ארכיון הרשומות עם התג "פחד במה"

 

לפני מספר שבועות הצעתי לחברי דף היצ'קוקולוגית בפייסבוק לספר על היצ'קוק מנקודת מבטם. איך הם התחילו להתעניין בו, מדוע לדעתם הסרטים שלו מצליחים לרתק אחרי כל כך הרבה שנים ואיזה סרט שלו הם עדיין לא ראו. שלושה נענו לאתגר, הנה התשובות המעניינות מאוד שלהם, במילותיהם, שמוכיחות את ההשפעה האדירה של הבמאי על צופיו.

***

נמרוד איזנברג (36), נשוי + 2 מכפר יונה. בעבר מהנדס תכנה, כיום מנהל רכש בחברה המשפחתית. כותב סיפורי מדע בדיוני/פנטזיה בשעות הפנאי וכותב בלוג (aizenimr.wordpress.com).

"הייתי בסוף בית הספר היסודי (או שאולי דווקא בכיתה ז'?). מצאתי בלוח המשדרים בעיתון ידיעה האומרת שעומד להיות מוקרן סרט מהולל בשם "הציפורים". שואל את אמי מה זה. היא מצטמררת, אבל מבטיחה להקליט לי, מכיוון שזה שודר בשעה יחסית מאוחרת. למחרת אני חוזר מבית הספר ויושב לצפות בסרט המסתורי. אני חושב שהפכתי למהופנט בציוץ הציפור הראשון שחרך את המסך. טיפי הדרן בחנות. שחף פוצע אותה בסירה. הילדים בבית הספר. אלוהים, הפיצוץ בתחנת הדלק. המתקפה המגיחה מהארובה. "מה זה, אלוהים אדירים?!", זעקתי לעצמי. מאותו רגע פיתחתי אובססיה קטנה לגאון בעל האובססיה הגדולה לבלונדיניות.

"אני מנסה כבר זמן רב להבין למה דווקא היצ'קוק זוכה להתעניינות בלתי פוסקת, הערצה ורלוונטיות שמסרבת להיעלם. אני חושב שהוא הצליח לזקק שפה קולנועית המשלבת תסריט כתוב היטב וצילום מרשים (הוא, ללא ספק, אמן השוטים של הקולנוע בכל הזמנים), יחד עם דמויות מעוררות הזדהות. הטובים אצלו מאופיינים כמעט באופן מידי כך שהצופה מרגיש אליהן קרבה, והנבלים מאופיינים באופן מרתק ובלתי נשכח (ארור תהיה, נורמן). הסיפור מוצג בפשטות כך שהצופה מוכנס כמעט באופן מידי לעניינים. אם אני מכליל את כל הגורמים האלה למשפט אחד: היצ'קוק פשוט יודע לספר סיפור, אולי יותר טוב מכל קולנוען אחר בהיסטוריה.

"אני חושב ש"פסיכו" הוא אולי סרט הקולנוע הטוב ביותר שראיתי בחיי (טוב נו, גם "מת לחיות", אבל אל תגלי לברוס). שלמות של כתיבה, מוזיקה (ארור תהיה, ברנרד), צילום מדהים ונבל אחד נפלא, אשר לנצח יהיה לכוד בציפורניה של מערכת יחסים חולנית עם אמו השתלטנית. אה כן, היה גם משהו עם מקלחת, אבל אני לא יודע אם הרבה זוכרים.

"הסרט הכי פחות אהוב של היצ'קוק? ניסיתי פעם לראות את "טופז". לא הלך. מעדיף לא לדבר על זה.
סרט שלו שעדיין לא ראיתי? לא יודע איך, לא יודע למה, אבל מעולם לא ראיתי את "סירת הצלה" ו"הנודעת". אני אגיע לזה. איתך הסליחה, יסמין".

***

שי ברנשטיין (42), מעצב גרפי, מתל אביב.

"האמת היא שאני לא זוכר מתי שמעתי לראשונה על היצ'קוק. במבט לאחור, את הטרום-היתקלות הראשונה שלי בו אפשר לסמן בשיר "קה סרה סרה" ששמעתי בתור ילד של שנות השבעים באחת מסדרות לימוד האנגלית של הטלוויזיה החינוכית והם נתקלו בו, מן הסתם, ב"האיש שידע יותר מדי", אז זו הייתה (סוג של) היתקלות הראשונה (לגבי סדרת הטלוויזיה: הייתה שם נערה שנפגעה בתאונת דרכים והיה שם בימוי צולב שבו ראו פעם אותה ופעם את הנהג, עד להתנגשות ביניהם. חוץ מזה לא זוכר, האם מישהו יוכל להזכיר לי באיזו סדרה מדובר?).

"אני חושב שהתחלתי לשים לב להיצ' כשהתחלתי לקרוא ברצינות על קולנוע ולזה דווקא יש תאריך ברור: יומולדת 20 שלי בשנת 1993, כי אז קנו לי את הספר "קולנוע ופילוסופיה" של הנרי אונגר (הוצ' דביר, 1991) – ספר שחרשתי בזמנו קדימה ואחורה (מומלץ בחום, אגב). שם הוא מזכיר את היצ'קוק.

"פאסט פורוורד, כמה שנים קדימה בשנה א' של בצלאל – הו האפי דייז – בסביבות שנת 1997 עלה במוחי הרעיון – הדי יומרני, יש לומר – 'בוא נראה את כל הסרטים של היצ'קוק'. זה היה לפני עידן הורדות הסרטים באינטרנט, עידן ספריות הווידאו. ראיתי כמה סרטים, אבל היוזמה דעכה די מהר.

"מה שכן, אפיזודת היצ'קוק הזו הניבה שלושה עיצובים שעשיתי בזמנו בעקבות היצ'קוק: בקורס של ירמי פינקוס נתנו לנו תרגיל לאייר משהו בהשראת במאי קולנוע. איירתי אז שתי כפות ידיים היוצרות צללית של ציפור (ואם אחפש אני אמצא עותק שלה איפשהו בארכיונים שלי).

"בשיא ההתלהבות שלי מהיצ' עיצבתי כרזה שבה ניסיתי לייסד מועדון צפייה משותפת (רעיון שניסיתי פעם למכור גם לך, היצ'קוקולוגית) ואם אני אחפש – אני אמצא עותק שלה איפשהו בארכיונים. הכרזה עוצבה אבל היוזמה לא הבשילה לכדי תליית הכרזה.

"אני זוכר שעיצבתי אז וילון אמבטיה עם הצללית של אמא של בייטס, הדבר היה עוד לפני עידן הגוגל אימג'ס. סרקתי מספר על קולנוע בספריית בצלאל את האימג' הזה, ניקיתי אותו והפכתי אותו לאימג' שחור לבן. אבל גם היוזמה הזו לא הבשילה לכלל הדפסה של וילון אמיתי (מה שכן, עכשיו כשאני כותב שורות אלו, אני זוכר שתליתי על דלת האמבטיה של אחת הדירות השכורות את האימג' הזה).

"פאסט פורווורד, כמה שנים קדימה, קניתי את הספר "היצ'קוק/טריפו" ואז התחלתי לראות את היצ' ברצינות. לא זוכר מתי בדיוק, אבל זה היה אחרי 2004 (שנת הוצאת הספר), אז הייתה לי גישה לספריית סינמטק ת"א וגם – יש להודות – זמן פנוי, והשילוב הזה בין הספר של טריפו – גישה לספריית הסינמטק – וזמן פנוי גרם לי להעלות מחדש את היוזמה לראות את כל הסרטים. כל כמה זמן הייתי מגיע לספרייה, לוקח קלטת וידאו (קלטת וידאו, ילדים, זה מלבן שחור גדול עם שני חורים גדולים שמכניסים למכשיר שנקרא וידאו, ופעם אבא ואמא היו רואים ככה סרטים), רואה ומחזיר. הספרנים שם (היי, דורון) כבר הכירו אותי. ניסיתי לראות מהתחלת הקריירה שלו ועד הסוף, אבל גם בספריית הסינמטק אין את כל הסרטים של היצ'קוק. מה לעשות, אין הרבה ביקוש לסרטים אילמים משנות ה-30…

"המשכתי ביוזמה הזו כמה שנים, עד שגם היא דעכה. דף הפייסבוק והבלוג היצ'קוקולוגית עורר עניין מחודש בהיצ', אבל אני חייב להודות שהיום אני פחות יומרני, אין לי כוח לחפור באינטרנט ולהשלים את המרתון. יש לי ב-וי.או.די. כמה סרטים שלו שאני לא טורח לראות שוב כי, היי תראה, הנה מם טיפשי כלשהו שמשלב בין היצ'קוק וסטאר וורס. בסוף הספר של טריפו סימנתי ב-וי את כל הסרטים שראיתי, בדקתי עכשיו לכבודך את הרשימה שוב, יש 35 וי שסימנתי ברשימת הסרטים שלו (כן, אתם רשאים להעריץ אותי).

"קטונתי מלנתח את המאסטרו, רבים וטובים עשו זאת לפני. רק הערה קטנה אחת: מה אני מוצא בו?
במילה אחת: תום. אני יודע שזה קצת אירוני לייחס להיצ' תום, אבל בניגוד לבמאים וסרטים פוסטמודרניים (שם אחד בשליפה מהירה: טרנטינו), יש בסרטים שלו ובתקופה שבה הם מתרחשים
איזשהו תום.

"האם היצ' מחזיק היום? במחילה מכבודו של המאסטרו, אני חושב שהסרטים של היצ' ממש מחכים לרימייק. כך למשל, הגרסה של גאס ואן סאנט ל"פסיכו" היא צעד בכיוון הנכון, מנתקת את הסרט מההקשר התקופתי שלו (הקשר תקופתי שאני אישית מאוד מתחבר אליו, אבל הנוער – לא) ועוזרת לצופים עכשוויים להתמקד בעלילה".

***

בועז שחורי, מלחין לקולנוע ולתאטרון, גר ברמת גן.

"בעקבות העיסוק שלי בהלחנה לקולנוע יש לי עניין מתמשך ורב שנים בהיצ'קוק. הדרך בה הוא משתמש במוזיקה בסרטים שלו ושיתופי הפעולה שלו עם מלחינים שונים ובעיקר עם ברנרד הרמן גרמו לי לחזור ולהעמיק בסרטים שלו. לפני מספר שנים, בעקבות הספר Hitchcock's Music מאת Jack Sullivan אשר עוסק במוזיקה בכל הסרטים של היצ'קוק (תיאור של תהליך העבודה וניתוח של המוזיקה עצמה), ישבתי וצפיתי כמעט בכל הסרטים המדברים של היצ'קוק, חוויה אינטנסיבית ומרתקת. בחלקם זו הייתה צפייה מחודשת ובחלקם צפייה ראשונה.

"לא כל הסרטים שלו מוצלחים ו/או עומדים במבחן הזמן, אבל חלקם הגדול נותר מעניין, מותח ורלוונטי גם לימינו. קשה לי לנתח את מכלול הסיבות שמובילות לכך, אבל אחת מהן היא העובדה שניתן לראות שכל פרט קטן בסרטים וכל תפקיד ולו השולי ביותר, קיבל את מלוא תשומת הלב והמחשבה. ניתן לראות בבירור שגם תפקידים קטנטנים (מוכר כרטיסים בתחנת רכבת) שמופיעים לעשרים שניות בסרט, לוהקו בקפידה וכשאתה צופה בהם אתה לגמרי רואה מולך דמות עגולה ומלאה.

"סרט לא אהוב? "לתפוס גנב". סרט אהוב? טוב, תשובה לא מקורית במיוחד: "צל של ספק". סרט שהתפספס וטרם צפיתי בו? "פחד במה".

"הייתי רוצה להמליץ דווקא על שני סרטים שלו שלא מופיעים לרוב ברשימות (אחד מהם בוודאי לא), אך בעיניי יש בהם קסם רב והם בהחלט שווים צפייה. הראשון ביניהם הוא "האיש שידע יותר מדי" גרסת 1934. בניגוד לגרסה המוכרת מ-56 (שמצוינת בפני עצמה), בגרסה המוקדמת יש משהו מאוד חי, בועט ואפל שחלקו נעדר מהצחצוח המאפיין את הגרסה מ-56. וחוץ מזה כמובן שיש שם את פיטר לורה המדהים בתפקיד הנבל.

"הסרט השני הוא "וולסים מוינה" מ-1934 (כנראה שזו הייתה שנה מוצלחת בשביל היצ'קוק). הסרט לרוב זוכה להתעלמות מאחר שבאמת אין בו את המאפיינים ההיצ'קוקיים המוכרים, אך הוא עומד בפני עצמו כקומדיה קלילה ומקסימה שבהחלט שווה צפייה".

 

 

 

מודעות פרסומת
מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מעניין אם נעשה מחקר על דמות עוזרת הבית בקולנוע. בהסתמך על שני סרטים שראיתי השבוע (ואחד בעבר, "רבקה" – סרטו של היצ'קוק מ-1940), אני מעדכנת שאם וכאשר יהיה לי המון כסף ובית ענק – אני מוותרת מראש על עוזרת בית. כזאת שמתגנבת מאחורי הגב בלי לעשות רעש, עונה בנימוס חוצפתי, חושבת בטעות שהיא בעלת הבית, מנסה "להתחיל" עם הבעל, ומתהלכת עם מבט תמים תוך כדי ניסיון להרעיל את דיירי הבית. נראה שבסרטים הוליוודיים מהפורטיז, לא שמעו על עוזרת בית שסתם גנבה איזה תכשיט.

שני הסרטים המדוברים, שבהם צפיתי השבוע לראשונה, הם "תחת חוג הגדי" (Under Capricorn, 1949) של היצ'קוק ו"לאור הגז"/"אורות הגז" (Gaslight, 1944) של ג'ורג' קיוקור. הסיבה לצפייה: מרתון ג'וזף קוטן שהחלטתי לערוך במלאת 20 שנה למותו של השחקן (1905-1994) – וכלל עד כה גם את "דו קרב בשמש" (Duel in the Sun, 1946 – במאי: קינג וידור) ואת "האדם השלישי" (The Third Man, 1949 – במאי: קרול ריד). דמותו של קוטן כ'הדוד צ'ארלי' ב"צל של ספק" (1943 ,Shadow of a Doubt) הפכה את הסרט לאהוב עליי מבין סרטי היצ'קוק, אלא שמלבד סרט זה וכמובן "האזרח קיין" (1941 ,Citizen Kane – במאי: אורסון וולס), לא צפיתי בו בעבר בסרטים נוספים (או שצפיתי ופספסתי אותו). לכן המרתון, שאגב נמשך, לצד האוטוביוגרפיה של קוטן שממתינה לי על המדף ומקטעים קצרים שקראתי, מסתמנת כמעניינת מאוד.

אבל נחזור ל"תחת חוג הגדי" ו"לאור הגז": יש מספר מאפיינים דומים בשני הסרטים הללו, מלבד קוטן שמשחק בשניהם. גם אינגריד ברגמן משחקת בשני הסרטים דמות דומה למדי, של בעלת בית בלתי יציבה (כתוצאה מגורמים חיצוניים) – עבור "לאור הגז" היא זכתה בפרס האוסקר הראשון שלה מתוך שלושה. בשניהם היא מנהלת מערכת יחסים סבוכה עם בעלה ובשניהם יש את הצלע השלישית הקלאסית שנכנסת לתוך מערכת היחסים הזו. בשניהם יש עוזרת בית מאיימת: ב"לאור הגז" זו 'ננסי' הצעירה אך ממש לא תמימה, בהופעת הבכורה של אנג'לה לנסברי, שזיכתה אותה במועמדות ראשונה וראויה מאוד לאוסקר. ב"תחת חוג הגדי" זו 'מילי' (מרגרט לייטון) – שהוגדרה על ידי מבקר הקולנוע והבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת האוזן השלישית, 2004) כ"בתה של 'גברת דנוורס' מ"רבקה", רק מפחידה יותר". 'מיס דנוורס', למי שלא מכיר, היא אחת הדמויות המלחיצות ביותר בסרטי היצ'קוק.

וכל ההקדמה, כדי להגיע ל"תחת חוג הגדי" – סרט של היצ'קוק שכאמור, צפיתי בו אתמול לראשונה (עד כה לא יצא, לא הספקתי, לא התאמצתי להשיג – כל התשובות נכונות). מדובר בסרט מאתגר של הבמאי, אם להגדיר בעדינות – קרי, לא מסרטיו המאפיינים והמתחבבים בקלות על הקהל. סרט כל כך מאתגר שרק בדקה ה-33 נזכרתי שאני צופה בסרט של היצ'קוק. כל כך מאתגר שרק לאחר שסיימתי לצפות בו, נזכרתי שלא שמתי לב להופעת האורח (cameo) של הבמאי בסרט. מתברר שהיו שתיים כאלה בהתחלה.

עלילת הסרט (זהירות ספוילרים למי שמתכנן לצפות) מתרחשת בסידני הקולוניאלית של 1831, ששימשה כמושבת אסירים. אחיינו של המושל, 'צ'ארלס אדאר' (מייקל ווילדינג) מגיע מאירלנד לאוסטרליה, כדי להתעשר, ומתחבר עם איש עסקים מקומי בשם 'סם פלסקי' (ג'וזף קוטן). 'סם' הוא אסיר לשעבר שהתעשר ונשוי ל'ליידי הנרייטה פלסקי' (אינגריד ברגמן), שמתגלה כחברת ילדות של אחות של 'צ'ארלס'. ברקע יש את מנהלת משק הבית 'מילי' (מרגרט לייטון), שמטילה אימתה על 'הנרייטה' בניסיון לזכות בלבו של 'סם'.

'הנרייטה' היא אלכוהוליסטית ומבודדת מהחברה, אולם היא מתחברת ל'צ'ארלס', בתחילה בעידודו של 'סם', שמנסה למצוא דרכים לשפר את מצבה הנפשי הרעוע של רעייתו. אלא שבהוליווד כמו בהוליווד, הדברים מסתבכים ברגע שנוצר משולש רומנטי: 'צ'ארלס' מתאהב ב'הנרייטה', 'סם' לא מרוצה מהעניין ובשלב מסוים יורה ופוצע את 'צ'ארלס'. המושל מתכוון להגלות את 'סם' שזו לו עברה שנייה, אולם אז 'הנרייטה' קמה להגנת בעלה ומגלה ש'סם' כלל לא עבר את העברה הראשונה: היא זו שירתה והרגה את אחיה – שהתנגד לנישואיה עם 'סם' בשל הבדלי המעמדות בין השניים – ואילו 'סם' לקח על עצמו את האשמה כדי להגן עליה. עוד מתברר שהמצב הנפשי המעורר של 'הנרייטה' נוצר מכך שמנהלת משק הבית 'מילי' מנסה להרעילה באמצעות רעל ביין, ולהפחידה, כאמור, מכוון שהיא מעוניינת ב'סם'. בסופו של דבר, בסיועו של 'צ'ארלס', המושל מוותר על האישום כלפי 'סם' שמתאחד עם 'הנרייטה', בעוד 'צארלס' עוזב בחזרה לאירלנד.

מקריאת רקע על הסרט עולה שבעיני מבקרי קולנוע צרפתים הסרט נחשב לטוב ביותר של היצ'קוק, לא פחות, וב-1958 חברי "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma) אף בחרו בו כאחד מעשרת סרטי הקולנוע הטובים ביותר בכל הזמנים. אמנם עברו כמה שנים מ-1958 (והיצ'קוק ביים מאז את "ורטיגו" ו"פסיכו"), אולם עדיין נעתי באי-נוחות על הכיסא בעודי מנסה לצלוח את הסרט, כמי שנוטה להעריך קולנוע וקולנוענים צרפתים.

כנראה שאי-הנוחות נבעה מהתניות היצ'קוקיות שמעריצי הבמאי נוטים לקבל ברבים מסרטיו, ולא לגמרי הופיעו בסרט הזה. או כפי שהיצ'קוק הסביר לטריפו: "כבר ב-1949 סיווגו אותי כמומחה למתח ולמותחנים; אבל "תחת חוג הגדי" לא היה לא זה ולא זה; למשל, ב"הוליווד ריפורטר" כתבו: "נאלצנו לחכות מאה וחמש דקות לפני הצמרמורת הראשונה בסרט הזה".

היצ'קוק מספר ב"היצ'קוק/טריפו" על מספר טעויות שלדעתו הביאו לכישלון, בעיקר הקופתי, של הסרט, בהם תסריט בעייתי וכן הרצון לעבוד, שוב, בכל מחיר, עם אינגריד ברגמן: "כנראה שלעולם לא הייתי מצלם אותו [את הסרט, שהתבסס על ספר] אלמלא הוא היה נראה לי מתאים לאינגריד ברגמן. באותה תקופה, אינגריד הייתה הכוכבת הכי גדולה באמריקה וכבר צילמתי שני סרטים איתה: "בכבלי השכחה" ו"הנודעת". בין כל המפיקים האמריקאים [היצ'קוק לא רק ביים את הסרט, אלא גם הפיק אותו. זה סרטו השני כמפיק עצמאי, אחרי "חבל"] הייתה תחרות גדולה מי ישיג את אינגריד ברגמן, ואני חייב להודות שעשיתי את הטעות, וחשבתי שאינגריד ברגמן היא הדבר החשוב ביותר בשבילי. זה ניצחון על התעשייה. כל ההתנהגות שלי בפרשה הזו הייתה התנהגות פושעת וכמעט ילדותית. גם אם נוכחותה של אינגריד ברגמן הייתה אמורה להפוך את הסרט למשתלם מאוד, הוא הפך להיות כל כך יקר, שהמבצע היה לא הגיוני… לו הייתי מהרהר ביתר תשומת לב, לעולם לא הייתי בוחר סרט תלבושות [הסרט רווי בתלבושות מרהיבות, בעיקר של הגברים, אגב – שגרמו לי לרצות מאוד את הג'קט הירוק של 'צ'ארלס']; שים לב שלא צילמתי סרט כזה מאז. חוץ מזה לא היה בו מספיק הומור. לו הייתי מצלם היום סרט שמתרחש באוסטרליה [הסרט עצמו צולם בלונדון ובלוס אנג'לס], הייתי מראה שוטר מקפץ לתוך כיסו של קנגורו ואומר לו: "סע אחרי המכונית הזו"".

"עד אחרית ימיו חזר היצ'קוק וטען שעשה את הסרט הזה לשמח את לבה של אינגריד ברגמן", נכתב בביוגרפיה על הבמאי: "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר, 1991), "אבל המלודרמה הקודרת והמדכאת על נאמנות קיצונית בחיי הנישואין – עד כדי שמירה על סודו הרצחני של בן הזוג ונשיאה באשמה – התאימה לאמיתו של דבר להיצ'קוק וכלל לא לאינגריד ברגמן, אף על פי שהייתה זו דרמה היסטורית. "מה שלא אהבתי בסרט הזה", אמר לאחר שנים, "הוא שלא הרגשתי נוח בדרמות ההיסטוריות האלה. לא יכולתי להבין את הדמויות, איך הן קונות כיכר לחם או הולכות לבית שימוש". אבל מלבד זה היה בסרט אשם האופף הכל; חרטה, צורך נפשי להתוודות לפני שיוטל העונש הנורא; דמויות המנוגדות זו לזו, הורגות ומצילות (מייקל ווילדינג לעומת מרגרט לייטון, המגלמים דמויות המקריבות למען האהבה ובוגדות למען האהבה) – כל אלה מוטיבים היצ'קוקיים מרכזיים שנשתלו בתוך מלודרמה היסטורית".

זמן מה לפני השלמת הסרט, ההתעניינות הכוללת ב-ברגמן הייתה אחרת לחלוטין: "אינגריד ברגמן פגשה את רוברטו רוסליני, שאת יצירתו העריצה כל כך", נכתב בביוגרפיה על היצ'קוק, "פגישתה עם הבמאי האיטלקי הייתה פגישה היסטורית, שכן הייתה תחילתם של יחסים מקצועיים ואישיים שזעזעו מיליונים והביאו לידי נידויים האכזרי של בני הזוג, כשנטשו את בני זוגם הקודמים כדי לעבוד יחד כאמנים ולגור יחד כאוהבים. עזיבתה של ברגמן פגעה קשות בהיצ'קוק. הוא כעס על שהלכה עם רוסליני, ולא רק משום שהעריך אותה, אלא גם מפני שעזבה אותו כדי לעבוד עם במאי אחר. גם בזה ראה פגיעה אישית עמוקה. לעזוב את היצ'קוק כדי לעבוד עם במאי אחר, או לסרב להצעת עבודה שלו – הרי זה מעשה שאין לו כפרה כמעט".

"תחת חוג הגדי" היה, אם כן, הסרט השלישי והאחרון של היצ'קוק וברגמן, וסימן גם את סוף שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם קוטן, לאחר שני סרטים יחד, בעקבות פליטת פה של השחקן. קוטן מספר בספרו האוטוביוגרפי "Vanity Will Get You Somewhere", ש"השטן נגע בלשוני", כדבריו: במקום לומר את שם הסרט: "Under Capricorn", הוא אמר במהלך הצילומים "under cornycrap" – "מעולם לא עבדתי יותר בסרט של היצ'קוק [לאחר מכן]", הסביר.

כמה מילים על מייקל ווילדינג (1912-1979), ששיחק גם בסרטו הבא של היצ'קוק, "פחד במה" (1950 ,Stage Fright) וכן בפרק מ-1963 בסדרת הטלוויזיה "The Alfred Hitchcock Hour". ל-ווילדינג הייתה קריירת משחק מפוארת, אבל אני ניסיתי להיזכר, לאורך הצפייה בסרט (שבו הוא נוטה להרים את גבתו השמאלית באופן קבוע, בצורה שיכולה לפגוע בצפייה עבור אנשים עם OCD. ואגב, הוא ממש דומה לשחקן אלן קאמינג), האם היה בעלה הראשון או השלישי של ליז טיילור. כי ככה זה כשהפיקנטריה מפורסמת יותר מכל תפקיד (ע"ע: בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי). אז מסתבר שהוא היה השני, אבל זה לא הכל: בזמן צילומי "תחת חוג הגדי" הוא היה נשוי בפעם הראשונה. ליז טיילור הייתה רעייתו השנייה בין השנים 1952-1957 (ונולדו להם שני ילדים). אבל השיא מגיע בנישואים הרביעיים והאחרונים שלו, שהחלו ב-1964 והיו ללא אחרת מהשחקנית מרגרט לייטון – ששיחקה ב"תחת חוג הגדי" את עוזרת הבית 'מילי'. הכל נשאר במשפחה.

***

הערב אני אמורה לצפות בסרט הראשון של היצ'קוק "גן התענוגות", במסגרת פרויקט "התשעה של היצ'קוק" שמגיע לסינמטקים בארץ. פרטים בהמשך.