ארכיון רשומות מהקטגוריה "לונדון"‏

30 ימים-30 סרטים – יום 1 (30.11.15), "הדייר"

פורסם: 30/11/2015 ב-Alfred Hitchcock, Psycho, ROPE, The Lodger, The Lodger: A Story of the London Fog, Uncategorized, אלפרד היצ'קוק, הדייר, היצ'קוק, לונדון, פסיכו, פרנזי, פרנסואה טריפו, צל של ספק, קולנוע
תגים: , , , , , , , , , , , , ,
0

lodger-4-copy

החלטתי לצאת למרתון היצ'קוק, משתי סיבות עיקריות. האחת, המרכזית, כדי לרענן את הזיכרון שלי לגבי סרטי הבמאי, בין אם צפיתי בהם פעם אחת ובין אם 17 פעמים. המוח מוגבל בכמות המידע שהוא מסוגל להכיל בזמן נתון, וכמות הפרטים המרכיבים סרט של היצ'קוק היא אין-סופית מכדי לקלוט את הכל בצפייה אחת או שתיים או 17. הסיבה השנייה היא זמן פנוי שיש לי כרגע, בעודי מחפשת עבודה – הזדמנות לצפות בהרבה סרטים. ואמנם יש המון סרטים לא של היצ'קוק שאני חייבת להשלים (ככל שצופים בסרטים, מגלים שיש עוד המון שלא ראיתם), אבל משהו בי החליט לחזור למקורות, לרענן את הבלוג ואת עמוד הפייסבוק היצ'קוקולוגית.

השם הנבחר: מרתון 30 ימים-30 סרטים. מראש אזהיר: לא בטוח שאצלח אותו, אבל אעשה מאמץ. שאלו אותי מדוע לא אצפה בכל 52 הסרטים של היצ'קוק (הוא ביים 53, אבל אחד מהם, הסרט השני שלו, The Mountain Eagle מ-1926, אבד במצולות מחסני הפילם ולא נראה בציבור).

לא יודעת למה לא. אולי כי 52 סרטים זאת התחייבות גדולה מדי, בייחוד כשהקצבתי לעצמי סרט ליום. כל הפילמוגרפיה תחייב השקעה של חודשיים. קחו בחשבון שכשאני צופה בסרטים בכלל ובסרטי היצ'קוק בפרט, אני כל כך עסוקה בניתוח, מציאת מוטיבים ולמידת הביוגרפיה של השחקנים, שכל 90 דקות של סרט הופכים אצלי לשלוש שעות. אם אני רוצה לכתוב גם משהו כאן, בבלוג, אז יום שלם התאדה (ובכל זאת, אני צריכה לחפש עבודה).

אז נתחיל עם 30 ונראה מה יהיה.

היום צפיתי בסרט הראשון במרתון. שימו לב: יש ספוילרים.

20151130_163208.jpg

היום צפיתי ב"הדייר" (The Lodger) מ-1927, סרטו השלישי של היצ'קוק, ומה שמוגדר על ידו כ'סרט ההיצ'קוקי הראשון' שלו. הבחירה שלי לא בהכרח כרונולוגית (והרי יש את הסרט הראשון, "גן התענוגות" – The Pleasure Garden – מ-1925. השני, כאמור, אבד). צפיתי ב"הדייר" לראשונה לפני כשנה וחצי, והוא היה כל כך טוב, שהייתי חייבת לצפות שוב.

ניתן לחשוב שבמאי בתחילת דרכו לא יכול להגיע לשיאי בימוי מבחינת העברת הסיפור, הוויזואליות וכן הלאה, אבל ההיסטוריה הקולנועית הוכיחה לא פעם שבמאים צעירים ומלאי תעוזה, ביימו יצירות מושלמות. אורסון וולס ביים את סרטו הראשון באורך מלא, עוד לפני שמלאו לו 26. "האזרח קיין"… בטח שמעתם עליו.

"הדייר" הוא סרט היצ'קוקי טיפוסי, אולי אב-טיפוס לכל מה שבא אחריו. הוא מותח, מהנה, מנהל דיאלוג עם הצופים וכולל נגיעות (בחירת מילים מוזרה) של מיניות והומור. הוא לא מורכב מדי ולא פשוט מדי. הוא מסקרן כסיפור בסיסי וטוב, וניכרת בו האהבה של היוצר למדיום הקולנועי ולמה שהוא מציע: צילום, עריכה, מוזיקה, משחק וכן הלאה. ניכרת בו השליטה של הבמאי בתחומי ההפקה השונים – דבר מרשים, בהתחשב בניסיונו הדל בבימוי – וכן הניסיונות שלו לאתגר את עצמו, ניסיונות שיבואו לידי ביטוי ברבים מסרטיו בהמשך.

יש לי די.וי.די. מקורי של הסרט בבית, אבל הגרסה שלו הייתה מיושנת וקשה לצפייה, אז עברתי לגרסה שנמצאת ביוטיוב – גרסת הסרט כפי שעבר שחזור לפני כמה שנים: הצבעים חודדו (והפכו משחור-לבן לגוונים של צהוב, כחול וכו'), המוזיקה הוחלפה וגם הכתוביות. אבל העלילה, השחקנים ובעיקר הבימוי נותרו כפי שהם, מומלצים לצפייה בכל מילות ההמלצה שיכולות להיות.

תקציר: בלונדון מסתובב רוצח סדרתי. הפרופיל שלו: הוא רוצח נשים בלונדיניות בימי שלישי, ומשאיר בזירה פתק עם לוגו משולש ועליו השם: 'הנוקם' (The Avenger). ערב אחד מגיע לביתה של משפחת בנטינג אדם המבקש לשכור חדר במקום – זה הדייר. הוא מתיידד עם 'דייזי', בתם (הבלונדינית) של בעלי הבית, אך אלה, יחד עם 'ג'ו השוטר' שמאוהב ב'דייזי', חוששים שהדייר החדש הוא 'הנוקם'.

הסרט יצא לאקרנים בבריטניה ב-14 בפברואר 1927 (ולנטיין – יום האהבה. מקרי, או שהיצ'קוק היה משווק נהדר של סרטיו כבר מהרגע הראשון?) וכשנה לאחר מכן בארה"ב. שמו המקורי: The Lodger: A Story of the London Fog. משחקים בו: מרי הולט (בעלת הבית. 1870-1951), ארתור צ'סני (בעל הבית. 1881-1949), ג'ון טריפ (דייזי. 1901-1985), מלקולם קין (ג'ו, השוטר. 1887-1970), ו-איבור נובלו (Ivor Novello, הדייר. 1893-1951), שהיה מלחין ושחקן תאטרון וקולנוע (ראינוע) מפורסם בזמנו. הוא שיחק לאחר מכן גם בסרטו של היצ'קוק מ-1927, "Downhill". פרסי איבור נובלו מוענקים מזה 60 שנה, בכל שנה, בלונדון, עבור כותבים ומלחיני שירים.

הנה כמה מחשבות שעלו לי במהלך הצפייה בסרט. התכנון המקורי היה לתמצת חמש אנקדוטות מרכזיות, אבל זה גלש וגעש להרבה מחשבות.
1. הפסקול בגרסה המשוחזרת שונה מהמקור ונראה שהושפע מסרטיו המאוחרים והמוכרים יותר של היצ'קוק, ובעיקר מהסגנון של ברנרד הרמן. למשל, יש כינורות א-לה "פסיכו" (1960) במקרים שונים, בעיקר כשמופיעה דמותו של הדייר, כאילו רוצים לרמוז לנו שהוא הרוצח. במספר סצנות יש גם שירים מודרניים למדי, שהופכים את אותן סצנות לקליפ רומנטי מאוד (הסרט אילם, כמובן).

2. תושבי לונדון מגלים מקריאה בעיתון על עוד ועוד מקרי רצח של 'הנוקם', מה שגרם לי לחשוב איך פעם היו מקבלים את המידע – רק מהעיתון ורק כשיצא, ואיך היום אנחנו מקבלים מידע בזמן אמת ובכל מקום שבו אנו נמצאים. זה, אגב, הזכיר לי את "הסנדק", כש'מייקל' קורא בעיתון שהתנקשו באביו. תמיד תהיתי מדוע לא התקשרו להודיע לו (היו טלפונים בשנות ה-40, זמן עלילת הסרט. בסרט עצמו יש סצנות שיחת טלפון). ונניח שהרצח של 'דון קורלאונה' קרה זמן קצר לפני ולא הספיקו להתקשר ל'מייקל', איך העיתון כבר הספיק לצאת…?

אגב, בסרטים רבים נוספים של היצ'קוק נראו אנשים מתעדכנים בעיתון על מקרי רצח, למשל ב"צל של ספק" (1943) וב"פרנזי" (1972).
3. לאורך הסרט מופיעה כתובית/תאורת ניאון: "Tonight – Golden Curls", מופע מקומי של רקדניות בלונדיניות או כאלה שעוטות על עצמן פאות בלונדיניות – ואלה מהבלונדיניות הראשונות של היצ'קוק, שילוו אותו לאורך כל הקריירה. ב"הדייר" הן נמצאות בסכנה מידית, שכן הרוצח הסדרתי מעדיף אותן. כאמצעי הגנה ממנו הן מחברות לראשיהן תלתלים שחורים ושמות כובע לפני שהן יוצאות בלילה לרחוב, כדי שייראה כאילו יש להן שיער שחור.
אגב, באותן שנים בראינוע השחקניות הפתייניות היו דווקא כהות השיער, בעוד הבלונדיניות היו התמימות.
גם 'ג'ו' השוטר, שמאוהב ב'דייזי', אוהב בלונדיניות, ואומר באחת הסצנות: "אני נלהב משיער בלונדיני בעצמי, כמו 'הנוקם'" – משפט, שאגב, גרם לי, כצופה, לתהות האם הוא בעצם 'הנוקם'… אנחנו לא נדע מי הנוקם, אבל בסוף הסרט 'ג'ו' מציל את הדייר מלינץ', כך שניתן אולי להבין שהשוטר הוא לא הרוצח (אחרת לא היה מציל את הדייר, אלא נותן להמון לחשוב שהוא הרוצח).
4. 'דייזי', הבת של בעלי האכסניה שבה שוהה הדייר, עובדת כדוגמנית בחנות אופנה ומציגה בגדים ללקוחות. ב"ורטיגו" (1958) יש סצנה דומה שבה 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט) יושב בסטודיו בשעה שמתאימים לבוש ל'ג'ודי' (קים נובאק).
5. מספר הבית/האכסניה שבו שוכר הדייר חדר – 13.
6. לבעלת הבית, אמא של 'דייזי', יש תסרוקת שמזכירה מאוד את הפאה של האמא/'נורמן' ב"פסיכו". אגב, בסרט יש שתי אמהות: בעלת הבית ובהמשך, לסצנה קצרה, האמא של הדייר. הן עדיין אמהות חיוביות, מצב שישתנה בסרטי הבמאי החל מכ-15 שנים לאחר מכן.
7. כשהדייר נכנס לבית ומשלם מראש על שהייה של חודש, הוא מבקש מבעלת הבית: "רק קצת לחם וחמאה וכוס חלב". כוס החלב המפורסמת ביותר אצל היצ'קוק וכנראה בקולנוע בכלל – זהרה בחושך בסרט "חשד" (1941). אם אני זוכרת נכון, גם 'נורמן בייטס' הביא ל'מריון קריין' כוס חלב ב"פסיכו".
8. הסרט עצמו תיאטרלי, ז"א יכול היה בקלות להיות מוצג כהצגה. אנסמבל השחקנים קטן, חמישה אנשים, ורוב העלילה מתרחשת בבית. סרטים עתידיים של היצ'קוק שגם רוכזו ברובם בלוקיישן מרכזי אחד (ויכולים בקלות להפוך להצגות, וחלקם אף הפכו), הם: "סירת הצלה" (1944), "חבל" (1948), "אליבי" (1954) ו"חלון אחורי" (1954). במקרים מסוימים הלוקיישן האחד נבע מניסוי קולנועי של היצ'קוק, ובמקרים אחרים מדובר היה בסיבות טכניות, שכן באותה תקופה צילומי חוץ היו פחות נפוצים.
9. 'ג'ו' השוטר אומר: "מתי אניח חבל מסביב לראשו של הנוקם". חניקה – עם חבל או בלעדיו – היא אחת משיטות הרצח הנפוצות בסרטי היצ'קוק, למשל ב"חבל", "אליבי" ו"פרנזי".
10. עוד אומר השוטר, בעודו מחזיק אזיקים ביד: "…ואשים טבעת מסביב לאצבע של 'דייזי'". כאן, מקשר הבמאי בין אזיקים לטבעת (טבעת הנישואים כאזיקים הקטנים ביותר?).
11. אגב, אזיקים: בסוף הסרט הדייר בורח ברחבי העיר, כשהוא אזוק – מה שמזכיר את "חבלן" (1942), גם שם הדמות הראשית נרדפת כשהיא אזוקה. גם ב"39 המדרגות" (1935) הדמות אזוקה.
12. ואגב, שוטרים: השוטר 'ג'ו' מאוהב ב'דייזי', בדומה לשוטר 'ג'ק' שהיה מאוהב ב'צ'ארלי' הצעירה ב"צל של ספק" (1943), והבלש 'סמית' שמאוהב ב'איב' ב"פחד במה" (1950), והשוטר לשעבר 'סקוטי' שמאוהב ב'מדליין/ג'ודי' ב"ורטיגו" (1958).
13. גם מוטיב האכסניה הופיע לאחר מכן אצל היצ'קוק, למשל ב"ורטיגו" ('ג'ודי' התגוררה במלון) וכמובן ב"פסיכו" (1960).
14. בעלת הבית אומרת לשוטר: "גם אם הדייר קצת queer הוא עדיין ג'נטלמן". Queer בתרגום לעברית הוא מוזר, שונה או חשוד, אולם מקובל יותר להשתמש במילה לתיאור הומוסקסואל.
הדייר – השחקן איבור נובלו (שאגב, היה גיי בחייו הפרטיים), מאופר בסרט בצורה בולטת לעין: עם צלליות כהות, עיפרון שחור תוחם לעיניים ואודם. אמנם בסרטים האילמים של אותה תקופה היה מקובל לאפר את השחקנים הגברים (בעיקר עם עיפרון מתחת לעיניים), אבל הדייר מאופר בצורה בולטת יותר מהשוטר, למשל. יחד עם זאת, הוא מביע עניין רב ואפילו פיזי ב'דייזי', כך שזהותו או נטייתו לא ברורות.
היצ'קוק אהב להשתעשע בזהויות מיניות ברורות יותר או פחות (בד"כ פחות) של דמויות בסרטיו. יש את 'מיס דנברס' ב"רבקה" (1940), את 'ברנדון' ו'פיליפ' ב"חבל" וכמובן את 'נורמן בייטס' ב"פסיכו" שלבש בגדי נשים.
15. הסרט צולם בתקופה המוקדמת-האנגלית של היצ'קוק, ולונדון היא מיקום העלילה. הביג-בן נראה באחת הסצנות (וכמובן הרמיזה לרוצח המפורסם של העיר: ג'ק המרטש). הבירה האנגלית, עיר הולדתו של הבמאי, נראית, בין היתר, גם ב"פרנזי" (1972) וב"האיש שידע יותר מדי" (1956).
16. יש הרבה עליות וירידות במדרגות, מוטיב חוזר ואהוב על הבמאי, שמופיע, בין היתר, גם ב"חשד" (קרי גרנט עולה במדרגות עם כוס החלב), "ורטיגו" (העלייה במדרגות של המיסיון), "רבקה" ('מיס דה ווינטר' יורדת במדרגות לבושה בשמלה של 'רבקה') וכמובן ב"פסיכו" (הבלש שעולה במדרגות).
17. מוטיב נוסף שאפשר לחלק לשני תתי-מוטיבים : אדם שנחשד ברצח, ואדם חף מפשע שנחשד ברצח. הפרדתי בין השניים, כי במקרים מסוימים החשד התאמת ("צל של ספק", "חלון אחורי") ובמקרים אחרים החשד התבדה ("הנאשם", "פרנזי", "אני מתוודה").
18. ומקלחת! הייתם מאמינים שהסצנה הכי מפורסמת מסרטי היצ'קוק, סוג-של-הופיעה כבר בסרטו השלישי מ-1927? לרגע נדמה שהיצ'קוק לקח את "הדייר" ושלף מתוכו מוטיבים לאורך כל הקריירה שלו. ב"הדייר" 'דייזי' מתקלחת באמבטיה, יש אפילו קלוז-אפ על הפקק שסוגר את פתח הניקוז – אותו פתח ניקוז מוכר מסצנת הרצח במקלחת ב"פסיכו". ואז מישהו מנסה לפתוח את הדלת…
19. בסרט יש משולש אהבה בין השוטר, הדייר ו'דייזי', שבה שניהם מאוהבים. משולשי אהבה: אשה ושני גברים שמתעניינים בה, או אשה שמתעניינת בשני גברים, ניתן לראות גם ב"צל של ספק" (כן, 'צ'ארלי' הצעירה מאוהבת בדוד שלה), "אני מתוודה" ('רות' אמנם נשואה, אבל מאוהבת באהובה הישן שהפך לכומר), "אליבי" ('מרגו' נשואה, אבל מנהלת רומן עם גבר אחר) ו"תחת חוג הגדי" ('ליידי הנרייטה' נשואה, אבל מאוהבת במישהו אחר).
20. ב"הדייר" יש לפחות נשיקה אחת מלאת תשוקה, שכמעט מפתיעה בתשוקתיות שלה בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט מ-1927, שמבחינה קולנועית הייתה שנה שמרנית הרבה יותר מהמוכר לנו כיום (אם כי במציאות, שנות ה-20 של המאה הקודמת לא היו שמרניות כלל). אמנם יש יותר רמיזות מאשר הדברים עצמם, אבל משהו ב"כמעט" הזה, הופך סצנות של היצ'קוק למלאות משמעות.

נשיקות מפורסמות אצל היצ'קוק הן כמובן זאת בין הדמויות של קרי גרנט ואינגריד ברגמן ב"הנודעת" (1946), ג'יימס סטיוארט וגרייס קלי ב"חלון אחורי" וקרי גרנט ו-אווה מרי סנט ב"מזימות בינלאומיות" (1959).
21. זה הסרט הראשון שבו היצ'קוק משתתף בהופעת אורח קצרה (cameo). בתחילת הסרט הוא נראה בגבו, כעיתונאי המדווח על 'הנוקם'.
22. הרוצח לא נתפס בסוף הסרט. מוסבר שהדייר הוא לא הרוצח כפי שחשדו, אבל לא ברור מי כן (אני, אישית, חשבתי שהדייר הוא דווקא כן הרוצח, למרות הסיפור שהוא מספר ל'דייזי'). היצ'קוק הסביר לבמאי ולמבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בספר השיחות ביניהם ("היצ'קוק/טריפו", הוצ' בבל/האוזן השלישית):
– טריפו: למעשה הגיבור חף מפשע, הוא לא הנוקם.
– היצ'קוק: כאן הקושי. השחקן הראשי, איבור נובלו, היה כוכב תאטרון באנגליה – הוא היה אחד השמות הגדולים באותה עת. הנה אחת הבעיות שהיה עלינו להתמודד עימן במסגרת שיטת הכוכבים: לעתים קרובות נעשו פשרות על חשבון הסיפור, משום שהכוכב לא היה יכול לשחק את האיש הרע.
– טריפו: היית מעדיף שהדמות באמת תהיה הנוקם?
– היצ'קוק: לא בהכרח, אבל בסיפור מסוג זה הייתי מעדיף שהוא ייעלם אל תוך הלילה, ושלעולם לא נדע את התשובה. אבל לא ניתן לעשות זאת עם גיבור שמגלם אותו כוכב. חייבים לומר: הוא חף מפשע.
– טריפו: אבל אני מתפלא שתכננת לסיים סרט מבלי לענות על תהיות הקהל?
– היצ'קוק: במקרה המסוים הזה, אם המתח מתארגן סביב השאלה 'האם הוא הנוקם או לא?' ואם אתה עונה 'כן, הוא אכן הנוקם', אזי אישרת חשד ותו לא. לדעתי, זה לא דרמטי. כאן הלכנו בכיוון ההפוך, והראינו שהוא לא הנוקם. 16 שנה מאוחר יותר נתקלתי באותה הבעיה בזמן צילומי "חשד" עם קרי גרנט. לא היה אפשר להפוך את קרי גרנט לרוצח".

צללים וערפל

פורסם: 22/03/2014 ב-Alfred Hitchcock, Cameo, Cary Grant, Movies, The Lodger, The Lodger: A Story of the London Fog, אלמה רוול, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, היצ'קוקולוגית, יסמין גיל, לונדון, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0

ברחובות הערפליים של לונדון מסתובב רוצח סדרתי. הוא יוצא לרחובות בלילות שלישי, רוצח נשים צעירות, בלונדיניות, ומשאיר בזירה פתק עם ציור של משולש ובתוכו כתוב השם: "הנוקם" (avenger). אזרחים טוענים שהוא גבוה ופניו מכוסות. נשים בלונדיניות מסתובבות בערבים עם תוספות שיער כהות, כדי לא להיות לו למטרה.

על רקע אווירה זו מגיע ערב אחד דייר לאכסניה של מר וגברת באונטינג ומבקש לשכור חדר למשך חודש. התמונות שמעטרות את קירות החדר, של נשים בלונדיניות, מפריעות לו, והוא מבקש מבעלת הבית להסירן. אין לו הרבה דרישות, מלבד לחם, חמאה וכוס חלב, ושיניחו לו לנפשו. גברת באונטינג נענית לבקשותיו, אחרי הכל, הוא משלם במזומן.

לבעלי האכסניה יש בת, דייזי, דוגמנית צעירה ובלונדינית שמתיידדת עם הדייר המוזר, למורת רוחו של החבר שלה – בלש משטרה שמטפל בתיק "הנוקם". יציאה של הדייר מהבית, בליל שלישי, לילה שבו מתרחש רצח נוסף, מעוררת את החשד של בעלי האכסניה ושל הבלש, שהדייר המסתורי הוא "הנוקם". הם חוששים לגורלה של דייזי.

"הדייר" (The Lodger) או בשמו המלא:  The Lodger: A Story of the London Fog – הוא הסרט השלישי שהיצ'קוק ביים; הסרט השני הרלוונטי לקהל הצופים, שכן עותק מסרטו השני, The Mountain Eagle, אבד שנים ספורות לאחר צאתו לאקרנים; והסרט הראשון שהבמאי החשיב כסרט היצ'קוקי: "זו הייתה הפעם הראשונה שבה מימשתי את סגנוני שלי", אמר היצ'קוק לטריפו בספר השיחות בין השניים, "למען האמת, אפשר לראות את The Lodger כסרט הראשון שלי".

הסרט שייך לתקופת הסרטים האילמים-הבריטים של היצ'קוק. הוא יצא לאקרנים בלונדון ב-14 בפברואר 1927 (ולנטיין דיי?) ולמעלה משנה לאחר מכן, יצא גם בניו יורק. הצלחתו אפשרה את הוצאתו לאקרנים של סרטו הראשון של הבמאי, "גן התענוגות" (The Pleasure Garden), שהופק שנתיים קודם. זה, אגב, הסרט הראשון שבו הבמאי הופיע ב-cameo (הופעת אורח), אז בגלל מחסור בניצבים ובהמשך כמסורת וכסמל מסחרי. רעייתו הטרייה אלמה רוול, שימשה כעוזרת במאי – אז עוד תמורת קרדיט.

התסריט מבוסס על רומן מ-1913 בשם "הדייר", מאת מרי בלוק לאונדס (1868-1947), שנכתב בהשראת הרוצח הסדרתי המפורסם של לונדון, אולי של כל הזמנים וכל הערים: ג'ק המרטש, שפעל ב-1888 וזהותו לא נודעה. גם זהותו של "הנוקם" בסרט של היצ'קוק לא ידועה לקהל הצופים, אם כי בשלב מסוים (זהירות, ספוילר!), אנו מבינים שהדייר המסתורי באכסניה, אינו הרוצח. הוא לפחות לא הרוצח הסדרתי שמשטרת לונדון מחפשת, אך אילולא חשדו בו בעלי האכסניה והבלש – ייתכן מאוד שהיה מבצע רצח. הדייר הרי תכנן לתפוס ולרצוח את "הנוקם", שרצח את אחותו.

רדיפה, אובססיה, בגידה, אשמת שווא, חשדות לא מבוססים: התאוריה ההיצ'קוקית כולה מופיעה כבר בסרטו ההיצ'קוקי הראשון של הבמאי.

הסרט כולו עמוס במוטיבים, ברעיונות ובסמלים שילוו את מרבית 50 סרטיו הבאים של היצ'קוק. חובבי הבמאי עלולים ללכת לאיבוד במהלך הצפייה, מרוב גילויים. לרגעים נדמה שבסרט זה פרש היצ'קוק את משנתו כולה וממנו שאב רעיונות לסרטים הבאים. כמובן, ייתכן שחלק מהדברים מקריים לגמרי והרי סלבוי ז'יז'ק כתב בספרו "לאקאן עם היצ'קוק" (הוצאת רסלינג): "עבור מעריצים מושבעים של היצ'קוק, כל דבר בסרטיו הוא בעל משמעות".

כמה מוטיבים וסמלים שמצאתי במהלך הצפייה ב"הדייר", ובטח פספסתי אחרים: האכסניה, שבאה לידי ביטוי בהמשך בסרטים כמו "פסיכו" (המוטל) ו"ורטיגו" (המלון אליו הגיעה מדלן/ג'ודי); בלש המשטרה שמאוהב בנערה, בעודו מחפש את הרוצח (נראה גם ב"צל של ספק" ו"פחד במה"); העיתון ככלי להעברת מסרים לדמויות בסרט, כמו גם לצופים ("מזימות בינלאומיות", "צל של ספק", "פרנזי"); הבלונדיניות כמובן, כאן כפטיש של הרוצח ובהמשך כפטיש של הבמאי שנעזר בשחקניות בלונדיניות בסרטים כמו: "הציפורים" ו"מארני" (טיפי הדרן), "אליבי", "חלון אחורי" ו"לתפוס גנב" (גרייס קלי), "מזימות בינלאומיות" (אווה מארי סיינט), "ורטיגו" (קים נובאק), "האיש שידע יותר מדי" (דוריס דיי) וכן הלאה.

וגם: יש בסרט אימהות, מדרגות, מראות וצללים – שניתן לזהות, פחות או יותר, בכל סרט של הבמאי. יש בחורה באמבטיה (ע"ע: "פסיכו"); מצית (ע"ע: "זרים ברכבת"); כוס חלב (ע"ע: "חשד"); תצוגת אופנה (שמזכירה סצנה ב"ורטיגו"); מפתח ומנעול ("אליבי"); כוס ברנדי ("חלון אחורי", כאשר אלכוהול נראה ברבים מסרטי הבמאי, בהם "הנודעת" ו"מזימות בינלאומיות"); ו-אזיקים ("39 המדרגות", "חבלן").

אגב, מי שהמציא את המשפט: טבעות נישואים הן האזיקים הקטנים ביותר בעולם – בטח ראה הרבה סרטים של היצ'קוק.

ויש גם משפחה, הומור, מיניות גלויה (נשיקות מלאות תשוקה בין דייזי והבלש ובין דייזי והדייר), מיניות מעורפלת (בדמותו של הדייר. אני מבינה שבסרטים האילמים שחקנים, בעיקר שחקני תאטרון, שיחקו בצורה מוגזמת וגם אופרו לעתים בכבדות – אבל התחושה היא שהמיניות של הדייר לא לגמרי ברורה) ומשפטים דו-משמעיים שבדרך כלל קשורים למין, לרצח או לשילוב בין השניים ("היזהרי, אני אשיג אותך" – אומר הדייר לדייזי במהלך משחק שחמט, בזמן שעדיין לא ברור אם הוא הרוצח או לא).

הרעיון כולו, של אדם הנחשד על ידי הסובבים אותו, ברצח, בא לידי ביטוי בהמשך בלא מעט סרטים של היצ'קוק – כאשר "הדייר" נראה כמו אב-טיפוס ברור של "צל של ספק" (הדוד נחשד ברצח ובסוף התברר שהוא אכן הרוצח) ו"חשד" (הבעל נחשד ברצח ובסוף התברר שהוא לא).

אגב, היצ'קוק רצה שהסוף יהיה אחר לגמרי ושהדייר יצא אל תוך הערפל של לונדון מבלי שנדע אם הוא אכן הרוצח או לא. אבל מפיקים, כמו מפיקים, נוטים לחשוב על הרווחים שהסרט יגרוף – וסופים מעורפלים ופתוחים הם לא מחביבי הקהל. לכן היצ'קוק נדרש לסוף סגור וברור. לגבי האופציה שהדייר יתגלה בסוף כרוצח, גם כאן עמדה להיצ'קוק בעיה שקשורה בקהל, שסירב לקבל שחקנים מפורסמים בדמויות של רוצחים.

היצ'קוק סיפר לטריפו: "השחקן הראשי, איבור נובלו, היה כוכב תאטרון באנגליה – הוא היה אחד השמות הגדולים באותה עת. הנה אחת הבעיות שהיה עלינו להתמודד איתן במסגרת שיטת הכוכבים: לעתים קרובות נעשו פשרות על חשבון הסיפור, משום שהכוכב לא היה יכול לשחק את האיש הרע. בסיפור מסוג זה הייתי מעדיף שהוא ייעלם אל תוך הלילה ושלעולם לא נדע את התשובה, אבל לא ניתן לעשות זאת עם גיבור שמגלם אותו כוכב. חייבים לומר: הוא חף מפשע. 16 שנה מאוחר יותר נתקלתי באותה בעיה בזמן צילומי "חשד" עם קרי גרנט. לא היה אפשר להפוך את קרי גרנט לרוצח – המפיקים היו מסרבים".

הסרט הראשון של היצ'קוק

פורסם: 21/02/2014 ב-Alfred Hitchcock, Cameo, Hitchcock 9, Movies, The Pleasure Garden, אלמה רוול, אלפרד היצ'קוק, גן התענוגות, דניאל סלומון, היצ'קוק, היצ'קוק 9, התשעה של היצ'קוק, יסמין גיל, לונדון, סינמטק תל אביב, קולנוע
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , ,
1

סינמטק תל אביב לפני הקרנת "גן התענוגות". צילום: יסמין גיל

חלק א' – אכזבה
אני לא נוהגת לצאת באמצע סרט, גם כשהוא גרוע, ובטח לא כשהוא טוב. במיוחד לא אחרי המתנה של 89 שנה לסרט, או לפחות שנה ושמונה חודשים – מאז שמעתי לראשונה על פרויקט "התשעה של היצ'קוק" של המכון הבריטי לקולנוע (BFI), לשיקום תשעה מהסרטים הראשונים של הבמאי. אלא שכיאה לתרבות הזלזול בזמנים הישראלית, אתמול יצאתי מסרט לפני שהסתיים, הסרט הראשון של היצ'קוק מ-1925, "גן התענוגות" (The Pleasure Garden).

אולם 3 בסינמטק תל אביב היה אתמול מלא עד אפס מקום, בערב הראשון והחגיגי של הקרנת סרטי הפרויקט המדובר. האם החגיגיות מצדיקה איחור של 45 דקות בהקרנת הסרט? לא בטוחה, וזה בטח לא הוגן כלפי משלמי הכרטיסים שנעו באי-נוחות בכיסאותיהם, בעודם מקשיבים לנאום ועוד נאום ועוד נאום. אני חובבת נאומים כמו כל אחד אחר והנאומים של הנציגים הבריטיים היו משעשעים למדי, גם אינפורמטיביים, מעניינים ולא כאלה ארוכים. אבל כשהכניסה לאולם נמשכה עד 21:15, הנאומים עוד חצי שעה והתקלה הקלה בהקרנה עוד חמש דקות – הרי לכם סרט שעל פי אתר האינטרנט של הסינמטק אמור היה להתחיל ב-21:00, אולם התחיל רק 45 דקות לאחר מכן.

אתמול בצהריים פניתי לנציגי הסינמטק באמצעות דף הפייסבוק שלהם ושאלתי האם הסרט מתוכנן להתחיל בזמן. זאת כדי להחליט האם להגיע בערב באוטו או ברכבת. לא נעניתי, הגעתי ברכבת, הסרט התחיל רק ב-21:45 והשאר היסטוריה. או היסטריה. היסטריה של עמידה בזמנים. וכך נאלצתי לצאת כ-20 דקות לפני סיום ההקרנה של סרט שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן.

מן הראוי היה שסינמטק תל אביב או מי ממארגני האירוע היו מעדכנים את הצופים, מזמיני הכרטיסים, שהסרט כולל נאומים מקדימים וייתכן שיחל מאוחר יותר מהכתוב. באותה מידה אפשר היה להתחיל את הנאומים ב-20:00 ואז לעמוד בזמני ההקרנה. מעבר לשירות הוגן לצרכנים, מדובר בשירות הוגן למעריצים.

כך או כך, הבוקר השלמתי את הצפייה בסרט, בגרסה יו-טיובית הרבה פחות מרשימה שמצאתי. בלי הצבעוניות המשוחזרת שאכתוב עליה בהמשך, ובעיקר בלי המוזיקה המופלאה של דניאל סלומון, שליווה את הקרנת הסרט אתמול בנגינה בפסנתר על הבמה, ויצר חוויה מושלמת. המוזיקה שלו הייתה כל כך יפה, שאם שקלתי לוותר על הרכבת האחרונה זה בגללו, לא פחות מאשר בגלל היצ'קוק.

חלק ב' – נאומים
אחת הנואמות אתמול הייתה מישהי מהמכון הבריטי לקולנוע (BFI), לא קלטתי את שמה, אבל את תפקידה נדמה לי שכן: אחראית להפצת הקולנוע הבריטי בעולם. שזה, אם אני מבינה נכון, לטוס בעולם ולדבר על קולנוע. מושלם. פשוט מושלם.

היא סיפרה שב"גן התענוגות", למרות שאינו סרט היצ'קוקי-טיפוסי (היצ'קוק הגדיר את סרטו השלישי, "הדייר", כסרט ההיצ'קוקי האמיתי הראשון שלו), ניתן לזהות בו מוטיבים מוכרים של הבמאי שיבואו לידי ביטוי ב-50 וקצת סרטיו הבאים. כך למשל: עולם הבמה – "גן התענוגות" הוא שם התאטרון שבסרט – עומד גם במרכזו של הסרט "פחד במה", עם התייחסות לכך גם ב"39 המדרגות" ('מר זיכרון'); גרמי מדרגות שנראו בתחילת הסרט, הם מהמוטיבים האהובים על הבמאי ונראו גם ב"רבקה", "חשד" ו"ורטיגו"; בלונדיניות, המוטיב הידוע – למרות שהופיעו ב"גן התענוגות" כשהבנות חבשו פאה על הבמה – נראו לאחר מכן בסרטים כמו "חלון אחורי", "אליבי" ו"לתפוס גנב" עם גרייס קלי ו"הציפורים" ו"מארני" עם טיפי הדרן; מוטיב המציצנות – באחת הסצנות ב"גן התענוגות" אחד הגברים בקהל מסתכל על הבנות עם משקפת – בא לידי ביטוי בהמשך בסרטים כמו "פסיכו" ו"חלון אחורי".

באחת הסצנות בסרט 'הנסיך איוואן' (קארל פלקנברג, נ' 1887) מחבק את 'ג'יל' (קרמליטה ג'רהטי, 1901-1966) בצוואר, במעין חיבוק-ליפוף שנראה לרגע כמו חניקה – מה שהזכיר סצנות מסרטים כמו "זרים ברכבת", "חבל", "אליבי" ו"פרנזי"; היו בסרט גם שלל מיטות, שנראו בסרטים כמו "הנודעת", "רבקה", "תחת חוג הגדי" ו"פסיכו" (מעריצי היצ'קוק ואנשי קולנוע בכלל, יודעים ששום דבר שמעוגן במיזנסצנה אינו מקרי, גם לא מיטות); היה גם העיתון שבו 'יו' (ג'ון סטיוארט, 1898-1979), הארוס של 'ג'יל', קורא על נישואיה לנסיך (הצגת כותרת עיתון הייתה דרך ויזואלית נפוצה להעברת מידע לצופה, בסרטים האילמים) – כאשר עיתונים הופיעו אצל היצ'קוק, בין היתר ב"צל של ספק", "סירת הצלה" ו"מזימות בינלאומיות".

כן, נצפו ב"גן התענוגות" כוסות אלכוהול – באנציקלופדיה של היצ'קוק (יש ספר כזה) מוקדש סעיף שלם לנושא – ומשקאות חריפים ניתן למצוא גם ב"צל של ספק", "הנודעת", "תחת חוג הגדי", "מזימות בינלאומיות" ו"ורטיגו" – just to name a few. אפילו המדינה האקזוטית והרחוקה שאליה נשלחים 'יו' ו'לווט' (מיילס מנדר, 1888-1946) במסגרת עבודתם, היא כפי הנראה באפריקה – אותה יבשת שהיצ'קוק יחזור אליה בצילומי גרסתו השנייה ל"האיש שידע יותר מדי"; אבל עזבו אתכם ממדרגות, עיתונים או אלכוהול, בסרט הראשון של היצ'קוק יש רצח, ואפילו שניים – נושא שעבר כחוט השני ברוב, אולי בכל סרטיו.

נציגת ה-BFI סיפרה על הליך שחזור הסרטים בפרויקט "התשעה של היצ'קוק", שנמשך מספר שנים. במקרה של "גן התענוגות" למשל, היו לסרט כמה גרסאות ששכנו בארכיבים שונים בארה"ב, הולנד, צרפת ובריטניה. המשחזרים אספו את כל הגרסאות, עברו פריים-פריים בכולן, עד שערכו את גרסת הסרט הסופית שארוכה ב-20 דקות מהגרסאות שהיו מוכרות עד כה. הם ניקו את התמונות וצבעו אותן מחדש, והסרט, שאמנם מוגדר כ"שחור לבן", הוא למעשה בצבעים מרהיבים. לא הצבעוניות המוכרת לנו מסרטים, אלא מעין גווני רקע, כמו צילום ספייה. הצבעים (האמת שלא הבנתי אם היו כך במקור, או נוספו בהליך השחזור) השתנו מסצנה לסצנה, מכחול לסגול לוורוד לחום.

החוויה הוויזואלית של מעברי הצבעים הללו, לצד המוזיקה המקסימה והכיפית של דניאל סלומון, שעטפו את העלילה של היצ'קוק, יצרו סרט שלא יכולתי להוריד ממנו את המבט (למעט הרגעים שהייתי צריכה לבדוק מה השעה…).

"מה שהשחזור לא יכול היה לעשות", המשיכה להסביר אותה נציגה ברת מזל מה-BFI, "זה להוסיף משהו שלא היה שם [בסרט] מלכתחילה – את ה-cameo (הופעת האורח של היצ'קוק בסרטיו). היצ'קוק התחיל עם ה-cameo רק בסרט "הדייר" (1927)".

שגריר בריטניה בישראל, מתיו גולד, שנאם אף הוא, אמר: "אלפרד היצ'קוק היה מפורסם בזכות ה-cameo הקצרים שלו ואני אלמד ממנו ואדבר בקצרה. בסרטיו הראשונים ניתן לראות כמה מהמוטיבים שלו, האובססיות, שלאחר מכן למדנו לאהוב וקראנו להם היצ'קוקיים". הוא התייחס לסרט האבוד של היצ'קוק "The Mountain Eagle" (סרטו השני של הבמאי) ואמר: "הוא ברשימת ה'מבוקשים ביותר' (Most Wanted) של הסרטים". השגריר הוסיף שפרויקט "התשעה של היצ'קוק" הוצג עד כה בארה"ב, טורקיה, ברזיל וסין – וכעת בישראל.

חלק ג' – הסרט
במהלך הצפייה בסרט תהיתי מה גורם לאנשים להסתקרן לגבי סרט ראשון של במאי מוערך או בכלל יצירה ראשונה של אמן. הרי אי אפשר לזלזל בחשיבות צבירת הניסיון – שאינו קיים באותה יצירה ראשונה – להפיכתו של אותו אמן למומחה שהוא. אלא שבאותה יצירה ראשונה מסתתרת התשובה לשאלה הבלתי נמנעת: האם הכישרון תמיד היה שם? במקרה של היצ'קוק  – למרות מידה מסוימת של סובייקטיביות מצדי – התשובה היא: ברור שכן!

"גן התענוגות" הוא סרטו הראשון של היצ'קוק באורך מלא. הוא צולם ב-1925, אולם הופץ רק ב-1927, לאחר הצלחת סרטו השלישי של הבמאי, "הדייר" (The Lodger). היצ'קוק היה בן 26 כשצילם את הסרט, בסיוע עוזרת הבמאי והאחראית על המשכיות (continuity), אלמה רוול (Alma Reville) – לה נישא בשנה שאחרי. המפיק היה מייקל בלקון (1896-1977), לימים ראש אולפני איילינג (Ealing Studios) בלונדון (וגם סבו של השחקן דניאל דיי לואיס, הגם אם לא ברורה מידת הקשר ביניהם, שכן בלקון החרים את בתו ג'יל, לאחר שנישאה לאביו של דיי לואיס, המשורר ססיל דיי לואיס).

אז הסבא של דניאל דיי לואיס אחראי במידת מה לכך שהיצ'קוק הפך להיות במאי: "מייקל בלקון שאל אותי: "היית רוצה לביים סרט?"", סיפר היצ'קוק בספר "היצ'קוק/טריפו", "עניתי: "מעולם לא חשבתי על כך". זו הייתה האמת, הייתי מרוצה מאוד מכתיבת התסריטים ומעבודתי כמעצב תפאורה, לא ראיתי את עצמי כלל וכלל כבמאי. אז בלקון אמר לי: "יש לנו הצעה להפקה משותפת אנגלית-גרמנית". צירפו אליי סופר נוסף לצורך כתיבת התסריט ונסעתי למינכן. אשתי לעתיד, אלמה, הייתה העוזרת שלי. עדיין לא היינו נשואים, אך לא חיינו בחטא".

הסרט צולם בגרמניה ובאיטליה, בגרסה הישנה הוא בן 75 דקות, בגרסה המשוחזרת – 92 דקות. כפי שציינתי קודם, תוספת הזמן היא כתוצאה מאיסוף פריימים מגרסאות שונות של הסרט. הוא עוסק באהבה, בגידה, עסקי הבידור, מיניות ורצח. יש בו גברים שטופי זימה, נשים תמימות לכאורה, עולם אירופי מעונב, עולם אקזוטי פראי, רגע קצר של טירוף וחטא ועונש.

הסרט רווי בהומור, כזה שלא רק מעלה חיוך, אלא ממש מצחיק. למשל, מנהל התאטרון אומר ל'פטסי' (וירג'יניה ואלי, 1896-1968): "התאהבתי בתלתל שלך" והיא בתגובה מורידה מראשה את פיסת התלתל שמתבררת כתוספת שיער, ואומרת לו: "אם כך הוא שלך". בסצנה אחרת 'פטסי' נכנסת לדירתה הקטנה, רק כדי לגלות שמישהו מחכה לה שם. היא נבהלת, הצופים נבהלים איתה ואז מתברר שזה בסך הכל הכלב שלה.

אותו כלב, שחקן משנה לכל דבר, נובח על 'לווט' בביקורו הראשון בדירה של 'פטסי' – מה שמרמז על בעייתיות מסוימת באדם שלאחר מכן נישא ל'פטסי' ובהמשך מנסה להרוג אותה. יש בסרט גם תוכן שיווקי, כאשר באחת הסצנות נראה בדירתה של 'פטסי' סבון LUX – מותג שלפי אתר האינטרנט של החברה נוצר ב-1925, השנה שבה צולם הסרט. אגב, מתברר (מ-IMDb) שזה גם היה הסבון האהוב על וירג'יניה ואלי; בסצנה נוספת, נראים נרות על מתקן שיותר ממזכיר חנוכייה – כנראה הרגע הכי קרוב ליהדות בסרטים של היצ'קוק (הגם אם מדובר באסוציאציה בלבד. איש לא חושד שחגגו את חנוכה על הסט).

"התגובות בעיתונות היו טובות מאוד", סיפר היצ'קוק לטריפו בספר השיחות בין השניים, על הביקורות שקיבל על סרטו הראשון. "הלונדון דיילי אקספרס כתב עליי בכותרת: "גבר צעיר בעל מוח של רב-אמן".

105 דקות לפני הצמרמורת הראשונה

פורסם: 20/02/2014 ב-Alfred Hitchcock, Movies, Under Capricorn, אינגריד ברגמן, אלפרד היצ'קוק, ג'וזף קוטן, היצ'קוק, יסמין גיל, לונדון, פרנסואה טריפו, קולנוע, רבקה, תחת חוג הגדי
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0
מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מעניין אם נעשה מחקר על דמות עוזרת הבית בקולנוע. בהסתמך על שני סרטים שראיתי השבוע (ואחד בעבר, "רבקה" – סרטו של היצ'קוק מ-1940), אני מעדכנת שאם וכאשר יהיה לי המון כסף ובית ענק – אני מוותרת מראש על עוזרת בית. כזאת שמתגנבת מאחורי הגב בלי לעשות רעש, עונה בנימוס חוצפתי, חושבת בטעות שהיא בעלת הבית, מנסה "להתחיל" עם הבעל, ומתהלכת עם מבט תמים תוך כדי ניסיון להרעיל את דיירי הבית. נראה שבסרטים הוליוודיים מהפורטיז, לא שמעו על עוזרת בית שסתם גנבה איזה תכשיט.

שני הסרטים המדוברים, שבהם צפיתי השבוע לראשונה, הם "תחת חוג הגדי" (Under Capricorn, 1949) של היצ'קוק ו"לאור הגז"/"אורות הגז" (Gaslight, 1944) של ג'ורג' קיוקור. הסיבה לצפייה: מרתון ג'וזף קוטן שהחלטתי לערוך במלאת 20 שנה למותו של השחקן (1905-1994) – וכלל עד כה גם את "דו קרב בשמש" (Duel in the Sun, 1946 – במאי: קינג וידור) ואת "האדם השלישי" (The Third Man, 1949 – במאי: קרול ריד). דמותו של קוטן כ'הדוד צ'ארלי' ב"צל של ספק" (1943 ,Shadow of a Doubt) הפכה את הסרט לאהוב עליי מבין סרטי היצ'קוק, אלא שמלבד סרט זה וכמובן "האזרח קיין" (1941 ,Citizen Kane – במאי: אורסון וולס), לא צפיתי בו בעבר בסרטים נוספים (או שצפיתי ופספסתי אותו). לכן המרתון, שאגב נמשך, לצד האוטוביוגרפיה של קוטן שממתינה לי על המדף ומקטעים קצרים שקראתי, מסתמנת כמעניינת מאוד.

אבל נחזור ל"תחת חוג הגדי" ו"לאור הגז": יש מספר מאפיינים דומים בשני הסרטים הללו, מלבד קוטן שמשחק בשניהם. גם אינגריד ברגמן משחקת בשני הסרטים דמות דומה למדי, של בעלת בית בלתי יציבה (כתוצאה מגורמים חיצוניים) – עבור "לאור הגז" היא זכתה בפרס האוסקר הראשון שלה מתוך שלושה. בשניהם היא מנהלת מערכת יחסים סבוכה עם בעלה ובשניהם יש את הצלע השלישית הקלאסית שנכנסת לתוך מערכת היחסים הזו. בשניהם יש עוזרת בית מאיימת: ב"לאור הגז" זו 'ננסי' הצעירה אך ממש לא תמימה, בהופעת הבכורה של אנג'לה לנסברי, שזיכתה אותה במועמדות ראשונה וראויה מאוד לאוסקר. ב"תחת חוג הגדי" זו 'מילי' (מרגרט לייטון) – שהוגדרה על ידי מבקר הקולנוע והבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת האוזן השלישית, 2004) כ"בתה של 'גברת דנוורס' מ"רבקה", רק מפחידה יותר". 'מיס דנוורס', למי שלא מכיר, היא אחת הדמויות המלחיצות ביותר בסרטי היצ'קוק.

וכל ההקדמה, כדי להגיע ל"תחת חוג הגדי" – סרט של היצ'קוק שכאמור, צפיתי בו אתמול לראשונה (עד כה לא יצא, לא הספקתי, לא התאמצתי להשיג – כל התשובות נכונות). מדובר בסרט מאתגר של הבמאי, אם להגדיר בעדינות – קרי, לא מסרטיו המאפיינים והמתחבבים בקלות על הקהל. סרט כל כך מאתגר שרק בדקה ה-33 נזכרתי שאני צופה בסרט של היצ'קוק. כל כך מאתגר שרק לאחר שסיימתי לצפות בו, נזכרתי שלא שמתי לב להופעת האורח (cameo) של הבמאי בסרט. מתברר שהיו שתיים כאלה בהתחלה.

עלילת הסרט (זהירות ספוילרים למי שמתכנן לצפות) מתרחשת בסידני הקולוניאלית של 1831, ששימשה כמושבת אסירים. אחיינו של המושל, 'צ'ארלס אדאר' (מייקל ווילדינג) מגיע מאירלנד לאוסטרליה, כדי להתעשר, ומתחבר עם איש עסקים מקומי בשם 'סם פלסקי' (ג'וזף קוטן). 'סם' הוא אסיר לשעבר שהתעשר ונשוי ל'ליידי הנרייטה פלסקי' (אינגריד ברגמן), שמתגלה כחברת ילדות של אחות של 'צ'ארלס'. ברקע יש את מנהלת משק הבית 'מילי' (מרגרט לייטון), שמטילה אימתה על 'הנרייטה' בניסיון לזכות בלבו של 'סם'.

'הנרייטה' היא אלכוהוליסטית ומבודדת מהחברה, אולם היא מתחברת ל'צ'ארלס', בתחילה בעידודו של 'סם', שמנסה למצוא דרכים לשפר את מצבה הנפשי הרעוע של רעייתו. אלא שבהוליווד כמו בהוליווד, הדברים מסתבכים ברגע שנוצר משולש רומנטי: 'צ'ארלס' מתאהב ב'הנרייטה', 'סם' לא מרוצה מהעניין ובשלב מסוים יורה ופוצע את 'צ'ארלס'. המושל מתכוון להגלות את 'סם' שזו לו עברה שנייה, אולם אז 'הנרייטה' קמה להגנת בעלה ומגלה ש'סם' כלל לא עבר את העברה הראשונה: היא זו שירתה והרגה את אחיה – שהתנגד לנישואיה עם 'סם' בשל הבדלי המעמדות בין השניים – ואילו 'סם' לקח על עצמו את האשמה כדי להגן עליה. עוד מתברר שהמצב הנפשי המעורר של 'הנרייטה' נוצר מכך שמנהלת משק הבית 'מילי' מנסה להרעילה באמצעות רעל ביין, ולהפחידה, כאמור, מכוון שהיא מעוניינת ב'סם'. בסופו של דבר, בסיועו של 'צ'ארלס', המושל מוותר על האישום כלפי 'סם' שמתאחד עם 'הנרייטה', בעוד 'צארלס' עוזב בחזרה לאירלנד.

מקריאת רקע על הסרט עולה שבעיני מבקרי קולנוע צרפתים הסרט נחשב לטוב ביותר של היצ'קוק, לא פחות, וב-1958 חברי "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma) אף בחרו בו כאחד מעשרת סרטי הקולנוע הטובים ביותר בכל הזמנים. אמנם עברו כמה שנים מ-1958 (והיצ'קוק ביים מאז את "ורטיגו" ו"פסיכו"), אולם עדיין נעתי באי-נוחות על הכיסא בעודי מנסה לצלוח את הסרט, כמי שנוטה להעריך קולנוע וקולנוענים צרפתים.

כנראה שאי-הנוחות נבעה מהתניות היצ'קוקיות שמעריצי הבמאי נוטים לקבל ברבים מסרטיו, ולא לגמרי הופיעו בסרט הזה. או כפי שהיצ'קוק הסביר לטריפו: "כבר ב-1949 סיווגו אותי כמומחה למתח ולמותחנים; אבל "תחת חוג הגדי" לא היה לא זה ולא זה; למשל, ב"הוליווד ריפורטר" כתבו: "נאלצנו לחכות מאה וחמש דקות לפני הצמרמורת הראשונה בסרט הזה".

היצ'קוק מספר ב"היצ'קוק/טריפו" על מספר טעויות שלדעתו הביאו לכישלון, בעיקר הקופתי, של הסרט, בהם תסריט בעייתי וכן הרצון לעבוד, שוב, בכל מחיר, עם אינגריד ברגמן: "כנראה שלעולם לא הייתי מצלם אותו [את הסרט, שהתבסס על ספר] אלמלא הוא היה נראה לי מתאים לאינגריד ברגמן. באותה תקופה, אינגריד הייתה הכוכבת הכי גדולה באמריקה וכבר צילמתי שני סרטים איתה: "בכבלי השכחה" ו"הנודעת". בין כל המפיקים האמריקאים [היצ'קוק לא רק ביים את הסרט, אלא גם הפיק אותו. זה סרטו השני כמפיק עצמאי, אחרי "חבל"] הייתה תחרות גדולה מי ישיג את אינגריד ברגמן, ואני חייב להודות שעשיתי את הטעות, וחשבתי שאינגריד ברגמן היא הדבר החשוב ביותר בשבילי. זה ניצחון על התעשייה. כל ההתנהגות שלי בפרשה הזו הייתה התנהגות פושעת וכמעט ילדותית. גם אם נוכחותה של אינגריד ברגמן הייתה אמורה להפוך את הסרט למשתלם מאוד, הוא הפך להיות כל כך יקר, שהמבצע היה לא הגיוני… לו הייתי מהרהר ביתר תשומת לב, לעולם לא הייתי בוחר סרט תלבושות [הסרט רווי בתלבושות מרהיבות, בעיקר של הגברים, אגב – שגרמו לי לרצות מאוד את הג'קט הירוק של 'צ'ארלס']; שים לב שלא צילמתי סרט כזה מאז. חוץ מזה לא היה בו מספיק הומור. לו הייתי מצלם היום סרט שמתרחש באוסטרליה [הסרט עצמו צולם בלונדון ובלוס אנג'לס], הייתי מראה שוטר מקפץ לתוך כיסו של קנגורו ואומר לו: "סע אחרי המכונית הזו"".

"עד אחרית ימיו חזר היצ'קוק וטען שעשה את הסרט הזה לשמח את לבה של אינגריד ברגמן", נכתב בביוגרפיה על הבמאי: "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר, 1991), "אבל המלודרמה הקודרת והמדכאת על נאמנות קיצונית בחיי הנישואין – עד כדי שמירה על סודו הרצחני של בן הזוג ונשיאה באשמה – התאימה לאמיתו של דבר להיצ'קוק וכלל לא לאינגריד ברגמן, אף על פי שהייתה זו דרמה היסטורית. "מה שלא אהבתי בסרט הזה", אמר לאחר שנים, "הוא שלא הרגשתי נוח בדרמות ההיסטוריות האלה. לא יכולתי להבין את הדמויות, איך הן קונות כיכר לחם או הולכות לבית שימוש". אבל מלבד זה היה בסרט אשם האופף הכל; חרטה, צורך נפשי להתוודות לפני שיוטל העונש הנורא; דמויות המנוגדות זו לזו, הורגות ומצילות (מייקל ווילדינג לעומת מרגרט לייטון, המגלמים דמויות המקריבות למען האהבה ובוגדות למען האהבה) – כל אלה מוטיבים היצ'קוקיים מרכזיים שנשתלו בתוך מלודרמה היסטורית".

זמן מה לפני השלמת הסרט, ההתעניינות הכוללת ב-ברגמן הייתה אחרת לחלוטין: "אינגריד ברגמן פגשה את רוברטו רוסליני, שאת יצירתו העריצה כל כך", נכתב בביוגרפיה על היצ'קוק, "פגישתה עם הבמאי האיטלקי הייתה פגישה היסטורית, שכן הייתה תחילתם של יחסים מקצועיים ואישיים שזעזעו מיליונים והביאו לידי נידויים האכזרי של בני הזוג, כשנטשו את בני זוגם הקודמים כדי לעבוד יחד כאמנים ולגור יחד כאוהבים. עזיבתה של ברגמן פגעה קשות בהיצ'קוק. הוא כעס על שהלכה עם רוסליני, ולא רק משום שהעריך אותה, אלא גם מפני שעזבה אותו כדי לעבוד עם במאי אחר. גם בזה ראה פגיעה אישית עמוקה. לעזוב את היצ'קוק כדי לעבוד עם במאי אחר, או לסרב להצעת עבודה שלו – הרי זה מעשה שאין לו כפרה כמעט".

"תחת חוג הגדי" היה, אם כן, הסרט השלישי והאחרון של היצ'קוק וברגמן, וסימן גם את סוף שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם קוטן, לאחר שני סרטים יחד, בעקבות פליטת פה של השחקן. קוטן מספר בספרו האוטוביוגרפי "Vanity Will Get You Somewhere", ש"השטן נגע בלשוני", כדבריו: במקום לומר את שם הסרט: "Under Capricorn", הוא אמר במהלך הצילומים "under cornycrap" – "מעולם לא עבדתי יותר בסרט של היצ'קוק [לאחר מכן]", הסביר.

כמה מילים על מייקל ווילדינג (1912-1979), ששיחק גם בסרטו הבא של היצ'קוק, "פחד במה" (1950 ,Stage Fright) וכן בפרק מ-1963 בסדרת הטלוויזיה "The Alfred Hitchcock Hour". ל-ווילדינג הייתה קריירת משחק מפוארת, אבל אני ניסיתי להיזכר, לאורך הצפייה בסרט (שבו הוא נוטה להרים את גבתו השמאלית באופן קבוע, בצורה שיכולה לפגוע בצפייה עבור אנשים עם OCD. ואגב, הוא ממש דומה לשחקן אלן קאמינג), האם היה בעלה הראשון או השלישי של ליז טיילור. כי ככה זה כשהפיקנטריה מפורסמת יותר מכל תפקיד (ע"ע: בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי). אז מסתבר שהוא היה השני, אבל זה לא הכל: בזמן צילומי "תחת חוג הגדי" הוא היה נשוי בפעם הראשונה. ליז טיילור הייתה רעייתו השנייה בין השנים 1952-1957 (ונולדו להם שני ילדים). אבל השיא מגיע בנישואים הרביעיים והאחרונים שלו, שהחלו ב-1964 והיו ללא אחרת מהשחקנית מרגרט לייטון – ששיחקה ב"תחת חוג הגדי" את עוזרת הבית 'מילי'. הכל נשאר במשפחה.

***

הערב אני אמורה לצפות בסרט הראשון של היצ'קוק "גן התענוגות", במסגרת פרויקט "התשעה של היצ'קוק" שמגיע לסינמטקים בארץ. פרטים בהמשך.

דרוש מצפן

פורסם: 08/02/2014 ב-Alfred Hitchcock, IMDb, Lifeboat, Movies, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, יסמין גיל, לונדון, סירת הצלה, פרנסואה טריפו, צל של ספק, קולנוע
תגים: , , , , , , , , ,
0

*זהירות, ספוילרים

באיחור של כמעט בדיוק 70 שנה (הסרט יצא לאקרנים בארה"ב, בינואר 1944) צפיתי הבוקר, לראשונה, ב"סירת הצלה" (Lifeboat) – סרט שהיצ'קוק ביים בשלהי מלחמת העולם השנייה, עוסק בה, ומוגדר כסרט מלחמה, למרות שיש בו גם מסרטי האדם-מתמודד-עם-איתני-הטבע וכמובן מהמותחן. ההמתנה הייתה משתלמת, בהתחשב בעותק ה-DVD האיכותי שהזמנתי לאחרונה מחו"ל, אך בעיקר בגלל העלילה המטלטלת כמו הסירה הרעועה שבתוכה נעו הדמויות. סרט עם מעט מאוד אופטימיות, אם בכלל, לגבי גורלן הצפוי של הדמויות – הוא גורל המין האנושי. האנושות כצפה לעבר אופק לא ברור, על קרקע לא יציבה, נתונה לחסדי הטבע או לכוחות חזקים וגדולים ממנה ומחפשת כיוון. יצא שאני קצת פיוטית היום.

מדובר בסרט מרתק, כאשר השיטה החדשה שלי לבדוק אם סרט הוא אכן כזה, היא כמות הפעמים שבמהלכו אני מתפתה להסתכל בסמרטפון. כאן הפעמים היו בודדות, אולי שתיים-שלוש. גם לא נכנסתי ל-IMDb במהלך הצפייה כדי לבדוק פרטי טריוויה על ההפקה והשחקנים – מחלה מודרנית נוספת.

העלילה בקצרה: שמונה אנשים שספינתם שקעה באוקיינוס האטלנטי, מתקבצים לכדי סירת הצלה רעועה אחת. לסירה מטפס אדם נוסף שמבקש מקלט: קברניט נאצי של U-boat – צוללת מלחמה גרמנית שהטביעה את ספינתם. חוסר האמון של האמריקאים כלפי אותו גרמני, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, לצד שוני שקיים גם ביניהם (הבדלי דעות פוליטיות ומעמדות חברתיים) וכן חוסר הוודאות, הרעב והצמא שמחלחלים בכולם, יוצרים אינטראקציה מותחת שהיא בסיס הסרט.

הסרט מבוסס על סיפור שכתב ג'ון סטיינבק (1902-1968), זוכה פרסי פוליצר ונובל לספרות, ומי שספריו הניבו סרטים כמו "ענבי זעם" (1940, בימוי: ג'ון פורד) ו"קדמת עדן" (1955, בימוי: איליה קאזאן). סטיינבק היה מועמד שלוש פעמים לאוסקר על כתיבת תסריטים ל-"ויוה זאפטה" (1952, בימוי: איליה קאזאן), "A Medal for Benny" (מ-1945, בימוי: ארווינג פישל) וכן ל-"סירת הצלה". גם היצ'קוק היה מועמד לאוסקר על בימוי "סירת הצלה" – שניהם לא זכו במקרה זה (או בכלל) בפרס.

"בהתחלה הזמנתי את הנושא מג'ון סטיינבק ועבודתו לא הייתה שלמה…", הסביר היצ'קוק למבקר הקולנוע ולבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת בבל והאוזן השלישית, 2004), "ולקחתי כותב אחר, ג'ו סוורלינג, שעבד בעבר בשביל פרנק קפרה. כשהתסריט הסתיים ועמדנו להתחיל בצילומים, שמתי לב שלסיקוונסים אין סיום של ממש ונאלצתי לתת לכל אפיזודה צורה דרמטית".

עוד אמר: "סירת הצלה" הושפע רק מהמלחמה. הוא היה מיקרוקוסמוס של המלחמה. רצינו להראות שבאותו רגע היו בעולם שני כוחות: הדמוקרטיה והנאציזם. אבל המדינות הדמוקרטיות היו שקועות באנדרלמוסיה, בעוד שהגרמנים ידעו לאן הם רוצים להגיע. המטרה הייתה לומר לדמוקרטיות, שחובה עליהן לקחת החלטה לחבור ולהתאחד, לשכוח את חילוקי הדעות והמחלוקות כדי שיוכלו להתרכז באויב אחד – שהוא רב עוצמה בעיקר בגלל רוח האחדות והנחישות שלו".

הביקורות לא היללו, ואף הייתה טענה שמדובר בסרט פרו-נאצי. "אבי היה מאוד מאוכזב בגלל שהביקורת לא הייתה טובה", סיפרה בתו, פטרישיה 'פט' היצ'קוק, בסרט תיעודי מ-2005, שהתווסף לעותק של הסרט, "הוא הרגיש שזה סרט טוב. הסרט הזה וכן "כתב זר" (1940 ,Foreign Correspondent) וכל הסרטים שעשה באותו זמן, היו בעד בעלות הברית, בעד אנגליה, בעד ארה"ב".

היצ'קוק עצמו הסביר לטריפו: "מה שגרם למבקרים האמריקאים להגיב לסרט בהתלהמות כזו הוא שהראיתי גרמני שהיה עליון על הדמויות האחרות. אולם במהלך התקופה שבין 1940 ל-1941, הצרפתים נוצחו ובנות הברית היו מפולגות. חוץ מזה, הגרמני שבתחילה חשבו אותו לימאי פשוט, היה בעבר מפקד של צוללת; לכן היו כל הסיבות לחשוב שהוא מוכשר יותר מהאחרים לקחת פיקוד על הסירה, אבל ככל הנראה המבקרים חשבו שנאצי רשע לא יכול להיות ימאי טוב. הסרט זכה בכל זאת להצלחה מסוימת בניו יורק, אבל הוא לא היה מסחרי במיוחד, ולו רק בגלל האתגר הטכני. לא נתתי למצלמה לצאת כלל מהסירה, לא הראיתי את הסירה מבחוץ, ובנוסף לכך, לא היה אפילו תו מוזיקלי אחד. זה היה סרט סגפני מאוד. כמובן בכל שלטה הדמות של טלולה בנקהד".

בנקהד (1902-1968), משחקת בסרט את 'קוני', עיתונאית מתוחכמת שלאט לאט נאלצת להיפרד מסממני המקצוע והמעמד (כנראה שפעם עיתונאים היו בעלי מעמד): המצלמה שלה מושלכת לים, לאחר מכן גם מכונת הכתיבה, מעיל הפרווה וצמיד היהלומים. טריפו השווה בין דמותה של 'קוני' לזו של 'מלאני' (טיפי הדרן) ב"הציפורים", כששתיהן יוצאות מהתחכום ומגיעות אל הטבע, תוך מעבר ייסורים גופניים.

מוטיב האובדן, השזור לאורך הסרט, לא מסתכם רק בחפציה היקרים של 'קוני' שמושלכים לים. ישנה האם הצעירה שמאבדת את בנה התינוק; המלח 'גאס' שמאבד את רגלו; הצוות כולו שמאבד כיוון בניסיונו לנווט לעבר היבשה; ועד האובדן המהותי מכולם: איבוד צלם אנוש, כשהם מבצעים רצח.

זה, אגב, אחד הסרטים הבודדים של היצ'קוק שבהם מופיע שחקן אפריקאי-אמריקאי (קנדה לי בתפקיד המלח 'ג'ו ספנסר'). כאשר יושבי הסירה עורכים הצבעה לגבי מי ישמש כקברניט ויוביל אותם, 'ג'ו' שואל: "האם גם אני יכול להצביע", סמל למעמדו החברתי הנחות. כמו כן, זה אחד הסרטים היחידים של הבמאי, אולי היחידי ככל שאני זוכרת, שבהם מופיעה דמות של אדם יהודי (הגם אם יהדות או יהודים לא מוזכרים במפורש), 'גאס סמית' (בגילומו של וויליאם בנדיקס). היהודים והשחורים, כמייצגי המיעוטים הנרדפים והנחותים על ידי הנאצים. אגב, זה מזכיר לי שפעם שמעתי בדיחה, נדמה לי שהיא מיוחסת לסמי דייוויס ג'וניור (או לוודי אלן?), שאמר שלו היה בגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא היה צריך גם להתחבא וגם לנקות את הבית.

כאשר החבורה מתלבטת האם לזרוק את 'ווילי' הגרמני למים, או להצילו, אומר להם 'גאס סמית': "שמי שמידט, אבל שיניתי אותו לסמית. זה מה שיש לי נגד האנשים האלה, יותר מכל דבר אחר. הם גורמים לי להתבייש בשם שנולדתי איתו. יש לי הרבה קרובים בגרמניה. אולי הבחור הזה הוא אחד מהם. אני אומר: זרקו אותו לכרישים!". אלא שבסוף דווקא 'ווילי' הוא זה שמשליך את 'גאס' למים, בבחינת הגרמני שמשמיד את היהודי, במיקרוקוסמוס של העולם נכון ל-1944. "תזכור ששמך שמידט", אומר 'ווילי' ל'גאס', כרוצה לרמוז לו ששינוי השם לא יבטל את שורשיו היהודיים, בטח לא על פי חוקי הגזע. "אתה אוהב אותו [את השם 'שמידט'] יותר מסמית?", שואל אותו 'גאס' בתמימות, ו'ווילי' משיב: "הרבה יותר", ואז משליך את 'גאס' האומלל למים.

בתו של היצ'קוק, פט, הסבירה שהסרט, שכאמור מתאר עלילה שמתרחשת כולה בלב ים, צולם באולפן, בין היתר משום שאביה שנא לצלם בלוקיישנים חיצוניים: "הוא לחלוטין העדיף את הסט. הוא שנא לוקיישנים: אמר שיש רעש, יש מזג אוויר, יש לך את זה ואת זה… לפני שאתה מצליח לצלם סצנה. הוא הרגיש שזו [צילום באולפן] הדרך לצלם. הם חתכו את הסירה לשניים, בשביל המצלמות". כמובן שבאותה תקופה הצילום בלוקיישנים חיצוניים היה פחות נפוץ, בטח עבור סרט שמלכתחילה מתרחש בלוקיישן מורכב: לב ים.

היצ'קוק הגביל את המצלמה והפעולה למה שייתכן והיה בין מרחבי המשחק הצרים בתולדות הקולנוע, אתגר טכני שהיה חביב עליו, אולם הגביל אותו לכך שרוב הסרט התבסס על משחק ודיאלוג – היבטים שהיו פחות אהובים עליו בכל הקשור לעשיית סרט. גם מול סרטים מוגבלי מרחב אחרים שלו, כמו "חבל" או "חלון אחורי" – ב"סירת הצלה" המרחב היה מצומצם ביותר.

היצ'קוק עזב את מולדתו, אנגליה, לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, בעקבות הצעות עבודה שקיבל מהאולפנים הגדולים של הוליווד. לדבריו, הוא בכל מקרה לא היה מגויס למלחמה בשל גילו ומשקלו – אולם גם כשעבר עם אשתו ובתם לארה"ב, לבו נשאר בבית הולדתו ובעיקר בבית אמו, בלונדון. הבת פט סיפרה כי "בספטמבר [1939], כשהוכרזה המלחמה בין גרמניה לאנגליה, הוא התקשר לאמו והטלפונאי אמר לו שהקו מושבת כי המדינה במלחמה. זה הפחיד אותו". היצ'קוק ניסה לשכנע את אמו לבוא לארה"ב, אולם היא סירבה. היא הלכה לעולמה ב-1942, במהלך צילומי "צל של ספק", סרט שנטען לגביו שהוא האחרון של היצ'קוק שבו מוצגת אם חיובית. אגב, האם בסרט נקראת 'אמה' – שם אמו של הבמאי.

שנה ל-היצ'קוקולוגית: נחשו מי בא לסעוד?

פורסם: 01/03/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, Psycho, אלפרד היצ'קוק, ג'וזף קוטן, היצ'קוק, ורטיגו, זרים ברכבת, חבל, חלון אחורי, יסמין גיל, לונדון, מזימות בינלאומיות, פסיכו, פרנזי, צל של ספק, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0

 

 

"מעולם לא אכלתי ביצה בחיי", אמר היצ'קוק. "באמת, מעולם?", שאלתי. "אפילו לא אחת", אמר, "אני מניח שיש ביצים בכמה מהדברים שאני אוכל, אבל לא אוכל להתמודד מול ביצה 'ערומה'". "מה לגבי סוגים אחרים של ביצים, כמו קוויאר?", שאלתי. "מבחינתי זה לא סוג אחר של ביצה. למרות שכפי שאתה מתאר… זו ביצה". "האם אנין טעם שמעולם לא טעם ביצה, הוא אנין טעם מושלם?", שאלתי. "מעולם לא טענתי שאני אנין טעם", אמר היצ', "אני חושב שתגלה שרוב התיאורים האקזוטיים שאנו משיגים הם בדרך כלל לא נכונים, ותמיד מגיעים ממקורות רחוקים".

השיחה הזו התקיימה ב-1942 במסעדת "מייק רומנוף" (שפעלה בשנים 1941-1962) ב-בברלי הילס. היצ'קוק הזמין סטייק. ג'וזף קוטן, שזה אך נבחר לשחק בסרטו הבא של הבמאי, 'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943), הזמין אומלט. האומלט היה הטריגר לנושא השיחה: ביצים. קוטן כתב עליה בספרו האוטוביוגרפי: "Vanity Will Get You Somewhere".

על חיבתו של היצ'קוק לאוכל ניתן להבין ממראו. בספר הביוגרפי "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מתאר הכותב, דונלד ספוטו, את הראיון העיתונאי הרשמי הראשון שהעניק היצ'קוק בארה"ב, ב-1937, במסעדת 'מועדון 21' (21 Club) בניו יורק, לעיתונאי אלן. ה. סמית, שהצטרף לארוחה: "היצ'קוק אמר לסמית שאמריקה מפורסמת באומצות ובגלידה שלה ולכן הוא מקפיד ליהנות משניהם. הוא הודה שהוא מזמין לארוחת בוקר גלידת וניל ועליה מעט ברנדי, וסיפר שבכל ארוחת צהריים וארוחת ערב התפריט אחד הוא: מנה כפולה של אומצה דשנה. סמית חשב שהיצ'קוק מגזים, אבל בסוף הארוחה, כשהזמינו כולם קפה, הדהים היצ'קוק את העיתונאי והזמין עוד מנת אומצה, שתוגש לאחר פרפרת הגלידה. אחרי האומצה השנייה אכל עוד מנת גלידה, וכשקרא למלצר, חשבו הנוכחים שעכשיו ילכו סוף סוף, אבל היצ'קוק הזמין אומצה שלישית, והפעם, כדי שלא לעכב את בני לווייתו, ביקש שתוגש לו הגלידה עם הסטייק".

"אני מוצא סיפוק באכילה. זה תהליך נפשי ולא גופני דווקא", צוטט לאחר מכן הבמאי בכתבתו של סמית, כך על פי הכתוב בביוגרפיה, "יש שני סוגי אכילה – אכילה כדי להתקיים ואכילה לשם הנאה. אני נהנה מן הציפייה לאוכל טוב, לא פחות משאני נהנה מן הציפייה ליציאה לחופשה או להצגה טובה". אלא שכשהיצ'קוק קרא את הציטוט בעיתון, הוא הצטער עליו, כך על פי הכתוב, שכן מאותו זמן הפכו הרגלי האכילה שלו לחומר שמשביע עיתונאים.

בהתאם לחיים האמיתיים, אוכל היווה מוטיב מרכזי גם בסרטים של היצ'קוק. הרבה יותר מכפי שניתן לצפות מאדם שהבסיס הקולינרי שלו התגבש באנגליה, מכל המדינות בעולם. ומכוון שאוכל הולך טוב עם חגיגות, החלטתי שזה יהיה נושא הפוסט לציון שנה ראשונה לבלוג "היצ'קוקולוגית". בתיאבון.

אמנויות שונות התעסקו באוכל לאורך ההיסטוריה. כתבו עליו, ציירו אותו, צילמו אותו. כמוצר צריכה קיומי, בסיסי, הוא מסמל חיים, מוות, מין, מעמד, משפחה. החל מהתפוחים של סזאן, הבולבוסים של ואן גוך וקופסאות המרק של אנדי וורהול, ועד ה"תשאיר את האקדח, קח את הקנולי" והתפוזים-שלפני-המוות ב"הסנדק" (הגם שקופולה טען שזה מוטיב מקרי) ואין ספור סרטים על שפים ו/או על מסעדות.

אצל היצ'קוק זה לא המוטיב המוכר ביותר (ע"ע בלונדיניות, מראות, משטרה, מדרגות וכו') ובהתאם לא המקושר מידית עם סרטיו. אבל הוא קיים לאורך כל הדרך. בנאומו בזמן קבלת פרס מפעל חיים של המכון האמריקאי לקולנוע, ב-1979, אמר היצ'קוק: "אדם לא חי רק בשביל רצח. הוא זקוק לחיבה, הכרה, עידוד, ומידי פעם ארוחה דשנה".

היצ'קוק השתמש באוכל כסמל, לעתים קומי, להצביע על התנהגות או על מצב מחשבתי של הדמויות. ב'אנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק', נכתב: "בהתחשב בחיבה של היצ'קוק לאוכל ושתייה – הוא היה ידוע בארוחות השופעות שלו, שלוו באופן קבוע ביין ולעתים קרובות שלחו אותו לתנומת צהריים – זה לא מפתיע שלאכילה ולשתייה, פעילות אנושית חיונית ואירוע למפגשים חברתיים על המסך ומחוצה לו, יש חשיבות מיוחדת בסרטיו. מה שמפתיע זה הנוכחות השלילית המוחצת שיש לו. גם כשהארוחה מושלמת, כמו ארוחת הצהריים מ"21" (אותה מסעדה מהראיון הראשון שלו בארה"ב) ש"ליסה" (גרייס קלי) הביאה לדירה של "ג'פריס" (ג'יימס סטיוארט) ב'חלון אחורי' (Rear Window, 1954), כדי לחגוג מה שהם מאמינים כשבוע האחרון לפני הורדת הגבס מרגלו של "ג'פריס" – זה מושלם מידי ומסמל את אי ההסכמות שלהם לאורך הדרך לגבי סגנון חיים משותף".

ארוחות משפחתיות, כמו זו של "צ'ארלי ניוטון" (תרזה רייט) ב'צל של ספק' או כמו של "אריקה" (נובה פילבים) ב'צעירים ותמימים' (Young and Innocent, 1937) – מתוארות כחוויה קשה בגלל רגשי האשמה של אותן דמויות על המידע שהן חייבות להסתיר משאר המשפחה. ארוחות מהוות מפגש מנחם שהופך לעתים לדיון או ויכוח, כפי ש"הדוד צ'ארלי" (ג'וזף קוטן), רוצח האלמנות ב'צל של ספק', מתבטא בכעס נגד האלמנות חסרות המשמעות בעיניו.

אוכל מסמל גם מוות: ב'חבל' (Rope, 1948) ארוחת הבופה מוגשת על תיבה שבתוכה שוכבת גופה, בעיצומו של מפגש חברתי – סמל לקניבליזם. על "פיליפ" (פארלי גריינג'ר), מי שלפני שעה קלה חנק למוות, יחד עם חברו, את האדם ששוכב בתיבה, מסופר כי חנק בילדותו תרנגול. כמובן שבארוחה מוגש עוף, מנה שחוזרת על עצמה בסרטים של היצ'קוק, חובב ציפורים על שלל צורותיהן.

ב'סחיטה' (Blackmail, 1929) "אליס" (אנני אונדרה) דוקרת את הצייר שמנסה לאנוס אותה, בין שתי ארוחות: האחת, ארוחת ערב עם החבר שלה, "פרנק" (ג'ון לונגדן) לפני שהיא פוגשת את הצייר. והשנייה, ארוחת בוקר עם הוריה שמופרעת על ידי הערת השכן על הסכין שהרגה אמש את הצייר; ב'זרים ברכבת' (Strangers on a Train, 1951), בזמן ארוחה קלה ברכבת, "ברונו" (רוברט ווקר) מציג בפני "גיא" (פארלי גריינג'ר) את תכניתו לרצח המושלם.

ב'האיש שידע יותר מידי' (The Man Who Knew Too Much, 1956), 'בן מק'קנה' (ג'יימס סטיוארט) ורעייתו 'ג'ו' (דוריס דיי), אוכלים ארוחה מרוקאית מסורתית עם בני הזוג 'דרייטונס", המרגלים האמיתיים שנחשד שהם (בני הזוג מק'קנה) – הם.

הארוחות ב'רבקה' (Rebecca, 1940) מדגישות את הזרות ואת ההיעדרות של "רבקה", רעייתו של "מקס דה ווינטר" – מבעלה ומהעולם. לקראת סוף הסרט, "ג'ק פאבל" (ג'ורג' סנדרס) מעלה את הצעת הסחיטה המנומסת שלו, על ידי לקיחת "פולקע" מסל הפיקניק במכונית של בני הזוג דה ווינטר, כרסומו, וזריקת העצם מהחלון; ב'ורטיגו' (Vertigo, 1958) ישנה הסצנה במסעדת "ארני'ס" (Ernie's – נסגרה ב-1996 לאחר 54 שנה. הסצנה צולמה באולפן ששחזר במדויק את עיצוב המסעדה מסן פרנסיסקו), שבה "גאווין אלסטר" (טום הלמור) מזמין את "סקוטי" (ג'יימס סטיוארט) שיראה את רעייתו 'מדליין' (קים נובאק), אחריה התבקש לעקוב. בהמשך יש סצנה נוספת במסעדה הזו, שתיהן נועדו להדגיש את הריחוק בין "סקוטי" ל"מדליין".

אוכל מקושר אצל היצ'קוק, כמובן למין, גם בכפלי משמעויות: כך למשל, כש"פרנסיס" (גרייס קלי) שואלת את "ג'ון רובי" (קרי גרנט) ב'לתפוס גנב' (To Catch a Thief, 1955), במהלך ארוחה, אם הוא מעדיף רגל או חזה (של עוף); ב'מזימות בינלאומיות' (North by Northwest, 1959), "איב" (איב מארי סיינט) אומרת ל"רוג'ר ת'ורנהיל" (קרי גרנט), רגע אחרי שהזמינה אותו לתא השינה שלה ברכבת לאחר הפגישה ה"מקרית" בתא האוכל: "במקומך לא הייתי מזמינה קינוח". והוא בתגובה עונה לה: "הבנתי את המסר".

גם ב'הנודעת' (Notorious, 1946) היצ'קוק מערבב בין תשוקות במהלך סצנת הנשיקה הארוכה (עם הפסקות נשימה. בשם הצנזורה) בין "אליסה הוברמן" (אינגריד ברגמן) ל"דוולין" (קרי גרנט): "שלוש דקות שבהן גרנט וברגמן מכרסמים זה את שפתיו ואוזניו וצווארו של זה, בעודם משוחחים על ארוחת ערב", כך על פי הביוגרפיה על הבמאי. אגב, בסרט הזה דווקא מוטיב השתייה (בקבוקי יין עם אורניום) תופס מקום מרכזי, כמו בהרבה סרטים אחרים של היצ'קוק (החל מכוס החלב ב'חשד' ועד הבירה, הברנדי והמרגריטה ב'פרנזי'), אולם הנושא יחכה לפוסט נפרד.

נחזור לאוכל: 'פסיכו' (Psycho, 1960) הוא הסרט הראשון של היצ'קוק שכבר קישר בצורה מפורשת את התיאבון לאוכל ולמין. זה אמצע היום וארוחת צהריים היא הסיבה הרשמית ליציאתה של "מריון" (ג'נט לי) מהעבודה, אולם פגישתה עם "סם" (ג'ון גאבין) בחדר המלון נועדה למטרה אחרת לגמרי – כך מבהיר לנו הבמאי מיד בהתחלה.

מאוחר יותר, כש"מריון" מגיעה למוטל הנידח, בעל המקום, "נורמן" (אנתוני פרקינס), מזמין אותה לארוחה קלה בביתו: "רק סנדוויצ'ים וחלב". אלא שכשהוא עולה לבית היא שומעת מרחוק את אמו אומרת לו: "אני לא ארשה שתביא נערות צעירות זרות לארוחה. ואחרי הארוחה? מוזיקה? לחישות? תגיד לה שהיא לא תשביע את רעבונה באוכל שלי… או בבני".

אבל השיא בכל הקשור לאוכל בכלל, ולאוכל, מין ואלימות בפרט, מגיע ב'פרנזי' (Frenzy, 1972), סרטו האחד לפני אחרון של היצ'קוק – שהחזיר אותו לצלם בעיר הולדתו, לונדון, ואשר עלילתו מתרחשת ברובה בקובנט גארדן: "הוא התעקש להשתמש כבאתר צילומים בשוק המזון של קובנט גארדן לפני הריסתו, בעודו נראה כפי שהיה בימי ילדותו, כשהיה הולך לשם עם אביו [שהיה בעל מכולת]", נכתב בביוגרפיה על הבמאי.

"מחוץ לבמת הצילומים היה האוכל נושא השיחה היחיד שעניין אותו", סיפרה השחקנית אנה מאסי, באותו ספר, "לאחר מכן הבנתי שזה נושא הולם בהחלט, שכן הסרט שעשינו היה גדוש מאכלים. היצ'קוק סיפר לכל מי שהיה מוכן להאזין על ימי ילדותו בלונדון הישנה, על העגבניות המרוקאיות שאפשר היה לקנות בקובנט גארדן ב-1901 וגם עכשיו, ב-1971, על פרי ההדר מישראל (שאגב, מוזכר בסרט עצמו כשהרוצח – סוחר פירות – מספר איך היה רוצה לנסוע ל-יפו "מקור הפירות"), הענבים מספרד והירקות מקליפורניה".

"היצ'קוק דיבר על מאכלים ועל מתכונים ומסעדות בכל העולם כמו גבר המספר על אהבותיו; ולכל מי שידע כיצד התנהלו חייו באמריקה היה ברור שהמזון ב'פרנזי' הוא בגדר אובססיה. הוא התרגש מענייני אוכל יותר משהתרגש מכל דבר אחר, ויחסו לאוכל היה כמעט מיני", נכתב עוד באותה ביוגרפיה.

ואכן, 'פרנזי' גדוש באוכל, ברובו ירקות ופירות, משל מדובר היה בסרט איטלקי או צרפתי או כזה שמתרחש במדינה שבה האוכל הוא סממן תרבותי. האוכל בסרט מתקשר בדרך כלל לאלימות מינית: למשל, כששני גברים נכנסים לפאב מקומי ודנים ברוצח התורן שהפך לשיחת היום בעיר, הם עושים זאת תוך כדי הזמנת פשטידת רועים ובירה; הרוצח בסרט, "בוב ראסק" (בארי פוסטר), כאמור סוחר פירות בשוק, מגיע למשרדה של "ברנדה בלייני" (ברברה לי האנט) שאוכלת באותו זמן ארוחת צהריים. לרוע מזלה, גם מזכירתה יצאה באותה שעה לארוחת צהריים, מה שמאפשר ל"ראסק" לאנוס ולרצוח אותה, ובין לבין לנגוס בתפוח.

כש"המפקח אוקספורד" (אלק מקאואן) מהסקוטלנד יארד, יושב במשרדו בפתחה של החקירה, הוא עושה זאת תוך כדי אכילת ארוחת הבוקר שלו שמורכבת מביצי עין ונקניקיות. הוא מאפיין את דמותו של הרוצח ("שונא נשים, אימפוטנט, סדיסט") שטרם נתפס, תוך שהוא מספר לעמיתו על כך שרעייתו החלה בימים אלה ללמוד בקורס בישול (כנראה בסגנון המטבח הצרפתי).

לקורס הבישול הזה משמעות בהמשך, בשתי סצנות ארוחה בביתו של המפקח, שבהן הוא דן עם אשתו על החקירה וזו מספקת לו נקודות מבט חדשות על העניין. ארוחה אחת כוללת מרק דגים בעל מרכיבים משונים (שהמפקח יורק בחזרה לסיר, כשאשתו לא רואה) ו"ציפור צלויה", כהגדרת האשה – שליו בענבים. "עלינו למצוא אותו [את הרוצח] לפני שהרעב יציק לו שוב", הוא אומר לאשתו.

בארוחה הבאה, שנערכת לאחר שהרוצח נתפס ונאסר, הוא שואל את אשתו: "מה החוש שלך אומר לך שאני רוצה לאכול?", והיא עונה לו: "סטייק ותפוחי אדמה". אלא שלמרות רצונו במנה פשוטה, האשה מממשיכה להפגין יצירתיות מלימודי הבישול ומגישה לו רגל של חזיר בנוסח קאן ברוטב מעיים. גם כאן נרשמת בחילה מצדו של הבעל-המפקח (האם זו ביקורת סמויה במלחמת התרבויות בין אנגליה לצרפת?). היא גם משכנעת את בעלה שהרוצח שנאסר אינו האדם הנכון וכי יש להוציאו מבית הסוהר: "האם הוא יקבל משהו [בשל הטעות בזיהוי]?", היא שואלת. "רק קצת כסף", הוא עונה. "אז תזמין אותו לארוחה. אני אכין ברווז ברוטב דובדבנים".

ואגב, רצונו של המפקח בארוחה לא מתוחכמת שמורכבת מסטייק ותפוחי אדמה, אינה מקרית. אם הזכרתי בתחילה את חיבתו של היצ'קוק לאומצה, הרי שהייתה לו אהבה קולינרית נוספת: תפוחי אדמה. בביוגרפיה על היצ'קוק נכתב שבילדותו זה היה מזונה העיקרי של משפחתו ושל תושבי שכונתו, לייטונסטון, בני מעמד הביניים, מכוון שהיה ירק זול, משביע ומזין. "כל מי שסעד על שולחנו של אלפרד היצ'קוק ידע שבכל ארוחה (חוץ מאשר בתקופות שבהן שמר על דיאטה חמורה במיוחד) יוגשו תפוחי אדמה. הם הוגשו מבושלים, אפויים, ובשנים האחרונות, כשלקה בשיניו – גם מעוכים".

היצ'קוק ביטא את חיבתו לאותו ירק משעמם, אך טעים, באחת הסצנות הזכורות ביותר מסרטיו, ב'פרנזי': הרוצח "ראסק", שמתגורר בקובנט גארדן שהיה כאמור שוק שוקק בזמנו, מחביא את גופת האשה שרצח בשק תפוחי אדמה ומעמיסה על משאית. אלא שהוא מגלה שסיכת הדש שלו בעלת ראשי התיבות של שמו, נעלמה – ונותרה בידה של הנרצחת. הוא מיד עולה על המשאית, שמתחילה בנסיעה, ומבלה דקות ארוכות בין שקי תפוחי אדמה בניסיון למצוא את הסיכה. בהמשך, אבק תפוחי האדמה שניגב מעל בגדיו בפונדק דרכים, יהיה הרמז שיסגיר אותו.

***
ואחרי כל כך הרבה אוכל, מתבקשת גם דיאטה. היצ'קוק, כידוע, הופיע קצרות כמעט בכל סרטיו. אלא שב'סירת הצלה' (Lifeboat, 1944) הוא נתקל בבעיה, שכן העלילה מתרחשת בלב ים: "בדרך כלל אני משחק עובר אורח, אבל איך אפשר להמציא עובר אורח באוקיינוס?", הסביר היצ'קוק לבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו": "באותה תקופה שמרתי על דיאטה חמורה מאוד והתקדמתי לאיטי לעבר המטרה, שהייתה להוריד 50 ק"ג ולרדת מ-150 ל-100 ק"ג. החלטתי להנציח את הרזייתי ובמקביל גם להשיג את מטרתי, בכך שאדגמן לתמונות 'לפני' ו'אחרי' של טיפול הרזיה". ואכן, הופעת האורח שלו באותו סרט היא פרסומת לדיאטה שמופיעה בעיתון שאוחזת אחת הדמויות.

היצ'קוק מופיע ב'סירת הצלה'

The Sound of Silence

פורסם: 22/06/2012 ב-אולימפיאדה, היצ'קוק, יסמין גיל, לונדון
תגים: , ,
0

12 אלף אירועי מוזיקה, מחול, ספרות, אופנה, אוכל, אמנות פלסטית, תאטרון וקולנוע, תחת השם: "The London 2012 Festival" ייערכו בחודשי הקיץ ברחבי בריטניה, עבור המבקרים הרבים שיגיעו לממלכה לרגל האולימפיאדה ה-30 שתיערך בלונדון (27 ביולי-12 באוגוסט). במחלקת הקולנוע צפוי אירוע הוקרה לאחד מבניה הידועים של העיר בכל הזמנים, אלפרד היצ'קוק – מי שנולד (1899) בין האולימפיאדה הראשונה (1896, אתונה) לשנייה (פריז, 1900) ומת בשנה שבה נערכה האולימפיאדה ה-22 (מוסקבה, 1980).

מעניין באילו ענפי ספורט צפה כשנערך האירוע הזה בשנות חייו (טניס?).

מסוף חודש יוני ועד אוקטובר מתוכננים מספר אירועים הקשורים בסרטי הבמאי, כששיאם – הקרנה של כמה מסרטיו הראשונים של היצ'קוק מתקופת הסרט האילם, הראינוע, ששוחזרו והותאמו לפורמט דיגיטלי. תחת השם "הצילו את ה-9 של היצ'קוק" (Rescue the Hitchcock 9) יצא לפני למעלה משנתיים המכון הבריטי לקולנוע (BFI) בקמפיין התרמה שמטרתו לתמוך בפרויקט היחידי הגדול ביותר עד כה של הארכיון הבינלאומי שלו: שיקום מלא של תשעה סרטים אילמים שנותרו של הבמאי. "התפתחות עבודתו של היצ'קוק בתקופת הסרט האילם חיונית להבנת סגנונו הקולנועי", נכתב באתר האינטרנט של המכון, "כעת, הודות לתמיכה של חברי BFI, מאות מעריצים של הבמאי, קרנות, שיתופי פעולה עם תאגידים, מחזיקי הזכויות וארכיונים מסביב לעולם – אפשר יהיה לצפות שוב בסרטים הללו".

היצ'קוק, "הבמאי הבריטי האייקוני והמשפיע של כל הזמנים", כך על פי אתר האינטרנט של BFI, נולד במזרח לונדון, בשכונת לייטונסטון (Leytonstone. אגב, בכניסה לתחנת הרכבת התחתית בשכונה יש פסיפסים עם תמונות מסרטיו). הוא חי בעיר במחצית הראשונה של חייו (אז עזב לארה"ב) ועבד באולפניה במשך כמעט 20 שנה. "לונדון הייתה הכוכב של רבים מסרטיו, והיצ'קוק הוא הכוכב שלנו בפסטיבל לשנת 2012", ציינו במכון לקולנוע.

על פי נתוני אתר המכון, מתוך עשרה סרטים אילמים שבוימו על ידי היצ'קוק בתחילת דרכו הקולנועית (שנות ה-20 של המאה ה-20), תשעה שרדו (רבים מהסרטים שצולמו בתקופת הראינוע נהרסו או הושמדו בשל אחסון לא ראוי והיעדר טיפול תחזוקתי נדרש). מטרת הפרויקט הייתה לעבדם כך שיתאימו לפורמט דיגיטלי וה-BFI נזקק לשני מיליון ליש"ט לשם כך. כעת הם יוצגו לקהל בליווי תזמורת חיה, כפי שהיה מקובל בתקופת הראינוע.

מרבית הכרטיסים להקרנות הסרטים המשוחזרים כבר "סולד אאוט". אירועי הגאלה ברחבי לונדון יכללו, בין היתר, הקרנה של הסרט הראשון של היצ'קוק בבימויו המלא, "גן התענוגות" (The Pleasure Garden , 1925), "הטבעת" (The Ring, 1927) ו"הדייר" (The Lodger, 1927) – הסרט הראשון שבו היצ'קוק הופיע בהופעת אורח (cameo), מה שהפך לאחד מסמליו האמנותיים.