ארכיון הרשומות עם התג "קנת ג'ונס"

hitchcock-truffaut-poster

"התנ"ך של הקולנוע", כך מוגדר הספר "היצ'קוק/טריפו" שיצא לפני 50 שנה, ב-1966, בצרפת ובארה"ב. ב-1962, פרנסואה טריפו (1932-1984), מבקר קולנוע ובמאי מתחיל, שלח מכתב לבמאי האהוב עליו, אלפרד היצ'קוק (1899-1980), וביקש לראיין אותו על מכלול סרטיו, כדי "שכולם יכירו בכך שהיצ'קוק הוא הבמאי הטוב ביותר בעולם", כך על פי המכתב, כפי שצוטט בסרט התיעודי שנעשה על המפגש בין השניים. היצ' ענה לו: "היו לי דמעות בעיניים ממכתבך".

עבור טריפו, כתיבת ספר על היצ'קוק הייתה חשובה כמו לביים סרט, ונדרשה לכך הכנה. הוא התייחס לספר כ"Hitchbook". הם נפגשו באולפני יוניברסל לסדרת ראיונות שנמשכה שבוע. הייתה איתם מתורגמנית בשם הלן סקוט, שכן היצ' דיבר אנגלית וטריפו צרפתית. הראיונות הוקלטו, וקטעי האודיו המרתקים משולבים בסרט התיעודי. מרתקים, כי מלבד השיח הדו-לשוני המעניין בין השניים, ניתן לקלוט גם את "מאחורי הקלעים" – למשל, את היצ'קוק שואל את טריפו שאלות על סרטיו (של טריפו), או את היצ'קוק מנסה לביים את צלם הסטילס שצילם אותם.

טריפו – ויודע זאת כל מי שקרא את הספר, וזה כנראה כולם – הכין סדרת שאלות קצרה על כל אחד מסרטיו של היצ'קוק, במטרה ללמוד ולהבין את עבודתו. התשובות היו ענייניות, "לא מתיימרות", כפי שאמר אחד המרואיינים בסרט.

כשהם נפגשו טריפו היה בן 30 וביים שלושה סרטים (בהם "400 המלקות"), והיצ'קוק היה בן 62, בשלבי עריכה סופיים של סרטו ה-48, "הציפורים". טריפו היה לפני שיאו והיצ'קוק אחריו. לאחר שהספר פורסם ב-1966, היצ'קוק ביים עוד שלושה סרטים בלבד, ואילו טריפו ביים סרט אחד בכל שנה בממוצע עד 1983, שנה לפני מותו (בין הסרטים: "לילה אמריקאי", "הכלה לבשה שחורים" ו"המטרו האחרון").

זה היה מפגש בין קולנוען בריטי שעבד בהוליווד ויצר סרטים קלאסיים (עוד מתקופת הסרט האילם), לקולנוען צרפתי שיצר סרטים אירופיים עכשוויים, על כל המשתמע לגבי ההבדלים בין השניים בסגנון, בגיל, בניסיון וכן הלאה. אבל שניהם היו אוהבי קולנוע אמיתיים וזה מה שחיבר ביניהם. אגב, בסרט מספרים על אותו סיפור ידוע, ספק אמיתי, ספק קוריוז, על כך שאביו של היצ'קוק, בניסיון להענישו, שלח אותו כילד לתחנת המשטרה, ושם הוא הושם בתא מעצר למספר דקות. הסיפור חוזר על עצמו הרבה, כהסבר לפחד של היצ'קוק מהמשטרה שבא לידי ביטוי ברבים מסרטיו. החיבור בין ילדות ומשטרה לא היה זר גם לטריפו.

המטרה של טריפו בכתיבת הספר הייתה להוכיח לאמריקאים שהם טועים בכך שלא העריכו מספיק את סרטיו של היצ'קוק. בכך שהתייחסו אליו כבדרן ולא כאמן. ואכן, אחרי צאת הספר (בין אם בגלל הספר ובין אם בגלל שהיצ' היה מבוגר ובשלב סיכום הקריירה – וכנראה בגלל שתי הסיבות יחד), נראה שהיחס אל היצ'קוק השתנה והוא זכה להוקרות רבות בסוף ימיו – מה שכמובן לא כיפר, בטח לא עבור היצ' עצמו שנותר ממורמר, על התעלמויות העבר (לרבות היעדר זכייה באוסקר).

הסרט התיעודי "היצ'קוק/טריפו" הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה, 2015, והוצג מאז בפסטיבלים שונים באירופה ובצפון אמריקה. לישראל הוא עדיין לא הגיע, הגם שמדובר ביצירה מושלמת להקרנה בסינמטקים ו/או בפסטיבלי קולנוע: זה סרט על קולנוענים (אלפרד היצ'קוק ופרנסואה טריפו), עם קולנוענים (בין המרואיינים: מרטין סקורסזה, ווס אנדרסון, דיוויד פינצ'ר, פיטר בוגדנוביץ', ריצ'רד לינקלייטר ופול שרדר), ולקולנוענים או לחובבי קולנוע, לכל הפחות. מי שלא מכיר את הדמויות הפועלות ובעיקר את סרטי היצ'קוק, לא יבין על מה המהומה. מי שכן מכיר, יתמוגג מכל ניתוח של סצנות ב"ורטיגו" או ב"פסיכו". כי אף פעם לא נמאס לנתח את "פסיכו".

את הסרט ביים קנת ג'ונס האמריקאי, שבין היתר, ביים בעבר עם סקורסזה סרט תיעודי על הבמאי איליה קאזן (A letter to Elia, 2010). סקורסזה עצמו, כידוע, הוא לא רק במאי, אלא גם היסטוריון קולנוע וניתן לראות אותו בהרבה סרטים תיעודיים על קולנוע. עם המשקפיים הגדולים והחיוך הסקורסזאי שלו, רק רציתי להניח עליו את הראש ולהקשיב לו בלי סוף מדבר על סרטים. הוא כל כך תשוקתי ואובססיבי כלפי ההיסטוריה של הקולנוע, שאפילו אינגריד ברגמן ורוברטו רוסליני היו חמו וחמותו לאיזו דקה וחצי (אגב, הוא התחתן חמש פעמים, וזה לכשעצמו מאוד הוליוודי מצדו, הגם אם הוא גר בניו יורק). כשצפיתי בו התחלתי לדמיין שהוא מגיע לסדנת אמן בארץ ואני מתרוצצת בניסיון להשיג כרטיסים (אבל בדמיון הפסימי שלי: לא השגתי).

בסרט ניתחו סרטים שונים של היצ'קוק, לצד הצגת קטעי אודיו וצילומי סטילס מהריאיון שערך טריפו עם היצ'קוק והביא ליצירת הספר המדובר. דיוויד פינצ'ר ("מועדון קרב", "שבעה חטאים", "הרשת החברתית", "נעלמת"), סיפר שנחשף לספר בזכות אביו, שהיה חובב קולנוע, והספר היה במדף הספרים בבית. מרואיין אחר סיפר שקרא בספר כל כך הרבה פעמים, שהדפים מודבקים כדי שלא ייתלשו. ואני חשבתי שאולי אני צריכה גם את הגרסה האנגלית של הספר.

היתרון של הספר, מלבד העובדה שהוא מרתק וחושף את הקורא לעבודתו של היצ'קוק – הוא שהספר פשוט לקריאה. הוא בנוי כסדרת שאלות קצרות, עם תשובות ענייניות של היצ'קוק. השיח לא גולש למשמעויות ותתי-משמעויות, לניתוחים ועומקים, כפי שניתן לקרוא בספרים אחרים על הבמאי. המציאות פשוטה כשהיצ'קוק מסביר מדוע בחר בשחקן X ולא בשחקן Y.

בסרט מסבירים, למשל, על החוש הוויזואלי המשובח של היצ'קוק, אותו שכלל עוד מתקופת הסרט האילם. זאת אומרת, היה לו את היתרון שהוא התחיל לביים בתקופה שבה הוויזואליות הייתה חזות הכל ונדרשה לכפר על היעדר הדיאלוג הנשמע. לינקלייטר ("לפני הזריחה", "לפני השקיעה", "התבגרות") אמר שהסרטים של היצ'קוק כל כך מדויקים מבחינה ויזואלית, שניתן לצפות בהם ללא סאונד ועדיין להבין את רובם.

סקורסזה סיפר על "ורטיגו", שהיה סרט שקשה להשיג בסבנטיז, ורק מעטים צפו בו אז. מרואיין אחר הסביר איך כיום, כבר אחרי שלושה חודשים ובהתאם להצלחה הכלכלית, קובעים אם סרט טוב או לא. זאת, לעומת "ורטיגו" שהיה "לייט בלומר" – סרט שלא הצליח כשיצא ורק לאחר שנים התברר כקלאסיקה טובה וחשובה.
סקורסזה אמר שהוא לא מתייחס לעלילת "ורטיגו" כראליסטית, אלא יותר כשירה קולנועית. הבמאי ג'יימס גריי ("הלילה הוא שלנו", "המהגרת"), אמר על הסצנה שבה קים נואבק יוצאת מחדר השירותים כאשר דמותה ב"פייד" ואז לאט לאט מתבהרת לג'יימס סטיוארט, כי זהו הרגע הקולנועי הגדול ביותר בקולנוע – כי אנחנו יודעים שזאת פנטזיה, אבל עבור הדמות זה אמיתי. ממש כמו הקולנוע עבורנו, הצופים.

פיטר בוגדנוביץ' ("הצגת הקולנוע האחרונה", "ירח של נייר", "טקססוויל"), שבדומה לטריפו גם הוא החל כמבקר קולנוע שעבר לבימוי, ובדומה לסקורסזה, גם הוא היסטוריון קולנוע שמתראיין בהרבה סרטים תיעודיים – תיאר כיצד הצופים בקולנוע, אי שם ב-1960, הגיבו לסצנת המקלחת ב"פסיכו". "מעולם לא ראיתי קהל מגיב כך. הם רצו לעצום את העיניים, אבל לא יכלו להפסיק לצפות", אמר. עוד הוסיף על הסרט: "זאת הייתה הפעם הראשונה שהליכה לקולנוע הייתה מסוכנת".

ואילו סקורסזה אמר על "פסיכו": "אנשים ציפו למשהו מסוים, והוא [היצ'קוק] אמר: 'אני לא אתן לכם את זה'".

לאחר שהמהדורה הראשונה של הספר יצאה ב-1966, היצ'קוק וטריפו שמרו על קשר, התכתבו ואף התייעצו לגבי תסריטים. כשהיצ'קוק קיבל פרס מפעל חיים מהמכון האמריקאי לקולנוע (AFI) ב-1979, טריפו היה אחד המנחים. "באמריקה אתם קוראים לאיש הזה היצ', בצרפת אנחנו קוראים לו מיסייה היצ'קוק", אמר טריפו באותו ערב. משפט קצר שאומר הכל על היחס של האמריקאים להיצ'קוק, מול היחס של הצרפתים אליו.

לטריפו ולספר הראיונות שכתב יש חלק משמעותי מאוד בהפיכה של היצ'קוק למי שהוא כיום: במאי, אולי המוערך ביותר בתולדות הקולנוע, ובוודאי בין המשפיעים, הנחקרים והמדוברים ביותר. האם ב-2012 "ורטיגו" היה נבחר כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, אילולא יצא הספר "היצ'קוק/טריפו" ב-1966? אולי כן ואולי לא.

הסרט היפה הזה – שוודאי ירגש כל חובב קולנוע, הגם אם לא יחדש הרבה מאוד לאותו חובב – מהלל את היצ'קוק, אך לא פחות מכך את טריפו, שמת בגיל צעיר, 52, ומעניין לחשוב לאילו עוד שיאים יכול היה להגיע. הרי היצ'קוק ביים את "פסיכו", גדול סרטיו ובטח המוכר והמצוטט שבהם, כשהיה בן 60. איזה סרט גדול של טריפו פספסנו?

טריפו עדכן את מהדורות הספר במשך השנים, עד חודשים ספורים לפני מותו ב-1984. למרות פערי השנים בין השניים – היצ'קוק היה כ-32 שנים מבוגר מטריפו – הם מתו בהפרש שנים קצר כל כך, ארבע שנים.

***

את הסרט רכשתי אתמול ב"האוזן השלישית", לאחר שנואשתי מההמתנה שיוקרן בארץ. לא ברור מדוע הוא טרם הגיע לארץ, שנה אחרי שיצא. אני לא קונה לעצמי הרבה דברים בימים אלה, אבל על דברים שקשורים בקולנוע בכלל ובהיצ'קוק בפרט, קשה לי לוותר. זאת גם מתנת יום הולדת שהענקתי לעצמי (היום) ומניסיון של 39 שנים: המתנות שתקנו לעצמכם תמיד יהיו הכי טובות.

מודעות פרסומת