ארכיון הרשומות עם התג "קתרין הלמונד"

File0544

היום לפני 40 שנה יצא לאקרנים לקהל הרחב, בארה"ב, סרטו האחרון של היצ'קוק, Family Plot – "מזימות". לפרמיירה, שנערכה כשבועיים קודם לכן בלוס אנג'לס, היצ'קוק הגיע באוטובוס תיירים של יוניברסל. הסרט עצמו הגיע במכונית קבורה. ההקרנה לוותה במקהלה ששרה שיר אשכבה, זיקוקים האירו את השמים, אלף בלונים שחורים הופרחו לאוויר ותזמורת מצעדים של אוניברסיטת דרום קליפורניה ניגנה את הנעימה המוכרת של היצ'קוק, המארש של גונו (נקרא: Funeral March of a Marionette ומוכר כפתיח של סדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents. שארל גונו – Charles Gounod, 1818-1893, היה מלחין צרפתי).

לאחר ההקרנה נערכה ארוחה ליותר מאלף איש, שבה ג'יימס סטיוארט העניק להיצ'קוק את "עיטור הפסטיבל" שנוצר במיוחד לכבוד הבמאי. שנותיו האחרונות של היצ'קוק לוו בשלל אירועי הוקרה ופרסי כבוד למיניהם, שמעניקים בדרך כלל ליוצרים מבוגרים או למי שהתעלמו מהם קודם לכן. כך למשל, את תואר האבירות הבריטי (סר), הוא קיבל כארבעה חודשים לפני מותו.

הופעת האורח (cameo) המסורתית של היצ'קוק ב"מזימות", הייתה כשהוא מוצג כצללית מאחורי דלת שכתוב עליה "רשם הלידות והפטירות". הבמאי המבוגר לא נראה במיטבו באותה תקופה, נפוח יותר מתמיד בשל הקורטיזון שנטל, ולכן הופעת האורח הייתה מהירה וסולידית. עשה אותה כי ציפו ממנו. בסרט עצמו, אחת הדמויות (קתלין נסביט ששיחקה את 'ג'וליה ריינבירד') אומרת: "אני בת 78 ורוצה להגיע אל קברי במצפון שקט". על פי מסורת ה"כל-דבר-אצל-היצ'קוק-מסמל-משהו", נדמה כאילו המשפט נאמר על יד היצ'קוק עצמו.

האם האווירה המקאברית ב"מזימות" מרמזת על כך שהיצ'קוק ידע שזה יהיה סרטו האחרון? סביר להניח שלא. אחרי צאת סרט זה לאקרנים, הוא המשיך לחפש פרויקטים ואף עבד על תסריט לסרט שלא הושלם בשם "לילה קצר". אך ודאי ידע שלא יביים עוד הרבה סרטים. הוא היה בשנות ה-70 המאוחרות לחייו, אחרי ניתוח להשתלת קוצב לב וסובל משלל בעיות בריאותיות פיזיות ונפשיות. גם רעייתו אלמה הייתה חולה, מה שהטריד את מנוחתו. הוא שתה והיה בודד.

מלבד בעיותיו, באותו עשור התפתח קולנוע אחר, עצמאי וחדשני. לא היה קל לאדם שהוא אמנם אגדה קולנועית, אבל אגדה חולה ומבוגרת, להרים באותן שנים פרויקט עם פוטנציאל הצלחה.

לגבי המקאבריות הנרמזת בסרט: היא הרי מופיעה בכל סרטיו.

6800

***

Family Plot בתרגום חופשי (ודו-משמעי) הוא "מזימה/עלילה משפחתית" או "חלקת הקבר המשפחתית". בעברית הסרט תורגם כ"מזימות" או "היורשת". עם צאת הסרט לאקרנים, סיים היצ'קוק 51 שנות קריירה שבהן ביים 53 סרטים עלילתיים, החל מ"גן התענוגות" שיצא ב-1925. הסרט יצא לאקרנים ב-9 באפריל 1976, והיצ'קוק מת ארבע שנים ו-20 יום לאחר מכן, בגיל 80.

את התסריט ל"מזימות" כתב ארנסט להמן (1915-2005), ששנים קודם לכן כתב את "מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) של היצ'קוק, וכמובן שלל סרטים מוצלחים של במאים אחרים כמו "סיפור הפרברים" (1961) ו"צלילי המוזיקה" (1965).

על המפגש המחודש עם היצ'קוק, לאחר שנים, סיפר להמן (בביוגרפיה "היצ'קוק-צלה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו, בהוצאת דביר): "הסכמתי לעשות את הסרט עם היצ'קוק, כנראה חשבתי, הצלחנו פעם אחת ב"מזימות בינלאומיות", נוכל להצליח שוב. הוא היה דמות אגדית בעיני. אלא שבתוך זמן קצר נוכחתי לדעת שיחסינו השתנו בתכלית. שנים רבות חלפו. לשנינו היו הצלחות וכישלונות. שנינו היינו עכשיו אנשים שונים, והוא נהיה איטי מאוד. לא נותר בו דבר מאומה מכושר עמידתו והתמדתו הקודם, ובתחילת ישיבות-העלילה שלנו גיליתי שאיני נלהב כל כך לצאת לקרב יצירתי עם האדם האגדי הזה שגופו נחלש".

התסריט התבסס על רומן מתח בריטי בשם: The Rainbird Pattern, שכתב ויקטור קנינג. את העלילה העבירו מאנגליה ללוס אנג'לס וסן פרנסיסקו, החביבה על הבמאי ("ורטיגו" ו"הציפורים"). הקהל לא נהר בהמוניו, והביקורות אמנם היו טובות, אך בעיקר בשל הכבוד שהעיתונאים רחשו להיצ'קוק ולעובדה שהוא עדיין במאי פעיל בגילו.

היצ'קוק ליהק לסרט את ברוס דרן (ששיחק אצלו קודם לכן בתפקיד קטן ב"מארני". יליד 1936), קארן בלייק (1939-2013), ברברה האריס (נ' 1935) ו-וויליאם דיוויין (נ' 1939. לנצח 'גרגורי סאמנר' ב"נוטס לנדינג"). זאת, למרות שיוניברסל ניסו לשכנע אותו להשתמש בשמות מוכרים וקופתיים יותר, כמו לייזה מינלי, אל פאצ'ינו ('פאקינו' כפי שהיצ' קרא לו), גולדי הון, רוי שיידר, ברט ריינולדס ופיי דאנוויי. אבל היצ'קוק לא רצה לשלם הרבה לשחקנים ובכך להקטין את הרווחים שלו ולכן ויתר על השחקנים המובילים של אותה תקופה.

ליליאן גיש האגדית (1893-1993) ביקשה לעבור אודישן לדמות האלמנה, אבל היצ'קוק היה נחוש לתת את התפקיד ל(דיים) קתלין נסביט (1888-1982) הוותיקה. עוד משחקים בסרט: קתרין הלמונד (נ' 1929), שזכורה בעיקר כסבתא מ"מי הבוס?", ואד לאוטר (1938-2013), שחקן אופי מוכר, בעיקר מתפקידי אורח בטלוויזיה.

דרן סיפר על העבודה עם היצ'קוק, בביוגרפיה שכתב ספוטו: "כל בוקר הייתי מוכרח לעודד אותו קצת, כדי שיוכל להתחיל בעבודה. הוא היה כל כך עייף וכל כך משועמם מכל העניין. אבל משהשתפרה הרגשתו לא היה טוב ממנו על במת הצילומים. הוא שם לב לכל פרט – צללית על פני השחקן, זווית לא מוצלחת של אביזר כלשהו, צילום שנמשך שניות אחדות יותר מדי. ואחר כך שוב היה משתעמם. "ברוס", היה אומר לי, "תעיר אותי כשייגמר הסרט"".

***

השוט האחרון שהיצ'קוק אי-פעם צילם היה זה שבו שבר את הקיר הרביעי, כאשר 'בלאנש' מסתכלת למצלמה/לקהל, וקורצת. כאילו רוצה לומר לנו, הצופים, שבעיניו הכל היה בדיחה.

fp14

 

מודעות פרסומת

מלמעלה למטה: ג'ון פורסיית, ברברה בל גדס, מרטין לנדאו

בשבוע שעבר צפיתי, שוב, ב"מארני" (Marnie, 1964), תוך כדי קריאה ב-IMDb. אני קצת מכורה לפרטי הטריוויה הקטנים האלה. אחד הדברים שגיליתי היה שהילדה בסצנת הפלשבק, ששיחקה את 'מארני' בילדותה (טיפי הדרן הייתה 'מארני') ואפילו לא זכתה לקרדיט בסרט, היא מלודי תומאס סקוט (נ' 1956) – הידועה בעיקר כ'ניקי ניומן' מ-1,448 הפרקים שבהם שיחקה (המספר עולה בעודכם קוראים) באופרת הסבון האמריקאית "צעירים חסרי מנוח" (The Young and the Restless, משודרת מ-1973). הפרט הזה, יחד עם ידע על עוד כמה כוכבי טלוויזיה ששיחקו קודם אצל היצ'קוק, הביא אותי לכתוב את הפוסט הבא.

המעבר של שחקנים בין קולנוע לטלוויזיה היה קיים מאז המצאת הטלוויזיה, למרות נטייה, אולי, לחשוב שתסריטים מצוינים בטלוויזיה, מול תסריטים פחות מאתגרים בקולנוע – יצרו גל כזה דווקא בשנים האחרונות. שחקנים, מטבעם, משחקים בכל מקום שמאפשר להם, כמובן גם בתאטרון, וכך תמיד היה ויהיה המעבר בין המדיומים השונים. זה גם כורח הנסיבות, שכן מעטים הם אלו שהופכים לכוכבי קולנוע גדולים. וגם הגדולים מגלים שבשלב מסוים המסך הגדול מעדיף את כוכביו צעירים.

אבל ענייננו בשחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק. יש כמה כאלה שזכו לחיי נצח בטלוויזיה, אבל גם בזכות תפקידים, רובם משניים אמנם, בכמה מהסרטים הטובים של היצ'קוק ושל הקולנוע בכלל. קחו למשל את ברברה בל גדס (1922-2005), שזכורה כ'מיס אלי יואינג' בסדרת האייטיז (המתקמבקת) "דאלאס" (1978-1991, Dallas). שנים קודם לכן היא שיחקה את 'מידג' ווד' העגמומית, חברתו של 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט), אשר מאוהבת בו חד-צדדית ב"ורטיגו" (1958).

ריימונד בר (1917-1993), ששיחק את השכן הרוצח 'לארס ת'ורוולד' ב"חלון אחורי" (1954), מוכר יותר כעורך הדין 'פרי מייסון' מסדרת הטלוויזיה באותו שם (1957-1966, Perry Mason. ובין השנים 1985-1993 בסדרת סרטי טלוויזיה); וכן כ'רוברט איירונסייד', הבלש בכיסא הגלגלים מסן פרנסיסקו, מהסדרה "איירונסייד" (1967-1975, Ironside).

ג'ון פורסיית (1918-2010) ייזכר בעיקר כ'בלייק קרינגטון' ב"שושלת" (Dynasty, 1981-1989) וגם כקול של 'צ'ארלי' ב"המלאכיות של צ'ארלי" (1976-1981, Charlie's Angels). אבל הוא שיחק אצל היצ'קוק בשני סרטים: "טופז" (1969) ו"מי רצח את הארי?" (The Trouble with Harry, 1955) וגם בסדרת הטלוויזיה של הבמאי. אגב, "מי רצח את הארי?" היה סרט הבכורה של שירלי מקליין (נ', 1934).

בפוסט "מילון הציפורים" הזכרתי את השחקנית דרלין קונלי (1934-2007), שידועה מתפקידה כ'סאלי ספקטרה' ב'היפים והאמיצים' (The Bold and the Beautiful, משודרת מ-1987). חדי הבחנה יוכלו לזהות אותה כמלצרית שמתבוננת בחלון לפני הפיצוץ בתחנת הדלק, בסצנה קצרה ב"הציפורים" (1963).

סוזן פלשט (1937-2008), המורה 'אנני' ב"הציפורים", מוכרת יותר לקהל האמריקאי מהטלוויזיה, כמי ששיחקה ב"המופע של בוב ניוהרט" (1972-1978, The Bob Newhart Show). בשנותיה האחרונות הייתה שחקנית אורחת בסדרה "וויל וגרייס" (1998-2006, Will & Grace) בתפקיד אמה של 'קארן ווקר' ('קארן' הייתה אחת הדמויות הראשיות). אגב, השחקנית ורוניקה קרטרייט (נ' 1949), ששיחקה ב"הציפורים" את הילדה 'קאתי ברנר' (האחות הקטנה של מיץ'), שיחקה גם היא ב"וויל וגרייס", בפרק אורח, כאם של דמות ראשית אחרת: 'ג'ק מק'פרלנד'.

מרטין לנדאו (נ' 1928), שאחד מתפקידיו הקולנועיים המוכרים ביותר היה כ'לאונרד' ב"מזימות בינלאומיות" (1959), שיחק לאחר מכן בטלוויזיה כאחד מאנשי הצוות בגרסה המקורית של הסדרה "משימה בלתי אפשרית" (1966-1973, Mission: Impossible).

מקדונלד קרי (1913-1994) שיחק בין השנים 1965-1993 את 'ד"ר טום הורטון' באופרות הסבון "ימי חיינו" (Days of Our Lives, משודרת מ-1965). אצל היצ'קוק הוא שיחק את הבלש 'ג'ק גרהם' ב"צל של ספק" (1943) – שמתאהב ב'צ'ארלי ניוטון', בשעה שהוא רודף אחרי דודהּ, רוצח האלמנות, 'הדוד צ'ארלי'.

ב"היורשת" (Family Plot, 1976), סרטו האחרון של היצ'קוק, הופיע השחקן וויליאם דיוואן (William Devane, נ' 1939) – שאת תהילתו קיבל בטלוויזיה, כ'גרג סאמנר' באופרת הסבון הלילית (והספין-אוף של "דאלאס") – "נוטס לנדינג" (1979-1993, Knots Landing). אגב, באותו סרט אחרון של היצ'קוק, הופיעה, בתפקיד משני, גם קתרין הלמונד (נ' 1928) לנצח 'מונה', הסבתא מ"מי הבוס" (1984-1992, ?Who's the Boss).

כתבתי כאן בעיקר על שחקנים שהיו משניים אצל היצ'קוק, אבל מרכזיים בסדרות טלוויזיה אמריקאיות. יש גם שחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק והגיעו לטלוויזיה לתפקידי אורח בלבד. כדוגמה אחת (ויש הרבה), קחו את הסדרה "ספינת האהבה" (The Love Boat, 1977-1987), שהייתה מסוג הסדרות שכולם הופיעו בהן בתפקיד אורח (ע"ע "חוק וסדר" או אפילו "סיינפלד").

בדיקה מהירה ב-IMDb העלתה שבין השחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק והגיעו לספינה לתפקיד אורח (קרי, דמות שעולה על הספינה לכאורה למטרת נופש, ואז קורה לה משהו, אבל עד סוף הפרק הכל מסתדר ואפילו קפטן סטובינג מזמין אותה לארוחה סביב שולחנו) ניתן למצוא את: אן בקסטר (שיחקה אצל היצ'קוק ב"אני מתוודה"); ורה מיילס ("האיש הלא נכון", "פסיכו"); פארלי גריינג'ר ("חבל", "זרים ברכבת"); ריי מילנד ("אליבי"); איב מארי סיינט ("מזימות בינלאומיות"); ג'נט לי ("פסיכו"); ג'ון מקינטייר ("פסיכו"); וגם: ריימונד בר וג'ון פורסיית.

מלמעלה למטה: סוזן פלשט, מקדונלד קרי, מלודי תומאס סקוט