ניסיתי להבין למה ג'וזף קוטן (Joseph Cotten, 1905-1994) לא מוכר לציבור הרחב כמו האמפרי בוגרט, קרי גרנט או ג'יימס סטיוארט. אפילו לא כמו פרד אסטר, ספנסר טרייסי, קלארק גייבל או גרי קופר. בספר The 50 Most Unforgettable Actors of the Studio Era קוטן כלל לא מוזכר. אולי זה בגלל ששיא הקריירה שלו נמשך בשנות ה-40 של המאה ה-20, בניגוד לשחקנים אחרים שאצלם זה נמשך יותר; אולי הוא לא שיחק במספיק קלאסיקות קולנועיות; אולי החיים האישיים שלו לא סיפקו את כמות הדרמה הנדרשת מכוכב הוליוודי; אולי האולפנים השקיעו פחות בפרסומו; ואולי זה סתם פספוס.

אבל מי שכבר בהופעתו הקולנועית הראשונה (בסרט באורך מלא) זכה בחיי נצח בזכות תפקיד מוביל ב'האזרח קיין' (Citizen Kane, 1941), ושיחק את אחת הדמויות הבלתי נשכחות, הכריזמטיות והאניגמטיות בסרטיו של היצ'קוק, אולי בקולנוע בכלל: "הדוד צ'ארלי" (Uncle Charlie) ב'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943) – יותר מראוי להיזכר בנשימה אחת עם שמות אותם שחקנים שציינתי למעלה.

Joseph Cheshire Cotten נולד השבוע לפני 107 שנה (15 במאי 1905) למשפחה דרומית בעיירה פטרסבורג (Petersburg) בווירג'יניה. הוא למד משחק בוושינגטון הבירה ועד שיבסס את מעמדו כשחקן, עבד בשלל עבודות מזדמנות כמו מכירת ציורים מדלת לדלת, מכירת שטחי פרסום, היה מציל במיאמי ואף כתב ביקורות דרמה בעיתון ה"מיאמי הראלד". בהמשך הגיע לניו יורק ולבוסטון והחל לשחק בתאטרון. בתחילת שנות ה-30 הופיע לראשונה בברודווי וכהשלמת הכנסה עבד גם בתסכיתי רדיו, שם פגש את הבמאי-שחקן-מפיק-כותב אורסון וולס.

ב-1937 הצטרף קוטן לתאטרון מרקורי של וולס ולאחר שנתיים עזב כדי לשחק בתפקיד הראשי לצד קתרין הפבורן, בהפקה הבימתית בברודווי של 'סיפור פילדלפיה'. כשהסרט הופק לקולנוע, קרי גרנט זכה בתפקיד אותו גילם. קוטן שיחק בסרט קצר שביים וולס (Too Much Johnson, 1938), אולם תפקידו הראשון בסרט קולנועי באורך מלא היה, כאמור, ב'האזרח קיין' – סרט שלימים יתואר ברשימות של מבקרי קולנוע, כטוב ביותר בכל הזמנים.

קוטן שיתף פעולה עם וולס-הבמאי גם ב'האמברסונים המופלאים' (The Magnificent Ambersons, 1942) ועם וולס-השחקן ב'האיש השלישי' (The Third Man, 1949) שביים קרול ריד. 'צל של ספק' היה סרטו החמישי של קוטן, ששיחק אצל היצ'קוק גם ב'תחת חוג הגדי' (Under Capricorn, 1949) לצד אינגריד ברגמן. "אורסון וולס ציין ש'האזרח קיין' הוא סרטו הטוב ביותר, אלפרד היצ'קוק העדיף את 'צל של ספק' וקרול ריד בחר ב'האדם השלישי' – ואני [שיחקתי] בשלושתם", צוטט קוטן בראיון עמו.

הוא זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ונציה על משחקו ב-(Portrait of Jennie, 1948) ובסך הכל שיחק בכ-100 תפקידים, בהם גם בסרטי וסדרות טלוויזיה. כך למשל, בין השנים 1955-1959 שיחק בשלושה פרקים בסדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents, ובהמשך בתפקיד אורח ב'איירונסייד' (בכיכובו של ריימונד בר, הרוצח בסרט אחר של היצ'קוק: 'חלון אחורי'-Rear Window , 1954). ב-1981 קוטן שיחק גם בפרק של 'ספינת האהבה', שאירחה רבים משחקניה המתבגרים של הוליווד הקלאסית. מ-1982 לא שיחק עוד על המסך הגדול או הקטן עד מותו ב-6 בפברואר 1994 בגיל 88. קוטן היה נשוי פעמיים: אשתו הראשונה מתה ממחלה ב-1960, לאחר 29 שנות נישואים ובת מנישואיה הראשונים. מ-1960 ועד מותו היה נשוי לשחקנית פטריסיה מדינה, שהלכה לעולמה לפני כשלושה שבועות בגיל 92.

יש משהו עצוב בצפייה בשחקנים ובשחקניות של הוליווד של פעם, ששיחקו בסרטים שגדלנו עליהם (וגם אם כרונולוגית לא בדיוק גדלנו עליהם, אבל ראינו בערוץ 1 בערבי שישי) – בזקנתם. איפה מסתתר ג'יימס סטיוארט (1908-1997) – "סקוטי" מ'ורטיגו' (Vertigo, 1958) , "אל.בי. ג'פריס" מ'חלון אחורי' (Rear Window, 1954) בתוך הגבר עם השיער הלבן, הפנים המקומטות והמשקפיים הגדולים? האם האשה בשמלה התכולה עם המבט העייף והתסרוקת הגבוהה, זאת אותה אינגריד ברגמן (1915-1982) שמכל הברים בעולם נכנסה דווקא לזה של האמפרי בוגרט?

והנה, השחקנים הנהדרים האלה ואחרים, שהתכנסו ב-7 במארס 1979 באולם בלוס אנג'לס, כבר מזמן אינם בין החיים. באותו יום המכון האמריקאי לקולנוע (American Film Institute) העניק לאלפרד היצ'קוק פרס על מפעל חיים (AFI Life Achievement Award). זהו פרס שנוצר שש שנים קודם לכן במטרה להוקיר אדם על תרומתו לתרבות האמריקאית באמצעות קולנוע או טלוויזיה. שנה לפני אותו אירוע, ב-1978, זכה בפרס הנרי פונדה (1905-1982) ששיחק אצל היצ'קוק ב'האיש הלא נכון' (The Wrong Man, 1956). שנה אחרי, ב-1980, זכה בפרס ג'יימס סטיוארט ששיחק אצל היצ'קוק ב'ורטיגו', 'חלון אחורי', 'האיש שידע יותר מידי' (The Man Who Knew Too Much, 1956) ו'חבל' (Rope, 1948).

זוהי שנת חייו האחרונה של היצ'קוק, אז בן 79. הוא יושב בשולחן, מימינו רעייתו אלמה רוול (1899-1982. אגב, נולדה יום אחריו), משמאלו קרי גרנט (1904-1986). גם סטיוארט בשולחן הכבוד. שני האחרונים היו מהשחקנים האהובים על היצ', הגם שלא היה במאי של שחקנים. בקהל נמצאים, בין היתר, הבמאי פרנסואה טריפו (1932-1984), אנתוני פרקינס (1932-1992), וולטר מתאו (1920-2000), כריסטופר ריב הצעיר (1952-2004), שון קונרי ודיאנה רוס.

כולם עטויים בחליפות טוקסידו, אנקדוטות משעשעות נזרקות לאוויר. הדבר לא משנה את מבט הספינקס של חתן השמחה. אולי אלו סימני הזקנה והחולי שלא אפשרו לו להזיז את זווית הפה ולחייך, אולי תחושת אכזבה של מי שזכה להכרה ממסדית מעטה מידי, מאוחרת מידי. אולי פרפקציוניסטים פשוט אף פעם לא מרוצים מכלום.

ברגמן הייתה המנחה. היא סיפרה שהגיעה לאירוע מלונדון, עיר הולדתו של היצ': "ברכותיי למכון האמריקאי לקולנוע", אמרה, "שהערב הכיר במה שהצופים יודעים כבר 50 שנה: שאלפרד היצ'קוק הוא גאון מקסים (adorable genius). אנו כאן להודות לך על כל הכיף וכל הפחד שהענקת לנו במשך השנים".

"אני רוצה להודות לך באופן אישי על דבר קטן שעזר לי לאורך כל הקריירה שלי, וזו קריירה ארוכה", המשיכה, "היצ'קוק כותב כל דבר שקשור בסרטיו, על הנייר. כל פרט קטן. 'זה בתסריט' הוא יאמר, אם מישהו ישאל על אביזרים או על לבוש. 'זה בתסריט'. אבל אז מגיעים השחקנים ואנחנו לא תמיד מתנהגים כפי שכתוב בנייר. לחלקנו יש רעיונות. אני זוכרת שהוויכוח הראשון שלנו היה ב'כבלי השכחה' (Spellbound) ב-1945. אמרתי משהו כמו 'אני לא בטוחה שאוכל לתת רגש כזה', ו[אתה] ישבת שם ואמרת: 'אינגריד – תזייפי את זה' (Ingrid – Fake It). היצ'קוק, זאת העצה הטובה ביותר שקיבלתי לאורך כל הקריירה שלי. לאורך השנים שלאחר מכן הרבה במאים נתנו לי הוראות בלתי אפשריות ובדיוק כשהתכוונתי להתווכח איתם, שמעתי את קולך באוויר: 'אינגריד – תזייפי את זה'. זה הציל הרבה מצבים לא נעימים ובזבוז זמן".

גם לסטיוארט שעלה לאחר מכן לבמה, יש סיפורי פילמו-סטלגיה חביבים: "חברי היצ'קוק ידוע כמי שאמר פעם ששחקנים הם בהמות. היצ' הכחיש זאת. מה שהוא אמר זה שצריך להתייחס לשחקנים כמו אל בהמות".

"אני זוכר שב'האיש שידע יותר מידי' עשינו סצנה ב[אולם ה-] אלברט הול בלונדון. אני רדפתי אחרי דוריס דיי במעלה המדרגות, בעוד התזמורת הסימפונית של לונדון ניגנה. הייתי צריך לומר הרבה מילים במהלך המרדף הזה, זה היה נאום ארוך, שאף הבהיר חלק גדול מהעלילה. ועבדתי קשה על המילים הללו, וב'אקשן' רדפתי אחרי דוריס ודיברתי בלי הכרה. בסוף הסצנה היצ' אמר 'קאט' והוסיף: 'בוא ננסה את זה שוב. דיברת כל כך חזק, שלא הצלחתי לשמוע את התזמורת. למעשה, בוא נחתוך לגמרי את הנאום. תרדוף אחריה ותיראה מתוח'. התווכחתי איתו על זה, חשבתי שהנאום חשוב, אבל הוא התעקש שהמוזיקה יותר חשובה. כשאתה עובד עם היצ' אתה לא מנסה לעשות סצנה בשתי דרכים. אתה עושה אותה בדרך אחת: הדרך שלו. היצ', אני רוצה שתדע שבכל פעם שאני צופה בסרט הזה אני מנסה להיזכר בנאום במדרגות, ואני אף פעם לא מצליח. צדקת, לא היינו צריכים אותו. כל מה שהיינו צריכים זה אותך".

היצ' בקושי מצליח לעמוד על הרגליים כשהבמאי ג'ורג' סטיבנס ג'וניור (מייסד המכון האמריקאי לקולנוע ובנו של הבמאי ג'ורג' סטיבנס) מגיע לשולחן ומעניק לו את הפרס בדמות כוכב. היצ' נואם במבטא בריטי ובדיבור איטי, מודה לקהל, למי שעבדו איתו לאורך השנים, ובסוף לרעייתו אלמה (הייתה עורכת סרטים ושותפתו לעשייה הקולנועית), שמוחה דמעה. זאת תהיה אחת ההופעות הפומביות האחרונות שלו.

על החודשים שלאחר הטקס, האחרונים בחייו (הלך לעולמו באפריל 1980) נכתב ב"היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו: "מפעם לפעם ניסה היצ'קוק לשוחח על דבר מה מוחשי, אבל עד מהרה שבה רוחו לנדוד. במסעו הפנימי חזר לאולפני איילינגטון, לרחובות לייטונסטון, לשפרדס בוש ולפיקדילי. לאנשים המעטים שהורשו להיכנס למשרדו ולראותו סיפר שהוריו תמיד השאירו אותו לבד בילדותו, וקולו רועד מעוצמת הרגשות, כאילו הוא שב ונעזב לבדו בלילה".

הוא נולד בסוף המאה ה-19, החל לעסוק בקולנוע כשעוד קראו לזה ראינוע, והפעם האחרונה שביים הייתה לפני יותר מ-36 שנה. כל אלו לא מפריעים להיצ'קוק להיות רלוונטי בימים אלה, כמו תמיד, עם מגוון מאמרים שפורסמו ברחבי הרשת על תערוכות, סרטים וראיונות הקשורים אליו ולשחקנים שעבד עמם. הנה כמה דוגמאות:

טיפי. כשנשאלה מה היה השיעור הראשון שלמדה על עסקי הקולנוע במהלך צילומי סרטה המלא הראשון, "הציפורים" (The Birds, 1963), ענתה טיפי הדרן (Tippi Hedren) בראיון שפורסם באתר HollywoodChicago.com: "אני חושבת ש[למדתי] עד כמה פוליטי זה יכול להיות וכמה זה קשור לשליטה, לא משנה עד כמה את מוכשרת. היה לי חוזה עם אלפרד היצ'קוק, לא עם אולפן, ולמרות שהוא סיפק לי השכלה מדהימה לגבי כיצד להיות בסרט והייתי אסירת תודה לו על כך, הייתי צריכה להתמודד עם הצד האחר של זה. הוא הפך אובססיבי לגביי, וזה דבר נורא להיות האובייקט של אדם אובססיבי כשאתה לא מעוניין. הוא הפך לכל כך שולט, שהייתי חייבת לצאת מזה. הוא אמר לי שיהרוס לי את הקריירה ואכן עשה זאת. למרות שאחרי "הציפורים" ו"מארני" (Marnie, 1964) הייתי 'שם חם' בעסק, בכל פעם שמפיק או במאי ביקשו לעבוד איתי – הוא אמר להם שאני לא פנויה. מה שבאמת כאב זה שפרנסואה טריפו רצה אותי לסרט. זה היה השיעור הקשה ביותר".

ציפורים בשביתה. סם ביין (Sam Bain) כתב ב-גארדיאן, על "חמישה סרטים נהדרים עם סופים איומים". וכך, בין "סופרמן", "אינטליגנציה מלאכותית" (A.I. Artificial Intelligence), "ארץ קשוחה" (No Country for Old Men), ו"מונטי פייתון והגביע הקדוש" (Monty Python and the Holy Grail) – מוזכר גם "הציפורים" . לאחר שהשמיץ את האפקטים המיוחדים של הסרט שלטענתו "התגחכו" עם השנים, כתב ביין: "הסצנה האחרונה שבה מקבץ גדול של ציפורים רצחניות ניצבות, באופן לא מוסבר, על ענף, ומתבוננות בניצולים נעים לעבר השקיעה – כה מאכזבת. אני יכול רק לדמיין את איגוד הציפורים שהודיע על שביתה ביום האחרון של הצילומים".

חלון מהיר. הקטע הבא רץ כבר חודש ברשת, ולא מיועד למי שמחפש לצפות בגרסה המתומצתת של "חלון אחורי" (Rear Window, 1954). כי למרות שזהו קטע חביב למדי וערוך היטב, הוא מיועד בעיקר לאלו שמכירים את הסרט היטב ויכולים ליהנות מעוד הומאז' שנעשה לו. ג'ף דסום (Jeff Desom) השתמש בצילומי פנורמה מהסרט המקורי (שכזכור, צולם ברובו מזווית החדר של אל.בי.ג'פריס/ג'יימס סטיוארט) וערך אותם לכדי שלוש דקות שאמורות לתמצת את העלילה: http://vimeo.com/37120554

גרייס. ואגב "חלון אחורי", גרייס קלי (1929-1982) ששיחקה בתפקיד הנשי הראשי, שיחקה בעוד שני סרטים של היצ'קוק: "אליבי" (Dial M for Murder, 1954) ו"לתפוס גנב" (To Catch a Thief, 1955) ואילולא החתונה עם הנסיך רנייה ממונקו, ייתכן והייתה ממשיכה לשחק בעוד סרטים. מי שצפויה לגלם אותה בסרט שייקרא: Grace of Monaco, היא ניקול קידמן, שעל פי פרסומים באתרי אינטרנט שונים נמצאת במשא ומתן מתקדם לגבי התפקיד.

הסרט יתמקד בתקופה של מספר חודשים ב-1961-1962, כאשר קלי סיימה את פאזת הקולנוע שלה, הייתה שש שנים בנסיכות הקטנה הסמוכה לצרפת, וכבר אם לשניים. הוא יתמקד בפעילותה מאחורי הקלעים לפתרון משבר שפרץ בין מונקו לצרפת, בנוגע לדרישת צרפת ממונקו – הידועה כמקלט מס – לבצע רפורמת מס.

לא מצוין אילו שחקניות אחרות התמודדו על התפקיד בעל הפוטנציאל לזכייה בפרסים, אך נכתב בפרסומים השונים כי רוב השחקניות המובילות של הוליווד הביעו עניין. באחד האתרים נכתב שג'נוארי ג'ונס, מי ש"מכירה" את הסיקסטיז מקרוב (בטי דרייפר, 'מד מן'), היא שחקנית בעלת דמיון חיצוני רב לגרייס קלי. אלא שקידמן, זוכת האוסקר, כנראה תזכה בתפקיד.

נינטנדו. גלריה 1988 בלוס אנג'לס (http://nineteeneightyeight.com/) תציג בין התאריכים 13-29 באפריל תערוכה שנקראת "Suspense & Gallows Humor" שתוקדש להיצ'קוק. למעלה ממאה אמנים יציגו את נקודת המבט האמנותית שלהם על סרטי הבמאי. כך למשל ג'ו ספויטו (Joe Spiotto) שתיאר את סרטיו של היצ'קוק כמשחקי נינטנדו: http://jspiotto.blogspot.com/2012/03/tribute-to-hitchcock-gallery-1988.html

והנה דוגמאות של אמנים אחרים:

http://geektyrant.com/news/2012/4/3/cool-movie-poster-art-for-alfred-hitchcocks-psycho.html

אולימפיאדה: הגם שהיצ'קוק לא עסק כמעט בכלל בספורט בסרטיו (וספק אם עסק בספורט בחייו), הבריטים לא מפספסים הזדמנות להציג גם אותו לקראת המשחקים האולימפיים שייערכו בקיץ בלונדון – עיר הולדתו של הבמאי (לייטונסטון, מזרח העיר). תשעה מסרטיו המוקדמים מהתקופה האילמת, רובם נדירים – שוחזרו, ויוקרנו במהלך אירועי הקיץ בבירה הבריטית.

"אם היו לך רישומים מוקדמים של לאונרדו דה וינצ'י או של מיכאלאנג'לו, לא היית רוצה שייראו במצבם הטוב ביותר, בלי שריטות, עובש או לכלוך?", שואל דובר מטעם המכון הבריטי לקולנוע (BFI) בידיעה שפורסמה באתר ה-Independent, "אנו מנקים אותם [את הסרטים] והופכים אותם לבהירים וצלולים עד כמה שניתן, והתוצאות מרהיבות". מלבד הזדמנות לצפות בסרטיו המוקדמים של הבמאי, יוקרנו במהלך הקיץ הלונדוני גם סרטים נוספים על עבודתו.

פרטים:

http://www.independent.co.uk/arts-entertainment/films/features/dial-h-for-hitchcock-the-star-of-the-cultural-olympiad-7600833.html

דורות של מלהקים בחרו בצעיר הרזה, בעל המראה הנקי, השיער המסודר והמבט המבויש, כפסיכופט התורן שגר עם אמא שלו (ולכן סביר להניח שהוא הרוצח). כי "נורמן בייטס" חצה מזמן את רף דמותו הבלתי נשכחת אי שם ב"פסיכו" (Psycho, 1960. בימוי: א. היצ'קוק) והפך לטייפקאסט האולטימטיבי של דמויות תמימות למראה, אך הזויות להפליא – בעשרות סרטים וסדרות טלוויזיה. דמויות שכנראה חיו על פי המשפט ההוא של נורמן: "A boy's best friend is his mother".

האם עדיף לשחקן להיזכר בזכות דמות אחת בלתי נשכחת, או להישכח בין כמה דמויות? אנתוני פרקינס (Anthony Perkins) שהיום מלאו 80 להולדתו, הוא כנראה האיש שתמונתו מופיעה במילון לצד המילה "טייפקאסט" – כמי שלנצח ייזכר כנורמן בייטס. האגדה ההוליוודית מספרת שבשנים הראשונות לאחר יציאת הסרט, פרקינס סירב לדבר על נורמן, שדמותו הפיקטיבית השתרבבה שוב ושוב עם זהותו האמיתית. אולם בהמשך הוא צוטט כמי שאמר שגם אם היה יודע שייזכר רק כנורמן, או שתפקיד זה "יקבור לו את הקריירה" – היה לוקח את התפקיד.

ב"אנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק" (כן, יש דבר כזה) נורמן מתואר "כדמות היחידה בסרטיו של היצ'קוק שתהילתה העפילה על זו של הבמאי". בהתחשב בעובדה שהיצ'קוק היה מושך צופים לסרטים בעיקר בזכות שמו (הגם שבסרטיו השתתפו שחקנים מובילים), הרי שלא מדובר בעניין של מה בכך, בייחוד כשה"תחרות" היא מול דמות פיקטיבית.

"היצ'קוק לא היה ידוע כיוצר של דמויות בלתי נשכחות", נכתב באותה אנציקלופדיה, אבל נורמן היה היוצא מן הכלל. הוא משווה לשתיים מהדמויות הידועות ביותר בסיפורת האנגלית: טרזן ושרלוק הולמס. כמוהן, "נורמן אייקוני, יותר מאשר פסיכולוגי. דמות אגדית, יותר מאשר ריאליסטית. למעט הקטע האחרון והמצמרר [בסרט], נורמן מעולם לא מוצג מבפנים, אלא רק באמצעות אינטראקציות שלו עם דמויות אחרות ובדרך כלל מאופיין באמצעות תגובות דמויות אחרות אליו. כמו מייקל קורליאונה וחניבעל לקטר, נורמן הוא גיבור בתרבות שמאמינה יותר ויותר בנבלים".

"נהניתי לשחק בפסיכו", מצוטט פרקינס בספרו של דונלד ספוטו: 'היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות', "הסכמתי להשתתף בסרט עוד לפני שקראתי את התסריט. [היצ'קוק ואני] הסתדרנו מצוין והוא נתן לי להכניס כמה שינויים והצעות. זה היה הרעיון שלי שכל הסרט לא אפסיק לאכול ממתקים. חשבתי שדמותו של הרוצח תהיה מעניינת יותר, אם הוא יהיה זללן ממתקים כפייתי".

אז הנה כמה עובדות על נורמן-בייטס-אנתוני-פרקינס (ואם נשים שנייה את הפיקנטריה בצד, פרקינס שיחק את אחד התפקידים הטובים בקולנוע וכמקובל באקדמיה לקולנוע, לא היה מועמד לאוסקר על כך): בצילום סצנת המקלחת הידועה, פרקינס היה בכלל בניו יורק (הסרט צולם בלוס אנג'לס). הסיבה הידועה היא התנגשות בלוחות הזמנים של פרקניס, ששיחק באותו זמן בברודווי. אלא שתיאוריה אחרת מספרת שהסיבה האמיתית היא שהיצ'קוק לא רצה שהצללית של פרקינס/נורמן תשתקף מבעד לווילון האמבטיה, מה שעלול היה לחשוף את "מצבו" הכפול בפני הצופים.

פרקינס הרוויח על התפקיד של נורמן 40 אלף דולר. למביני עניין: מדובר בסכום זהה לזה שגנבה "מריון" (ג'נט לי) בתחילת הסרט (סכום שמהווה את ה"מקגאפין" של הסרט: he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A7%D7%92%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%9F). וגם: אלפרד היצ'קוק, בריטי מעודן, נהג לפנות לפרקינס במהלך הצילומים כ-"Master Bates ".

דמותו של נורמן בספר המקורי (כתב: רוברט בלוך) שעליו התבסס התסריט, מבוססת על רוצח אמיתי בשם אד גין (he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%93_%D7%92%D7%99%D7%9F). בספר נורמן מתואר כגבר שמן, נמוך, בגיל העמידה ושיכור, כזה שהפרעתו הנפשית ניכרת לעין. בסרט הוא צעיר בשנות העשרים לחייו, גבוה, בעל מראה נערי ונאה. שום רמז לפיצול כזה או אחר. היצ'קוק רצה שהדמות תתחבב על הקהל, מעין "the boy next door" ופרקינס בהחלט ענה על הדרישה הזו.

"נורמן" הוא משחק מילים עם "נורמל(י)" ו"נורמה" (שם האם), שני דברים שקצת חסרו לדמות. נורמן בייטס מדורג שני, אחרי חניבעל לקטר ולפני דארת' ויידר, ברשימת 100 הגיבורים והנבלים הגדולים ביותר בקולנוע, של המכון האמריקאי לקולנוע. בסרט על העשייה של "פסיכו" שצפוי לצאת בשנה הבאה, שחקן בשם ג'יימס ד'ארסי צפוי לשחק את פרקינס. אגב, הוא דומה להלחיץ למקור: http://www.imdb.com/name/nm0195439.

אנתוני פרקינס, בלי שם אמצעי, נולד בעיר ניו יורק ב-1932 ומת בלוס אנג'לס ב-1992 מסיבוכים של מחלת האיידס. אלמנתו ואם שני ילדיו (אוז ו-אלביס, שנקרא ע"ש אלביס פרסלי שאותו פרקינס העריץ), ברי ברנסון, נהרגה במתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר 2001. היא הייתה אחת מ-58 נוסעי טיסת אמריקן איירליינס מבוסטון, שהתרסקה לתוך מגדלי התאומים. אגב, פרקינס הלך לעולמו כמעט בדיוק תשע שנים קודם, ב-12 בספטמבר.

הביוגרפיה שלו מעניינת למדי, למשל: היחסים הראשונים שלו עם אשה היו בסוף שנות ה-60 עם השחקנית ויקטוריה פרינספל (פמלה יואינג מ"דאלאס"). קודם לכן ניהל יחסים עם גברים. ב-1976 פרקינס השתתף ב"סטרדיי נייט לייב" ושיחק בכמה מערכונים כדמותו של "נורמן בייטס". הדמות לא עזבה אותו מעולם: הוא גם גילם אותה בכמה סרטי המשך כושלים (היצ'קוק לא היה שותף לסרטים האלה) וגם בפרסומת ב-1990.

זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. ראיתי שניים-שלושה סרטים שלו, כנערה, אז בערוץ 1, אלא שהחיבור נוצר רק כמה שנים מאוחר יותר. כשלמדתי תקשורת היו לי הרבה קורסים על קולנוע והשם שלו, כמה מפתיע, תמיד עלה לאוויר. הלכתי לספריית הווידאו של המחלקה והתחלתי לשכור סרטים של היצ'קוק (1899-1980), שני שקל לסרט, אז בפורמט VHS הישן והטוב.
הסרט הראשון שלקחתי היה "הציפורים" (The Birds, 1963), אלא שהסוף הלא סגור שלו הותיר אותי עם סימני שאלה ובזמנו לא הייתי בנויה לסימני שאלה ו/או לסופים לא סגורים. גם לא הבנתי כלום מהסרט. כחמש-שש שנים לאחר מכן כבר הגעתי לעיירה בודגה ביי שנמצאת צפונית לסן פרנסיסקו, בניסיונות להתחקות אחר לוקיישנים מהאירוע הכי מכונן שקרה במקום 41 שנה קודם לכן: צילום "הציפורים".
המשכתי עם "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) ופה ניצתה הלהבה: כשהסרט הסתיים, חשבתי (ועדיין חושבת) שזה היה אחד הסרטים הכי מעולים שראיתי. וכך שכרתי סרט אחר סרט, עוברת בין שחקנים לתקופות: מהתקופה הבריטית לתקופת סלזניק, מהסרטים המרהיבים של שנות ה-50, מול שירת הברבור של הסבנטיז, שחור-לבן וצבע, ניסיונות קולנועיים ייחודיים, סרטים עם סטיוארט ועם גרנט, כאלו שהאמריקאים תעבו והצרפתים העריצו ולהפך, יצירות מופת וכישלונות, וכמובן פרקים מסדרות הטלוויזיה.
את חלקם אהבתי ("ורטיגו" Vertigo 1958, "זרים ברכבת" Strangers on the Train 1951), אחרים פחות ("מארני" Marnie 1964, "מסך קרוע" Torn Curtain 1966), ויש כאלה שעד היום לא הגעתי אליהם: למשל, את הגרסה הראשונה והשווייצרית של "האיש שידע יותר מידי" (The Man Who Knew Too Much 1934) טרם ראיתי, למרות שה-די.וי.די. אצלי באוסף. גם לא את "אדון וגברת סמית" (Mr. & Mrs. Smith 1941) ו"סירת הצלה" (Lifeboat 1944) ואת רוב הסרטים הראשונים שלו שהם נדירים להשגה.
והטירוף נמשך: ב"פסיכו" (Psycho 1960) נמנעתי בזמנו מלצפות בגלל סצנת המקלחת, אלא שבאחד הקורסים נדרשנו להגיש עבודה שתחקור סצנה מסוימת מסרט, שוט אחר שוט, וכדי להתמודד עם הפוביה החלטתי לעשות את העבודה על הסצנה הכי מפורסמת בקולנוע. כך ראיתי את שלוש הדקות האלו עשרות פעמים, במה שהפך לאחד הסרטים האהובים עליי ביותר של היצ'קוק (יחד עם "צל של ספק" Shadow of a Doubt 1943, "חבל" Rope 1948, "חלון אחורי" ו"פרנזי" Frenzy 1972).
וכך המשכתי מצפייה בסרטים לאיסוף כתבות מעיתונים, קריאת מחקרים וספרים, ביקור בלוקיישנים מסרטים במהלך טיולים בחו"ל ועד לכתיבת בלוג בנושא (זה אגב, השני) כמו שליחות להפצת הבשורה. ראיתי את התפאורה של המלון מ"פסיכו" באולפני יוניברסל בלוס אנג'לס, באחד הפארקים של אורלנדו צפיתי בקטע מ"אליבי" (Dail M for Murder, 1954) בתלת ממד (זה הסרט היחידי של היצ'קוק שצולם בתלת ממד, למרות שהוקרן לקהל הרחב בדו ממד), במיסיון דולורס בסן פרנסיסקו הלכתי לראות את בית הקברות שבו "סקוטי" (ג'יימס סטיוארט) עקב אחרי "מדלן" (קים נובאק) ב"ורטיגו" ועל גדות התמזה בלונדון ניסיתי לפענח איפה בדיוק צילמו את סצנת הפתיחה מ"פרנזי".

בעיניי הייחוד שלו (הוא לדעתי הבמאי המשפיע ביותר בתולדות הקולנוע, אבל אני לא אובייקטיבית) מסתכם בכך שמחד הוא יצר סרטים שהם פשוטים מאוד, מהנים ומסחריים במובן ההוליוודי של המילה. מאידך, אותם סרטים הם גם מורכבים, חדשניים, מקוריים ואמנותיים. כי בכל זאת, צריך שגם הצרפתים ייהנו.

אז ככה זה התחיל.