ארכיון הרשומות עם התג "חבל"

גם "חבל" חוגג 68! 20 סיבות מדוע כדאי לכם/ן לצפות בסרט

פורסם: 11/05/2016 ב-ROPE, אלפרד היצ'קוק, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, היצ'קוקולוגית, חבל, יסמין גיל
תגים: , , , , , , , , ,
0

ב-1948, שנת הקמת המדינה, יצא לאקרנים הסרט "חבל" (Rope), שבעוד מספר חודשים יציין אף הוא 68 שנים. דאגלס דיק (1920-2015), ששיחק את 'קנת', היה חבר הקאסט האחרון מהסרט שנותר בחיים, עד שהלך לעולמו בדצמבר האחרון. כעת הסרט הוא לא יותר מזיכרון מעומעם לחובבי קולנוע ישן וטוב, לא פאר היצירה ההוליוודית ואפילו לא נחשב ל-טופ של היצ'קוק, אך עדיין חוויה מהנה ומותחת. זה סרט שאני נוטה להזכיר בהרבה מאוד הזדמנויות, כי הוא אחד האהובים עליי.

ב-1948 יצאו לאקרנים סרטים כמו "גונבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה, "רומן זר" של בילי וויילדר, "האוצר מסיירה מדרה" ו"קי לארגו" של ג'ון יוסטון, "נהר אדום" של הווארד הוקס, "הנעליים האדומות" של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר ו"מכתב מאישה אלמונית" של מקס אופולס. "המלט", שביים (ושיחק) לורנס אוליבייה, זכה בטקס האוסקר כסרט הטוב ביותר לאותה שנה (אוליבייה אף זכה בפרס השחקן הראשי, אם כי הפסיד בקטגוריית הבימוי).

גם "חבל" יצא לאקרנים באותה שנה והיה לסרט ה-34 שהיצ'קוק ביים, וה-11 שהוא ביים בארה"ב. לפניו יצא "משפט פארדין" (1947), אחריו "תחת חוג הגדי" (1949). גולשי IMDb העניקו לסרט את הציון 8 מתוך 10. באתר Rotten Tomatoes, הסרט קיבל 97 אחוז על ידי המבקרים ו-91 אחוז על ידי הצופים. כך שבהחלט הביקורות מהללות, גם אם לא עשו זאת כשהסרט יצא לאקרנים.

הסרט יצא לאקרנים באוגוסט 1948, אבל תמיד אני נזכרת בו ביום העצמאות, הזדמנות טובה ל-20 סיבות טובות מדוע כדאי לכם/ן לצפות ב"חבל":
1. טריפו אמר שהיצ'קוק מביים סצנות אהבה כאילו היו סצנות רצח, וסצנות רצח כאילו היו סצנות אהבה. ב"חבל" יש סצנת רצח שהיא למעשה "כיסוי קולנועי" לסצנת אהבה בין 'ברנדון' ל'פיליפ', aka שני גברים. אז אם תרצו לדעת איך היצ'קוק עקף בגאוניותו את הצנזורה, צפו בעשר הדקות הראשונות של הסרט.

 

2. זה הסרט הראשון של היצ'קוק בצבע (למרות שגם אחריו, אגב, הוא צילם מספר סרטים בשחור לבן, בהם "זרים ברכבת" ו"פסיכו").

 

3. זה הסרט הראשון שבו היצ'קוק שימש גם כמפיק.

 

4. זה שיתוף הפעולה הראשון מתוך ארבעה של היצ'קוק וג'יימס סטיוארט (שחקן שהוא סיבה טובה בפני עצמה לצפות בכל סרט). זאת, הגם אם מדובר בשיתוף הפעולה הפחות אהוב של השחקן עם הבמאי. שאר הסרטים הם: "חלון אחורי", "האיש שידע יותר מדי" ו"ורטיגו".

 

5. לחובבי טכניקות: זה ניסיון קולנועי מעניין של הבמאי לביים סרט עלילתי שלם בן 80 דקות, בשוט אחד! למעשה, מסיבות פרקטיות של אורך סליל הצילום, מדובר בעשרה שוטים, אך גם זה מרשים בפני עצמו, בהתחשב בעובדה שאורכו של שוט קולנועי ממוצע הוא שניות ספורות בלבד, וכאן מדובר בשוט ממוצע של שמונה דקות.

 

6. ואגב, טכניקות: כל העלילה מתרחשת בלוקיישן אחד, גם זה אתגר קולנועי (שהיצ' ניסה קודם ב"סירת הצלה" וחזר עליו גם ב"חלון אחורי" ובמידת מה גם ב"אליבי").

 

7. לחובבי תאטרון: בגלל הלוקיישן האחד שבו מתרחשת העלילה, הסרט הוא כמו הצגה (וגם התסריט מבוסס על מחזה).

 

8. תרגישו ברי מזל שאתם יכולים לצפות בסרט: במשך שלושה עשורים אחרי שיצא, "חבל" לא נחשף לקהל בשל ענייני זכויות יוצרים.

 

9. לחובבי סיפורי פשע אמריקאים: המחזה שעל פיו נכתב התסריט הושפע בקווים כלליים מהרוצחים האמריקאים הידועים לשמצה לאופולד ולוב. רשת PBS האמריקאית שידרה לפני מספר חודשים סרט דוקומנטרי על הנושא בשם “The Perfect Crime”.

 

10. בגלל הסצנה המצחיקה (כחצי שעה מתחילת הסרט) שבה הדמויות של ג'נט' והדודה, מדברות על שחקני קולנוע, ו'רופרט קאדל' (סטיוארט) מקשיב להן. הן מדברות, בין היתר, על ג'יימס מייסון (שלימים ישחק אצל היצ'קוק ב"מזימות בינלאומיות") ועל קרי גרנט (ששיחק בארבעה סרטים של היצ'קוק, לפני "חבל" ואחריו, וכמובן שיחק לצד סטיוארט עצמו ב"סיפור פילדלפיה"). הן אומרות כמה טוב היה גרנט בסרט עם אינגריד ברגמן, אבל לא זוכרות את שם הסרט… (האם מדובר ב"הנודעת" של היצ'קוק, שיצא שנתיים לפני?).

 

11. בגלל הקלוז-אפים על הידיים והחבל שקושר את ערימת הספרים.

 

12. בגלל הסימבוליות שהיצ'קוק יצר בין מוות ואוכל (הארוחה מוגשת על שידה שבתוכה מונח 'דייויד' המת), שני נושאים שהוא הוא אהב לקשר ביניהם.

 

13. בגלל השיחה הפילוסופית א-לה ניטשה על סיבות טובות לרצח, האדם העליון, וגם היטלר (הסרט יצא שלוש שנים אחרי סוף מלחמת העולם השנייה).

 

14. בגלל המתח שנוצר בפער ההיצ'קוקי המוכר, בין מה שהצופה יודע ומה שהדמויות לא יודעות.

 

15. בגלל ההומור המקאברי ההיצ'קוקי שפזור לאורך כל הסרט.

 

16. בגלל פיסת העוגה שמחולקת לקינוח. היא נראית די טוב, לא?

 

17. בגלל הנוף הניו-יורקי, הגם אם הוא תפאורתי לחלוטין.

 

18. כי ייקח לכם זמן לזהות את ה-cameo של היצ'קוק.

 

19. בגלל שזה הסרט האחרון שבו הופיע דיק הוגאן (1917-1995). אבל אל תמצמצו, כי הוא הופיע בתחילת הסרט למשך כחצי דקה בלבד. למעשה, בטריילר לסרט (צילמו סצנת חוץ שלא הופיעה בסרט), הוא הופיע יותר מאשר בסרט עצמו.

 

20. בגלל פארלי גריינג'ר (1925-2011), ששיחק את 'פיליפ', ושיחק אצל היצ'קוק גם ב"זרים ברכבת" (את 'גיא'). בשני המקרים הוא שיחק דמות פסיבית למדי שמונעת על ידי אחרים.

היצ'קוק וניו יורק

פורסם: 11/09/2015 ב-Alfred Hitchcock, Cameo, NEW YORK, North by Northwest, Psycho, ROPE, אנתוני פרקינס, הנאשם, הנרי פונדה, חבל, יסמין גיל, נורמן בייטס, ניו יורק, פסיכו, פרנסואה טריפו
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
4

חבל, 1948

את השנתיים האחרונות הקדשתי ללימודים, מהלך שבמבט לאחור גזל לא רק את זמני, אלא גם את חדוות היצירה. לכן לא כתבתי כאן, בבלוג, במשך זמן רב, עד היום. מקווה הפעם להתמיד. כך או כך, עמוד הפייסבוק "היצ'קוקולוגית" חי, בועט ופעיל על בסיס יום-יומי, ומי שעדיין לא עשה/תה לייק – מוזמן/ת בשמחה להצטרף.

***

היום מלאו 14 שנים ל-9/11 – אסון הטרור שזעזע את ניו יורק, את ארה"ב ואת העולם כולו. מכוון שאני לא זוכרת מה קדם אצלי למה: האהבה לניו יורק בעקבות צפייה בסרטים, או להפך, החלטתי להקדיש פוסט לעיר הנפלאה והקולנועית הזאת, כמובן עם הקשר היצ'קוקי מתבקש.

אז הנה 7 הקשרים בין היצ'קוק לניו יורק:

1. 'נורמן בייטס' – הדמות, כנראה הטובה ביותר, ובטח הבלתי נשכחת ביותר בסרטי היצ'קוק ("פסיכו", 1960), נבחרה במקום השני ברשימת 'הנבלים הגדולים בכל הזמנים בקולנוע', ע"י המכון האמריקאי לקולנוע-AFI ('חניבעל לקטר' מ"שתיקת הכבשים", היה במקום הראשון).
אנתוני פרקינס, שגילם את 'נורמן' (כולל בסרטי המשך ל"פסיכו", שלא בויימו ע"י היצ'קוק. אחד מהם פרקינס ביים בעצמו), הלך לעולמו ב-12 בספטמבר 1992, בגיל 60. אלמנתו, ברי ברנסון (השניים נישאו ב-1973 ונולדו להם שני בנים), ילידת ניו-יורק, שהייתה צלמת ואשת חברה, נהרגה באסון התאומים ב-11 בספטמבר 2001, בגיל 53.
היא הייתה נוסעת בטיסת אמריקן איירליינס מס' 11 שהמריאה מבוסטון בדרכה ללוס-אנג'לס, רשומה בשמה המלא: ברינת'יה ברנסון פרקינס (Berinthia Berenson Perkins). המטוס – שבו 76 נוסעים ו-11 אנשי צוות – נחטף ע"י חמישה אנשי אל-קאעידה שהובילו אותו להתרסקות על המגדל הצפוני (מגדלי התאומים) במרכז הסחר העולמי, בשעה 8:46 בבוקר. זו הייתה ההתרסקות הראשונה, במה שהפך לאירוע הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה. מטוס חטוף נוסף התרסק לתוך המגדל הדרומי ב-9:03, מטוס נוסף התרסק בפנטגון ב-9:37, ומטוס רביעי התרסק בשדה בפנסילבניה ב-10:03.
יום אחרי שאיבדו את אמם, אוז (אז בן 27) ואלביס (אז בן 25) פרקינס, ציינו תשע שנים למות אביהם. מחר ימלאו 23 שנים למותו של 'נורמן בייטס' – אנתוני 'טוני' פרקינס.

אנתוני פרקינס, ברי ברנסון וילדיהם

אנתוני פרקינס וברי ברנסון

2. מסתבר שהיצ'קוק הכיר את ניו יורק עוד לפני שהיה שם (מזכיר לי קצת את עצמי…). בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצ' בבל/האוזן השלישית), צוטט היצ'קוק כאומר: "הנה דבר ששאלתי את עצמי לעתים קרובות בהמשך: למה לא עשיתי כל מאמץ לבקר באמריקה לפני 1937? אני עדיין שואל את עצמי. פגשתי אמריקאים כל הזמן, ידעתי לקרוא את מפת ניו יורק באופן מושלם, וידעתי בעל פה את לוחות הזמנים של הרכבות האמריקאיות, כי הזמנתי משם את החוברות האלה, בתור תחביב. יכולתי לתאר את ניו יורק, את המיקום של האולמות הגדולים וחנויות הכלבו. כשדיברתי עם אמריקאים זמן מה, הם היו אומרים: "מתי היית שם בפעם האחרונה?", ואני הייתי עונה: "מעולם לא נסעתי לשם". אתה לא חושב שזה מוזר?".
טריפו ענה לו, בספר השיחות ביניהם: "כן ולא. אציע לך הסבר. אולי זה עודף אהבה וגם הרבה גאווה. לא רצית להגיע כתייר, רצית להגיע כקולנוען".
3. בביוגרפיה "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו (הוצ' דביר), נכתב כי בני משפחת היצ'קוק: אלפרד, אלמה ופטרישיה (יחד עם העוזרת של היצ'קוק, ג'ואן הריסון), הגיעו לניו יורק לראשונה ב-22 באוגוסט 1937, על סיפונה של אניית "קווין מרי". "הדבר שהדהים אותי יותר מכל כשהגעתי לניו יורק והלכתי לצפות בהצגה באותו ערב ראשון, היו המעריצים", צוטט היצ'קוק בספר, "קהל מעריצים גדול ניצב מחוץ לתאטרון. אחד מהם הביא צילום מבריק שלי, שגודלו 20 על 25 ס"מ, וביקש שאחתום עליו. כבר אז היו משוגעים לקולנוע!".
עוד נכתב בספר: "עיתוני ניו יורק הודיעו על בואו של היצ'קוק, ודיווחו ביובש כי נקל להבחין בו בשל ממדי גופו; ומיד החלה חליפת מברקים שעתידה לכתוב פרק בהיסטוריה של האמנות האמריקאית.
"קתרין בראון, הנציגה של המפיק ההוליוודי דיוויד או. סלזניק בניו יורק, הריצה מברק ושאלה אם כדאי שתיפגש עם היצ'קוק ותדון עמו על תכניותיו בעתיד. מברק התשובה של סלזניק, מיום 23 באוגוסט, היה חד משמעי: "ודאי שאני מעוניין בהיצ'קוק כבמאי וודאי שיהיה זה מעשה נבון להיפגש איתו ולפטפט איתו".
4. על פי הביוגרפיה, במהלך ביקורה בניו יורק משפחת היצ'קוק שהתה בשתי סוויטות סמוכות במלון סנט רג'יס. המלון, שממוקם ברח' 55 (מזרח) בין השדרות ה-5 ומדיסון, נפתח ב-1904, ובדיקה מהירה באתר האינטרנט שלו, הבוקר, העלתה שכדי לשהות בו לילה אחד באוקטובר השנה, תצטרכו לשלם החל מ-1,095 דולר!
אבל נחזור להיצ'קוק. את אותו ביקור ניו יורקי הוא העביר בהענקת ראיונות לעיתונים, לצד גיחות לתיאטראות ולמסעדות. את הריאיון העיתונאי הרשמי הראשון של היצ'קוק בארה"ב – כך ע"פ הביוגרפיה – הוא העניק לעיתונאי ה. אלן סמית כשסעדו במסעדת 'Club 21' (המוכרת בשמה המקוצר: '21'), שהפכה למסעדה החביבה עליו בעיר.
המסעדה, אגב, שהוקמה ב-1922 (ושינתה מיקומים ובעלויות) ממוקמת ברחוב 52 (מערב). היא אוזכרה בסרטים רבים, בהם "בכבלי השכחה", "חלון אחורי" ו"מזימות בינלאומיות" של היצ'קוק.
ב-1939 עזבו ההיצ'קוקים את אנגליה ועברו לגור בארה"ב.
5. היצ'קוק חי בחוף המערבי של ארה"ב, צילם בדרך כלל בתוך אולפנים (כפי שהיה נהוג באותה תקופה), אולם שילב גם מונומנטים ניו יורקים בסרטיו:
א. כך למשל, בסרט "חבלן" (Saboteur, 1942), הדמות שגילם השחקן נורמן לויד, 'נופלת' מפסל החירות, באחת הסצנות המוכרות של הבמאי – שכידוע חיבב סצנות נפילה… ('ג'פריז' ב"חלון אחורי", 'ג'ודי/מדליין' והשוטר ב"ורטיגו", 'ולריאן' ב"מזימות בינלאומיות", 'ריאן' בתא התאטרון ב"האיש שידע יותר מדי" – just to name a few).

חבלן, 1942

חבלן, 1942

ב. עלילת הסרט "חבל" (Rope, 1948) מתרחשת בדירה ניו יורקית, ואת קו הרקיע של העיר (שהוא תפאורה, כמובן), ניתן לראות לאורך כל הסרט עם מעבר בין אור יום לחושך.
ג. כך סיפר הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בהקדמה לספר הראיונות "היצ'קוק/טריפו": "כאשר הייתי בניו יורק ב-1962 לרגל הקרנת "ז'ול וג'ים", הבחנתי שכל העיתונאים שאלו אותי אותה שאלה: "מדוע מבקרי Cahiers du Cinéma [מגזין הקולנוע הצרפתי "מחברות הקולנוע", י"ג] לוקחים את היצ'קוק ברצינות? הוא עשיר, הוא מצליח, אבל אין תוכן בסרטיו". אחד המבקרים האמריקאים, ששיבחתי באוזניו במשך שעה את "חלון אחורי", השיב לי בדברי השטות הבאים: "חלון אחורי" מוצא חן בעינייך משום שאינך מכיר את ניו יורק ולכן אינך מכיר היטב את גריניץ' וויליג'". עניתי לו: ""חלון אחורי" אינו סרט על הוויליג', הוא פשוט סרט על קולנוע, ואת הקולנוע אני מכיר".
אז "חלון אחורי" (1954) הוא אכן סרט על קולנוע, אולם עלילתו מתרחשת בתפאורה המדמה מתחם דירות ב-ויליג' בניו יורק. בכתבה הזאת: Inside the real Greenwich Village apartment that inspired ‘Rear Window’ שפורסמה ב-2014 ב"ניו יורק פוסט", מסביר הכתב לו לומניק, על מתחם המגורים הניו יורקי שהיווה השראה לסט של הסרט. ע"פ הכתבה מתחם המגורים בניו יורק צולם גם בסרטו של וודי אלן מ-1993, "תעלומת רצח במנהטן" (Manhattan Murder Mystery), כהומאז' ל"חלון אחורי". האזור נצפה גם בסרט המעולה "סרפיקו" של סידני לומט, מ-1973, בכיכובו של אל פאצ'ינו.

חלון אחורי, 1954

ד. סרטו של היצ'קוק מ-1956, "האיש הלא נכון" (The Wrong Man) שתורגם בעברית גם כ"הנאשם", בכיכובו של הנרי פונדה – הוא הסרט היחידי של הבמאי המבוסס על דמות ומקרה אמיתיים (יש סרטים נוספים שלו המבוססים בקווים כלליים על מקרים אמיתיים, או מקרים אמיתיים שהיוו השראה לתסריטים).
מני בלסטררו (Christopher Emmanuel "Manny" Balestrero, 1909-1998), שאותו גילם פונדה, היה מוזיקאי שגר עם משפחתו בשכונת ג'קסון הייטס בקווינס ועבד במועדון במנהטן. הוא נעצר בינואר 1953 ולאחר מכן הואשם – בהאשמת שווא – בשוד מזוין בחברת ביטוח. הלחץ של המשפט הביא את רעייתו של בלסטררו (אותה גילמה בסרט ורה מיילס) להתמוטטות עצבים. הוא הובא למשפט, אך שוחרר לאחר כחצי שנה בעקבות לכידת השודד האמיתי.
באזור מגוריו של בלסטררו (שעבר לאחר המקרה עם משפחתו לפלורידה), נחנך לפני כשנה שם של רחוב המשלב את שמו ואת שם הסרט: Manny “The Wrong Man” Balestrero Way, כפי שניתן לקרוא בכתבה שפורסמה באתר Queens Gazette.
חלקים מהסרט צולמו בלוקיישנים אמיתיים בעיר ניו יורק, למשל בתחנת הרכבת התחתית, בקווינס וגם בבית כלא אמיתי בשכונה.
ה. גם "מזימות בינלאומיות" שצילומיו החלו באוגוסט 1958 בניו יורק ולאחר מכן המשיכו לשיקגו ועד לאולפנים בקליפורניה (הסרט יצא ב-1959), רווי באזכורים ניו יורקים, החל מהפתיח עם בנייני שדרת מדיסון – שדרת הפרסומאים שבה עבד 'רוג'ר ת'ורנהיל' (קרי גרנט) – פתיח המשלב בין המוזיקה של ברנרד הרמן לעיצוב הכתוביות של סול באס. ממשיך במלון פלאזה, בתחנת הרכבת גרנד סנטרל ועד בניין האו"ם.
משרדי האו"ם שוחזרו באולפן, שכן דאג המרשלד (מזכ"ל האו"ם בשנים 1953-1961) אסר על שימוש במשרדי האו"ם לצילום סרטים בדיוניים. כך הסביר היצ'קוק לטריפו בספר השיחות בין השניים: "אף על פי כן הלכנו מול חזית בניין האומות המאוחדות. צילמנו שוט במצלמה נסתרת: את קרי גרנט נכנס לבניין. סירבו לאפשר לנו לצלם קטעים ללא שחקנים או תמונות שנוכל להקרין על מסך כרקע. אז הסתרנו מצלמה בחלק האחורי של משאית, וכך יכולנו לצלם מספיק חומר בשביל תמונות הרקע. אחרי כן לקחתי איתי צלם לתוך הבניין, שוטטתי איתו כמבקר רגיל, ואמרתי לו: "צלם את זה, ועכשיו צלם את המרפסת וכו'". התמונות הצבעוניות האלה איפשרו לנו לשחזר את התאורה בסטודיו".
בסרט 'ת'ורנהיל' נוסע במונית עם מזכירתו, וברקע נראות המוניות הצהובות של העיר. בנוסף, בהופעת האורח (cameo) המסורתית של היצ'קוק בתחילת הסרט הוא נראה עומד ברחוב ניו יורקי, ממתין לאוטובוס.

מזימות בינלאומיות, 1959

מזימות בינלאומיות, 1959

6. עוד על הקשר בין היצ'קוק לניו יורק: בספטמבר 1951 הודיע "ניו יורק טיימס" על אירוסיהם של פטרישיה היצ'קוק – בתו היחידה של הבמאי – ושל ג'וזף אוקונל, כך ע"פ הביוגרפיה של הבמאי. החתונה נערכה בקתדרלת סנט. פטריק בשדרה החמישית במנהטן, בינואר 1952.
7. ב-29 באפריל 1974 (היצ'קוק הלך לעולמו בדיוק בתאריך זה, 6 שנים לאחר מכן) ערכה אגודת הקולנוע של מרכז לינקולן בניו יורק, אירוע הוקרה להיצ'קוק. בין הנוכחים הייתה הנסיכה גרייס קלי.

סקס, סמים* ואלפרד היצ'קוק

פורסם: 24/11/2013 ב-Alfred Hitchcock, Cary Grant, North by Northwest, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, מזימות בינלאומיות, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , , , , , , , , , ,
2

* בלי סמים.

סקרן, חובב אתגרים קולנועיים, יצירתי ועוקף צנזורה סדרתי. כל הדרכים הובילו את היצ'קוק לעסוק בסרטיו במוות, אבל גם במין. רצוי עם קשר בין השניים. רצוי עם קשר גם לאוכל. כך, ערבבו דמיון פורה עם שמרנות קתולית; הומור בריטי קר, לצד נקודת מבט אפלה על החיים; והבנה שיווקית עתיקת יומין לפיה סקס – מוכר. והרי לכם הסיבות לעיסוק כמעט הבלתי פוסק של הבמאי בנושא, בסרטיו.

סקס נמצא בכל מקום אצל היצ'קוק. הוא יכול להיות קשור לכוח, אלימות, מציצנות, אשמה, דחייה, הכחשה, הדחקה או פטישיזם. בין אם בגלל צנזורה של התעשייה, נוירוזה אישית, או אסתטיקה של סטייה – היצ'קוק מעולם לא מראה בסרטיו זוג רומנטי שנהנה מסיטואציה מינית. לא רעיון רגשי, אלא אסוציאציה של כוח, מציצנות ואשמה, כמו יחסי הפיתוי והתוקפנות של הבמאי כלפי הצופים. המין בסרטים של היצ'קוק בא לידי ביטוי בסימנים כמו בלונדיניות קרירות, חניקות ארוטיות (שיטת הרצח השנייה הנפוצה בסרטיו הייתה חניקה, אחרי ירי), אזיקים, הומוסקסואליות מוחבאת או כומר עם עבר רומנטי.

סקס בא לידי ביטוי בצורה הומוריסטית בסרטים של היצ'קוק בשנות ה-50, כמו הרכבת הנכנסת למנהרה ב"מזימות בינלאומיות" או השיחה בין 'פרנסס סטיבנס' (גרייס קלי) ל'ג'ון רובי' (קרי גרנט) ב"לתפוס גנב", על רקע מופע זיקוקים רב משמעות (וכמובן השאלה שלה אליו, במהלך פיקניק, האם הוא מעדיף רגל או חזה – כקישור בין מיניות לאוכל). אלא שבסוף אותו עשור, ההומור פינה מקום לנקודת מבט אפלה יותר על מיניות וזו כבר התקשרה לרצח ולאונס ("פסיכו", "מארני", "פרנזי").

"רבגוניותם של חיי המין וההתנהגות המינית עוררו את סקרנותו [של היצ'קוק] כפי שעוררו אותו שיטות ההסרטה הרבגוניות", מצוטט המחזאי ארתור לורנץ (Arthur Laurents, 1918-2011), בביוגרפיה "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר), "הוא [היצ'קוק] היה כמו ילד שזה עתה גילה את המין, וחושב שכל זה גס ונורא. כל מי שעבד איתו גלוי היה לפניו שיש להיצ'קוק תחושת חטא חזקה ושהרקע הוויקטוריאני-הקאתולי עדיין השפיע עליו השפעה עמוקה. אפשר שלא עסק בדרך ישירה בנושאים מיניים בסרטיו, אבל הייתה לו נטייה ודחף חזקים אליהם. הוא היה משוכנע שהכל עושים מעשים גופניים ומכוערים מאחורי כל דלת סגורה – חוץ ממנו".

לורנץ, שימש כתסריטאי שותף בכתיבת "חבל" (Rope, 1948), סרטו הראשון של היצ'קוק בצבע, הידוע בעיקר בזכות הניסיון הטכני שבו, של צילום סרט בעשרה "שוטים" בני כשמונה דקות בממוצע כל אחד (לעומת 5-15 שניות ל"שוט" מקובל בקולנוע). אבל הסרט ידוע גם בזכות הרמיזות ההומוסקסואליות הרבות שבו, שצלחו אמנם את אישור הצנזורה, אבל לא נעלמו מעיניהם של כמה בעלי בתי קולנוע בארה"ב, שבהתאם לרוח התקופה, בחרו להחרים את הסרט (אגב, לורנץ – שבין השאר היה המחזאי של "סיפור הפרברים" והתסריטאי של "כך היינו" – היה באותה תקופה בן זוגו של השחקן פארלי גרנג'ר, ששיחק ב"חבל" את אחד הרוצחים – 'פיליפ').

הסרט מבוסס על מחזה בריטי של פטריק המילטון, מ-1929, ונטען כי עיצוב דמויותיו הושפע ממקרה צמד הרוצחים לאופולד ולוב, מ-1924. השניים היו סטודנטים ממשפחות אמידות בשיקגו (לפי טענה, היו גם בני זוג), שרצחו נער בן 14, כדי להוכיח את עליונותם האינטלקטואלית. הם נתפסו ונכלאו.

"חבל", ובעיקר סצנת הפתיחה שלו שכתבתי עליה בעבר, היא אחת הדוגמאות המוכרות ביותר אצל היצ'קוק ואולי בקולנוע, להצגת מיניות מוסתרת בתקופת "קוד הייז". היצ'קוק עקף את מגבלות הצנזורה, באמצעות שימוש מתוחכם לפיו, למעשה, לא עבר על אף קריטריון רשמי בתקנון. בבחינת ללכת עם ולהרגיש בלי: הטקסט מראה סצנת רצח, מול הסבטקסט שמציג, למעשה, יחסי מין בין גברים. באותן שנים לא היה מקובל להציג בכלל יחסי מין בקולנוע, כל שכן בין בני אותו מין, בשל "קוד ההפקה" או "קוד הייז" (ע"ש וויל הייז, נשיא ארגון The Motion Pictures Producers and Distributors of America – MPPDA).

מדובר בתקנון שנכנס לתוקף ב-1934 ופעל במתכונתו עד 1966. הוא נוצר בעקבות מחקרים שנעשו אז, לגבי השפעת הקולנוע (החל מסרטי גנגסטרים, ועד שלל שערוריות מין ורצח בשנות ה-20 בהוליווד) על החברה ובעיקר על בני הנוער. במקביל, התפתחות הפסקול הגבירה את תחושת הריאליזם של הקולנוע ובהתאם את ההשפעה שלו על הצופים ועל ההתנהגות שלהם. חוגים שמרניים אמריקאים, בהם פוליטיקאים ונציגי הכנסייה הקתולית (בהמשך הצטרפו גם פרוטסטנטים ויהודים) החליטו לצאת למלחמה נגד הוליווד. האולפנים, שחששו מהפסדים כספיים (שכבר החלו בשל השפל הכלכלי), ניסחו את 'קוד ההפקה' בסיוע אנשי דת. סרט שלא עמד בעקרונות הקוד, לא קיבל אישור הפצה – סיכון שהאולפנים לא רצו לקחת על עצמם. רק באמצע שנות ה-50 החלה סטייה מהקוד והוא שונה לחלוטין ב-1966 – והפך לדירוג של הסרטים לפי גיל: G – קהל כללי; R – מתחת לגיל 17 בליווי מבוגר; X – דימויים מיניים בוטים; PG – מומלץ ליווי של הורים (ודירוג ביניים: PG-13 – שהוא בין R ל-PG).

הקוד כלל דברים שאסור לעשות (Don'ts) באופן מוחלט, ודברים שצריך להיזהר מלעשות (Be Carefuls) או להימנע מרמות בוטות שלהם. למשל: אסור שהצופה יגלה אמפתיה כלפי פושע בסרט (מוטיב שהיצ'קוק עקף, באמצעות ליהוק דמויות סימפתיות כרוצחים, החל מג'וזף קוטן ב"צל של ספק" ועד "נורמן בייטס" ב"פסיכו"); שמירה על מוסד הנישואין; איסור הצגת שימוש בסמים; הימנעות מסצנות תשוקה ואיסור נשיקת תאווה מתמשכת; איסור הצגת סטיות מיניות, אונס, סחר בנשים או גבר ואשה במיטה יחד; איסור הצגת קיום יחסי מין בין שחורים ללבנים.

דוגמה נוספת ליצירתיות של היצ'קוק, בשם הניסיון לעקוף את הצנזורה, היא הצגת הנשיקה המפורסמת בין 'אלישיה' (אינגריד ברגמן) ל'דווילין' (קרי גרנט) ב"הנודעת" (Notorious, 1946). בשל הגבלת הקוד לנשיקה שתימשך כשלוש שניות בלבד, משל היו השניים דודים שנפגשים באירוע משפחתי – דאג היצ'קוק שהשפתיים של גרנט וברגמן ייפרדו בכל מספר שניות, לזמן קצר שבו ידברו (על אוכל כמובן), ואז ייפגשו שוב. ושוב. והרי לכם נשיקה מלאת תשוקה, אבל כזאת שלא חרגה ממגבלות הקוד.

על האף של לינקולן

פורסם: 17/03/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, Psycho, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, הציפורים, ורטיגו, זרים ברכבת, חבל, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, צל של ספק, קולנוע, קרי גרנט
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
0
סצנת הר ראשמור ב"מזימות בינלאומיות"

סצנת הר ראשמור מתוך "מזימות בינלאומיות"

ביקורו בישראל של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, השבוע, הביא אותי (שוב) למסקנה שאין נושא שאי אפשר לקשר להיצ'קוק. ואמריקה זה נושא קל מידי. כי היצ'קוק, אחד היוצרים הידועים שנולדו בממלכה הבריטית, הביא למסך הרחב, בשיא יצירתו, דווקא את הנופים המרהיבים של מדינתו המאמצת: ארה"ב. לרגל ביקור הנשיא האמריקאי, קבלו כמה מהנופים/אתרים הללו – מעין מדריך טיולים בארה"ב לחובבי היצ'קוק. לא כולל לינה (במוטל) ונסיעות (ברכבת).

ב-20 באפריל 1955 הושבע אלפרד היצ'קוק כאזרח אמריקאי. הוא היה בן 55 וקצת, וחי כבר 16 שנה בארה"ב. רעייתו, אלמה רוול, קיבלה את האזרחות עשור לפניו – הוא כנראה התלבט, בין אם מסיבות פטריוטיות או אחרות. הוא הגיע לארה"ב לראשונה כשהיה בן 37, כדי לגשש לגבי תעסוקה באחד האולפנים ההוליוודיים ושנתיים לאחר מכן עזב סופית את לונדון ועבר ללוס אנג'לס.

"פגשתי אמריקאים כל הזמן", סיפר היצ'קוק לפרנסואה טריפו (בספר "היצ'קוק/טריפו", הוצאת בבל/האוזן השלישית), על פרק חייו הראשון, בבריטניה, "ידעתי לקרוא את מפת ניו יורק באופן מושלם וידעתי בעל פה את לוחות הזמנים של הרכבות האמריקאיות, כי הזמנתי משם את החוברות האלה בתור תחביב. יכולתי לתאר את ניו יורק, את המיקום של האולמות הגדולים וחנויות הכלבו. כשדיברתי עם אמריקאים הם היו אומרים: "מתי היית שם בפעם האחרונה?", ואני הייתי עונה: "מעולם לא נסעתי לשם". לא רציתי להגיע כתייר, רציתי להגיע כקולנוען. הוליווד לא משכה אותי כמקום. מה שרציתי היה להיכנס לאולפנים ולעבוד שם".

וכך, ארה"ב, למרות שלא הייתה תבנית נוף מולדתו, הפכה לשחקנית משנה בסרטיו הידועים ביותר. כמי שקישר בין העלילה למקום התרחשותה, בין הרגש של הדמויות לסביבה – צפייה בכמה מהסרטים של היצ'קוק, כמוה כטיול ברחבי ארה"ב. "יש לנסות להשתמש בכל האלמנטים המקומיים באופן דרמטי", הסביר היצ'קוק לטריפו, "צריך להשתמש באגמים כדי להטביע אנשים, ובהרי האלפים (אז התייחס לשוויץ, נוף עלילת הגרסה הראשונה של "האיש שידע יותר מידי") – כדי להפיל אנשים לתוך התהומות שביניהם". גם בארה"ב "יפיל" את דמויותיו מ-מונומנטים גבוהים.

"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) הוא סרט מרדף/מסע ברחבי ארה"ב וכולל מספר אתרים מוכרים: ניתן למצוא בו את מלון הפלאזה בשדרה החמישית בניו יורק, על פי אתר האינטרנט של המלון, זו הייתה הופעתו הראשונה של המלון בסרט באורך מלא, כולל צוות צילום שהגיע למקום (לפני כן צולם ואוזכר בקצרה בסרטים אחרים); ישנם גם צילומי בניין האו"ם ותחנת הרכבות גרנד סנטרל בניו יורק, ובהמשך צילומים בשיקגו.

אחת הסצנות המפורסמות של היצ'קוק מסרט זה, ובכלל, היא המרדף בהר ראשמור שבדקוטה הדרומית, שבו חקוקים פניהם של ארבעה נשיאים אמריקאים: ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, תיאודור רוזוולט ואברהם לינקולן (הגם שסצנת המרדף צולמה בתפאורה באולפן, כמובן שלא על פרצופי נשיאי ארה"ב). בשיחה עם טריפו, סיפר היצ'קוק: "כשקרי גרנט נמצא בהר ראשמור, רציתי שהוא יסתתר בתוך הנחיר של לינקולן ואז יתחיל להתעטש. זה היה יכול להיות מצחיק, לא?".

אזור סן פרנסיסקו היה חביב על היצ'קוק, שאף רכש שם בית נופש. הספר: "Footsteps In The Fog: Alfred Hitchcock's San Francisco", מאת ג'ף קרפט ואהרון לוונטל, עוסק בסרטים של היצ'קוק שצולמו באזור זה ("צל של ספק" בסנטה רוזה, "ורטיגו" בסן פרנסיסקו ו"הציפורים" בבודגה ביי), כולל פירוט הלוקיישנים בכל סרט ומה נותר מהם היום.

אני בכניסה לבודגה ביי (2004. אגב, המעיל: ברור שלא פרווה אמיתית. אני נגד! צילום: הדס גוילי)

עלילת "הציפורים" (The Birds, 1963) מתחילה באזור יוניון סקוור בסן פרנסיסקו וממשיכה לעיירה בודגה ביי, שנמצאת במחוז סונומה לחופי האוקיינוס השקט, כ-100 ק"מ צפונית לעיר. אמנם רוב הסרט צולם באולפנים, אולם התבסס על נוף העיירה והמבנים שהיו (וחלקם עדיין) קיימים בה. העובדה שהסרט צולם בה, הפכה את בודגה ביי למוקד תיירותי עם שלל מרצ'נדייז שקשורים לסרט (יש גם הרבה ציפורים שמשקיפות מכל מקום…). באתר האינטרנט של המחוז הוגדרה בודגה ביי כעיירה של "שמש, חולות, גלישה והיצ'קוק". אגב, בסוף השבוע הקרוב, ב-23 במארס, מתוכננות במקום שלוש הקרנות חגיגיות של "הציפורים" לרגל חגיגות היובל לצאת הסרט לאקרנים.

בירת מחוז סונומה שנמצאת כשעת נסיעה צפונית לסן פרנסיסקו, היא העיר סנטה רוזה, שגם הפכה מוקד תיירותי בזכות סרט של היצ'קוק: "צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943). אתרים רבים בעיר שימשו לצילומי החוץ של הסרט המדובר, רובם ככולם שינו את ייעודם 70 שנה אחרי. אתר אחד שעדיין מושך מעריצים אדוקים הוא הבית בשדרות מקדונלנד 904, ששימש לצילומי החוץ של בית 'משפחת ניוטון' בסרט, שבו מתנהל חלק משמעותי מהעלילה.

 

"ורטיגו" הוא אולי הסרט המזוהה ביותר עם סן פרנסיסקו, והעיר שזורה בלוקיישנים מהסרט (או להפך?). כמובן גשר הזהב, אבל גם מקומות כמו רחוב לומברד שבו נמצא ביתו של 'סקוטי' ומיסיון דולורס שבחלקו האחורי נמצא בית קברות עתיק של ראשוני העיר – שבו צולמה סצנה שבה 'סקוטי' עוקב אחרי 'מדליין'. מעריצים יכולים לזהות את האתרים עצמאית, או באמצעות סיור מאורגן. בעיר יש גם מלון בשם "ורטיגו", שלא רק מעוצב כהומאז' לסרט, אלא גם נבנה על חורבות מלון "אמפייר", שבו נמצאת דירתה של 'ג'ודי' בסרט.

סן פרנסיסקו: מיסיון דולורס מ"ורטיגו" (צילום: יסמין גיל)

סן פרנסיסקו: מיסיון דולורס מ"ורטיגו" (צילום: יסמין גיל)

ועוד קצת אמריקה: הפתיחה של "פסיכו" (Psycho, 1960) כוללת צילום פנורמי של פיניקס בירת אריזונה (מרבית צילומי הפנים צולמו באולפן); את "האיש הלא נכון" (הידוע גם בשם "הנאשם" – The Wrong Man, 1956) שמבוסס על סיפור אמיתי, היצ'קוק צילם בלוקיישנים אמיתיים בניו יורק, בהם בשכונת ג'קסון הייטס בקווינס (ברחוב 78 מס' 4024 נמצא ביתו של "מאני בלסטרו" גיבור הסרט, וכן של האדם האמיתי שעליו התבסס הסרט), בכלא העירוני בקווינס ובתחנת רכבת תחתית בשדרה החמישית.

"מי רצח את הארי" (The Trouble with Harry, 1955) צולם בוורמונט; "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) צולם באולפן בלוס אנג'לס, אולם עלילתו ממוקמת בגריניץ' ווילג' בניו יורק; באותה עיר, בדירת גג שמשקיפה על קו הרקיע של מנהטן, מתרחשת עלילת "חבל" (Rope, 1948), הגם שהסרט צולם באולפן; ב"זרים ברכבת" (Strangers on a Train, 1951) יש סצנה שבה 'גיא' רואה את 'ברונו' מרחוק, עומד על מדרגות אנדרטת ג'פרסון בוושינגטון הבירה.

ולסיום: המונומנט הראשון שראו המהגרים שהגיעו לארה"ב באנייה, גם היצ'קוק ומשפחתו הגיעו כך – הוא פסל החירות. ב"חבלן" (Saboteur, 1942) מופיע הפסל בסצנת הסיום, כולל הנפילה המתבקשת מכף היד הימנית אוחזת הלפיד של הפסל.

הסיגריה שאחרי

פורסם: 30/09/2012 ב-Alfred Hitchcock, Movies, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, חבל, יסמין גיל, קרי גרנט
תגים: , , , , ,
4

לא מבינה איך "חבל" (Rope, 1948) נעלם בדפי ההיסטוריה של הקולנוע. לחובבי הטריוויה הוא אמנם ידוע כסרט שצולם ב"שוט" אחד (למרות שצולם בכ-8-10 שוטים, בהתאם לאורך גליל של פילם), זמן העלילה שלו מקביל לזמן הצפייה והוא גם הסרט הראשון שהיצ'קוק צילם בצבע – אבל הוא בעיקר סרט ממש ממש טוב שלדעתי לא זכה להתייחסות הראויה לו. הוא לא מוזכר בשום רשימת סיכום של אף מכון קולנוע או מגזין תרבות. גם בפילמוגרפיה של היצ'קוק הוא נדחק לשוליים. וג'יימס סטיוארט? הוא ידוע בזכות שלל תפקידים, אבל בסרטים אחרים.

אז נכון שהוא נעדר את קונספט העריכה, לב לבו של הקולנוע. והוא כמו הצגה מצולמת, מה שיכול לערער את החלוקה הטבעית של האנושות לאנשים שאוהבים תאטרון מול אלה שמעדיפים קולנוע. במידה מסוימת הוא יכול היה להיות פרק בסדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents ואף אחד לא היה מרגיש. אבל הוא סרט מהנה ומותח כמו סיפור של אגתה כריסטי, כשכולם סגורים בחדר אחד וצריך לגלות מי הרוצח. והוא מלא בניואנסים שעושים הרבה נחת לחובבי קולנוע.

סצנת הפתיחה שלו היא אחת האהובות עליי מבין הסרטים של היצ'קוק ובה אני אתעסק בפוסט הזה. לדעתי היא דוגמה מצוינת לפשטות, לגאונות ואפילו להומור, שעמם התמודד הבמאי – במקרה הזה בצילום סצנת סקס בין גברים שהיא, כמה מפתיע, בכלל סצנת רצח. אחרי הכל, זה האיש שאמר שהוא מצלם סצנות אהבה כאילו היו סצנות רצח, וסצנות רצח כאילו היו סצנות אהבה.

אני לא אכנס לעלילה, זה יהיה בפוסטים אחרים בהמשך, רק אומר בקצרה למי שלא מכיר, שבסצנת הפתיחה שני השותפים לדירה/חברים/בני זוג (אין צורך למחוק את המיותר) "ברנדון" (ג'ון דאל, 1918-1971) ו"פיליפ" (פרלי גריינג'ר, 1925-2011) רוצחים את חברם "דייוויד" (דיק הוגאן, 1917-1995) בחניקה בחבל (שיטת הרצח החביבה על היצ'קוק בסרטיו) ומניחים את גופתו בתיבה גדולה שניצבת בסלון דירתם הניו יורקית. זאת, רגעים ספורים לפני שהם מארחים למסיבה (שבה התיבה משמשת כשולחן הכיבוד) את חברתו, אביו ודודתו של דייוויד, חבר נוסף ללימודים, ואת המורה מעורר ההשראה שלהם – "רופרט" (ג'יימס סטיוארט, 1908-1997).

כאמור, סצנת הרצח הייתה גם דרכו המיוחדת, האמנותית, המתמודדת-עם-הצנזורה, היצירתית, הקתולית והמודחקת של היצ'קוק לתאר סצנת מין בין גברים – בעידן הוליוודי שבו גם בעל ואשה נשואים הוצגו בקולנוע ובטלוויזיה כשהם ישנים במיטות נפרדות. רצוי גם בחדרים נפרדים. אבל ההתמודדות המצונזרת הזאת של היצ'קוק ושל הרבה במאים אחרים באותה תקופה, הביאה לחשיבה אמנותית שיצרה סצנות מעניינות הרבה יותר מכל תיאור מוחצן שאנו מכירים בקולנוע היום.

וכך, כוללת הסצנה הזאת – כאמור סצנת רצח במסווה של סצנת מין, או להפך – חניקה, אנחות, הדלקת הסיגריה שאחרי, הדלקת האור בחדר (ע"י הסטת הווילון) וגם תנועות גוף ומבטים מסוימים וטקסט דו משמעי.

את סצנת הפתיחה אני אתאר כאן בסדרת צילומי סטילס של מסך הטלוויזיה (אז סליחה מראש על האיכות), זה נראה לי מעניין יותר מאשר לכתוב את הטקסטים או אפילו להציג קטע וידאו. ורק פיסת רכילות: מונטגומרי קליפט (Montgomery Clift, 1920-1966) היה מיועד לשחק באחד התפקידים הראשיים של החברים, אולם כמי שהיה אז עמוק עמוק בתוך הארון, הוא חשש שהסרט יתייג אותו כהומוסקסואל ולכן ויתר על התפקיד. לימים שיחק ככומר בסרט אחר של היצ'קוק, "אני מתוודה" (I Confess, 1953).

אז ככה מתחיל "חבל" (התמונות מסודרות מ-1 ועד 21):

אין חייל ישראלי מצחיק. או: לקסיקון לסמול טוק על היצ'קוק

פורסם: 18/09/2012 ב-Alfred Hitchcock, Movies, היצ'קוק, יסמין גיל, פרנסואה טריפו, קולנוע
תגים: , , , , , , , , , ,
0

חזרתי לאחרונה ל"היצ'קוק/טריפו" (Hitchcock/Truffaut. הגרסה העברית יצאה ב-2004 בהוצאות בבל והאוזן השלישית) – ספר הראיונות שערך מבקר הקולנוע והבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו (François Truffaut, 1932-1984) עם הבמאי הנערץ עליו, אלפרד היצ'קוק, בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.

מפתיע וגם צפוי היה לגלות, שהיצ'קוק כמעט תמיד סיים לביים סרט בתחושת אכזבה. מצא פגמים, הצטער שלא עשה דברים אחרת, צירף שחקנים שנכפו עליו או שהיו בעדיפות שנייה ושלישית. מפתיע, כי מהבמאי שאחראי לכמה מהסרטים החשובים והמשפיעים בקולנוע, ניתן היה לצפות שמידי פעם ירגיש תחושת סיפוק מעבודתו. וצפוי, כי כבר כתבתי כאן בעבר שפרפקציוניזם ותחושת סיפוק – לא הולכים ביחד.

כך או כך, בהמשך לקריאת הספר החלטתי לסכם רשימת עובדות מהירות על סרטי היצ'קוק, שתהיה יעילה לסמול טוק עתידי – למרות שמניסיון: הסיכוי שתיקלעו לסמול טוק על היצ'קוק אפסי למדי.

הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים, אך לא הושלם:  Number 13  משנת 1922. להיצ'קוק, שהתחיל את דרכו הקולנועית (הראינועית) ככותב וכצייר כותרות לסרטים אילמים והתקדם לתפקיד עוזר במאי, ניתנה הזדמנות לביים לראשונה. מדובר בסרט בריטי מתקופת הראינוע, שצילומו הסתיים לאחר שני גלגלי סרט בלבד ותיעודו אבד. היצ'קוק סיפר לטריפו על מי שכתבה את הסיפור לסרט: "מישהי מהאולפן עבדה בעבר עם צ'ארלי צ'פלין ובזמנו חשבנו שכל מי שעבד עם צ'פלין הוא גאון".

הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים: 'גן התענוגות' (The Pleasure Garden, 1925), הפקה בריטית-גרמנית שביים היצ'קוק בן ה-26 לצד ארוסתו אלמה רוול, ששימשה כעוזרת במאי וכנערת תסריט. צילומי החוץ נערכו באיטליה וצילומי הפנים בסטודיו בגרמניה. הסרט הוצג לקהל הרחב רק ב-1927. אחת ממבקרות הקולנוע (ראינוע) הבריטיות המשפיעות של אותה תקופה, כתבה אז כי היצ'קוק "הדהים את כולם ברעננותו ובעוצמתו".

הסרט ההיצ'קוקי הראשון: 'הדייר' (The Lodger: A Story of the London Fog, 1927). בעלת בית דירות מושכרות תוהה האם הדייר החדש שהשתכן אצלה הוא רוצח בלונדיניות ידוע בשם 'הנוקם', בסגנון ג'ק המרטש. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה מימשתי את סגנוני", הסביר היצ'קוק לטריפו, "למען האמת, אפשר לראות את The Lodger כסרט הראשון שלי". זאת, בין היתר בגלל מוטיבים שיהפכו למרכזיים בעבודתו, למשל: אדם שמואשם בפשע שלא ביצע. לראשונה היצ'קוק גם הופיע בהופעת אורח בסרטו (cameo), אז כדי למלא חלל של ניצב שחסר, ובהמשך התמיד לעשות זאת "כאמונה תפלה וכהלצה", לדבריו.

הסרט האילם האחרון של היצ'קוק: 'תושב האי מאן' (The Manxman , 1929), הסרט התשיעי באורך מלא שהיצ'קוק ביים, סגר את תקופת הראינוע מבחינתו. תקופת הסרט האילם נמשכה עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20. הסרט האמריקאי 'זמר הג'אז' (The Jazz Singer, 1927) שביים אלן קרוסלנד, הוא אחד הסרטים הראשונים שכללו פסקול סינכרוני משולב עם תמונה והוא מציין את נקודת המפנה במעבר מהראינוע לקולנוע.

הסרט המדבר הראשון של היצ'קוק: 'סחיטה' (Blackmail, 1929). לסרט יש גם גרסה אילמת והוא נחשב לסרט האנגלי המדבר הראשון.

הסרט האנגלי האחרון שהיצ'קוק ביים (לפני המעבר לארה"ב): 'פונדק ג'מייקה' (Jamaica Inn, 1939). התסריט מבוסס על רומן של דפנה דה מורייה (Daphne du Maurier) שעל בסיס רומן שלה גם יצלם את סרטו הבא, האמריקאי הראשון, 'רבקה'. גם 'הציפורים' מבוסס על סיפור קצר שלה.

הסרט האמריקאי הראשון של היצ'קוק: 'רבקה' (Rebecca, 1940). היצ'קוק חתם על חוזה עם המפיק דיוויד או. סלזניק (David O. Selznick) שהפיק את 'חלף עם הרוח' (Gone with the Wind, 1939) והגיע להוליווד כדי לצלם סרט על טביעת הטיטאניק. אלא שסלזניק שינה את דעתו והיצ'קוק התבקש לביים את הסרט 'רבקה', עליו אמר היצ'קוק לטריפו: "זה לא סרט היצ'קוקי. זו מעין אגדה… סיפור די מיושן. סיפור שחסר לו הומור". זה היה סרטו האמריקאי הראשון, אך היצ'קוק הגדירו כ"בריטי לחלוטין": "הסיפור אנגלי, כך גם הבמאי והשחקנים [בהם לורנס אוליבייה]". זה הסרט היחידי של היצ'קוק שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, אולם כמקובל בקטגוריה זו הפסלון ניתן למפיק.

הסרט היחידי שהיצ'קוק צילם שתי גרסאות שלו: 'האיש שידע יותר מידי'. הגרסה הראשונה מ-1934, שבה שיחק גם פיטר לורה (Peter Lorre, 1904-1964), צולמה כשהיצ'קוק עוד עבד באנגליה והעלילה של הסרט התרחשה בשוויץ. בגרסה השנייה, מ-1956, עם ג'יימס סטיוארט ודוריס די (והשיר 'קה סרה סרה' – "Whatever Will Be", שזכה בפרס האוסקר באותה שנה), המשפחה נסעה למרוקו. על ההבדלים אמר היצ'קוק לטריפו: "הגרסה הראשונה נעשתה על ידי חובבן כשרוני, והשנייה – על ידי מקצוען".

הסרט הראשון שהיצ'קוק צילם בצבע: 'חבל' (Rope, 1948). בשנה זו היצ'קוק הפך למפיק עצמאי. בסרט המדובר, מלבד עניין הטכניקולור, הוא גם ביצע אתגר טכני: צילום של סרט שלם בעשרה שוטים בלבד (בהתאם למשך זמן הצילום של גלגל סרט, כעשר דקות כל אחד). האתגר יוצא הדופן הצריך התנהלות מיוחדת של השחקנים ושל צוות ההפקה, לרבות שמירה על אחידות משחקית של אנסמבל שחקנים במשך עשר דקות ללא טעויות, שמירה על שקט בהנעת הציוד ברקע וכן הלאה. על הניסיון הזה אמר היצ'קוק לטריפו: "אני מבין שזה היה טיפשי לחלוטין, כי התכחשתי לתיאוריות שלי על חיתוך הסרט. סרטים צריך לחתוך". על השימוש בצבע, לראשונה בסרטיו, הסביר: "הצלם הממוצע הוא טכנאי מצוין. הוא יכול לגרום לאשה להיות יפה, הוא יכול לסדר אורות שייראו טבעיים, אבל בסרט בצבע צצה בעיה: בעיית הטעם האמנותי הטהור של הצלם. האם לצלם הראשי יש חוש צבע? האם יש לו טעם טוב בבחירת הצבעים? במקרה של הצלם של 'חבל' הוא פשוט אמר: "נו, טוב. זו שקיעה", וככל הנראה הוא לא ראה שקיעה כבר זמן רב, אם בכלל ראה שקיעה מימיו".

הסרט היחידי שהיצ'קוק צילם בתלת ממד: 'אליבי' (Dial M for Murder, 1954). שיתוף הפעולה הראשון עם גרייס קלי (מתוך שלושה סרטים. השניים האחרים הם 'חלון אחורי' ו'לתפוס גנב'). הסרט צולם בתלת ממד, ברוח התקופה שגילתה אז את רעיון ה-3D שהתאדה מהר מאוד. לכן צילומים רבים צולמו מזווית נמוכה והוצבו חפצים בין הדמויות – דבר שמעצים את הממדיות בהקרנת הסרט. כך או כך, הסרט הוקרן בסופו של דבר בדו ממד. פה ושם צצו במשך השנים הקרנות נדירות בתלת ממד, קטע קצר כזה ראיתי לפני כמה שנים באולפני יוניברסל באורלנדו.

הסרט האחרון שהיצ'קוק ביים: 'היורשת' (Family Plot, 1976) היה סרטו המלא ה-53 והאחרון של היצ'קוק, שמת ארבע שנים לאחר מכן ב-1980. הוא היה בן 75 כשצילם את הסרט ועוד חיפש רעיונות לסרטים עתידיים שלא יתממשו לעולם.

בסיכום הספר כותב טריפו: "זמן קצר אחרי 'היורשת', היצ'קוק חש אומללות ועד מהרה קיבלתי את מכתבו במונפלייה, שם עסקתי בצילומי 'האיש שאהב נשים' (L'homme qui aimait les femmes, 1977)".

במכתב, מאוקטובר 1976, כתב היצ'קוק לטריפו: "בשלב זה אני מחפש נואשות נושא. כידוע לך, אתה חופשי לעשות ככל העולה על רוחך. אבל אני יכול לעשות רק מה שמצפים לקבל ממני, כלומר סרט מתח או תעלומה, וקשה לי לעשות את זה. אפשר היה לחשוב שכל התסריטים עוסקים בניאו נאצים, בפלסטינים שנלחמים בישראלים וכיוצא בזה. למרבה הצער, אתה מבין, אף אחד מהנושאים הללו לא כולל קונפליקט אנושי. איך אפשר לשים לוחם ערבי בתוך קומדיה? אין דבר כזה, כפי שגם אין חייל ישראלי מצחיק. אני מתאר את הנושאים הללו משום שהם מגיעים אל שולחני כדי שאעיין בהם. לפעמים אני אומר שאת הקומדיה הטובה ביותר או את הדרמה הטובה ביותר היה אפשר לעשות דווקא כאן, במשרד שלי, עם פגי, סו ואלמה. הצרה היחידה עם הרעיון הזה, היא שיהיה צריך להרוג אחת מהן, ועל כך אני אצטער צער רב…".