ארכיון הרשומות עם התג "קארן בלייק"

הרעיון לסרט "מזימות" (בתחילה נקרא בשם אחר. פרטים בהמשך) הועלה בסוף 1973, הוא הופק ב-1975 ויצא לאקרנים ב-1976. מדובר בסרט בן שעתיים שמוגדר כמותחן קומי, שהיצ'קוק ביים והפיק. הפרס המשמעותי ביותר שהסרט קשור אליו, הוא מועמדות לגלובוס הזהב בקטגוריית השחקנית בקומדיה או מיוזיקל, לברברה האריס. באותו טקס הייתה לה מועמדות כפולה בקטגוריה זאת, גם על הסרט Freaky Friday, אבל היא הפסידה לברברה סטרייסנד עם "כוכב נולד".

את השחקנים הזכרתי בפוסט הקודם וגם את התסריטאי ארנסט להמן. בין אנשי הצוות הנוספים: המלחין הנודע ג'ון וויליאמס (נ' 1932), זוכה חמישה פרסי אוסקר, שהלחין את סרטי "מלחמת הכוכבים", "הארי פוטר", "אינדיאנה ג'ונס", "סופרמן", "מלתעות" ורבים נוספים. "מזימות" הוא לא מהסרטים המוכרים שלו, אבל הוא בהחלט יכול לסמן וי ברזומה על עבודה לצד היצ'קוק.

את הבגדים עיצבה אדית הד (1897-1981), אולי הידועה מבין מעצבות התלבושות בהוליווד, זוכת שמונה פרסי אוסקר (על "העוקץ", "סברינה", "חופשה ברומא" ועוד). גם היא, כמו היצ'קוק, הייתה בשנות ה-70 לחייה כשעבדה על סרט זה. קודם לכן היא עבדה עם היצ'קוק ב"ורטיגו", "חלון אחורי", "לתפוס גנב" ועוד.

הסרט מספר (סוג של ספוילר) על ג'וליה ריינבירד (קתלין נסביט) המבוגרת והעשירה, שמבקשת מהמדיום (המזויפת) בלאנש טיילור (ברברה האריס) לאתר את יורשה היחיד, האחיין האבוד שלה, לפני שהיא הולכת לעולמה. מדובר בבן שאחותה המנוחה הארייט מסרה, 40 שנה קודם, על פי דרישתה של ג'וליה.

לבלאנש מוצע פרס של 10 אלף דולר תמורת מציאת האחיין, והיא והחבר שלה ג'ורג לאמלי (ברוס דרן), מחליטים לצאת לחיפושים. בסיפור מקביל, סוחר התכשיטים ארתור אדמסון (וויליאם דיביין) וחברתו פראן (קארן בלייק), נוטלים חלק בסדרת חטיפות וגניבת יהלום.

הדרכים של הזוגות מצטלבות, ומתברר שאדמסון, למרות שלא מודע לכך, הוא היורש של משפחת ריינבירד. אבל אדמסון בטוח שמחפשים אותו בגלל גניבת היהלום. לאחר סדרת תקריות מוזרות, לרבות ניסיון לרצוח את בלאנש ואת לאמלי – אדמסון ופראן נלכדים, ובלאנש ולאמלי ניצלים.

עד שבוע הצילומים האחרון השם של הסרט היה "הונאה" (deceit), אך היצ'קוק חשב שזה שם חלש מדי, וייתכן שהיה מודע לסרט אחר מ-1946 עם שם דומה, deception, ולכן הוחלט על השם Family Plot.

למרות שהסרט עוסק בכמה נושאים מודרניים, כמו על-טבעיות, חטיפות וגאדג'טים אלקטרוניים (בהתאם לשנות ה-70, כמובן) שנמצאים בחדר הסודי של אדמסון, הוא עדיין סרט היצ'קוקי אולד-פשני טיפוסי, עם קשר ישיר לנושאים שבאו לידי ביטוי בסרטים אחרים של הבמאי (לרבות "מזימות בינלאומיות" – ארנסט להמן היה התסריטאי שלו ושל "מזימות").

כך למשל, בסרט יש קשר בין גניבה ומין, מוטיב שהוצג בצורה קומית ב"לתפוס גנב" ובצורה טרגית ב"פסיכו" וב"מארני"; בנוסף, על פי המסורת ההיצ'קוקית, יש חיפוש אחר אדם נעדר (היורש האבוד). מרדף אחר דמות חבויה הוא אלמנט חשוב ב"39 המדרגות", "הגברת נעלמת", "בכבלי השכחה", "ורטיגו", "מזימות בינלאומיות" ו"פסיכו".

ישנו גם מוטיב ההשפעה של המתים על החיים (ג'וליה המבוגרת רוצה למות עם מצפון שקט ולכן מבקשת למצוא את אחיינה האבוד. היא הכריחה את אחותה לוותר על הילד ומתייסרת על כך). המת רודף אחר החי בסרטים כמו "הנודעת", "מה קרה להארי", "ורטיגו" ובעיקר "פסיכו" (אגב, "פסיכו": ב"מזימות" נראה שלט רחוב שבו כתוב "שדרות בייטס", מחווה למלון בייטס).

מוטיב נוסף הוא משחק התפקידים. כמו ב"39 המדרגות", "פחד במה" ו"מזימות בינלאומיות", גם ב"מזימות" כולם משחקים תפקיד. בלאנש היא מדיום מזויפת, לאמלי רוצה להיות שחקן ובינתיים משחק תפקיד של עורך דין, אדמסון מכריח את פראן ללבוש תחפושת, והוא עצמו משחק תפקיד של יהלומן מכובד, למרות שהוא נוכל. ישנו גם היבט הזוגות – מוטיב הדואליות בא לידי ביטוי בסרטים רבים של היצ'קוק.

דונלד ספוטו, שכתב את The Art of Alfred Hitchcock: Fifty Years of His Motion, ספר המנתח את הסרטים של היצ'קוק וחומרים ממנו הובאו גם כאן, כתב גם את הביוגרפיה של היצ'קוק ("צדה האפל של הגאונות"). הוא ביקר על סט הצילומים של "מזימות", בהזמנת היצ'קוק (לצד ביוגרף נוסף של הבמאי שהוזמן) ושאל את השחקנים על העבודה עם היצ'קוק. הנה מה שאמרו כמה מהם:

ברוס דרן: "שיחקתי ב-30 סרטים, והוא הבמאי הטוב ביותר שעבדתי עבורו. הוא גם אדם מבדר, יש לו סגנון ואישיות, והמון סיפורים. אנשים אומרים שהוא לא מאפשר חופש לשחקנים, אך יש את כל החופש בעולם, ברגע שאתה מבין את חוקי הבסיס. הוא מסביר מה השוט אמור להגיד ומה אתה אמור לעשות, ואז אתה נותן את זה. אם אתה לא יכול לעשות זאת, לא היית עובד איתו מלכתחילה. שום דבר לא נשאר למקריות. הוא רוצה שכל שוט יבדר אותו, ואז הוא יודע שגם הקהל יהיה מבודר".

קארן בלייק: "כל דבר סודר מראש לפני שהוא עושה אותו על הסט, והוא תמיד חושב על הקהל שלו, ואיך הוא יגיב לכל פרט. בגלל זה הצופים אוהבים את היצ'קוק. הוא אדם נהדר".

12244502_1280698895289021_8625040120224641849_o

שימו לב לשם הרחוב

מודעות פרסומת

File0544

היום לפני 40 שנה יצא לאקרנים לקהל הרחב, בארה"ב, סרטו האחרון של היצ'קוק, Family Plot – "מזימות". לפרמיירה, שנערכה כשבועיים קודם לכן בלוס אנג'לס, היצ'קוק הגיע באוטובוס תיירים של יוניברסל. הסרט עצמו הגיע במכונית קבורה. ההקרנה לוותה במקהלה ששרה שיר אשכבה, זיקוקים האירו את השמים, אלף בלונים שחורים הופרחו לאוויר ותזמורת מצעדים של אוניברסיטת דרום קליפורניה ניגנה את הנעימה המוכרת של היצ'קוק, המארש של גונו (נקרא: Funeral March of a Marionette ומוכר כפתיח של סדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents. שארל גונו – Charles Gounod, 1818-1893, היה מלחין צרפתי).

לאחר ההקרנה נערכה ארוחה ליותר מאלף איש, שבה ג'יימס סטיוארט העניק להיצ'קוק את "עיטור הפסטיבל" שנוצר במיוחד לכבוד הבמאי. שנותיו האחרונות של היצ'קוק לוו בשלל אירועי הוקרה ופרסי כבוד למיניהם, שמעניקים בדרך כלל ליוצרים מבוגרים או למי שהתעלמו מהם קודם לכן. כך למשל, את תואר האבירות הבריטי (סר), הוא קיבל כארבעה חודשים לפני מותו.

הופעת האורח (cameo) המסורתית של היצ'קוק ב"מזימות", הייתה כשהוא מוצג כצללית מאחורי דלת שכתוב עליה "רשם הלידות והפטירות". הבמאי המבוגר לא נראה במיטבו באותה תקופה, נפוח יותר מתמיד בשל הקורטיזון שנטל, ולכן הופעת האורח הייתה מהירה וסולידית. עשה אותה כי ציפו ממנו. בסרט עצמו, אחת הדמויות (קתלין נסביט ששיחקה את 'ג'וליה ריינבירד') אומרת: "אני בת 78 ורוצה להגיע אל קברי במצפון שקט". על פי מסורת ה"כל-דבר-אצל-היצ'קוק-מסמל-משהו", נדמה כאילו המשפט נאמר על יד היצ'קוק עצמו.

האם האווירה המקאברית ב"מזימות" מרמזת על כך שהיצ'קוק ידע שזה יהיה סרטו האחרון? סביר להניח שלא. אחרי צאת סרט זה לאקרנים, הוא המשיך לחפש פרויקטים ואף עבד על תסריט לסרט שלא הושלם בשם "לילה קצר". אך ודאי ידע שלא יביים עוד הרבה סרטים. הוא היה בשנות ה-70 המאוחרות לחייו, אחרי ניתוח להשתלת קוצב לב וסובל משלל בעיות בריאותיות פיזיות ונפשיות. גם רעייתו אלמה הייתה חולה, מה שהטריד את מנוחתו. הוא שתה והיה בודד.

מלבד בעיותיו, באותו עשור התפתח קולנוע אחר, עצמאי וחדשני. לא היה קל לאדם שהוא אמנם אגדה קולנועית, אבל אגדה חולה ומבוגרת, להרים באותן שנים פרויקט עם פוטנציאל הצלחה.

לגבי המקאבריות הנרמזת בסרט: היא הרי מופיעה בכל סרטיו.

6800

***

Family Plot בתרגום חופשי (ודו-משמעי) הוא "מזימה/עלילה משפחתית" או "חלקת הקבר המשפחתית". בעברית הסרט תורגם כ"מזימות" או "היורשת". עם צאת הסרט לאקרנים, סיים היצ'קוק 51 שנות קריירה שבהן ביים 53 סרטים עלילתיים, החל מ"גן התענוגות" שיצא ב-1925. הסרט יצא לאקרנים ב-9 באפריל 1976, והיצ'קוק מת ארבע שנים ו-20 יום לאחר מכן, בגיל 80.

את התסריט ל"מזימות" כתב ארנסט להמן (1915-2005), ששנים קודם לכן כתב את "מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) של היצ'קוק, וכמובן שלל סרטים מוצלחים של במאים אחרים כמו "סיפור הפרברים" (1961) ו"צלילי המוזיקה" (1965).

על המפגש המחודש עם היצ'קוק, לאחר שנים, סיפר להמן (בביוגרפיה "היצ'קוק-צלה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו, בהוצאת דביר): "הסכמתי לעשות את הסרט עם היצ'קוק, כנראה חשבתי, הצלחנו פעם אחת ב"מזימות בינלאומיות", נוכל להצליח שוב. הוא היה דמות אגדית בעיני. אלא שבתוך זמן קצר נוכחתי לדעת שיחסינו השתנו בתכלית. שנים רבות חלפו. לשנינו היו הצלחות וכישלונות. שנינו היינו עכשיו אנשים שונים, והוא נהיה איטי מאוד. לא נותר בו דבר מאומה מכושר עמידתו והתמדתו הקודם, ובתחילת ישיבות-העלילה שלנו גיליתי שאיני נלהב כל כך לצאת לקרב יצירתי עם האדם האגדי הזה שגופו נחלש".

התסריט התבסס על רומן מתח בריטי בשם: The Rainbird Pattern, שכתב ויקטור קנינג. את העלילה העבירו מאנגליה ללוס אנג'לס וסן פרנסיסקו, החביבה על הבמאי ("ורטיגו" ו"הציפורים"). הקהל לא נהר בהמוניו, והביקורות אמנם היו טובות, אך בעיקר בשל הכבוד שהעיתונאים רחשו להיצ'קוק ולעובדה שהוא עדיין במאי פעיל בגילו.

היצ'קוק ליהק לסרט את ברוס דרן (ששיחק אצלו קודם לכן בתפקיד קטן ב"מארני". יליד 1936), קארן בלייק (1939-2013), ברברה האריס (נ' 1935) ו-וויליאם דיוויין (נ' 1939. לנצח 'גרגורי סאמנר' ב"נוטס לנדינג"). זאת, למרות שיוניברסל ניסו לשכנע אותו להשתמש בשמות מוכרים וקופתיים יותר, כמו לייזה מינלי, אל פאצ'ינו ('פאקינו' כפי שהיצ' קרא לו), גולדי הון, רוי שיידר, ברט ריינולדס ופיי דאנוויי. אבל היצ'קוק לא רצה לשלם הרבה לשחקנים ובכך להקטין את הרווחים שלו ולכן ויתר על השחקנים המובילים של אותה תקופה.

ליליאן גיש האגדית (1893-1993) ביקשה לעבור אודישן לדמות האלמנה, אבל היצ'קוק היה נחוש לתת את התפקיד ל(דיים) קתלין נסביט (1888-1982) הוותיקה. עוד משחקים בסרט: קתרין הלמונד (נ' 1929), שזכורה בעיקר כסבתא מ"מי הבוס?", ואד לאוטר (1938-2013), שחקן אופי מוכר, בעיקר מתפקידי אורח בטלוויזיה.

דרן סיפר על העבודה עם היצ'קוק, בביוגרפיה שכתב ספוטו: "כל בוקר הייתי מוכרח לעודד אותו קצת, כדי שיוכל להתחיל בעבודה. הוא היה כל כך עייף וכל כך משועמם מכל העניין. אבל משהשתפרה הרגשתו לא היה טוב ממנו על במת הצילומים. הוא שם לב לכל פרט – צללית על פני השחקן, זווית לא מוצלחת של אביזר כלשהו, צילום שנמשך שניות אחדות יותר מדי. ואחר כך שוב היה משתעמם. "ברוס", היה אומר לי, "תעיר אותי כשייגמר הסרט"".

***

השוט האחרון שהיצ'קוק אי-פעם צילם היה זה שבו שבר את הקיר הרביעי, כאשר 'בלאנש' מסתכלת למצלמה/לקהל, וקורצת. כאילו רוצה לומר לנו, הצופים, שבעיניו הכל היה בדיחה.

fp14