ארכיון רשומות מהקטגוריה "זרים ברכבת"‏

הומור היצ'קוקי: "למתח אין ערך, אלא אם הוא מאוזן עם הומור"

פורסם: 01/02/2019 ב-Alfred Hitchcock, Movies, North by Northwest, Psycho, ROPE, Shadow of a Doubt, אינגריד ברגמן, אלפרד היצ'קוק, אני מתוודה, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, היצ'קוק/טריפו, היצ'קוקולוגית, הציפורים, זרים ברכבת, חבל, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, סינמטק תל אביב, פסיכו, פרנזי, פרנסואה טריפו, צל של ספק, קולנוע
2

לפני מספר חודשים נערכה בסינמטק תל אביב הקרנה של "חבל" (Rope), סרטו של היצ'קוק מ-1948. העלילה, בקווים כלליים, עוסקת ברצח ובהסתרת הגופה בתיבה בסלון, בזמן שבמקום נערכת מסיבת קוקטייל עם בני משפחתו וחבריו של הנרצח, שתוהים מדוע הוא מאחר לאירוע. למרות העלילה המקאברית, העובדה שהסרט בן 70 שנה וגם מאתגר טכנית (עלילה בסט אחד, בזמן אמיתי וכמעט ללא עריכה) – צופי הסינמטק צחקו לכל אורכו.

כך למשל, באחת הסצנות, המוזמנים במסיבה מדברים על מושג "האדם העליון" של ניטשה ועל הרצח המושלם. המורה רופרט (ג'יימס סטיוארט), בניסיון לשעשע, מדבר על בעיות העולם שהיו נפתרות, לו אנשים היו רוצחים אחד את השני: "אבטלה, עוני, עמידה בתור לכרטיסים בתאטרון", הוא אומר. "עליי להודות שלא היה קל להשיג כרטיסים למחזמר החדש", אומרת אחת הדמויות, והוא עונה: "הפעלה זהירה של אצבע על ההדק ושני כיסאות בשורה הראשונה – שלך. התקשית להיכנס למסעדות פאר?". "מאוד", היא עונה. "הפתרון קל: שלפי סכין, גברתי, ואם תואילי להיכנס מכאן… לכי מעל גופת המלצר הראשי, והנה השולחן שלך".

היצ'קוק נצרב בתודעה התרבותית כבמאי (ומפיק) של סרטים מפחידים. הגדרות הז'אנר הרשמיות של סרטיו הן מותחנים, וסרט אחד או שניים המוגדרים כאימה. מודע לדימוי שהוא עצמו יצר ושימר, אמר פעם היצ'קוק: "אם הייתי עושה סרט על סינדרלה, היו מצפים שתצוץ גופה". אגב, כשרצה לצלם סצנה בדיסנילנד [של סרט שלא הופק בסופו של דבר], וולט דיסני סרב לאפשר "ליוצר שעשה את הסרט הדוחה הזה, "פסיכו"", לצלם בשטחי הפארק.

אלא שהפחד אצל היצ'קוק שולב עם הומור: בריטי, מקאברי, אירוני, ציני, ערמומי, מתנשא ולא פעם גס. "עבורי, למתח אין ערך, אלא אם הוא מאוזן עם הומור", צוטט הבמאי. על "פסיכו" (Psycho, 1960) אמר: "נחרדתי לגלות שכמה אנשים לקחו את הסרט הזה ברצינות".

הסרט "אני מתוודה" ((I Confess, 1953 עוסק בכומר אשר שומע וידוי מאדם שביצע רצח. לאחר מכן הכומר מואשם באותו רצח, אך בגלל מחויבותו לסודיות הווידוי, הוא אינו יכול לחשוף את האמת. "כל הטיפול בנושא [היה] חסר הומור ועידון", התייחס היצ'קוק לסרט זה בספר השיחות "היצ'קוק-טריפו" (הוצאת בבל-האוזן השלישית). "הייתי צריך להוסיף הומור לגישה שלי, כמו ב"פסיכו": סיפור רציני שמספרים באירוניה".

"בסרטי מסתורין ומתח אי אפשר לוותר על ההומור", המשיך היצ'קוק בשיחתו עם הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו. "השאלה שאני נאלץ לשאול את עצמי לעתים קרובות היא: 'האם כדי לטפל בנושא רציני עליי לשים בצד את חוש ההומור שלי או להשתמש בו?'". עוד הוסיף: "כשאנחנו כותבים תסריט, המשפט שחוזר הכי הרבה הוא: 'האם זה לא יהיה מצחיק לרצוח אותו בצורה כזו?'".

היצ'קוק היה חובב של הומור שחור וסיטואציות מגוחכות. הוא בנה סיפורים באמצעות דמויות מוזרות, לוקיישנים חריגים ואתנחתות קומיות. הוא האמין שכדי להעצים את הדרמה, יש להקיף אותה בסביבה קלילה ומשעשעת. כך למשל, ב"צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943), התחביב של אבי המשפחה ושל חברו הטוב הוא לשוחח על שיטות לביצוע הרצח המושלם. הם דנים על כך בלי לדעת שבן משפחה שזה עתה הגיע לבקר, הוא רוצח סדרתי הנמלט מהמשטרה.

האב (לחברו): "לו רציתי להרוג אותך, אתה חושב שהייתי מבזבז את הזמן על זריקות תת-עוריות או על חץ מורעל? הייתי מוצא זמן כשאתה לבד, נכנס ומכה בך בראש במוט כבד". החבר: "מה ההנאה שלך בזה? איפה התכנון? איפה הרמזים?". האב: "אני לא רוצה רמזים, אלא להרוג אותך".

השיחה של הדמויות על ביצוע הרצח המושלם, מהווה אתנחתא קומית מסיפור המתח המרכזי שעוסק ברוצח אמיתי, יוצרת ניגוד בין האנשים שרק משתעשעים בדברים נוראיים ובין אלה שממש מבצעים אותם, וגם מהווה קריצה של הבמאי לקהל, כאילו רוצה לומר להם: זה רק סרט.

שימוש נוסף שהיצ'קוק עשה בהומור, הוא לגרום לצופים לגלות סימפתיה כלפי דמות, מרושעת ככל שתהיה. ברונו ב"זרים ברכבת" הוא פסיכופט, אך כשהוא הולך בפארק השעשועים ומפוצץ עם הסיגריה שלו בלון של ילד, הצופים משועשעים.

d796d7a8d799d79dd791d7a8d79bd791d7aa

זרים ברכבת. לפוצץ בלון

שתי סצנות הארוחות של בלש המשטרה ואשתו ב"פרנזי" (Frenzy, 1972) הן מהמשעשעות ביותר בסרטי הבמאי, אם כי צריך לצפות בהן ממש כדי להבין את הניואנסים, כי ההומור הוא פיזי: עיוותי פנים, מבטים ותנועות.

הבלש משוחח עם אשתו על התקדמות חקירת הרצח שהוא מנהל, תוך כדי שהיא מגישה לו תבשילים אותם למדה להכין בקורס הבישול (כנראה מטבח צרפתי). הבלש היה מעדיף סטייק ותפוחי אדמה, אך אשתו הגישה לו, למשל, מרק דגים. הבלש מרים עם הכף חתיכת דג, נחרד, מחזיר לצלחת ושותה מהר את המשקה שלו. "מה בדיוק יש במרק הזה?", הוא שואל, והיא עונה: "למה, הוא לא מוצא חן בעינייך?". "מממ… זה טעים מאוד, אבל המרכיבים די משונים", הוא אומר, והיא עונה: "כספס, ארכן, צלופח גמלוני, זהבה, סרדינה ודג הצפרדע".

d7a4d7a8d7a0d796d799

פרנזי. מרק לא מזוהה

 

רמיזות מיניות 

במקרים מסוימים ההומור של היצ' היה משולב ברמיזות מיניות, כמו נער קתולי סקרן שהוא נותר רוב חייו. ב"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) רוג'ר ת'ורנהיל (קרי גרנט) נמלט מהמשטרה שרודפת אחריו בחשד שביצע רצח. אך מכוון שבשחקן הכי אלגנטי בתולדות הקולנוע עסקינן, דמותו הנמלטת מבקשת להתגלח תוך כדי הימלטות.

ת'ורנהיל נכנס לחדר השירותים בתחנת הרכבת, עם סכין גילוח קטנטן שלקח מתא השינה ברכבת. הוא מתבונן על הגבר הסמוך אליו, שמתגלח אף הוא, עם סכין בגודל רגיל – והשניים… משווים גדלים.

d79ed796d799d79ed795d7aad791d799d7a0d79cd790d795d79ed799d795d7aa

מזימות בינלאומיות: משווים גדלים 

על "לתפוס גנב" (To Catch a Thief, 1955), נכתב בביוגרפיה על הבמאי "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" (מאת דונלד ספוטו, הוצאת דביר): "בזכות משחקי המילים, המשחקים החזותיים המיניים והמשמעויות הכפולות, הוא היה אחד הסרטים של שנות החמישים שהרחיבו את תחומי ההומור הבוגר".

באחת הסצנות, ג'ון רובי (קרי גרנט) ופרנסס סטיבנס (גרייס קלי), עוצרים בשול הדרך. "אתה רוצה רגל או חזה?", שואלת פרנסס. "תחליטי את", ג'ון עונה, והיא מוציאה חתיכת עוף מסלסלת הפיקניק שהביאה.

עוד סצנה עם הומור מיני, הפעם עם רמיזה הומוסקסואלית, מתוך "הגברת נעלמת" (The Lady Vanishes, 1938): צמד החברים חובבי הקריקט צ'ארטרס וקלדיקוט, נדרשים למצוא חדר ללילה, בפונדק, בגלל השלג שחסם את הרכבת. פקיד הקבלה אומר להם שהחדר היחידי שנותר הוא של המנקה. "אתה לא מצפה ששנינו נהיה בחדר של המנקה?", אומר לו צ'ארטרס, והפקיד עונה לו: "אל תתרגש. אני אוציא את המנקה מהחדר".

"מר וגברת סמית" (Mr. & Mrs. Smith, 1941), מוגדר כקומדיה האמריקאית היחידה של היצ'קוק (הערת הסבר: היצ'קוק ביים בתחילה במדינת הולדתו, אנגליה, ולאחר מכן היגר לארה"ב. מכאן החלוקה של סרטים אנגלים מול סרטים אמריקאים). הסרט מספר על זוג נשוי מזה שלוש שנים המגלה במפתיע – ובנפרד – שבשל טעות משפטית הנישואים שלהם אינם בתוקף. האישה בטוחה שכעת הבעל יבקש ממנה להתחתן באופן רשמי, וכשאינו עושה זאת, היא זורקת אותו מהדירה ומתחיל מאבק כוחות בין השניים.

בוויקיפדיה הסרט מוגדר כ-Screwball comedy, קומדיה מטורפת. תת-ז'אנר של הקומדיה הרומנטית, אשר התפתח בתקופת השפל הגדול בארה"ב והיה פופולרי בשנות ה-30 וה-40. "שילוב של סלפסטיק עם דיאלוגים מהירים ושנונים ועלילה הכוללת סיפור של חיזור או של חתונה. מבקר הקולנוע אנדרו סאריס, הגדיר את הקומדיה המטורפת כ'קומדיית סקס, בלי הסקס'", כך ע"פ וויקיפדיה.

היצ'קוק מציג
כשהיצ'קוק ביסס את עצמו כבמאי מוביל בהוליווד, הוא השתמש בפרסונה שלו ככלי שיווקי. לכן, מלבד הופעת האורח הקצרה שלו בסרטיו (cameo), הוא השתתף גם בכמה קדימונים (טריילרים) לסרטיו.

טריילר משעשע (וביקורתי) הוא זה ל"הציפורים" (The Birds, 1963). היצ' מספר על סרטו החדש, באמצעות הרצאה על תולדות היחסים בין בני האדם לציפורים. "תכנון ההרצאה על ציפורים החכימה אותי והתחלתי להרגיש קרבה לציפורים ולפתח סימפתיה כלפי…", הוא אומר, תוך כדי שהוא חותך עוף בתנור, ואז מוסיף: "אני לא חושב שאוכל עכשיו".

בטריילר ל"פרנזי", היצ' נראה בשוק הירקות והפירות קבנט גארדן בלונדון (רגע לפני שנהרס והפך לאתר תיירותי), אורז שק תפוחי אדמה. מהשק קופצת רגל של אישה, והיצ' המופתע אומר: "שמעתי על רגל של טלה, רגל של עוף, אבל מעולם לא על רגל של תפוחי אדמה". אגב, בסרט עצמו אחת הגופות הוסתרה בשק תפוחי אדמה.

בסדרות הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents ו- The Alfred Hitchcock Hour (שודרו בשנים 1955-1965. היצ'קוק תרם את שמו לסדרות תמורת תמלוגים וביים מספר קטן של פרקים), גילו הצופים צד נוסף בהומור של היצ'קוק, לא רק כבמאי, אלא גם כמגיש. הוא פתח וסגר כל פרק עם קטע הומוריסטי קצר שנכתב עבורו ובו התבדח על הצופים, על הדמויות בפרק וגם על דבר המפרסם ששולב בין הפרקים.

"כשהייתי צעיר היה לי דוד שהזמין אותי לארוחות ערב, שאותן ליווה בסיפורים על עצמו", הוא אמר באחד הפרולוגים. "הקשבתי לו, מפני ששילם בעד הארוחה. אינני יודע למה נזכרתי בזה, אבל עכשיו הגיע הזמן לשמוע את דבר המפרסם".

בפתיח אחר היצ' נראה יושב על ספסל ולידו עגלת תינוק. "אני לא חושב שלשמור על תינוק זה דבר מהנה כלל וכלל", הוא אומר, ומוציא מהעגלה אביזרים שמסייעים לו לצלוח את המשימה: "מכשיר רדיו, ספרים, ארוחת צהריים, משקה קר, פטיש כבד – ואם זה ייכשל: אטמי אוזניים". כשהעגלה ריקה מאביזרים, הוא מגלה: "אוי, שכחתי את התינוק".

בפתיח של פרק חג המולד היצ'קוק אוטם את האח עם לבנים, ואומר: "סנטה קלאוס תמיד מביא הפתעות לאחרים. חשבתי שיהיה מעניין אם מישהו יפתיע אותו לשם שינוי. נמאס מעקבות הפיח שלו בכל שנה". הוא מניח לבנה אחרונה ואומר: "נראה אותו 'הו הו הו' את עצמו מתוך זה".

נאומים
גם הנאומים שנשא והציטוטים המיוחסים לו היו רוויים בהומור מקאברי. הוא ידע מה הקהל מצפה ממנו, וסיפק לו זאת. בסוף נאום שנשא ב-1965 בטקס איגוד מפיקי המסך (Screen Producers Guild) שבו הוענק לו פרס כבוד, אמר: "אומרים שבכל דקה מתבצע רצח, אז לא אבזבז יותר מזמנכם".

בנאום שנשא במארס 1963 (לפני רצח קנדי) במועדון הכתבים הלאומי, היצ'קוק אמר שהוא מזועזע שמקרי הרצח יצאו מהבתים אל הפארקים והרחובות: "זה לא מכובד. כשהייתי צעיר, אנשים מכובדים ביצעו רצח בפרטיות, מאחורי דלתות סגורות ובין חברים", אמר, לקול צחוק הקהל.

באחד מציטוטיו אמר: "יש לי את התרופה הטובה ביותר לכאב גרון: חתכו אותו". משפט נוסף המיוחס לו הוא: "אני חושב שכל אחד נהנה מרצח נחמד. בתנאי שהוא לא הקרבן". כשאינגריד ברגמן רצתה להיכנס לדמות באחד מסרטיו ושאלה אותו, "מה מניע אותי?", הוא ענה לה: "המשכורת".

[המאמר מופיע גם בבלוג "ילדי הקומדיה"]

10 קשרים בין היצ'קוק לטקס האוסקר ה-88

פורסם: 25/02/2016 ב-Alfred Hitchcock, Oscar, אוסקר, אלפרד היצ'קוק, האקדמיה האמריקאית לקולנוע, היצ'קוק, היצ'קוקולוגית, הציפורים, זרים ברכבת, חבל, יסמין גיל
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0

"זרים ברכבת"
"זרים ברכבת"
פטרישיה הייסמית'
פטרישיה הייסמית'
"קרול"
"קרול"

האגדה מספרת שאפשר למצוא קשר בין היצ'קוק לכל דבר ( ; אז הנה עשרה קשרים בינו לבין טקס האקדמיה האמריקאית לקולנוע (AKA, האוסקר) שייערך ביום ראשון, ה-28 בפברואר 2016, בתאטרון דולבי בשדרות הוליווד בלוס אנג'לס – ויוקיר סרטים (ויוצריהם) שיצאו לאקרנים ב-2015.

אגב, נכון שכהיצ'קוקולוגים אנחנו אמורים לתעב את טקס האוסקר, שהתעלם מרוב הקריירה של היצ'קוק. אבל כחובבי קולנוע זה כמעט בלתי אפשרי.

1. הסרט "קרול" שביים טוד היינס אמנם לא מועמד השנה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, אבל יש לו שישה מועמדויות בקטגוריות אחרות: השחקנית הראשית (קייט בלנשט), שחקנית המשנה (רוני מארה), העיבוד, הצילום, עיצוב התלבושות והמוזיקה המקורית.

הסרט מבוסס על רומן בשם "מחיר המלח" שכתבה הסופרת האמריקאית פטרישיה הייסמית' (1921-1995). ספרה הקודם לספר זה, נקרא… "זרים ברכבת" והוא (והיא) זכה להצלחה, לאחר שהיצ'קוק עיבד אותו לסרט קולנוע שיצא ב-1951.

2. המלחין הנודע ג'ון ווילייאמס מועמד השנה לאוסקר ה-79,361 שלו (בערך), הפעם עבור "מלחמת הכוכבים – הכוח מתעורר". עד כה הוא זכה בחמישה פרסי אוסקר, עבור "רשימת שינדלר", "אי.טי.", "מלחמת הכוכבים", "מלתעות" ו"כנר על הגג", והלחין מוזיקה לסרטים רבים, בהם "סופרמן", "אינדיאנה ג'ונס", "שכחו אותי בבית" וסרטי "הארי פוטר". אבל פעם, לפני מיליון שנה, הוא הלחין מוזיקה לסרט האחרון של היצ'קוק, "מזימות" (Family Plot, 1976).

3. היצ'קוק, כידוע, בריטי במקורו. בין השחקנים והשחקניות הבריטים המועמדים השנה לפרס: אדי רדמיין ("הנערה הדנית"), שרלוט רמפלינג ("45 שנים". הייתי בטוחה שהיא צרפתייה!), טום הארדי ("האיש שנולד מחדש"), כריסטיאן בייל ("מכונת הכסף". הייתי בטוחה שהוא אמריקאי!), מארק ריילנס ("גשר המרגלים") וקייט וינסלט ("סטיב ג'ובס").

4. סילבסטר סטאלון מועמד בקטגוריית שחקן המשנה על תפקידו ב"קריד" (Creed). זו המועמדות השלישית שלו לפרס האוסקר. בטקס שנערך ב-1977 הוא היה מועמד כשחקן הראשי הטוב ביותר וכתסריטאי של "רוקי" (1976). שני הסרטים הללו (וכמובן ההמשכונים שיצאו ביניהם) עוסקים בעולם האגרוף.

גם סרט של היצ'קוק עסק באגרוף, ליתר דיוק, במשולש אהבה על רקע עולם האגרוף. מדובר באחד מסרטיו הראשונים של הבמאי, מ-1927, שנקרא: The Ring (דו משמעות: זירת אגרוף וטבעת נישואים).

The Ring
The Ring
Rocky
Rocky
Creed
Creed

5. אגב, "רוקי" יצא ב-1976, השנה שבה יצא סרטו האחרון של היצ'קוק, "מזימות". בטקסי הפרסים של 1977 (שסיכמו את השנה שלפני), ידו של "רוקי" הייתה על העליונה, לעומת הסרט של היצ' – שלא היה מיצירות הפאר שלו (למרות שגם יצירות הפאר שלו לא זכו בשום פרס).

בטקס גלובוס הזהב, טליה שייר הייתה מועמדת כשחקנית הטובה ביותר בדרמה, על תפקידה ב"רוקי", בעוד ברברה האריס הייתה מועמדת כשחקנית הטובה ביותר בקומדיה – על "מזימות". שתיהן הפסידו לפיי דאנוויי ("רשת שידור") ולברברה סטרייסנד ("כוכב נולד"), בהתאמה.

6. טקס האוסקר השנה עורר מחלוקת מכוון שהוא לבן יותר מהרגיל, קרי, יש בו היעדרות של מועמדים אפרו-אמריקאים בקטגוריות השונות. המצב אמנם השתפר עם השנים עבור שחקנים ויוצרים אפרו-אמריקאים, בטח בהשוואה להוליווד של פעם, אך תהליך השוויון רחוק מסיום.

בהוליווד של פעם שחקנים שחורים כמעט ולא הופיעו על המסך (ואם כן, אז כמלצרים ושאר נותני שירות). אצל היצ'קוק המצב לא היה שונה ונדיר למצוא שחקנים שחורים בסרטיו, בטח לא בתפקידים הראשיים. בין הדמויות הבודדות בסרטיו, שהבליחו לשנייה: השחקן קלרנס מיוז (1889-1979), ששיחק את הכרטיסן ב"צל של ספק" (1943). השחקן קנדה לי (1907-1952), היה אחת הדמויות ב"סירת הצלה" (1944). גם המשרת של הסנאטור ב"זרים ברכבת" (1951) וסוכן ה-FBI ב"מזימות" (1976) שוחקו על ידי שחקנים שחורים.

נשים שחורות אצל היצ'קוק? אני לא מצליחה לחשוב אפילו על אחת (אולי היו בניצבות).

בסרטו של היצ'קוק מ-1937, "צעירים ותמימים", הרוצח הוא נגן תופים שפניו צבועות כאדם שחור, במה שנקרא: blackface. מדובר באיפור סטראוטיפי של אדם שחור, שהחל עוד במאה ה-19 במופעי מוזיקאים נודדים ובמופעי וודוויל. בארה"ב הפסיקו להשתמש באיפור כזה בשנות ה-60 של המאה ה-20, עם התקדמות התנועה לזכויות אזרח של אפריקאים אמריקאים.

7. ברוס דרן ששיחק ב"שמונת השנואים" (The Hateful Eight, 2015) של קוונטין טרנטינו, סרט שמועמד השנה לשלושה פרסי אוסקר: שחקנית המשנה (ג'ניפר ג'ייסון לי), הצילום (רוברט ריצ'רדסון) והמוזיקה המקורית (אניו מוריקונה) – הוא אחד משני שחקנים ששיחקו גם אצל טרנטינו וגם אצל היצ'קוק. השחקן השני הוא רוד טיילור (שיחק ב"הציפורים" של היצ'קוק וב"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו). דרן שיחק אצל היצ'קוק ב"מארני" וב"מזימות".

8. הבמאי אלחנדרו גונזלס איניאריטו מועמד השנה בשתי קטגוריות על סרטו "האיש שנולד מחדש" (The Revenant): הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר (הסרט מועמד ב-12 קטגוריות). בטקס של השנה שעברה הוא זכה בשלושה פסלונים (סרט, בימוי ותסריט מקורי) על "בירדמן". "בירדמן" נערך כך שייראה כאילו צולם בשוט אחד. עשה את זה הרבה לפניו… היצ'קוק, ב"חבל" (1948).

9. In Memoriam ("לזכרם") הוא אחד הקטעים המרגשים בכל טקס אוסקר. סרטון קצר בן כשתי דקות שמזכיר את אנשי תעשיית הקולנוע שהלכו לעולמם בשנה שחלפה מאז הטקס הקודם. שחקנים/יות, במאים, מפיקים, תסריטאים, מוזיקאים וכן הלאה.

בין אנשי הקולנוע שהלכו לעולמם בשנה החולפת ובעלי קשר להיצ'קוק: השחקנית מורין או'הרה (1920-2015), שאחד מסרטיה הראשונים בקולנוע היה "ג'מייקה אין" (1939) של היצ'קוק. בסרט זה היא הופיעה לראשונה בשם הבמה החדש או'הרה, שהחליף את שם משפחתה המקורי, פיצסימונס.

זה היה הסרט האחרון שהיצ'קוק ביים באנגליה, לפני שעבר לארה"ב (בעתיד יחזור לביים באנגליה). בין סרטיה (עם במאים אחרים): "מה יפית עמק נוי", "נס ברחוב 34" ו"האיש השקט". בשנה שעברה היא קיבלה אוסקר של כבוד.

השחקן רוברט לוג'יה (1930-2015), שהלך לעולמו בשנה החולפת, מוכר יותר מסרטים כמו "פני צלקת" ו"ביג", אבל יש לו גם קשר היצ'קוקי עקיף: בתחילת שנות ה-60 הוא שיחק בשני פרקים בסדרת הטלוויזיה: Alfred Hitchcock Presents.

10. ב"האיש שנולד מחדש" שמועמד, כאמור, לסרט הטוב ביותר, יש סצנה שבה דב תוקף אדם. יש לא מעט סרטים (רובם, אגב, לא שייכים לקטגוריית סרטי האיכות), שבהם בעלי חיים תוקפים בני אדם. זה אמנם לא הז'אנר החביב עליי (בייחוד כשאני מאמינה שבני אדם מסוכנים לבעלי חיים, יותר מהאופציה השנייה), אבל שניים מהסרטים המוצלחים יותר בז'אנר הם "מלתעות" (1975) של סטיבן ספילברג וכמובן "הציפורים" (1963) של היצ'קוק.

וכאן תמצאו עוד כמה דוגמאות לסרטים כאלה: 25 התקפות בעלי החיים הטובות בהיסטוריה של הקולנוע.

*** בליל האוסקר, תוך כדי צפייה, ניפגש בהיצ'קוקולוגית בפייסבוק

הציפורים
הציפורים
מלתעות
מלתעות
האיש שנולד מחדש
האיש שנולד מחדש

30 ימים-30 סרטים – סיכום ביניים

פורסם: 24/12/2015 ב-Alfred Hitchcock, Psycho, ROPE, The Lodger, The Lodger: A Story of the London Fog, אלפרד היצ'קוק, ג'ואן פונטיין, ג'וזף קוטן, ג'יימס סטיוארט, גן התענוגות, הדייר, היצ'קוק, היצ'קוקולוגית, ורטיגו, זרים ברכבת, חבל, חלון אחורי, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, פרנזי, צל של ספק, קולנוע, רבקה
תגים: , , , , , , , , , , , ,
2

"אליבי""צל של ספק""זרים ברכבת""חבל""חשד""מספר 17""רבקה"

בסוף נובמבר יצאתי בהצהרה לפיה אני פותחת במרתון צפייה בסרטי היצ'קוק: 30 ימים-30 סרטים – קרי, סרט אחד בכל יום. הרעיון צץ לי בערך דקה לפני, נשמע כמו אתגר מעניין, אז הצהרתי. למרות הבלוג ודף המעריצים בפייסבוק על היצ'קוק שמצריך התעסקות כמעט יומיומית בבמאי, אני לא צופה בסרטים שלו בכל שבוע, גם לא בכל חודש (1. אין זמן. 2. יש עוד סרטים בעולם) וחשבתי שזאת הזדמנות לרענן את הראש עם הפרטים הקטנים האלה ששוכחים או לא קולטים בצפייה אחת או שתיים או שלוש בסרט שלו.

ובסרטים של היצ'קוק כל צפייה מגלה פרטים חדשים (יש את הרובד הבידורי והרובד הטכני והרובד הדתי והרובד היצרי והרובד המורבידי וכן הלאה).

יש סרטים של היצ'קוק שצפיתי בהם רק פעם אחת לפני הרבה שנים ולא סיקרנו אותי לצפייה נוספת (לא כל הסרטים הם "פסיכו" או "חלון אחורי"); יש סרטים שקניתי עותק שלהם ולא הספקתי להגיע אליהם ("מספר 17". מודה: שכחתי שהסרט הזה קיים); ומנגד, יש את הסרטים שתמיד כיף לחזור אליהם והמרתון היה תירוץ טוב לצפייה נוספת ("צל של ספק" ו"זרים ברכבת". אף פעם לא נמאס).

אז הצהרתי ועד כה עברו 25 ימים, אבל צפיתי בזמן הזה "רק" ב-13 סרטים של היצ'קוק. ב-11 הימים הראשונים צפיתי ב-11 סרטים, סרט אחד בכל יום, ועמדתי יפה במשימה, הגם אם רוב פעילויות יומי הושבתו בימים הללו. אחר כך נתיב המרתון קיבל כמה תפניות בלתי צפויות, בהן תחושת תשישות ועבודה חלקית שהתחלתי, ולכן הורדתי את המינון. בינתיים הוספתי עוד שני סרטים לרשימה, ובשבועות הקרובים אני מקווה לצפות בכמה שיותר סרטים ולהמשיך בדיאלוג המעניין עליהם בדף הפייסבוק וכאן בבלוג.

את האנקדוטות, צילומי המסך עם משפטים דו-משמעיים (כמה מהם העליתי כאן) והשיח על כל סרט ניתן למצוא בדף הפייסבוק של "היצ'קוקולוגית". בינתיים החלטתי לעשות סיכום ביניים של 13 הסרטים שצפיתי בהם עד כה (בניגוד להיצ'קוק, אצלי המספר 13 מקרי בהחלט. פשוט רציתי להספיק לסכם לפני שיסתיים החודש מאז ההצהרה על המרתון). כמובן שכל ההתייחסות היא לסרטי המרתון, כאשר בסרטים רבים וטובים נוספים של הבמאי צפיתי בעבר ואצפה, אני מקווה, בעתיד.

הסרטים שצפיתי בהם עד כה, לפי סדר הצפייה:
1. "הדייר" (The Lodger, 1927).
2. "צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943).
3. "חבל" (Rope, 1948).
4. "זרים ברכבת" (Strangers on a Train, 1951).
5. "מספר 17" (Number Seventeen, 1932).
6. "פרנזי" (Frenzy, 1972).
7. "מה קרה להארי?" (The Trouble with Harry, 1955).
8. "חשד" (Suspicion, 1941).
9. "רבקה" (Rebecca, 1940).
10. "אליבי" (Dial M for Murder, 1954).
11. "כתב זר" (Foreign Correspondent, 1940).
12. "מזימות" (Family Plot, 1976).
13. "חבלה" (Sabotage, 1936).

והנה כמה מסקנות מהצפייה בסרטים הללו:

כפי ששמתם לב, בחירת הסרטים לא כרונולוגית לפי שנת היציאה, אלא אקראית לפי הסרט שבא לי לצפות בו באותו היום. הסרט המוקדם ביותר של היצ'קוק שבו צפיתי במרתון הוא סרטו השלישי, "הדייר" מ-1927, והמאוחר ביותר הוא סרטו האחרון, "מזימות" מ-1976.

היצ'קוק ביים סרטים במשך חמישה עשורים, משנות ה-20 ועד שנות ה-70 של המאה ה-20. במרתון עד כה צפיתי בסרטים מכל אחד מהעשורים הללו, למעט העשור הרביעי – שנות ה-60. "פסיכו" למשל, שיצא ב-1960, הוא הסרט של היצ'קוק שראיתי הכי הרבה פעמים ולכן השארתי אותו מחוץ למרתון בשלב זה. בסרטיו המאוחרים והלא מאוד אטרקטיביים מסוף שנות ה-60, בכוונתי לצפות בהמשך המרתון.

צפיתי בסרטים מהתקופה האנגלית של היצ'קוק, שנמשכה בין השנים 1925-1939 (מצאת סרטו הראשון, "גן התענוגות" ועד "ג'מייקה אין"), ובסרטים מהתקופה האמריקאית שלו, שנמשכה בין השנים 1940-1976 (מהסרט הראשון שביים בארה"ב, "רבקה", ועד סרטו האחרון "מזימות"). התקופה האנגלית שלו זוכה בד"כ להתייחסות מינורית (נמשכה פחות זמן, היו בה פחות להיטים), אבל קיבלתי המלצה חכמה מאחד מחברי הדף בפייסבוק כן לתת דגש על סרטים מהתקופה הזאת, ואעשה כל מאמץ. היצ'קוק זה בית ספר שלא נגמר.

היצ'קוק ביים 53 סרטים, רק ארבעה מהם היו מועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, מתוכם צפיתי בשלושה: "רבקה", "כתב זר" ו"חשד". עדיין לא צפיתי (במרתון הזה, אבל כמובן שצפיתי בעבר) ב"בכבלי השכחה".

באחד הימים ביקשתי מחברי "היצ'קוקולוגית" בפייסבוק שיציעו סרט אחד שבו אצפה למחרת. התוצאות היו צמודות בין "רבקה", "אני מתוודה", "הגברת נעלמת" ו"ורטיגו" – ו"רבקה" נבחר. לשלושת האחרים עדיין לא הגעתי במרתון.

ארבעת הסרטים הראשונים שבהם צפיתי הם מהאהובים עליי ביותר, הבחירה בהם הייתה קלה והצפייה מהנה. יש עוד כמה סרטים שאני אוהבת מאוד כמו "פסיכו" ו"חלון אחורי", אבל כפי שציינתי קודם, צפיתי בהם כל כך הרבה פעמים שכרגע הם בתחתית רשימת המרתון, אם בכלל. אני מעדיפה להקדיש את הזמן לסרטים הזניחים והנידחים, ופה ושם לצפות גם באיזו הברקה (את "ורטיגו" אני חייבת להכניס למרתון בשלב מסוים, ולו בגלל שהצפייה בו מאתגרת ולא קלה בכלל, לטעמי).

אומרים שאין כמו רושם ראשוני, אבל המרתון הזה גילה לי שיש סרטים שדווקא הצפייה הנוספת בהם עושה עמם חסד. למשל, "מזימות" ו"מה קרה להארי?" – שני סרטים שצפיתי בהם לפני הרבה שנים ונצרבו לי בתודעה כסרטים גרועים. אבל צפייה מחודשת גילתה לי שהם אמנם לא "מזימות בינלאומיות", לא בעשירייה הראשונה של היצ'קוק וכנראה גם לא בשנייה (כל אחד עם הרשימות שלו), אבל הם מעניינים וחביבים מאוד לצפייה.

ב"הדייר" צפיתי פעם או פעמיים בלבד בעבר (אחת מהן בסינמטק, ז"א על מסך גדול), והצפייה בו שוב במרתון הפכה אותו לאחד הסרטים האהובים עליי של היצ'קוק. זה סרט שבקרוב יציין 90 שנים לצאתו, בסך הכל הסרט השלישי שהיצ'קוק ביים, אבל הוא כל כך היצ'קוקי, מרתק, מהנה ומותח – שאתם חייבים לצפות בו (יש ביוטיוב גרסה משוחזרת שלו). כבר בא לי לצפות בו שוב.

הסרטים שהכי אהבתי במרתון, מלבד "הדייר", הם: "צל של ספק", "חבל", "זרים ברכבת" ו"פרנזי". הכי פחות אהבתי את "מספר 17", למרות שאולי גם האיכות הנמוכה של הסרט בעותק ה-DVD שיש לי, תרמה לכך. אבל גם העלילה לא הפילה אותי מהכיסא. ומה הסרט הבא? אני חושבת, אולי, לצפות בשתי הגרסאות של "האיש שידע יותר מדי".

האם "נעלמת" הוא סרט היצ'קוקי?

פורסם: 23/10/2014 ב-Alfred Hitchcock, אלפרד היצ'קוק, ג'יימס סטיוארט, דיוויד פינצ'ר, היצ'קוקולוגית, וודי אלן, ורטיגו, זרים ברכבת, חלון אחורי, מזימות בינלאומיות, נעלמת, פסיכו, פרנסואה טריפו, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , , , , , , ,
0

ישבתי באולם הקולנוע החשוך וכתבתי על ברושור של חנות טיפוח וקוסמטיקה שקיבלתי בכניסה לקניון, מוטיבים היצ'קוקיים שאולי קיימים ואולי לא בסרט "נעלמת" (Gone Girl, 2014). וזה כי לפני כמה ימים נתקלתי בכתבה באתר יאהו, לפיה "נעלמת" הופך את דיוויד פינצ'ר, במאי הסרט, ליורש האמיתי של היצ'קוק.

הערת שוליים: היום היה יום הקולנוע עם עלות כרטיס לסרט של 10 שקלים בלבד, והצגות יומיות גם בערים שאין בהן הצגות יומיות בדרך כלל, כמו העיר שלי. אז החלטתי ללכת ל"נעלמת". הגעתי למסקנה שחובבי קולנוע אמיתיים הולכים להצגות יומיות ולא רק בגלל ש-וודי אלן תמיד הולך להצגות יומיות בסרטים שלו – אלא כי ללכת לצפות בסרט בלילה שייך לקטגוריית "בילוי", כמו מסעדה, מועדון או פאב. הולכים כי ערב וצריך לעשות משהו, וקולנוע זאת אופציה טובה כמו כל דבר אחר, וגם לא צריך לדבר יותר מדי למי ששיחות ארוכות הן נטל עבורו. אבל ללכת לצפות בסרט באמצע היום זה לא רק פינוק אמיתי של כניסה לעולם אחר וחשוך מתוך אור היום, אלא ממש לתת כבוד לסרט. להפסיק את פעולות היום וללכת לקולנוע לשם קולנוע.

נחזור ל"נעלמת". בכתבה ההיא על דיוויד פינצ'ר נכתב שבין אם במודע או לא, פינצ'ר נשאב לרבים מהנושאים שהעסיקו את אלפרד היצ'קוק, כמו פיצול אישיות או רוצחים סדרתיים. "פינצ'ר הוא אחד מצבא של קולנוענים", נכתב, "כולל פרנסואה טריפו, בריאן דה-פלמה ו-מ. נייט שאמאלן, ששאפו להיקרא היורשים של מאסטר המתח".

על "נעלמת" נכתב שזה המותחן ההיצ'קוקי ביותר מזה שנים. המק'גאפין האפשרי (ייתכנו ספוילרים!) הוא היומן שכתבה 'איימי' (רוזמונד פייק), שעל פי הכתבה ב-יאהו, מזכירה ביופייה את גרייס קלי. לטעמי יש במראה שלה קצת מ-ג'ואן פונטיין (אגב, אתמול מלאו 97 שנה להולדתה), וכשהיא צובעת את שערה מבלונד לחום-אפרורי כדי שלא יזהו אותה, זה הזכיר לי את קים נובאק ב"ורטיגו". אגב, 'דזי' (ניל פטריק האריס) אומר ל'איימי': "אני אחזיר אותך להיות מי שאת", משפט שהזכיר לי קלות את האובססיה של 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט) להפוך את 'ג'ודי' (קים נובאק) ל'מדליין' (קים נובאק), כהקבלה לאובססיה של היצ'קוק לסגנן את המראה של שחקניותיו.

על פי הכתבה, יש ב"נעלמת" את השילוב בין אהבה, מיניות, רצח וחשד – מוטיבים חוזרים אצל היצ'קוק. כמו כן, ישנו בעל שרוצה במותה של אשתו, בדומה ל"חלון אחורי" ו"זרים ברכבת" של היצ'קוק.

כמה הקשרים היצ'קוקיים שעלו לי, כשצפיתי ב"נעלמת": הבית המבודד של 'דזי', החבר ההיסטורי של 'איימי', מזכיר קצת את הבית המבודד בסוף "מזימות בינלאומיות"; 'איימי' בורחת, מחליפה רכב ונכנסת לשירותים בסוכנות הרכבים, בדומה ל'מריון' (ג'נט לי) ב"פסיכו". שתי הדמויות, אגב, בורחות עם כסף ושתיהן נרדמות ברכב עד שמישהו דופק על השמשה ומעיר אותן. לשתיהן גם יש סצנת מקלחת.

נושא ההפללה של 'ניק' (בן אפלק), כאילו הוא הרוצח, מזכיר במידת מה את הפללת הרציחות ב"פרנזי". זאת ועוד: החשש של 'איימי', בחלק הראשון של הסרט, שבעלה 'ניק' ירצח אותה (חשש שמתחלף בסוף הסרט, כש'ניק' חושש ש'איימי' תרצח אותו), מזכיר את החשש של 'לינה' (ג'ואן פונטיין) שבעלה 'ג'וני' (קרי גרנט) ירצח אותה, ב"חשד".

האחות התאומה של 'ניק' מייצגת, לטעמי, מעין חלק אחר באישיות שלו, חלק שמתייסר ושואל שאלות. ברגעים מסוימים השיח ביניהם נראה כמו השטן שיושב על כתף אחת, מול המלאך על הכתף השנייה. העובדה שהם תאומים מייצגת, אולי, סוג של אישיות כפולה – מוטיב חביב על היצ'קוק (הגם אם, ככל שזכור לי, דמויות של תאומים לא כיכבו בסרטיו, אלא רק אנשים מקבילים אחד לשני בדרכים שונות, למשל נושאים את אותו שם, כמו 'הדוד צ'ארלי' ו'צ'ארלי ניוטון' ב"צל של ספק").

סצנות מסוימות ב"נעלמת" הזכירו לי סרטים אחרים שהם לא של היצ'קוק: הסצנה שבה 'איימי' חוזרת הביתה עם דם all over the place, מזכירה סצנה ב"קרי" של בריאן דה פלמה; בהתנהלות של 'איימי' יש מוטיבים של "חיזור גורלי", למרות שאני לא ממש זוכרת את הסרט הזה; והתינוק בסוף, לא הזכיר לכם את "תינוקה של רוזמרי" של פולנסקי, על תינוק שצפוי להיוולד לשטן? במקרה הזה השטן היא האמא ולא האבא.

ולא הזכרתי את כל הפחד מנשים שעולה מהסרט הזה, שזה מאוד היצ'קוקי.

***

קמתי בבוקר וחשבתי על כך שכתבתי מהם הדברים ההיצ'קוקיים שיש בסרט של פינצ'ר, אבל לא מה אין: הומור.

 

על האף של לינקולן

פורסם: 17/03/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, Psycho, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, הציפורים, ורטיגו, זרים ברכבת, חבל, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, צל של ספק, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0
סצנת הר ראשמור ב"מזימות בינלאומיות"

סצנת הר ראשמור מתוך "מזימות בינלאומיות"

ביקורו בישראל של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, השבוע, הביא אותי (שוב) למסקנה שאין נושא שאי אפשר לקשר להיצ'קוק. ואמריקה זה נושא קל מידי. כי היצ'קוק, אחד היוצרים הידועים שנולדו בממלכה הבריטית, הביא למסך הרחב, בשיא יצירתו, דווקא את הנופים המרהיבים של מדינתו המאמצת: ארה"ב. לרגל ביקור הנשיא האמריקאי, קבלו כמה מהנופים/אתרים הללו – מעין מדריך טיולים בארה"ב לחובבי היצ'קוק. לא כולל לינה (במוטל) ונסיעות (ברכבת).

ב-20 באפריל 1955 הושבע אלפרד היצ'קוק כאזרח אמריקאי. הוא היה בן 55 וקצת, וחי כבר 16 שנה בארה"ב. רעייתו, אלמה רוול, קיבלה את האזרחות עשור לפניו – הוא כנראה התלבט, בין אם מסיבות פטריוטיות או אחרות. הוא הגיע לארה"ב לראשונה כשהיה בן 37, כדי לגשש לגבי תעסוקה באחד האולפנים ההוליוודיים ושנתיים לאחר מכן עזב סופית את לונדון ועבר ללוס אנג'לס.

"פגשתי אמריקאים כל הזמן", סיפר היצ'קוק לפרנסואה טריפו (בספר "היצ'קוק/טריפו", הוצאת בבל/האוזן השלישית), על פרק חייו הראשון, בבריטניה, "ידעתי לקרוא את מפת ניו יורק באופן מושלם וידעתי בעל פה את לוחות הזמנים של הרכבות האמריקאיות, כי הזמנתי משם את החוברות האלה בתור תחביב. יכולתי לתאר את ניו יורק, את המיקום של האולמות הגדולים וחנויות הכלבו. כשדיברתי עם אמריקאים הם היו אומרים: "מתי היית שם בפעם האחרונה?", ואני הייתי עונה: "מעולם לא נסעתי לשם". לא רציתי להגיע כתייר, רציתי להגיע כקולנוען. הוליווד לא משכה אותי כמקום. מה שרציתי היה להיכנס לאולפנים ולעבוד שם".

וכך, ארה"ב, למרות שלא הייתה תבנית נוף מולדתו, הפכה לשחקנית משנה בסרטיו הידועים ביותר. כמי שקישר בין העלילה למקום התרחשותה, בין הרגש של הדמויות לסביבה – צפייה בכמה מהסרטים של היצ'קוק, כמוה כטיול ברחבי ארה"ב. "יש לנסות להשתמש בכל האלמנטים המקומיים באופן דרמטי", הסביר היצ'קוק לטריפו, "צריך להשתמש באגמים כדי להטביע אנשים, ובהרי האלפים (אז התייחס לשוויץ, נוף עלילת הגרסה הראשונה של "האיש שידע יותר מידי") – כדי להפיל אנשים לתוך התהומות שביניהם". גם בארה"ב "יפיל" את דמויותיו מ-מונומנטים גבוהים.

"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) הוא סרט מרדף/מסע ברחבי ארה"ב וכולל מספר אתרים מוכרים: ניתן למצוא בו את מלון הפלאזה בשדרה החמישית בניו יורק, על פי אתר האינטרנט של המלון, זו הייתה הופעתו הראשונה של המלון בסרט באורך מלא, כולל צוות צילום שהגיע למקום (לפני כן צולם ואוזכר בקצרה בסרטים אחרים); ישנם גם צילומי בניין האו"ם ותחנת הרכבות גרנד סנטרל בניו יורק, ובהמשך צילומים בשיקגו.

אחת הסצנות המפורסמות של היצ'קוק מסרט זה, ובכלל, היא המרדף בהר ראשמור שבדקוטה הדרומית, שבו חקוקים פניהם של ארבעה נשיאים אמריקאים: ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, תיאודור רוזוולט ואברהם לינקולן (הגם שסצנת המרדף צולמה בתפאורה באולפן, כמובן שלא על פרצופי נשיאי ארה"ב). בשיחה עם טריפו, סיפר היצ'קוק: "כשקרי גרנט נמצא בהר ראשמור, רציתי שהוא יסתתר בתוך הנחיר של לינקולן ואז יתחיל להתעטש. זה היה יכול להיות מצחיק, לא?".

אזור סן פרנסיסקו היה חביב על היצ'קוק, שאף רכש שם בית נופש. הספר: "Footsteps In The Fog: Alfred Hitchcock's San Francisco", מאת ג'ף קרפט ואהרון לוונטל, עוסק בסרטים של היצ'קוק שצולמו באזור זה ("צל של ספק" בסנטה רוזה, "ורטיגו" בסן פרנסיסקו ו"הציפורים" בבודגה ביי), כולל פירוט הלוקיישנים בכל סרט ומה נותר מהם היום.

אני בכניסה לבודגה ביי (2004. אגב, המעיל: ברור שלא פרווה אמיתית. אני נגד! צילום: הדס גוילי)

עלילת "הציפורים" (The Birds, 1963) מתחילה באזור יוניון סקוור בסן פרנסיסקו וממשיכה לעיירה בודגה ביי, שנמצאת במחוז סונומה לחופי האוקיינוס השקט, כ-100 ק"מ צפונית לעיר. אמנם רוב הסרט צולם באולפנים, אולם התבסס על נוף העיירה והמבנים שהיו (וחלקם עדיין) קיימים בה. העובדה שהסרט צולם בה, הפכה את בודגה ביי למוקד תיירותי עם שלל מרצ'נדייז שקשורים לסרט (יש גם הרבה ציפורים שמשקיפות מכל מקום…). באתר האינטרנט של המחוז הוגדרה בודגה ביי כעיירה של "שמש, חולות, גלישה והיצ'קוק". אגב, בסוף השבוע הקרוב, ב-23 במארס, מתוכננות במקום שלוש הקרנות חגיגיות של "הציפורים" לרגל חגיגות היובל לצאת הסרט לאקרנים.

בירת מחוז סונומה שנמצאת כשעת נסיעה צפונית לסן פרנסיסקו, היא העיר סנטה רוזה, שגם הפכה מוקד תיירותי בזכות סרט של היצ'קוק: "צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943). אתרים רבים בעיר שימשו לצילומי החוץ של הסרט המדובר, רובם ככולם שינו את ייעודם 70 שנה אחרי. אתר אחד שעדיין מושך מעריצים אדוקים הוא הבית בשדרות מקדונלנד 904, ששימש לצילומי החוץ של בית 'משפחת ניוטון' בסרט, שבו מתנהל חלק משמעותי מהעלילה.

 

"ורטיגו" הוא אולי הסרט המזוהה ביותר עם סן פרנסיסקו, והעיר שזורה בלוקיישנים מהסרט (או להפך?). כמובן גשר הזהב, אבל גם מקומות כמו רחוב לומברד שבו נמצא ביתו של 'סקוטי' ומיסיון דולורס שבחלקו האחורי נמצא בית קברות עתיק של ראשוני העיר – שבו צולמה סצנה שבה 'סקוטי' עוקב אחרי 'מדליין'. מעריצים יכולים לזהות את האתרים עצמאית, או באמצעות סיור מאורגן. בעיר יש גם מלון בשם "ורטיגו", שלא רק מעוצב כהומאז' לסרט, אלא גם נבנה על חורבות מלון "אמפייר", שבו נמצאת דירתה של 'ג'ודי' בסרט.

סן פרנסיסקו: מיסיון דולורס מ"ורטיגו" (צילום: יסמין גיל)

סן פרנסיסקו: מיסיון דולורס מ"ורטיגו" (צילום: יסמין גיל)

ועוד קצת אמריקה: הפתיחה של "פסיכו" (Psycho, 1960) כוללת צילום פנורמי של פיניקס בירת אריזונה (מרבית צילומי הפנים צולמו באולפן); את "האיש הלא נכון" (הידוע גם בשם "הנאשם" – The Wrong Man, 1956) שמבוסס על סיפור אמיתי, היצ'קוק צילם בלוקיישנים אמיתיים בניו יורק, בהם בשכונת ג'קסון הייטס בקווינס (ברחוב 78 מס' 4024 נמצא ביתו של "מאני בלסטרו" גיבור הסרט, וכן של האדם האמיתי שעליו התבסס הסרט), בכלא העירוני בקווינס ובתחנת רכבת תחתית בשדרה החמישית.

"מי רצח את הארי" (The Trouble with Harry, 1955) צולם בוורמונט; "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) צולם באולפן בלוס אנג'לס, אולם עלילתו ממוקמת בגריניץ' ווילג' בניו יורק; באותה עיר, בדירת גג שמשקיפה על קו הרקיע של מנהטן, מתרחשת עלילת "חבל" (Rope, 1948), הגם שהסרט צולם באולפן; ב"זרים ברכבת" (Strangers on a Train, 1951) יש סצנה שבה 'גיא' רואה את 'ברונו' מרחוק, עומד על מדרגות אנדרטת ג'פרסון בוושינגטון הבירה.

ולסיום: המונומנט הראשון שראו המהגרים שהגיעו לארה"ב באנייה, גם היצ'קוק ומשפחתו הגיעו כך – הוא פסל החירות. ב"חבלן" (Saboteur, 1942) מופיע הפסל בסצנת הסיום, כולל הנפילה המתבקשת מכף היד הימנית אוחזת הלפיד של הפסל.

שנה ל-היצ'קוקולוגית: נחשו מי בא לסעוד?

פורסם: 01/03/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, Psycho, אלפרד היצ'קוק, ג'וזף קוטן, היצ'קוק, ורטיגו, זרים ברכבת, חבל, חלון אחורי, יסמין גיל, לונדון, מזימות בינלאומיות, פסיכו, פרנזי, צל של ספק, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0

 

 

"מעולם לא אכלתי ביצה בחיי", אמר היצ'קוק. "באמת, מעולם?", שאלתי. "אפילו לא אחת", אמר, "אני מניח שיש ביצים בכמה מהדברים שאני אוכל, אבל לא אוכל להתמודד מול ביצה 'ערומה'". "מה לגבי סוגים אחרים של ביצים, כמו קוויאר?", שאלתי. "מבחינתי זה לא סוג אחר של ביצה. למרות שכפי שאתה מתאר… זו ביצה". "האם אנין טעם שמעולם לא טעם ביצה, הוא אנין טעם מושלם?", שאלתי. "מעולם לא טענתי שאני אנין טעם", אמר היצ', "אני חושב שתגלה שרוב התיאורים האקזוטיים שאנו משיגים הם בדרך כלל לא נכונים, ותמיד מגיעים ממקורות רחוקים".

השיחה הזו התקיימה ב-1942 במסעדת "מייק רומנוף" (שפעלה בשנים 1941-1962) ב-בברלי הילס. היצ'קוק הזמין סטייק. ג'וזף קוטן, שזה אך נבחר לשחק בסרטו הבא של הבמאי, 'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943), הזמין אומלט. האומלט היה הטריגר לנושא השיחה: ביצים. קוטן כתב עליה בספרו האוטוביוגרפי: "Vanity Will Get You Somewhere".

על חיבתו של היצ'קוק לאוכל ניתן להבין ממראו. בספר הביוגרפי "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מתאר הכותב, דונלד ספוטו, את הראיון העיתונאי הרשמי הראשון שהעניק היצ'קוק בארה"ב, ב-1937, במסעדת 'מועדון 21' (21 Club) בניו יורק, לעיתונאי אלן. ה. סמית, שהצטרף לארוחה: "היצ'קוק אמר לסמית שאמריקה מפורסמת באומצות ובגלידה שלה ולכן הוא מקפיד ליהנות משניהם. הוא הודה שהוא מזמין לארוחת בוקר גלידת וניל ועליה מעט ברנדי, וסיפר שבכל ארוחת צהריים וארוחת ערב התפריט אחד הוא: מנה כפולה של אומצה דשנה. סמית חשב שהיצ'קוק מגזים, אבל בסוף הארוחה, כשהזמינו כולם קפה, הדהים היצ'קוק את העיתונאי והזמין עוד מנת אומצה, שתוגש לאחר פרפרת הגלידה. אחרי האומצה השנייה אכל עוד מנת גלידה, וכשקרא למלצר, חשבו הנוכחים שעכשיו ילכו סוף סוף, אבל היצ'קוק הזמין אומצה שלישית, והפעם, כדי שלא לעכב את בני לווייתו, ביקש שתוגש לו הגלידה עם הסטייק".

"אני מוצא סיפוק באכילה. זה תהליך נפשי ולא גופני דווקא", צוטט לאחר מכן הבמאי בכתבתו של סמית, כך על פי הכתוב בביוגרפיה, "יש שני סוגי אכילה – אכילה כדי להתקיים ואכילה לשם הנאה. אני נהנה מן הציפייה לאוכל טוב, לא פחות משאני נהנה מן הציפייה ליציאה לחופשה או להצגה טובה". אלא שכשהיצ'קוק קרא את הציטוט בעיתון, הוא הצטער עליו, כך על פי הכתוב, שכן מאותו זמן הפכו הרגלי האכילה שלו לחומר שמשביע עיתונאים.

בהתאם לחיים האמיתיים, אוכל היווה מוטיב מרכזי גם בסרטים של היצ'קוק. הרבה יותר מכפי שניתן לצפות מאדם שהבסיס הקולינרי שלו התגבש באנגליה, מכל המדינות בעולם. ומכוון שאוכל הולך טוב עם חגיגות, החלטתי שזה יהיה נושא הפוסט לציון שנה ראשונה לבלוג "היצ'קוקולוגית". בתיאבון.

אמנויות שונות התעסקו באוכל לאורך ההיסטוריה. כתבו עליו, ציירו אותו, צילמו אותו. כמוצר צריכה קיומי, בסיסי, הוא מסמל חיים, מוות, מין, מעמד, משפחה. החל מהתפוחים של סזאן, הבולבוסים של ואן גוך וקופסאות המרק של אנדי וורהול, ועד ה"תשאיר את האקדח, קח את הקנולי" והתפוזים-שלפני-המוות ב"הסנדק" (הגם שקופולה טען שזה מוטיב מקרי) ואין ספור סרטים על שפים ו/או על מסעדות.

אצל היצ'קוק זה לא המוטיב המוכר ביותר (ע"ע בלונדיניות, מראות, משטרה, מדרגות וכו') ובהתאם לא המקושר מידית עם סרטיו. אבל הוא קיים לאורך כל הדרך. בנאומו בזמן קבלת פרס מפעל חיים של המכון האמריקאי לקולנוע, ב-1979, אמר היצ'קוק: "אדם לא חי רק בשביל רצח. הוא זקוק לחיבה, הכרה, עידוד, ומידי פעם ארוחה דשנה".

היצ'קוק השתמש באוכל כסמל, לעתים קומי, להצביע על התנהגות או על מצב מחשבתי של הדמויות. ב'אנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק', נכתב: "בהתחשב בחיבה של היצ'קוק לאוכל ושתייה – הוא היה ידוע בארוחות השופעות שלו, שלוו באופן קבוע ביין ולעתים קרובות שלחו אותו לתנומת צהריים – זה לא מפתיע שלאכילה ולשתייה, פעילות אנושית חיונית ואירוע למפגשים חברתיים על המסך ומחוצה לו, יש חשיבות מיוחדת בסרטיו. מה שמפתיע זה הנוכחות השלילית המוחצת שיש לו. גם כשהארוחה מושלמת, כמו ארוחת הצהריים מ"21" (אותה מסעדה מהראיון הראשון שלו בארה"ב) ש"ליסה" (גרייס קלי) הביאה לדירה של "ג'פריס" (ג'יימס סטיוארט) ב'חלון אחורי' (Rear Window, 1954), כדי לחגוג מה שהם מאמינים כשבוע האחרון לפני הורדת הגבס מרגלו של "ג'פריס" – זה מושלם מידי ומסמל את אי ההסכמות שלהם לאורך הדרך לגבי סגנון חיים משותף".

ארוחות משפחתיות, כמו זו של "צ'ארלי ניוטון" (תרזה רייט) ב'צל של ספק' או כמו של "אריקה" (נובה פילבים) ב'צעירים ותמימים' (Young and Innocent, 1937) – מתוארות כחוויה קשה בגלל רגשי האשמה של אותן דמויות על המידע שהן חייבות להסתיר משאר המשפחה. ארוחות מהוות מפגש מנחם שהופך לעתים לדיון או ויכוח, כפי ש"הדוד צ'ארלי" (ג'וזף קוטן), רוצח האלמנות ב'צל של ספק', מתבטא בכעס נגד האלמנות חסרות המשמעות בעיניו.

אוכל מסמל גם מוות: ב'חבל' (Rope, 1948) ארוחת הבופה מוגשת על תיבה שבתוכה שוכבת גופה, בעיצומו של מפגש חברתי – סמל לקניבליזם. על "פיליפ" (פארלי גריינג'ר), מי שלפני שעה קלה חנק למוות, יחד עם חברו, את האדם ששוכב בתיבה, מסופר כי חנק בילדותו תרנגול. כמובן שבארוחה מוגש עוף, מנה שחוזרת על עצמה בסרטים של היצ'קוק, חובב ציפורים על שלל צורותיהן.

ב'סחיטה' (Blackmail, 1929) "אליס" (אנני אונדרה) דוקרת את הצייר שמנסה לאנוס אותה, בין שתי ארוחות: האחת, ארוחת ערב עם החבר שלה, "פרנק" (ג'ון לונגדן) לפני שהיא פוגשת את הצייר. והשנייה, ארוחת בוקר עם הוריה שמופרעת על ידי הערת השכן על הסכין שהרגה אמש את הצייר; ב'זרים ברכבת' (Strangers on a Train, 1951), בזמן ארוחה קלה ברכבת, "ברונו" (רוברט ווקר) מציג בפני "גיא" (פארלי גריינג'ר) את תכניתו לרצח המושלם.

ב'האיש שידע יותר מידי' (The Man Who Knew Too Much, 1956), 'בן מק'קנה' (ג'יימס סטיוארט) ורעייתו 'ג'ו' (דוריס דיי), אוכלים ארוחה מרוקאית מסורתית עם בני הזוג 'דרייטונס", המרגלים האמיתיים שנחשד שהם (בני הזוג מק'קנה) – הם.

הארוחות ב'רבקה' (Rebecca, 1940) מדגישות את הזרות ואת ההיעדרות של "רבקה", רעייתו של "מקס דה ווינטר" – מבעלה ומהעולם. לקראת סוף הסרט, "ג'ק פאבל" (ג'ורג' סנדרס) מעלה את הצעת הסחיטה המנומסת שלו, על ידי לקיחת "פולקע" מסל הפיקניק במכונית של בני הזוג דה ווינטר, כרסומו, וזריקת העצם מהחלון; ב'ורטיגו' (Vertigo, 1958) ישנה הסצנה במסעדת "ארני'ס" (Ernie's – נסגרה ב-1996 לאחר 54 שנה. הסצנה צולמה באולפן ששחזר במדויק את עיצוב המסעדה מסן פרנסיסקו), שבה "גאווין אלסטר" (טום הלמור) מזמין את "סקוטי" (ג'יימס סטיוארט) שיראה את רעייתו 'מדליין' (קים נובאק), אחריה התבקש לעקוב. בהמשך יש סצנה נוספת במסעדה הזו, שתיהן נועדו להדגיש את הריחוק בין "סקוטי" ל"מדליין".

אוכל מקושר אצל היצ'קוק, כמובן למין, גם בכפלי משמעויות: כך למשל, כש"פרנסיס" (גרייס קלי) שואלת את "ג'ון רובי" (קרי גרנט) ב'לתפוס גנב' (To Catch a Thief, 1955), במהלך ארוחה, אם הוא מעדיף רגל או חזה (של עוף); ב'מזימות בינלאומיות' (North by Northwest, 1959), "איב" (איב מארי סיינט) אומרת ל"רוג'ר ת'ורנהיל" (קרי גרנט), רגע אחרי שהזמינה אותו לתא השינה שלה ברכבת לאחר הפגישה ה"מקרית" בתא האוכל: "במקומך לא הייתי מזמינה קינוח". והוא בתגובה עונה לה: "הבנתי את המסר".

גם ב'הנודעת' (Notorious, 1946) היצ'קוק מערבב בין תשוקות במהלך סצנת הנשיקה הארוכה (עם הפסקות נשימה. בשם הצנזורה) בין "אליסה הוברמן" (אינגריד ברגמן) ל"דוולין" (קרי גרנט): "שלוש דקות שבהן גרנט וברגמן מכרסמים זה את שפתיו ואוזניו וצווארו של זה, בעודם משוחחים על ארוחת ערב", כך על פי הביוגרפיה על הבמאי. אגב, בסרט הזה דווקא מוטיב השתייה (בקבוקי יין עם אורניום) תופס מקום מרכזי, כמו בהרבה סרטים אחרים של היצ'קוק (החל מכוס החלב ב'חשד' ועד הבירה, הברנדי והמרגריטה ב'פרנזי'), אולם הנושא יחכה לפוסט נפרד.

נחזור לאוכל: 'פסיכו' (Psycho, 1960) הוא הסרט הראשון של היצ'קוק שכבר קישר בצורה מפורשת את התיאבון לאוכל ולמין. זה אמצע היום וארוחת צהריים היא הסיבה הרשמית ליציאתה של "מריון" (ג'נט לי) מהעבודה, אולם פגישתה עם "סם" (ג'ון גאבין) בחדר המלון נועדה למטרה אחרת לגמרי – כך מבהיר לנו הבמאי מיד בהתחלה.

מאוחר יותר, כש"מריון" מגיעה למוטל הנידח, בעל המקום, "נורמן" (אנתוני פרקינס), מזמין אותה לארוחה קלה בביתו: "רק סנדוויצ'ים וחלב". אלא שכשהוא עולה לבית היא שומעת מרחוק את אמו אומרת לו: "אני לא ארשה שתביא נערות צעירות זרות לארוחה. ואחרי הארוחה? מוזיקה? לחישות? תגיד לה שהיא לא תשביע את רעבונה באוכל שלי… או בבני".

אבל השיא בכל הקשור לאוכל בכלל, ולאוכל, מין ואלימות בפרט, מגיע ב'פרנזי' (Frenzy, 1972), סרטו האחד לפני אחרון של היצ'קוק – שהחזיר אותו לצלם בעיר הולדתו, לונדון, ואשר עלילתו מתרחשת ברובה בקובנט גארדן: "הוא התעקש להשתמש כבאתר צילומים בשוק המזון של קובנט גארדן לפני הריסתו, בעודו נראה כפי שהיה בימי ילדותו, כשהיה הולך לשם עם אביו [שהיה בעל מכולת]", נכתב בביוגרפיה על הבמאי.

"מחוץ לבמת הצילומים היה האוכל נושא השיחה היחיד שעניין אותו", סיפרה השחקנית אנה מאסי, באותו ספר, "לאחר מכן הבנתי שזה נושא הולם בהחלט, שכן הסרט שעשינו היה גדוש מאכלים. היצ'קוק סיפר לכל מי שהיה מוכן להאזין על ימי ילדותו בלונדון הישנה, על העגבניות המרוקאיות שאפשר היה לקנות בקובנט גארדן ב-1901 וגם עכשיו, ב-1971, על פרי ההדר מישראל (שאגב, מוזכר בסרט עצמו כשהרוצח – סוחר פירות – מספר איך היה רוצה לנסוע ל-יפו "מקור הפירות"), הענבים מספרד והירקות מקליפורניה".

"היצ'קוק דיבר על מאכלים ועל מתכונים ומסעדות בכל העולם כמו גבר המספר על אהבותיו; ולכל מי שידע כיצד התנהלו חייו באמריקה היה ברור שהמזון ב'פרנזי' הוא בגדר אובססיה. הוא התרגש מענייני אוכל יותר משהתרגש מכל דבר אחר, ויחסו לאוכל היה כמעט מיני", נכתב עוד באותה ביוגרפיה.

ואכן, 'פרנזי' גדוש באוכל, ברובו ירקות ופירות, משל מדובר היה בסרט איטלקי או צרפתי או כזה שמתרחש במדינה שבה האוכל הוא סממן תרבותי. האוכל בסרט מתקשר בדרך כלל לאלימות מינית: למשל, כששני גברים נכנסים לפאב מקומי ודנים ברוצח התורן שהפך לשיחת היום בעיר, הם עושים זאת תוך כדי הזמנת פשטידת רועים ובירה; הרוצח בסרט, "בוב ראסק" (בארי פוסטר), כאמור סוחר פירות בשוק, מגיע למשרדה של "ברנדה בלייני" (ברברה לי האנט) שאוכלת באותו זמן ארוחת צהריים. לרוע מזלה, גם מזכירתה יצאה באותה שעה לארוחת צהריים, מה שמאפשר ל"ראסק" לאנוס ולרצוח אותה, ובין לבין לנגוס בתפוח.

כש"המפקח אוקספורד" (אלק מקאואן) מהסקוטלנד יארד, יושב במשרדו בפתחה של החקירה, הוא עושה זאת תוך כדי אכילת ארוחת הבוקר שלו שמורכבת מביצי עין ונקניקיות. הוא מאפיין את דמותו של הרוצח ("שונא נשים, אימפוטנט, סדיסט") שטרם נתפס, תוך שהוא מספר לעמיתו על כך שרעייתו החלה בימים אלה ללמוד בקורס בישול (כנראה בסגנון המטבח הצרפתי).

לקורס הבישול הזה משמעות בהמשך, בשתי סצנות ארוחה בביתו של המפקח, שבהן הוא דן עם אשתו על החקירה וזו מספקת לו נקודות מבט חדשות על העניין. ארוחה אחת כוללת מרק דגים בעל מרכיבים משונים (שהמפקח יורק בחזרה לסיר, כשאשתו לא רואה) ו"ציפור צלויה", כהגדרת האשה – שליו בענבים. "עלינו למצוא אותו [את הרוצח] לפני שהרעב יציק לו שוב", הוא אומר לאשתו.

בארוחה הבאה, שנערכת לאחר שהרוצח נתפס ונאסר, הוא שואל את אשתו: "מה החוש שלך אומר לך שאני רוצה לאכול?", והיא עונה לו: "סטייק ותפוחי אדמה". אלא שלמרות רצונו במנה פשוטה, האשה מממשיכה להפגין יצירתיות מלימודי הבישול ומגישה לו רגל של חזיר בנוסח קאן ברוטב מעיים. גם כאן נרשמת בחילה מצדו של הבעל-המפקח (האם זו ביקורת סמויה במלחמת התרבויות בין אנגליה לצרפת?). היא גם משכנעת את בעלה שהרוצח שנאסר אינו האדם הנכון וכי יש להוציאו מבית הסוהר: "האם הוא יקבל משהו [בשל הטעות בזיהוי]?", היא שואלת. "רק קצת כסף", הוא עונה. "אז תזמין אותו לארוחה. אני אכין ברווז ברוטב דובדבנים".

ואגב, רצונו של המפקח בארוחה לא מתוחכמת שמורכבת מסטייק ותפוחי אדמה, אינה מקרית. אם הזכרתי בתחילה את חיבתו של היצ'קוק לאומצה, הרי שהייתה לו אהבה קולינרית נוספת: תפוחי אדמה. בביוגרפיה על היצ'קוק נכתב שבילדותו זה היה מזונה העיקרי של משפחתו ושל תושבי שכונתו, לייטונסטון, בני מעמד הביניים, מכוון שהיה ירק זול, משביע ומזין. "כל מי שסעד על שולחנו של אלפרד היצ'קוק ידע שבכל ארוחה (חוץ מאשר בתקופות שבהן שמר על דיאטה חמורה במיוחד) יוגשו תפוחי אדמה. הם הוגשו מבושלים, אפויים, ובשנים האחרונות, כשלקה בשיניו – גם מעוכים".

היצ'קוק ביטא את חיבתו לאותו ירק משעמם, אך טעים, באחת הסצנות הזכורות ביותר מסרטיו, ב'פרנזי': הרוצח "ראסק", שמתגורר בקובנט גארדן שהיה כאמור שוק שוקק בזמנו, מחביא את גופת האשה שרצח בשק תפוחי אדמה ומעמיסה על משאית. אלא שהוא מגלה שסיכת הדש שלו בעלת ראשי התיבות של שמו, נעלמה – ונותרה בידה של הנרצחת. הוא מיד עולה על המשאית, שמתחילה בנסיעה, ומבלה דקות ארוכות בין שקי תפוחי אדמה בניסיון למצוא את הסיכה. בהמשך, אבק תפוחי האדמה שניגב מעל בגדיו בפונדק דרכים, יהיה הרמז שיסגיר אותו.

***
ואחרי כל כך הרבה אוכל, מתבקשת גם דיאטה. היצ'קוק, כידוע, הופיע קצרות כמעט בכל סרטיו. אלא שב'סירת הצלה' (Lifeboat, 1944) הוא נתקל בבעיה, שכן העלילה מתרחשת בלב ים: "בדרך כלל אני משחק עובר אורח, אבל איך אפשר להמציא עובר אורח באוקיינוס?", הסביר היצ'קוק לבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו": "באותה תקופה שמרתי על דיאטה חמורה מאוד והתקדמתי לאיטי לעבר המטרה, שהייתה להוריד 50 ק"ג ולרדת מ-150 ל-100 ק"ג. החלטתי להנציח את הרזייתי ובמקביל גם להשיג את מטרתי, בכך שאדגמן לתמונות 'לפני' ו'אחרי' של טיפול הרזיה". ואכן, הופעת האורח שלו באותו סרט היא פרסומת לדיאטה שמופיעה בעיתון שאוחזת אחת הדמויות.

היצ'קוק מופיע ב'סירת הצלה'

כשבארט סימפסון פגש את היצ'קוק

פורסם: 15/09/2012 ב-Alfred Hitchcock, היצ'קוק, זרים ברכבת, יסמין גיל, משפחת סימפסון, פסיכו, קרי גרנט
תגים: , , , , ,
0

תיאוריה מס' 1 שהמצאתי: כל במאי בעולם שפעל במקביל או אחרי היצ'קוק, הושפע ממנו; תיאוריה מס' 2: בכל סרט בעל מוטיבים של מתח ו/או בסצנות מתח בסדרות טלוויזיה, באופרות סבון ואפילו בסרטים מצוירים, יש אלמנטים שהיצ'קוק המציא או יישם. למשל, שילוב של מוזיקת כינורות ברגע השיא או יצירת מידע מקדים שהצופה יודע אבל השחקן לא, מה שמאריך את זמן המתח; תיאוריה מס' 3: בחלק גדול מסדרות הטלוויזיה האמריקאיות ששודרו לאורך שנים, הוקדש בשלב מסוים פרק מחווה להיצ'קוק.

וכל ההקדמה הלא מדעית הזאת, היא כי אני מזהה הומאז'ים להיצ'קוק מקילומטר. ויש הרבה כאלה. מאות ואולי אלפים. למשל בסדרת בית החולים 'שיקגו הופ' (Chicago Hope) שידרו פרק כזה ב-1998 (עונה רביעית, פרק 14) שנקרא 'פסיכודרמה'. הופיעה בו בתפקיד אורח טיפי הדרן (ששיחקה אצל היצ'קוק ב'הציפורים' וב'מארני') בדמות ששמה 'אלפרדה פרקינס' – שילוב שמו הפרטי של הבמאי ושם המשפחה של אנתוני פרקינס, ששיחק את 'נורמן בייטס' ב'פסיכו'. אם אני זוכרת נכון גם פוחלצים של ציפורים היו בפרק (כזכור התחביב של 'נורמן') וגם הסרה אחת מהירה של וילון האמבטיה.

באחת מסדרות 'חוק וסדר' שודר פעם פרק שבסופו התברר ששתי גיסות החליטו על 'החלפת רציחות' של שני אחים – כל אחת את הבעל של השנייה, כדי שלא יגלו את המניע והקשר של כל אחת מהן כלפי הנרצח. שזה בסיס העלילה של 'זרים ברכבת'. ב'מחשבות פליליות' (Criminal Minds) בכל פרק שלישי נתפס רוצח מתבודד שגר עם אמו, אבל באחד הפרקים מדובר היה ברוצח ששמר את הגופה של אמא שלו, בדיוק כמו ב'פסיכו'.

אבל אם בדרמות ובסדרות משטרה זה כמעט מתבקש, הרי שהערב שודר ב'יס קומדי' פרק מס' 4 בעונה ה-21 של 'משפחת סימפסון' (The Simpsons) עם מספר מחוות מצוירות ומקסימות, בשחור לבן, להיצ'קוק. כך למשל, העלילה הראשונית היא הבסיס של 'זרים ברכבת' כשבארט וליסה מחליטים על 'חילופי רצח' (זהו פרק ל'האלווין'), לצד סצנת משחק הטניס ואפילו תפיסת המצת הידועה מהסרט מ-1951; כדי להפחיד, אבל זה באמת מופיע בכל מקום, היה את צליל הכינורות הצורם מסצנת המקלחת ב'פסיכו'; בשלב מסוים בארט רץ א-לה קרי גרנט ב'מזימות בינלאומיות' על רקע פס הקול הבלתי נשכח של ברנרד הרמן מאותו סרט; ולסיום: האיש הזה שיורד מהאוטובוס…. זה לא היצ'קוק?