הכריחה את אחותה לוותר על הילד ומתייסרת על כך). המת רודף אחר החי בסרטים כמו "הנודעת", "מה קרה להארי", "ורטיגו" ובעיקר "פסיכו" (אגב, "פסיכו": ב"מזימות" נראה שלט רחוב שבו כתוב "שדרות בייטס", מחווה למלון בייטס).

מוטיב נוסף הוא משחק התפקידים. כמו ב"39 המדרגות", "פחד במה" ו"מזימות בינלאומיות", גם ב"מזימות" כולם משחקים תפקיד. בלאנש היא מדיום מזויפת, לאמלי רוצה להיות שחקן ובינתיים משחק תפקיד של עורך דין, אדמסון מכריח את פראן ללבוש תחפושת, והוא עצמו משחק תפקיד של יהלומן מכובד, למרות שהוא נוכל. ישנו גם היבט הזוגות – מוטיב הדואליות בא לידי ביטוי בסרטים רבים של היצ'קוק.

דונלד ספוטו, שכתב את The Art of Alfred Hitchcock: Fifty Years of His Motion, ספר המנתח את הסרטים של היצ'קוק וחומרים ממנו הובאו גם כאן, כתב גם את הביוגרפיה של היצ'קוק ("צדה האפל של הגאונות"). הוא ביקר על סט הצילומים של "מזימות", בהזמנת היצ'קוק (לצד ביוגרף נוסף של הבמאי שהוזמן) ושאל את השחקנים על העבודה עם היצ'קוק. הנה מה שאמרו כמה מהם:

ברוס דרן: "שיחקתי ב-30 סרטים, והוא הבמאי הטוב ביותר שעבדתי עבורו. הוא גם אדם מבדר, יש לו סגנון ואישיות, והמון סיפורים. אנשים אומרים שהוא לא מאפשר חופש לשחקנים, אך יש את כל החופש בעולם, ברגע שאתה מבין את חוקי הבסיס. הוא מסביר מה השוט אמור להגיד ומה אתה אמור לעשות, ואז אתה נותן את זה. אם אתה לא יכול לעשות זאת, לא היית עובד איתו מלכתחילה. שום דבר לא נשאר למקריות. הוא רוצה שכל שוט יבדר אותו, ואז הוא יודע שגם הקהל יהיה מבודר".

קארן בלייק: "כל דבר סודר מראש לפני שהוא עושה אותו על הסט, והוא תמיד חושב על הקהל שלו, ואיך הוא יגיב לכל פרט. בגלל זה הצופים אוהבים את היצ'קוק. הוא אדם נהדר".

12244502_1280698895289021_8625040120224641849_o

שימו לב לשם הרחוב

מודעות פרסומת

היום, יום השנה ה-114 להולדתה של אלמה רוול (1899-1982), רעייתו של היצ'קוק משך 54 שנה (עד מותו ב-1980) ושותפתו השקטה, אך המשמעותית, לעשייה הקולנועית. רוול נולדה יום אחד אחרי היצ'קוק, שאתמול צוינו אותן 114 שנה להולדתו.

רשמית, רוול הייתה שותפה לכתיבת תסריטים בכמה מסרטיו של היצ'קוק, בתחילת הדרך הייתה אמונה גם על שמירת ה"רצף" (continuity) במהלך הצילומים, ואף שימשה כעוזרת במאי. היא עבדה כעורכת בתעשיית הקולנוע הבריטית המתפתחת של תחילת המאה ה-20, עוד לפני שהיצ'קוק עצמו השתלב באותה תעשייה, אבל במשך השנים נותרה מאחורי הקלעים.

תרומתה של רוול למותג שנקרא "אלפרד היצ'קוק", גדולה מכל קרדיט זניח כזה או אחר שניתן לה על שותפות לכתיבת תסריט. על פי כתבות, ספרים ואפילו על פי הסרט "היצ'קוק" שיצא לאקרנים בשנה שעברה והציג את מערכת היחסים בין בני הזוג היצ'קוק, על רקע צילומי "פסיכו" – לרוול היה חלק בכל פרט ובכל רעיון בסרטיו של מי שנחשב לגדול במאי הקולנוע בכל הזמנים. הסרט "היצ'קוק" ניסה להעניק לה, באיחור של 30 שנה לפחות, מעט מן הקרדיט שלא קיבלה במשך שנים. זו הייתה גם מטרת הספר Alma Hitchcock: The Woman Behind the Man שיצא לפני כעשור, ונכתב במשותף עם בתם של ה-היצ'קוקים, פט.

לרגל ציון יום ההולדת של רוול, ניסיתי לחפש קטע עליה ב-יוטיוב, כדי לשלב בעמוד "היצ'קוקולוגית" בפייסבוק. כמעט ולא נמצא קטע כזה. מה שכן מצאתי, אלו קטעים (שאת חלקם ראיתי בעבר, כאחת התוספות ל-DVD של היצ'קוק) מטקס שנערך בלוס אנג'לס במארס 1979, שבו העניק המכון האמריקאי לקולנוע (American Film Institute), להיצ'קוק, פרס על מפעל חיים (AFI Life Achievement Award). לצד הבמאי הקשיש, שהלך לעולמו שנה לאחר מכן, ישבה רעייתו, אלמה.

כתבתי בעבר מעט על הטקס הזה ועל כמה משחקני הקולנוע הזוהרים של הוליווד שהשתתפו בו, כשהם באחרית ימיהם. האירוע עצמו נראה כמו חלום למעריצי היצ'קוק בפרט ולחובבי קולנוע בכלל, מבחינת האנשים שהתכנסו יחד באותו אולם. אינגריד ברגמן (1915-1982) הייתה המנחה, שהזמינה לבמה – to name a few – את ג'יימס סטיוארט (1908-1997), פרנסואה טריפו (1932-1984), אנתוני פרקינס (1932-1992) וג'נט לי (1927-2004). הנרי פונדה (1905-1982) פתח את הטקס ובין הנצפים בקהל: ג'ון פורסיית (1918-2010) וגם: דיאנה רוס, רובין ווילאמס, וולטר מתאו וכריסטופר ריב.

אחד הקטעים המעניינים מהטקס, שצירפתי כאן, הוא זה שבו שחקנים ואנשי צוות שעבדו עם היצ'קוק במהלך השנים, מציגים אחד את השני בשרשרת, עד שמגיעים בסוף להצגת היצ'קוק עצמו. כך, אינגריד ברגמן מציגה את "חברתי היקרה" תרזה רייט (1918-2005), שמציגה את ה"גברת שהשתתפה בשלושה סרטים של היצ'קוק וגם הפכה את ההיצ'קוקים לסבא סבתא: פט היצ'קוק אוקונל". פט (נ' 1928) מציגה את "השחקן שנפל מפסל החירות ב"חבלן" [סרטו של היצ'קוק מ-1942 שתורגם לעברית גם כ"משהו חשוד"] ונחת על רגליו כדי להפוך לבמאי בעצמו: נורמן לויד" (נ' 1914).

כך הלאה, מוצגת ג'ין ווימן (1917-2007), שאומרת: "היצ'י, אני חייבת לומר לך שעשיתי סרט אחד איתך ולמדתי בסרט האחד הזה מבחינה טכנית ובכל דרך אחרת, יותר מאשר ב-30 שנה. אני אסירת תודה. אני אוהבת אותך ואציג את המעצבת המועדפת עלייך, אדית הד". הד (1897-1981), מציגה את רוד טיילור (נ' 1930), שמציג את ורה מיילס (נ' 1929), שמציגה את הכותב ארנסט להמן (1915-2005), שמציג את טיפי הדרן (נ' 1930), שאומרת: "אחת ההנאות בעשיית "מארני" הייתה העבודה עם שחקן מוכשר – שון קונרי".

קונרי (נ' 1930) מתרומם מכיסאו, אלא שאז המצלמה עוברת להיצ'קוק, שנראה שואל את קרי גרנט (1904-1986), שיושב לצדו: "מי זה?". גרנט ענה לו, וקונרי מצדו הגיב בחיוך: "מי זה – הוא שאל? זה אני, היצ'", אמר לקול צחוק הקהל, "נהדר לראות אותך!". קונרי מציג את דיים ג'ודית אנדרסון (1897-1992), ששיחקה באחד התפקידים הבלתי נשכחים והמפחידים בסרטי היצ'קוק: 'מיסיס דנברס' ב"רבקה". אנדרסון מציגה את "הכוכב בארבעה סרטים של היצ'קוק – בר מזל – מיסטר קרי גרנט". גרנט, שיושב, כאמור, בשולחן הכבוד, מציג את היצ'קוק עצמו – שנשאר עם פנים חתומות לאורך כל האירוע.

עוד מפניני הערב: טריפו עולה לבמה ואומר: "באמריקה אתם קוראים לאדם הזה היצ'. בצרפת אנחנו קוראים לו 'מיסייה היצ'קוק'". הוא ציין שספר הראיונות שערך עם הבמאי ("היצ'קוק-טריפו") הוא "ספר בישול עם מתכונים לעשיית סרטים", והוסיף: "אנשים נהגו לומר שסרט הוא טוב אם הוא מעניק פחד או הנאה לקהל הצופים. אבל אני לא מאמין בכך. סרט הוא באמת טוב, אם אתה יכול 'לקרוא' בין הדימויים את הפחד או ההנאה של הבמאי, כשעשה את הסרט".

גם אנתוני פרקינס הזכיר, איך לא, את מוטיב הפחד, ודיבר על היכולת של היצ'קוק ליצור פחד ואימה ובו בעת לגרום לצופים ליהנות מכך. הוא חיקה את היצ'קוק שאמר לו בזמן צילומי "פסיכו": "אל תדאג טוני, זה רק סרט…".

כשהיצ'קוק מקבל את הפרס, אלמה נראית מוחה דמעה. הוא עומד בקושי על רגליו, נואם לקול צחוק הקהל, בהומור שאפיין את סרטיו לאורך השנים: "אדם לא חי על רצח בלבד", הוא אומר, "הוא זקוק לחיבה, להכרה, לעידוד ולעתים לארוחה טובה". הוא מבקש להודות בשם לארבעה אנשים: "שהעניקו לי את מרב החיבה, ההערכה, העידוד ושיתוף הפעולה התמידי. האדם הראשון הוא עורך סרטים. השני – תסריטאי. השלישי, האמא של בתי, פט. והרביעי,  טבחית נהדרת שעשתה קסמים במטבח… ושמם – אלמה רוול".

"אם גברת רוול היפה לא הייתה מסכימה לחוזה לכל החיים, להיות 'מיסיס אלפרד היצ'קוק', לפני 53 שנה – מר אלפרד היצ'קוק אולי היה ניצב בחדר הזה, הלילה, לא סביב השולחן, אלא כאחד המלצרים. אני חולק את הפרס, כמו את חיי, איתה".

קרי גרנט כ'רוג'ר ת'ורנהיל' ב"מזימות בינלאומיות"

קרי גרנט כ'רוג'ר ת'ורנהיל' ב"מזימות בינלאומיות"

'רוג'ר ת'ורנהיל' הוא מהדמויות המרגשות, הסקסיות ומעוררות הקנאה בסרטיו של היצ'קוק. לעזאזל, אם אתה קרי גרנט (1904-1986), כל דמות שלך היא מרגשת, סקסית ומעוררת קנאה. תפקיד זה ב"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) היה שיתוף הפעולה האחרון של גרנט עם היצ'קוק, לאחר ששיחק קודם לכן את 'ג'ון רובי' ב"לתפוס גנב" (To Catch a Thief, 1955), את 'דוולין' ב"הנודעת" (Notorious, 1946) ואת 'ג'וני' ב"חשד" (Suspicion, 1941).

ב"היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר), נכתב שבעוד ג'יימס סטיוארט (שכמו גרנט, שיחק גם הוא בארבעה סרטים של היצ'קוק), גילם את דמותו של היצ'קוק כפי שהיצ'קוק ראה אותה: הוגה תיאוריה של רצח ב"חבל", מציצן ב"חלון אחורי", בעל ואב מגונן ב"האיש שידע יותר מידי" ורומנטיקן כפייתי רדוף רגשות אשם ב"ורטיגו" – גרנט ייצג את מה שהיצ'קוק היה רוצה להיות: נער שעשועים חסר אחריות ב"חשד", המציל האחרון של הבלונדינית שכמעט הרג ב"הנודעת", הגיבור הנאשם על לא עוול בכפו, הזוכה בגרייס קלי הזוהרת ב"לתפוס גנב" והמנהל שהמסע המטורף שהוא עובר מסתיים בכך שהבלונדינית עוברת מעולם הריגול אל מיטתו ב"מזימות בינלאומיות".

ואולי גרנט היה מי שכל גבר רצה להיות, וכל אשה, או גבר – תלוי מאילו סיפורי היסטוריה של הוליווד אתם ניזונים – היו רוצים להיות עם. אחד מכוכבי הקולנוע האלגנטיים, שנולד כארצ'יבלד ליץ' בהורפילד, פרבר של העיר בריסטול באנגליה, וצוטט בראיון כמי שאמר: "כולם היו רוצים להיות קרי גרנט. גם אני".

לרגל יום השנה ה-54 לפרמיירה ההוליוודית של "מזימות בינלאומיות", כאמור שיתוף הפעולה האחרון של היצ'קוק וגרנט (וגם אחד הסרטים האחרונים של גרנט, שפרש ממשחק ב-1966), ראיינתי את מי שמנהל את עמוד הפייסבוק "Cary Grants Style", שמוגדר כ"אתר שמוקדש לסגנון העל-זמני של גרנט".

מנהל העמוד הייחודי ומלא ההערצה הזה לגרנט (ואני יכולה להתחבר לעמודים מלאי הערצה), הוא מייקל סלייטר (Michael Salter), שנולד בעיר הולדתו של גרנט, בריסטול, בשנה שבה יצא "מזימות בינלאומיות" לאקרנים, ולדבריו גדל במרחק קצר מהמקום שבו גרנט נולד. "כמי שהגיע מבריסטול, הייתי מודע מאוד לקרי, לקשר שלו עם עיר הולדתו ולביקורים הקבועים שלו בבריסטול, לראות את אמו, שהעדיפה להישאר בבית שקנה לה, על פני לעבור ולחיות בקליפורניה".

"התחלתי עם עמוד פייסבוק שנקרא "Cary Grant’s Bristol", מכוון שהרגשתי שלמרות שאנשים ברחבי העולם ידעו על קרי ושהוא הגיע מאנגליה, רבים לא ידעו שלמעשה הוא הגיע מבריסטול, ובריסטול עצמה לא נראה ש'חגגה' את הישגיו המדהימים", מסביר סלייטר, "לכן חשבתי שאעשה 'תחנת מידע אחת' לכל ענייני קרי גרנט וקשריו לעיר הולדתו. בשל התשוקה שלי לקשר שלו לבריסטול, התמזל מזלי לפגוש ולדבר עם כמה מקרוביו, חבריו וקולגות למקצוע".

"הרעיון ל- Cary Grant’s Style הגיע מהעובדה שביליתי שעות רבות בגלישה באינטרנט בניסיון להבין מה הפך את קרי לכל כך אלגנטי בעיני העולם. מצאתי אחרים שחיפשו את אותו מידע, וחשבתי שזה יהיה רעיון טוב לאסוף את כל המידע במקום אחד. מי עשה את הנעליים שלו? מי עשה את החליפות שלו? איזה אפטר שייב העדיף? בדף הפייסבוק, כרגע, אין את כמות המידע שקיוויתי שתהיה, אבל בסופו של דבר יהיה בו הרבה יותר והוא יקושר לאתר מותאם אישית שייתן את כל התשובות לשאלות שאנשים שואלים על קרי והאלגנטיות העל-זמנית שלו".

מה לדעתך ייחודי בסגנון של גרנט?

"בכל הקשור לבגדים, הוא תמיד היה לבוש בטוב טעם ובסגנון קלאסי, מושפע במתינות מהאופנה העכשווית. הוא בייחוד התלבש כך בציבור, דבר שהשתלם לאין שיעור בכל הקשור למותג 'קרי גרנט'. קרי זכור לפחות, אם לא יותר, בימינו, בשל הסטייל העל-זמני שלו, מאשר בשל רבים מסרטיו.

"קרי היה זהיר מאוד לגבי 'הדימוי של קרי גרנט' ומודע באופן מדהים למותג 'קרי גרנט' שהוא יצר במשך השנים. הוא ידע מה הציבור מצפה מקרי גרנט ומה הוא לא יקבל. אישית, אני חושב שזה ודאי היה קשה מאוד לקרי לשמור על הדימוי המושלם שהוא יצר, לאורך כל אותן שנים, וזו עדות למחויבות שלו למה שיצר. הוא קיבל עצה בגיל צעיר מאביו ומעמיתיו והבין שלהתלבש במה שהוערך כסגנון 'קלאסי', יועיל לו בקריירה.

"קשה מאוד למצוא משהו שקרי לבש ולא נראה עכשווי או עדיין נעים לעין גם במאה ה-21. אצל קרי לא היו מכנסיים מתרחבים או שרשראות חרוזים… מה שלצערי אי אפשר לומר על פרנק סינטרה…

"למרות שבגדים היו חלק חשוב אצל קרי וחלק מהאלגנטיות שלו, יהיה לא הוגן שלא לציין את ההתנהלות והצורה שבהן הוביל את עצמו. האיש ידע באופן טבעי איך ללבוש חליפה ואיך להתנהל בציבור ולפני המצלמה".

באיזה מסרטיו אתה חושב שהסטייל שלו היה הטוב ביותר?

"בדרך כלל אם מתפרסמת בימים אלה כתבה על קרי במגזין או און-ליין, זה על הסטייל שלו ובדרך כלל זה בהקשר לסרטו של היצ'קוק "מזימות בינלאומיות". מפורסמת כיום היא החליפה מצמר קל עם רכיסה של שורת כפתורים אחת, שהוא לבש ברוב סרטיו. קראתי כתבה לאחרונה שאמרה שהסרט לא היה על 'רוג'ר ת'ורנהיל' (קרי גרנט), אלא על חליפה ומה קורה איתה. אני חושב שזה מסכם את הסרט לחלק מהצופים, למרות שאני בטוח שאחרים לא יכולים רק לשבת וליהנות מהסרט בלי לנתח בו כל דבר. יש עדיין ספקות לגבי מי למעשה עשה את החליפה המפורסמת, ויש סיבה להאמין שכ-16 חליפות נעשו: אחת על ידי Kilgour בלונדון והאחרות על ידי Quintino שהתווית שלו נראית היטב על המסך. בתשובה לשאלתך, אני חושב ש"לתפוס גנב" הוא דוגמה לסטייל האלגנטי והייחודי של קרי, החל מבגדי חוף, קז'ואל, בגדי ערב ואפילו האאוטפיט הנכון ללבוש אם אתה רוצה להשקיף על שוד…" .

מה הסרט האהוב עלייך איתו?

"שלושת הסרטים האהובים עליי ביותר הם: "חידון בחרוזים" (Charade, 1963), "מזימות בינלאומיות" ו"לתפוס גנב" – בכולם אני מוצא את עצמי צופה שוב ושוב. אם הייתי צריך לבחור, זה היה "מזימות בינלאומיות". אני חושב שהיצ'קוק 'שיחק אותה בגדול' עם התסריט, הליהוק, הצילום ופס הקול של ברנרד הרמן".

מי אתה חושב הייתה השחקנית המוצלחת ביותר מבחינת סטייל, ששיחקה לצדו?

"גרייס קלי ב"לתפוס גנב" נראית פשוט נהדר. אדית הד עיצבה את כל התלבושות שלה… האם צריך להוסיף?".

לאילו שחקנים אחרים אתה חושב שיש סטייל נהדר?

"כשאת אומרת 'יש סטייל נהדר', אני מניח שהכוונה לשחקנים שעדיין איתנו. זה מעניין, מכוון ששמתי לב לאחרונה שיש כבוד או מעבר ללבישת בגדים בסגנון 'קלאסי', מחוץ למסך, על ידי רבים מכוכבי הקולנוע כיום. יו ג'קמן, ברדלי קופר, בן אפלק הם רק כמה מהשמות. אבל לכולם נראה שחסר המשהו המיוחד הזה, למרות שג'קמן מתקרב למוצלח… גם התרשמתי ממאט לה בלאנק לאחרונה".

אתה חושב שג'ורג' קלוני הוא קרי גרנט מודרני?

"כמובן שה'טוען לכתר' של קרי, הברור מאליו, הוא ג'ורג' קלוני, שלא רק לבוש היטב, אלא גם יש לו תכונות שהזכרתי קודם. הוא נראה טוב ויודע כיצד להתנהל. אני לא בטוח שג'ורג' צריך לדמות עצמו לקרי גרנט, אני חושב שכמו לקרי, גם לג'ורג' יש את 'זה' וזה בא לו באופן טבעי.

"ריצ'רד טורגרוסה (Richard Torregrossa) שכתב ספר שנקרא: 'קרי גרנט: חגיגה של סטייל' (Cary Grant: A Celebration of Style), כותב כעת ספר דומה על ג'ורג' קלוני, אז הוא כנראה חושב שיש איזשהו קשר".

אתה חושב ש'רוג'ר ת'ורנהיל' הוא האב-טיפוס של 'דון דרייפר' ("מד מן")?

"אני חושב ש'דון דרייפר' הוא מיליון מיילים רחוק מ'רוג'ר ת'ורנהיל' (קרי גרנט) מבחינת הדמות, אבל אי אפשר לא לראות את הדמיון בין סיקוונס הפתיחה של "מד מן" וזה של סול באס ב"מזימות בינלאומיות". אנו רואים ב'דון דרייפר' דמות מורכבת יותר עם צד אפל יותר מאשר קרי הרשה לעצמו אצל 'רוג'ר ת'ורנהיל'. אין ספק ששניהם היו גברים משדרות מדיסון, אבל כאן הדמיון נגמר. למרות שבאופן מוזר, כשחושבים על זה… 'דון' למעשה גנב זהות, בעוד שעל 'רוג'ר' הוטלה זהות אחרת… וארצ'יבלד ליץ' למעשה יצר אחת".

***

השבוע ערך מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ", אורי קליין, ראיון מול גולשים ששאלו אותו שאלות. זאת השאלה שאני שאלתי והתשובה שקיבלתי:

ב-28 במארס 1963, בדיוק היום לפני 50 שנה, נערכה בניו יורק הפרמיירה של "הציפורים" (The Birds), שיש מי שמגדירים כסרטו הגדול ו/או החשוב ו/או המשמעותי האחרון של אלפרד היצ'קוק. הזמן עובר מהר כשנהנים.

את "הציפורים" היצ'קוק ביים והפיק, וכמו רוב סרטיו הגדולים וגם הקטנים, הסמלים שמרכיבים אותו עולים על סך חלקיו. הסרטים של היצ'קוק דומים אחד לשני ובו בזמן גם שונים – וזה אחד השונים שבהם. סיפור עם סוף פתוח שנראה כמו אגדה או סיפור-עם שעובר מדור לדור, על הפעם ההיא שבה ציפורים תקפו את העיירה הציורית בודגה ביי.

אז לרגל חגיגות היובל, הנה המילון – אולי לא השלם, אבל בהחלט מלא – לחובבי "הציפורים".

אדית הד (1897-1981 ,Edith Head) – מעצבת תלבושות אמריקאית שזכתה בשמונה פרסי אוסקר (הייתה מועמדת 34 פעמים) על עיצוב בגדים בסרטים. עבדה 43 שנה באולפני פראמאונט ולאחר מכן עברה לאולפני יוניברסל, שם עבדה כ-14 שנה, עד מותה. עיצבה בגדים, בין היתר, לסרטים: "הכל אודות חווה", "שמשון ודלילה", "שדרות סאנסט", "חופשה ברומא" ו"סברינה". ואצל היצ'קוק, בין היתר, ב"הנודעת", "לתפוס גנב", "האיש שידע יותר מידי", "ורטיגו" ו"הציפורים" – שבו התבקשה על ידי הבמאי לעצב לשחקנית הראשית, טיפי הדרן, מלתחה לסרט (ע"ע חליפת שמלה ירוקה) וגם לחייה הפרטיים.

איבן האנטר (Evan Hunter, 1926-2005) – סופר, מחזאי ותסריטאי (בעיקר לטלוויזיה) אמריקאי, שנולד בשם סלבטורה לומבינו וכתב תחת השם אד מק'ביין ושמות נוספים. עיבד את התסריט ל"הציפורים", קודם לכן כתב מספר פרקים בסדרת הטלוויזיה: Alfred Hitchcock Presents ופרסם סיפורים בירחון המתח של היצ'קוק.

אסטון מרטין – מותג רכבי יוקרה בריטי הוא הרכב עם הגג הפתוח שבו נוהגת 'מלאני' בסרט, בדרכה מסן פרנסיסקו לבודגה ביי. מדובר ברכב מדגם DB2/4 Drophead coupe, שמרמז על מעמדה החברתי של 'מלאני' ועל עושרה, כמו גם על דמותה כאשה עצמאית ומשוחררת – שכן באותן שנים בדרך כלל גברים (למשל 'ג'יימס בונד') נהגו במכונית מסוג זה בקולנוע.

אוסקר – קללת האוסקר של היצ'קוק לא פסחה גם על הסרט הזה, שהיה מועמד לפרס האקדמיה האמריקאית לקולנוע בקטגוריה אחת, של אפקטים מיוחדים, אך הפסיד את הפרס ל"קלאופטרה".

בודגה ביי (Bodega Bay) – עיירה במחוז סונומה בקליפורניה, לחופי האוקיינוס השקט, צפונית לסן פרנסיסקו – שבה מתרחשת עלילת הסרט. כמה מצילומי החוץ של הסרט צולמו בה (ובעיירה הסמוכה, בודגה), ובמקביל, אתרים שבה הועתקו באופן זהה לצילומים שנעשו באולפן. בעקבות צילום הסרט בתחומה, הפכה למוקד תיירותי.

ג'סיקה טנדי (Jessica Tandy, 1909-1994) – שחקנית תיאטרון וקולנוע ילידת בריטניה, שעברה לארה"ב. ב"הציפורים" שיחקה את 'לידיה ברנר', אמם האלמנה של 'מיץ" ו'קאתי'. בין תפקידיה האחרים: 'בלאנש דובואה' בגרסת ברודווי ל"חשמלית ושמה תשוקה" מ-1947, עליו זכתה בפרס ה-טוני הראשון שלה (בגרסה הקולנועית של המחזה היא הוחלפה על ידי ויויאן לי, ששיחקה את התפקיד בגרסת הבמה של ווסט-אנד, בעוד שאר שותפיה לתיאטרון: מרלון ברנדו, קים האנטר וקארל מלדן שיחקו גם בסרט). כן, שיחקה בסרט "הנהג של מיס דייזי", עליו זכתה באוסקר. בעלה היה השחקן יום קרונין (Hume Cronyn, 1911-2003), שאצל היצ'קוק שיחק ב"צל של ספק" ו"סירת הצלה" והיה שותף לכתיבה של "חבל" ו"תחת חוג הגדי".

(דיים) דפנה/דפני דה מוריאה (Daphne du Maurier, 1907-1989) – סופרת אנגליה, שכתבה, בין היתר, סיפור קצר שהיווה – בקווים כלליים – את הבסיס לעלילת "הציפורים" (בתחילה יועד לסרט קצר בסדרת הטלוויזיה של היצ'קוק). כתבה גם את הספרים שעובדו לסרטים "פונדק ג'מייקה", סרטו האחרון של היצ'קוק בבריטניה, ו"רבקה", סרטו הראשון בארה"ב והיחידי שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. סיפור קצר שכתבה עובד גם לסרט "המבט" (Don't Look Now, 1973) של ניקולס רוג. אביה היה השחקן, סר ג'רלד דה מוריאה (Gerald du Maurier, 1873-1934), שהיה מכר של היצ'קוק.

דרלין קונלי (Darlene Conley, 1934-2007) – בשם הפיקנטריה: זוכרים את 'סאלי ספקטרה' מ"היפים והאמיצים"? אז שנים לפני שהשחקנית דרלין קונלי, ששיחקה את 'ספקטרה', הצטרפה לאופרת הסבון האמריקאית למשך 626 פרקים, הופעתה הראשונה בקולנוע (ואחת הבודדות. שיחקה בעיקר בטלוויזיה) הייתה ב"הציפורים". שם תוכלו לזהות אותה כמלצרית הממושקפת שמתבוננת בחלון המסעדה, לפני הפיצוץ בתחנת הדלק (ע"ע תחנת דלק).

היצ'קוק – היה בן 63 כש"הציפורים" יצא לאקרנים ולאחר מכן ביים עוד חמישה סרטים עד מותו ב-1980. את הופעת האורח (Cameo) בסרט זה עשה בתחילת הסרט, כאדם שיוצא מחנות החיות בסן פרנסיסקו, מלווה בשני כלביו (האמיתיים. ג'ופרי וסטנלי שמם. היצ'קוק אימץ אותם שנים ספורות קודם לכן, לאחר שכלב המשפחה פיליפ, נדרס).

"הנערה של היצ'קוק" (The Girl, 2012) – סרט טלוויזיה בהפקת רשת ה-BBC הבריטית ו-HBO האמריקאית, שמתאר את מערכת היחסים בין היצ'קוק לשחקנית טיפי הדרן, בזמן צילומי שני הסרטים שלהם יחד: "הציפורים" ו"מארני". הוא מבוסס בעיקר על זיכרונות של הדרן מאותה תקופה, לפיהם היצ'קוק הטריד אותה מינית והתעלל בה נפשית בזמן ההפקות, משום שלא נענתה לחיזוריו, וכן פגע בקידום הקריירה שלה בשל חוזה ארוך טווח שחתמה עמו. היצ'קוק מגולם בסרט על ידי השחקן טובי ג'ונס והדרן, על ידי סיינה מילר. הצגת דמותו של היצ'קוק בסרט עוררה תרעומת בארץ הולדתו, בריטניה, שם קמו להגנתו, בשלל כתבות, אנשי צוות ושחקנים שעבדו עמו בעבר וטענו כי דמותו בסרט הייתה חד צדדית ומעוותת. הסרט היה מועמד לשלושה פרסי גלובוס הזהב (סרט, שחקן ושחקנית), אולם לא זכה.

 ורוניקה קרטרייט (Veronica Cartwright, נ' 1949) – שחקנית ילידת בריטניה שגדלה בארה"ב. שיחקה בסרט את 'קאתי ברנר', האחות הקטנה של 'מיץ" שחוגגת יום הולדת, אירוע שבגינו הביאה 'מלאני' את כלוב הציפורים לבודגה ביי, כמתנה. קודם לסרט זה, שיחקה בשני פרקים בסדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents והינה שחקנית פעילה עד היום בעיקר בטלוויזיה. אחותה הצעירה, אנג'לה קרטרייט (נ' 1952), שיחקה את אחת הילדות ב"צלילי המוזיקה" (1965).

זריקה – על פי הביוגרפיה "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלנד ספוטו, נדרשו אנשי הצוות של הסרט לקבל זריקת אנטי טטנוס, לאחר שציפורים שרטו אותם במהלך הצילומים.

זמן – צילומי הסרט החלו במארס 1962 ונמשכו עד תחילת יולי באותה שנה. הסרט יצא לאקרנים במארס 1963. משך הסרט 120 דקות.

חליפת שמלה ירוקה – אחד האאוטפיטים הזכורים ביותר מסרטי היצ'קוק הוא הבגד שלבשה 'מלאני' כמעט לאורך כל עלילת "הציפורים" (למעט בסצנת הפתיחה, בחנות החיות, שם לבשה חליפה שחורה). על פי העלילה, היא מגיעה לבודגה ביי למסור ל'מיץ" את הכלוב עם הציפורים, ובהחלטה רגעית מחליטה להישאר ללילה, מה שמאלץ אותה להישאר עם אותו בגד גם למחרת. מדובר בחליפת שני חלקים הכוללת שמלה וג'קט תואם מצמר דק בצבע ירוק, בעיצוב של אדית הד. פרטים מלאים ניתן לקרוא בפוסט: Little Green Dress.

חוואי – אחת הסצנות המוכרות בסרט היא זו שבה 'לידיה ברנר' מגיעה לביתו של החוואי 'דן פוסט', ומגלה שהבית זרוע הרס והשיא: 'פוסט' נהרג בהתקפת ציפורים ועיניו נוקרו (ע"ע מבט).

טיפי הדרן (Tippi Hedren, נ' 1930) – שחקנית אמריקאית ומהבלונדיניות הידועות של היצ'קוק, אם לא המוכרת שבהן (תחרות צמודה עם גרייס קלי). שמה האמיתי והרשמי הוא נטלי, אך היצ'קוק, במפגן בעלות מתבקש (שאפיין בכלל את במאי ומפיקי הוליווד), אימץ את כינוי החיבה שלה 'טיפי' (קיצור של 'טופסה', כינוי חיבה שוודי שנתן לה אביה), כמעין שם במה. דוגמנית שהגיעה לעולם המשחק לאחר שבני הזוג היצ'קוק צפו בפרסומת טלוויזיה בכיכובה, והזמינו אותה לאודישן לתפקיד 'מלאני' ב"הציפורים". שיחקה לאחר מכן גם ב"מארני" ובכך הסתיים שיתוף הפעולה שלה עם היצ'קוק, עליו טענה לאורך השנים (עד היום), שהניב הטרדות מצד הבמאי כלפיה. בהמשך שיחקה בקולנוע, בין היתר, ב"הרוזנת מהונג קונג" (A Countess from Hong Kong, 1967) הסרט האחרון שביים צ'ארלי צ'פלין, אולם שיחקה בעיקר בתפקידי אורח בטלוויזיה. ייסדה בקליפורניה שמורת טבע בשם 'שאמבלה' לגידול חיות בר. היא אמה של השחקנית מלאני גריפית – אגב, כל קשר בין דמותה 'מלאני' ב"הציפורים", לשם בתה, מקרי בהחלט, שכן הבת נולדה ב-1957.

יוניברסל (Universal Pictures) – חברת הפקה והפצת סרטים, שבאולפניה צולם "הציפורים" וחמשת סרטי היצ'קוק הבאים (שהיו ששת סרטיו האחרונים), וכן תכניות הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents ו-The Alfred Hitchcock Hour. נשיא אולפני יוניברסל היה לו ווסרמן (ע"ע), שתווך בעסקה שהביאה את היצ'קוק לחברה, הבמאי העביר לשם את משרדיו, והפך לבעל המניות השלישי בגודלו בתאגיד. למרות שהיצ'קוק לא סיפק לאולפן להיטים בעלי רווחים גדולים, הזכויות להפצת סרטיו בפורמטים שונים הניבו לאולפן מיליונים מאז מותו.

כרזת הסרט. זאת ג'סיקה טנדי בתמונה, לא טיפי הדרן

כרזת הסרט – הכרזה המוכרת של הסרט מציגה, לכאורה, את 'מלאני'/הדרן צורחת ומנסה להגן על ראשה מהתקפת ציפורים. אלא שעל פי הספר "הציפורים של היצ'קוק" מאת קמיל פאגליה (ע"ע), מדובר בצילום סטילס שבו דווקא נראית 'לידיה ברנר'/טנדי, בסצנה שבה הציפורים יוצאות מן האח. "הצילום היה כה אפקטיבי", נכתב בספר, "עד שהוחלט להשתמש בו בכרזת הסרט, אשר בכל העולם חשבו בטעות (הודות לצביעת שיער הדמות בכרזה ב-בלונד ושינוי צבע החליפה לירוק) שהאשה ההיסטרית הנראית בכרזה היא מלאני דניאלס עצמה. מאחר שהצווחה השרתה באופן מוזר ביותר ארשת מצעירה יותר לפניה של טנדי, אזי נדמה שהאם הקרה ויריבתה הצעירה השתלבו פיזית זו בזו – באופן לא כל כך שונה מהמיזוג הסופי בין האם לבין הבן ב"פסיכו"".

לו וסרמן (Lew Wasserman, 1913-2002) – נשיא חברת "יוניברסל", שבה צולם הסרט, וסוכן כישרונות אמריקאי שכונה "האפיפיור של הוליווד". בספר: "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות", נכתב: "כשכתב אחד שאל את היצ'קוק אם יש קשר בין הצלחתו העסקית ובין חייו החברתיים, השיב הבמאי ואמר: "יש לי שני חברים אמיתיים – שניהם אנשי עסקים". נראה שהתכוון ללו וסרמן ולהרמן ציטרון (Herman Citron), סוכנו".

מוזיקה – ב"הציפורים" אין מוזיקה, אולם יש פס קול של קולות הציפורים – צווחות ושקשוק כנפיים – שנוצרו באופן מלאכותי על ידי מכשיר אלקטרוני. המוזיקה היחידה שנשמעת היא של ילדי בית הספר שרים בשיעור וכן נגינה של 'מלאני' בפסנתר. ברנרד הרמן, מלחינו של היצ'קוק בסרטים רבים (בהם "פסיכו", "מזימות בינלאומיות", "ורטיגו", "האיש הלא נכון" ו"האיש שידע יותר מידי"), שימש בסרט זה כיועץ סאונד.

מארני (Marnie, 1964) – הסרט של היצ'קוק שיצא אחרי "הציפורים" (היצ'קוק תכנן לצלמו קודם לכן, מיד אחרי "פסיכו", אולם הדבר התעכב והוא צילם את "הציפורים") ושיתוף הפעולה השני והאחרון של הבמאי עם טיפי הדרן. בסרט משחק גם שון קונרי והוא מבוסס על רומן באותו שם. איבן האנטר, שכתב את התסריט ל"הציפורים", כתב את הטיוטה הראשונה גם לסרט זה, אולם פוטר והוחלף על ידי הבמאי בשל חילוקי דעות מקצועיים.

מבט – על פי הביוגרפיה של היצ'קוק, יותר מ-40 פעם אומרות הדמויות ב"הציפורים": "אני רואה" ו"אתה רואה", אמירות שהיצ'קוק עצמו הוסיף לתסריט. כל סצנה מסתיימת בצילום של אחת הדמויות נועצת מבט בחלל. המוטיב בא לידי בידי גם בעיניו המנוקרות של החוואי, תוך רמיזה לארובות העיניים הריקות של אמא-בייטס ב"פסיכו", סרט שבו גם הציפורים המפוחלצות של 'נורמן' "מתבוננות" מכל עבר. המבטים ב"הציפורים" באים לידי ביטוי בהזדמנויות רבות, למשל, בין 'מלאני' שמאוהבת ב'מיץ" ל'אנני', אהובתו הישנה, שבוחנות אחת את השנייה. בריבוי המבטים בסרט יש, אולי, כדי לרמוז על האדם שרוכש ציפורים בכלוב כדי להביט בהן, וכעת מתבונן בחלל כדי לראות האם הציפורים מביטות בו.

ניו יורק – הפרמיירה של "הציפורים" נערכה (כאמור בתחילת הפוסט) ב-28 במארס 1963 בניו יורק. המוזיאון לאומנות מודרנית (MOMA) ערך הקרנה למוזמנים בלבד, כחלק מאירוע רטרוספקטיבה לסרטי הבמאי. בחודש מאי באותה שנה הסרט הוקרן (מחוץ לתחרות) בפסטיבל קאן, בנוכחות היצ'קוק והדרן. לבתי הקולנוע של לונדון הסרט הגיע בספטמבר.

סוזן פלשט (Suzanne Pleshette, 1937-2008) – שחקנית טלוויזיה וקולנוע אמריקאית. שיחקה בסרט את המורה 'אנני הייוורת", שהייתה (ועדיין) מאוהבת ב'מיץ" ובהמשך מתה בהתקפת ציפורים. השחקנית מוכרת, בעיקר לקהל האמריקאי, מתפקידה בשנות ה-70 בקומדיה הטלוויזיונית: "המופע של בוב ניוהרט".

סן פרנסיסקו – עלילת הסרט מתרחשת בבודגה ביי הצפונית לסן פרנסיסקו, אולם מתחילה בחנות חיות בסן פרנסיסקו, שבה 'מלאני' נתקלת ב'מיץ". 'מלאני' היא צעירה בת המעמד הגבוה בעיר, ואביה הוא בעלים של עיתון. הסרט נפתח במראה עירוני של כיכר יוניון בסן פרנסיסקו, כש'מלאני' חוצה את הרחוב וחולפת על פני פרסומת תיירותית לעיר, שמופיע בה גשר הזהב. היצ'קוק אמר שהרעיון שלו לסיום "הציפורים" היה להראות את גשר הזהב מכוסה בציפורים, אולם בסופו של דבר הוא לא עשה זאת. להיצ'קוק הייתה חיבה לאזור סן פרנסיסקו וכחמש שנים קודם לכן, צילם בעיר את "ורטיגו".

סנטה קרוז סנטינל (Santa Cruz Sentinel) – ב-18 באוגוסט 1961 פורסמה ידיעה בעיתון סנטה קרוז סנטינל, על "פלישה" של ציפורים לעיירה במחוז סנטה קרוז. בידיעה נכתב, בין היתר: "תושבים התעוררו בשלוש לפנות בוקר היום על ידי "גשם" של ציפורים שחובטות בדלתות בתיהם… עופות ימיים מתים היו מוטלים ברחובות ובדרכים, עם ערפל השחר… תושבים יצאו לגינה עם פנסים, ואז רצו חזרה לבתיהם לאחר שהציפורים עפו לכיוון האור". מומחה הסביר באותה ידיעה שכפי הנראה הציפורים טעו בדרכן והתבלבלו ולכן פנו לכיוון אורות העיר, וכי מדובר בתופעה נדירה.

על פי אתר האינטרנט של הספריות בסנטה קרוז ועל פי סימוכין נוספים, הבמאי ביקש ממערכת העיתון עותק של הידיעה. ב-21 באוגוסט פורסמה ידיעה נוספת באותו עיתון, לפיה: "מפיק המסתורין ההוליוודי אלפרד היצ'קוק התקשר לסנטינל ביום שבת, לומר שהוא משתמש בידיעה מהעיתון מיום שישי האחרון, כתחקיר למותחן האחרון שלו. היצ'קוק, שברשותו בית בהרים ליד סקוטס ואלי, התקשר מהוליווד בשישי בבוקר וביקש שעותק מהעיתון יישלח אליו. נראה שהיצ'קוק עובד על סרט על פי הנובלה של דפנה דה מוריאה "הציפורים", שבאופן אירוני עוסק בפלישה של מיליוני ציפורים לעיירה קטנה". על פי הביוגרפיה של היצ'קוק, הידיעה הזו מהעיתון הזכירה להיצ'קוק את אותו סיפור קצר של דה מוריאה והעלתה את הרעיון לעשיית הסרט.

עורבים: ע"ע ציפורים.

עיניים: ע"ע מבט.

פסיכו (Psycho, 1960) – הסרט שקדם ל"הציפורים", אולי המוכר (סצנת המקלחת) והרווחי ביותר של הבמאי. גם הוא עמוס במוטיבים של ציפורים (ע"ע) שהיו חביבים על הבמאי. משתתפים בו ג'נט לי, אנתוני פרקינס, ורה מיילס ומרטין בלזם.

פרשנות – ישנן עשרות פרשנויות ל"הציפורים" – האדם מחפש משמעות ונראה שחובבי היצ'קוק ממש חייבים אותה. מה לא נאמר על הסרט: שהוא מסמל את עידן שחרור הנשים בארה"ב בשנות ה-60; את החשש מפצצת אטום; את ההפצצות של הגרמנים על אנגליה במלחמת העולם השנייה; ואת סוף העולם. נכתב שהתקפות הציפורים מבטאות את הקנאה של האם באשה הצעירה שבה חושק בנה; את הכעס של אמא טבע על המין האנושי; נקמה (של הבמאי?) ב'מלאני' הראוותנית; וגם שהסרט הוא בעצם בדיחה על חשבון הצופים, שבתחילתו חושבים שמדובר בסיפור רומנטי.

ציפורים – סמל רצחני חביב על היצ'קוק מתחילת דרכו הקולנועית, ששולב בסרטים רבים שלו והגיע לשיא בסרט "הציפורים". הציפורים בסרטים של היצ'קוק יכולות להיות בעלות כנף מעופפות, מאכל וגם שם של מקום או דמות. כך למשל: ב"לתפוס גנב", קרי גרנט יושב באוטובוס בין היצ'קוק (בהופעת האורח שלו), לבין אשה המחזיקה כלוב ציפורים; ב"ורטיגו", 'מדליין' עונדת סיכה בצורת ציפור וגם שם משפחתה, 'אלסטר' (Elster), הוא סוג של ציפור בגרמנית; ב"פסיכו" יש אזכורי ציפורים אול אובר דה פלייס: החל משם העיר שבה נפתחת העלילה, פיניקס (עוף החול) ועד התחביב של 'נורמן' לפחלץ ציפורים, המשפט שלו ל'מריון': "את אוכלת כמו ציפור", ושם משפחתה של 'מריון' – 'קריין' שפירושו עגורן; ב"פרנזי" מבשלת אשת מפקח המשטרה שליו לארוחת הערב.

"הציפורים" מתחיל בכך ש'מלאני' רוכשת כלוב עם זוג ציפורי אהבה כמתנה לאחות של 'מיץ", ובהמשך מתחילות התקפות הציפורים בעיירה. מרבית הציפורים בסרט היו אמיתיות, בעיקר דרורים, עורבים ושחפים, שכן היצ'קוק התעקש שאלו יהיו ציפורים שנראות ביום-יום ביישובים, ולא עופות טרף או עופות דורסים. השילוב שלהן בעלילה נעשה באמצעות טכניקות אופטיות ושיטות שונות טרום עידן המחשב, למשל: כלאו ציפורים אמיתיות בחדר וצילמו אותן ואז עיבו את התמונה, הכינו ציפורים עשויות עיסת נייר או שילבו ציפורים מכניות וקשרו אותן בחוטים לדמויות או מקומות.

בין היתר, צוות הצילום צילם ציפורים במזבלה של סן פרנסיסקו, לשילוב בסרט, וכן נערכו מארבי לילה ללכידת ציפורים. היו גם מספר ציפורים מאולפות שהונחו לנחות על צוואר הילדים, וכן בובות אצבע בצורת ציפורים. לסרט נשכר מאלף חיות שעבד קודם בסרט "איש הציפורים מאלקטרז" (1962) וכמו כן נכח בזמן הצילומים פקח שווידא שלא מתעללים בציפורים. בסיום ההפקה מרבית הציפורים שוחררו אל מקום המחייה הטבעי שלהן, למעט כמה עשרות עורבים שסירבו לעזוב את האולפן והמשיכו לשהות בסמוך למשרדים של היצ'קוק.

קאמיל פאגליה (Camille Paglia, נ' 1947) – פרופסור למדעי הרוח, מבקרת תרבות וחוקרת פמיניסטית, שכתבה את הספר "הציפורים של היצ'קוק" (תורגם לעברית בהוצאת רסלינג, 2003). מדובר במחקר על הסרט מהיבטיו השונים, שיצא לאור ב-1998, בשיתוף עם המכון הבריטי לקולנוע (BFI), לרגל 35 שנה לסרט.

רוד טיילור (Rod Taylor, נ' 1930) – שחקן קולנוע וטלוויזיה יליד אוסטרליה שעבר לארה"ב. שיחק בסרט את 'מיץ' ברנר' (באחד הספרים נכתב שהשם 'מיץ" מבוסס על הכינוי של הבמאי: היץ'), עורך הדין ש'מלאני' פוגשת בחנות החיות בסן פרנסיסקו ועוקבת אחריו, קודם לדירתו ולאחר מכן לבית אמו בבודגה ביי. שיחק במשך השנים בסרטים וסדרות טלוויזיה, פרש ממשחק, אולם לפני מספר שנים הסכים לחזור לתפקיד אחד, לבקשת הבמאי קוונטין טרנטינו (שאגב, חגג אתמול 50) ולשחק את 'צ'רצ'יל' ב"ממזרים חסרי כבוד" (Inglourious Basterds, 2009).

שחפים – ע"ע ציפורים.

תחנת דלק – אחת הסצנות המפורסמות בסרט, מתחילה בקולות ציפורים ששומעים יושבי המסעדה, בהם 'מלאני', אשר רצים מיד להסתכל מהחלון. הם רואים שחף שתוקף אדם שמתדלק רכב, האדם נופל וכך גם המשאבה שמתוכה זורם הדלק על האספלט. אדם אחר יוצא מרכבו ומצית סיגריה, עד הפיצוץ הבלתי נמנע. סצנת השריפה בתחנת הדלק צולמה במבט-על, לדברי היצ'קוק (בספר "היצ'קוק/טריפו"), כדי להראות את השחפים מתחילים לרדת אל העיר וכדי להראות את הטופוגרפיה של בודגה ביי.

חליפת השמלה הירוקה של "מלאני" בתערוכה בלונדון. צילום: שלי פריצקר

חליפת השמלה הירוקה של "מלאני" בתערוכה בלונדון. צילום: שלי פריצקר

שישה סטים זהים של חליפת שני חלקים הכוללת שמלה בקווים נקיים וג'קט תואם, שניהם מצמר דק בצבע ירוק, סופקו להפקת הסרט "הציפורים" (1963 ,The Birds). את החליפות לבשה, בזו אחר זו, השחקנית הראשית, טיפי הדרן. על פי העלילה, דמותה, "מלאני דניאלס", מגיעה לזמן קצר לעיירה בודגה ביי, אולם מחליטה להישאר ללילה ובהמשך נקלעת להתקפות הציפורים הידועות. בכל אותו זמן היא עוטה את חליפת-השמלה הירוקה, מהאאטופיטים המוכרים ביותר בקולנוע.

מכוון שהוסכם שכל מצמוץ בסרטים של היצ'קוק הוא בעל משמעות, אז גם כאן הצבע הירוק נבחר כהקבלה לצבע של ציפור אהבה. הסרט הרי נפתח כש"מלאני" פוגשת את "מיץ'" בחנות חיות ובהמשך מחליטה להפתיע אותו ולהביא לו כלוב ובתוכו זוג ציפורי אהבה. וכך "מלאני" בחליפתה הירוקה, מקבילה לציפור אהבה – והרי בסלנג הבריטי "ציפור" היא "בחורה".

זאת ועוד, הירוק כשייך לסקלת הצבעים הקרים, משתלב היטב עם דמות הבלונדינית הבלתי נגישה המוכרת מסרטיו של היצ'קוק – וטיפי הדרן, אולי לצד גרייס קלי – הגיעה לשיא בייצוג דמות זו. צבעים קרים גם משרים תחושת רוגע וייתכן שלצד הפסטורליות של העיירה המרוחקת בודגה ביי, רצה הבמאי להכניס את הצופים לאווירה המתאימה – רגע לפני שהטבע קם עליהם.

"היצ'קוק היה מעורב בצורה פעילה ואישית בעיצוב בגדיה של הדרן ב"הציפורים"", נכתב בספר "הציפורים של היצ'קוק" מאת קמיל פאגליה (הוצאת רסלינג), "היצ'קוק אהב דברים פשוטים ואלגנטיים. מכוון שהבמאי חש אצל הדרן, מה שהוגדר כ"רתיעה מסוימת, צניעות, איכות קרירה", הוא עיצב עבורה לסרט חליפה בצבע ירוק רך".

את החליפה הירוקה עיצבה אדית' הד (1897-1981 ,Edith Head), מעצבת תלבושות אמריקאית ידועה שעיצבה בגדים לסרטים במשך עשרות שנים. היא הייתה מועמדת 34 פעמים לפרס האוסקר על עיצוב תלבושות וזכתה בו שמונה פעמים, בין היתר על עיצוב תלבושות ל"העוקץ", "הכל אודות חווה", "חופשה ברומא", "סברינה" ו"שמשון ודלילה".

הד עיצבה בגדים בשישה סרטים של היצ'קוק: "חלון אחורי", "מי רצח את הארי", "האיש שידע יותר מידי" (גרסת 1956), "ורטיגו", "מארני" ו"טופז", וכן יצרה תלבושות לכוכבות הנשיות בסרטים "הציפורים" ו"המסך הקרוע".

העיצוב הנקי והפשוט, לכאורה, הפך את חליפת השמלה הירוקה מ"הציפורים" לכל כך מוכרת בעולם הדימויים האמריקאי, עד שזו הפכה לתחפושת קלה להכנה ב"האלווין" – חג חובב תחפושות אימה. באמצעות שמלה ירוקה וכמה ציפורים שחורות מפלסטיק שמוצמדות לכתפיים, תוכלו בקלות להפוך ל"מלאני דניאלס". אגב, לפני מספר שנים יצאה גם בובת ברבי בדמותה של "מלאני".

וכל ההקדמה הזאת, כי שלי פריצקר שלחה לי השבוע צילום של החליפה הירוקה שצילמה לפני כשבוע בתערוכה שנקראת  "Hollywood Costume" ותוצג עד ה-27 בינואר במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בצילום החליפה נראית בגוון מעט שונה מהמוכר מהסרט, אולם סביר להניח שהפילם שבו צולם הסרט שינה מעט את הגוון, לצד הפלש של המצלמה. התערוכה מציגה למעלה מ-100 פריטי לבוש מעולם הקולנוע ההוליוודי בין השנים 1912-2012, לרבות בגדים שמעולם לא הוצאו מעבר לארכיונים של האולפנים.

העיצוב של אדית' הד, מול טיפי הדרן כ"מלאני" ב"הציפורים"

העיצוב של אדית' הד, מול טיפי הדרן כ"מלאני" ב"הציפורים"

ברבי "מלאני דניאלס"

ברבי "מלאני דניאלס"