ארכיון הרשומות עם התג "התשעה של היצ'קוק"

הסרט הראשון של היצ'קוק

פורסם: 21/02/2014 ב-Alfred Hitchcock, Cameo, Hitchcock 9, Movies, The Pleasure Garden, אלמה רוול, אלפרד היצ'קוק, גן התענוגות, דניאל סלומון, היצ'קוק, היצ'קוק 9, התשעה של היצ'קוק, יסמין גיל, לונדון, סינמטק תל אביב, קולנוע
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , ,
1

סינמטק תל אביב לפני הקרנת "גן התענוגות". צילום: יסמין גיל

חלק א' – אכזבה
אני לא נוהגת לצאת באמצע סרט, גם כשהוא גרוע, ובטח לא כשהוא טוב. במיוחד לא אחרי המתנה של 89 שנה לסרט, או לפחות שנה ושמונה חודשים – מאז שמעתי לראשונה על פרויקט "התשעה של היצ'קוק" של המכון הבריטי לקולנוע (BFI), לשיקום תשעה מהסרטים הראשונים של הבמאי. אלא שכיאה לתרבות הזלזול בזמנים הישראלית, אתמול יצאתי מסרט לפני שהסתיים, הסרט הראשון של היצ'קוק מ-1925, "גן התענוגות" (The Pleasure Garden).

אולם 3 בסינמטק תל אביב היה אתמול מלא עד אפס מקום, בערב הראשון והחגיגי של הקרנת סרטי הפרויקט המדובר. האם החגיגיות מצדיקה איחור של 45 דקות בהקרנת הסרט? לא בטוחה, וזה בטח לא הוגן כלפי משלמי הכרטיסים שנעו באי-נוחות בכיסאותיהם, בעודם מקשיבים לנאום ועוד נאום ועוד נאום. אני חובבת נאומים כמו כל אחד אחר והנאומים של הנציגים הבריטיים היו משעשעים למדי, גם אינפורמטיביים, מעניינים ולא כאלה ארוכים. אבל כשהכניסה לאולם נמשכה עד 21:15, הנאומים עוד חצי שעה והתקלה הקלה בהקרנה עוד חמש דקות – הרי לכם סרט שעל פי אתר האינטרנט של הסינמטק אמור היה להתחיל ב-21:00, אולם התחיל רק 45 דקות לאחר מכן.

אתמול בצהריים פניתי לנציגי הסינמטק באמצעות דף הפייסבוק שלהם ושאלתי האם הסרט מתוכנן להתחיל בזמן. זאת כדי להחליט האם להגיע בערב באוטו או ברכבת. לא נעניתי, הגעתי ברכבת, הסרט התחיל רק ב-21:45 והשאר היסטוריה. או היסטריה. היסטריה של עמידה בזמנים. וכך נאלצתי לצאת כ-20 דקות לפני סיום ההקרנה של סרט שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן.

מן הראוי היה שסינמטק תל אביב או מי ממארגני האירוע היו מעדכנים את הצופים, מזמיני הכרטיסים, שהסרט כולל נאומים מקדימים וייתכן שיחל מאוחר יותר מהכתוב. באותה מידה אפשר היה להתחיל את הנאומים ב-20:00 ואז לעמוד בזמני ההקרנה. מעבר לשירות הוגן לצרכנים, מדובר בשירות הוגן למעריצים.

כך או כך, הבוקר השלמתי את הצפייה בסרט, בגרסה יו-טיובית הרבה פחות מרשימה שמצאתי. בלי הצבעוניות המשוחזרת שאכתוב עליה בהמשך, ובעיקר בלי המוזיקה המופלאה של דניאל סלומון, שליווה את הקרנת הסרט אתמול בנגינה בפסנתר על הבמה, ויצר חוויה מושלמת. המוזיקה שלו הייתה כל כך יפה, שאם שקלתי לוותר על הרכבת האחרונה זה בגללו, לא פחות מאשר בגלל היצ'קוק.

חלק ב' – נאומים
אחת הנואמות אתמול הייתה מישהי מהמכון הבריטי לקולנוע (BFI), לא קלטתי את שמה, אבל את תפקידה נדמה לי שכן: אחראית להפצת הקולנוע הבריטי בעולם. שזה, אם אני מבינה נכון, לטוס בעולם ולדבר על קולנוע. מושלם. פשוט מושלם.

היא סיפרה שב"גן התענוגות", למרות שאינו סרט היצ'קוקי-טיפוסי (היצ'קוק הגדיר את סרטו השלישי, "הדייר", כסרט ההיצ'קוקי האמיתי הראשון שלו), ניתן לזהות בו מוטיבים מוכרים של הבמאי שיבואו לידי ביטוי ב-50 וקצת סרטיו הבאים. כך למשל: עולם הבמה – "גן התענוגות" הוא שם התאטרון שבסרט – עומד גם במרכזו של הסרט "פחד במה", עם התייחסות לכך גם ב"39 המדרגות" ('מר זיכרון'); גרמי מדרגות שנראו בתחילת הסרט, הם מהמוטיבים האהובים על הבמאי ונראו גם ב"רבקה", "חשד" ו"ורטיגו"; בלונדיניות, המוטיב הידוע – למרות שהופיעו ב"גן התענוגות" כשהבנות חבשו פאה על הבמה – נראו לאחר מכן בסרטים כמו "חלון אחורי", "אליבי" ו"לתפוס גנב" עם גרייס קלי ו"הציפורים" ו"מארני" עם טיפי הדרן; מוטיב המציצנות – באחת הסצנות ב"גן התענוגות" אחד הגברים בקהל מסתכל על הבנות עם משקפת – בא לידי ביטוי בהמשך בסרטים כמו "פסיכו" ו"חלון אחורי".

באחת הסצנות בסרט 'הנסיך איוואן' (קארל פלקנברג, נ' 1887) מחבק את 'ג'יל' (קרמליטה ג'רהטי, 1901-1966) בצוואר, במעין חיבוק-ליפוף שנראה לרגע כמו חניקה – מה שהזכיר סצנות מסרטים כמו "זרים ברכבת", "חבל", "אליבי" ו"פרנזי"; היו בסרט גם שלל מיטות, שנראו בסרטים כמו "הנודעת", "רבקה", "תחת חוג הגדי" ו"פסיכו" (מעריצי היצ'קוק ואנשי קולנוע בכלל, יודעים ששום דבר שמעוגן במיזנסצנה אינו מקרי, גם לא מיטות); היה גם העיתון שבו 'יו' (ג'ון סטיוארט, 1898-1979), הארוס של 'ג'יל', קורא על נישואיה לנסיך (הצגת כותרת עיתון הייתה דרך ויזואלית נפוצה להעברת מידע לצופה, בסרטים האילמים) – כאשר עיתונים הופיעו אצל היצ'קוק, בין היתר ב"צל של ספק", "סירת הצלה" ו"מזימות בינלאומיות".

כן, נצפו ב"גן התענוגות" כוסות אלכוהול – באנציקלופדיה של היצ'קוק (יש ספר כזה) מוקדש סעיף שלם לנושא – ומשקאות חריפים ניתן למצוא גם ב"צל של ספק", "הנודעת", "תחת חוג הגדי", "מזימות בינלאומיות" ו"ורטיגו" – just to name a few. אפילו המדינה האקזוטית והרחוקה שאליה נשלחים 'יו' ו'לווט' (מיילס מנדר, 1888-1946) במסגרת עבודתם, היא כפי הנראה באפריקה – אותה יבשת שהיצ'קוק יחזור אליה בצילומי גרסתו השנייה ל"האיש שידע יותר מדי"; אבל עזבו אתכם ממדרגות, עיתונים או אלכוהול, בסרט הראשון של היצ'קוק יש רצח, ואפילו שניים – נושא שעבר כחוט השני ברוב, אולי בכל סרטיו.

נציגת ה-BFI סיפרה על הליך שחזור הסרטים בפרויקט "התשעה של היצ'קוק", שנמשך מספר שנים. במקרה של "גן התענוגות" למשל, היו לסרט כמה גרסאות ששכנו בארכיבים שונים בארה"ב, הולנד, צרפת ובריטניה. המשחזרים אספו את כל הגרסאות, עברו פריים-פריים בכולן, עד שערכו את גרסת הסרט הסופית שארוכה ב-20 דקות מהגרסאות שהיו מוכרות עד כה. הם ניקו את התמונות וצבעו אותן מחדש, והסרט, שאמנם מוגדר כ"שחור לבן", הוא למעשה בצבעים מרהיבים. לא הצבעוניות המוכרת לנו מסרטים, אלא מעין גווני רקע, כמו צילום ספייה. הצבעים (האמת שלא הבנתי אם היו כך במקור, או נוספו בהליך השחזור) השתנו מסצנה לסצנה, מכחול לסגול לוורוד לחום.

החוויה הוויזואלית של מעברי הצבעים הללו, לצד המוזיקה המקסימה והכיפית של דניאל סלומון, שעטפו את העלילה של היצ'קוק, יצרו סרט שלא יכולתי להוריד ממנו את המבט (למעט הרגעים שהייתי צריכה לבדוק מה השעה…).

"מה שהשחזור לא יכול היה לעשות", המשיכה להסביר אותה נציגה ברת מזל מה-BFI, "זה להוסיף משהו שלא היה שם [בסרט] מלכתחילה – את ה-cameo (הופעת האורח של היצ'קוק בסרטיו). היצ'קוק התחיל עם ה-cameo רק בסרט "הדייר" (1927)".

שגריר בריטניה בישראל, מתיו גולד, שנאם אף הוא, אמר: "אלפרד היצ'קוק היה מפורסם בזכות ה-cameo הקצרים שלו ואני אלמד ממנו ואדבר בקצרה. בסרטיו הראשונים ניתן לראות כמה מהמוטיבים שלו, האובססיות, שלאחר מכן למדנו לאהוב וקראנו להם היצ'קוקיים". הוא התייחס לסרט האבוד של היצ'קוק "The Mountain Eagle" (סרטו השני של הבמאי) ואמר: "הוא ברשימת ה'מבוקשים ביותר' (Most Wanted) של הסרטים". השגריר הוסיף שפרויקט "התשעה של היצ'קוק" הוצג עד כה בארה"ב, טורקיה, ברזיל וסין – וכעת בישראל.

חלק ג' – הסרט
במהלך הצפייה בסרט תהיתי מה גורם לאנשים להסתקרן לגבי סרט ראשון של במאי מוערך או בכלל יצירה ראשונה של אמן. הרי אי אפשר לזלזל בחשיבות צבירת הניסיון – שאינו קיים באותה יצירה ראשונה – להפיכתו של אותו אמן למומחה שהוא. אלא שבאותה יצירה ראשונה מסתתרת התשובה לשאלה הבלתי נמנעת: האם הכישרון תמיד היה שם? במקרה של היצ'קוק  – למרות מידה מסוימת של סובייקטיביות מצדי – התשובה היא: ברור שכן!

"גן התענוגות" הוא סרטו הראשון של היצ'קוק באורך מלא. הוא צולם ב-1925, אולם הופץ רק ב-1927, לאחר הצלחת סרטו השלישי של הבמאי, "הדייר" (The Lodger). היצ'קוק היה בן 26 כשצילם את הסרט, בסיוע עוזרת הבמאי והאחראית על המשכיות (continuity), אלמה רוול (Alma Reville) – לה נישא בשנה שאחרי. המפיק היה מייקל בלקון (1896-1977), לימים ראש אולפני איילינג (Ealing Studios) בלונדון (וגם סבו של השחקן דניאל דיי לואיס, הגם אם לא ברורה מידת הקשר ביניהם, שכן בלקון החרים את בתו ג'יל, לאחר שנישאה לאביו של דיי לואיס, המשורר ססיל דיי לואיס).

אז הסבא של דניאל דיי לואיס אחראי במידת מה לכך שהיצ'קוק הפך להיות במאי: "מייקל בלקון שאל אותי: "היית רוצה לביים סרט?"", סיפר היצ'קוק בספר "היצ'קוק/טריפו", "עניתי: "מעולם לא חשבתי על כך". זו הייתה האמת, הייתי מרוצה מאוד מכתיבת התסריטים ומעבודתי כמעצב תפאורה, לא ראיתי את עצמי כלל וכלל כבמאי. אז בלקון אמר לי: "יש לנו הצעה להפקה משותפת אנגלית-גרמנית". צירפו אליי סופר נוסף לצורך כתיבת התסריט ונסעתי למינכן. אשתי לעתיד, אלמה, הייתה העוזרת שלי. עדיין לא היינו נשואים, אך לא חיינו בחטא".

הסרט צולם בגרמניה ובאיטליה, בגרסה הישנה הוא בן 75 דקות, בגרסה המשוחזרת – 92 דקות. כפי שציינתי קודם, תוספת הזמן היא כתוצאה מאיסוף פריימים מגרסאות שונות של הסרט. הוא עוסק באהבה, בגידה, עסקי הבידור, מיניות ורצח. יש בו גברים שטופי זימה, נשים תמימות לכאורה, עולם אירופי מעונב, עולם אקזוטי פראי, רגע קצר של טירוף וחטא ועונש.

הסרט רווי בהומור, כזה שלא רק מעלה חיוך, אלא ממש מצחיק. למשל, מנהל התאטרון אומר ל'פטסי' (וירג'יניה ואלי, 1896-1968): "התאהבתי בתלתל שלך" והיא בתגובה מורידה מראשה את פיסת התלתל שמתבררת כתוספת שיער, ואומרת לו: "אם כך הוא שלך". בסצנה אחרת 'פטסי' נכנסת לדירתה הקטנה, רק כדי לגלות שמישהו מחכה לה שם. היא נבהלת, הצופים נבהלים איתה ואז מתברר שזה בסך הכל הכלב שלה.

אותו כלב, שחקן משנה לכל דבר, נובח על 'לווט' בביקורו הראשון בדירה של 'פטסי' – מה שמרמז על בעייתיות מסוימת באדם שלאחר מכן נישא ל'פטסי' ובהמשך מנסה להרוג אותה. יש בסרט גם תוכן שיווקי, כאשר באחת הסצנות נראה בדירתה של 'פטסי' סבון LUX – מותג שלפי אתר האינטרנט של החברה נוצר ב-1925, השנה שבה צולם הסרט. אגב, מתברר (מ-IMDb) שזה גם היה הסבון האהוב על וירג'יניה ואלי; בסצנה נוספת, נראים נרות על מתקן שיותר ממזכיר חנוכייה – כנראה הרגע הכי קרוב ליהדות בסרטים של היצ'קוק (הגם אם מדובר באסוציאציה בלבד. איש לא חושד שחגגו את חנוכה על הסט).

"התגובות בעיתונות היו טובות מאוד", סיפר היצ'קוק לטריפו בספר השיחות בין השניים, על הביקורות שקיבל על סרטו הראשון. "הלונדון דיילי אקספרס כתב עליי בכותרת: "גבר צעיר בעל מוח של רב-אמן".

105 דקות לפני הצמרמורת הראשונה

פורסם: 20/02/2014 ב-Alfred Hitchcock, Movies, Under Capricorn, אינגריד ברגמן, אלפרד היצ'קוק, ג'וזף קוטן, היצ'קוק, יסמין גיל, לונדון, פרנסואה טריפו, קולנוע, רבקה, תחת חוג הגדי
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0
מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מעניין אם נעשה מחקר על דמות עוזרת הבית בקולנוע. בהסתמך על שני סרטים שראיתי השבוע (ואחד בעבר, "רבקה" – סרטו של היצ'קוק מ-1940), אני מעדכנת שאם וכאשר יהיה לי המון כסף ובית ענק – אני מוותרת מראש על עוזרת בית. כזאת שמתגנבת מאחורי הגב בלי לעשות רעש, עונה בנימוס חוצפתי, חושבת בטעות שהיא בעלת הבית, מנסה "להתחיל" עם הבעל, ומתהלכת עם מבט תמים תוך כדי ניסיון להרעיל את דיירי הבית. נראה שבסרטים הוליוודיים מהפורטיז, לא שמעו על עוזרת בית שסתם גנבה איזה תכשיט.

שני הסרטים המדוברים, שבהם צפיתי השבוע לראשונה, הם "תחת חוג הגדי" (Under Capricorn, 1949) של היצ'קוק ו"לאור הגז"/"אורות הגז" (Gaslight, 1944) של ג'ורג' קיוקור. הסיבה לצפייה: מרתון ג'וזף קוטן שהחלטתי לערוך במלאת 20 שנה למותו של השחקן (1905-1994) – וכלל עד כה גם את "דו קרב בשמש" (Duel in the Sun, 1946 – במאי: קינג וידור) ואת "האדם השלישי" (The Third Man, 1949 – במאי: קרול ריד). דמותו של קוטן כ'הדוד צ'ארלי' ב"צל של ספק" (1943 ,Shadow of a Doubt) הפכה את הסרט לאהוב עליי מבין סרטי היצ'קוק, אלא שמלבד סרט זה וכמובן "האזרח קיין" (1941 ,Citizen Kane – במאי: אורסון וולס), לא צפיתי בו בעבר בסרטים נוספים (או שצפיתי ופספסתי אותו). לכן המרתון, שאגב נמשך, לצד האוטוביוגרפיה של קוטן שממתינה לי על המדף ומקטעים קצרים שקראתי, מסתמנת כמעניינת מאוד.

אבל נחזור ל"תחת חוג הגדי" ו"לאור הגז": יש מספר מאפיינים דומים בשני הסרטים הללו, מלבד קוטן שמשחק בשניהם. גם אינגריד ברגמן משחקת בשני הסרטים דמות דומה למדי, של בעלת בית בלתי יציבה (כתוצאה מגורמים חיצוניים) – עבור "לאור הגז" היא זכתה בפרס האוסקר הראשון שלה מתוך שלושה. בשניהם היא מנהלת מערכת יחסים סבוכה עם בעלה ובשניהם יש את הצלע השלישית הקלאסית שנכנסת לתוך מערכת היחסים הזו. בשניהם יש עוזרת בית מאיימת: ב"לאור הגז" זו 'ננסי' הצעירה אך ממש לא תמימה, בהופעת הבכורה של אנג'לה לנסברי, שזיכתה אותה במועמדות ראשונה וראויה מאוד לאוסקר. ב"תחת חוג הגדי" זו 'מילי' (מרגרט לייטון) – שהוגדרה על ידי מבקר הקולנוע והבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת האוזן השלישית, 2004) כ"בתה של 'גברת דנוורס' מ"רבקה", רק מפחידה יותר". 'מיס דנוורס', למי שלא מכיר, היא אחת הדמויות המלחיצות ביותר בסרטי היצ'קוק.

וכל ההקדמה, כדי להגיע ל"תחת חוג הגדי" – סרט של היצ'קוק שכאמור, צפיתי בו אתמול לראשונה (עד כה לא יצא, לא הספקתי, לא התאמצתי להשיג – כל התשובות נכונות). מדובר בסרט מאתגר של הבמאי, אם להגדיר בעדינות – קרי, לא מסרטיו המאפיינים והמתחבבים בקלות על הקהל. סרט כל כך מאתגר שרק בדקה ה-33 נזכרתי שאני צופה בסרט של היצ'קוק. כל כך מאתגר שרק לאחר שסיימתי לצפות בו, נזכרתי שלא שמתי לב להופעת האורח (cameo) של הבמאי בסרט. מתברר שהיו שתיים כאלה בהתחלה.

עלילת הסרט (זהירות ספוילרים למי שמתכנן לצפות) מתרחשת בסידני הקולוניאלית של 1831, ששימשה כמושבת אסירים. אחיינו של המושל, 'צ'ארלס אדאר' (מייקל ווילדינג) מגיע מאירלנד לאוסטרליה, כדי להתעשר, ומתחבר עם איש עסקים מקומי בשם 'סם פלסקי' (ג'וזף קוטן). 'סם' הוא אסיר לשעבר שהתעשר ונשוי ל'ליידי הנרייטה פלסקי' (אינגריד ברגמן), שמתגלה כחברת ילדות של אחות של 'צ'ארלס'. ברקע יש את מנהלת משק הבית 'מילי' (מרגרט לייטון), שמטילה אימתה על 'הנרייטה' בניסיון לזכות בלבו של 'סם'.

'הנרייטה' היא אלכוהוליסטית ומבודדת מהחברה, אולם היא מתחברת ל'צ'ארלס', בתחילה בעידודו של 'סם', שמנסה למצוא דרכים לשפר את מצבה הנפשי הרעוע של רעייתו. אלא שבהוליווד כמו בהוליווד, הדברים מסתבכים ברגע שנוצר משולש רומנטי: 'צ'ארלס' מתאהב ב'הנרייטה', 'סם' לא מרוצה מהעניין ובשלב מסוים יורה ופוצע את 'צ'ארלס'. המושל מתכוון להגלות את 'סם' שזו לו עברה שנייה, אולם אז 'הנרייטה' קמה להגנת בעלה ומגלה ש'סם' כלל לא עבר את העברה הראשונה: היא זו שירתה והרגה את אחיה – שהתנגד לנישואיה עם 'סם' בשל הבדלי המעמדות בין השניים – ואילו 'סם' לקח על עצמו את האשמה כדי להגן עליה. עוד מתברר שהמצב הנפשי המעורר של 'הנרייטה' נוצר מכך שמנהלת משק הבית 'מילי' מנסה להרעילה באמצעות רעל ביין, ולהפחידה, כאמור, מכוון שהיא מעוניינת ב'סם'. בסופו של דבר, בסיועו של 'צ'ארלס', המושל מוותר על האישום כלפי 'סם' שמתאחד עם 'הנרייטה', בעוד 'צארלס' עוזב בחזרה לאירלנד.

מקריאת רקע על הסרט עולה שבעיני מבקרי קולנוע צרפתים הסרט נחשב לטוב ביותר של היצ'קוק, לא פחות, וב-1958 חברי "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma) אף בחרו בו כאחד מעשרת סרטי הקולנוע הטובים ביותר בכל הזמנים. אמנם עברו כמה שנים מ-1958 (והיצ'קוק ביים מאז את "ורטיגו" ו"פסיכו"), אולם עדיין נעתי באי-נוחות על הכיסא בעודי מנסה לצלוח את הסרט, כמי שנוטה להעריך קולנוע וקולנוענים צרפתים.

כנראה שאי-הנוחות נבעה מהתניות היצ'קוקיות שמעריצי הבמאי נוטים לקבל ברבים מסרטיו, ולא לגמרי הופיעו בסרט הזה. או כפי שהיצ'קוק הסביר לטריפו: "כבר ב-1949 סיווגו אותי כמומחה למתח ולמותחנים; אבל "תחת חוג הגדי" לא היה לא זה ולא זה; למשל, ב"הוליווד ריפורטר" כתבו: "נאלצנו לחכות מאה וחמש דקות לפני הצמרמורת הראשונה בסרט הזה".

היצ'קוק מספר ב"היצ'קוק/טריפו" על מספר טעויות שלדעתו הביאו לכישלון, בעיקר הקופתי, של הסרט, בהם תסריט בעייתי וכן הרצון לעבוד, שוב, בכל מחיר, עם אינגריד ברגמן: "כנראה שלעולם לא הייתי מצלם אותו [את הסרט, שהתבסס על ספר] אלמלא הוא היה נראה לי מתאים לאינגריד ברגמן. באותה תקופה, אינגריד הייתה הכוכבת הכי גדולה באמריקה וכבר צילמתי שני סרטים איתה: "בכבלי השכחה" ו"הנודעת". בין כל המפיקים האמריקאים [היצ'קוק לא רק ביים את הסרט, אלא גם הפיק אותו. זה סרטו השני כמפיק עצמאי, אחרי "חבל"] הייתה תחרות גדולה מי ישיג את אינגריד ברגמן, ואני חייב להודות שעשיתי את הטעות, וחשבתי שאינגריד ברגמן היא הדבר החשוב ביותר בשבילי. זה ניצחון על התעשייה. כל ההתנהגות שלי בפרשה הזו הייתה התנהגות פושעת וכמעט ילדותית. גם אם נוכחותה של אינגריד ברגמן הייתה אמורה להפוך את הסרט למשתלם מאוד, הוא הפך להיות כל כך יקר, שהמבצע היה לא הגיוני… לו הייתי מהרהר ביתר תשומת לב, לעולם לא הייתי בוחר סרט תלבושות [הסרט רווי בתלבושות מרהיבות, בעיקר של הגברים, אגב – שגרמו לי לרצות מאוד את הג'קט הירוק של 'צ'ארלס']; שים לב שלא צילמתי סרט כזה מאז. חוץ מזה לא היה בו מספיק הומור. לו הייתי מצלם היום סרט שמתרחש באוסטרליה [הסרט עצמו צולם בלונדון ובלוס אנג'לס], הייתי מראה שוטר מקפץ לתוך כיסו של קנגורו ואומר לו: "סע אחרי המכונית הזו"".

"עד אחרית ימיו חזר היצ'קוק וטען שעשה את הסרט הזה לשמח את לבה של אינגריד ברגמן", נכתב בביוגרפיה על הבמאי: "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר, 1991), "אבל המלודרמה הקודרת והמדכאת על נאמנות קיצונית בחיי הנישואין – עד כדי שמירה על סודו הרצחני של בן הזוג ונשיאה באשמה – התאימה לאמיתו של דבר להיצ'קוק וכלל לא לאינגריד ברגמן, אף על פי שהייתה זו דרמה היסטורית. "מה שלא אהבתי בסרט הזה", אמר לאחר שנים, "הוא שלא הרגשתי נוח בדרמות ההיסטוריות האלה. לא יכולתי להבין את הדמויות, איך הן קונות כיכר לחם או הולכות לבית שימוש". אבל מלבד זה היה בסרט אשם האופף הכל; חרטה, צורך נפשי להתוודות לפני שיוטל העונש הנורא; דמויות המנוגדות זו לזו, הורגות ומצילות (מייקל ווילדינג לעומת מרגרט לייטון, המגלמים דמויות המקריבות למען האהבה ובוגדות למען האהבה) – כל אלה מוטיבים היצ'קוקיים מרכזיים שנשתלו בתוך מלודרמה היסטורית".

זמן מה לפני השלמת הסרט, ההתעניינות הכוללת ב-ברגמן הייתה אחרת לחלוטין: "אינגריד ברגמן פגשה את רוברטו רוסליני, שאת יצירתו העריצה כל כך", נכתב בביוגרפיה על היצ'קוק, "פגישתה עם הבמאי האיטלקי הייתה פגישה היסטורית, שכן הייתה תחילתם של יחסים מקצועיים ואישיים שזעזעו מיליונים והביאו לידי נידויים האכזרי של בני הזוג, כשנטשו את בני זוגם הקודמים כדי לעבוד יחד כאמנים ולגור יחד כאוהבים. עזיבתה של ברגמן פגעה קשות בהיצ'קוק. הוא כעס על שהלכה עם רוסליני, ולא רק משום שהעריך אותה, אלא גם מפני שעזבה אותו כדי לעבוד עם במאי אחר. גם בזה ראה פגיעה אישית עמוקה. לעזוב את היצ'קוק כדי לעבוד עם במאי אחר, או לסרב להצעת עבודה שלו – הרי זה מעשה שאין לו כפרה כמעט".

"תחת חוג הגדי" היה, אם כן, הסרט השלישי והאחרון של היצ'קוק וברגמן, וסימן גם את סוף שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם קוטן, לאחר שני סרטים יחד, בעקבות פליטת פה של השחקן. קוטן מספר בספרו האוטוביוגרפי "Vanity Will Get You Somewhere", ש"השטן נגע בלשוני", כדבריו: במקום לומר את שם הסרט: "Under Capricorn", הוא אמר במהלך הצילומים "under cornycrap" – "מעולם לא עבדתי יותר בסרט של היצ'קוק [לאחר מכן]", הסביר.

כמה מילים על מייקל ווילדינג (1912-1979), ששיחק גם בסרטו הבא של היצ'קוק, "פחד במה" (1950 ,Stage Fright) וכן בפרק מ-1963 בסדרת הטלוויזיה "The Alfred Hitchcock Hour". ל-ווילדינג הייתה קריירת משחק מפוארת, אבל אני ניסיתי להיזכר, לאורך הצפייה בסרט (שבו הוא נוטה להרים את גבתו השמאלית באופן קבוע, בצורה שיכולה לפגוע בצפייה עבור אנשים עם OCD. ואגב, הוא ממש דומה לשחקן אלן קאמינג), האם היה בעלה הראשון או השלישי של ליז טיילור. כי ככה זה כשהפיקנטריה מפורסמת יותר מכל תפקיד (ע"ע: בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי). אז מסתבר שהוא היה השני, אבל זה לא הכל: בזמן צילומי "תחת חוג הגדי" הוא היה נשוי בפעם הראשונה. ליז טיילור הייתה רעייתו השנייה בין השנים 1952-1957 (ונולדו להם שני ילדים). אבל השיא מגיע בנישואים הרביעיים והאחרונים שלו, שהחלו ב-1964 והיו ללא אחרת מהשחקנית מרגרט לייטון – ששיחקה ב"תחת חוג הגדי" את עוזרת הבית 'מילי'. הכל נשאר במשפחה.

***

הערב אני אמורה לצפות בסרט הראשון של היצ'קוק "גן התענוגות", במסגרת פרויקט "התשעה של היצ'קוק" שמגיע לסינמטקים בארץ. פרטים בהמשך.

היצ'קוק למתחילים. ולממש מתקדמים

פורסם: 28/01/2014 ב-Alfred Hitchcock, Cameo, Hitchcock 9, IMDb, Movies, Oscar, Psycho, The Girl, אוסקר, אלמה רוול, אלפרד היצ'קוק, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, היצ'קוק 9, הציפורים, ורטיגו, חלון אחורי, טקס האוסקר, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, קולנוע, קרי גרנט, רבקה
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0

הסרטים שלי ואני בסוג של Cameo

עברה שנה וקצת מאז כתבתי כאן על גל "אירועי היצ'קוק" ששטף את המדינה, אז עם הקרנה של "פסיכו" על מסך רחב במסגרת סדרת ה'קלאסיק' שהוצגה בבתי הקולנוע של "יס פלאנט", צאתו לאקרנים של סרט הקולנוע "היצ'קוק" (2012, Hitchcock) והשידור של סרט הטלוויזיה "הנערה של היצ'קוק" (The Girl, 2012). והנה גל היצ'קוקי נוסף, אולי מרשים אף יותר, צפוי להציף את עולמנו הדל (טוב, עולמי הדל) החל מהחודש הבא – ואותו אין דרך טובה יותר לתאר, מלבד ההגדרה: היצ'קוק למתחילים. ולממש מתקדמים.

אתחיל עם המתחילים. במסגרת סדרת הסרטים השנתית 'ימים של אוסקר', שמשודרת ב-yes בשבועות שלפני טקס האוסקר (ה-86 במספר, שייערך ב-2 במארס, בלילה שבין ראשון לשני, שעון ישראל), צפוי שבוע היצ'קוק. מדובר בסרטים של הבמאי שישודרו בערוץ yes1 בתאריכים 16-22 בפברואר, בשעות אחר הצהריים. נכון, לא הזמן האולטימטיבי לצפייה בסרטים עבור האדם העובד, אבל מ-yes נמסר כי ניתן להקליט את כל הסרטים כסדרה.

רשימת הסרטים כוללת את הקלאסיקות הטובות והבסיסיות של הבמאי, בבחינת: קשה-לי-להאמין-שמישהו-לא-ראה-את-הסרטים-האלה-אבל-אף-פעם-לא-נמאס: "פסיכו" (1960), "ורטיגו" (1958) שהוגדר לפני כשנתיים כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, "הציפורים" (1963), "חלון אחורי" (1954), "האיש שידע יותר מידי" (אני מניחה שמדובר בגרסה השנייה והמצוינת מ-1956) ו"מארני" (1964). בולט בהיעדרו, כי גם הוא מה-A list: "מזימות בינלאומיות" (1959). בסבב הסרטים הזה 1:0 לטובת ג'יימס סטיוארט על פני קרי גרנט.

סרטו הראשון של היצ'קוק שהופק בארה"ב והיחידי שלו שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, "רבקה" (1940), בכיכובה של ג'ואן פונטיין, שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 96 – ישודר ב-yes3 במסגרת משבצת השידור שנקראת "הבלתי נשכחים" ביום ראשון, ה-16 בפברואר ב-22:00.

כמו כן, ביום שישי, ה-21 בפברואר, ישודר (yes1) הסרט "היצ'קוק" של הבמאי סשה ג'רבאסי בכיכובם של אנתוני הופקינס (בתפקיד היצ'קוק) והלן מירן (בתפקיד רעייתו, אלמה רוול), שהיה מועמד בקטגוריית האיפור ועיצוב השיער בטקס האוסקר של השנה שעברה, אולם כמיטב המסורת ההיצ'קוקית (שכנראה נמשכת גם כשהבמאי עצמו לא מעורב ישירות בפרויקט) – לא זכה בפרס.

ואם החגיגה שצוינה לעיל מיועדת להיצ'קוקולוגים מתחילים, הרי שזוהי רק ההקדמה לדובדבן שבקצפת המיועד למתקדמים. כל כך מתקדמים, מכוון שמדובר בסרטים של היצ'קוק, עוד לפני שהוא בכלל נהיה… היצ'קוק!

זוכרים את "התשעה של היצ'קוק" (Hitchcock 9) שגם עליהם כתבתי כאן בעבר, בפוסט שנקרא The Sound of Silence? אותם סרטים אנגלים, ראשונים ואילמים של הבמאי, ששוחזרו לקראת אירועי התרבות שעטפו את אולימפיאדת לונדון ומאז "מטיילים" בסינמטקים ברחבי העולם. אז הם סוף סוף מגיעים לארץ ויוקרנו בסינמטקים של תל אביב (מה-20 בפברואר), ירושלים (מה-21 בפברואר) וחיפה (לא מצאתי באתר הסינמטק אזכור לנושא). מלבדם, בהמשך השנה צפויים להיות מוקרנים סרטים נוספים (מדברים) של הבמאי.

מנכ"ל המועצה הבריטית בישראל, אלן גמל, מצוטט באתר סינמטק תל אביב, כאומר: "בשנת 2012 השלים מכון הקולנוע הבריטי (BFI) את פרויקט השחזור הגדול ביותר בתולדותיו והחיה מחדש את תשעת סרטיו הראשונים של אלפרד היצ'קוק. יצירות אלה, אשר הופקו בין השנים 1925 ו-1929, הן מההישגים המשמעותיים ביותר של הקולנוע הבריטי האילם ושל אחד מיוצרי הקולנוע החשובים ביותר בכל הזמנים. השותפות בין מכון הקולנוע הבריטי והמועצה הבריטית הביאה לכך שתכנית "היצ'קוק 9" הוקרנה במדינות רבות ברחבי העולם, וביניהן בברזיל, בדרום אפריקה, וכעת בישראל.
"הזמנו שבעה מוזיקאים, מהבולטים שפועלים כיום בישראל, להציג עבודות מוזיקליות חדשות שילוו את הקרנות סרטי "היצ'קוק 9" בסינמטקים של חיפה, ירושלים ותל אביב. לצד הקרנות הבכורה של הסרטים המשוחזרים, נציג בסינמטקים במהלך החודשים הקרובים יצירות מופת של היצ'קוק, כגון "39 המדרגות" ו"פסיכו"".

עוד נכתב באתר סינמטק תל אביב: "אלפרד היצ'קוק הוא אחד מיוצרי הקולנוע המפורסמים ביותר בכל הזמנים, ולמרות זאת, עשרת סרטיו הראשונים – אשר רק תשעה מהם שרדו – כמעט ואינם מוכרים. הסרטים האילמים של היצ'קוק הכרחיים להבנה של סרטיו המאוחרים יותר של היוצר. הסרטים, בהם צפו עד היום רק מעטים, כוללים הרבה מוטיבים חוזרים ואובססיות היצ'קוקיות. "היצ'קוק 9" הוא פרויקט השחזור הדיגיטלי הגדול ביותר בתולדות מכון הקולנוע הבריטי. הפרויקט מאפשר לצופים ברחבי העולם לצפות בעותקים מחודשים של הסרטים, המגלים שכבות חדשות של משמעות ומאפשרים הבנה מעמיקה יותר של עבודתו של היצ'קוק. הקרנת שישה מתוך תשעת הסרטים תלווה בפסקול חי, בביצוע מיטב הכישרונות המוזיקליים מישראל".

הסרטים שיוקרנו הם: "גן התענוגות" (1925 ,The Pleasure Garden) עם ליווי מוזיקלי של דניאל סלומון; "האיש מהאי מאן"/"תושב האי מאן" (The Manxman, 1929) – סרטו האילם האחרון של היצ'קוק, שיוקרן בליווי מוזיקלי של ערן צור; "סחיטה" (1929 ,Blackmail) – הנחשב לסרט האנגלי המדבר הראשון, למרות שיש לו גם גרסה אילמת; "שמפניה" (1928 ,Champagne); "מוסר מפוקפק" (1928,Easy Virtue); "אשת האיכר" (1928 ,The Farmer's Wife); "הזירה" (1927 ,The Ring); "הדייר" ( 1927 ,The Lodger) – שבו היצ'קוק ערך את הופעת האורח (Cameo) הראשונה שלו; ו"התדרדרות" (1927 ,Downhill). אגב, יש פער של שנה לכאן או לכאן בין שנות הפצת הסרטים הללו כפי שמצוינים באתר הסינמטק וב-IMDb – אני התבססתי על נתוני אתר הסרטים הבינלאומי.