ארכיון הרשומות עם התג "לונדון"

lodger-4-copy

החלטתי לצאת למרתון היצ'קוק, משתי סיבות עיקריות. האחת, המרכזית, כדי לרענן את הזיכרון שלי לגבי סרטי הבמאי, בין אם צפיתי בהם פעם אחת ובין אם 17 פעמים. המוח מוגבל בכמות המידע שהוא מסוגל להכיל בזמן נתון, וכמות הפרטים המרכיבים סרט של היצ'קוק היא אין-סופית מכדי לקלוט את הכל בצפייה אחת או שתיים או 17. הסיבה השנייה היא זמן פנוי שיש לי כרגע, בעודי מחפשת עבודה – הזדמנות לצפות בהרבה סרטים. ואמנם יש המון סרטים לא של היצ'קוק שאני חייבת להשלים (ככל שצופים בסרטים, מגלים שיש עוד המון שלא ראיתם), אבל משהו בי החליט לחזור למקורות, לרענן את הבלוג ואת עמוד הפייסבוק היצ'קוקולוגית.

השם הנבחר: מרתון 30 ימים-30 סרטים. מראש אזהיר: לא בטוח שאצלח אותו, אבל אעשה מאמץ. שאלו אותי מדוע לא אצפה בכל 52 הסרטים של היצ'קוק (הוא ביים 53, אבל אחד מהם, הסרט השני שלו, The Mountain Eagle מ-1926, אבד במצולות מחסני הפילם ולא נראה בציבור).

לא יודעת למה לא. אולי כי 52 סרטים זאת התחייבות גדולה מדי, בייחוד כשהקצבתי לעצמי סרט ליום. כל הפילמוגרפיה תחייב השקעה של חודשיים. קחו בחשבון שכשאני צופה בסרטים בכלל ובסרטי היצ'קוק בפרט, אני כל כך עסוקה בניתוח, מציאת מוטיבים ולמידת הביוגרפיה של השחקנים, שכל 90 דקות של סרט הופכים אצלי לשלוש שעות. אם אני רוצה לכתוב גם משהו כאן, בבלוג, אז יום שלם התאדה (ובכל זאת, אני צריכה לחפש עבודה).

אז נתחיל עם 30 ונראה מה יהיה.

היום צפיתי בסרט הראשון במרתון. שימו לב: יש ספוילרים.

20151130_163208.jpg

היום צפיתי ב"הדייר" (The Lodger) מ-1927, סרטו השלישי של היצ'קוק, ומה שמוגדר על ידו כ'סרט ההיצ'קוקי הראשון' שלו. הבחירה שלי לא בהכרח כרונולוגית (והרי יש את הסרט הראשון, "גן התענוגות" – The Pleasure Garden – מ-1925. השני, כאמור, אבד). צפיתי ב"הדייר" לראשונה לפני כשנה וחצי, והוא היה כל כך טוב, שהייתי חייבת לצפות שוב.

ניתן לחשוב שבמאי בתחילת דרכו לא יכול להגיע לשיאי בימוי מבחינת העברת הסיפור, הוויזואליות וכן הלאה, אבל ההיסטוריה הקולנועית הוכיחה לא פעם שבמאים צעירים ומלאי תעוזה, ביימו יצירות מושלמות. אורסון וולס ביים את סרטו הראשון באורך מלא, עוד לפני שמלאו לו 26. "האזרח קיין"… בטח שמעתם עליו.

"הדייר" הוא סרט היצ'קוקי טיפוסי, אולי אב-טיפוס לכל מה שבא אחריו. הוא מותח, מהנה, מנהל דיאלוג עם הצופים וכולל נגיעות (בחירת מילים מוזרה) של מיניות והומור. הוא לא מורכב מדי ולא פשוט מדי. הוא מסקרן כסיפור בסיסי וטוב, וניכרת בו האהבה של היוצר למדיום הקולנועי ולמה שהוא מציע: צילום, עריכה, מוזיקה, משחק וכן הלאה. ניכרת בו השליטה של הבמאי בתחומי ההפקה השונים – דבר מרשים, בהתחשב בניסיונו הדל בבימוי – וכן הניסיונות שלו לאתגר את עצמו, ניסיונות שיבואו לידי ביטוי ברבים מסרטיו בהמשך.

יש לי די.וי.די. מקורי של הסרט בבית, אבל הגרסה שלו הייתה מיושנת וקשה לצפייה, אז עברתי לגרסה שנמצאת ביוטיוב – גרסת הסרט כפי שעבר שחזור לפני כמה שנים: הצבעים חודדו (והפכו משחור-לבן לגוונים של צהוב, כחול וכו'), המוזיקה הוחלפה וגם הכתוביות. אבל העלילה, השחקנים ובעיקר הבימוי נותרו כפי שהם, מומלצים לצפייה בכל מילות ההמלצה שיכולות להיות.

תקציר: בלונדון מסתובב רוצח סדרתי. הפרופיל שלו: הוא רוצח נשים בלונדיניות בימי שלישי, ומשאיר בזירה פתק עם לוגו משולש ועליו השם: 'הנוקם' (The Avenger). ערב אחד מגיע לביתה של משפחת בנטינג אדם המבקש לשכור חדר במקום – זה הדייר. הוא מתיידד עם 'דייזי', בתם (הבלונדינית) של בעלי הבית, אך אלה, יחד עם 'ג'ו השוטר' שמאוהב ב'דייזי', חוששים שהדייר החדש הוא 'הנוקם'.

הסרט יצא לאקרנים בבריטניה ב-14 בפברואר 1927 (ולנטיין – יום האהבה. מקרי, או שהיצ'קוק היה משווק נהדר של סרטיו כבר מהרגע הראשון?) וכשנה לאחר מכן בארה"ב. שמו המקורי: The Lodger: A Story of the London Fog. משחקים בו: מרי הולט (בעלת הבית. 1870-1951), ארתור צ'סני (בעל הבית. 1881-1949), ג'ון טריפ (דייזי. 1901-1985), מלקולם קין (ג'ו, השוטר. 1887-1970), ו-איבור נובלו (Ivor Novello, הדייר. 1893-1951), שהיה מלחין ושחקן תאטרון וקולנוע (ראינוע) מפורסם בזמנו. הוא שיחק לאחר מכן גם בסרטו של היצ'קוק מ-1927, "Downhill". פרסי איבור נובלו מוענקים מזה 60 שנה, בכל שנה, בלונדון, עבור כותבים ומלחיני שירים.

הנה כמה מחשבות שעלו לי במהלך הצפייה בסרט. התכנון המקורי היה לתמצת חמש אנקדוטות מרכזיות, אבל זה גלש וגעש להרבה מחשבות.
1. הפסקול בגרסה המשוחזרת שונה מהמקור ונראה שהושפע מסרטיו המאוחרים והמוכרים יותר של היצ'קוק, ובעיקר מהסגנון של ברנרד הרמן. למשל, יש כינורות א-לה "פסיכו" (1960) במקרים שונים, בעיקר כשמופיעה דמותו של הדייר, כאילו רוצים לרמוז לנו שהוא הרוצח. במספר סצנות יש גם שירים מודרניים למדי, שהופכים את אותן סצנות לקליפ רומנטי מאוד (הסרט אילם, כמובן).

2. תושבי לונדון מגלים מקריאה בעיתון על עוד ועוד מקרי רצח של 'הנוקם', מה שגרם לי לחשוב איך פעם היו מקבלים את המידע – רק מהעיתון ורק כשיצא, ואיך היום אנחנו מקבלים מידע בזמן אמת ובכל מקום שבו אנו נמצאים. זה, אגב, הזכיר לי את "הסנדק", כש'מייקל' קורא בעיתון שהתנקשו באביו. תמיד תהיתי מדוע לא התקשרו להודיע לו (היו טלפונים בשנות ה-40, זמן עלילת הסרט. בסרט עצמו יש סצנות שיחת טלפון). ונניח שהרצח של 'דון קורלאונה' קרה זמן קצר לפני ולא הספיקו להתקשר ל'מייקל', איך העיתון כבר הספיק לצאת…?

אגב, בסרטים רבים נוספים של היצ'קוק נראו אנשים מתעדכנים בעיתון על מקרי רצח, למשל ב"צל של ספק" (1943) וב"פרנזי" (1972).
3. לאורך הסרט מופיעה כתובית/תאורת ניאון: "Tonight – Golden Curls", מופע מקומי של רקדניות בלונדיניות או כאלה שעוטות על עצמן פאות בלונדיניות – ואלה מהבלונדיניות הראשונות של היצ'קוק, שילוו אותו לאורך כל הקריירה. ב"הדייר" הן נמצאות בסכנה מידית, שכן הרוצח הסדרתי מעדיף אותן. כאמצעי הגנה ממנו הן מחברות לראשיהן תלתלים שחורים ושמות כובע לפני שהן יוצאות בלילה לרחוב, כדי שייראה כאילו יש להן שיער שחור.
אגב, באותן שנים בראינוע השחקניות הפתייניות היו דווקא כהות השיער, בעוד הבלונדיניות היו התמימות.
גם 'ג'ו' השוטר, שמאוהב ב'דייזי', אוהב בלונדיניות, ואומר באחת הסצנות: "אני נלהב משיער בלונדיני בעצמי, כמו 'הנוקם'" – משפט, שאגב, גרם לי, כצופה, לתהות האם הוא בעצם 'הנוקם'… אנחנו לא נדע מי הנוקם, אבל בסוף הסרט 'ג'ו' מציל את הדייר מלינץ', כך שניתן אולי להבין שהשוטר הוא לא הרוצח (אחרת לא היה מציל את הדייר, אלא נותן להמון לחשוב שהוא הרוצח).
4. 'דייזי', הבת של בעלי האכסניה שבה שוהה הדייר, עובדת כדוגמנית בחנות אופנה ומציגה בגדים ללקוחות. ב"ורטיגו" (1958) יש סצנה דומה שבה 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט) יושב בסטודיו בשעה שמתאימים לבוש ל'ג'ודי' (קים נובאק).
5. מספר הבית/האכסניה שבו שוכר הדייר חדר – 13.
6. לבעלת הבית, אמא של 'דייזי', יש תסרוקת שמזכירה מאוד את הפאה של האמא/'נורמן' ב"פסיכו". אגב, בסרט יש שתי אמהות: בעלת הבית ובהמשך, לסצנה קצרה, האמא של הדייר. הן עדיין אמהות חיוביות, מצב שישתנה בסרטי הבמאי החל מכ-15 שנים לאחר מכן.
7. כשהדייר נכנס לבית ומשלם מראש על שהייה של חודש, הוא מבקש מבעלת הבית: "רק קצת לחם וחמאה וכוס חלב". כוס החלב המפורסמת ביותר אצל היצ'קוק וכנראה בקולנוע בכלל – זהרה בחושך בסרט "חשד" (1941). אם אני זוכרת נכון, גם 'נורמן בייטס' הביא ל'מריון קריין' כוס חלב ב"פסיכו".
8. הסרט עצמו תיאטרלי, ז"א יכול היה בקלות להיות מוצג כהצגה. אנסמבל השחקנים קטן, חמישה אנשים, ורוב העלילה מתרחשת בבית. סרטים עתידיים של היצ'קוק שגם רוכזו ברובם בלוקיישן מרכזי אחד (ויכולים בקלות להפוך להצגות, וחלקם אף הפכו), הם: "סירת הצלה" (1944), "חבל" (1948), "אליבי" (1954) ו"חלון אחורי" (1954). במקרים מסוימים הלוקיישן האחד נבע מניסוי קולנועי של היצ'קוק, ובמקרים אחרים מדובר היה בסיבות טכניות, שכן באותה תקופה צילומי חוץ היו פחות נפוצים.
9. 'ג'ו' השוטר אומר: "מתי אניח חבל מסביב לראשו של הנוקם". חניקה – עם חבל או בלעדיו – היא אחת משיטות הרצח הנפוצות בסרטי היצ'קוק, למשל ב"חבל", "אליבי" ו"פרנזי".
10. עוד אומר השוטר, בעודו מחזיק אזיקים ביד: "…ואשים טבעת מסביב לאצבע של 'דייזי'". כאן, מקשר הבמאי בין אזיקים לטבעת (טבעת הנישואים כאזיקים הקטנים ביותר?).
11. אגב, אזיקים: בסוף הסרט הדייר בורח ברחבי העיר, כשהוא אזוק – מה שמזכיר את "חבלן" (1942), גם שם הדמות הראשית נרדפת כשהיא אזוקה. גם ב"39 המדרגות" (1935) הדמות אזוקה.
12. ואגב, שוטרים: השוטר 'ג'ו' מאוהב ב'דייזי', בדומה לשוטר 'ג'ק' שהיה מאוהב ב'צ'ארלי' הצעירה ב"צל של ספק" (1943), והבלש 'סמית' שמאוהב ב'איב' ב"פחד במה" (1950), והשוטר לשעבר 'סקוטי' שמאוהב ב'מדליין/ג'ודי' ב"ורטיגו" (1958).
13. גם מוטיב האכסניה הופיע לאחר מכן אצל היצ'קוק, למשל ב"ורטיגו" ('ג'ודי' התגוררה במלון) וכמובן ב"פסיכו" (1960).
14. בעלת הבית אומרת לשוטר: "גם אם הדייר קצת queer הוא עדיין ג'נטלמן". Queer בתרגום לעברית הוא מוזר, שונה או חשוד, אולם מקובל יותר להשתמש במילה לתיאור הומוסקסואל.
הדייר – השחקן איבור נובלו (שאגב, היה גיי בחייו הפרטיים), מאופר בסרט בצורה בולטת לעין: עם צלליות כהות, עיפרון שחור תוחם לעיניים ואודם. אמנם בסרטים האילמים של אותה תקופה היה מקובל לאפר את השחקנים הגברים (בעיקר עם עיפרון מתחת לעיניים), אבל הדייר מאופר בצורה בולטת יותר מהשוטר, למשל. יחד עם זאת, הוא מביע עניין רב ואפילו פיזי ב'דייזי', כך שזהותו או נטייתו לא ברורות.
היצ'קוק אהב להשתעשע בזהויות מיניות ברורות יותר או פחות (בד"כ פחות) של דמויות בסרטיו. יש את 'מיס דנברס' ב"רבקה" (1940), את 'ברנדון' ו'פיליפ' ב"חבל" וכמובן את 'נורמן בייטס' ב"פסיכו" שלבש בגדי נשים.
15. הסרט צולם בתקופה המוקדמת-האנגלית של היצ'קוק, ולונדון היא מיקום העלילה. הביג-בן נראה באחת הסצנות (וכמובן הרמיזה לרוצח המפורסם של העיר: ג'ק המרטש). הבירה האנגלית, עיר הולדתו של הבמאי, נראית, בין היתר, גם ב"פרנזי" (1972) וב"האיש שידע יותר מדי" (1956).
16. יש הרבה עליות וירידות במדרגות, מוטיב חוזר ואהוב על הבמאי, שמופיע, בין היתר, גם ב"חשד" (קרי גרנט עולה במדרגות עם כוס החלב), "ורטיגו" (העלייה במדרגות של המיסיון), "רבקה" ('מיס דה ווינטר' יורדת במדרגות לבושה בשמלה של 'רבקה') וכמובן ב"פסיכו" (הבלש שעולה במדרגות).
17. מוטיב נוסף שאפשר לחלק לשני תתי-מוטיבים : אדם שנחשד ברצח, ואדם חף מפשע שנחשד ברצח. הפרדתי בין השניים, כי במקרים מסוימים החשד התאמת ("צל של ספק", "חלון אחורי") ובמקרים אחרים החשד התבדה ("הנאשם", "פרנזי", "אני מתוודה").
18. ומקלחת! הייתם מאמינים שהסצנה הכי מפורסמת מסרטי היצ'קוק, סוג-של-הופיעה כבר בסרטו השלישי מ-1927? לרגע נדמה שהיצ'קוק לקח את "הדייר" ושלף מתוכו מוטיבים לאורך כל הקריירה שלו. ב"הדייר" 'דייזי' מתקלחת באמבטיה, יש אפילו קלוז-אפ על הפקק שסוגר את פתח הניקוז – אותו פתח ניקוז מוכר מסצנת הרצח במקלחת ב"פסיכו". ואז מישהו מנסה לפתוח את הדלת…
19. בסרט יש משולש אהבה בין השוטר, הדייר ו'דייזי', שבה שניהם מאוהבים. משולשי אהבה: אשה ושני גברים שמתעניינים בה, או אשה שמתעניינת בשני גברים, ניתן לראות גם ב"צל של ספק" (כן, 'צ'ארלי' הצעירה מאוהבת בדוד שלה), "אני מתוודה" ('רות' אמנם נשואה, אבל מאוהבת באהובה הישן שהפך לכומר), "אליבי" ('מרגו' נשואה, אבל מנהלת רומן עם גבר אחר) ו"תחת חוג הגדי" ('ליידי הנרייטה' נשואה, אבל מאוהבת במישהו אחר).
20. ב"הדייר" יש לפחות נשיקה אחת מלאת תשוקה, שכמעט מפתיעה בתשוקתיות שלה בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט מ-1927, שמבחינה קולנועית הייתה שנה שמרנית הרבה יותר מהמוכר לנו כיום (אם כי במציאות, שנות ה-20 של המאה הקודמת לא היו שמרניות כלל). אמנם יש יותר רמיזות מאשר הדברים עצמם, אבל משהו ב"כמעט" הזה, הופך סצנות של היצ'קוק למלאות משמעות.

נשיקות מפורסמות אצל היצ'קוק הן כמובן זאת בין הדמויות של קרי גרנט ואינגריד ברגמן ב"הנודעת" (1946), ג'יימס סטיוארט וגרייס קלי ב"חלון אחורי" וקרי גרנט ו-אווה מרי סנט ב"מזימות בינלאומיות" (1959).
21. זה הסרט הראשון שבו היצ'קוק משתתף בהופעת אורח קצרה (cameo). בתחילת הסרט הוא נראה בגבו, כעיתונאי המדווח על 'הנוקם'.
22. הרוצח לא נתפס בסוף הסרט. מוסבר שהדייר הוא לא הרוצח כפי שחשדו, אבל לא ברור מי כן (אני, אישית, חשבתי שהדייר הוא דווקא כן הרוצח, למרות הסיפור שהוא מספר ל'דייזי'). היצ'קוק הסביר לבמאי ולמבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בספר השיחות ביניהם ("היצ'קוק/טריפו", הוצ' בבל/האוזן השלישית):
טריפו: למעשה הגיבור חף מפשע, הוא לא הנוקם.
היצ'קוק: כאן הקושי. השחקן הראשי, איבור נובלו, היה כוכב תאטרון באנגליה – הוא היה אחד השמות הגדולים באותה עת. הנה אחת הבעיות שהיה עלינו להתמודד עימן במסגרת שיטת הכוכבים: לעתים קרובות נעשו פשרות על חשבון הסיפור, משום שהכוכב לא היה יכול לשחק את האיש הרע.
טריפו: היית מעדיף שהדמות באמת תהיה הנוקם?
היצ'קוק: לא בהכרח, אבל בסיפור מסוג זה הייתי מעדיף שהוא ייעלם אל תוך הלילה, ושלעולם לא נדע את התשובה. אבל לא ניתן לעשות זאת עם גיבור שמגלם אותו כוכב. חייבים לומר: הוא חף מפשע.
טריפו: אבל אני מתפלא שתכננת לסיים סרט מבלי לענות על תהיות הקהל?
היצ'קוק: במקרה המסוים הזה, אם המתח מתארגן סביב השאלה 'האם הוא הנוקם או לא?' ואם אתה עונה 'כן, הוא אכן הנוקם', אזי אישרת חשד ותו לא. לדעתי, זה לא דרמטי. כאן הלכנו בכיוון ההפוך, והראינו שהוא לא הנוקם. 16 שנה מאוחר יותר נתקלתי באותה הבעיה בזמן צילומי "חשד" עם קרי גרנט. לא היה אפשר להפוך את קרי גרנט לרוצח".

מודעות פרסומת

ברחובות הערפליים של לונדון מסתובב רוצח סדרתי. הוא יוצא לרחובות בלילות שלישי, רוצח נשים צעירות, בלונדיניות, ומשאיר בזירה פתק עם ציור של משולש ובתוכו כתוב השם: "הנוקם" (avenger). אזרחים טוענים שהוא גבוה ופניו מכוסות. נשים בלונדיניות מסתובבות בערבים עם תוספות שיער כהות, כדי לא להיות לו למטרה.

על רקע אווירה זו מגיע ערב אחד דייר לאכסניה של מר וגברת באונטינג ומבקש לשכור חדר למשך חודש. התמונות שמעטרות את קירות החדר, של נשים בלונדיניות, מפריעות לו, והוא מבקש מבעלת הבית להסירן. אין לו הרבה דרישות, מלבד לחם, חמאה וכוס חלב, ושיניחו לו לנפשו. גברת באונטינג נענית לבקשותיו, אחרי הכל, הוא משלם במזומן.

לבעלי האכסניה יש בת, דייזי, דוגמנית צעירה ובלונדינית שמתיידדת עם הדייר המוזר, למורת רוחו של החבר שלה – בלש משטרה שמטפל בתיק "הנוקם". יציאה של הדייר מהבית, בליל שלישי, לילה שבו מתרחש רצח נוסף, מעוררת את החשד של בעלי האכסניה ושל הבלש, שהדייר המסתורי הוא "הנוקם". הם חוששים לגורלה של דייזי.

"הדייר" (The Lodger) או בשמו המלא:  The Lodger: A Story of the London Fog – הוא הסרט השלישי שהיצ'קוק ביים; הסרט השני הרלוונטי לקהל הצופים, שכן עותק מסרטו השני, The Mountain Eagle, אבד שנים ספורות לאחר צאתו לאקרנים; והסרט הראשון שהבמאי החשיב כסרט היצ'קוקי: "זו הייתה הפעם הראשונה שבה מימשתי את סגנוני שלי", אמר היצ'קוק לטריפו בספר השיחות בין השניים, "למען האמת, אפשר לראות את The Lodger כסרט הראשון שלי".

הסרט שייך לתקופת הסרטים האילמים-הבריטים של היצ'קוק. הוא יצא לאקרנים בלונדון ב-14 בפברואר 1927 (ולנטיין דיי?) ולמעלה משנה לאחר מכן, יצא גם בניו יורק. הצלחתו אפשרה את הוצאתו לאקרנים של סרטו הראשון של הבמאי, "גן התענוגות" (The Pleasure Garden), שהופק שנתיים קודם. זה, אגב, הסרט הראשון שבו הבמאי הופיע ב-cameo (הופעת אורח), אז בגלל מחסור בניצבים ובהמשך כמסורת וכסמל מסחרי. רעייתו הטרייה אלמה רוול, שימשה כעוזרת במאי – אז עוד תמורת קרדיט.

התסריט מבוסס על רומן מ-1913 בשם "הדייר", מאת מרי בלוק לאונדס (1868-1947), שנכתב בהשראת הרוצח הסדרתי המפורסם של לונדון, אולי של כל הזמנים וכל הערים: ג'ק המרטש, שפעל ב-1888 וזהותו לא נודעה. גם זהותו של "הנוקם" בסרט של היצ'קוק לא ידועה לקהל הצופים, אם כי בשלב מסוים (זהירות, ספוילר!), אנו מבינים שהדייר המסתורי באכסניה, אינו הרוצח. הוא לפחות לא הרוצח הסדרתי שמשטרת לונדון מחפשת, אך אילולא חשדו בו בעלי האכסניה והבלש – ייתכן מאוד שהיה מבצע רצח. הדייר הרי תכנן לתפוס ולרצוח את "הנוקם", שרצח את אחותו.

רדיפה, אובססיה, בגידה, אשמת שווא, חשדות לא מבוססים: התאוריה ההיצ'קוקית כולה מופיעה כבר בסרטו ההיצ'קוקי הראשון של הבמאי.

הסרט כולו עמוס במוטיבים, ברעיונות ובסמלים שילוו את מרבית 50 סרטיו הבאים של היצ'קוק. חובבי הבמאי עלולים ללכת לאיבוד במהלך הצפייה, מרוב גילויים. לרגעים נדמה שבסרט זה פרש היצ'קוק את משנתו כולה וממנו שאב רעיונות לסרטים הבאים. כמובן, ייתכן שחלק מהדברים מקריים לגמרי והרי סלבוי ז'יז'ק כתב בספרו "לאקאן עם היצ'קוק" (הוצאת רסלינג): "עבור מעריצים מושבעים של היצ'קוק, כל דבר בסרטיו הוא בעל משמעות".

כמה מוטיבים וסמלים שמצאתי במהלך הצפייה ב"הדייר", ובטח פספסתי אחרים: האכסניה, שבאה לידי ביטוי בהמשך בסרטים כמו "פסיכו" (המוטל) ו"ורטיגו" (המלון אליו הגיעה מדלן/ג'ודי); בלש המשטרה שמאוהב בנערה, בעודו מחפש את הרוצח (נראה גם ב"צל של ספק" ו"פחד במה"); העיתון ככלי להעברת מסרים לדמויות בסרט, כמו גם לצופים ("מזימות בינלאומיות", "צל של ספק", "פרנזי"); הבלונדיניות כמובן, כאן כפטיש של הרוצח ובהמשך כפטיש של הבמאי שנעזר בשחקניות בלונדיניות בסרטים כמו: "הציפורים" ו"מארני" (טיפי הדרן), "אליבי", "חלון אחורי" ו"לתפוס גנב" (גרייס קלי), "מזימות בינלאומיות" (אווה מארי סיינט), "ורטיגו" (קים נובאק), "האיש שידע יותר מדי" (דוריס דיי) וכן הלאה.

וגם: יש בסרט אימהות, מדרגות, מראות וצללים – שניתן לזהות, פחות או יותר, בכל סרט של הבמאי. יש בחורה באמבטיה (ע"ע: "פסיכו"); מצית (ע"ע: "זרים ברכבת"); כוס חלב (ע"ע: "חשד"); תצוגת אופנה (שמזכירה סצנה ב"ורטיגו"); מפתח ומנעול ("אליבי"); כוס ברנדי ("חלון אחורי", כאשר אלכוהול נראה ברבים מסרטי הבמאי, בהם "הנודעת" ו"מזימות בינלאומיות"); ו-אזיקים ("39 המדרגות", "חבלן").

אגב, מי שהמציא את המשפט: טבעות נישואים הן האזיקים הקטנים ביותר בעולם – בטח ראה הרבה סרטים של היצ'קוק.

ויש גם משפחה, הומור, מיניות גלויה (נשיקות מלאות תשוקה בין דייזי והבלש ובין דייזי והדייר), מיניות מעורפלת (בדמותו של הדייר. אני מבינה שבסרטים האילמים שחקנים, בעיקר שחקני תאטרון, שיחקו בצורה מוגזמת וגם אופרו לעתים בכבדות – אבל התחושה היא שהמיניות של הדייר לא לגמרי ברורה) ומשפטים דו-משמעיים שבדרך כלל קשורים למין, לרצח או לשילוב בין השניים ("היזהרי, אני אשיג אותך" – אומר הדייר לדייזי במהלך משחק שחמט, בזמן שעדיין לא ברור אם הוא הרוצח או לא).

הרעיון כולו, של אדם הנחשד על ידי הסובבים אותו, ברצח, בא לידי ביטוי בהמשך בלא מעט סרטים של היצ'קוק – כאשר "הדייר" נראה כמו אב-טיפוס ברור של "צל של ספק" (הדוד נחשד ברצח ובסוף התברר שהוא אכן הרוצח) ו"חשד" (הבעל נחשד ברצח ובסוף התברר שהוא לא).

אגב, היצ'קוק רצה שהסוף יהיה אחר לגמרי ושהדייר יצא אל תוך הערפל של לונדון מבלי שנדע אם הוא אכן הרוצח או לא. אבל מפיקים, כמו מפיקים, נוטים לחשוב על הרווחים שהסרט יגרוף – וסופים מעורפלים ופתוחים הם לא מחביבי הקהל. לכן היצ'קוק נדרש לסוף סגור וברור. לגבי האופציה שהדייר יתגלה בסוף כרוצח, גם כאן עמדה להיצ'קוק בעיה שקשורה בקהל, שסירב לקבל שחקנים מפורסמים בדמויות של רוצחים.

היצ'קוק סיפר לטריפו: "השחקן הראשי, איבור נובלו, היה כוכב תאטרון באנגליה – הוא היה אחד השמות הגדולים באותה עת. הנה אחת הבעיות שהיה עלינו להתמודד איתן במסגרת שיטת הכוכבים: לעתים קרובות נעשו פשרות על חשבון הסיפור, משום שהכוכב לא היה יכול לשחק את האיש הרע. בסיפור מסוג זה הייתי מעדיף שהוא ייעלם אל תוך הלילה ושלעולם לא נדע את התשובה, אבל לא ניתן לעשות זאת עם גיבור שמגלם אותו כוכב. חייבים לומר: הוא חף מפשע. 16 שנה מאוחר יותר נתקלתי באותה בעיה בזמן צילומי "חשד" עם קרי גרנט. לא היה אפשר להפוך את קרי גרנט לרוצח – המפיקים היו מסרבים".

מתוך מוסף סוף השבוע של "הארץ" (14.3.14), מדור "סמול טוק" של עידו קינן.  
יסמין הארץ_NEW

 

 

"מעולם לא אכלתי ביצה בחיי", אמר היצ'קוק. "באמת, מעולם?", שאלתי. "אפילו לא אחת", אמר, "אני מניח שיש ביצים בכמה מהדברים שאני אוכל, אבל לא אוכל להתמודד מול ביצה 'ערומה'". "מה לגבי סוגים אחרים של ביצים, כמו קוויאר?", שאלתי. "מבחינתי זה לא סוג אחר של ביצה. למרות שכפי שאתה מתאר… זו ביצה". "האם אנין טעם שמעולם לא טעם ביצה, הוא אנין טעם מושלם?", שאלתי. "מעולם לא טענתי שאני אנין טעם", אמר היצ', "אני חושב שתגלה שרוב התיאורים האקזוטיים שאנו משיגים הם בדרך כלל לא נכונים, ותמיד מגיעים ממקורות רחוקים".

השיחה הזו התקיימה ב-1942 במסעדת "מייק רומנוף" (שפעלה בשנים 1941-1962) ב-בברלי הילס. היצ'קוק הזמין סטייק. ג'וזף קוטן, שזה אך נבחר לשחק בסרטו הבא של הבמאי, 'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943), הזמין אומלט. האומלט היה הטריגר לנושא השיחה: ביצים. קוטן כתב עליה בספרו האוטוביוגרפי: "Vanity Will Get You Somewhere".

על חיבתו של היצ'קוק לאוכל ניתן להבין ממראו. בספר הביוגרפי "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מתאר הכותב, דונלד ספוטו, את הראיון העיתונאי הרשמי הראשון שהעניק היצ'קוק בארה"ב, ב-1937, במסעדת 'מועדון 21' (21 Club) בניו יורק, לעיתונאי אלן. ה. סמית, שהצטרף לארוחה: "היצ'קוק אמר לסמית שאמריקה מפורסמת באומצות ובגלידה שלה ולכן הוא מקפיד ליהנות משניהם. הוא הודה שהוא מזמין לארוחת בוקר גלידת וניל ועליה מעט ברנדי, וסיפר שבכל ארוחת צהריים וארוחת ערב התפריט אחד הוא: מנה כפולה של אומצה דשנה. סמית חשב שהיצ'קוק מגזים, אבל בסוף הארוחה, כשהזמינו כולם קפה, הדהים היצ'קוק את העיתונאי והזמין עוד מנת אומצה, שתוגש לאחר פרפרת הגלידה. אחרי האומצה השנייה אכל עוד מנת גלידה, וכשקרא למלצר, חשבו הנוכחים שעכשיו ילכו סוף סוף, אבל היצ'קוק הזמין אומצה שלישית, והפעם, כדי שלא לעכב את בני לווייתו, ביקש שתוגש לו הגלידה עם הסטייק".

"אני מוצא סיפוק באכילה. זה תהליך נפשי ולא גופני דווקא", צוטט לאחר מכן הבמאי בכתבתו של סמית, כך על פי הכתוב בביוגרפיה, "יש שני סוגי אכילה – אכילה כדי להתקיים ואכילה לשם הנאה. אני נהנה מן הציפייה לאוכל טוב, לא פחות משאני נהנה מן הציפייה ליציאה לחופשה או להצגה טובה". אלא שכשהיצ'קוק קרא את הציטוט בעיתון, הוא הצטער עליו, כך על פי הכתוב, שכן מאותו זמן הפכו הרגלי האכילה שלו לחומר שמשביע עיתונאים.

בהתאם לחיים האמיתיים, אוכל היווה מוטיב מרכזי גם בסרטים של היצ'קוק. הרבה יותר מכפי שניתן לצפות מאדם שהבסיס הקולינרי שלו התגבש באנגליה, מכל המדינות בעולם. ומכוון שאוכל הולך טוב עם חגיגות, החלטתי שזה יהיה נושא הפוסט לציון שנה ראשונה לבלוג "היצ'קוקולוגית". בתיאבון.

אמנויות שונות התעסקו באוכל לאורך ההיסטוריה. כתבו עליו, ציירו אותו, צילמו אותו. כמוצר צריכה קיומי, בסיסי, הוא מסמל חיים, מוות, מין, מעמד, משפחה. החל מהתפוחים של סזאן, הבולבוסים של ואן גוך וקופסאות המרק של אנדי וורהול, ועד ה"תשאיר את האקדח, קח את הקנולי" והתפוזים-שלפני-המוות ב"הסנדק" (הגם שקופולה טען שזה מוטיב מקרי) ואין ספור סרטים על שפים ו/או על מסעדות.

אצל היצ'קוק זה לא המוטיב המוכר ביותר (ע"ע בלונדיניות, מראות, משטרה, מדרגות וכו') ובהתאם לא המקושר מידית עם סרטיו. אבל הוא קיים לאורך כל הדרך. בנאומו בזמן קבלת פרס מפעל חיים של המכון האמריקאי לקולנוע, ב-1979, אמר היצ'קוק: "אדם לא חי רק בשביל רצח. הוא זקוק לחיבה, הכרה, עידוד, ומידי פעם ארוחה דשנה".

היצ'קוק השתמש באוכל כסמל, לעתים קומי, להצביע על התנהגות או על מצב מחשבתי של הדמויות. ב'אנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק', נכתב: "בהתחשב בחיבה של היצ'קוק לאוכל ושתייה – הוא היה ידוע בארוחות השופעות שלו, שלוו באופן קבוע ביין ולעתים קרובות שלחו אותו לתנומת צהריים – זה לא מפתיע שלאכילה ולשתייה, פעילות אנושית חיונית ואירוע למפגשים חברתיים על המסך ומחוצה לו, יש חשיבות מיוחדת בסרטיו. מה שמפתיע זה הנוכחות השלילית המוחצת שיש לו. גם כשהארוחה מושלמת, כמו ארוחת הצהריים מ"21" (אותה מסעדה מהראיון הראשון שלו בארה"ב) ש"ליסה" (גרייס קלי) הביאה לדירה של "ג'פריס" (ג'יימס סטיוארט) ב'חלון אחורי' (Rear Window, 1954), כדי לחגוג מה שהם מאמינים כשבוע האחרון לפני הורדת הגבס מרגלו של "ג'פריס" – זה מושלם מידי ומסמל את אי ההסכמות שלהם לאורך הדרך לגבי סגנון חיים משותף".

ארוחות משפחתיות, כמו זו של "צ'ארלי ניוטון" (תרזה רייט) ב'צל של ספק' או כמו של "אריקה" (נובה פילבים) ב'צעירים ותמימים' (Young and Innocent, 1937) – מתוארות כחוויה קשה בגלל רגשי האשמה של אותן דמויות על המידע שהן חייבות להסתיר משאר המשפחה. ארוחות מהוות מפגש מנחם שהופך לעתים לדיון או ויכוח, כפי ש"הדוד צ'ארלי" (ג'וזף קוטן), רוצח האלמנות ב'צל של ספק', מתבטא בכעס נגד האלמנות חסרות המשמעות בעיניו.

אוכל מסמל גם מוות: ב'חבל' (Rope, 1948) ארוחת הבופה מוגשת על תיבה שבתוכה שוכבת גופה, בעיצומו של מפגש חברתי – סמל לקניבליזם. על "פיליפ" (פארלי גריינג'ר), מי שלפני שעה קלה חנק למוות, יחד עם חברו, את האדם ששוכב בתיבה, מסופר כי חנק בילדותו תרנגול. כמובן שבארוחה מוגש עוף, מנה שחוזרת על עצמה בסרטים של היצ'קוק, חובב ציפורים על שלל צורותיהן.

ב'סחיטה' (Blackmail, 1929) "אליס" (אנני אונדרה) דוקרת את הצייר שמנסה לאנוס אותה, בין שתי ארוחות: האחת, ארוחת ערב עם החבר שלה, "פרנק" (ג'ון לונגדן) לפני שהיא פוגשת את הצייר. והשנייה, ארוחת בוקר עם הוריה שמופרעת על ידי הערת השכן על הסכין שהרגה אמש את הצייר; ב'זרים ברכבת' (Strangers on a Train, 1951), בזמן ארוחה קלה ברכבת, "ברונו" (רוברט ווקר) מציג בפני "גיא" (פארלי גריינג'ר) את תכניתו לרצח המושלם.

ב'האיש שידע יותר מידי' (The Man Who Knew Too Much, 1956), 'בן מק'קנה' (ג'יימס סטיוארט) ורעייתו 'ג'ו' (דוריס דיי), אוכלים ארוחה מרוקאית מסורתית עם בני הזוג 'דרייטונס", המרגלים האמיתיים שנחשד שהם (בני הזוג מק'קנה) – הם.

הארוחות ב'רבקה' (Rebecca, 1940) מדגישות את הזרות ואת ההיעדרות של "רבקה", רעייתו של "מקס דה ווינטר" – מבעלה ומהעולם. לקראת סוף הסרט, "ג'ק פאבל" (ג'ורג' סנדרס) מעלה את הצעת הסחיטה המנומסת שלו, על ידי לקיחת "פולקע" מסל הפיקניק במכונית של בני הזוג דה ווינטר, כרסומו, וזריקת העצם מהחלון; ב'ורטיגו' (Vertigo, 1958) ישנה הסצנה במסעדת "ארני'ס" (Ernie's – נסגרה ב-1996 לאחר 54 שנה. הסצנה צולמה באולפן ששחזר במדויק את עיצוב המסעדה מסן פרנסיסקו), שבה "גאווין אלסטר" (טום הלמור) מזמין את "סקוטי" (ג'יימס סטיוארט) שיראה את רעייתו 'מדליין' (קים נובאק), אחריה התבקש לעקוב. בהמשך יש סצנה נוספת במסעדה הזו, שתיהן נועדו להדגיש את הריחוק בין "סקוטי" ל"מדליין".

אוכל מקושר אצל היצ'קוק, כמובן למין, גם בכפלי משמעויות: כך למשל, כש"פרנסיס" (גרייס קלי) שואלת את "ג'ון רובי" (קרי גרנט) ב'לתפוס גנב' (To Catch a Thief, 1955), במהלך ארוחה, אם הוא מעדיף רגל או חזה (של עוף); ב'מזימות בינלאומיות' (North by Northwest, 1959), "איב" (איב מארי סיינט) אומרת ל"רוג'ר ת'ורנהיל" (קרי גרנט), רגע אחרי שהזמינה אותו לתא השינה שלה ברכבת לאחר הפגישה ה"מקרית" בתא האוכל: "במקומך לא הייתי מזמינה קינוח". והוא בתגובה עונה לה: "הבנתי את המסר".

גם ב'הנודעת' (Notorious, 1946) היצ'קוק מערבב בין תשוקות במהלך סצנת הנשיקה הארוכה (עם הפסקות נשימה. בשם הצנזורה) בין "אליסה הוברמן" (אינגריד ברגמן) ל"דוולין" (קרי גרנט): "שלוש דקות שבהן גרנט וברגמן מכרסמים זה את שפתיו ואוזניו וצווארו של זה, בעודם משוחחים על ארוחת ערב", כך על פי הביוגרפיה על הבמאי. אגב, בסרט הזה דווקא מוטיב השתייה (בקבוקי יין עם אורניום) תופס מקום מרכזי, כמו בהרבה סרטים אחרים של היצ'קוק (החל מכוס החלב ב'חשד' ועד הבירה, הברנדי והמרגריטה ב'פרנזי'), אולם הנושא יחכה לפוסט נפרד.

נחזור לאוכל: 'פסיכו' (Psycho, 1960) הוא הסרט הראשון של היצ'קוק שכבר קישר בצורה מפורשת את התיאבון לאוכל ולמין. זה אמצע היום וארוחת צהריים היא הסיבה הרשמית ליציאתה של "מריון" (ג'נט לי) מהעבודה, אולם פגישתה עם "סם" (ג'ון גאבין) בחדר המלון נועדה למטרה אחרת לגמרי – כך מבהיר לנו הבמאי מיד בהתחלה.

מאוחר יותר, כש"מריון" מגיעה למוטל הנידח, בעל המקום, "נורמן" (אנתוני פרקינס), מזמין אותה לארוחה קלה בביתו: "רק סנדוויצ'ים וחלב". אלא שכשהוא עולה לבית היא שומעת מרחוק את אמו אומרת לו: "אני לא ארשה שתביא נערות צעירות זרות לארוחה. ואחרי הארוחה? מוזיקה? לחישות? תגיד לה שהיא לא תשביע את רעבונה באוכל שלי… או בבני".

אבל השיא בכל הקשור לאוכל בכלל, ולאוכל, מין ואלימות בפרט, מגיע ב'פרנזי' (Frenzy, 1972), סרטו האחד לפני אחרון של היצ'קוק – שהחזיר אותו לצלם בעיר הולדתו, לונדון, ואשר עלילתו מתרחשת ברובה בקובנט גארדן: "הוא התעקש להשתמש כבאתר צילומים בשוק המזון של קובנט גארדן לפני הריסתו, בעודו נראה כפי שהיה בימי ילדותו, כשהיה הולך לשם עם אביו [שהיה בעל מכולת]", נכתב בביוגרפיה על הבמאי.

"מחוץ לבמת הצילומים היה האוכל נושא השיחה היחיד שעניין אותו", סיפרה השחקנית אנה מאסי, באותו ספר, "לאחר מכן הבנתי שזה נושא הולם בהחלט, שכן הסרט שעשינו היה גדוש מאכלים. היצ'קוק סיפר לכל מי שהיה מוכן להאזין על ימי ילדותו בלונדון הישנה, על העגבניות המרוקאיות שאפשר היה לקנות בקובנט גארדן ב-1901 וגם עכשיו, ב-1971, על פרי ההדר מישראל (שאגב, מוזכר בסרט עצמו כשהרוצח – סוחר פירות – מספר איך היה רוצה לנסוע ל-יפו "מקור הפירות"), הענבים מספרד והירקות מקליפורניה".

"היצ'קוק דיבר על מאכלים ועל מתכונים ומסעדות בכל העולם כמו גבר המספר על אהבותיו; ולכל מי שידע כיצד התנהלו חייו באמריקה היה ברור שהמזון ב'פרנזי' הוא בגדר אובססיה. הוא התרגש מענייני אוכל יותר משהתרגש מכל דבר אחר, ויחסו לאוכל היה כמעט מיני", נכתב עוד באותה ביוגרפיה.

ואכן, 'פרנזי' גדוש באוכל, ברובו ירקות ופירות, משל מדובר היה בסרט איטלקי או צרפתי או כזה שמתרחש במדינה שבה האוכל הוא סממן תרבותי. האוכל בסרט מתקשר בדרך כלל לאלימות מינית: למשל, כששני גברים נכנסים לפאב מקומי ודנים ברוצח התורן שהפך לשיחת היום בעיר, הם עושים זאת תוך כדי הזמנת פשטידת רועים ובירה; הרוצח בסרט, "בוב ראסק" (בארי פוסטר), כאמור סוחר פירות בשוק, מגיע למשרדה של "ברנדה בלייני" (ברברה לי האנט) שאוכלת באותו זמן ארוחת צהריים. לרוע מזלה, גם מזכירתה יצאה באותה שעה לארוחת צהריים, מה שמאפשר ל"ראסק" לאנוס ולרצוח אותה, ובין לבין לנגוס בתפוח.

כש"המפקח אוקספורד" (אלק מקאואן) מהסקוטלנד יארד, יושב במשרדו בפתחה של החקירה, הוא עושה זאת תוך כדי אכילת ארוחת הבוקר שלו שמורכבת מביצי עין ונקניקיות. הוא מאפיין את דמותו של הרוצח ("שונא נשים, אימפוטנט, סדיסט") שטרם נתפס, תוך שהוא מספר לעמיתו על כך שרעייתו החלה בימים אלה ללמוד בקורס בישול (כנראה בסגנון המטבח הצרפתי).

לקורס הבישול הזה משמעות בהמשך, בשתי סצנות ארוחה בביתו של המפקח, שבהן הוא דן עם אשתו על החקירה וזו מספקת לו נקודות מבט חדשות על העניין. ארוחה אחת כוללת מרק דגים בעל מרכיבים משונים (שהמפקח יורק בחזרה לסיר, כשאשתו לא רואה) ו"ציפור צלויה", כהגדרת האשה – שליו בענבים. "עלינו למצוא אותו [את הרוצח] לפני שהרעב יציק לו שוב", הוא אומר לאשתו.

בארוחה הבאה, שנערכת לאחר שהרוצח נתפס ונאסר, הוא שואל את אשתו: "מה החוש שלך אומר לך שאני רוצה לאכול?", והיא עונה לו: "סטייק ותפוחי אדמה". אלא שלמרות רצונו במנה פשוטה, האשה מממשיכה להפגין יצירתיות מלימודי הבישול ומגישה לו רגל של חזיר בנוסח קאן ברוטב מעיים. גם כאן נרשמת בחילה מצדו של הבעל-המפקח (האם זו ביקורת סמויה במלחמת התרבויות בין אנגליה לצרפת?). היא גם משכנעת את בעלה שהרוצח שנאסר אינו האדם הנכון וכי יש להוציאו מבית הסוהר: "האם הוא יקבל משהו [בשל הטעות בזיהוי]?", היא שואלת. "רק קצת כסף", הוא עונה. "אז תזמין אותו לארוחה. אני אכין ברווז ברוטב דובדבנים".

ואגב, רצונו של המפקח בארוחה לא מתוחכמת שמורכבת מסטייק ותפוחי אדמה, אינה מקרית. אם הזכרתי בתחילה את חיבתו של היצ'קוק לאומצה, הרי שהייתה לו אהבה קולינרית נוספת: תפוחי אדמה. בביוגרפיה על היצ'קוק נכתב שבילדותו זה היה מזונה העיקרי של משפחתו ושל תושבי שכונתו, לייטונסטון, בני מעמד הביניים, מכוון שהיה ירק זול, משביע ומזין. "כל מי שסעד על שולחנו של אלפרד היצ'קוק ידע שבכל ארוחה (חוץ מאשר בתקופות שבהן שמר על דיאטה חמורה במיוחד) יוגשו תפוחי אדמה. הם הוגשו מבושלים, אפויים, ובשנים האחרונות, כשלקה בשיניו – גם מעוכים".

היצ'קוק ביטא את חיבתו לאותו ירק משעמם, אך טעים, באחת הסצנות הזכורות ביותר מסרטיו, ב'פרנזי': הרוצח "ראסק", שמתגורר בקובנט גארדן שהיה כאמור שוק שוקק בזמנו, מחביא את גופת האשה שרצח בשק תפוחי אדמה ומעמיסה על משאית. אלא שהוא מגלה שסיכת הדש שלו בעלת ראשי התיבות של שמו, נעלמה – ונותרה בידה של הנרצחת. הוא מיד עולה על המשאית, שמתחילה בנסיעה, ומבלה דקות ארוכות בין שקי תפוחי אדמה בניסיון למצוא את הסיכה. בהמשך, אבק תפוחי האדמה שניגב מעל בגדיו בפונדק דרכים, יהיה הרמז שיסגיר אותו.

***
ואחרי כל כך הרבה אוכל, מתבקשת גם דיאטה. היצ'קוק, כידוע, הופיע קצרות כמעט בכל סרטיו. אלא שב'סירת הצלה' (Lifeboat, 1944) הוא נתקל בבעיה, שכן העלילה מתרחשת בלב ים: "בדרך כלל אני משחק עובר אורח, אבל איך אפשר להמציא עובר אורח באוקיינוס?", הסביר היצ'קוק לבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו": "באותה תקופה שמרתי על דיאטה חמורה מאוד והתקדמתי לאיטי לעבר המטרה, שהייתה להוריד 50 ק"ג ולרדת מ-150 ל-100 ק"ג. החלטתי להנציח את הרזייתי ובמקביל גם להשיג את מטרתי, בכך שאדגמן לתמונות 'לפני' ו'אחרי' של טיפול הרזיה". ואכן, הופעת האורח שלו באותו סרט היא פרסומת לדיאטה שמופיעה בעיתון שאוחזת אחת הדמויות.

היצ'קוק מופיע ב'סירת הצלה'