ארכיון רשומות מהקטגוריה "ג'וזף קוטן"‏

"אליבי""צל של ספק""זרים ברכבת""חבל""חשד""מספר 17""רבקה"

בסוף נובמבר יצאתי בהצהרה לפיה אני פותחת במרתון צפייה בסרטי היצ'קוק: 30 ימים-30 סרטים – קרי, סרט אחד בכל יום. הרעיון צץ לי בערך דקה לפני, נשמע כמו אתגר מעניין, אז הצהרתי. למרות הבלוג ודף המעריצים בפייסבוק על היצ'קוק שמצריך התעסקות כמעט יומיומית בבמאי, אני לא צופה בסרטים שלו בכל שבוע, גם לא בכל חודש (1. אין זמן. 2. יש עוד סרטים בעולם) וחשבתי שזאת הזדמנות לרענן את הראש עם הפרטים הקטנים האלה ששוכחים או לא קולטים בצפייה אחת או שתיים או שלוש בסרט שלו.

ובסרטים של היצ'קוק כל צפייה מגלה פרטים חדשים (יש את הרובד הבידורי והרובד הטכני והרובד הדתי והרובד היצרי והרובד המורבידי וכן הלאה).

יש סרטים של היצ'קוק שצפיתי בהם רק פעם אחת לפני הרבה שנים ולא סיקרנו אותי לצפייה נוספת (לא כל הסרטים הם "פסיכו" או "חלון אחורי"); יש סרטים שקניתי עותק שלהם ולא הספקתי להגיע אליהם ("מספר 17". מודה: שכחתי שהסרט הזה קיים); ומנגד, יש את הסרטים שתמיד כיף לחזור אליהם והמרתון היה תירוץ טוב לצפייה נוספת ("צל של ספק" ו"זרים ברכבת". אף פעם לא נמאס).

אז הצהרתי ועד כה עברו 25 ימים, אבל צפיתי בזמן הזה "רק" ב-13 סרטים של היצ'קוק. ב-11 הימים הראשונים צפיתי ב-11 סרטים, סרט אחד בכל יום, ועמדתי יפה במשימה, הגם אם רוב פעילויות יומי הושבתו בימים הללו. אחר כך נתיב המרתון קיבל כמה תפניות בלתי צפויות, בהן תחושת תשישות ועבודה חלקית שהתחלתי, ולכן הורדתי את המינון. בינתיים הוספתי עוד שני סרטים לרשימה, ובשבועות הקרובים אני מקווה לצפות בכמה שיותר סרטים ולהמשיך בדיאלוג המעניין עליהם בדף הפייסבוק וכאן בבלוג.

את האנקדוטות, צילומי המסך עם משפטים דו-משמעיים (כמה מהם העליתי כאן) והשיח על כל סרט ניתן למצוא בדף הפייסבוק של "היצ'קוקולוגית". בינתיים החלטתי לעשות סיכום ביניים של 13 הסרטים שצפיתי בהם עד כה (בניגוד להיצ'קוק, אצלי המספר 13 מקרי בהחלט. פשוט רציתי להספיק לסכם לפני שיסתיים החודש מאז ההצהרה על המרתון). כמובן שכל ההתייחסות היא לסרטי המרתון, כאשר בסרטים רבים וטובים נוספים של הבמאי צפיתי בעבר ואצפה, אני מקווה, בעתיד.

הסרטים שצפיתי בהם עד כה, לפי סדר הצפייה:
1. "הדייר" (The Lodger, 1927).
2. "צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943).
3. "חבל" (Rope, 1948).
4. "זרים ברכבת" (Strangers on a Train, 1951).
5. "מספר 17" (Number Seventeen, 1932).
6. "פרנזי" (Frenzy, 1972).
7. "מה קרה להארי?" (The Trouble with Harry, 1955).
8. "חשד" (Suspicion, 1941).
9. "רבקה" (Rebecca, 1940).
10. "אליבי" (Dial M for Murder, 1954).
11. "כתב זר" (Foreign Correspondent, 1940).
12. "מזימות" (Family Plot, 1976).
13. "חבלה" (Sabotage, 1936).

והנה כמה מסקנות מהצפייה בסרטים הללו:

כפי ששמתם לב, בחירת הסרטים לא כרונולוגית לפי שנת היציאה, אלא אקראית לפי הסרט שבא לי לצפות בו באותו היום. הסרט המוקדם ביותר של היצ'קוק שבו צפיתי במרתון הוא סרטו השלישי, "הדייר" מ-1927, והמאוחר ביותר הוא סרטו האחרון, "מזימות" מ-1976.

היצ'קוק ביים סרטים במשך חמישה עשורים, משנות ה-20 ועד שנות ה-70 של המאה ה-20. במרתון עד כה צפיתי בסרטים מכל אחד מהעשורים הללו, למעט העשור הרביעי – שנות ה-60. "פסיכו" למשל, שיצא ב-1960, הוא הסרט של היצ'קוק שראיתי הכי הרבה פעמים ולכן השארתי אותו מחוץ למרתון בשלב זה. בסרטיו המאוחרים והלא מאוד אטרקטיביים מסוף שנות ה-60, בכוונתי לצפות בהמשך המרתון.

צפיתי בסרטים מהתקופה האנגלית של היצ'קוק, שנמשכה בין השנים 1925-1939 (מצאת סרטו הראשון, "גן התענוגות" ועד "ג'מייקה אין"), ובסרטים מהתקופה האמריקאית שלו, שנמשכה בין השנים 1940-1976 (מהסרט הראשון שביים בארה"ב, "רבקה", ועד סרטו האחרון "מזימות"). התקופה האנגלית שלו זוכה בד"כ להתייחסות מינורית (נמשכה פחות זמן, היו בה פחות להיטים), אבל קיבלתי המלצה חכמה מאחד מחברי הדף בפייסבוק כן לתת דגש על סרטים מהתקופה הזאת, ואעשה כל מאמץ. היצ'קוק זה בית ספר שלא נגמר.

היצ'קוק ביים 53 סרטים, רק ארבעה מהם היו מועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, מתוכם צפיתי בשלושה: "רבקה", "כתב זר" ו"חשד". עדיין לא צפיתי (במרתון הזה, אבל כמובן שצפיתי בעבר) ב"בכבלי השכחה".

באחד הימים ביקשתי מחברי "היצ'קוקולוגית" בפייסבוק שיציעו סרט אחד שבו אצפה למחרת. התוצאות היו צמודות בין "רבקה", "אני מתוודה", "הגברת נעלמת" ו"ורטיגו" – ו"רבקה" נבחר. לשלושת האחרים עדיין לא הגעתי במרתון.

ארבעת הסרטים הראשונים שבהם צפיתי הם מהאהובים עליי ביותר, הבחירה בהם הייתה קלה והצפייה מהנה. יש עוד כמה סרטים שאני אוהבת מאוד כמו "פסיכו" ו"חלון אחורי", אבל כפי שציינתי קודם, צפיתי בהם כל כך הרבה פעמים שכרגע הם בתחתית רשימת המרתון, אם בכלל. אני מעדיפה להקדיש את הזמן לסרטים הזניחים והנידחים, ופה ושם לצפות גם באיזו הברקה (את "ורטיגו" אני חייבת להכניס למרתון בשלב מסוים, ולו בגלל שהצפייה בו מאתגרת ולא קלה בכלל, לטעמי).

אומרים שאין כמו רושם ראשוני, אבל המרתון הזה גילה לי שיש סרטים שדווקא הצפייה הנוספת בהם עושה עמם חסד. למשל, "מזימות" ו"מה קרה להארי?" – שני סרטים שצפיתי בהם לפני הרבה שנים ונצרבו לי בתודעה כסרטים גרועים. אבל צפייה מחודשת גילתה לי שהם אמנם לא "מזימות בינלאומיות", לא בעשירייה הראשונה של היצ'קוק וכנראה גם לא בשנייה (כל אחד עם הרשימות שלו), אבל הם מעניינים וחביבים מאוד לצפייה.

ב"הדייר" צפיתי פעם או פעמיים בלבד בעבר (אחת מהן בסינמטק, ז"א על מסך גדול), והצפייה בו שוב במרתון הפכה אותו לאחד הסרטים האהובים עליי של היצ'קוק. זה סרט שבקרוב יציין 90 שנים לצאתו, בסך הכל הסרט השלישי שהיצ'קוק ביים, אבל הוא כל כך היצ'קוקי, מרתק, מהנה ומותח – שאתם חייבים לצפות בו (יש ביוטיוב גרסה משוחזרת שלו). כבר בא לי לצפות בו שוב.

הסרטים שהכי אהבתי במרתון, מלבד "הדייר", הם: "צל של ספק", "חבל", "זרים ברכבת" ו"פרנזי". הכי פחות אהבתי את "מספר 17", למרות שאולי גם האיכות הנמוכה של הסרט בעותק ה-DVD שיש לי, תרמה לכך. אבל גם העלילה לא הפילה אותי מהכיסא. ומה הסרט הבא? אני חושבת, אולי, לצפות בשתי הגרסאות של "האיש שידע יותר מדי".

מודעות פרסומת

דוד3 (2)sus2 (2)דוד4 (2)דוד1 (2)

*** ייתכנו ספויילרים ***

יש סרט מצוין מ-1981 שנקרא "Blow Out", הוא תורגם לעברית כ"התפוצצות", ביים אותו בריאן דה-פלמה ומככב בו ג'ון טרבולטה. הוא מספר על מקליט סאונד שתוך כדי הקלטת רעשים נקלע לפרשיית רצח שמעורב בה סנטור אמריקאי. העלילה מתרחשת בפילדלפיה בזמן בחירות, ובגלל שיש בסרט היבטים רבים הקשורים לממשל האמריקאי, הבמאי שילב בסצנות השונות צבעוניות של אדום-לבן-כחול, צבעי דגל ארה"ב. יש אורות ניאון בצבעים הללו, שמיכות, טפט, נברשת, בגדים ומה לא.

פעם רציתי להדגים בפני תלמידים כיצד יוצרי קולנוע משלבים צבעוניות בעלת משמעות בסרטיהם, אז אספתי את כל 'זריקות הצבע' האלה של דה-פלמה מתוך הסרט, לכדי קטע ערוך ומצומצם אחד – מה שגרם להפתעה אצל הצופים הצעירים, בבחינת: איך לא שמנו לב?

כשהמוטיבים דחוסים בשתי דקות ערוכות זה נראה מובן מאליו, אך כשהם פרוסים על פני 90 דקות של סרט או על פני פילמוגרפיה של 52 סרטים, אפשר אולי לפספס. אבל אצל היצ'קוק יש כל כך הרבה מוטיבים חוזרים מחד, והוא חוזר על כל אחד מהם כל כך הרבה פעמים מאידך, שכמעט בלתי אפשרי לפספס.

אם תרצו לערוך תרגיל מציאת מוטיבים בסרט של היצ'קוק, נסו לסכם את כל הדברים שמציינים את הספרה 2 בסרט "צל של ספק" (Shadow of a Doubt) שיצא לאקרנים בתחילת 1943. כל דבר שמסמל דואליות, פיצול, תאומים וכו'. אני יושבת מול המסך וחושבת: רגע, אז גם השעה בשעון היא 2? וגם הוויסקי ש'הדוד צ'ארלי' מזמין הוא כפול? כאילו הבמאי לא נח לרגע מ"שתילת" עוד ועוד מוטיבים שיסבירו לנו שמדובר פה בפיצול אישיות. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

הסרט מספר על 'צ'ארלי' (ג'וזף קוטן, 1905-1994), שמגיע לחוף המערבי לבקר את משפחת אחותו הגדולה 'אמה' (פטרישיה קולינג, 1892-1974) ואת אחייניתו האהובה 'צ'ארלי' (תרזה רייט, 1918-2005), שנקראת על שמו. אלא שהאחיינית המהופנטת מקסמו של הדוד, מתחילה לחשוד שהוא רוצח אלמנות סדרתי. היחסים בין הדוד לאחיינית מרגישים רומנטיים, מה שיוצר תחושה מוזרה בזמן הצפייה.

אבל הסיפור הוא גם, ואולי בעיקר, על מאבק בין היצרים: הטוב והרע. אולי כל אחד מאיתנו הוא קצת 'צ'ארלי' טוב וקצת 'צ'ארלי' רע?

כפי שוודאי הובן, את היום השני למרתון 30 ימים-30 סרטים, הקדשתי ל"צל של ספק". האגדה מספרת שזה היה הסרט האהוב ביותר על היצ'קוק. הוא אמנם טען בראיון שזה לא בדיוק כך, אבל גם אם לא עליו, זה כנראה הסרט ההיצ'קוקי האהוב ביותר עליי. אני אוהבת אותו מ-74 סיבות שונות, החל מהסיפור על שלוות העיירה הקטנה שמופרת (סיפורי עיירות קטנות תמיד טומנים בחובם דברים מעניינים. גם בסדרות טלוויזיה זה כך, ע"ע: "טווין פיקס") ועד ג'וזף קוטן, שחקן אהוב עליי ביותר: מצודד, אלגנטי, תיאטרלי, כריזמטי. מאוד שנות ה-40.
כמה אנקדוטות:
1. לפני שבוע נתקלתי בסרטון שניסה לענות על השאלה: מדוע שחקנים בסרטים ישנים דיברו מוזר. תמיד חשבתי שהם דיברו רגיל לתקופתם עם סלנג שהיה נהוג אז, והסאונד המיושן של הסרטים גרם להם להישמע מוזר בפני הצופה העכשווי. אבל מסתבר שהיה מבטא אנגלי מיוחד מקובל אצל בני המעמד הגבוה וגם השחקנים אימצו אותו.

נזכרתי בסרטון הזה כשהקשבתי היום לג'וזף קוטן מדבר (הוא אגב, הושפע בסגנון הדיבור גם מתסכיתי הרדיו שבהם השתתף וממשחק בתאטרון, לצד חברו אורסון וולס). זה הסרטון, אם בא לכם.

2. ג'וזף קוטן כתב אוטוביוגרפיה בשם: Vanity Will Get You Somewhere, יש לי אותה, בטח אשלים את קריאתה יום אחד. הוא סיפר שם סיפור קטן וחמוד שכתבתי עליו פעם בבלוג הזה, על איך הוא ביקש מהיצ'קוק שינחה אותו כיצד לשחק רוצח, לקראת צילומי "צל של ספק", ואיך היצ'קוק הנחה אותו. זה הסיפור.

זה מזכיר לי שלפני כשבועיים עברתי ברחוב, ובטלוויזיה גדולה בפיצוציה שודרו חדשות על עוד פיגוע דקירה. הופיע שם מכר של הדוקר שאמר: "הוא לא יכול לפגוע בזבוב", וזה גם היה הכיתוב מתחתיו. לא הספקתי להוציא את הנייד כדי לצלם זאת, אבל זה כמובן הזכיר לי את המשפט הזהה מהסוף של "פסיכו". זה משפט שאנשים נוטים להגיד כשהם מגלים שהשכן השקט שלהם הוא מטורף: …But he wouldn't hurt a fly.

הקשר בין המשפט הזה לג'וזף קוטן ולהכנה שלו לקראת צילומי "צל של ספק", הוא שהיצ'קוק ידע שלרוצחים סדרתיים אין קרניים או שלט ניאון על הראש או כיתוב על החולצה או כל דבר אחר שמבדיל אותם מהחברה. הוא ידע שהם רגילים. לכן הוא מיקם אותם בתוך החברה. הם חלק מהחברה הנורמטיבית ומנסים להיטמע בתוכה. ולכן הם יותר מפחידים, כי הם בתוכנו ואנחנו בתוכם.

הרוצחים של היצ'קוק הם לא אנשים מוזרים שגרים בסמטה. הם אולי הדייר ששכר חדר באכסניה, ואולי הדוד האהוב שהגיע לבקר, ואולי השכן השמנמן וחסר הייחוד שגר ממול, ואולי הבעל הרומנטי? זאת הבנה כאילו מובנת מאליה, אבל זאת בדיוק הטכניקה הקטנה שגורמת לסרטים של היצ'קוק להפתיע, למתוח וקצת להלחיץ.
3. בתחילת הסרט 'הדוד צ'ארלי' שוכן בבית מס' 13 (בדומה למס' הבית ב"הדייר").

4. 'הדוד צ'ארלי' מפקיד בבנק 40 אלף דולר – סכום זהה לזה שגנבה 'מריון קריין' ממעסיקה ב"פסיכו". אגב, על-פי הביוגרפיה של היצ'קוק: "צדה האפל של הגאונות" (מאת דונלד ספוטו, הוצ' דביר), זה גם היה הסכום שהיצ'קוק הפקיד בתקופת צילומי "צל של ספק", בעבור הבית שרכש בדרך בלאג'יו בלוס אנג'לס.

5. כש'אן', בת המשפחה הקטנה, עונה לטלפון כדי לקבל פרטים על המברק שהתקבל, היא אומרת למוקדנית שהיא לא מוצאת עיפרון כדי לכתוב את המסר. "אני מנסה לא להעמיס על המוח דברים לא חשובים", היא אומרת למוקדנית, "כי אני צריכה לזכור כל כך הרבה דברים". נכון שזה נשמע כמו משפט ש'שלדון קופר' יגיד ב"המפץ הגדול"?

20151201_110640(0)
6. נחמד לראות זוג הורים סימפתי ואמפתי בסרט של היצ'קוק. זה קרה ב"הדייר" אתמול, וב"צל של ספק" היום. לאמא ב"צל של ספק" קוראים 'אמה' (Emma), שמה האמיתי של אמו של היצ'קוק. אמו מתה ב-1942 באנגליה, במהלך הפקת סרט זה. "אירוע זה, שקדמו לו חודשים של דאגה ואחריו באו חודשים ארוכים של יגון חרישי, הוא שהפך את "צל של ספק" כולו לרשת של רמיזות אישיות", נכתב בביוגרפיה על הבמאי, "סרט זה הוא גם מפתח לסבך חייו הפנימיים [של היצ'קוק] ולתחושת האשמה שלו, וגם רשת של משמעויות הזורעת אור על יחסיו עם בני משפחתו, עם זהותו השסועה ועם התרבות המפוצלת שממנה היגר…".

'אמה ניוטון' ב"צל של ספק" הייתה גם האם החיובית האחרונה בסרטיו של הבמאי, כך על-פי הביוגרפיה: "תחושותיו המבולבלות [של היצ'קוק], רגשות האשמה שלו, ההתנגשות בין אהבה לטינה, כל אלה התפרצו לאחר מותה [של אמו], ובסרטיו הבאים, מן האם השתלטנית והרודנית ב"הנודעת" ואילך, מצוירת דמות האם בצבעים כהים יותר".
7. העלילה מתרחשת בסנטה רוזה-קליפורניה, אז עיירה (בשנות ה-40 – כ-12 אלף תושבים), היום עיר (למעלה מ-170 אלף תושבים) – ובה גם צולם חלק נכבד מהסרט (צילומי חוץ היו נדירים למדי בזמנו).

יצא לי בעבר הרחוק דווקא להיות בסנטה קלרה-קליפורניה ( : וגם ב-בודגה ביי ("הציפורים") שנמצאת יחסית קרוב לסנטה רוזה, ובסן פרנסיסקו ("ורטיגו"), העיר הגדולה הסמוכה, אבל אין לי מושג איך פספסתי את העיר שבה צולם הסרט המופלא הזה.

היצ'קוק אהב את האזור הזה של קליפורניה, היה לו בית נופש בסביבה. יש (לי) ספר שנקרא: Footsteps in the Fog: Alfred Hitchcock's San Francisco, שבין היתר מציג לוקיישנים מסרטים של היצ'קוק שצולמו באזור סן פרנסיסקו, וכיצד הם נראים היום. מהלוקיישנים של סנטה רוזה כפי שנראים ב"צל של ספק", לא נותר הרבה כיום, אבל בית משפחת ניוטון עדיין קיים. פרטים בשני הסרטונים הבאים:

 

מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מעניין אם נעשה מחקר על דמות עוזרת הבית בקולנוע. בהסתמך על שני סרטים שראיתי השבוע (ואחד בעבר, "רבקה" – סרטו של היצ'קוק מ-1940), אני מעדכנת שאם וכאשר יהיה לי המון כסף ובית ענק – אני מוותרת מראש על עוזרת בית. כזאת שמתגנבת מאחורי הגב בלי לעשות רעש, עונה בנימוס חוצפתי, חושבת בטעות שהיא בעלת הבית, מנסה "להתחיל" עם הבעל, ומתהלכת עם מבט תמים תוך כדי ניסיון להרעיל את דיירי הבית. נראה שבסרטים הוליוודיים מהפורטיז, לא שמעו על עוזרת בית שסתם גנבה איזה תכשיט.

שני הסרטים המדוברים, שבהם צפיתי השבוע לראשונה, הם "תחת חוג הגדי" (Under Capricorn, 1949) של היצ'קוק ו"לאור הגז"/"אורות הגז" (Gaslight, 1944) של ג'ורג' קיוקור. הסיבה לצפייה: מרתון ג'וזף קוטן שהחלטתי לערוך במלאת 20 שנה למותו של השחקן (1905-1994) – וכלל עד כה גם את "דו קרב בשמש" (Duel in the Sun, 1946 – במאי: קינג וידור) ואת "האדם השלישי" (The Third Man, 1949 – במאי: קרול ריד). דמותו של קוטן כ'הדוד צ'ארלי' ב"צל של ספק" (1943 ,Shadow of a Doubt) הפכה את הסרט לאהוב עליי מבין סרטי היצ'קוק, אלא שמלבד סרט זה וכמובן "האזרח קיין" (1941 ,Citizen Kane – במאי: אורסון וולס), לא צפיתי בו בעבר בסרטים נוספים (או שצפיתי ופספסתי אותו). לכן המרתון, שאגב נמשך, לצד האוטוביוגרפיה של קוטן שממתינה לי על המדף ומקטעים קצרים שקראתי, מסתמנת כמעניינת מאוד.

אבל נחזור ל"תחת חוג הגדי" ו"לאור הגז": יש מספר מאפיינים דומים בשני הסרטים הללו, מלבד קוטן שמשחק בשניהם. גם אינגריד ברגמן משחקת בשני הסרטים דמות דומה למדי, של בעלת בית בלתי יציבה (כתוצאה מגורמים חיצוניים) – עבור "לאור הגז" היא זכתה בפרס האוסקר הראשון שלה מתוך שלושה. בשניהם היא מנהלת מערכת יחסים סבוכה עם בעלה ובשניהם יש את הצלע השלישית הקלאסית שנכנסת לתוך מערכת היחסים הזו. בשניהם יש עוזרת בית מאיימת: ב"לאור הגז" זו 'ננסי' הצעירה אך ממש לא תמימה, בהופעת הבכורה של אנג'לה לנסברי, שזיכתה אותה במועמדות ראשונה וראויה מאוד לאוסקר. ב"תחת חוג הגדי" זו 'מילי' (מרגרט לייטון) – שהוגדרה על ידי מבקר הקולנוע והבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת האוזן השלישית, 2004) כ"בתה של 'גברת דנוורס' מ"רבקה", רק מפחידה יותר". 'מיס דנוורס', למי שלא מכיר, היא אחת הדמויות המלחיצות ביותר בסרטי היצ'קוק.

וכל ההקדמה, כדי להגיע ל"תחת חוג הגדי" – סרט של היצ'קוק שכאמור, צפיתי בו אתמול לראשונה (עד כה לא יצא, לא הספקתי, לא התאמצתי להשיג – כל התשובות נכונות). מדובר בסרט מאתגר של הבמאי, אם להגדיר בעדינות – קרי, לא מסרטיו המאפיינים והמתחבבים בקלות על הקהל. סרט כל כך מאתגר שרק בדקה ה-33 נזכרתי שאני צופה בסרט של היצ'קוק. כל כך מאתגר שרק לאחר שסיימתי לצפות בו, נזכרתי שלא שמתי לב להופעת האורח (cameo) של הבמאי בסרט. מתברר שהיו שתיים כאלה בהתחלה.

עלילת הסרט (זהירות ספוילרים למי שמתכנן לצפות) מתרחשת בסידני הקולוניאלית של 1831, ששימשה כמושבת אסירים. אחיינו של המושל, 'צ'ארלס אדאר' (מייקל ווילדינג) מגיע מאירלנד לאוסטרליה, כדי להתעשר, ומתחבר עם איש עסקים מקומי בשם 'סם פלסקי' (ג'וזף קוטן). 'סם' הוא אסיר לשעבר שהתעשר ונשוי ל'ליידי הנרייטה פלסקי' (אינגריד ברגמן), שמתגלה כחברת ילדות של אחות של 'צ'ארלס'. ברקע יש את מנהלת משק הבית 'מילי' (מרגרט לייטון), שמטילה אימתה על 'הנרייטה' בניסיון לזכות בלבו של 'סם'.

'הנרייטה' היא אלכוהוליסטית ומבודדת מהחברה, אולם היא מתחברת ל'צ'ארלס', בתחילה בעידודו של 'סם', שמנסה למצוא דרכים לשפר את מצבה הנפשי הרעוע של רעייתו. אלא שבהוליווד כמו בהוליווד, הדברים מסתבכים ברגע שנוצר משולש רומנטי: 'צ'ארלס' מתאהב ב'הנרייטה', 'סם' לא מרוצה מהעניין ובשלב מסוים יורה ופוצע את 'צ'ארלס'. המושל מתכוון להגלות את 'סם' שזו לו עברה שנייה, אולם אז 'הנרייטה' קמה להגנת בעלה ומגלה ש'סם' כלל לא עבר את העברה הראשונה: היא זו שירתה והרגה את אחיה – שהתנגד לנישואיה עם 'סם' בשל הבדלי המעמדות בין השניים – ואילו 'סם' לקח על עצמו את האשמה כדי להגן עליה. עוד מתברר שהמצב הנפשי המעורר של 'הנרייטה' נוצר מכך שמנהלת משק הבית 'מילי' מנסה להרעילה באמצעות רעל ביין, ולהפחידה, כאמור, מכוון שהיא מעוניינת ב'סם'. בסופו של דבר, בסיועו של 'צ'ארלס', המושל מוותר על האישום כלפי 'סם' שמתאחד עם 'הנרייטה', בעוד 'צארלס' עוזב בחזרה לאירלנד.

מקריאת רקע על הסרט עולה שבעיני מבקרי קולנוע צרפתים הסרט נחשב לטוב ביותר של היצ'קוק, לא פחות, וב-1958 חברי "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma) אף בחרו בו כאחד מעשרת סרטי הקולנוע הטובים ביותר בכל הזמנים. אמנם עברו כמה שנים מ-1958 (והיצ'קוק ביים מאז את "ורטיגו" ו"פסיכו"), אולם עדיין נעתי באי-נוחות על הכיסא בעודי מנסה לצלוח את הסרט, כמי שנוטה להעריך קולנוע וקולנוענים צרפתים.

כנראה שאי-הנוחות נבעה מהתניות היצ'קוקיות שמעריצי הבמאי נוטים לקבל ברבים מסרטיו, ולא לגמרי הופיעו בסרט הזה. או כפי שהיצ'קוק הסביר לטריפו: "כבר ב-1949 סיווגו אותי כמומחה למתח ולמותחנים; אבל "תחת חוג הגדי" לא היה לא זה ולא זה; למשל, ב"הוליווד ריפורטר" כתבו: "נאלצנו לחכות מאה וחמש דקות לפני הצמרמורת הראשונה בסרט הזה".

היצ'קוק מספר ב"היצ'קוק/טריפו" על מספר טעויות שלדעתו הביאו לכישלון, בעיקר הקופתי, של הסרט, בהם תסריט בעייתי וכן הרצון לעבוד, שוב, בכל מחיר, עם אינגריד ברגמן: "כנראה שלעולם לא הייתי מצלם אותו [את הסרט, שהתבסס על ספר] אלמלא הוא היה נראה לי מתאים לאינגריד ברגמן. באותה תקופה, אינגריד הייתה הכוכבת הכי גדולה באמריקה וכבר צילמתי שני סרטים איתה: "בכבלי השכחה" ו"הנודעת". בין כל המפיקים האמריקאים [היצ'קוק לא רק ביים את הסרט, אלא גם הפיק אותו. זה סרטו השני כמפיק עצמאי, אחרי "חבל"] הייתה תחרות גדולה מי ישיג את אינגריד ברגמן, ואני חייב להודות שעשיתי את הטעות, וחשבתי שאינגריד ברגמן היא הדבר החשוב ביותר בשבילי. זה ניצחון על התעשייה. כל ההתנהגות שלי בפרשה הזו הייתה התנהגות פושעת וכמעט ילדותית. גם אם נוכחותה של אינגריד ברגמן הייתה אמורה להפוך את הסרט למשתלם מאוד, הוא הפך להיות כל כך יקר, שהמבצע היה לא הגיוני… לו הייתי מהרהר ביתר תשומת לב, לעולם לא הייתי בוחר סרט תלבושות [הסרט רווי בתלבושות מרהיבות, בעיקר של הגברים, אגב – שגרמו לי לרצות מאוד את הג'קט הירוק של 'צ'ארלס']; שים לב שלא צילמתי סרט כזה מאז. חוץ מזה לא היה בו מספיק הומור. לו הייתי מצלם היום סרט שמתרחש באוסטרליה [הסרט עצמו צולם בלונדון ובלוס אנג'לס], הייתי מראה שוטר מקפץ לתוך כיסו של קנגורו ואומר לו: "סע אחרי המכונית הזו"".

"עד אחרית ימיו חזר היצ'קוק וטען שעשה את הסרט הזה לשמח את לבה של אינגריד ברגמן", נכתב בביוגרפיה על הבמאי: "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר, 1991), "אבל המלודרמה הקודרת והמדכאת על נאמנות קיצונית בחיי הנישואין – עד כדי שמירה על סודו הרצחני של בן הזוג ונשיאה באשמה – התאימה לאמיתו של דבר להיצ'קוק וכלל לא לאינגריד ברגמן, אף על פי שהייתה זו דרמה היסטורית. "מה שלא אהבתי בסרט הזה", אמר לאחר שנים, "הוא שלא הרגשתי נוח בדרמות ההיסטוריות האלה. לא יכולתי להבין את הדמויות, איך הן קונות כיכר לחם או הולכות לבית שימוש". אבל מלבד זה היה בסרט אשם האופף הכל; חרטה, צורך נפשי להתוודות לפני שיוטל העונש הנורא; דמויות המנוגדות זו לזו, הורגות ומצילות (מייקל ווילדינג לעומת מרגרט לייטון, המגלמים דמויות המקריבות למען האהבה ובוגדות למען האהבה) – כל אלה מוטיבים היצ'קוקיים מרכזיים שנשתלו בתוך מלודרמה היסטורית".

זמן מה לפני השלמת הסרט, ההתעניינות הכוללת ב-ברגמן הייתה אחרת לחלוטין: "אינגריד ברגמן פגשה את רוברטו רוסליני, שאת יצירתו העריצה כל כך", נכתב בביוגרפיה על היצ'קוק, "פגישתה עם הבמאי האיטלקי הייתה פגישה היסטורית, שכן הייתה תחילתם של יחסים מקצועיים ואישיים שזעזעו מיליונים והביאו לידי נידויים האכזרי של בני הזוג, כשנטשו את בני זוגם הקודמים כדי לעבוד יחד כאמנים ולגור יחד כאוהבים. עזיבתה של ברגמן פגעה קשות בהיצ'קוק. הוא כעס על שהלכה עם רוסליני, ולא רק משום שהעריך אותה, אלא גם מפני שעזבה אותו כדי לעבוד עם במאי אחר. גם בזה ראה פגיעה אישית עמוקה. לעזוב את היצ'קוק כדי לעבוד עם במאי אחר, או לסרב להצעת עבודה שלו – הרי זה מעשה שאין לו כפרה כמעט".

"תחת חוג הגדי" היה, אם כן, הסרט השלישי והאחרון של היצ'קוק וברגמן, וסימן גם את סוף שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם קוטן, לאחר שני סרטים יחד, בעקבות פליטת פה של השחקן. קוטן מספר בספרו האוטוביוגרפי "Vanity Will Get You Somewhere", ש"השטן נגע בלשוני", כדבריו: במקום לומר את שם הסרט: "Under Capricorn", הוא אמר במהלך הצילומים "under cornycrap" – "מעולם לא עבדתי יותר בסרט של היצ'קוק [לאחר מכן]", הסביר.

כמה מילים על מייקל ווילדינג (1912-1979), ששיחק גם בסרטו הבא של היצ'קוק, "פחד במה" (1950 ,Stage Fright) וכן בפרק מ-1963 בסדרת הטלוויזיה "The Alfred Hitchcock Hour". ל-ווילדינג הייתה קריירת משחק מפוארת, אבל אני ניסיתי להיזכר, לאורך הצפייה בסרט (שבו הוא נוטה להרים את גבתו השמאלית באופן קבוע, בצורה שיכולה לפגוע בצפייה עבור אנשים עם OCD. ואגב, הוא ממש דומה לשחקן אלן קאמינג), האם היה בעלה הראשון או השלישי של ליז טיילור. כי ככה זה כשהפיקנטריה מפורסמת יותר מכל תפקיד (ע"ע: בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי). אז מסתבר שהוא היה השני, אבל זה לא הכל: בזמן צילומי "תחת חוג הגדי" הוא היה נשוי בפעם הראשונה. ליז טיילור הייתה רעייתו השנייה בין השנים 1952-1957 (ונולדו להם שני ילדים). אבל השיא מגיע בנישואים הרביעיים והאחרונים שלו, שהחלו ב-1964 והיו ללא אחרת מהשחקנית מרגרט לייטון – ששיחקה ב"תחת חוג הגדי" את עוזרת הבית 'מילי'. הכל נשאר במשפחה.

***

הערב אני אמורה לצפות בסרט הראשון של היצ'קוק "גן התענוגות", במסגרת פרויקט "התשעה של היצ'קוק" שמגיע לסינמטקים בארץ. פרטים בהמשך.

PicsArt_1363083654186

האם כבר איחלתם לאהוביכם יום אלפרד היצ'קוק שמח? כי היום זה היום! הבוקר גיליתי, במקרה, שה-12 במארס הוא יום אלפרד היצ'קוק הלאומי בארה"ב, מדינה חובבת ימי ביזאר לאומיים. יום שמתמקם לו בנוחות בין 'יום אוהבי חמאת בוטנים', 'יום הפרעת זהות דיסוציאטיבית', 'היום הלאומי לאוכל קפוא', 'יום הצ'יפס הלאומי', 'יום כל דבר שאתה עושה הוא נכון', 'יום אני בשליטה' – ואיך אפשר בלי: 'יום משהו על מקל'.

הרשת דלה במידע על היום הלאומי החשוב הנ"ל, שבו מומלץ לערוך הקרנות חגיגיות של סרטי הבמאי בבתי קולנוע או לצפות בהם במפגשים ביתיים. הערב יוקרן "ורטיגו" בסינמטק חולון, אך אני בספק אם התאריך היה מכוון מטרה. לגביי? אצלי כל יום הוא יום היצ'קוק לאומי. אולי אצפה באחד משלושה סרטים שהבטחתי לעצמי לחזור ולצפות בהם השבוע ("מארני", "כתב זר", "חבלן").

למה 12 במארס? אין לי מושג. זה לא תאריך לידתו או מותו של הבמאי, הוא לא התחתן ביום הזה ולמיטב בדיקתי גם לא נערכה איזו פרמיירה חשובה למי מסרטיו בתאריך המדובר. נראה כאילו ה-13 היה יותר מתאים פה, אבל התאריך נתפס על ידי 'יום התכשיטים'.

מילה (או כ-200) על היצ'קוק וארה"ב:

כמיטב מסורת הדואליות החביבה עליו, היצ'קוק ניהל יחסים כפולים עם בריטניה ועם ארה"ב, בכל אחת מהמדינות הללו חי כ-40 שנה מחייו – 40 הראשונות ו-40 האחרונות. תבנית נוף מולדתו הייתה כמובן בריטית, על כל המשתמע מכך: גינונים, הומור, מבטא – והוא שמר עליהם באדיקות בשנותיו בארה"ב, חזר לצלם סרטים בלונדון, עבד עם שחקנים בריטים ובערוב ימיו (חודשים ספורים לפני מותו) אף קיבל תואר אבירות ממלכת אנגליה. מנגד, הוא הביע את חיבתו לתרבות ולסמלים אמריקאים, בסרטיו: החל מאזכורי מונומנטים כמו פסל החירות, הר ראשמור וגשר הזהב בסן פרנסיסקו, ועד שימוש בסמלים כמו 'העיירה הכל אמריקאית' או המגרש למכירת מכוניות משומשות.

הוא הפך לאזרח אמריקאי, שנים אחרי רעייתו, אולי עוד הוכחה לקושי שלו להחליט אזרח של מי הוא. האמביוולנטיות הייתה קיימת כבר מההיכרות הראשונה שלו עם עולם הקולנוע, אז ראינוע, כשהחל לעבוד באולפן סרטים אמריקאי שפתח סניף בלונדון. בהמשך, סרטיו האנגלים היו במידת מה יותר אמריקאים מאשר אירופים, מה שמשך את תשומת לבם של מפיקים הוליוודים שהביאו אותו לעבוד בארה"ב ולצלם שם את מיטב סרטיו.

ועוד הבחנה בין המדינות, לפני החזרה לחגיגות היום הלאומי: אם קרי גרנט וג'יימס סטיוארט היו שחקניו המועדפים (ויש מי שאמרו שהם ייצגו שני צדדים באישיותו של הבמאי: גרנט – השרמנטי, חביב הנשים, היה הגבר שהיצ' רצה להיות; סטיוארט – המשפחתי, הביתי והמיושב, מי שהיצ' היה), הרי שהם מייצגים, אולי, את יחסי אנגליה/ארה"ב: גרנט, הבריטי שהגיע לארה"ב ושינה את שמו, מול סטיוארט, גיבור המלחמה האמריקאי.

וחזרנו ליום הלאומי: לרגל האירוע, ובהתראה קצרה, ביקשתי מחובבי היצ'קוק לכתוב על הסרט האהוב עליהם של הבמאי. להלן מספר המלצות (עדכונים נוספים בהמשך):

גבריאל היידו, כתב "חדשות הספורט", גבעתיים – "ורטיגו"

כשאני מנסה להתמקד ולחשוב על מבט מיוסר של שחקן כלשהו אני תמיד חוזר לג'יימס סטיוארט בסוף "ורטיגו". זה הרגע בו כל הקריירה המקצוענית של השחקן האדיר הזה באה לידי מיצוי מרבי. היכולת להעביר את כל צער העולם במבט אחד, אל הצופה שבדיוק במקרה נמצא באותו מצב כמוהו – נסער, עצוב, מזועזע.

בעיני זהו אחד הסרטים הגבריים ביותר של היצ'קוק. הוא מגשים בו כמה פנטזיות גבריות נושנות: מעקב אחרי אישה אטרקטיבית, חיזור וכיבוש שלה ולבסוף אולי הפנטזיה שהיצ'קוק הכי אהב – ליצור לעצמך את האישה שאתה רוצה מאל"ף עד ת"ו – כמובן בלונדינית, חתיכה, שאפילו לא יכולה לבחור לעצמה את התסרוקת. ועם זאת, היצ', באמנות, בונה בניגוד מוחלט גם דמות של גבר רגיש, הססן, ממש אנטי גיבור שקשה שלא להבין או לאהוב.

אתה רוצה שהוא יכבוש את ג'ודי/מדליין. אתה רוצה שהיא תשתף איתו פעולה, רק שהפעם זה יסתיים עם הפי אנדינג. אפילו הדמות של מידג' ווד, המזכירה האומללה שלו שעדיין אוהבת אותו, יודעת בסתר לבה השבור שהוא לא נועד לה. לבי תמיד יוצא אליה בסרט הזה.

"ורטיגו", כמו שניתן היה לצפות מסרט בעל שם כזה, מוציא אותך מהצפייה בו מטולטל, סוער ובעל תחושה חזקה של חוסר אוריינטציה, אבל בעיקר עם המון שאלות. האם זהו סרט על אהבה נכזבת? איך זה שההתגברות על פחד משתק הופכת תוך שנייה לאנקדוטה לא חשובה? האם היצ'קוק היה צריך או יכול להשאיר את הדמות של מדליין/ג'ודי בחיים? האם "סקוטי" המאוכזב יקפוץ אחריה אחרי שכבר אין לדמות שלו לאן ללכת? ככל הנראה מדובר בסיום הסרט הכי שלם ומדויק שנעשה, אבל בו במקביל הוא משאיר אותך עם תהיה קיומית- כמו שרק סרט מושלם יכול לעשות לך. כמו החיים.

*

יאיר כהן, פתח תקווה – "חלון אחורי"

"חלון אחורי" היה אחד מסרטי היצ'קוק הראשונים שראיתי, והסרט הראשון שלו שממש נשאבתי לתוכו. בעיני היצ'קוק הצליח להפוך את הסרט מסיפור על בחור משועמם, לסיפור מתח שכל הדמויות נכנסות לתוכו. הסצנות האחרונות שבהן, דה פקטו, נחשף הרוצח – הן מהמותחות ביותר בתולדות הקולנוע. השחקנים (ג'יימס) סטיוארט, (גרייס) קלי ו(תלמה) ריטר ביצעו הופעה מעולה.

*

חגית מנדס, בלוגרית יין, תל אביב – "מזימות בינלאומיות"

"מזימות בינלאומיות" – האהוב עליי ביותר, בכיכובו של קרי גרנט (שהוא גם אחד השחקנים האהובים עליי ביותר). זו קומדיית מתח שמפגינה את כשרונו של היצ'קוק גם בבניית מצבים קומיים ולא רק במתח, אימה ופחד אלוהים… הסרט שזור בסיטואציות שאותי מצחיקות מאוד גם בצפיות חוזרות, והוא לדעתי, כמו לדעת רבים, אחד הטובים בז'אנר שלו בתולדות הקולנוע.

*

אני (יסמין גיל, רמת גן) – "צל של ספק"

אין לי תשובה אחת ברורה לשאלה מה הסרט של היצ'קוק שאני הכי אוהבת. ניתן לנחש שאני חובבת את רוב סרטיו (לא ראיתי את כולם), זה גם תלוי ביום ששואלים אותי. אבל יש לי חיבה מיוחדת ל"צל של ספק" המעולה.

זה סיפור אמריקאי קלאסי, עטוף בתסריט עמוס ניואנסים, מעין "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" של הפרברים האמריקאים. אבל הסיבה העיקרית, מבחינתי, היא ג'וזף קוטן. מדובר בשחקן שכתבתי עליו כאן בעבר לא מעט, שלטעמי זכה בפחות קרדיט ממה שהגיע לו בדפי ההיסטוריה ההוליוודית. הדמות שלו בסרט ממגנטת ומפחידה בו זמנית, בית ספר ליצירת דמות שלילית שתעורר אמפתיה מוחלטת בקרב הצופים. רוצח סדרתי שהוא גם דוד ואח אוהב ואהוב, שמנהל יחסים מעט מוזרים, על גבול הרומנטיים, עם אחייניתו (!?). סרט מצוין ומומלץ והבחירה שלי לאי בודד וכל הדברים האלה.

 

 

"מעולם לא אכלתי ביצה בחיי", אמר היצ'קוק. "באמת, מעולם?", שאלתי. "אפילו לא אחת", אמר, "אני מניח שיש ביצים בכמה מהדברים שאני אוכל, אבל לא אוכל להתמודד מול ביצה 'ערומה'". "מה לגבי סוגים אחרים של ביצים, כמו קוויאר?", שאלתי. "מבחינתי זה לא סוג אחר של ביצה. למרות שכפי שאתה מתאר… זו ביצה". "האם אנין טעם שמעולם לא טעם ביצה, הוא אנין טעם מושלם?", שאלתי. "מעולם לא טענתי שאני אנין טעם", אמר היצ', "אני חושב שתגלה שרוב התיאורים האקזוטיים שאנו משיגים הם בדרך כלל לא נכונים, ותמיד מגיעים ממקורות רחוקים".

השיחה הזו התקיימה ב-1942 במסעדת "מייק רומנוף" (שפעלה בשנים 1941-1962) ב-בברלי הילס. היצ'קוק הזמין סטייק. ג'וזף קוטן, שזה אך נבחר לשחק בסרטו הבא של הבמאי, 'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943), הזמין אומלט. האומלט היה הטריגר לנושא השיחה: ביצים. קוטן כתב עליה בספרו האוטוביוגרפי: "Vanity Will Get You Somewhere".

על חיבתו של היצ'קוק לאוכל ניתן להבין ממראו. בספר הביוגרפי "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מתאר הכותב, דונלד ספוטו, את הראיון העיתונאי הרשמי הראשון שהעניק היצ'קוק בארה"ב, ב-1937, במסעדת 'מועדון 21' (21 Club) בניו יורק, לעיתונאי אלן. ה. סמית, שהצטרף לארוחה: "היצ'קוק אמר לסמית שאמריקה מפורסמת באומצות ובגלידה שלה ולכן הוא מקפיד ליהנות משניהם. הוא הודה שהוא מזמין לארוחת בוקר גלידת וניל ועליה מעט ברנדי, וסיפר שבכל ארוחת צהריים וארוחת ערב התפריט אחד הוא: מנה כפולה של אומצה דשנה. סמית חשב שהיצ'קוק מגזים, אבל בסוף הארוחה, כשהזמינו כולם קפה, הדהים היצ'קוק את העיתונאי והזמין עוד מנת אומצה, שתוגש לאחר פרפרת הגלידה. אחרי האומצה השנייה אכל עוד מנת גלידה, וכשקרא למלצר, חשבו הנוכחים שעכשיו ילכו סוף סוף, אבל היצ'קוק הזמין אומצה שלישית, והפעם, כדי שלא לעכב את בני לווייתו, ביקש שתוגש לו הגלידה עם הסטייק".

"אני מוצא סיפוק באכילה. זה תהליך נפשי ולא גופני דווקא", צוטט לאחר מכן הבמאי בכתבתו של סמית, כך על פי הכתוב בביוגרפיה, "יש שני סוגי אכילה – אכילה כדי להתקיים ואכילה לשם הנאה. אני נהנה מן הציפייה לאוכל טוב, לא פחות משאני נהנה מן הציפייה ליציאה לחופשה או להצגה טובה". אלא שכשהיצ'קוק קרא את הציטוט בעיתון, הוא הצטער עליו, כך על פי הכתוב, שכן מאותו זמן הפכו הרגלי האכילה שלו לחומר שמשביע עיתונאים.

בהתאם לחיים האמיתיים, אוכל היווה מוטיב מרכזי גם בסרטים של היצ'קוק. הרבה יותר מכפי שניתן לצפות מאדם שהבסיס הקולינרי שלו התגבש באנגליה, מכל המדינות בעולם. ומכוון שאוכל הולך טוב עם חגיגות, החלטתי שזה יהיה נושא הפוסט לציון שנה ראשונה לבלוג "היצ'קוקולוגית". בתיאבון.

אמנויות שונות התעסקו באוכל לאורך ההיסטוריה. כתבו עליו, ציירו אותו, צילמו אותו. כמוצר צריכה קיומי, בסיסי, הוא מסמל חיים, מוות, מין, מעמד, משפחה. החל מהתפוחים של סזאן, הבולבוסים של ואן גוך וקופסאות המרק של אנדי וורהול, ועד ה"תשאיר את האקדח, קח את הקנולי" והתפוזים-שלפני-המוות ב"הסנדק" (הגם שקופולה טען שזה מוטיב מקרי) ואין ספור סרטים על שפים ו/או על מסעדות.

אצל היצ'קוק זה לא המוטיב המוכר ביותר (ע"ע בלונדיניות, מראות, משטרה, מדרגות וכו') ובהתאם לא המקושר מידית עם סרטיו. אבל הוא קיים לאורך כל הדרך. בנאומו בזמן קבלת פרס מפעל חיים של המכון האמריקאי לקולנוע, ב-1979, אמר היצ'קוק: "אדם לא חי רק בשביל רצח. הוא זקוק לחיבה, הכרה, עידוד, ומידי פעם ארוחה דשנה".

היצ'קוק השתמש באוכל כסמל, לעתים קומי, להצביע על התנהגות או על מצב מחשבתי של הדמויות. ב'אנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק', נכתב: "בהתחשב בחיבה של היצ'קוק לאוכל ושתייה – הוא היה ידוע בארוחות השופעות שלו, שלוו באופן קבוע ביין ולעתים קרובות שלחו אותו לתנומת צהריים – זה לא מפתיע שלאכילה ולשתייה, פעילות אנושית חיונית ואירוע למפגשים חברתיים על המסך ומחוצה לו, יש חשיבות מיוחדת בסרטיו. מה שמפתיע זה הנוכחות השלילית המוחצת שיש לו. גם כשהארוחה מושלמת, כמו ארוחת הצהריים מ"21" (אותה מסעדה מהראיון הראשון שלו בארה"ב) ש"ליסה" (גרייס קלי) הביאה לדירה של "ג'פריס" (ג'יימס סטיוארט) ב'חלון אחורי' (Rear Window, 1954), כדי לחגוג מה שהם מאמינים כשבוע האחרון לפני הורדת הגבס מרגלו של "ג'פריס" – זה מושלם מידי ומסמל את אי ההסכמות שלהם לאורך הדרך לגבי סגנון חיים משותף".

ארוחות משפחתיות, כמו זו של "צ'ארלי ניוטון" (תרזה רייט) ב'צל של ספק' או כמו של "אריקה" (נובה פילבים) ב'צעירים ותמימים' (Young and Innocent, 1937) – מתוארות כחוויה קשה בגלל רגשי האשמה של אותן דמויות על המידע שהן חייבות להסתיר משאר המשפחה. ארוחות מהוות מפגש מנחם שהופך לעתים לדיון או ויכוח, כפי ש"הדוד צ'ארלי" (ג'וזף קוטן), רוצח האלמנות ב'צל של ספק', מתבטא בכעס נגד האלמנות חסרות המשמעות בעיניו.

אוכל מסמל גם מוות: ב'חבל' (Rope, 1948) ארוחת הבופה מוגשת על תיבה שבתוכה שוכבת גופה, בעיצומו של מפגש חברתי – סמל לקניבליזם. על "פיליפ" (פארלי גריינג'ר), מי שלפני שעה קלה חנק למוות, יחד עם חברו, את האדם ששוכב בתיבה, מסופר כי חנק בילדותו תרנגול. כמובן שבארוחה מוגש עוף, מנה שחוזרת על עצמה בסרטים של היצ'קוק, חובב ציפורים על שלל צורותיהן.

ב'סחיטה' (Blackmail, 1929) "אליס" (אנני אונדרה) דוקרת את הצייר שמנסה לאנוס אותה, בין שתי ארוחות: האחת, ארוחת ערב עם החבר שלה, "פרנק" (ג'ון לונגדן) לפני שהיא פוגשת את הצייר. והשנייה, ארוחת בוקר עם הוריה שמופרעת על ידי הערת השכן על הסכין שהרגה אמש את הצייר; ב'זרים ברכבת' (Strangers on a Train, 1951), בזמן ארוחה קלה ברכבת, "ברונו" (רוברט ווקר) מציג בפני "גיא" (פארלי גריינג'ר) את תכניתו לרצח המושלם.

ב'האיש שידע יותר מידי' (The Man Who Knew Too Much, 1956), 'בן מק'קנה' (ג'יימס סטיוארט) ורעייתו 'ג'ו' (דוריס דיי), אוכלים ארוחה מרוקאית מסורתית עם בני הזוג 'דרייטונס", המרגלים האמיתיים שנחשד שהם (בני הזוג מק'קנה) – הם.

הארוחות ב'רבקה' (Rebecca, 1940) מדגישות את הזרות ואת ההיעדרות של "רבקה", רעייתו של "מקס דה ווינטר" – מבעלה ומהעולם. לקראת סוף הסרט, "ג'ק פאבל" (ג'ורג' סנדרס) מעלה את הצעת הסחיטה המנומסת שלו, על ידי לקיחת "פולקע" מסל הפיקניק במכונית של בני הזוג דה ווינטר, כרסומו, וזריקת העצם מהחלון; ב'ורטיגו' (Vertigo, 1958) ישנה הסצנה במסעדת "ארני'ס" (Ernie's – נסגרה ב-1996 לאחר 54 שנה. הסצנה צולמה באולפן ששחזר במדויק את עיצוב המסעדה מסן פרנסיסקו), שבה "גאווין אלסטר" (טום הלמור) מזמין את "סקוטי" (ג'יימס סטיוארט) שיראה את רעייתו 'מדליין' (קים נובאק), אחריה התבקש לעקוב. בהמשך יש סצנה נוספת במסעדה הזו, שתיהן נועדו להדגיש את הריחוק בין "סקוטי" ל"מדליין".

אוכל מקושר אצל היצ'קוק, כמובן למין, גם בכפלי משמעויות: כך למשל, כש"פרנסיס" (גרייס קלי) שואלת את "ג'ון רובי" (קרי גרנט) ב'לתפוס גנב' (To Catch a Thief, 1955), במהלך ארוחה, אם הוא מעדיף רגל או חזה (של עוף); ב'מזימות בינלאומיות' (North by Northwest, 1959), "איב" (איב מארי סיינט) אומרת ל"רוג'ר ת'ורנהיל" (קרי גרנט), רגע אחרי שהזמינה אותו לתא השינה שלה ברכבת לאחר הפגישה ה"מקרית" בתא האוכל: "במקומך לא הייתי מזמינה קינוח". והוא בתגובה עונה לה: "הבנתי את המסר".

גם ב'הנודעת' (Notorious, 1946) היצ'קוק מערבב בין תשוקות במהלך סצנת הנשיקה הארוכה (עם הפסקות נשימה. בשם הצנזורה) בין "אליסה הוברמן" (אינגריד ברגמן) ל"דוולין" (קרי גרנט): "שלוש דקות שבהן גרנט וברגמן מכרסמים זה את שפתיו ואוזניו וצווארו של זה, בעודם משוחחים על ארוחת ערב", כך על פי הביוגרפיה על הבמאי. אגב, בסרט הזה דווקא מוטיב השתייה (בקבוקי יין עם אורניום) תופס מקום מרכזי, כמו בהרבה סרטים אחרים של היצ'קוק (החל מכוס החלב ב'חשד' ועד הבירה, הברנדי והמרגריטה ב'פרנזי'), אולם הנושא יחכה לפוסט נפרד.

נחזור לאוכל: 'פסיכו' (Psycho, 1960) הוא הסרט הראשון של היצ'קוק שכבר קישר בצורה מפורשת את התיאבון לאוכל ולמין. זה אמצע היום וארוחת צהריים היא הסיבה הרשמית ליציאתה של "מריון" (ג'נט לי) מהעבודה, אולם פגישתה עם "סם" (ג'ון גאבין) בחדר המלון נועדה למטרה אחרת לגמרי – כך מבהיר לנו הבמאי מיד בהתחלה.

מאוחר יותר, כש"מריון" מגיעה למוטל הנידח, בעל המקום, "נורמן" (אנתוני פרקינס), מזמין אותה לארוחה קלה בביתו: "רק סנדוויצ'ים וחלב". אלא שכשהוא עולה לבית היא שומעת מרחוק את אמו אומרת לו: "אני לא ארשה שתביא נערות צעירות זרות לארוחה. ואחרי הארוחה? מוזיקה? לחישות? תגיד לה שהיא לא תשביע את רעבונה באוכל שלי… או בבני".

אבל השיא בכל הקשור לאוכל בכלל, ולאוכל, מין ואלימות בפרט, מגיע ב'פרנזי' (Frenzy, 1972), סרטו האחד לפני אחרון של היצ'קוק – שהחזיר אותו לצלם בעיר הולדתו, לונדון, ואשר עלילתו מתרחשת ברובה בקובנט גארדן: "הוא התעקש להשתמש כבאתר צילומים בשוק המזון של קובנט גארדן לפני הריסתו, בעודו נראה כפי שהיה בימי ילדותו, כשהיה הולך לשם עם אביו [שהיה בעל מכולת]", נכתב בביוגרפיה על הבמאי.

"מחוץ לבמת הצילומים היה האוכל נושא השיחה היחיד שעניין אותו", סיפרה השחקנית אנה מאסי, באותו ספר, "לאחר מכן הבנתי שזה נושא הולם בהחלט, שכן הסרט שעשינו היה גדוש מאכלים. היצ'קוק סיפר לכל מי שהיה מוכן להאזין על ימי ילדותו בלונדון הישנה, על העגבניות המרוקאיות שאפשר היה לקנות בקובנט גארדן ב-1901 וגם עכשיו, ב-1971, על פרי ההדר מישראל (שאגב, מוזכר בסרט עצמו כשהרוצח – סוחר פירות – מספר איך היה רוצה לנסוע ל-יפו "מקור הפירות"), הענבים מספרד והירקות מקליפורניה".

"היצ'קוק דיבר על מאכלים ועל מתכונים ומסעדות בכל העולם כמו גבר המספר על אהבותיו; ולכל מי שידע כיצד התנהלו חייו באמריקה היה ברור שהמזון ב'פרנזי' הוא בגדר אובססיה. הוא התרגש מענייני אוכל יותר משהתרגש מכל דבר אחר, ויחסו לאוכל היה כמעט מיני", נכתב עוד באותה ביוגרפיה.

ואכן, 'פרנזי' גדוש באוכל, ברובו ירקות ופירות, משל מדובר היה בסרט איטלקי או צרפתי או כזה שמתרחש במדינה שבה האוכל הוא סממן תרבותי. האוכל בסרט מתקשר בדרך כלל לאלימות מינית: למשל, כששני גברים נכנסים לפאב מקומי ודנים ברוצח התורן שהפך לשיחת היום בעיר, הם עושים זאת תוך כדי הזמנת פשטידת רועים ובירה; הרוצח בסרט, "בוב ראסק" (בארי פוסטר), כאמור סוחר פירות בשוק, מגיע למשרדה של "ברנדה בלייני" (ברברה לי האנט) שאוכלת באותו זמן ארוחת צהריים. לרוע מזלה, גם מזכירתה יצאה באותה שעה לארוחת צהריים, מה שמאפשר ל"ראסק" לאנוס ולרצוח אותה, ובין לבין לנגוס בתפוח.

כש"המפקח אוקספורד" (אלק מקאואן) מהסקוטלנד יארד, יושב במשרדו בפתחה של החקירה, הוא עושה זאת תוך כדי אכילת ארוחת הבוקר שלו שמורכבת מביצי עין ונקניקיות. הוא מאפיין את דמותו של הרוצח ("שונא נשים, אימפוטנט, סדיסט") שטרם נתפס, תוך שהוא מספר לעמיתו על כך שרעייתו החלה בימים אלה ללמוד בקורס בישול (כנראה בסגנון המטבח הצרפתי).

לקורס הבישול הזה משמעות בהמשך, בשתי סצנות ארוחה בביתו של המפקח, שבהן הוא דן עם אשתו על החקירה וזו מספקת לו נקודות מבט חדשות על העניין. ארוחה אחת כוללת מרק דגים בעל מרכיבים משונים (שהמפקח יורק בחזרה לסיר, כשאשתו לא רואה) ו"ציפור צלויה", כהגדרת האשה – שליו בענבים. "עלינו למצוא אותו [את הרוצח] לפני שהרעב יציק לו שוב", הוא אומר לאשתו.

בארוחה הבאה, שנערכת לאחר שהרוצח נתפס ונאסר, הוא שואל את אשתו: "מה החוש שלך אומר לך שאני רוצה לאכול?", והיא עונה לו: "סטייק ותפוחי אדמה". אלא שלמרות רצונו במנה פשוטה, האשה מממשיכה להפגין יצירתיות מלימודי הבישול ומגישה לו רגל של חזיר בנוסח קאן ברוטב מעיים. גם כאן נרשמת בחילה מצדו של הבעל-המפקח (האם זו ביקורת סמויה במלחמת התרבויות בין אנגליה לצרפת?). היא גם משכנעת את בעלה שהרוצח שנאסר אינו האדם הנכון וכי יש להוציאו מבית הסוהר: "האם הוא יקבל משהו [בשל הטעות בזיהוי]?", היא שואלת. "רק קצת כסף", הוא עונה. "אז תזמין אותו לארוחה. אני אכין ברווז ברוטב דובדבנים".

ואגב, רצונו של המפקח בארוחה לא מתוחכמת שמורכבת מסטייק ותפוחי אדמה, אינה מקרית. אם הזכרתי בתחילה את חיבתו של היצ'קוק לאומצה, הרי שהייתה לו אהבה קולינרית נוספת: תפוחי אדמה. בביוגרפיה על היצ'קוק נכתב שבילדותו זה היה מזונה העיקרי של משפחתו ושל תושבי שכונתו, לייטונסטון, בני מעמד הביניים, מכוון שהיה ירק זול, משביע ומזין. "כל מי שסעד על שולחנו של אלפרד היצ'קוק ידע שבכל ארוחה (חוץ מאשר בתקופות שבהן שמר על דיאטה חמורה במיוחד) יוגשו תפוחי אדמה. הם הוגשו מבושלים, אפויים, ובשנים האחרונות, כשלקה בשיניו – גם מעוכים".

היצ'קוק ביטא את חיבתו לאותו ירק משעמם, אך טעים, באחת הסצנות הזכורות ביותר מסרטיו, ב'פרנזי': הרוצח "ראסק", שמתגורר בקובנט גארדן שהיה כאמור שוק שוקק בזמנו, מחביא את גופת האשה שרצח בשק תפוחי אדמה ומעמיסה על משאית. אלא שהוא מגלה שסיכת הדש שלו בעלת ראשי התיבות של שמו, נעלמה – ונותרה בידה של הנרצחת. הוא מיד עולה על המשאית, שמתחילה בנסיעה, ומבלה דקות ארוכות בין שקי תפוחי אדמה בניסיון למצוא את הסיכה. בהמשך, אבק תפוחי האדמה שניגב מעל בגדיו בפונדק דרכים, יהיה הרמז שיסגיר אותו.

***
ואחרי כל כך הרבה אוכל, מתבקשת גם דיאטה. היצ'קוק, כידוע, הופיע קצרות כמעט בכל סרטיו. אלא שב'סירת הצלה' (Lifeboat, 1944) הוא נתקל בבעיה, שכן העלילה מתרחשת בלב ים: "בדרך כלל אני משחק עובר אורח, אבל איך אפשר להמציא עובר אורח באוקיינוס?", הסביר היצ'קוק לבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו": "באותה תקופה שמרתי על דיאטה חמורה מאוד והתקדמתי לאיטי לעבר המטרה, שהייתה להוריד 50 ק"ג ולרדת מ-150 ל-100 ק"ג. החלטתי להנציח את הרזייתי ובמקביל גם להשיג את מטרתי, בכך שאדגמן לתמונות 'לפני' ו'אחרי' של טיפול הרזיה". ואכן, הופעת האורח שלו באותו סרט היא פרסומת לדיאטה שמופיעה בעיתון שאוחזת אחת הדמויות.

היצ'קוק מופיע ב'סירת הצלה'

ג'וזף קוטן בתפקיד "הדוד צ'ארלי"

הנה סיפור קצר על איך היצ'קוק תדרך שחקן לשחק רוצח. זה מעניין בהתחשב בכך שמדובר בבמאי שסיפק לקולנוע כל כך הרבה דמויות שהמוסריות מהן והלאה. זה מעניין, כי בזמן שהוליווד – ובהתאמה, גם אנחנו בחיים הנוחים למחשבה שלנו – חילקה את העולם ל"טובים" ו"רעים", היצ'קוק הישיר מבט לצופיו (באמצעות סרטיו) ואמר: אתם גם טובים וגם רעים – Deal with it.

הסיפור פשוט, אבל מבטא, למשל, את חוסר הרצינות שבה היצ'קוק התייחס לניסיונות של שחקניו לחפש עומק בדמויות ששיחקו. מן הידועות היא, שכשחקנית שאלה אותו מה מניע את הדמות שלה, הוא ענה: המשכורת. כי עבור היצ'קוק – השחקנית, הצלם, התאורן והתסריטאי, היו כולם כלים במשחק השחמט שנקרא המוח שלו. אגב, הוא גם התייחס לדברים בהרבה פחות רצינות מכפי שנדמה.

החודש לפני 70 שנה, ב-12 בינואר 1943, התקיימה הפרמיירה הניו יורקית של הסרט "צל של ספק" (Shadow of a Doubt). שלושה ימים לאחר מכן הסרט הופץ בבתי קולנוע ברחבי ארה"ב. לימים יהפוך, בניסיונות שלנו, שלי, לדרג כל דבר ברשימה ברורה ומסודרת – לסרט של היצ'קוק שאני הכי אוהבת. כבר כתבתי כאן בעבר למה. בגלל ג'וזף קוטן (Joseph Cotten, 1905-1994).

באוטוביוגרפיה שלו: Vanity Will Get You Somewhere (הוצאת טו-אקסל פרס, 1987), מתאר קוטן, ששיחק בסרט את "הדוד צ'ארלי" (Uncle Charlie), רוצח אלמנות עשירות (לטעמי, לצד "נורמן בייטס", אחד משני הרוצחים הטובים ביותר של היצ'קוק ומהטובים בקולנוע) – את המפגש שבו ביקש מהיצ'קוק, תדרוך לגבי דמותו.

וכך כתב קוטן בספרו: לפני שעזבנו לסנטה רוזה-קליפורניה (העיר שבה צולם הסרט), הייתה לי פגישה עם היצ', לשוחח על התפקיד של "הדוד צ'ארלי" – אדם שנמצא בראש רשימת המבוקשים של ה-FBI וכזה עם פילוסופיה מורכבת למדי, אשר תמך בהשמדת אלמנות עשירות אשר ערכו לבעליהן הלוויות יקרות.

"מה מדאיג אותך?", שאל היצ'.

"מעולם לא שיחקתי רוצח, וכאן אני אחד שידוע ברחבי המדינה כרוצח האלמנות העליזות".

"ואתה רוצה שאומר לך איך רוצח מתנהג", ציין היצ'.

"אתה המומחה", אמרתי.

"בוא איתי", הוא אמר, למרות שצריך היה לומר: "אני אבוא איתך…", שכן נכנסנו לרכב שלי.

בדרכנו העירה הוא אמר לי שמעולם לא נהג. "אני יודע איך", אמר, "למעשה, לימדתי את אשתי ואת בתי לנהוג… אבל בתוך כביש הגישה הפרטי של הבית. בכל פעם שאני רואה שוטר, אני פשוט מתפרק לחתיכות".

"אני מניח שמראה של שוטר יוצר תחושת אשם בכל אחד מאיתנו", אמרתי.

"אני לא מדבר על תחושה", היצ' ענה, "אני מדבר על פאניקה אמיתית".

"מה אתה חושב שהדוד צ'ארלי מרגיש בזמן שהוא רואה שוטר?", שאלתי.

"הו, דבר אחר לגמרי", אמר היצ', "הדוד צ'ארלי לא מרגיש אשמה כלל. עבורו, ההשמדה של אלמנות היא הקרבה, תרומה סוציולוגית חשובה לציוויליזציה. זכור, כשג'ון ווילקס בות' קפץ לבמה בתיאטרון פורד אחרי שירה את הירייה הקטלנית, הוא היה מאוכזב שלא קיבל תשואות בעמידה".

אנו נוסעים על רודיאו דרייב ב-בברלי הילס. "עצור וחנה היכן שתוכל", הוא אמר, "בוא נצא לסיבוב".

"הסתכל היטב בגברים שחולפים על פנייך ותאמר לי מתי אתה מבחין ברוצח", אמר.

התחלתי להבין. עצרתי להביט ליד חלון ראווה.

"לא, לא", אמר היצ' ומשך אותי הצידה, "אנו מחפשים רוצחים, לא גנבים".

"מה לגבי האיש הזה שם, עם העיניים הערמומיות?", שאלתי. "הוא יכול להיות רוצח".

"ווטסון, ידידי", היצ' ענה, "העיניים הללו אינן ערמומיות, הן פשוט מתמקדות ברגל נאה שיוצאת מרכב".

"מה שאתה מנסה לומר, הוא שרוצח נראה והולך בדיוק כמו כל אחד אחר", אמרתי.

"או להפך", ענה היצ'.

שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם הסופר והמחזאי האמריקאי ת'ורנטון וויילדר (Thornton Wilder, 1897-1975), זוכה שלושה פרסי פוליצר, הביא ליצירת 'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943), אחד הסרטים הטובים ביותר של היצ'קוק, אם לא ה-. מדובר בסיפור עוכר שלווה בעיירה כל אמריקאית, הרבה שנים לפני שכל סדרת דרמה שנייה החלה לעכור שלווה בעיירות כל אמריקאיות. תסריט מתח עם ביקורת על המין האנושי (לא פחות…), לצד צילומי חוץ מרהיבים וצוות שחקנים משובח בראשות ג'וזף קוטן ותרזה רייט (Teresa Wright – 1918-2005).

העלילה בקצרה: צ'ארלי אוקלי (קוטן), הידוע גם כ"דוד צ'ארלי", נוסע מהחוף המזרחי למערבי כדי להסתתר בבית אחותו אמה ניוטון ומשפחתה, בעיירה סנטה רוזה. זאת, לאחר שבלשים עוקבים אחריו בחשד שהוא רוצח אלמנות עשירות. בבית האחות הוא פוגש את אחייניתו צ'ארלי ניוטון (רייט), שנקראת על שמו, ולשניים קשר מיוחד, מוזר ויוצא דופן. אלא שבעקבות שלל רמזים, האחיינית מתחילה לחשוד שדודה האהוב הוא רוצח האלמנות המסתורי. זה בתגובה, מנסה להרוג אותה כדי להימנע מהגילוי, אולם כשהוא מנסה להשליכה מרכבת נוסעת, היא דוחפת אותו אל מותו. היחיד שיודע את סודה הוא הבלש ג'ק גרהם, שחוקר את הפרשה ואף מתאהב באחיינית (בכל זאת, הוליווד).

הסרט צולם ברחובות סנטה רוזה שנמצאת במחוז סונומה, צפונית לסן פרנסיסקו (ב-SF צולם שנים לאחר מכן 'ורטיגו' – Vertigo, 1958) ובסמוך לעיירה בודגה ביי (שם צולם 'הציפורים' – The Birds, 1963). בזמן הצילומים, לפני 70 שנה, מדובר היה בעיירה בת 13 אלף תושבים, כיום זו עיר שבה כ-170 אלף תושבים, שעדיין זוכרת את הסרט הראשון והמוכר ביותר שצולם בתחומה.

הסרט צולם ברובו ברחובות העיירה ובבנייניה (בנק, ספרייה, תחנת רכבת, כנסייה וכו') – רוב הבניינים הללו אינם קיימים עוד. באותה תקופה מדובר היה במהלך נדיר, שכן בדרך כלל סרטים צולמו בתוך אולפנים. מהלך כל כך נדיר, עד שמגזין 'לייף' שלח צוות צילום לתעד את צילומי החוץ של הסרט. היצ'קוק ו-וויילדר ביקרו במספר עיירות עד שבחרו בזאת, הם גם בחרו כבית משפחת ניוטון בית בשדרות מקדונלד 904, שקיים עד היום. צילומי פנים מסוימים, בהם של בית המשפחה ושל גרם המדרגות האחורי, צולמו באולפן מסיבות טכניות.

הסרט צולם במהלך 1942, בזמן שאמו של הבמאי גססה ובהמשך מתה ממחלה באנגליה, ובעת שבמולדתו וברחבי אירופה געשה מלחמת העולם השנייה. היצ' בחר להישאר בארה"ב וחש רגשי אשם על כך (כנראה מעבר לרגיל). בסרט יש אזכורים למלחמה אליה גויסה גם ארה"ב, למשל כשחיילים הולכים ברחוב ונכנסים לבר המקומי. בסצנת הסיום צ'ארלי-האחיינית אומרת לבלש גרהם: "הוא [הדוד צ'ארלי] אמר שלאנשים כמונו אין מושג איך העולם באמת". והבלש עונה לה: "לפעמים הוא [העולם] צריך השגחה רבה. נראה שהוא משתגע מפעם לפעם – כמו הדוד שלך, צ'ארלי".

בספר "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו, נכתב: "אירוע זה (מות אמו של היצ'קוק), שקדמו לו חודשים של דאגה ואחריו באו חודשים ארוכים של יגון חרישי, הוא שהפך את 'צל של ספק' כולו לרשת של רמיזות אישיות. הסרט הוא גם מפתח לסבך חייו הפנימיים ולתחושות האשמה שלו, וגם רשת של משמעויות הזורעת אור על יחסיו עם בני משפחתו, עם זהותו השסועה ועם התרבות המפוצלת שממנה היגר… הסרט יהיה לספר ההדרכה לכל ההשפעות הספרותיות והתרבותיות שהושפע בחייו, ולעולם לא יהיה עוד גלוי לב כל כך לפני הציבור ולפני עמיתיו. אפשר שמשום כך היה הסרט הזה תמיד מן הסרטים החביבים ביותר על היצ'קוק. אבל רק מעטים מבין השחקנים ואנשי הצוות שיערו את עומק מצוקתו וסבלו באותה שעה ואת מידת חשיפתו האישית".

לימים יסביר היצ'קוק לבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו (בספר הראיונות שלהם "היצ'קוק-טריפו"): "לא הייתי אומר ש'צל של ספק' הוא הסרט החביב עליי. אם התבטאתי פעם ברוח זו, הרי זה משום שחשתי שהסרט מניח את דעתם של ידידינו 'חובבי הסבירות וההיתכנות', ידידינו חובבי ההיגיון…".

בין אם הסרט היה "בן מועדף" על היצ'קוק ובין אם לא, הדוד צ'ארלי, רוצח האלמנות, נברא בדמותו של הבמאי: "היצ'קוק מזדהה בבירור עם הדוד צ'ארלי, שגולם בידי ג'וזף קוטן", כתב ספוטו בספרו, "התסריט מתאר אותו כ'אדם קפדן ומסודר להחריד', כמו היצ'קוק עצמו, שהיה גאה בתכונותיו אלה. תיאורו של צ'ארלי בסרט דומה לתיאורו של היצ'קוק הצעיר: 'בחור שקט כל כך, תמיד קורא…'. רגשותיו של הנבל האלגנטי: געגועים רגעיים אל העבר וזלזול בהווה – רגשותיו של הבמאי הם".

זאת ועוד: אם המשפחה בסרט – האחות של הדוד צ'ארלי והאמא של צ'ארלי ניוטון הצעירה – נקראה בשם אמו של היצ'קוק: 'אמה': "דמותה של אמה [הדמות], שהועלתה על הכתב בימיה האחרונים של אמה היצ'קוק, היא דמות האם החיובית האחרונה בסרטיו של היצ'קוק והוא מבוססת על אמו של היצ'קוק", כתב ספוטו, "תחושותיו המבולבלות, רגשות האשמה שלו, ההתנגשות בין אהבה לטינה, כל אלה התפרצו לאחר מותה ובסרטיו הבאים מצוירת הדמות [האם] בצבעים כהים יותר".

"ב'צל של ספק' יצר [היצ'קוק] איור דקדנטי של המציאות הפסיכולוגית שקארל יונג כינה אותה "הצל" המצוי בכל אחד מאיתנו", כתב ספוטו בביוגרפיה של הבמאי. ואילו בספר אחר שלו: The Art of Alfred Hitchcock, כתב על שני הצ'ארלי (הדוד והאחיינית) שלא במקרה נקראים באותו שם, שכן הם מייצגים את הטוב והרע ששוכן בכל אדם. "צד אחד (צ'ארלי הצעירה) מדגים את החיובי במין האנושי, האופטימיות, הטוב, נדיבות הלב, האמון והאהבה. הצד השני (הדוד צ'ארלי) מייצג מה ששלילי, דקדנטי ומוביל לרצח. הרוצח, הדוד צ'ארלי, מסוגל, כפי שאנו רואים, לקסם אישי רב, נדיבות לב כלפי משפחתו וחמימות כלפי אחותו, ויש לו את אותו דם עם אחייניתו התמימה והמתוקה. היא מנגד, מסוגלת לרצוח את דודה. הרעיון שכולנו עד גבול מסוים שילוב של מלאכיות ושטניות, שיש בתוכנו כוחות דואלים, הוא עתיק מהתקופה היוונית, ומהמסורת היהודית והנוצרית. יין ויאנג".

"יחד עם 'פסיכו' (Psycho, 1960) 'צל של ספק' הוא אחד הסרטים הנדירים שלך שבהם הדמות הראשית בו היא האיש הרע, והקהל מזדהה איתו מאוד", אמר טריפו להיצ'קוק לגבי דמותו של קוטן (הדוד צ'ארלי), שבדומה לדמות שגילם אנתוני פרקינס (נורמן בייטס) ב'פסיכו' – היה רוצח מהזן הכריזמטי ומעורר האמפתיה. היצ' ענה על כך: "הוא [הדוד צ'ארלי] רוצח אידיאליסט. הוא אחד מאותם רוצחים שחשים שיש להם משימת השמדה. אולי הגיע לאלמנות מה שקרה להן, אבל זה לא היה העסק שלו. יש בסרט שיפוט מוסרי, לא כן, כשהאחיינית משמידה בסוף את קוטן, אפילו במקרה. זה שקול לאמירה שלא כל הרעים הם שחורים ולא כל הגיבורים הם לבנים. יש אפור בכל מקום. הדוד צ'ארלי אהב מאוד את אחייניתו, אם כי לא באותה המידה שהיא אהבה אותו. אבל היא הייתה חייבת להרוג אותו, כי אסור לשכוח שאוסקר וויילד אמר: "אנחנו הורגים את מה שאנחנו אוהבים"".

ניסיתי להבין למה ג'וזף קוטן (Joseph Cotten, 1905-1994) לא מוכר לציבור הרחב כמו האמפרי בוגרט, קרי גרנט או ג'יימס סטיוארט. אפילו לא כמו פרד אסטר, ספנסר טרייסי, קלארק גייבל או גרי קופר. בספר The 50 Most Unforgettable Actors of the Studio Era קוטן כלל לא מוזכר. אולי זה בגלל ששיא הקריירה שלו נמשך בשנות ה-40 של המאה ה-20, בניגוד לשחקנים אחרים שאצלם זה נמשך יותר; אולי הוא לא שיחק במספיק קלאסיקות קולנועיות; אולי החיים האישיים שלו לא סיפקו את כמות הדרמה הנדרשת מכוכב הוליוודי; אולי האולפנים השקיעו פחות בפרסומו; ואולי זה סתם פספוס.

אבל מי שכבר בהופעתו הקולנועית הראשונה (בסרט באורך מלא) זכה בחיי נצח בזכות תפקיד מוביל ב'האזרח קיין' (Citizen Kane, 1941), ושיחק את אחת הדמויות הבלתי נשכחות, הכריזמטיות והאניגמטיות בסרטיו של היצ'קוק, אולי בקולנוע בכלל: "הדוד צ'ארלי" (Uncle Charlie) ב'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943) – יותר מראוי להיזכר בנשימה אחת עם שמות אותם שחקנים שציינתי למעלה.

Joseph Cheshire Cotten נולד השבוע לפני 107 שנה (15 במאי 1905) למשפחה דרומית בעיירה פטרסבורג (Petersburg) בווירג'יניה. הוא למד משחק בוושינגטון הבירה ועד שיבסס את מעמדו כשחקן, עבד בשלל עבודות מזדמנות כמו מכירת ציורים מדלת לדלת, מכירת שטחי פרסום, היה מציל במיאמי ואף כתב ביקורות דרמה בעיתון ה"מיאמי הראלד". בהמשך הגיע לניו יורק ולבוסטון והחל לשחק בתאטרון. בתחילת שנות ה-30 הופיע לראשונה בברודווי וכהשלמת הכנסה עבד גם בתסכיתי רדיו, שם פגש את הבמאי-שחקן-מפיק-כותב אורסון וולס.

ב-1937 הצטרף קוטן לתאטרון מרקורי של וולס ולאחר שנתיים עזב כדי לשחק בתפקיד הראשי לצד קתרין הפבורן, בהפקה הבימתית בברודווי של 'סיפור פילדלפיה'. כשהסרט הופק לקולנוע, קרי גרנט זכה בתפקיד אותו גילם. קוטן שיחק בסרט קצר שביים וולס (Too Much Johnson, 1938), אולם תפקידו הראשון בסרט קולנועי באורך מלא היה, כאמור, ב'האזרח קיין' – סרט שלימים יתואר ברשימות של מבקרי קולנוע, כטוב ביותר בכל הזמנים.

קוטן שיתף פעולה עם וולס-הבמאי גם ב'האמברסונים המופלאים' (The Magnificent Ambersons, 1942) ועם וולס-השחקן ב'האיש השלישי' (The Third Man, 1949) שביים קרול ריד. 'צל של ספק' היה סרטו החמישי של קוטן, ששיחק אצל היצ'קוק גם ב'תחת חוג הגדי' (Under Capricorn, 1949) לצד אינגריד ברגמן. "אורסון וולס ציין ש'האזרח קיין' הוא סרטו הטוב ביותר, אלפרד היצ'קוק העדיף את 'צל של ספק' וקרול ריד בחר ב'האדם השלישי' – ואני [שיחקתי] בשלושתם", צוטט קוטן בראיון עמו.

הוא זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ונציה על משחקו ב-(Portrait of Jennie, 1948) ובסך הכל שיחק בכ-100 תפקידים, בהם גם בסרטי וסדרות טלוויזיה. כך למשל, בין השנים 1955-1959 שיחק בשלושה פרקים בסדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents, ובהמשך בתפקיד אורח ב'איירונסייד' (בכיכובו של ריימונד בר, הרוצח בסרט אחר של היצ'קוק: 'חלון אחורי'-Rear Window , 1954). ב-1981 קוטן שיחק גם בפרק של 'ספינת האהבה', שאירחה רבים משחקניה המתבגרים של הוליווד הקלאסית. מ-1982 לא שיחק עוד על המסך הגדול או הקטן עד מותו ב-6 בפברואר 1994 בגיל 88. קוטן היה נשוי פעמיים: אשתו הראשונה מתה ממחלה ב-1960, לאחר 29 שנות נישואים ובת מנישואיה הראשונים. מ-1960 ועד מותו היה נשוי לשחקנית פטריסיה מדינה, שהלכה לעולמה לפני כשלושה שבועות בגיל 92.