ארכיון הרשומות עם התג "קזבלנקה"

 

מעטים הסרטים שהצפייה הראשונה בהם זכורה במשך שנים ולפרטי פרטים. היום. השעה. המקום. התחושה. ב"קזבלנקה" (Casablanca, 1942) צפיתי לראשונה בערב שישי, ערוץ 1, הייתי בערך בגיל 16. זה היה בטלוויזיה בחדר האורחים בקומה הראשונה בבית הקודם-הקודם של ההורים שלי. באותו בוקר נכתב על הסרט במדור הטלוויזיה ב"שבעה לילות": "להקליט ולשמור לנכדים". אז לא הקלטתי, אבל כמובן שהתאהבתי. זה מה שקורה לכל מי שצופה ב"קזבלנקה", לא?

יש הרבה קסמים בסרט הזה, בעיקר בשילוב בין השחקנים והמשפטים שהושמו בפיהם. אבל לדעתי אחת הסיבות המרכזיות שהופכות את "קזבלנקה" לגדול הסרטים הרומנטיים בכל הזמנים, הוא דווקא הסוף שלו. הגיבור לא זוכה בבחורה, בניגוד מוחלט לכל מה שהוליווד הקלאסית, וגם המודרנית, דגלה והאמינה בו. בניגוד לכל מה שסיפרו לנו. כי בעולם האמיתי רומנים נגמרים, אבל לא בקולנוע! בשביל פרידות הרי לא הולכים למקום הכי אסקפיסטי בעולם. אבל כאן זה קרה ואם זה קרה לבוגרט, אז אולי מצבנו בסדר.

בביוגרפיה "אינגריד – חייה של אינגריד ברגמן" מאת לורנס לימר (הוצאת מסדה, 1987), נכתב: "במלודרמה הוליוודית טיפוסית אינגריד [ברגמן, 1915-1982] הייתה ממריאה בחברתו של [האמפרי, 1899-1957] בוגרט, אחרי ש[פול, 1908-1992] הנריד היה מת מות גיבורים. האפשרות הזאת אמנם נשקלה, אבל הסוף שנבחר היה מושלם ונשגב כשירה – שני הגברים נותרים בחיים ואינגריד אינה צריכה לבחור ביניהם".

היום לפני 70 שנה נערכה הפרמיירה הניו יורקית ל"קזבלנקה". אף אחד מהמשתתפים בטח לא דמיין אז, איך בעצם יכולים היו, שהסרט הזה – עוד עבודה אחת מיני רבות ברשימת הפילמוגרפיה של הבמאי (מייקל קורטיז, 1886-1962), השחקנים ושאר הצוות – יהפוך לעל-זמני ואולי המצוטט ביותר בקולנוע. הכותרת של כתבה באתר האינטרנט של מגזין "טיים" לפני כמה ימים, הייתה: "The Best Movie of All Time Turns 70: Here’s Looking at You, Casablanca". באותה כתבה הזכירו את "ורטיגו" שהדיח השנה את "האזרח קיין" מראש רשימת סרטי הקולנוע הטובים ביותר בכל הזמנים, אולם הסבירו בהמשך שהסרט הנפלא ביותר, האהוב ביותר, המהנה ביותר הוא "קזבלנקה".

לכל אחד את יש סצנת "קזבלנקה" האהובה עליו, אצלי זאת סצנת ה"ג'ין ג'ויינטס" – Of all the gin joints, in all the towns, in all the world, she walks into mine. העובדה שבין הקשיחות הגברית המאפיינת של אותה תקופה ועל רקע מלחמת העולם השנייה – במציאות ובתסריט, יש גבר שמפגין רגשות! ועוד האמפרי בוגרט! הופכת כל סצנה שלו בסרט הזה למושלמת.

באותה ביוגרפיה על ברגמן, נכתב: "לכוכבים הרומנטיים של הוליווד לא היו פנים כמו לבוגרט, והוא תהה אם ב"קזבלנקה" הקהל יאמין שאשה יפה כמו אינגריד יכולה להתאהב בגבר עם פרצוף כמו שלו. הסתייגויותיו של בוגרט לא הסתכמו בכך. אירופה כולה עלתה בלהבות, ובוגרט לא היה מוכן לשחק טיפוס שבור המבכה את אהבתו האבודה על כוסות בירה. "ריק" [בליין. דמותו של בוגרט בסרט] היה יותר מידי "יבבן". הוא לא היה מספיק קשוח".

האמפרי בוגרט הוא אחד השחקנים המרתקים שידע הקולנוע האמריקאי. שילוב של מראה מחוספס של מי שדווקא גדל בבית ניו יורקי מבוסס, סגנון דיבור, סיגריה בזווית הפה, משקה תמידי ביד כמו אבר נוסף בגוף, ריבוי נישואים וגירושים, תפקידים נשכחים ובלתי נשכחים, מעורבות פוליטית ועד הסוף הטרגי: מותו בגיל 57 מסרטן, כשהוא משאיר אחריו את מי שתהפוך לאלמנה הכי מפורסמת של הוליווד: לורן באקול, ושני ילדים קטנים. אגב, למעריצים יש בפייסבוק דף מיוחד שנקרא: Humphrey Bogart Estate ובו מועלות תמונות נדירות ומשפחתיות של מי שרק בגיל מאוחר יחסית ולזמן קצר בלבד, גילה את השלווה האישית שאותה חיפש כל חייו.

"בוגרט לא התקשה להיראות עייף ומותש על המסך", נכתב בביוגרפיה על ברגמן, "הוא ידע את טעמה היומיומי של אהבה טרגית, והמציאות לא הייתה שירים סנטימנטליים ודמעות נוגות באפלוליתו של בית קפה. המציאות הייתה החיים עם אשתו השלישית, מאיו מת'וט (Mayo Methot). המציאות הייתה משקאות חריפים, דם וקטטות, סכין קצבים בגב, קרב אגרופים בחדר המגורים, קליעי אקדח בתקרת חדר המגורים. המציאות הייתה אשה שקנאתה באינגריד [ברגמן. בזמן צילומי "קזבלנקה"] הייתה כה עזה עד שהוא לא העז להתקרב לשחקנית. המציאות הייתה החיים כשחקן מקריח בן 42, המתמודד עם אשה אלכוהוליסטית, בעיות שתייה משלו, וכוכבת כה יפה, כה כובשת, כה חריפה ומקצועית, שסביר שתגזול ממנו את הבכורה".

"אינגריד לא ידעה הרבה על חייו האישיים של בוגרט", נכתב באותו ספר, "חושיה אמרו לה שבוגרט היה שחקן קולנוע מעולה, חזק, והיא חרדה מפני הפגישה עמו. היא גילתה שהוא רחוק מהדימוי שלו. על הסט הוא היה מקצועי מאוד. חוסר הביטחון שלו נסתר מעיניה. הוא היה שחקן טוב מכדי לחשוף בפניה את חרדותיו".

מודעות פרסומת

אחותי אמרה לי פעם שאני צריכה לחפש עבודה ככתבת ראינוע, כנראה כדי לרמוז – בעצם להגיד באופן די ברור, ש-מה הקטע שלי עם סרטים נורא נורא ישנים? זה הפטיש ההוליוודי, החיבה לנוסטלגיה וגם העובדה הפשוטה הנראית לעין שפעם עשו סרטים ממש יפים. בלי אפקטים מיוחדים שאני לא סובלת, רק עם סיפור מעניין ושחקנים בלתי נגישים עם שמות מומצאים.

הבעיה בסרטים הישנים האלה היא שאם לא הגעתם לגבורות, סביר להניח שצפיתם בהם רק בטלוויזיה. על מסך קטן, נטול אקסטרווגנזה מתבקשת. נניח אני למשל, צפיתי בעשרות סרטים של היצ'קוק, אף אחד מהם לא על מסך הקולנוע אליו הם יועדו.

בימי הביניים (וגם לאחר מכן) בנו כנסיות מאוד גדולות, בין היתר כדי להקטין את דמות האדם מול האדרת האל. טרום עידן קומפלקסי הקולנוע ובתי הקולנוע שנמצאים בקניונים, בית קולנוע היה מבנה בפני עצמו, גדול, מרשים, באמצע שכונה, עם מאות כיסאות עץ ומעברים משופעים שלפעמים בקבוקים היו מתגלגלים בהם – קצת כמו מבנה של כנסיה. כל אחד והדת שלו.

אני זוכרת בתי קולנוע כאלה מאשקלון, הלכתי אליהם כשהייתי ילדה, אבל בתקופת התיכון שלי הם כבר נסגרו ובשנים שלאחר מכן נהרסו והפכו למרכז קניות (קולנוע רחל), אולם אירועים (קולנוע מאור) ותחנת דלק (קולנוע אסתר). על אחד מהם, קולנוע אסתר, תכננתי לעשות את סרט הגמר שלי בשנה ג' של הלימודים, אי שם בשנת 2001. יש לי עשרות שעות צילומי וידיאו (וסטילס וחומרי ארכיון) על ימיו האחרונים של המבנה, שבתחילת-אמצע שנות ה-90 נסגר מפעילות ונותר בעיקר כמקום מפלט להומלסים וכלביהם.

הסרט לא קרה בסוף, אבל הצילומים נותרו: של כיסאות שבורים, פוסטרים ישנים קרועים, חשבוניות משנות ה-60 מפוזרות על הרצפה, מזנון סגור שעליו רוסס גרפיטי, והכי חשוב: היום שבו דחפורים הרסו את המבנה הגדול, הכנסייתי הזה, שלהרבה אנשים היו זיכרונות ממנו (גם להורים שלי שגדלו באותה שכונה).

וכל ההקדמה הנוסטלגית הזאת שנסחפתי אליה, היא כי האבולוציה של בתי הקולנוע הביאה את הסרטים להיות מוקרנים בקניונים, בין חנות הבגדים לפיצרייה, ובשנים האחרונות בקומפלקסי ענק – שהם סוג של שילוב בין המבנים הנפרדים של פעם ובין הקניון הראוותני.

והקומפלקסים האלה, אין הרבה ציפיות מהם, הם הרי לא סינמטקים שאמורים להקרין את הסרט הפולני המדהים האחרון שיצא. עם קהל יעד של ילדים צווחנים בחופשת החג הקרובה לביתכם, הם מקרינים בדרך כלל סרטים חדשים ועתירי אקשן שהולכים יופי עם פופקורן ב-78 שקל.

והנה הפואנטה של כל הסאגה הזאת: אתמול הופתעתי לגלות שדווקא מקומפלקס כזה, Of all the gin joints in all the towns in all the world, מגיעה הבשורה לכתבת ראינוע בפוטנציה שאני (אגב, בניגוד לדעה הרווחת, אני אוהבת את הסרטים שלי בעיקר משנות ה-40 והלאה, פוסט עידן הראינוע). וב"בשורה" אני מתכוונת ל"פסיכו". על מסך ענק. כמו שהבמאי התכוון.

אז מסתבר ש-"יס פלאנט" (חיפה, איילון-ר"ג וראשון לציון) יוצאים בתכנית הקרנות מיוחדות של סרטים קלאסיים. החל מה-17 בנובמבר יוקרנו על מסך רחב, בעותקים דיגיטליים ועם פסי קול משוחזרים, הסרטים: "חלף עם הרוח", "הסנדק", "חמים וטעים", "הטוב הרע והמכוער", "קזבלנקה" – שחוגג החודש 70 שנה להקרנת הבכורה שלו ותמוה בעיני שאף סינמטק בישראל לא הרים את הכפפה ליצור מהתאריך העגול הזה אירוע – "סיפור הפרברים" המושלם, "בן חור", "ארוחת בוקר בטיפאני" ו"השור הזועם". רשימה שכאילו נוצרה במיוחד בשבילי.

חלק מהסרטים יוקרנו בליווי הרצאה, הם גם יוקרנו במספר תאריכים – שווה לעקוב. מדובר ביוזמה מקסימה עם מגוון סרטים מפתה ביותר, הזדמנות לאנשים מתחת לגיל 80 לצפות בסרטים האלה על מסך קולנוע אמיתי. וסוף סוף להסתכל לריק בליין בלבן של העיניים.

*** ורק לידע כללי: הסרט "היצ'קוק" צפוי להגיע לארץ ב-8.2.2013