ארכיון הרשומות עם התג "סנטה רוזה"

30 ימים-30 סרטים – יום 2 (1.12.15), "צל של ספק"

פורסם: 01/12/2015 ב-Alfred Hitchcock, אלפרד היצ'קוק, ג'וזף קוטן, היצ'קוק, היצ'קוקולוגית, יסמין גיל, פסיכו, צל של ספק, קולנוע
תגים: , , , , , , , , ,
0

דוד3 (2)sus2 (2)דוד4 (2)דוד1 (2)

*** ייתכנו ספויילרים ***

יש סרט מצוין מ-1981 שנקרא "Blow Out", הוא תורגם לעברית כ"התפוצצות", ביים אותו בריאן דה-פלמה ומככב בו ג'ון טרבולטה. הוא מספר על מקליט סאונד שתוך כדי הקלטת רעשים נקלע לפרשיית רצח שמעורב בה סנטור אמריקאי. העלילה מתרחשת בפילדלפיה בזמן בחירות, ובגלל שיש בסרט היבטים רבים הקשורים לממשל האמריקאי, הבמאי שילב בסצנות השונות צבעוניות של אדום-לבן-כחול, צבעי דגל ארה"ב. יש אורות ניאון בצבעים הללו, שמיכות, טפט, נברשת, בגדים ומה לא.

פעם רציתי להדגים בפני תלמידים כיצד יוצרי קולנוע משלבים צבעוניות בעלת משמעות בסרטיהם, אז אספתי את כל 'זריקות הצבע' האלה של דה-פלמה מתוך הסרט, לכדי קטע ערוך ומצומצם אחד – מה שגרם להפתעה אצל הצופים הצעירים, בבחינת: איך לא שמנו לב?

כשהמוטיבים דחוסים בשתי דקות ערוכות זה נראה מובן מאליו, אך כשהם פרוסים על פני 90 דקות של סרט או על פני פילמוגרפיה של 52 סרטים, אפשר אולי לפספס. אבל אצל היצ'קוק יש כל כך הרבה מוטיבים חוזרים מחד, והוא חוזר על כל אחד מהם כל כך הרבה פעמים מאידך, שכמעט בלתי אפשרי לפספס.

אם תרצו לערוך תרגיל מציאת מוטיבים בסרט של היצ'קוק, נסו לסכם את כל הדברים שמציינים את הספרה 2 בסרט "צל של ספק" (Shadow of a Doubt) שיצא לאקרנים בתחילת 1943. כל דבר שמסמל דואליות, פיצול, תאומים וכו'. אני יושבת מול המסך וחושבת: רגע, אז גם השעה בשעון היא 2? וגם הוויסקי ש'הדוד צ'ארלי' מזמין הוא כפול? כאילו הבמאי לא נח לרגע מ"שתילת" עוד ועוד מוטיבים שיסבירו לנו שמדובר פה בפיצול אישיות. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

הסרט מספר על 'צ'ארלי' (ג'וזף קוטן, 1905-1994), שמגיע לחוף המערבי לבקר את משפחת אחותו הגדולה 'אמה' (פטרישיה קולינג, 1892-1974) ואת אחייניתו האהובה 'צ'ארלי' (תרזה רייט, 1918-2005), שנקראת על שמו. אלא שהאחיינית המהופנטת מקסמו של הדוד, מתחילה לחשוד שהוא רוצח אלמנות סדרתי. היחסים בין הדוד לאחיינית מרגישים רומנטיים, מה שיוצר תחושה מוזרה בזמן הצפייה.

אבל הסיפור הוא גם, ואולי בעיקר, על מאבק בין היצרים: הטוב והרע. אולי כל אחד מאיתנו הוא קצת 'צ'ארלי' טוב וקצת 'צ'ארלי' רע?

כפי שוודאי הובן, את היום השני למרתון 30 ימים-30 סרטים, הקדשתי ל"צל של ספק". האגדה מספרת שזה היה הסרט האהוב ביותר על היצ'קוק. הוא אמנם טען בראיון שזה לא בדיוק כך, אבל גם אם לא עליו, זה כנראה הסרט ההיצ'קוקי האהוב ביותר עליי. אני אוהבת אותו מ-74 סיבות שונות, החל מהסיפור על שלוות העיירה הקטנה שמופרת (סיפורי עיירות קטנות תמיד טומנים בחובם דברים מעניינים. גם בסדרות טלוויזיה זה כך, ע"ע: "טווין פיקס") ועד ג'וזף קוטן, שחקן אהוב עליי ביותר: מצודד, אלגנטי, תיאטרלי, כריזמטי. מאוד שנות ה-40.
כמה אנקדוטות:
1. לפני שבוע נתקלתי בסרטון שניסה לענות על השאלה: מדוע שחקנים בסרטים ישנים דיברו מוזר. תמיד חשבתי שהם דיברו רגיל לתקופתם עם סלנג שהיה נהוג אז, והסאונד המיושן של הסרטים גרם להם להישמע מוזר בפני הצופה העכשווי. אבל מסתבר שהיה מבטא אנגלי מיוחד מקובל אצל בני המעמד הגבוה וגם השחקנים אימצו אותו.

נזכרתי בסרטון הזה כשהקשבתי היום לג'וזף קוטן מדבר (הוא אגב, הושפע בסגנון הדיבור גם מתסכיתי הרדיו שבהם השתתף וממשחק בתאטרון, לצד חברו אורסון וולס). זה הסרטון, אם בא לכם.

2. ג'וזף קוטן כתב אוטוביוגרפיה בשם: Vanity Will Get You Somewhere, יש לי אותה, בטח אשלים את קריאתה יום אחד. הוא סיפר שם סיפור קטן וחמוד שכתבתי עליו פעם בבלוג הזה, על איך הוא ביקש מהיצ'קוק שינחה אותו כיצד לשחק רוצח, לקראת צילומי "צל של ספק", ואיך היצ'קוק הנחה אותו. זה הסיפור.

זה מזכיר לי שלפני כשבועיים עברתי ברחוב, ובטלוויזיה גדולה בפיצוציה שודרו חדשות על עוד פיגוע דקירה. הופיע שם מכר של הדוקר שאמר: "הוא לא יכול לפגוע בזבוב", וזה גם היה הכיתוב מתחתיו. לא הספקתי להוציא את הנייד כדי לצלם זאת, אבל זה כמובן הזכיר לי את המשפט הזהה מהסוף של "פסיכו". זה משפט שאנשים נוטים להגיד כשהם מגלים שהשכן השקט שלהם הוא מטורף: …But he wouldn't hurt a fly.

הקשר בין המשפט הזה לג'וזף קוטן ולהכנה שלו לקראת צילומי "צל של ספק", הוא שהיצ'קוק ידע שלרוצחים סדרתיים אין קרניים או שלט ניאון על הראש או כיתוב על החולצה או כל דבר אחר שמבדיל אותם מהחברה. הוא ידע שהם רגילים. לכן הוא מיקם אותם בתוך החברה. הם חלק מהחברה הנורמטיבית ומנסים להיטמע בתוכה. ולכן הם יותר מפחידים, כי הם בתוכנו ואנחנו בתוכם.

הרוצחים של היצ'קוק הם לא אנשים מוזרים שגרים בסמטה. הם אולי הדייר ששכר חדר באכסניה, ואולי הדוד האהוב שהגיע לבקר, ואולי השכן השמנמן וחסר הייחוד שגר ממול, ואולי הבעל הרומנטי? זאת הבנה כאילו מובנת מאליה, אבל זאת בדיוק הטכניקה הקטנה שגורמת לסרטים של היצ'קוק להפתיע, למתוח וקצת להלחיץ.
3. בתחילת הסרט 'הדוד צ'ארלי' שוכן בבית מס' 13 (בדומה למס' הבית ב"הדייר").

4. 'הדוד צ'ארלי' מפקיד בבנק 40 אלף דולר – סכום זהה לזה שגנבה 'מריון קריין' ממעסיקה ב"פסיכו". אגב, על-פי הביוגרפיה של היצ'קוק: "צדה האפל של הגאונות" (מאת דונלד ספוטו, הוצ' דביר), זה גם היה הסכום שהיצ'קוק הפקיד בתקופת צילומי "צל של ספק", בעבור הבית שרכש בדרך בלאג'יו בלוס אנג'לס.

5. כש'אן', בת המשפחה הקטנה, עונה לטלפון כדי לקבל פרטים על המברק שהתקבל, היא אומרת למוקדנית שהיא לא מוצאת עיפרון כדי לכתוב את המסר. "אני מנסה לא להעמיס על המוח דברים לא חשובים", היא אומרת למוקדנית, "כי אני צריכה לזכור כל כך הרבה דברים". נכון שזה נשמע כמו משפט ש'שלדון קופר' יגיד ב"המפץ הגדול"?

20151201_110640(0)
6. נחמד לראות זוג הורים סימפתי ואמפתי בסרט של היצ'קוק. זה קרה ב"הדייר" אתמול, וב"צל של ספק" היום. לאמא ב"צל של ספק" קוראים 'אמה' (Emma), שמה האמיתי של אמו של היצ'קוק. אמו מתה ב-1942 באנגליה, במהלך הפקת סרט זה. "אירוע זה, שקדמו לו חודשים של דאגה ואחריו באו חודשים ארוכים של יגון חרישי, הוא שהפך את "צל של ספק" כולו לרשת של רמיזות אישיות", נכתב בביוגרפיה על הבמאי, "סרט זה הוא גם מפתח לסבך חייו הפנימיים [של היצ'קוק] ולתחושת האשמה שלו, וגם רשת של משמעויות הזורעת אור על יחסיו עם בני משפחתו, עם זהותו השסועה ועם התרבות המפוצלת שממנה היגר…".

'אמה ניוטון' ב"צל של ספק" הייתה גם האם החיובית האחרונה בסרטיו של הבמאי, כך על-פי הביוגרפיה: "תחושותיו המבולבלות [של היצ'קוק], רגשות האשמה שלו, ההתנגשות בין אהבה לטינה, כל אלה התפרצו לאחר מותה [של אמו], ובסרטיו הבאים, מן האם השתלטנית והרודנית ב"הנודעת" ואילך, מצוירת דמות האם בצבעים כהים יותר".
7. העלילה מתרחשת בסנטה רוזה-קליפורניה, אז עיירה (בשנות ה-40 – כ-12 אלף תושבים), היום עיר (למעלה מ-170 אלף תושבים) – ובה גם צולם חלק נכבד מהסרט (צילומי חוץ היו נדירים למדי בזמנו).

יצא לי בעבר הרחוק דווקא להיות בסנטה קלרה-קליפורניה ( : וגם ב-בודגה ביי ("הציפורים") שנמצאת יחסית קרוב לסנטה רוזה, ובסן פרנסיסקו ("ורטיגו"), העיר הגדולה הסמוכה, אבל אין לי מושג איך פספסתי את העיר שבה צולם הסרט המופלא הזה.

היצ'קוק אהב את האזור הזה של קליפורניה, היה לו בית נופש בסביבה. יש (לי) ספר שנקרא: Footsteps in the Fog: Alfred Hitchcock's San Francisco, שבין היתר מציג לוקיישנים מסרטים של היצ'קוק שצולמו באזור סן פרנסיסקו, וכיצד הם נראים היום. מהלוקיישנים של סנטה רוזה כפי שנראים ב"צל של ספק", לא נותר הרבה כיום, אבל בית משפחת ניוטון עדיין קיים. פרטים בשני הסרטונים הבאים:

 

על האף של לינקולן

פורסם: 17/03/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, Psycho, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, הציפורים, ורטיגו, זרים ברכבת, חבל, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, צל של ספק, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0
סצנת הר ראשמור ב"מזימות בינלאומיות"

סצנת הר ראשמור מתוך "מזימות בינלאומיות"

ביקורו בישראל של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, השבוע, הביא אותי (שוב) למסקנה שאין נושא שאי אפשר לקשר להיצ'קוק. ואמריקה זה נושא קל מידי. כי היצ'קוק, אחד היוצרים הידועים שנולדו בממלכה הבריטית, הביא למסך הרחב, בשיא יצירתו, דווקא את הנופים המרהיבים של מדינתו המאמצת: ארה"ב. לרגל ביקור הנשיא האמריקאי, קבלו כמה מהנופים/אתרים הללו – מעין מדריך טיולים בארה"ב לחובבי היצ'קוק. לא כולל לינה (במוטל) ונסיעות (ברכבת).

ב-20 באפריל 1955 הושבע אלפרד היצ'קוק כאזרח אמריקאי. הוא היה בן 55 וקצת, וחי כבר 16 שנה בארה"ב. רעייתו, אלמה רוול, קיבלה את האזרחות עשור לפניו – הוא כנראה התלבט, בין אם מסיבות פטריוטיות או אחרות. הוא הגיע לארה"ב לראשונה כשהיה בן 37, כדי לגשש לגבי תעסוקה באחד האולפנים ההוליוודיים ושנתיים לאחר מכן עזב סופית את לונדון ועבר ללוס אנג'לס.

"פגשתי אמריקאים כל הזמן", סיפר היצ'קוק לפרנסואה טריפו (בספר "היצ'קוק/טריפו", הוצאת בבל/האוזן השלישית), על פרק חייו הראשון, בבריטניה, "ידעתי לקרוא את מפת ניו יורק באופן מושלם וידעתי בעל פה את לוחות הזמנים של הרכבות האמריקאיות, כי הזמנתי משם את החוברות האלה בתור תחביב. יכולתי לתאר את ניו יורק, את המיקום של האולמות הגדולים וחנויות הכלבו. כשדיברתי עם אמריקאים הם היו אומרים: "מתי היית שם בפעם האחרונה?", ואני הייתי עונה: "מעולם לא נסעתי לשם". לא רציתי להגיע כתייר, רציתי להגיע כקולנוען. הוליווד לא משכה אותי כמקום. מה שרציתי היה להיכנס לאולפנים ולעבוד שם".

וכך, ארה"ב, למרות שלא הייתה תבנית נוף מולדתו, הפכה לשחקנית משנה בסרטיו הידועים ביותר. כמי שקישר בין העלילה למקום התרחשותה, בין הרגש של הדמויות לסביבה – צפייה בכמה מהסרטים של היצ'קוק, כמוה כטיול ברחבי ארה"ב. "יש לנסות להשתמש בכל האלמנטים המקומיים באופן דרמטי", הסביר היצ'קוק לטריפו, "צריך להשתמש באגמים כדי להטביע אנשים, ובהרי האלפים (אז התייחס לשוויץ, נוף עלילת הגרסה הראשונה של "האיש שידע יותר מידי") – כדי להפיל אנשים לתוך התהומות שביניהם". גם בארה"ב "יפיל" את דמויותיו מ-מונומנטים גבוהים.

"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) הוא סרט מרדף/מסע ברחבי ארה"ב וכולל מספר אתרים מוכרים: ניתן למצוא בו את מלון הפלאזה בשדרה החמישית בניו יורק, על פי אתר האינטרנט של המלון, זו הייתה הופעתו הראשונה של המלון בסרט באורך מלא, כולל צוות צילום שהגיע למקום (לפני כן צולם ואוזכר בקצרה בסרטים אחרים); ישנם גם צילומי בניין האו"ם ותחנת הרכבות גרנד סנטרל בניו יורק, ובהמשך צילומים בשיקגו.

אחת הסצנות המפורסמות של היצ'קוק מסרט זה, ובכלל, היא המרדף בהר ראשמור שבדקוטה הדרומית, שבו חקוקים פניהם של ארבעה נשיאים אמריקאים: ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, תיאודור רוזוולט ואברהם לינקולן (הגם שסצנת המרדף צולמה בתפאורה באולפן, כמובן שלא על פרצופי נשיאי ארה"ב). בשיחה עם טריפו, סיפר היצ'קוק: "כשקרי גרנט נמצא בהר ראשמור, רציתי שהוא יסתתר בתוך הנחיר של לינקולן ואז יתחיל להתעטש. זה היה יכול להיות מצחיק, לא?".

אזור סן פרנסיסקו היה חביב על היצ'קוק, שאף רכש שם בית נופש. הספר: "Footsteps In The Fog: Alfred Hitchcock's San Francisco", מאת ג'ף קרפט ואהרון לוונטל, עוסק בסרטים של היצ'קוק שצולמו באזור זה ("צל של ספק" בסנטה רוזה, "ורטיגו" בסן פרנסיסקו ו"הציפורים" בבודגה ביי), כולל פירוט הלוקיישנים בכל סרט ומה נותר מהם היום.

אני בכניסה לבודגה ביי (2004. אגב, המעיל: ברור שלא פרווה אמיתית. אני נגד! צילום: הדס גוילי)

עלילת "הציפורים" (The Birds, 1963) מתחילה באזור יוניון סקוור בסן פרנסיסקו וממשיכה לעיירה בודגה ביי, שנמצאת במחוז סונומה לחופי האוקיינוס השקט, כ-100 ק"מ צפונית לעיר. אמנם רוב הסרט צולם באולפנים, אולם התבסס על נוף העיירה והמבנים שהיו (וחלקם עדיין) קיימים בה. העובדה שהסרט צולם בה, הפכה את בודגה ביי למוקד תיירותי עם שלל מרצ'נדייז שקשורים לסרט (יש גם הרבה ציפורים שמשקיפות מכל מקום…). באתר האינטרנט של המחוז הוגדרה בודגה ביי כעיירה של "שמש, חולות, גלישה והיצ'קוק". אגב, בסוף השבוע הקרוב, ב-23 במארס, מתוכננות במקום שלוש הקרנות חגיגיות של "הציפורים" לרגל חגיגות היובל לצאת הסרט לאקרנים.

בירת מחוז סונומה שנמצאת כשעת נסיעה צפונית לסן פרנסיסקו, היא העיר סנטה רוזה, שגם הפכה מוקד תיירותי בזכות סרט של היצ'קוק: "צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943). אתרים רבים בעיר שימשו לצילומי החוץ של הסרט המדובר, רובם ככולם שינו את ייעודם 70 שנה אחרי. אתר אחד שעדיין מושך מעריצים אדוקים הוא הבית בשדרות מקדונלנד 904, ששימש לצילומי החוץ של בית 'משפחת ניוטון' בסרט, שבו מתנהל חלק משמעותי מהעלילה.

 

"ורטיגו" הוא אולי הסרט המזוהה ביותר עם סן פרנסיסקו, והעיר שזורה בלוקיישנים מהסרט (או להפך?). כמובן גשר הזהב, אבל גם מקומות כמו רחוב לומברד שבו נמצא ביתו של 'סקוטי' ומיסיון דולורס שבחלקו האחורי נמצא בית קברות עתיק של ראשוני העיר – שבו צולמה סצנה שבה 'סקוטי' עוקב אחרי 'מדליין'. מעריצים יכולים לזהות את האתרים עצמאית, או באמצעות סיור מאורגן. בעיר יש גם מלון בשם "ורטיגו", שלא רק מעוצב כהומאז' לסרט, אלא גם נבנה על חורבות מלון "אמפייר", שבו נמצאת דירתה של 'ג'ודי' בסרט.

סן פרנסיסקו: מיסיון דולורס מ"ורטיגו" (צילום: יסמין גיל)

סן פרנסיסקו: מיסיון דולורס מ"ורטיגו" (צילום: יסמין גיל)

ועוד קצת אמריקה: הפתיחה של "פסיכו" (Psycho, 1960) כוללת צילום פנורמי של פיניקס בירת אריזונה (מרבית צילומי הפנים צולמו באולפן); את "האיש הלא נכון" (הידוע גם בשם "הנאשם" – The Wrong Man, 1956) שמבוסס על סיפור אמיתי, היצ'קוק צילם בלוקיישנים אמיתיים בניו יורק, בהם בשכונת ג'קסון הייטס בקווינס (ברחוב 78 מס' 4024 נמצא ביתו של "מאני בלסטרו" גיבור הסרט, וכן של האדם האמיתי שעליו התבסס הסרט), בכלא העירוני בקווינס ובתחנת רכבת תחתית בשדרה החמישית.

"מי רצח את הארי" (The Trouble with Harry, 1955) צולם בוורמונט; "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) צולם באולפן בלוס אנג'לס, אולם עלילתו ממוקמת בגריניץ' ווילג' בניו יורק; באותה עיר, בדירת גג שמשקיפה על קו הרקיע של מנהטן, מתרחשת עלילת "חבל" (Rope, 1948), הגם שהסרט צולם באולפן; ב"זרים ברכבת" (Strangers on a Train, 1951) יש סצנה שבה 'גיא' רואה את 'ברונו' מרחוק, עומד על מדרגות אנדרטת ג'פרסון בוושינגטון הבירה.

ולסיום: המונומנט הראשון שראו המהגרים שהגיעו לארה"ב באנייה, גם היצ'קוק ומשפחתו הגיעו כך – הוא פסל החירות. ב"חבלן" (Saboteur, 1942) מופיע הפסל בסצנת הסיום, כולל הנפילה המתבקשת מכף היד הימנית אוחזת הלפיד של הפסל.

הכל נשאר במשפחה

פורסם: 10/05/2012 ב-Alfred Hitchcock, Movies, אלפרד היצ'קוק, ג'וזף קוטן, היצ'קוק, יסמין גיל, צל של ספק, קולנוע
תגים: , , , , ,
0

שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם הסופר והמחזאי האמריקאי ת'ורנטון וויילדר (Thornton Wilder, 1897-1975), זוכה שלושה פרסי פוליצר, הביא ליצירת 'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943), אחד הסרטים הטובים ביותר של היצ'קוק, אם לא ה-. מדובר בסיפור עוכר שלווה בעיירה כל אמריקאית, הרבה שנים לפני שכל סדרת דרמה שנייה החלה לעכור שלווה בעיירות כל אמריקאיות. תסריט מתח עם ביקורת על המין האנושי (לא פחות…), לצד צילומי חוץ מרהיבים וצוות שחקנים משובח בראשות ג'וזף קוטן ותרזה רייט (Teresa Wright – 1918-2005).

העלילה בקצרה: צ'ארלי אוקלי (קוטן), הידוע גם כ"דוד צ'ארלי", נוסע מהחוף המזרחי למערבי כדי להסתתר בבית אחותו אמה ניוטון ומשפחתה, בעיירה סנטה רוזה. זאת, לאחר שבלשים עוקבים אחריו בחשד שהוא רוצח אלמנות עשירות. בבית האחות הוא פוגש את אחייניתו צ'ארלי ניוטון (רייט), שנקראת על שמו, ולשניים קשר מיוחד, מוזר ויוצא דופן. אלא שבעקבות שלל רמזים, האחיינית מתחילה לחשוד שדודה האהוב הוא רוצח האלמנות המסתורי. זה בתגובה, מנסה להרוג אותה כדי להימנע מהגילוי, אולם כשהוא מנסה להשליכה מרכבת נוסעת, היא דוחפת אותו אל מותו. היחיד שיודע את סודה הוא הבלש ג'ק גרהם, שחוקר את הפרשה ואף מתאהב באחיינית (בכל זאת, הוליווד).

הסרט צולם ברחובות סנטה רוזה שנמצאת במחוז סונומה, צפונית לסן פרנסיסקו (ב-SF צולם שנים לאחר מכן 'ורטיגו' – Vertigo, 1958) ובסמוך לעיירה בודגה ביי (שם צולם 'הציפורים' – The Birds, 1963). בזמן הצילומים, לפני 70 שנה, מדובר היה בעיירה בת 13 אלף תושבים, כיום זו עיר שבה כ-170 אלף תושבים, שעדיין זוכרת את הסרט הראשון והמוכר ביותר שצולם בתחומה.

הסרט צולם ברובו ברחובות העיירה ובבנייניה (בנק, ספרייה, תחנת רכבת, כנסייה וכו') – רוב הבניינים הללו אינם קיימים עוד. באותה תקופה מדובר היה במהלך נדיר, שכן בדרך כלל סרטים צולמו בתוך אולפנים. מהלך כל כך נדיר, עד שמגזין 'לייף' שלח צוות צילום לתעד את צילומי החוץ של הסרט. היצ'קוק ו-וויילדר ביקרו במספר עיירות עד שבחרו בזאת, הם גם בחרו כבית משפחת ניוטון בית בשדרות מקדונלד 904, שקיים עד היום. צילומי פנים מסוימים, בהם של בית המשפחה ושל גרם המדרגות האחורי, צולמו באולפן מסיבות טכניות.

הסרט צולם במהלך 1942, בזמן שאמו של הבמאי גססה ובהמשך מתה ממחלה באנגליה, ובעת שבמולדתו וברחבי אירופה געשה מלחמת העולם השנייה. היצ' בחר להישאר בארה"ב וחש רגשי אשם על כך (כנראה מעבר לרגיל). בסרט יש אזכורים למלחמה אליה גויסה גם ארה"ב, למשל כשחיילים הולכים ברחוב ונכנסים לבר המקומי. בסצנת הסיום צ'ארלי-האחיינית אומרת לבלש גרהם: "הוא [הדוד צ'ארלי] אמר שלאנשים כמונו אין מושג איך העולם באמת". והבלש עונה לה: "לפעמים הוא [העולם] צריך השגחה רבה. נראה שהוא משתגע מפעם לפעם – כמו הדוד שלך, צ'ארלי".

בספר "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו, נכתב: "אירוע זה (מות אמו של היצ'קוק), שקדמו לו חודשים של דאגה ואחריו באו חודשים ארוכים של יגון חרישי, הוא שהפך את 'צל של ספק' כולו לרשת של רמיזות אישיות. הסרט הוא גם מפתח לסבך חייו הפנימיים ולתחושות האשמה שלו, וגם רשת של משמעויות הזורעת אור על יחסיו עם בני משפחתו, עם זהותו השסועה ועם התרבות המפוצלת שממנה היגר… הסרט יהיה לספר ההדרכה לכל ההשפעות הספרותיות והתרבותיות שהושפע בחייו, ולעולם לא יהיה עוד גלוי לב כל כך לפני הציבור ולפני עמיתיו. אפשר שמשום כך היה הסרט הזה תמיד מן הסרטים החביבים ביותר על היצ'קוק. אבל רק מעטים מבין השחקנים ואנשי הצוות שיערו את עומק מצוקתו וסבלו באותה שעה ואת מידת חשיפתו האישית".

לימים יסביר היצ'קוק לבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו (בספר הראיונות שלהם "היצ'קוק-טריפו"): "לא הייתי אומר ש'צל של ספק' הוא הסרט החביב עליי. אם התבטאתי פעם ברוח זו, הרי זה משום שחשתי שהסרט מניח את דעתם של ידידינו 'חובבי הסבירות וההיתכנות', ידידינו חובבי ההיגיון…".

בין אם הסרט היה "בן מועדף" על היצ'קוק ובין אם לא, הדוד צ'ארלי, רוצח האלמנות, נברא בדמותו של הבמאי: "היצ'קוק מזדהה בבירור עם הדוד צ'ארלי, שגולם בידי ג'וזף קוטן", כתב ספוטו בספרו, "התסריט מתאר אותו כ'אדם קפדן ומסודר להחריד', כמו היצ'קוק עצמו, שהיה גאה בתכונותיו אלה. תיאורו של צ'ארלי בסרט דומה לתיאורו של היצ'קוק הצעיר: 'בחור שקט כל כך, תמיד קורא…'. רגשותיו של הנבל האלגנטי: געגועים רגעיים אל העבר וזלזול בהווה – רגשותיו של הבמאי הם".

זאת ועוד: אם המשפחה בסרט – האחות של הדוד צ'ארלי והאמא של צ'ארלי ניוטון הצעירה – נקראה בשם אמו של היצ'קוק: 'אמה': "דמותה של אמה [הדמות], שהועלתה על הכתב בימיה האחרונים של אמה היצ'קוק, היא דמות האם החיובית האחרונה בסרטיו של היצ'קוק והוא מבוססת על אמו של היצ'קוק", כתב ספוטו, "תחושותיו המבולבלות, רגשות האשמה שלו, ההתנגשות בין אהבה לטינה, כל אלה התפרצו לאחר מותה ובסרטיו הבאים מצוירת הדמות [האם] בצבעים כהים יותר".

"ב'צל של ספק' יצר [היצ'קוק] איור דקדנטי של המציאות הפסיכולוגית שקארל יונג כינה אותה "הצל" המצוי בכל אחד מאיתנו", כתב ספוטו בביוגרפיה של הבמאי. ואילו בספר אחר שלו: The Art of Alfred Hitchcock, כתב על שני הצ'ארלי (הדוד והאחיינית) שלא במקרה נקראים באותו שם, שכן הם מייצגים את הטוב והרע ששוכן בכל אדם. "צד אחד (צ'ארלי הצעירה) מדגים את החיובי במין האנושי, האופטימיות, הטוב, נדיבות הלב, האמון והאהבה. הצד השני (הדוד צ'ארלי) מייצג מה ששלילי, דקדנטי ומוביל לרצח. הרוצח, הדוד צ'ארלי, מסוגל, כפי שאנו רואים, לקסם אישי רב, נדיבות לב כלפי משפחתו וחמימות כלפי אחותו, ויש לו את אותו דם עם אחייניתו התמימה והמתוקה. היא מנגד, מסוגלת לרצוח את דודה. הרעיון שכולנו עד גבול מסוים שילוב של מלאכיות ושטניות, שיש בתוכנו כוחות דואלים, הוא עתיק מהתקופה היוונית, ומהמסורת היהודית והנוצרית. יין ויאנג".

"יחד עם 'פסיכו' (Psycho, 1960) 'צל של ספק' הוא אחד הסרטים הנדירים שלך שבהם הדמות הראשית בו היא האיש הרע, והקהל מזדהה איתו מאוד", אמר טריפו להיצ'קוק לגבי דמותו של קוטן (הדוד צ'ארלי), שבדומה לדמות שגילם אנתוני פרקינס (נורמן בייטס) ב'פסיכו' – היה רוצח מהזן הכריזמטי ומעורר האמפתיה. היצ' ענה על כך: "הוא [הדוד צ'ארלי] רוצח אידיאליסט. הוא אחד מאותם רוצחים שחשים שיש להם משימת השמדה. אולי הגיע לאלמנות מה שקרה להן, אבל זה לא היה העסק שלו. יש בסרט שיפוט מוסרי, לא כן, כשהאחיינית משמידה בסוף את קוטן, אפילו במקרה. זה שקול לאמירה שלא כל הרעים הם שחורים ולא כל הגיבורים הם לבנים. יש אפור בכל מקום. הדוד צ'ארלי אהב מאוד את אחייניתו, אם כי לא באותה המידה שהיא אהבה אותו. אבל היא הייתה חייבת להרוג אותו, כי אסור לשכוח שאוסקר וויילד אמר: "אנחנו הורגים את מה שאנחנו אוהבים"".