ארכיון הרשומות עם התג "חלון אחורי"

היצ'קוק וניו יורק

פורסם: 11/09/2015 ב-Alfred Hitchcock, Cameo, NEW YORK, North by Northwest, Psycho, ROPE, אנתוני פרקינס, הנאשם, הנרי פונדה, חבל, יסמין גיל, נורמן בייטס, ניו יורק, פסיכו, פרנסואה טריפו
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
4

חבל, 1948

את השנתיים האחרונות הקדשתי ללימודים, מהלך שבמבט לאחור גזל לא רק את זמני, אלא גם את חדוות היצירה. לכן לא כתבתי כאן, בבלוג, במשך זמן רב, עד היום. מקווה הפעם להתמיד. כך או כך, עמוד הפייסבוק "היצ'קוקולוגית" חי, בועט ופעיל על בסיס יום-יומי, ומי שעדיין לא עשה/תה לייק – מוזמן/ת בשמחה להצטרף.

***

היום מלאו 14 שנים ל-9/11 – אסון הטרור שזעזע את ניו יורק, את ארה"ב ואת העולם כולו. מכוון שאני לא זוכרת מה קדם אצלי למה: האהבה לניו יורק בעקבות צפייה בסרטים, או להפך, החלטתי להקדיש פוסט לעיר הנפלאה והקולנועית הזאת, כמובן עם הקשר היצ'קוקי מתבקש.

אז הנה 7 הקשרים בין היצ'קוק לניו יורק:

1. 'נורמן בייטס' – הדמות, כנראה הטובה ביותר, ובטח הבלתי נשכחת ביותר בסרטי היצ'קוק ("פסיכו", 1960), נבחרה במקום השני ברשימת 'הנבלים הגדולים בכל הזמנים בקולנוע', ע"י המכון האמריקאי לקולנוע-AFI ('חניבעל לקטר' מ"שתיקת הכבשים", היה במקום הראשון).
אנתוני פרקינס, שגילם את 'נורמן' (כולל בסרטי המשך ל"פסיכו", שלא בויימו ע"י היצ'קוק. אחד מהם פרקינס ביים בעצמו), הלך לעולמו ב-12 בספטמבר 1992, בגיל 60. אלמנתו, ברי ברנסון (השניים נישאו ב-1973 ונולדו להם שני בנים), ילידת ניו-יורק, שהייתה צלמת ואשת חברה, נהרגה באסון התאומים ב-11 בספטמבר 2001, בגיל 53.
היא הייתה נוסעת בטיסת אמריקן איירליינס מס' 11 שהמריאה מבוסטון בדרכה ללוס-אנג'לס, רשומה בשמה המלא: ברינת'יה ברנסון פרקינס (Berinthia Berenson Perkins). המטוס – שבו 76 נוסעים ו-11 אנשי צוות – נחטף ע"י חמישה אנשי אל-קאעידה שהובילו אותו להתרסקות על המגדל הצפוני (מגדלי התאומים) במרכז הסחר העולמי, בשעה 8:46 בבוקר. זו הייתה ההתרסקות הראשונה, במה שהפך לאירוע הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה. מטוס חטוף נוסף התרסק לתוך המגדל הדרומי ב-9:03, מטוס נוסף התרסק בפנטגון ב-9:37, ומטוס רביעי התרסק בשדה בפנסילבניה ב-10:03.
יום אחרי שאיבדו את אמם, אוז (אז בן 27) ואלביס (אז בן 25) פרקינס, ציינו תשע שנים למות אביהם. מחר ימלאו 23 שנים למותו של 'נורמן בייטס' – אנתוני 'טוני' פרקינס.

אנתוני פרקינס, ברי ברנסון וילדיהם

אנתוני פרקינס וברי ברנסון

2. מסתבר שהיצ'קוק הכיר את ניו יורק עוד לפני שהיה שם (מזכיר לי קצת את עצמי…). בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצ' בבל/האוזן השלישית), צוטט היצ'קוק כאומר: "הנה דבר ששאלתי את עצמי לעתים קרובות בהמשך: למה לא עשיתי כל מאמץ לבקר באמריקה לפני 1937? אני עדיין שואל את עצמי. פגשתי אמריקאים כל הזמן, ידעתי לקרוא את מפת ניו יורק באופן מושלם, וידעתי בעל פה את לוחות הזמנים של הרכבות האמריקאיות, כי הזמנתי משם את החוברות האלה, בתור תחביב. יכולתי לתאר את ניו יורק, את המיקום של האולמות הגדולים וחנויות הכלבו. כשדיברתי עם אמריקאים זמן מה, הם היו אומרים: "מתי היית שם בפעם האחרונה?", ואני הייתי עונה: "מעולם לא נסעתי לשם". אתה לא חושב שזה מוזר?".
טריפו ענה לו, בספר השיחות ביניהם: "כן ולא. אציע לך הסבר. אולי זה עודף אהבה וגם הרבה גאווה. לא רצית להגיע כתייר, רצית להגיע כקולנוען".
3. בביוגרפיה "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו (הוצ' דביר), נכתב כי בני משפחת היצ'קוק: אלפרד, אלמה ופטרישיה (יחד עם העוזרת של היצ'קוק, ג'ואן הריסון), הגיעו לניו יורק לראשונה ב-22 באוגוסט 1937, על סיפונה של אניית "קווין מרי". "הדבר שהדהים אותי יותר מכל כשהגעתי לניו יורק והלכתי לצפות בהצגה באותו ערב ראשון, היו המעריצים", צוטט היצ'קוק בספר, "קהל מעריצים גדול ניצב מחוץ לתאטרון. אחד מהם הביא צילום מבריק שלי, שגודלו 20 על 25 ס"מ, וביקש שאחתום עליו. כבר אז היו משוגעים לקולנוע!".
עוד נכתב בספר: "עיתוני ניו יורק הודיעו על בואו של היצ'קוק, ודיווחו ביובש כי נקל להבחין בו בשל ממדי גופו; ומיד החלה חליפת מברקים שעתידה לכתוב פרק בהיסטוריה של האמנות האמריקאית.
"קתרין בראון, הנציגה של המפיק ההוליוודי דיוויד או. סלזניק בניו יורק, הריצה מברק ושאלה אם כדאי שתיפגש עם היצ'קוק ותדון עמו על תכניותיו בעתיד. מברק התשובה של סלזניק, מיום 23 באוגוסט, היה חד משמעי: "ודאי שאני מעוניין בהיצ'קוק כבמאי וודאי שיהיה זה מעשה נבון להיפגש איתו ולפטפט איתו".
4. על פי הביוגרפיה, במהלך ביקורה בניו יורק משפחת היצ'קוק שהתה בשתי סוויטות סמוכות במלון סנט רג'יס. המלון, שממוקם ברח' 55 (מזרח) בין השדרות ה-5 ומדיסון, נפתח ב-1904, ובדיקה מהירה באתר האינטרנט שלו, הבוקר, העלתה שכדי לשהות בו לילה אחד באוקטובר השנה, תצטרכו לשלם החל מ-1,095 דולר!
אבל נחזור להיצ'קוק. את אותו ביקור ניו יורקי הוא העביר בהענקת ראיונות לעיתונים, לצד גיחות לתיאטראות ולמסעדות. את הריאיון העיתונאי הרשמי הראשון של היצ'קוק בארה"ב – כך ע"פ הביוגרפיה – הוא העניק לעיתונאי ה. אלן סמית כשסעדו במסעדת 'Club 21' (המוכרת בשמה המקוצר: '21'), שהפכה למסעדה החביבה עליו בעיר.
המסעדה, אגב, שהוקמה ב-1922 (ושינתה מיקומים ובעלויות) ממוקמת ברחוב 52 (מערב). היא אוזכרה בסרטים רבים, בהם "בכבלי השכחה", "חלון אחורי" ו"מזימות בינלאומיות" של היצ'קוק.
ב-1939 עזבו ההיצ'קוקים את אנגליה ועברו לגור בארה"ב.
5. היצ'קוק חי בחוף המערבי של ארה"ב, צילם בדרך כלל בתוך אולפנים (כפי שהיה נהוג באותה תקופה), אולם שילב גם מונומנטים ניו יורקים בסרטיו:
א. כך למשל, בסרט "חבלן" (Saboteur, 1942), הדמות שגילם השחקן נורמן לויד, 'נופלת' מפסל החירות, באחת הסצנות המוכרות של הבמאי – שכידוע חיבב סצנות נפילה… ('ג'פריז' ב"חלון אחורי", 'ג'ודי/מדליין' והשוטר ב"ורטיגו", 'ולריאן' ב"מזימות בינלאומיות", 'ריאן' בתא התאטרון ב"האיש שידע יותר מדי" – just to name a few).

חבלן, 1942

חבלן, 1942

ב. עלילת הסרט "חבל" (Rope, 1948) מתרחשת בדירה ניו יורקית, ואת קו הרקיע של העיר (שהוא תפאורה, כמובן), ניתן לראות לאורך כל הסרט עם מעבר בין אור יום לחושך.
ג. כך סיפר הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בהקדמה לספר הראיונות "היצ'קוק/טריפו": "כאשר הייתי בניו יורק ב-1962 לרגל הקרנת "ז'ול וג'ים", הבחנתי שכל העיתונאים שאלו אותי אותה שאלה: "מדוע מבקרי Cahiers du Cinéma [מגזין הקולנוע הצרפתי "מחברות הקולנוע", י"ג] לוקחים את היצ'קוק ברצינות? הוא עשיר, הוא מצליח, אבל אין תוכן בסרטיו". אחד המבקרים האמריקאים, ששיבחתי באוזניו במשך שעה את "חלון אחורי", השיב לי בדברי השטות הבאים: "חלון אחורי" מוצא חן בעינייך משום שאינך מכיר את ניו יורק ולכן אינך מכיר היטב את גריניץ' וויליג'". עניתי לו: ""חלון אחורי" אינו סרט על הוויליג', הוא פשוט סרט על קולנוע, ואת הקולנוע אני מכיר".
אז "חלון אחורי" (1954) הוא אכן סרט על קולנוע, אולם עלילתו מתרחשת בתפאורה המדמה מתחם דירות ב-ויליג' בניו יורק. בכתבה הזאת: Inside the real Greenwich Village apartment that inspired ‘Rear Window’ שפורסמה ב-2014 ב"ניו יורק פוסט", מסביר הכתב לו לומניק, על מתחם המגורים הניו יורקי שהיווה השראה לסט של הסרט. ע"פ הכתבה מתחם המגורים בניו יורק צולם גם בסרטו של וודי אלן מ-1993, "תעלומת רצח במנהטן" (Manhattan Murder Mystery), כהומאז' ל"חלון אחורי". האזור נצפה גם בסרט המעולה "סרפיקו" של סידני לומט, מ-1973, בכיכובו של אל פאצ'ינו.

חלון אחורי, 1954

ד. סרטו של היצ'קוק מ-1956, "האיש הלא נכון" (The Wrong Man) שתורגם בעברית גם כ"הנאשם", בכיכובו של הנרי פונדה – הוא הסרט היחידי של הבמאי המבוסס על דמות ומקרה אמיתיים (יש סרטים נוספים שלו המבוססים בקווים כלליים על מקרים אמיתיים, או מקרים אמיתיים שהיוו השראה לתסריטים).
מני בלסטררו (Christopher Emmanuel "Manny" Balestrero, 1909-1998), שאותו גילם פונדה, היה מוזיקאי שגר עם משפחתו בשכונת ג'קסון הייטס בקווינס ועבד במועדון במנהטן. הוא נעצר בינואר 1953 ולאחר מכן הואשם – בהאשמת שווא – בשוד מזוין בחברת ביטוח. הלחץ של המשפט הביא את רעייתו של בלסטררו (אותה גילמה בסרט ורה מיילס) להתמוטטות עצבים. הוא הובא למשפט, אך שוחרר לאחר כחצי שנה בעקבות לכידת השודד האמיתי.
באזור מגוריו של בלסטררו (שעבר לאחר המקרה עם משפחתו לפלורידה), נחנך לפני כשנה שם של רחוב המשלב את שמו ואת שם הסרט: Manny “The Wrong Man” Balestrero Way, כפי שניתן לקרוא בכתבה שפורסמה באתר Queens Gazette.
חלקים מהסרט צולמו בלוקיישנים אמיתיים בעיר ניו יורק, למשל בתחנת הרכבת התחתית, בקווינס וגם בבית כלא אמיתי בשכונה.
ה. גם "מזימות בינלאומיות" שצילומיו החלו באוגוסט 1958 בניו יורק ולאחר מכן המשיכו לשיקגו ועד לאולפנים בקליפורניה (הסרט יצא ב-1959), רווי באזכורים ניו יורקים, החל מהפתיח עם בנייני שדרת מדיסון – שדרת הפרסומאים שבה עבד 'רוג'ר ת'ורנהיל' (קרי גרנט) – פתיח המשלב בין המוזיקה של ברנרד הרמן לעיצוב הכתוביות של סול באס. ממשיך במלון פלאזה, בתחנת הרכבת גרנד סנטרל ועד בניין האו"ם.
משרדי האו"ם שוחזרו באולפן, שכן דאג המרשלד (מזכ"ל האו"ם בשנים 1953-1961) אסר על שימוש במשרדי האו"ם לצילום סרטים בדיוניים. כך הסביר היצ'קוק לטריפו בספר השיחות בין השניים: "אף על פי כן הלכנו מול חזית בניין האומות המאוחדות. צילמנו שוט במצלמה נסתרת: את קרי גרנט נכנס לבניין. סירבו לאפשר לנו לצלם קטעים ללא שחקנים או תמונות שנוכל להקרין על מסך כרקע. אז הסתרנו מצלמה בחלק האחורי של משאית, וכך יכולנו לצלם מספיק חומר בשביל תמונות הרקע. אחרי כן לקחתי איתי צלם לתוך הבניין, שוטטתי איתו כמבקר רגיל, ואמרתי לו: "צלם את זה, ועכשיו צלם את המרפסת וכו'". התמונות הצבעוניות האלה איפשרו לנו לשחזר את התאורה בסטודיו".
בסרט 'ת'ורנהיל' נוסע במונית עם מזכירתו, וברקע נראות המוניות הצהובות של העיר. בנוסף, בהופעת האורח (cameo) המסורתית של היצ'קוק בתחילת הסרט הוא נראה עומד ברחוב ניו יורקי, ממתין לאוטובוס.

מזימות בינלאומיות, 1959

מזימות בינלאומיות, 1959

6. עוד על הקשר בין היצ'קוק לניו יורק: בספטמבר 1951 הודיע "ניו יורק טיימס" על אירוסיהם של פטרישיה היצ'קוק – בתו היחידה של הבמאי – ושל ג'וזף אוקונל, כך ע"פ הביוגרפיה של הבמאי. החתונה נערכה בקתדרלת סנט. פטריק בשדרה החמישית במנהטן, בינואר 1952.
7. ב-29 באפריל 1974 (היצ'קוק הלך לעולמו בדיוק בתאריך זה, 6 שנים לאחר מכן) ערכה אגודת הקולנוע של מרכז לינקולן בניו יורק, אירוע הוקרה להיצ'קוק. בין הנוכחים הייתה הנסיכה גרייס קלי.

היצ'קוק למתחילים. ולממש מתקדמים

פורסם: 28/01/2014 ב-Alfred Hitchcock, Cameo, Hitchcock 9, IMDb, Movies, Oscar, Psycho, The Girl, אוסקר, אלמה רוול, אלפרד היצ'קוק, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, היצ'קוק 9, הציפורים, ורטיגו, חלון אחורי, טקס האוסקר, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, קולנוע, קרי גרנט, רבקה
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0

הסרטים שלי ואני בסוג של Cameo

עברה שנה וקצת מאז כתבתי כאן על גל "אירועי היצ'קוק" ששטף את המדינה, אז עם הקרנה של "פסיכו" על מסך רחב במסגרת סדרת ה'קלאסיק' שהוצגה בבתי הקולנוע של "יס פלאנט", צאתו לאקרנים של סרט הקולנוע "היצ'קוק" (2012, Hitchcock) והשידור של סרט הטלוויזיה "הנערה של היצ'קוק" (The Girl, 2012). והנה גל היצ'קוקי נוסף, אולי מרשים אף יותר, צפוי להציף את עולמנו הדל (טוב, עולמי הדל) החל מהחודש הבא – ואותו אין דרך טובה יותר לתאר, מלבד ההגדרה: היצ'קוק למתחילים. ולממש מתקדמים.

אתחיל עם המתחילים. במסגרת סדרת הסרטים השנתית 'ימים של אוסקר', שמשודרת ב-yes בשבועות שלפני טקס האוסקר (ה-86 במספר, שייערך ב-2 במארס, בלילה שבין ראשון לשני, שעון ישראל), צפוי שבוע היצ'קוק. מדובר בסרטים של הבמאי שישודרו בערוץ yes1 בתאריכים 16-22 בפברואר, בשעות אחר הצהריים. נכון, לא הזמן האולטימטיבי לצפייה בסרטים עבור האדם העובד, אבל מ-yes נמסר כי ניתן להקליט את כל הסרטים כסדרה.

רשימת הסרטים כוללת את הקלאסיקות הטובות והבסיסיות של הבמאי, בבחינת: קשה-לי-להאמין-שמישהו-לא-ראה-את-הסרטים-האלה-אבל-אף-פעם-לא-נמאס: "פסיכו" (1960), "ורטיגו" (1958) שהוגדר לפני כשנתיים כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, "הציפורים" (1963), "חלון אחורי" (1954), "האיש שידע יותר מידי" (אני מניחה שמדובר בגרסה השנייה והמצוינת מ-1956) ו"מארני" (1964). בולט בהיעדרו, כי גם הוא מה-A list: "מזימות בינלאומיות" (1959). בסבב הסרטים הזה 1:0 לטובת ג'יימס סטיוארט על פני קרי גרנט.

סרטו הראשון של היצ'קוק שהופק בארה"ב והיחידי שלו שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, "רבקה" (1940), בכיכובה של ג'ואן פונטיין, שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 96 – ישודר ב-yes3 במסגרת משבצת השידור שנקראת "הבלתי נשכחים" ביום ראשון, ה-16 בפברואר ב-22:00.

כמו כן, ביום שישי, ה-21 בפברואר, ישודר (yes1) הסרט "היצ'קוק" של הבמאי סשה ג'רבאסי בכיכובם של אנתוני הופקינס (בתפקיד היצ'קוק) והלן מירן (בתפקיד רעייתו, אלמה רוול), שהיה מועמד בקטגוריית האיפור ועיצוב השיער בטקס האוסקר של השנה שעברה, אולם כמיטב המסורת ההיצ'קוקית (שכנראה נמשכת גם כשהבמאי עצמו לא מעורב ישירות בפרויקט) – לא זכה בפרס.

ואם החגיגה שצוינה לעיל מיועדת להיצ'קוקולוגים מתחילים, הרי שזוהי רק ההקדמה לדובדבן שבקצפת המיועד למתקדמים. כל כך מתקדמים, מכוון שמדובר בסרטים של היצ'קוק, עוד לפני שהוא בכלל נהיה… היצ'קוק!

זוכרים את "התשעה של היצ'קוק" (Hitchcock 9) שגם עליהם כתבתי כאן בעבר, בפוסט שנקרא The Sound of Silence? אותם סרטים אנגלים, ראשונים ואילמים של הבמאי, ששוחזרו לקראת אירועי התרבות שעטפו את אולימפיאדת לונדון ומאז "מטיילים" בסינמטקים ברחבי העולם. אז הם סוף סוף מגיעים לארץ ויוקרנו בסינמטקים של תל אביב (מה-20 בפברואר), ירושלים (מה-21 בפברואר) וחיפה (לא מצאתי באתר הסינמטק אזכור לנושא). מלבדם, בהמשך השנה צפויים להיות מוקרנים סרטים נוספים (מדברים) של הבמאי.

מנכ"ל המועצה הבריטית בישראל, אלן גמל, מצוטט באתר סינמטק תל אביב, כאומר: "בשנת 2012 השלים מכון הקולנוע הבריטי (BFI) את פרויקט השחזור הגדול ביותר בתולדותיו והחיה מחדש את תשעת סרטיו הראשונים של אלפרד היצ'קוק. יצירות אלה, אשר הופקו בין השנים 1925 ו-1929, הן מההישגים המשמעותיים ביותר של הקולנוע הבריטי האילם ושל אחד מיוצרי הקולנוע החשובים ביותר בכל הזמנים. השותפות בין מכון הקולנוע הבריטי והמועצה הבריטית הביאה לכך שתכנית "היצ'קוק 9" הוקרנה במדינות רבות ברחבי העולם, וביניהן בברזיל, בדרום אפריקה, וכעת בישראל.
"הזמנו שבעה מוזיקאים, מהבולטים שפועלים כיום בישראל, להציג עבודות מוזיקליות חדשות שילוו את הקרנות סרטי "היצ'קוק 9" בסינמטקים של חיפה, ירושלים ותל אביב. לצד הקרנות הבכורה של הסרטים המשוחזרים, נציג בסינמטקים במהלך החודשים הקרובים יצירות מופת של היצ'קוק, כגון "39 המדרגות" ו"פסיכו"".

עוד נכתב באתר סינמטק תל אביב: "אלפרד היצ'קוק הוא אחד מיוצרי הקולנוע המפורסמים ביותר בכל הזמנים, ולמרות זאת, עשרת סרטיו הראשונים – אשר רק תשעה מהם שרדו – כמעט ואינם מוכרים. הסרטים האילמים של היצ'קוק הכרחיים להבנה של סרטיו המאוחרים יותר של היוצר. הסרטים, בהם צפו עד היום רק מעטים, כוללים הרבה מוטיבים חוזרים ואובססיות היצ'קוקיות. "היצ'קוק 9" הוא פרויקט השחזור הדיגיטלי הגדול ביותר בתולדות מכון הקולנוע הבריטי. הפרויקט מאפשר לצופים ברחבי העולם לצפות בעותקים מחודשים של הסרטים, המגלים שכבות חדשות של משמעות ומאפשרים הבנה מעמיקה יותר של עבודתו של היצ'קוק. הקרנת שישה מתוך תשעת הסרטים תלווה בפסקול חי, בביצוע מיטב הכישרונות המוזיקליים מישראל".

הסרטים שיוקרנו הם: "גן התענוגות" (1925 ,The Pleasure Garden) עם ליווי מוזיקלי של דניאל סלומון; "האיש מהאי מאן"/"תושב האי מאן" (The Manxman, 1929) – סרטו האילם האחרון של היצ'קוק, שיוקרן בליווי מוזיקלי של ערן צור; "סחיטה" (1929 ,Blackmail) – הנחשב לסרט האנגלי המדבר הראשון, למרות שיש לו גם גרסה אילמת; "שמפניה" (1928 ,Champagne); "מוסר מפוקפק" (1928,Easy Virtue); "אשת האיכר" (1928 ,The Farmer's Wife); "הזירה" (1927 ,The Ring); "הדייר" ( 1927 ,The Lodger) – שבו היצ'קוק ערך את הופעת האורח (Cameo) הראשונה שלו; ו"התדרדרות" (1927 ,Downhill). אגב, יש פער של שנה לכאן או לכאן בין שנות הפצת הסרטים הללו כפי שמצוינים באתר הסינמטק וב-IMDb – אני התבססתי על נתוני אתר הסרטים הבינלאומי.

היצ'קוק במספרים

פורסם: 16/08/2013 ב-Alfred Hitchcock, Cary Grant, Movies, אלפרד היצ'קוק, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0
39 המדרגות. כל המוטיבים ההיצ'קוקיים

39 המדרגות. כל המוטיבים ההיצ'קוקיים

מסתבר שיש אנשים יותר אובססיביים ממני, לגבי היצ'קוק. קוראים להם אדם פרוסט ו-זהניה ואסיליב, כתבי אתר האינטרנט של עיתון "הגרדיאן" הבריטי (או שמא עורכיהם הם בעלי האובססיה?). השניים קיבלו משימה עיתונאית שהלוואי ואני הייתי מקבלת כשהייתי עיתונאית: לנתח את סרטי היצ'קוק לכדי הרבה מאוד מספרים ונתונים.

התוצאה: אינפוגרפיקה מרשימה (כבוד גם לגרפיקאים. ההשפעה ה"סול באסית" ניכרת) שהתפרסמה השבוע, לקראת ציון יום הולדתו ה-114 של הבמאי. אינפוגרפיקה, כשמה כן היא: גרפיקה שכוללת מידע. זו דרכו של כלי תקשורת לספק עוד מידע, מעבר לטקסט היבש הכתוב או הנאמר, על מנת להקל ויזואלית על קבלת המידע.

הנה כמה פרטים מעניינים ששלפתי מהאינפוגרפיקה ההיצ'קוקית, שמבטאת, מלבד את האובססיה שהזכרתי בהתחלה, בעיקר הערכה של כתבים ועורכים בריטים לאחד היוצרים הגדולים שיצא מתוכם. בעידן של חדשות שליליות ו/או צהובות, נחמד לראות התייחסות ייחודית ויוצאת דופן לבמאי שהלך לעולמו לפני 33 שנה, ללא צורך בסיבה מיוחדת כמו תאריך עגול או קידום אירוע יח"צני.

כך למשל, הכתבים בחנו את תחביבו של היצ'קוק "להפיל" את הדמויות בסרטיו, אל מותן, ובדקו מי מהדמויות הללו נפלה מהגובה הרב ביותר. הנתונים לא כוללים דמויות שמתו לפני הנפילה או כאלו שנפלו ולא מתו (כמו 'ג'פריס' ב"חלון אחורי"). 'קייפור' ב"סוכן חשאי" זכה לכבוד המפוקפק "לצנוח" כ-500 מטר. הנפילות המפורסמות יותר היו מפסל החירות ומ-הר ראשמור.

כמו היצ'קוק ורעייתו אלמה, שאהבו לטייל ברחבי העולם (כולל בישראל), גם הדמויות בסרטיו של הבמאי נשלחו למסעות ברחבי ארה"ב, אירופה ומעבר לכך. בים, באוויר וביבשה. הן ביקרו, בין היתר, במרקש, אדינבורו, לונדון, ברלין וריו. בארה"ב, מלבד לערים הגדולות, הן הגיעו למקומות כמו פיניקס, סנטה רוזה ורפיד סיטי.

עוד עולה מנתוני "הגרדיאן", ש-54% מהדמויות הנשיות בתפקידים המובילים בסרטיו של היצ'קוק, היו בלונדיניות. למרות המוניטין שיצא לבמאי כחובב בלונדיניות בסרטיו, נראה שגם במאים אחרים בני תקופתו לא היו רחוקים ממנו: 52% מהנשים ששיחקו בתפקידים מובילים אצל בילי וויילדר היו בלונדיניות, כמו גם 39% מהנשים אצל הווארד הוקס או פריץ לאנג.

הכתבים בחנו מאמרים, ביקורות וכתבות כדי לבדוק באילו מילים תוארו האימהות בסרטים של היצ'קוק (החל מ"מסורה", "נאמנה" ו"סימפטית" ועד "קנאית", "שתלטנית" ו"מפלצתית"), והגיעו למסקנה שהאימהות החיוביות ביותר בסרטיו הופיעו ב"האיש הלא נכון" (ידוע גם כ"הנאשם"): 'רוז בלסטררו' ו'מאמא בלסטררו'.  האימהות השליליות ביותר היו 'אמא סבסטיאן' ב"הנודעת" וכמובן האמא ששלטה בבנה גם אחרי מותה: 'גברת בייטס' ב"פסיכו".

63% מהמיתות של דמויות בסרטים של היצ'קוק יכולות להיות מוגדרות כרצח: החל מנפילה מגבהים (כאמור), יריות, דקירות, הרעלה ותאונת רכבת ועד התקפת ציפורים והימחצות על ידי קרוסלה! יותר דמויות גבריות נהרגו בסרטיו, מאשר נשיות – למעט כאשר סיבת המוות הייתה חניקה: כאן 6 מתוך 9 קורבנות היו נשים (והסימבוליקה ידועה).

בחינה של שני השחקנים המובילים של היצ'קוק (ושל הקולנוע האמריקאי בכלל), ששיחקו בארבעה סרטים של הבמאי כל אחד: קרי גרנט וג'יימס סטיוארט, העלתה שאמנם הסרטים של גרנט אצל היצ'קוק היו פופולריים יותר (בעיקר "מזימות בינלאומיות"), אך הסרטים שבהם השתתף סטיוארט זכו למוניטין טוב יותר על ידי מבקרים ובמאים אחרים (ע"ע: "ורטיגו" שהוגדר בשנה שעברה כסרט הטוב בכל הזמנים).

הכתבים מצאו 15 מוטיבים חוזרים בסרטים של היצ'קוק, כמו: רצח, אשמה של אדם על לא עוול בכפו, בלונדינית, גרם מדרגות, מסע, מציצנות והיבט דתי – ומצאו שרק ב"39 המדרגות" מופיעים כל המוטיבים. לאחר שקראתי את הנתון הזה, חזרתי אתמול לסרט מ-1935, ואני לא בטוחה שאם הייתי רוצה ללמד מישהו על היצ'קוק, זה היה הסרט שהייתי בוחרת בו – הגם שהוא מהחשובים שהבמאי יצר. מצד שני, לי (ולרבים) יש העדפה לסרטים האמריקאים שלו.

לסיום, ניסו הכתבים לבחון מהם הסרטים הפופולריים ביותר של היצ'קוק והגיעו למסקנה שמדובר ב"חלון אחורי", "מזימות בינלאומיות", "פסיכו" ו"הנודעת": שלושת הראשונים מתבקשים, האחרון קצת מפתיע. כך או כך, מדובר בטבלה מהנה למדי ואתם מוזמנים לקרוא אותה.

האובססיה של היצ'קוק במספרים

כשבלייק קרינגטון ו-מיס אלי פגשו את היצ'קוק

פורסם: 15/04/2013 ב-Alfred Hitchcock, IMDb, Movies, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, יסמין גיל, קולנוע
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0

מלמעלה למטה: ג'ון פורסיית, ברברה בל גדס, מרטין לנדאו

בשבוע שעבר צפיתי, שוב, ב"מארני" (Marnie, 1964), תוך כדי קריאה ב-IMDb. אני קצת מכורה לפרטי הטריוויה הקטנים האלה. אחד הדברים שגיליתי היה שהילדה בסצנת הפלשבק, ששיחקה את 'מארני' בילדותה (טיפי הדרן הייתה 'מארני') ואפילו לא זכתה לקרדיט בסרט, היא מלודי תומאס סקוט (נ' 1956) – הידועה בעיקר כ'ניקי ניומן' מ-1,448 הפרקים שבהם שיחקה (המספר עולה בעודכם קוראים) באופרת הסבון האמריקאית "צעירים חסרי מנוח" (The Young and the Restless, משודרת מ-1973). הפרט הזה, יחד עם ידע על עוד כמה כוכבי טלוויזיה ששיחקו קודם אצל היצ'קוק, הביא אותי לכתוב את הפוסט הבא.

המעבר של שחקנים בין קולנוע לטלוויזיה היה קיים מאז המצאת הטלוויזיה, למרות נטייה, אולי, לחשוב שתסריטים מצוינים בטלוויזיה, מול תסריטים פחות מאתגרים בקולנוע – יצרו גל כזה דווקא בשנים האחרונות. שחקנים, מטבעם, משחקים בכל מקום שמאפשר להם, כמובן גם בתאטרון, וכך תמיד היה ויהיה המעבר בין המדיומים השונים. זה גם כורח הנסיבות, שכן מעטים הם אלו שהופכים לכוכבי קולנוע גדולים. וגם הגדולים מגלים שבשלב מסוים המסך הגדול מעדיף את כוכביו צעירים.

אבל ענייננו בשחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק. יש כמה כאלה שזכו לחיי נצח בטלוויזיה, אבל גם בזכות תפקידים, רובם משניים אמנם, בכמה מהסרטים הטובים של היצ'קוק ושל הקולנוע בכלל. קחו למשל את ברברה בל גדס (1922-2005), שזכורה כ'מיס אלי יואינג' בסדרת האייטיז (המתקמבקת) "דאלאס" (1978-1991, Dallas). שנים קודם לכן היא שיחקה את 'מידג' ווד' העגמומית, חברתו של 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט), אשר מאוהבת בו חד-צדדית ב"ורטיגו" (1958).

ריימונד בר (1917-1993), ששיחק את השכן הרוצח 'לארס ת'ורוולד' ב"חלון אחורי" (1954), מוכר יותר כעורך הדין 'פרי מייסון' מסדרת הטלוויזיה באותו שם (1957-1966, Perry Mason. ובין השנים 1985-1993 בסדרת סרטי טלוויזיה); וכן כ'רוברט איירונסייד', הבלש בכיסא הגלגלים מסן פרנסיסקו, מהסדרה "איירונסייד" (1967-1975, Ironside).

ג'ון פורסיית (1918-2010) ייזכר בעיקר כ'בלייק קרינגטון' ב"שושלת" (Dynasty, 1981-1989) וגם כקול של 'צ'ארלי' ב"המלאכיות של צ'ארלי" (1976-1981, Charlie's Angels). אבל הוא שיחק אצל היצ'קוק בשני סרטים: "טופז" (1969) ו"מי רצח את הארי?" (The Trouble with Harry, 1955) וגם בסדרת הטלוויזיה של הבמאי. אגב, "מי רצח את הארי?" היה סרט הבכורה של שירלי מקליין (נ', 1934).

בפוסט "מילון הציפורים" הזכרתי את השחקנית דרלין קונלי (1934-2007), שידועה מתפקידה כ'סאלי ספקטרה' ב'היפים והאמיצים' (The Bold and the Beautiful, משודרת מ-1987). חדי הבחנה יוכלו לזהות אותה כמלצרית שמתבוננת בחלון לפני הפיצוץ בתחנת הדלק, בסצנה קצרה ב"הציפורים" (1963).

סוזן פלשט (1937-2008), המורה 'אנני' ב"הציפורים", מוכרת יותר לקהל האמריקאי מהטלוויזיה, כמי ששיחקה ב"המופע של בוב ניוהרט" (1972-1978, The Bob Newhart Show). בשנותיה האחרונות הייתה שחקנית אורחת בסדרה "וויל וגרייס" (1998-2006, Will & Grace) בתפקיד אמה של 'קארן ווקר' ('קארן' הייתה אחת הדמויות הראשיות). אגב, השחקנית ורוניקה קרטרייט (נ' 1949), ששיחקה ב"הציפורים" את הילדה 'קאתי ברנר' (האחות הקטנה של מיץ'), שיחקה גם היא ב"וויל וגרייס", בפרק אורח, כאם של דמות ראשית אחרת: 'ג'ק מק'פרלנד'.

מרטין לנדאו (נ' 1928), שאחד מתפקידיו הקולנועיים המוכרים ביותר היה כ'לאונרד' ב"מזימות בינלאומיות" (1959), שיחק לאחר מכן בטלוויזיה כאחד מאנשי הצוות בגרסה המקורית של הסדרה "משימה בלתי אפשרית" (1966-1973, Mission: Impossible).

מקדונלד קרי (1913-1994) שיחק בין השנים 1965-1993 את 'ד"ר טום הורטון' באופרות הסבון "ימי חיינו" (Days of Our Lives, משודרת מ-1965). אצל היצ'קוק הוא שיחק את הבלש 'ג'ק גרהם' ב"צל של ספק" (1943) – שמתאהב ב'צ'ארלי ניוטון', בשעה שהוא רודף אחרי דודהּ, רוצח האלמנות, 'הדוד צ'ארלי'.

ב"היורשת" (Family Plot, 1976), סרטו האחרון של היצ'קוק, הופיע השחקן וויליאם דיוואן (William Devane, נ' 1939) – שאת תהילתו קיבל בטלוויזיה, כ'גרג סאמנר' באופרת הסבון הלילית (והספין-אוף של "דאלאס") – "נוטס לנדינג" (1979-1993, Knots Landing). אגב, באותו סרט אחרון של היצ'קוק, הופיעה, בתפקיד משני, גם קתרין הלמונד (נ' 1928) לנצח 'מונה', הסבתא מ"מי הבוס" (1984-1992, ?Who's the Boss).

כתבתי כאן בעיקר על שחקנים שהיו משניים אצל היצ'קוק, אבל מרכזיים בסדרות טלוויזיה אמריקאיות. יש גם שחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק והגיעו לטלוויזיה לתפקידי אורח בלבד. כדוגמה אחת (ויש הרבה), קחו את הסדרה "ספינת האהבה" (The Love Boat, 1977-1987), שהייתה מסוג הסדרות שכולם הופיעו בהן בתפקיד אורח (ע"ע "חוק וסדר" או אפילו "סיינפלד").

בדיקה מהירה ב-IMDb העלתה שבין השחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק והגיעו לספינה לתפקיד אורח (קרי, דמות שעולה על הספינה לכאורה למטרת נופש, ואז קורה לה משהו, אבל עד סוף הפרק הכל מסתדר ואפילו קפטן סטובינג מזמין אותה לארוחה סביב שולחנו) ניתן למצוא את: אן בקסטר (שיחקה אצל היצ'קוק ב"אני מתוודה"); ורה מיילס ("האיש הלא נכון", "פסיכו"); פארלי גריינג'ר ("חבל", "זרים ברכבת"); ריי מילנד ("אליבי"); איב מארי סיינט ("מזימות בינלאומיות"); ג'נט לי ("פסיכו"); ג'ון מקינטייר ("פסיכו"); וגם: ריימונד בר וג'ון פורסיית.

מלמעלה למטה: סוזן פלשט, מקדונלד קרי, מלודי תומאס סקוט

טירה אחורית

פורסם: 11/04/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, אלפרד היצ'קוק, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, חלון אחורי, טלוויזיה, יסמין גיל, קולנוע, רבקה
תגים: , , , , , , , , , ,
0

נתחיל בכך שהפוסט הזה הוא ספויילר, אז מי שטרם צפה (ואתם חייבים!) בפרק 9 בעונה החמישית של הסדרה "קאסל" (Castle, 'יס אקשן') – שיפסיק לקרוא עכשיו. מדובר בפרק 100 החגיגי של הסדרה, אני מודה שלא ממש צפיתי ב-99 הקודמים, אבל לפני כשבועיים קראתי ידיעה שהפרק הזה יהיה הומאז' להיצ'קוק ובעיקר ל"חלון אחורי" (Rear Window, 1954), אז כמובן שהסתקרנתי.

התסריטאים של "קאסל" הצליחו "לרענן" – בעצם לא בטוחה ש"לרענן" זו המילה הנכונה, כי "חלון אחורי" הוא לגמרי על-זמני – אולי "למדרן" (מלשון מודרניות) את עלילת הסרט שבשנה הבאה יחגוג 60 לצאתו, לתוך פרק מעולה בסדרת משטרה רגילה. מאותן סדרות שמפענחות רצח בכל פרק, משל הייתה ניו יורק בית גידול למאות רוצחים רגילים או סדרתיים (ככה לפחות נדמה מכמות סדרות המשטרה שעלילותיהן מתרחשות בעיר).

ועכשיו הספויילר: היצ'קוק כ-Theme party נשמע כמו רעיון מקורי וראוי. אונלי אין אמריקה יכולים לחשוב על רעיון כזה למסיבה (נכון, זה רק בטלוויזיה, אבל איכשהו נראה לי שכבר נחגגו שם ימי הולדת עם נושאים הרבה יותר מוזרים). הסוף של הפרק טוויסטי ומצחיק, לטעמי היה עובר את אישור הבמאי שמצדו תיבל בהומור הרבה מאוד סרטים שלו.

עלילת הפרק בקצרה: 'קאסל' (נתן פיליון) מרותק לכסא גלגלים, עם גבס ברגל ומשקפת שקנתה לו בתו כדי שיעביר את הזמן. ואם יש משקפת במערכה הראשונה, אז מישהו יציץ לבתי השכנים במערכה השנייה. ו'קאסל' מציץ לבתי השכנים – שמסודרים, כמו ב"חלון אחורי", בצורת פריימים של סליל צילום וחושפים, כמו תמונה, את מה שקורה בבית.

ומה שקורה בבית, באחד מהם, זה שהשכן מגלה שאשתו בגדה בו. הוא אוחז סכין ונכנס לחדר השינה החשוך, שבו נמצאת האשה ואשר תריסיו מוגפים. 'קאסל' לא רואה מה עושה השכן עם הסכין בחדר, אולם מאותו רגע האשה נעלמת מהפריים. הוא בטוח שהשכן רצח את האשה, גלגל את גופתה בתוך שטיח והעביר את השטיח למתקן אחסון. כמובן שאף אחד מסביב לא מאמין ל'קאסל' וכולם מספקים לו הסברים, לכאורה הגיוניים, לגבי היעלמות האשה. טו מק לונג סטורי שורט: בסוף מתברר שהכל היה הצגה אחת גדולה שנועדה להעביר ל'קאסל' את הזמן ולמשוך אותו להגיע לדירת השכן, רק כדי לגלות שעשו לו מסיבת הפתעה.

לחובבי הניואנסים (ז"א לי), בין אזכורי היצ'קוק בפרק: הסרט "חלון אחורי" מוזכר כבר בהתחלה; לאחר ש'קאסל' המגובס טוען שצפה ברצח שהתרחש בבית השכנים, הקולגות-השוטרים מכנים אותו ג'ימי סטיוארט – סטיוארט הוא כמובן השחקן הראשי ב"חלון אחורי", ששיחק את 'אל.בי. ג'פריס' המגובס שמציץ לדירות השכנים ומגלה שהתבצע באחת מהן רצח.

עלילת הפרק לפיה השכן רצח את אשתו ואף אחד לא מאמין ל'קאסל', דומה עד זהה לעלילת הסרט, שבו לא מאמינים ל'ג'פריס'. בפרק, השכן/הבעל טוען שאשתו חיה ושלמה ויצאה מהבית, אולם 'קאסל' רואה שהתיק שלה נותר בבית – והרי אין סיכוי שאשה תצא מהבית בלי התיק שלה. גם זה לקוח מהסרט; בגרסה המודרנית 'קאסל' מנסה לצלם את השכן במצלמת וידאו, לעומת מצלמת סטילס בגרסת הסרט; חברתו של 'קאסל', 'בקט', מזמינה אותו למסעדה, סצנה שמזכירה קלות את ה"טייק אוויי" ש'ליסה' (גרייס קלי) הביאה ל'ג'פריס' ממסעדת '21'; אגב, 'בקט' לבושה בסוף הפרק באלגנטיות שמזכירה, אם כי במעומעם, את 'ליסה'; 'קאסל' עצמו גר בניו יורק, אם כי אני לא יודעת אם הוא גר ב-וויליג', כפי שגר 'ג'פריס'.

אגב, במקביל להומאז', הפרק עוסק בפרשיית רצח אחרת שהצוות מנסה לפענח, ללא 'קאסל' המרותק לביתו, כאשר לדמות הנרצחת קוראים 'מיס דה ווינטר'. כן, כן, אותו שם שבו נקראה דמותה של ג'ואן פונטיין ב"רבקה", סרטו של היצ'קוק מ-1940 שזכה באוסקר. פונטיין הייתה 'מיס דה ווינטר' השנייה שנישאה ל'מקסים דה ווינטר' (לורנס אוליבייה). 'מיס דה ווינטר' הראשונה, הלא היא 'רבקה' – מתה, עם חשד שנרצחה על ידי בעלה.

בקיצור: פרק מומלץ ביותר.

על האף של לינקולן

פורסם: 17/03/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, Psycho, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, הציפורים, ורטיגו, זרים ברכבת, חבל, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, צל של ספק, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0
סצנת הר ראשמור ב"מזימות בינלאומיות"

סצנת הר ראשמור מתוך "מזימות בינלאומיות"

ביקורו בישראל של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, השבוע, הביא אותי (שוב) למסקנה שאין נושא שאי אפשר לקשר להיצ'קוק. ואמריקה זה נושא קל מידי. כי היצ'קוק, אחד היוצרים הידועים שנולדו בממלכה הבריטית, הביא למסך הרחב, בשיא יצירתו, דווקא את הנופים המרהיבים של מדינתו המאמצת: ארה"ב. לרגל ביקור הנשיא האמריקאי, קבלו כמה מהנופים/אתרים הללו – מעין מדריך טיולים בארה"ב לחובבי היצ'קוק. לא כולל לינה (במוטל) ונסיעות (ברכבת).

ב-20 באפריל 1955 הושבע אלפרד היצ'קוק כאזרח אמריקאי. הוא היה בן 55 וקצת, וחי כבר 16 שנה בארה"ב. רעייתו, אלמה רוול, קיבלה את האזרחות עשור לפניו – הוא כנראה התלבט, בין אם מסיבות פטריוטיות או אחרות. הוא הגיע לארה"ב לראשונה כשהיה בן 37, כדי לגשש לגבי תעסוקה באחד האולפנים ההוליוודיים ושנתיים לאחר מכן עזב סופית את לונדון ועבר ללוס אנג'לס.

"פגשתי אמריקאים כל הזמן", סיפר היצ'קוק לפרנסואה טריפו (בספר "היצ'קוק/טריפו", הוצאת בבל/האוזן השלישית), על פרק חייו הראשון, בבריטניה, "ידעתי לקרוא את מפת ניו יורק באופן מושלם וידעתי בעל פה את לוחות הזמנים של הרכבות האמריקאיות, כי הזמנתי משם את החוברות האלה בתור תחביב. יכולתי לתאר את ניו יורק, את המיקום של האולמות הגדולים וחנויות הכלבו. כשדיברתי עם אמריקאים הם היו אומרים: "מתי היית שם בפעם האחרונה?", ואני הייתי עונה: "מעולם לא נסעתי לשם". לא רציתי להגיע כתייר, רציתי להגיע כקולנוען. הוליווד לא משכה אותי כמקום. מה שרציתי היה להיכנס לאולפנים ולעבוד שם".

וכך, ארה"ב, למרות שלא הייתה תבנית נוף מולדתו, הפכה לשחקנית משנה בסרטיו הידועים ביותר. כמי שקישר בין העלילה למקום התרחשותה, בין הרגש של הדמויות לסביבה – צפייה בכמה מהסרטים של היצ'קוק, כמוה כטיול ברחבי ארה"ב. "יש לנסות להשתמש בכל האלמנטים המקומיים באופן דרמטי", הסביר היצ'קוק לטריפו, "צריך להשתמש באגמים כדי להטביע אנשים, ובהרי האלפים (אז התייחס לשוויץ, נוף עלילת הגרסה הראשונה של "האיש שידע יותר מידי") – כדי להפיל אנשים לתוך התהומות שביניהם". גם בארה"ב "יפיל" את דמויותיו מ-מונומנטים גבוהים.

"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) הוא סרט מרדף/מסע ברחבי ארה"ב וכולל מספר אתרים מוכרים: ניתן למצוא בו את מלון הפלאזה בשדרה החמישית בניו יורק, על פי אתר האינטרנט של המלון, זו הייתה הופעתו הראשונה של המלון בסרט באורך מלא, כולל צוות צילום שהגיע למקום (לפני כן צולם ואוזכר בקצרה בסרטים אחרים); ישנם גם צילומי בניין האו"ם ותחנת הרכבות גרנד סנטרל בניו יורק, ובהמשך צילומים בשיקגו.

אחת הסצנות המפורסמות של היצ'קוק מסרט זה, ובכלל, היא המרדף בהר ראשמור שבדקוטה הדרומית, שבו חקוקים פניהם של ארבעה נשיאים אמריקאים: ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, תיאודור רוזוולט ואברהם לינקולן (הגם שסצנת המרדף צולמה בתפאורה באולפן, כמובן שלא על פרצופי נשיאי ארה"ב). בשיחה עם טריפו, סיפר היצ'קוק: "כשקרי גרנט נמצא בהר ראשמור, רציתי שהוא יסתתר בתוך הנחיר של לינקולן ואז יתחיל להתעטש. זה היה יכול להיות מצחיק, לא?".

אזור סן פרנסיסקו היה חביב על היצ'קוק, שאף רכש שם בית נופש. הספר: "Footsteps In The Fog: Alfred Hitchcock's San Francisco", מאת ג'ף קרפט ואהרון לוונטל, עוסק בסרטים של היצ'קוק שצולמו באזור זה ("צל של ספק" בסנטה רוזה, "ורטיגו" בסן פרנסיסקו ו"הציפורים" בבודגה ביי), כולל פירוט הלוקיישנים בכל סרט ומה נותר מהם היום.

אני בכניסה לבודגה ביי (2004. אגב, המעיל: ברור שלא פרווה אמיתית. אני נגד! צילום: הדס גוילי)

עלילת "הציפורים" (The Birds, 1963) מתחילה באזור יוניון סקוור בסן פרנסיסקו וממשיכה לעיירה בודגה ביי, שנמצאת במחוז סונומה לחופי האוקיינוס השקט, כ-100 ק"מ צפונית לעיר. אמנם רוב הסרט צולם באולפנים, אולם התבסס על נוף העיירה והמבנים שהיו (וחלקם עדיין) קיימים בה. העובדה שהסרט צולם בה, הפכה את בודגה ביי למוקד תיירותי עם שלל מרצ'נדייז שקשורים לסרט (יש גם הרבה ציפורים שמשקיפות מכל מקום…). באתר האינטרנט של המחוז הוגדרה בודגה ביי כעיירה של "שמש, חולות, גלישה והיצ'קוק". אגב, בסוף השבוע הקרוב, ב-23 במארס, מתוכננות במקום שלוש הקרנות חגיגיות של "הציפורים" לרגל חגיגות היובל לצאת הסרט לאקרנים.

בירת מחוז סונומה שנמצאת כשעת נסיעה צפונית לסן פרנסיסקו, היא העיר סנטה רוזה, שגם הפכה מוקד תיירותי בזכות סרט של היצ'קוק: "צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943). אתרים רבים בעיר שימשו לצילומי החוץ של הסרט המדובר, רובם ככולם שינו את ייעודם 70 שנה אחרי. אתר אחד שעדיין מושך מעריצים אדוקים הוא הבית בשדרות מקדונלנד 904, ששימש לצילומי החוץ של בית 'משפחת ניוטון' בסרט, שבו מתנהל חלק משמעותי מהעלילה.

 

"ורטיגו" הוא אולי הסרט המזוהה ביותר עם סן פרנסיסקו, והעיר שזורה בלוקיישנים מהסרט (או להפך?). כמובן גשר הזהב, אבל גם מקומות כמו רחוב לומברד שבו נמצא ביתו של 'סקוטי' ומיסיון דולורס שבחלקו האחורי נמצא בית קברות עתיק של ראשוני העיר – שבו צולמה סצנה שבה 'סקוטי' עוקב אחרי 'מדליין'. מעריצים יכולים לזהות את האתרים עצמאית, או באמצעות סיור מאורגן. בעיר יש גם מלון בשם "ורטיגו", שלא רק מעוצב כהומאז' לסרט, אלא גם נבנה על חורבות מלון "אמפייר", שבו נמצאת דירתה של 'ג'ודי' בסרט.

סן פרנסיסקו: מיסיון דולורס מ"ורטיגו" (צילום: יסמין גיל)

סן פרנסיסקו: מיסיון דולורס מ"ורטיגו" (צילום: יסמין גיל)

ועוד קצת אמריקה: הפתיחה של "פסיכו" (Psycho, 1960) כוללת צילום פנורמי של פיניקס בירת אריזונה (מרבית צילומי הפנים צולמו באולפן); את "האיש הלא נכון" (הידוע גם בשם "הנאשם" – The Wrong Man, 1956) שמבוסס על סיפור אמיתי, היצ'קוק צילם בלוקיישנים אמיתיים בניו יורק, בהם בשכונת ג'קסון הייטס בקווינס (ברחוב 78 מס' 4024 נמצא ביתו של "מאני בלסטרו" גיבור הסרט, וכן של האדם האמיתי שעליו התבסס הסרט), בכלא העירוני בקווינס ובתחנת רכבת תחתית בשדרה החמישית.

"מי רצח את הארי" (The Trouble with Harry, 1955) צולם בוורמונט; "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) צולם באולפן בלוס אנג'לס, אולם עלילתו ממוקמת בגריניץ' ווילג' בניו יורק; באותה עיר, בדירת גג שמשקיפה על קו הרקיע של מנהטן, מתרחשת עלילת "חבל" (Rope, 1948), הגם שהסרט צולם באולפן; ב"זרים ברכבת" (Strangers on a Train, 1951) יש סצנה שבה 'גיא' רואה את 'ברונו' מרחוק, עומד על מדרגות אנדרטת ג'פרסון בוושינגטון הבירה.

ולסיום: המונומנט הראשון שראו המהגרים שהגיעו לארה"ב באנייה, גם היצ'קוק ומשפחתו הגיעו כך – הוא פסל החירות. ב"חבלן" (Saboteur, 1942) מופיע הפסל בסצנת הסיום, כולל הנפילה המתבקשת מכף היד הימנית אוחזת הלפיד של הפסל.

חג שמח מיסטר היצ'קוק

פורסם: 12/03/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, אלפרד היצ'קוק, ג'וזף קוטן, היצ'קוק, ורטיגו, חלון אחורי, יסמין גיל, צל של ספק, קולנוע
תגים: , , , , , , , , , , ,
2

PicsArt_1363083654186

האם כבר איחלתם לאהוביכם יום אלפרד היצ'קוק שמח? כי היום זה היום! הבוקר גיליתי, במקרה, שה-12 במארס הוא יום אלפרד היצ'קוק הלאומי בארה"ב, מדינה חובבת ימי ביזאר לאומיים. יום שמתמקם לו בנוחות בין 'יום אוהבי חמאת בוטנים', 'יום הפרעת זהות דיסוציאטיבית', 'היום הלאומי לאוכל קפוא', 'יום הצ'יפס הלאומי', 'יום כל דבר שאתה עושה הוא נכון', 'יום אני בשליטה' – ואיך אפשר בלי: 'יום משהו על מקל'.

הרשת דלה במידע על היום הלאומי החשוב הנ"ל, שבו מומלץ לערוך הקרנות חגיגיות של סרטי הבמאי בבתי קולנוע או לצפות בהם במפגשים ביתיים. הערב יוקרן "ורטיגו" בסינמטק חולון, אך אני בספק אם התאריך היה מכוון מטרה. לגביי? אצלי כל יום הוא יום היצ'קוק לאומי. אולי אצפה באחד משלושה סרטים שהבטחתי לעצמי לחזור ולצפות בהם השבוע ("מארני", "כתב זר", "חבלן").

למה 12 במארס? אין לי מושג. זה לא תאריך לידתו או מותו של הבמאי, הוא לא התחתן ביום הזה ולמיטב בדיקתי גם לא נערכה איזו פרמיירה חשובה למי מסרטיו בתאריך המדובר. נראה כאילו ה-13 היה יותר מתאים פה, אבל התאריך נתפס על ידי 'יום התכשיטים'.

מילה (או כ-200) על היצ'קוק וארה"ב:

כמיטב מסורת הדואליות החביבה עליו, היצ'קוק ניהל יחסים כפולים עם בריטניה ועם ארה"ב, בכל אחת מהמדינות הללו חי כ-40 שנה מחייו – 40 הראשונות ו-40 האחרונות. תבנית נוף מולדתו הייתה כמובן בריטית, על כל המשתמע מכך: גינונים, הומור, מבטא – והוא שמר עליהם באדיקות בשנותיו בארה"ב, חזר לצלם סרטים בלונדון, עבד עם שחקנים בריטים ובערוב ימיו (חודשים ספורים לפני מותו) אף קיבל תואר אבירות ממלכת אנגליה. מנגד, הוא הביע את חיבתו לתרבות ולסמלים אמריקאים, בסרטיו: החל מאזכורי מונומנטים כמו פסל החירות, הר ראשמור וגשר הזהב בסן פרנסיסקו, ועד שימוש בסמלים כמו 'העיירה הכל אמריקאית' או המגרש למכירת מכוניות משומשות.

הוא הפך לאזרח אמריקאי, שנים אחרי רעייתו, אולי עוד הוכחה לקושי שלו להחליט אזרח של מי הוא. האמביוולנטיות הייתה קיימת כבר מההיכרות הראשונה שלו עם עולם הקולנוע, אז ראינוע, כשהחל לעבוד באולפן סרטים אמריקאי שפתח סניף בלונדון. בהמשך, סרטיו האנגלים היו במידת מה יותר אמריקאים מאשר אירופים, מה שמשך את תשומת לבם של מפיקים הוליוודים שהביאו אותו לעבוד בארה"ב ולצלם שם את מיטב סרטיו.

ועוד הבחנה בין המדינות, לפני החזרה לחגיגות היום הלאומי: אם קרי גרנט וג'יימס סטיוארט היו שחקניו המועדפים (ויש מי שאמרו שהם ייצגו שני צדדים באישיותו של הבמאי: גרנט – השרמנטי, חביב הנשים, היה הגבר שהיצ' רצה להיות; סטיוארט – המשפחתי, הביתי והמיושב, מי שהיצ' היה), הרי שהם מייצגים, אולי, את יחסי אנגליה/ארה"ב: גרנט, הבריטי שהגיע לארה"ב ושינה את שמו, מול סטיוארט, גיבור המלחמה האמריקאי.

וחזרנו ליום הלאומי: לרגל האירוע, ובהתראה קצרה, ביקשתי מחובבי היצ'קוק לכתוב על הסרט האהוב עליהם של הבמאי. להלן מספר המלצות (עדכונים נוספים בהמשך):

גבריאל היידו, כתב "חדשות הספורט", גבעתיים – "ורטיגו"

כשאני מנסה להתמקד ולחשוב על מבט מיוסר של שחקן כלשהו אני תמיד חוזר לג'יימס סטיוארט בסוף "ורטיגו". זה הרגע בו כל הקריירה המקצוענית של השחקן האדיר הזה באה לידי מיצוי מרבי. היכולת להעביר את כל צער העולם במבט אחד, אל הצופה שבדיוק במקרה נמצא באותו מצב כמוהו – נסער, עצוב, מזועזע.

בעיני זהו אחד הסרטים הגבריים ביותר של היצ'קוק. הוא מגשים בו כמה פנטזיות גבריות נושנות: מעקב אחרי אישה אטרקטיבית, חיזור וכיבוש שלה ולבסוף אולי הפנטזיה שהיצ'קוק הכי אהב – ליצור לעצמך את האישה שאתה רוצה מאל"ף עד ת"ו – כמובן בלונדינית, חתיכה, שאפילו לא יכולה לבחור לעצמה את התסרוקת. ועם זאת, היצ', באמנות, בונה בניגוד מוחלט גם דמות של גבר רגיש, הססן, ממש אנטי גיבור שקשה שלא להבין או לאהוב.

אתה רוצה שהוא יכבוש את ג'ודי/מדליין. אתה רוצה שהיא תשתף איתו פעולה, רק שהפעם זה יסתיים עם הפי אנדינג. אפילו הדמות של מידג' ווד, המזכירה האומללה שלו שעדיין אוהבת אותו, יודעת בסתר לבה השבור שהוא לא נועד לה. לבי תמיד יוצא אליה בסרט הזה.

"ורטיגו", כמו שניתן היה לצפות מסרט בעל שם כזה, מוציא אותך מהצפייה בו מטולטל, סוער ובעל תחושה חזקה של חוסר אוריינטציה, אבל בעיקר עם המון שאלות. האם זהו סרט על אהבה נכזבת? איך זה שההתגברות על פחד משתק הופכת תוך שנייה לאנקדוטה לא חשובה? האם היצ'קוק היה צריך או יכול להשאיר את הדמות של מדליין/ג'ודי בחיים? האם "סקוטי" המאוכזב יקפוץ אחריה אחרי שכבר אין לדמות שלו לאן ללכת? ככל הנראה מדובר בסיום הסרט הכי שלם ומדויק שנעשה, אבל בו במקביל הוא משאיר אותך עם תהיה קיומית- כמו שרק סרט מושלם יכול לעשות לך. כמו החיים.

*

יאיר כהן, פתח תקווה – "חלון אחורי"

"חלון אחורי" היה אחד מסרטי היצ'קוק הראשונים שראיתי, והסרט הראשון שלו שממש נשאבתי לתוכו. בעיני היצ'קוק הצליח להפוך את הסרט מסיפור על בחור משועמם, לסיפור מתח שכל הדמויות נכנסות לתוכו. הסצנות האחרונות שבהן, דה פקטו, נחשף הרוצח – הן מהמותחות ביותר בתולדות הקולנוע. השחקנים (ג'יימס) סטיוארט, (גרייס) קלי ו(תלמה) ריטר ביצעו הופעה מעולה.

*

חגית מנדס, בלוגרית יין, תל אביב – "מזימות בינלאומיות"

"מזימות בינלאומיות" – האהוב עליי ביותר, בכיכובו של קרי גרנט (שהוא גם אחד השחקנים האהובים עליי ביותר). זו קומדיית מתח שמפגינה את כשרונו של היצ'קוק גם בבניית מצבים קומיים ולא רק במתח, אימה ופחד אלוהים… הסרט שזור בסיטואציות שאותי מצחיקות מאוד גם בצפיות חוזרות, והוא לדעתי, כמו לדעת רבים, אחד הטובים בז'אנר שלו בתולדות הקולנוע.

*

אני (יסמין גיל, רמת גן) – "צל של ספק"

אין לי תשובה אחת ברורה לשאלה מה הסרט של היצ'קוק שאני הכי אוהבת. ניתן לנחש שאני חובבת את רוב סרטיו (לא ראיתי את כולם), זה גם תלוי ביום ששואלים אותי. אבל יש לי חיבה מיוחדת ל"צל של ספק" המעולה.

זה סיפור אמריקאי קלאסי, עטוף בתסריט עמוס ניואנסים, מעין "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" של הפרברים האמריקאים. אבל הסיבה העיקרית, מבחינתי, היא ג'וזף קוטן. מדובר בשחקן שכתבתי עליו כאן בעבר לא מעט, שלטעמי זכה בפחות קרדיט ממה שהגיע לו בדפי ההיסטוריה ההוליוודית. הדמות שלו בסרט ממגנטת ומפחידה בו זמנית, בית ספר ליצירת דמות שלילית שתעורר אמפתיה מוחלטת בקרב הצופים. רוצח סדרתי שהוא גם דוד ואח אוהב ואהוב, שמנהל יחסים מעט מוזרים, על גבול הרומנטיים, עם אחייניתו (!?). סרט מצוין ומומלץ והבחירה שלי לאי בודד וכל הדברים האלה.

שנה ל-היצ'קוקולוגית: נחשו מי בא לסעוד?

פורסם: 01/03/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, Psycho, אלפרד היצ'קוק, ג'וזף קוטן, היצ'קוק, ורטיגו, זרים ברכבת, חבל, חלון אחורי, יסמין גיל, לונדון, מזימות בינלאומיות, פסיכו, פרנזי, צל של ספק, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0

 

 

"מעולם לא אכלתי ביצה בחיי", אמר היצ'קוק. "באמת, מעולם?", שאלתי. "אפילו לא אחת", אמר, "אני מניח שיש ביצים בכמה מהדברים שאני אוכל, אבל לא אוכל להתמודד מול ביצה 'ערומה'". "מה לגבי סוגים אחרים של ביצים, כמו קוויאר?", שאלתי. "מבחינתי זה לא סוג אחר של ביצה. למרות שכפי שאתה מתאר… זו ביצה". "האם אנין טעם שמעולם לא טעם ביצה, הוא אנין טעם מושלם?", שאלתי. "מעולם לא טענתי שאני אנין טעם", אמר היצ', "אני חושב שתגלה שרוב התיאורים האקזוטיים שאנו משיגים הם בדרך כלל לא נכונים, ותמיד מגיעים ממקורות רחוקים".

השיחה הזו התקיימה ב-1942 במסעדת "מייק רומנוף" (שפעלה בשנים 1941-1962) ב-בברלי הילס. היצ'קוק הזמין סטייק. ג'וזף קוטן, שזה אך נבחר לשחק בסרטו הבא של הבמאי, 'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943), הזמין אומלט. האומלט היה הטריגר לנושא השיחה: ביצים. קוטן כתב עליה בספרו האוטוביוגרפי: "Vanity Will Get You Somewhere".

על חיבתו של היצ'קוק לאוכל ניתן להבין ממראו. בספר הביוגרפי "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מתאר הכותב, דונלד ספוטו, את הראיון העיתונאי הרשמי הראשון שהעניק היצ'קוק בארה"ב, ב-1937, במסעדת 'מועדון 21' (21 Club) בניו יורק, לעיתונאי אלן. ה. סמית, שהצטרף לארוחה: "היצ'קוק אמר לסמית שאמריקה מפורסמת באומצות ובגלידה שלה ולכן הוא מקפיד ליהנות משניהם. הוא הודה שהוא מזמין לארוחת בוקר גלידת וניל ועליה מעט ברנדי, וסיפר שבכל ארוחת צהריים וארוחת ערב התפריט אחד הוא: מנה כפולה של אומצה דשנה. סמית חשב שהיצ'קוק מגזים, אבל בסוף הארוחה, כשהזמינו כולם קפה, הדהים היצ'קוק את העיתונאי והזמין עוד מנת אומצה, שתוגש לאחר פרפרת הגלידה. אחרי האומצה השנייה אכל עוד מנת גלידה, וכשקרא למלצר, חשבו הנוכחים שעכשיו ילכו סוף סוף, אבל היצ'קוק הזמין אומצה שלישית, והפעם, כדי שלא לעכב את בני לווייתו, ביקש שתוגש לו הגלידה עם הסטייק".

"אני מוצא סיפוק באכילה. זה תהליך נפשי ולא גופני דווקא", צוטט לאחר מכן הבמאי בכתבתו של סמית, כך על פי הכתוב בביוגרפיה, "יש שני סוגי אכילה – אכילה כדי להתקיים ואכילה לשם הנאה. אני נהנה מן הציפייה לאוכל טוב, לא פחות משאני נהנה מן הציפייה ליציאה לחופשה או להצגה טובה". אלא שכשהיצ'קוק קרא את הציטוט בעיתון, הוא הצטער עליו, כך על פי הכתוב, שכן מאותו זמן הפכו הרגלי האכילה שלו לחומר שמשביע עיתונאים.

בהתאם לחיים האמיתיים, אוכל היווה מוטיב מרכזי גם בסרטים של היצ'קוק. הרבה יותר מכפי שניתן לצפות מאדם שהבסיס הקולינרי שלו התגבש באנגליה, מכל המדינות בעולם. ומכוון שאוכל הולך טוב עם חגיגות, החלטתי שזה יהיה נושא הפוסט לציון שנה ראשונה לבלוג "היצ'קוקולוגית". בתיאבון.

אמנויות שונות התעסקו באוכל לאורך ההיסטוריה. כתבו עליו, ציירו אותו, צילמו אותו. כמוצר צריכה קיומי, בסיסי, הוא מסמל חיים, מוות, מין, מעמד, משפחה. החל מהתפוחים של סזאן, הבולבוסים של ואן גוך וקופסאות המרק של אנדי וורהול, ועד ה"תשאיר את האקדח, קח את הקנולי" והתפוזים-שלפני-המוות ב"הסנדק" (הגם שקופולה טען שזה מוטיב מקרי) ואין ספור סרטים על שפים ו/או על מסעדות.

אצל היצ'קוק זה לא המוטיב המוכר ביותר (ע"ע בלונדיניות, מראות, משטרה, מדרגות וכו') ובהתאם לא המקושר מידית עם סרטיו. אבל הוא קיים לאורך כל הדרך. בנאומו בזמן קבלת פרס מפעל חיים של המכון האמריקאי לקולנוע, ב-1979, אמר היצ'קוק: "אדם לא חי רק בשביל רצח. הוא זקוק לחיבה, הכרה, עידוד, ומידי פעם ארוחה דשנה".

היצ'קוק השתמש באוכל כסמל, לעתים קומי, להצביע על התנהגות או על מצב מחשבתי של הדמויות. ב'אנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק', נכתב: "בהתחשב בחיבה של היצ'קוק לאוכל ושתייה – הוא היה ידוע בארוחות השופעות שלו, שלוו באופן קבוע ביין ולעתים קרובות שלחו אותו לתנומת צהריים – זה לא מפתיע שלאכילה ולשתייה, פעילות אנושית חיונית ואירוע למפגשים חברתיים על המסך ומחוצה לו, יש חשיבות מיוחדת בסרטיו. מה שמפתיע זה הנוכחות השלילית המוחצת שיש לו. גם כשהארוחה מושלמת, כמו ארוחת הצהריים מ"21" (אותה מסעדה מהראיון הראשון שלו בארה"ב) ש"ליסה" (גרייס קלי) הביאה לדירה של "ג'פריס" (ג'יימס סטיוארט) ב'חלון אחורי' (Rear Window, 1954), כדי לחגוג מה שהם מאמינים כשבוע האחרון לפני הורדת הגבס מרגלו של "ג'פריס" – זה מושלם מידי ומסמל את אי ההסכמות שלהם לאורך הדרך לגבי סגנון חיים משותף".

ארוחות משפחתיות, כמו זו של "צ'ארלי ניוטון" (תרזה רייט) ב'צל של ספק' או כמו של "אריקה" (נובה פילבים) ב'צעירים ותמימים' (Young and Innocent, 1937) – מתוארות כחוויה קשה בגלל רגשי האשמה של אותן דמויות על המידע שהן חייבות להסתיר משאר המשפחה. ארוחות מהוות מפגש מנחם שהופך לעתים לדיון או ויכוח, כפי ש"הדוד צ'ארלי" (ג'וזף קוטן), רוצח האלמנות ב'צל של ספק', מתבטא בכעס נגד האלמנות חסרות המשמעות בעיניו.

אוכל מסמל גם מוות: ב'חבל' (Rope, 1948) ארוחת הבופה מוגשת על תיבה שבתוכה שוכבת גופה, בעיצומו של מפגש חברתי – סמל לקניבליזם. על "פיליפ" (פארלי גריינג'ר), מי שלפני שעה קלה חנק למוות, יחד עם חברו, את האדם ששוכב בתיבה, מסופר כי חנק בילדותו תרנגול. כמובן שבארוחה מוגש עוף, מנה שחוזרת על עצמה בסרטים של היצ'קוק, חובב ציפורים על שלל צורותיהן.

ב'סחיטה' (Blackmail, 1929) "אליס" (אנני אונדרה) דוקרת את הצייר שמנסה לאנוס אותה, בין שתי ארוחות: האחת, ארוחת ערב עם החבר שלה, "פרנק" (ג'ון לונגדן) לפני שהיא פוגשת את הצייר. והשנייה, ארוחת בוקר עם הוריה שמופרעת על ידי הערת השכן על הסכין שהרגה אמש את הצייר; ב'זרים ברכבת' (Strangers on a Train, 1951), בזמן ארוחה קלה ברכבת, "ברונו" (רוברט ווקר) מציג בפני "גיא" (פארלי גריינג'ר) את תכניתו לרצח המושלם.

ב'האיש שידע יותר מידי' (The Man Who Knew Too Much, 1956), 'בן מק'קנה' (ג'יימס סטיוארט) ורעייתו 'ג'ו' (דוריס דיי), אוכלים ארוחה מרוקאית מסורתית עם בני הזוג 'דרייטונס", המרגלים האמיתיים שנחשד שהם (בני הזוג מק'קנה) – הם.

הארוחות ב'רבקה' (Rebecca, 1940) מדגישות את הזרות ואת ההיעדרות של "רבקה", רעייתו של "מקס דה ווינטר" – מבעלה ומהעולם. לקראת סוף הסרט, "ג'ק פאבל" (ג'ורג' סנדרס) מעלה את הצעת הסחיטה המנומסת שלו, על ידי לקיחת "פולקע" מסל הפיקניק במכונית של בני הזוג דה ווינטר, כרסומו, וזריקת העצם מהחלון; ב'ורטיגו' (Vertigo, 1958) ישנה הסצנה במסעדת "ארני'ס" (Ernie's – נסגרה ב-1996 לאחר 54 שנה. הסצנה צולמה באולפן ששחזר במדויק את עיצוב המסעדה מסן פרנסיסקו), שבה "גאווין אלסטר" (טום הלמור) מזמין את "סקוטי" (ג'יימס סטיוארט) שיראה את רעייתו 'מדליין' (קים נובאק), אחריה התבקש לעקוב. בהמשך יש סצנה נוספת במסעדה הזו, שתיהן נועדו להדגיש את הריחוק בין "סקוטי" ל"מדליין".

אוכל מקושר אצל היצ'קוק, כמובן למין, גם בכפלי משמעויות: כך למשל, כש"פרנסיס" (גרייס קלי) שואלת את "ג'ון רובי" (קרי גרנט) ב'לתפוס גנב' (To Catch a Thief, 1955), במהלך ארוחה, אם הוא מעדיף רגל או חזה (של עוף); ב'מזימות בינלאומיות' (North by Northwest, 1959), "איב" (איב מארי סיינט) אומרת ל"רוג'ר ת'ורנהיל" (קרי גרנט), רגע אחרי שהזמינה אותו לתא השינה שלה ברכבת לאחר הפגישה ה"מקרית" בתא האוכל: "במקומך לא הייתי מזמינה קינוח". והוא בתגובה עונה לה: "הבנתי את המסר".

גם ב'הנודעת' (Notorious, 1946) היצ'קוק מערבב בין תשוקות במהלך סצנת הנשיקה הארוכה (עם הפסקות נשימה. בשם הצנזורה) בין "אליסה הוברמן" (אינגריד ברגמן) ל"דוולין" (קרי גרנט): "שלוש דקות שבהן גרנט וברגמן מכרסמים זה את שפתיו ואוזניו וצווארו של זה, בעודם משוחחים על ארוחת ערב", כך על פי הביוגרפיה על הבמאי. אגב, בסרט הזה דווקא מוטיב השתייה (בקבוקי יין עם אורניום) תופס מקום מרכזי, כמו בהרבה סרטים אחרים של היצ'קוק (החל מכוס החלב ב'חשד' ועד הבירה, הברנדי והמרגריטה ב'פרנזי'), אולם הנושא יחכה לפוסט נפרד.

נחזור לאוכל: 'פסיכו' (Psycho, 1960) הוא הסרט הראשון של היצ'קוק שכבר קישר בצורה מפורשת את התיאבון לאוכל ולמין. זה אמצע היום וארוחת צהריים היא הסיבה הרשמית ליציאתה של "מריון" (ג'נט לי) מהעבודה, אולם פגישתה עם "סם" (ג'ון גאבין) בחדר המלון נועדה למטרה אחרת לגמרי – כך מבהיר לנו הבמאי מיד בהתחלה.

מאוחר יותר, כש"מריון" מגיעה למוטל הנידח, בעל המקום, "נורמן" (אנתוני פרקינס), מזמין אותה לארוחה קלה בביתו: "רק סנדוויצ'ים וחלב". אלא שכשהוא עולה לבית היא שומעת מרחוק את אמו אומרת לו: "אני לא ארשה שתביא נערות צעירות זרות לארוחה. ואחרי הארוחה? מוזיקה? לחישות? תגיד לה שהיא לא תשביע את רעבונה באוכל שלי… או בבני".

אבל השיא בכל הקשור לאוכל בכלל, ולאוכל, מין ואלימות בפרט, מגיע ב'פרנזי' (Frenzy, 1972), סרטו האחד לפני אחרון של היצ'קוק – שהחזיר אותו לצלם בעיר הולדתו, לונדון, ואשר עלילתו מתרחשת ברובה בקובנט גארדן: "הוא התעקש להשתמש כבאתר צילומים בשוק המזון של קובנט גארדן לפני הריסתו, בעודו נראה כפי שהיה בימי ילדותו, כשהיה הולך לשם עם אביו [שהיה בעל מכולת]", נכתב בביוגרפיה על הבמאי.

"מחוץ לבמת הצילומים היה האוכל נושא השיחה היחיד שעניין אותו", סיפרה השחקנית אנה מאסי, באותו ספר, "לאחר מכן הבנתי שזה נושא הולם בהחלט, שכן הסרט שעשינו היה גדוש מאכלים. היצ'קוק סיפר לכל מי שהיה מוכן להאזין על ימי ילדותו בלונדון הישנה, על העגבניות המרוקאיות שאפשר היה לקנות בקובנט גארדן ב-1901 וגם עכשיו, ב-1971, על פרי ההדר מישראל (שאגב, מוזכר בסרט עצמו כשהרוצח – סוחר פירות – מספר איך היה רוצה לנסוע ל-יפו "מקור הפירות"), הענבים מספרד והירקות מקליפורניה".

"היצ'קוק דיבר על מאכלים ועל מתכונים ומסעדות בכל העולם כמו גבר המספר על אהבותיו; ולכל מי שידע כיצד התנהלו חייו באמריקה היה ברור שהמזון ב'פרנזי' הוא בגדר אובססיה. הוא התרגש מענייני אוכל יותר משהתרגש מכל דבר אחר, ויחסו לאוכל היה כמעט מיני", נכתב עוד באותה ביוגרפיה.

ואכן, 'פרנזי' גדוש באוכל, ברובו ירקות ופירות, משל מדובר היה בסרט איטלקי או צרפתי או כזה שמתרחש במדינה שבה האוכל הוא סממן תרבותי. האוכל בסרט מתקשר בדרך כלל לאלימות מינית: למשל, כששני גברים נכנסים לפאב מקומי ודנים ברוצח התורן שהפך לשיחת היום בעיר, הם עושים זאת תוך כדי הזמנת פשטידת רועים ובירה; הרוצח בסרט, "בוב ראסק" (בארי פוסטר), כאמור סוחר פירות בשוק, מגיע למשרדה של "ברנדה בלייני" (ברברה לי האנט) שאוכלת באותו זמן ארוחת צהריים. לרוע מזלה, גם מזכירתה יצאה באותה שעה לארוחת צהריים, מה שמאפשר ל"ראסק" לאנוס ולרצוח אותה, ובין לבין לנגוס בתפוח.

כש"המפקח אוקספורד" (אלק מקאואן) מהסקוטלנד יארד, יושב במשרדו בפתחה של החקירה, הוא עושה זאת תוך כדי אכילת ארוחת הבוקר שלו שמורכבת מביצי עין ונקניקיות. הוא מאפיין את דמותו של הרוצח ("שונא נשים, אימפוטנט, סדיסט") שטרם נתפס, תוך שהוא מספר לעמיתו על כך שרעייתו החלה בימים אלה ללמוד בקורס בישול (כנראה בסגנון המטבח הצרפתי).

לקורס הבישול הזה משמעות בהמשך, בשתי סצנות ארוחה בביתו של המפקח, שבהן הוא דן עם אשתו על החקירה וזו מספקת לו נקודות מבט חדשות על העניין. ארוחה אחת כוללת מרק דגים בעל מרכיבים משונים (שהמפקח יורק בחזרה לסיר, כשאשתו לא רואה) ו"ציפור צלויה", כהגדרת האשה – שליו בענבים. "עלינו למצוא אותו [את הרוצח] לפני שהרעב יציק לו שוב", הוא אומר לאשתו.

בארוחה הבאה, שנערכת לאחר שהרוצח נתפס ונאסר, הוא שואל את אשתו: "מה החוש שלך אומר לך שאני רוצה לאכול?", והיא עונה לו: "סטייק ותפוחי אדמה". אלא שלמרות רצונו במנה פשוטה, האשה מממשיכה להפגין יצירתיות מלימודי הבישול ומגישה לו רגל של חזיר בנוסח קאן ברוטב מעיים. גם כאן נרשמת בחילה מצדו של הבעל-המפקח (האם זו ביקורת סמויה במלחמת התרבויות בין אנגליה לצרפת?). היא גם משכנעת את בעלה שהרוצח שנאסר אינו האדם הנכון וכי יש להוציאו מבית הסוהר: "האם הוא יקבל משהו [בשל הטעות בזיהוי]?", היא שואלת. "רק קצת כסף", הוא עונה. "אז תזמין אותו לארוחה. אני אכין ברווז ברוטב דובדבנים".

ואגב, רצונו של המפקח בארוחה לא מתוחכמת שמורכבת מסטייק ותפוחי אדמה, אינה מקרית. אם הזכרתי בתחילה את חיבתו של היצ'קוק לאומצה, הרי שהייתה לו אהבה קולינרית נוספת: תפוחי אדמה. בביוגרפיה על היצ'קוק נכתב שבילדותו זה היה מזונה העיקרי של משפחתו ושל תושבי שכונתו, לייטונסטון, בני מעמד הביניים, מכוון שהיה ירק זול, משביע ומזין. "כל מי שסעד על שולחנו של אלפרד היצ'קוק ידע שבכל ארוחה (חוץ מאשר בתקופות שבהן שמר על דיאטה חמורה במיוחד) יוגשו תפוחי אדמה. הם הוגשו מבושלים, אפויים, ובשנים האחרונות, כשלקה בשיניו – גם מעוכים".

היצ'קוק ביטא את חיבתו לאותו ירק משעמם, אך טעים, באחת הסצנות הזכורות ביותר מסרטיו, ב'פרנזי': הרוצח "ראסק", שמתגורר בקובנט גארדן שהיה כאמור שוק שוקק בזמנו, מחביא את גופת האשה שרצח בשק תפוחי אדמה ומעמיסה על משאית. אלא שהוא מגלה שסיכת הדש שלו בעלת ראשי התיבות של שמו, נעלמה – ונותרה בידה של הנרצחת. הוא מיד עולה על המשאית, שמתחילה בנסיעה, ומבלה דקות ארוכות בין שקי תפוחי אדמה בניסיון למצוא את הסיכה. בהמשך, אבק תפוחי האדמה שניגב מעל בגדיו בפונדק דרכים, יהיה הרמז שיסגיר אותו.

***
ואחרי כל כך הרבה אוכל, מתבקשת גם דיאטה. היצ'קוק, כידוע, הופיע קצרות כמעט בכל סרטיו. אלא שב'סירת הצלה' (Lifeboat, 1944) הוא נתקל בבעיה, שכן העלילה מתרחשת בלב ים: "בדרך כלל אני משחק עובר אורח, אבל איך אפשר להמציא עובר אורח באוקיינוס?", הסביר היצ'קוק לבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו": "באותה תקופה שמרתי על דיאטה חמורה מאוד והתקדמתי לאיטי לעבר המטרה, שהייתה להוריד 50 ק"ג ולרדת מ-150 ל-100 ק"ג. החלטתי להנציח את הרזייתי ובמקביל גם להשיג את מטרתי, בכך שאדגמן לתמונות 'לפני' ו'אחרי' של טיפול הרזיה". ואכן, הופעת האורח שלו באותו סרט היא פרסומת לדיאטה שמופיעה בעיתון שאוחזת אחת הדמויות.

היצ'קוק מופיע ב'סירת הצלה'

Always a bridesmaid, never a bride

פורסם: 01/02/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, אוסקר, אלפרד היצ'קוק, האקדמיה האמריקאית לקולנוע, יסמין גיל, קולנוע, רבקה
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
2

 

פרט הטריוויה הקולנועי הלעוס ביותר הוא שהיצ'קוק מעולם לא זכה בפסלון המוזהב של האקדמיה האמריקאית לקולנוע – האוסקר. לא בקטגוריית הבימוי, לא בהפקה, בקושי רב בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. כל כך בקושי, שרק סרט אחד שלו, "רבקה" (1940 ,Rebecca) זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אולם כמקובל בקטגוריה זו הפסלון הוענק אחר כבוד למפיק – דיוויד. או. סלזניק (1902-1965), שזכה בו גם בשנה שלפני על "חלף עם הרוח".

טקס האוסקר ה-13 נערך ב-27 בפברואר 1941, במלון בילטמור בלוס אנג'לס, בהנחיית בוב הופ. זה היה הטקס הראשון שבו השתמשו במעטפות חתומות, על מנת לשמור את שמות הזוכים כהפתעה. "רבקה", הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים בארה"ב (והסרט ה-24 מתוך 53 שלו) היה מועמד ליותר פרסי אוסקר מכל סרט אחר של הבמאי – 11 – אך זכה בסופו של דבר רק בשניים: פרס הסרט הטוב ביותר ופרס על צילום בשחור-לבן.

מולו, בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, התמודדו סרטים כמו "סיפור פילדלפיה" (The Philadelphia Story), "הדיקטטור הגדול" (The Great Dictator), ו"ענבי זעם" (The Grapes of Wrath) וגם סרט נוסף של היצ'קוק, "כתב זר" (1940 ,Foreign Correspondent), שהיה מועמד באותו טקס לשישה פרסים בסך הכל, אך לא זכה באף אחד מהם.

לורנס אוליבייה (1907-1989), ששיחק את "מקסים דה ווינטר" ב"רבקה", היה מועמד בקטגוריית השחקן הטוב ביותר, אולם הפסיד לג'יימס סטיוארט ב"סיפור פילדלפיה". ג'ואן פונטיין (נ' 1917), ששיחקה את "גברת דה ווינטר", הייתה מועמדת בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר, אולם הפסידה לג'ינג'ר רוג'רס ב"Kitty Foyle". שנה לאחר מכן, בטקס ה-14, זכתה פונטיין באוסקר על תפקידה ב"חשד" (1941 ,Suspicion) של היצ'קוק.

גם היצ'קוק היה מועמד בטקס ה-13, לראשונה, לפרס הבמאי הטוב ביותר. כמי שאך זה הגיע לארה"ב, מאנגליה, שם זכתה עבודתו לזלזול מצד אנשי התרבות המעונבים שלא חיבבו את אמנות הקולנוע באופן כללי (למעט, אולי, סרטים גרמנים) – ייתכן וחשב לעצמו שמדובר בתחילתה של ידידות מופלאה בינו ובין האקדמיה לקולנוע. היא כמובן לא הייתה מופלאה.

היצ'קוק הפסיד באותה שנה את הפרס לג'ון פורד שביים את "ענבי זעם". לימים הוא יהיה מועמד עוד ארבע פעמים בקטגוריית הבימוי, על: "סירת הצלה" (1944 Lifeboat,), "בכבלי השכחה" (Spellbound, 1945), "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) ו"פסיכו" (Psycho, 1960) – ויפסיד פעם אחר פעם.

מלבד "רבקה" ו"כתב זר", גם הסרטים: "חשד" (Suspicion, 1941) ו"בכבלי השכחה" היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. הם הפסידו. דווקא סרטים אחרים שלו כמו "ורטיגו" (Vertigo, 1958), "חלון אחורי", "פסיכו" ו"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959), שזכו לשימור על ידי המכון הלאומי לקולנוע בספריית הקונגרס האמריקאית, או שהוגדרו על ידי המכון האמריקאי לקולנוע בין 100 הסרטים הטובים של המאה ("ורטיגו" אף זכה לטייטל: הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים) – לא היו מועמדים לאוסקר כסרט הטוב ביותר.

סרטים של היצ'קוק זכו ל-52 מועמדויות בסך הכל בשלל הקטגוריות של האקדמיה לקולנוע: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, שחקנים ראשיים ומשניים, תסריט, צילום, אפקטים מיוחדים וכן הלאה. הם זכו בשישה פרסים: "רבקה" על הסרט הטוב ביותר ועל צילום בשחור לבן; "חשד" – פרס השחקנית הטובה ביותר לג'ואן פונטיין; "בכבלי השכחה", פרס עבור קטע מוזיקלי; "לתפוס גנב", פרס עבור צילום בצבע; ו"האיש שידע יותר מידי", פרס עבור השיר הטוב ביותר ל"קה סרה סרה".

"היית מרוצה מ"רבקה"?", שאל הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי פרנסואה טריפו, את היצ'קוק, בספר הראיונות של השניים. "זה לא סרט היצ'קוקי", ענה לו היצ'קוק, "זו מעין אגדה והעלילה עצמה שייכת לסוף המאה ה-19. זה היה סיפור די מיושן שיצא מהאופנה. "רבקה" הוא סיפור שחסר לו הומור".

לשאלה האם חשש לצלם לראשונה סרט אמריקאי, ענה היצ'קוק: "זה סרט בריטי לחלוטין. הסיפור אנגלי (מבוסס על ספר של דפנה דה מורייה), כך גם השחקנים והבמאי. [אולם] בהכרח הייתה השפעה אמריקאית גדולה על הסרט, תחילה מצדו של סלזניק, אחר כך מצדו של המחזאי רוברט שרווד שכתב את התסריט מנקודת מבט צרה פחות מזו שהיינו מקבלים באנגליה".

"זה האוסקר היחידי שקיבלת?" שאל טריפו. "מעולם לא זכיתי באוסקר", ענה לו היצ'קוק.

ב-1967 קיבל היצ'קוק את פרס מפעל חיים ע"ש ארווין תלברג, הידוע גם כ"אוסקר של כבוד". העניק לו את הפסלון הבמאי רוברט וייז ("סיפור הפרברים") והיצ'קוק בתגובה, כנראה לעלבון שחש מהאקדמיה האמריקאית לקולנוע, נאם את הנאום הקצר ביותר בתולדות הטקס: "תודה".

***

אגב, גם צ'ארלי צ'פלין, אורסון וולס, פריץ לאנג, הווארד הוקס, רוברט אלטמן, סם פקינפה, ג'ון קאסווטס, סטנלי קובריק, סידני לומט, בריאן דה פלמה, ארתור פן, פדריקו פליני, אקירה קורסוואה, אינגמר ברגמן, ג'ורג' לוקאס, דיוויד לינץ', ספייק לי, טים ברטון ואחד – טרנטינו, לא זכו (או טרם זכו) בפסלון המוזהב על בימוי (חלקם זכו באוסקר של כבוד או באוסקר בקטגוריות אחרות כמו משחק או תסריט).

***
ב-24 בפברואר 2013 ייערך טקס האוסקר ה-85.

התחנה הבאה ברודוויי

פורסם: 24/10/2012 ב-Alfred Hitchcock, Movies, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, חלון אחורי, יסמין גיל
תגים: , , , ,
0

"רבקה" אאוט, "חלון אחורי" אין. לאחר שנכשל הניסיון להעלות על במות ברודוויי את המחזמר "רבקה" (סיפור שעליו מבוסס סרטו האמריקאי הראשון של היצ'קוק והיחידי שלו שזכה באוסקר), בשל תרמית הפקה, נראה שסרט אחר של היצ'קוק מתוכנן להגיע לתאטראות ניו יורק.

על פי ידיעה שהתפרסמה היום באתר ה"האפינגטון פוסט" (The Huffington Post) מאת הכתב מארק קנדי, קבוצת מפיקים זכתה בזכויות להפקה הבימתית של "חלון אחורי" (Rear Window) – הסיפור הקצר שעליו התבסס התסריט של הסרט באותו שם, משנת 1954 – אחד מסרטיו הידועים של היצ'קוק ובקולנוע בכלל. סרט שהוא אלגוריה על בימוי ועל צפייה בקולנוע, על מוסד הנישואים ועל האופציות האחרות, אתגר טכני יוצא דופן ומוצלח של צילום סרט מלוקיישן אחד.

קצרה היריעה מלכתוב כאן ועכשיו מה זה "חלון אחורי" (מה גם שאני בדיוק באמצע הספונג'ה) – אולי אחד הסרטים הנחקרים והנלמדים ביותר בתולדות הקולנוע. רק אזכיר את ההקדמה שכתב מבקר ובמאי הקולנוע הצרפתי פרנסואה טריפו, בספרו "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת בבל/האוזן השלישית): "אחד המבקרים האמריקאים ששיבחתי באוזניו במשך שעה את "חלון אחורי", השיב לי בדברי השטות הבאים: '"חלון אחורי" מוצא חן בעינייך משום שאינך מכיר את ניו יורק ולכן אינך מכיר היטב את גריניץ' וילג". עניתי לו: '"חלון אחורי" אינו סרט על הווילג', הוא פשוט סרט על קולנוע, ואת הקולנוע אני מכיר".

על פי הידיעה מהיום, המפיקים שקיבלו את זכויות היוצרים לאחר ניסיונות שנמשכו שנתיים, מקווים להעלות את המופע בברודוויי, אולם לא מסרו לוח זמנים. אם ניתן ללמוד משהו מהסיפור על ניסיון הפקת "רבקה" כמחזמר, הרי שלגורם המימון תהיה ודאי השפעה מכרעת בנושא.

"חלון אחורי" מבוסס על סיפור קצר של קורנל וולריץ' (Cornell Woolrich, 1903-1968) בשם "It Had to Be Murder", שפורסם לראשונה במגזין בשנת 1942. הסרט של היצ'קוק מספר על "אל. בי. ג'פריס" (ג'יימס סטיוארט), צלם עיתונות שמרותק לכיסא גלגלים עם רגל מגובסת, מה שמותיר לו יותר מידי זמן פנוי להציץ לבתי השכנים ולחשוד שאחד מהם רצח את אשתו. לצד סטיוארט משחקת גרייס קלי בתפקיד חברתו האלגנטית "ליסה פרימונט".

מעולם לא צפיתי בהצגה שמבוססת על סיפור שהיצ'קוק הפך לסרט. לפני כמה שנים הועלתה בעולם וגם בארץ ההצגה "39 המדרגות" וסביר להניח שהועלו במשך השנים הצגות שמבוססות על סרטים נוספים. יש להיצ'קוק כמה סרטים שבשל צילומם במספר קטן של לוקיישנים או אפילו רק באחד, יכולים להתאים מאוד לפורמט התאטרון – למשל "חבל" או "אליבי", או בעצם כל עלילת מתח טובה.

32 שנה לאחר שהלך לעולמו, היצ'קוק ממשיך להעסיק את עולם הקולנוע, הטלוויזיה והתאטרון. נראה שב-2012 הוא זוכה לעדנה מחודשת (הגם שזו מעולם לא ממש פגה). לאחר סרט הטלוויזיה "The Girl" שמתאר את יחסיו עם השחקנית טיפי הדרן במהלך צילומי "הציפורים" ושודר בסוף השבוע שעבר בארה"ב, וסרט הקולנוע  "Hitchcock" שמתאר את צילומי "פסיכו" ועתיד לעלות לאקרנים בחודש הבא, נותר לחכות להפקה הבימתית של "חלון אחורי".

מבזק-היצ' 1

פורסם: 09/04/2012 ב-Alfred Hitchcock, היצ'קוק, יסמין גיל, קולנוע
תגים: , , , , , , , ,
0

הוא נולד בסוף המאה ה-19, החל לעסוק בקולנוע כשעוד קראו לזה ראינוע, והפעם האחרונה שביים הייתה לפני יותר מ-36 שנה. כל אלו לא מפריעים להיצ'קוק להיות רלוונטי בימים אלה, כמו תמיד, עם מגוון מאמרים שפורסמו ברחבי הרשת על תערוכות, סרטים וראיונות הקשורים אליו ולשחקנים שעבד עמם. הנה כמה דוגמאות:

טיפי. כשנשאלה מה היה השיעור הראשון שלמדה על עסקי הקולנוע במהלך צילומי סרטה המלא הראשון, "הציפורים" (The Birds, 1963), ענתה טיפי הדרן (Tippi Hedren) בראיון שפורסם באתר HollywoodChicago.com: "אני חושבת ש[למדתי] עד כמה פוליטי זה יכול להיות וכמה זה קשור לשליטה, לא משנה עד כמה את מוכשרת. היה לי חוזה עם אלפרד היצ'קוק, לא עם אולפן, ולמרות שהוא סיפק לי השכלה מדהימה לגבי כיצד להיות בסרט והייתי אסירת תודה לו על כך, הייתי צריכה להתמודד עם הצד האחר של זה. הוא הפך אובססיבי לגביי, וזה דבר נורא להיות האובייקט של אדם אובססיבי כשאתה לא מעוניין. הוא הפך לכל כך שולט, שהייתי חייבת לצאת מזה. הוא אמר לי שיהרוס לי את הקריירה ואכן עשה זאת. למרות שאחרי "הציפורים" ו"מארני" (Marnie, 1964) הייתי 'שם חם' בעסק, בכל פעם שמפיק או במאי ביקשו לעבוד איתי – הוא אמר להם שאני לא פנויה. מה שבאמת כאב זה שפרנסואה טריפו רצה אותי לסרט. זה היה השיעור הקשה ביותר".

ציפורים בשביתה. סם ביין (Sam Bain) כתב ב-גארדיאן, על "חמישה סרטים נהדרים עם סופים איומים". וכך, בין "סופרמן", "אינטליגנציה מלאכותית" (A.I. Artificial Intelligence), "ארץ קשוחה" (No Country for Old Men), ו"מונטי פייתון והגביע הקדוש" (Monty Python and the Holy Grail) – מוזכר גם "הציפורים" . לאחר שהשמיץ את האפקטים המיוחדים של הסרט שלטענתו "התגחכו" עם השנים, כתב ביין: "הסצנה האחרונה שבה מקבץ גדול של ציפורים רצחניות ניצבות, באופן לא מוסבר, על ענף, ומתבוננות בניצולים נעים לעבר השקיעה – כה מאכזבת. אני יכול רק לדמיין את איגוד הציפורים שהודיע על שביתה ביום האחרון של הצילומים".

חלון מהיר. הקטע הבא רץ כבר חודש ברשת, ולא מיועד למי שמחפש לצפות בגרסה המתומצתת של "חלון אחורי" (Rear Window, 1954). כי למרות שזהו קטע חביב למדי וערוך היטב, הוא מיועד בעיקר לאלו שמכירים את הסרט היטב ויכולים ליהנות מעוד הומאז' שנעשה לו. ג'ף דסום (Jeff Desom) השתמש בצילומי פנורמה מהסרט המקורי (שכזכור, צולם ברובו מזווית החדר של אל.בי.ג'פריס/ג'יימס סטיוארט) וערך אותם לכדי שלוש דקות שאמורות לתמצת את העלילה: http://vimeo.com/37120554

גרייס. ואגב "חלון אחורי", גרייס קלי (1929-1982) ששיחקה בתפקיד הנשי הראשי, שיחקה בעוד שני סרטים של היצ'קוק: "אליבי" (Dial M for Murder, 1954) ו"לתפוס גנב" (To Catch a Thief, 1955) ואילולא החתונה עם הנסיך רנייה ממונקו, ייתכן והייתה ממשיכה לשחק בעוד סרטים. מי שצפויה לגלם אותה בסרט שייקרא: Grace of Monaco, היא ניקול קידמן, שעל פי פרסומים באתרי אינטרנט שונים נמצאת במשא ומתן מתקדם לגבי התפקיד.

הסרט יתמקד בתקופה של מספר חודשים ב-1961-1962, כאשר קלי סיימה את פאזת הקולנוע שלה, הייתה שש שנים בנסיכות הקטנה הסמוכה לצרפת, וכבר אם לשניים. הוא יתמקד בפעילותה מאחורי הקלעים לפתרון משבר שפרץ בין מונקו לצרפת, בנוגע לדרישת צרפת ממונקו – הידועה כמקלט מס – לבצע רפורמת מס.

לא מצוין אילו שחקניות אחרות התמודדו על התפקיד בעל הפוטנציאל לזכייה בפרסים, אך נכתב בפרסומים השונים כי רוב השחקניות המובילות של הוליווד הביעו עניין. באחד האתרים נכתב שג'נוארי ג'ונס, מי ש"מכירה" את הסיקסטיז מקרוב (בטי דרייפר, 'מד מן'), היא שחקנית בעלת דמיון חיצוני רב לגרייס קלי. אלא שקידמן, זוכת האוסקר, כנראה תזכה בתפקיד.

נינטנדו. גלריה 1988 בלוס אנג'לס (http://nineteeneightyeight.com/) תציג בין התאריכים 13-29 באפריל תערוכה שנקראת "Suspense & Gallows Humor" שתוקדש להיצ'קוק. למעלה ממאה אמנים יציגו את נקודת המבט האמנותית שלהם על סרטי הבמאי. כך למשל ג'ו ספויטו (Joe Spiotto) שתיאר את סרטיו של היצ'קוק כמשחקי נינטנדו: http://jspiotto.blogspot.com/2012/03/tribute-to-hitchcock-gallery-1988.html

והנה דוגמאות של אמנים אחרים:

http://geektyrant.com/news/2012/4/3/cool-movie-poster-art-for-alfred-hitchcocks-psycho.html

אולימפיאדה: הגם שהיצ'קוק לא עסק כמעט בכלל בספורט בסרטיו (וספק אם עסק בספורט בחייו), הבריטים לא מפספסים הזדמנות להציג גם אותו לקראת המשחקים האולימפיים שייערכו בקיץ בלונדון – עיר הולדתו של הבמאי (לייטונסטון, מזרח העיר). תשעה מסרטיו המוקדמים מהתקופה האילמת, רובם נדירים – שוחזרו, ויוקרנו במהלך אירועי הקיץ בבירה הבריטית.

"אם היו לך רישומים מוקדמים של לאונרדו דה וינצ'י או של מיכאלאנג'לו, לא היית רוצה שייראו במצבם הטוב ביותר, בלי שריטות, עובש או לכלוך?", שואל דובר מטעם המכון הבריטי לקולנוע (BFI) בידיעה שפורסמה באתר ה-Independent, "אנו מנקים אותם [את הסרטים] והופכים אותם לבהירים וצלולים עד כמה שניתן, והתוצאות מרהיבות". מלבד הזדמנות לצפות בסרטיו המוקדמים של הבמאי, יוקרנו במהלך הקיץ הלונדוני גם סרטים נוספים על עבודתו.

פרטים:

http://www.independent.co.uk/arts-entertainment/films/features/dial-h-for-hitchcock-the-star-of-the-cultural-olympiad-7600833.html