ארכיון הרשומות עם התג "פרלי גריינג'ר"

סרטי ספורט קיימים מהתחלה, עוד מתקופת הראינוע (למשל, The Champion של צ'רלי צ'פלין מ-1915 שעוסק באגרוף). הם כוללים סרטים עלילתיים (המבוססים על סיפור אמיתי או מקוריים) ותיעודיים, דרמות רציניות וקומדיות קלילות. הסרטים הללו מתארים פעילויות ספורט שונות, כאשר מוטיב מרכזי בהם הוא ניצחונו של הפרט או הקבוצה וההתגברות על הקשיים, לעתים נגד כל הסיכויים.

יש סרטים על פוטבול ועל כדורגל, על בייסבול, כדורסל ואתלטיקה, על מרוצי מכוניות, הוקי קרח, גולף, מרוצי אופניים, אגרוף, אמנויות לחימה, היאבקות, רוגבי, טניס, סקי וגלישה. יש גם על ענפים שבעיני בטעות נקראים ספורט, שכן הם כוללים התאכזרות לבעלי חיים, כמו רודיאו או מרוצי סוסים. בין הסרטים המוכרים: "רוקי" (1976), "השור הזועם" (1980), "גאוות היאנקים" (1942, סיפורו של שחקן הבייסבול לו גריג), "ג'רי מגווייר" (1996) ו"אדי פלסון" (1961).

וכל ההקדמה, כי הלילה, שעון ישראל, ייפתחו המשחקים האולימפיים, האולימפיאדה, בריו דה ז'נרו-ברזיל. לרגל האירוע החלטתי לבדוק את הקשר בין ספורט לענייננו כאן בבלוג, סרטי היצ'קוק. למרות שאני מאמינה כי ניתן לקשר בין היצ'קוק לכל דבר, הפעם מדובר היה באתגר רציני.

כשחושבים על הסרטים של היצ'קוק עולים הרבה מאוד נושאים/מוטיבים, ספורט הוא לא אחד מהם. ניתן לקשר את סרטיו לאלכוהול ולאוכל, לאמנות פלסטית ולאדריכלות, לפסיכולוגיה ולסקסולוגיה, לאנגליה ולארה"ב, לאמהות ולאבות, אבל ספורט…? מסתבר שפה ושם התחום השתרבב לסרטיו.

ענף הספורט המוכר ביותר בסרטי היצ'קוק הוא טניס. לצד כדורגל, רוגבי, בדמינטון וקריקט, טניס הוא אחד מענפי הספורט הפופולריים בבריטניה, מדינת הולדתו של היצ'קוק, וכנראה שם מקור החיבה שלו או לפחות ההיכרות שלו, עם ענף זה.

ב"זרים ברכבת" (1951) הדמות המרכזית, 'גיא היינס' (פרלי גריינג'ר) היא שחקן טניס. אחת הסצנות המפורסמות בסרטי הבמאי היא מסרט זה, במהלכה 'גיא' משחק טניס בעוד 'ברונו' (רוברט ווקר) האובססיבי בוהה בו ללא תזוזה, בזמן ששאר הצופים מניעים את ראשיהם מימין לשמאל בהתאם לתנועת הכדור. סצנה פשוטה, אך גאונית, שיוצרת מתח. היצ'קוק היטיב ליצור מתח באמצעות הצגת אירועים פשוטים ויום-יומיים.

טניס מוזכר גם ב"אליבי" (1954). 'טוני' (ריי מילנד, שמשחק את הבעל של גרייס קלי) הוא שחקן טניס לשעבר. באחד הדיאלוגים בסרט מוזכרת אליפות ווימבלדון הבריטית, טורניר טניס מהיוקרתיים בעולם. ב"רבקה" (1940), דמותה של ג'ואן פונטיין מבקשת שיעורי טניס מ'מקס דה ווינטר' (לורנס אוליבייה). הספורט הלבן מוזכר גם בדיאלוגים ב"חבל" (1948) וב"סירת הצלה" (1944).

"הזירה" (1927), אחד מסרטיו הראשונים של הבמאי (המבוסס על התסריט המקורי היחיד שהיצ'קוק כתב, הגם אם התערב בתסריטים של רבים מסרטיו), מוגדר בוויקיפדיה כ"סרט ספורט בריטי אילם". על פי אותו מקור מידע, היצ'קוק נהג ללכת לקרבות אגרוף בלונדון והושפע מכך. הסרט עוסק בשני מתאגרפים שמתאהבים באותה אישה.

ב-"Downhill" מ-1927, 'רודי' (איבור נובלו) הוא קפטן של קבוצת רוגבי בפנימייה לבנים. מלצרית טוענת כי היא בהריון ממנו (למרות שהאב האמיתי הוא חברו 'טים'). הוא מסולק מבית הספר וחייו מדרדרים, עד שבסופו של דבר האמת יוצאת לאור.

ביצוע ספורט למטרת הנאה ולא כחלק מתחרות, ניתן לראות ב"חשד" (1941) וב"מארני" (1964) – שם אנשים נראים רוכבים על סוסים. ב"הנאשם" ("האיש הלא נכון", 1956), 'מני בלסטררו' (הנרי פונדה) קורא בעיתון את מדור מרוצי הסוסים. יצוין, שוב, שאישית אני נגד פעילויות ספורט (או כל דבר אחר) שכוללות שימוש ו/או התאכזרות לבעלי חיים ומרוצי סוסים הם כאלה.

עוד ספורט למטרות הנאה: שחייה – ב"לתפוס גנב" (1955) דמותם של קרי גרנט וגרייס קלי שוחות בים. ב"חבלן" (1942) אחת מדמויות המשנה שוחה בבריכה ביתית. רכיבה על אופניים – ב"טופז" (1969) וב"כתב זר" (1940) נראים ברקע אנשים רוכבים על אופניים בעיר, הגם אם בסצנות נראה שהמטרה היא תחבורתית ופחות ספורטיבית. סקי במדרונות המושלגים של שווייץ, נראה בגרסה הראשונה של "האיש שידע יותר מדי" (1934).

אגב, לקראת האולימפיאדה הקודמת שנערכה בלונדון ב-2012, אחד מאירועי התרבות שארגנו הבריטים היה שחזור והצגת סרטים אילמים של היצ'קוק. הפרויקט נקרא "התשעה של היצ'קוק" (Hitchcock 9) והסרטים המשוחזרים הללו הוצגו מאז גם בסינמטקים ברחבי האולם, בהם בסינמטק תל אביב.

לסיכום: בהתחשב בעובדה שריצה היא ספורט אולימפי, הרבה דמויות אצל היצ'קוק בהחלט נמלטות על נפשן.

5920

 

מודעות פרסומת

לא מבינה איך "חבל" (Rope, 1948) נעלם בדפי ההיסטוריה של הקולנוע. לחובבי הטריוויה הוא אמנם ידוע כסרט שצולם ב"שוט" אחד (למרות שצולם בכ-8-10 שוטים, בהתאם לאורך גליל של פילם), זמן העלילה שלו מקביל לזמן הצפייה והוא גם הסרט הראשון שהיצ'קוק צילם בצבע – אבל הוא בעיקר סרט ממש ממש טוב שלדעתי לא זכה להתייחסות הראויה לו. הוא לא מוזכר בשום רשימת סיכום של אף מכון קולנוע או מגזין תרבות. גם בפילמוגרפיה של היצ'קוק הוא נדחק לשוליים. וג'יימס סטיוארט? הוא ידוע בזכות שלל תפקידים, אבל בסרטים אחרים.

אז נכון שהוא נעדר את קונספט העריכה, לב לבו של הקולנוע. והוא כמו הצגה מצולמת, מה שיכול לערער את החלוקה הטבעית של האנושות לאנשים שאוהבים תאטרון מול אלה שמעדיפים קולנוע. במידה מסוימת הוא יכול היה להיות פרק בסדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents ואף אחד לא היה מרגיש. אבל הוא סרט מהנה ומותח כמו סיפור של אגתה כריסטי, כשכולם סגורים בחדר אחד וצריך לגלות מי הרוצח. והוא מלא בניואנסים שעושים הרבה נחת לחובבי קולנוע.

סצנת הפתיחה שלו היא אחת האהובות עליי מבין הסרטים של היצ'קוק ובה אני אתעסק בפוסט הזה. לדעתי היא דוגמה מצוינת לפשטות, לגאונות ואפילו להומור, שעמם התמודד הבמאי – במקרה הזה בצילום סצנת סקס בין גברים שהיא, כמה מפתיע, בכלל סצנת רצח. אחרי הכל, זה האיש שאמר שהוא מצלם סצנות אהבה כאילו היו סצנות רצח, וסצנות רצח כאילו היו סצנות אהבה.

אני לא אכנס לעלילה, זה יהיה בפוסטים אחרים בהמשך, רק אומר בקצרה למי שלא מכיר, שבסצנת הפתיחה שני השותפים לדירה/חברים/בני זוג (אין צורך למחוק את המיותר) "ברנדון" (ג'ון דאל, 1918-1971) ו"פיליפ" (פרלי גריינג'ר, 1925-2011) רוצחים את חברם "דייוויד" (דיק הוגאן, 1917-1995) בחניקה בחבל (שיטת הרצח החביבה על היצ'קוק בסרטיו) ומניחים את גופתו בתיבה גדולה שניצבת בסלון דירתם הניו יורקית. זאת, רגעים ספורים לפני שהם מארחים למסיבה (שבה התיבה משמשת כשולחן הכיבוד) את חברתו, אביו ודודתו של דייוויד, חבר נוסף ללימודים, ואת המורה מעורר ההשראה שלהם – "רופרט" (ג'יימס סטיוארט, 1908-1997).

כאמור, סצנת הרצח הייתה גם דרכו המיוחדת, האמנותית, המתמודדת-עם-הצנזורה, היצירתית, הקתולית והמודחקת של היצ'קוק לתאר סצנת מין בין גברים – בעידן הוליוודי שבו גם בעל ואשה נשואים הוצגו בקולנוע ובטלוויזיה כשהם ישנים במיטות נפרדות. רצוי גם בחדרים נפרדים. אבל ההתמודדות המצונזרת הזאת של היצ'קוק ושל הרבה במאים אחרים באותה תקופה, הביאה לחשיבה אמנותית שיצרה סצנות מעניינות הרבה יותר מכל תיאור מוחצן שאנו מכירים בקולנוע היום.

וכך, כוללת הסצנה הזאת – כאמור סצנת רצח במסווה של סצנת מין, או להפך – חניקה, אנחות, הדלקת הסיגריה שאחרי, הדלקת האור בחדר (ע"י הסטת הווילון) וגם תנועות גוף ומבטים מסוימים וטקסט דו משמעי.

את סצנת הפתיחה אני אתאר כאן בסדרת צילומי סטילס של מסך הטלוויזיה (אז סליחה מראש על האיכות), זה נראה לי מעניין יותר מאשר לכתוב את הטקסטים או אפילו להציג קטע וידאו. ורק פיסת רכילות: מונטגומרי קליפט (Montgomery Clift, 1920-1966) היה מיועד לשחק באחד התפקידים הראשיים של החברים, אולם כמי שהיה אז עמוק עמוק בתוך הארון, הוא חשש שהסרט יתייג אותו כהומוסקסואל ולכן ויתר על התפקיד. לימים שיחק ככומר בסרט אחר של היצ'קוק, "אני מתוודה" (I Confess, 1953).

אז ככה מתחיל "חבל" (התמונות מסודרות מ-1 ועד 21):