מתוך מוסף סוף השבוע של "הארץ" (14.3.14), מדור "סמול טוק" של עידו קינן.
ארכיון הרשומות עם התג "ורטיגו"
הבלוג ואני
פורסם: 15/03/2014 ב-Alfred Hitchcock, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, היצ'קוקולוגית, יסמין גיל, קולנוע, תקשורתתגים: אינגריד ברגמן, אלפרד היצ'קוק, בודגה ביי, ג'ואן פונטיין, הארץ, היצ'קוק, היצ'קוקולוגית, הציפורים, ורטיגו, טיפי הדרן, יסמין גיל, לונדון, סיינפלד, סמול טוק, סן פרנסיסקו, עידו קינן, פרנזי, קים נובאק
0
היצ'קוק למתחילים. ולממש מתקדמים
פורסם: 28/01/2014 ב-Alfred Hitchcock, Cameo, Hitchcock 9, IMDb, Movies, Oscar, Psycho, The Girl, אוסקר, אלמה רוול, אלפרד היצ'קוק, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, היצ'קוק 9, הציפורים, ורטיגו, חלון אחורי, טקס האוסקר, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, קולנוע, קרי גרנט, רבקהתגים: 39 המדרגות, BFI, Blackmail, Champagne, Downhill, Easy Virtue, Hitchcock 9, The Farmer's Wife, The Girl, The Lodger, The Manxman, The Pleasure Garden, The Ring, yes, אלמה רוול, אלפרד היצ'קוק, אנתוני הופקינס, אשת האיכר, ג'ואן פונטיין, ג'יימס סטיוארט, גן התענוגות, דניאל סלומון, האיש שידע יותר מידי, הבלתי נשכחים, הדייר, הזירה, היצ'קוק, היצ'קוק 9, הלן מירן, המועצה הבריטית בישראל, הנערה של היצ'קוק, הציפורים, התשעה של היצ'קוק, ורטיגו, חלון אחורי, טקס האוסקר, ימים של אוסקר, יס, יס פלאנט, מארני, מזימות בינלאומיות, סחיטה, סינמטק ירושלים, סינמטק תל אביב, סשה ג'רבאסי, ערן צור, פסיכו, קרי גרנט, רבקה, שמפניה, תושב האי מאן
הסרטים שלי ואני בסוג של Cameo
עברה שנה וקצת מאז כתבתי כאן על גל "אירועי היצ'קוק" ששטף את המדינה, אז עם הקרנה של "פסיכו" על מסך רחב במסגרת סדרת ה'קלאסיק' שהוצגה בבתי הקולנוע של "יס פלאנט", צאתו לאקרנים של סרט הקולנוע "היצ'קוק" (2012, Hitchcock) והשידור של סרט הטלוויזיה "הנערה של היצ'קוק" (The Girl, 2012). והנה גל היצ'קוקי נוסף, אולי מרשים אף יותר, צפוי להציף את עולמנו הדל (טוב, עולמי הדל) החל מהחודש הבא – ואותו אין דרך טובה יותר לתאר, מלבד ההגדרה: היצ'קוק למתחילים. ולממש מתקדמים.
אתחיל עם המתחילים. במסגרת סדרת הסרטים השנתית 'ימים של אוסקר', שמשודרת ב-yes בשבועות שלפני טקס האוסקר (ה-86 במספר, שייערך ב-2 במארס, בלילה שבין ראשון לשני, שעון ישראל), צפוי שבוע היצ'קוק. מדובר בסרטים של הבמאי שישודרו בערוץ yes1 בתאריכים 16-22 בפברואר, בשעות אחר הצהריים. נכון, לא הזמן האולטימטיבי לצפייה בסרטים עבור האדם העובד, אבל מ-yes נמסר כי ניתן להקליט את כל הסרטים כסדרה.
רשימת הסרטים כוללת את הקלאסיקות הטובות והבסיסיות של הבמאי, בבחינת: קשה-לי-להאמין-שמישהו-לא-ראה-את-הסרטים-האלה-אבל-אף-פעם-לא-נמאס: "פסיכו" (1960), "ורטיגו" (1958) שהוגדר לפני כשנתיים כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, "הציפורים" (1963), "חלון אחורי" (1954), "האיש שידע יותר מידי" (אני מניחה שמדובר בגרסה השנייה והמצוינת מ-1956) ו"מארני" (1964). בולט בהיעדרו, כי גם הוא מה-A list: "מזימות בינלאומיות" (1959). בסבב הסרטים הזה 1:0 לטובת ג'יימס סטיוארט על פני קרי גרנט.
סרטו הראשון של היצ'קוק שהופק בארה"ב והיחידי שלו שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, "רבקה" (1940), בכיכובה של ג'ואן פונטיין, שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 96 – ישודר ב-yes3 במסגרת משבצת השידור שנקראת "הבלתי נשכחים" ביום ראשון, ה-16 בפברואר ב-22:00.
כמו כן, ביום שישי, ה-21 בפברואר, ישודר (yes1) הסרט "היצ'קוק" של הבמאי סשה ג'רבאסי בכיכובם של אנתוני הופקינס (בתפקיד היצ'קוק) והלן מירן (בתפקיד רעייתו, אלמה רוול), שהיה מועמד בקטגוריית האיפור ועיצוב השיער בטקס האוסקר של השנה שעברה, אולם כמיטב המסורת ההיצ'קוקית (שכנראה נמשכת גם כשהבמאי עצמו לא מעורב ישירות בפרויקט) – לא זכה בפרס.
ואם החגיגה שצוינה לעיל מיועדת להיצ'קוקולוגים מתחילים, הרי שזוהי רק ההקדמה לדובדבן שבקצפת המיועד למתקדמים. כל כך מתקדמים, מכוון שמדובר בסרטים של היצ'קוק, עוד לפני שהוא בכלל נהיה… היצ'קוק!
זוכרים את "התשעה של היצ'קוק" (Hitchcock 9) שגם עליהם כתבתי כאן בעבר, בפוסט שנקרא The Sound of Silence? אותם סרטים אנגלים, ראשונים ואילמים של הבמאי, ששוחזרו לקראת אירועי התרבות שעטפו את אולימפיאדת לונדון ומאז "מטיילים" בסינמטקים ברחבי העולם. אז הם סוף סוף מגיעים לארץ ויוקרנו בסינמטקים של תל אביב (מה-20 בפברואר), ירושלים (מה-21 בפברואר) וחיפה (לא מצאתי באתר הסינמטק אזכור לנושא). מלבדם, בהמשך השנה צפויים להיות מוקרנים סרטים נוספים (מדברים) של הבמאי.
מנכ"ל המועצה הבריטית בישראל, אלן גמל, מצוטט באתר סינמטק תל אביב, כאומר: "בשנת 2012 השלים מכון הקולנוע הבריטי (BFI) את פרויקט השחזור הגדול ביותר בתולדותיו והחיה מחדש את תשעת סרטיו הראשונים של אלפרד היצ'קוק. יצירות אלה, אשר הופקו בין השנים 1925 ו-1929, הן מההישגים המשמעותיים ביותר של הקולנוע הבריטי האילם ושל אחד מיוצרי הקולנוע החשובים ביותר בכל הזמנים. השותפות בין מכון הקולנוע הבריטי והמועצה הבריטית הביאה לכך שתכנית "היצ'קוק 9" הוקרנה במדינות רבות ברחבי העולם, וביניהן בברזיל, בדרום אפריקה, וכעת בישראל.
"הזמנו שבעה מוזיקאים, מהבולטים שפועלים כיום בישראל, להציג עבודות מוזיקליות חדשות שילוו את הקרנות סרטי "היצ'קוק 9" בסינמטקים של חיפה, ירושלים ותל אביב. לצד הקרנות הבכורה של הסרטים המשוחזרים, נציג בסינמטקים במהלך החודשים הקרובים יצירות מופת של היצ'קוק, כגון "39 המדרגות" ו"פסיכו"".
עוד נכתב באתר סינמטק תל אביב: "אלפרד היצ'קוק הוא אחד מיוצרי הקולנוע המפורסמים ביותר בכל הזמנים, ולמרות זאת, עשרת סרטיו הראשונים – אשר רק תשעה מהם שרדו – כמעט ואינם מוכרים. הסרטים האילמים של היצ'קוק הכרחיים להבנה של סרטיו המאוחרים יותר של היוצר. הסרטים, בהם צפו עד היום רק מעטים, כוללים הרבה מוטיבים חוזרים ואובססיות היצ'קוקיות. "היצ'קוק 9" הוא פרויקט השחזור הדיגיטלי הגדול ביותר בתולדות מכון הקולנוע הבריטי. הפרויקט מאפשר לצופים ברחבי העולם לצפות בעותקים מחודשים של הסרטים, המגלים שכבות חדשות של משמעות ומאפשרים הבנה מעמיקה יותר של עבודתו של היצ'קוק. הקרנת שישה מתוך תשעת הסרטים תלווה בפסקול חי, בביצוע מיטב הכישרונות המוזיקליים מישראל".
הסרטים שיוקרנו הם: "גן התענוגות" (1925 ,The Pleasure Garden) עם ליווי מוזיקלי של דניאל סלומון; "האיש מהאי מאן"/"תושב האי מאן" (The Manxman, 1929) – סרטו האילם האחרון של היצ'קוק, שיוקרן בליווי מוזיקלי של ערן צור; "סחיטה" (1929 ,Blackmail) – הנחשב לסרט האנגלי המדבר הראשון, למרות שיש לו גם גרסה אילמת; "שמפניה" (1928 ,Champagne); "מוסר מפוקפק" (1928,Easy Virtue); "אשת האיכר" (1928 ,The Farmer's Wife); "הזירה" (1927 ,The Ring); "הדייר" ( 1927 ,The Lodger) – שבו היצ'קוק ערך את הופעת האורח (Cameo) הראשונה שלו; ו"התדרדרות" (1927 ,Downhill). אגב, יש פער של שנה לכאן או לכאן בין שנות הפצת הסרטים הללו כפי שמצוינים באתר הסינמטק וב-IMDb – אני התבססתי על נתוני אתר הסרטים הבינלאומי.
היצ'קוק במספרים
פורסם: 16/08/2013 ב-Alfred Hitchcock, Cary Grant, Movies, אלפרד היצ'קוק, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, קולנוע, קרי גרנטתגים: 39 המדרגות, אלמה רוול, אלפרד היצ'קוק, בייטס, בלונדיניות, בלסטררו, ג'יימס סטיוארט, האיש הלא נכון, הגרדיאן, היצ'קוק, הנאשם, הנודעת, ורטיגו, חלון אחורי, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, סוכן חשאי, פסיכו, קרי גרנט
39 המדרגות. כל המוטיבים ההיצ'קוקיים
מסתבר שיש אנשים יותר אובססיביים ממני, לגבי היצ'קוק. קוראים להם אדם פרוסט ו-זהניה ואסיליב, כתבי אתר האינטרנט של עיתון "הגרדיאן" הבריטי (או שמא עורכיהם הם בעלי האובססיה?). השניים קיבלו משימה עיתונאית שהלוואי ואני הייתי מקבלת כשהייתי עיתונאית: לנתח את סרטי היצ'קוק לכדי הרבה מאוד מספרים ונתונים.
התוצאה: אינפוגרפיקה מרשימה (כבוד גם לגרפיקאים. ההשפעה ה"סול באסית" ניכרת) שהתפרסמה השבוע, לקראת ציון יום הולדתו ה-114 של הבמאי. אינפוגרפיקה, כשמה כן היא: גרפיקה שכוללת מידע. זו דרכו של כלי תקשורת לספק עוד מידע, מעבר לטקסט היבש הכתוב או הנאמר, על מנת להקל ויזואלית על קבלת המידע.
הנה כמה פרטים מעניינים ששלפתי מהאינפוגרפיקה ההיצ'קוקית, שמבטאת, מלבד את האובססיה שהזכרתי בהתחלה, בעיקר הערכה של כתבים ועורכים בריטים לאחד היוצרים הגדולים שיצא מתוכם. בעידן של חדשות שליליות ו/או צהובות, נחמד לראות התייחסות ייחודית ויוצאת דופן לבמאי שהלך לעולמו לפני 33 שנה, ללא צורך בסיבה מיוחדת כמו תאריך עגול או קידום אירוע יח"צני.
כך למשל, הכתבים בחנו את תחביבו של היצ'קוק "להפיל" את הדמויות בסרטיו, אל מותן, ובדקו מי מהדמויות הללו נפלה מהגובה הרב ביותר. הנתונים לא כוללים דמויות שמתו לפני הנפילה או כאלו שנפלו ולא מתו (כמו 'ג'פריס' ב"חלון אחורי"). 'קייפור' ב"סוכן חשאי" זכה לכבוד המפוקפק "לצנוח" כ-500 מטר. הנפילות המפורסמות יותר היו מפסל החירות ומ-הר ראשמור.
כמו היצ'קוק ורעייתו אלמה, שאהבו לטייל ברחבי העולם (כולל בישראל), גם הדמויות בסרטיו של הבמאי נשלחו למסעות ברחבי ארה"ב, אירופה ומעבר לכך. בים, באוויר וביבשה. הן ביקרו, בין היתר, במרקש, אדינבורו, לונדון, ברלין וריו. בארה"ב, מלבד לערים הגדולות, הן הגיעו למקומות כמו פיניקס, סנטה רוזה ורפיד סיטי.
עוד עולה מנתוני "הגרדיאן", ש-54% מהדמויות הנשיות בתפקידים המובילים בסרטיו של היצ'קוק, היו בלונדיניות. למרות המוניטין שיצא לבמאי כחובב בלונדיניות בסרטיו, נראה שגם במאים אחרים בני תקופתו לא היו רחוקים ממנו: 52% מהנשים ששיחקו בתפקידים מובילים אצל בילי וויילדר היו בלונדיניות, כמו גם 39% מהנשים אצל הווארד הוקס או פריץ לאנג.
הכתבים בחנו מאמרים, ביקורות וכתבות כדי לבדוק באילו מילים תוארו האימהות בסרטים של היצ'קוק (החל מ"מסורה", "נאמנה" ו"סימפטית" ועד "קנאית", "שתלטנית" ו"מפלצתית"), והגיעו למסקנה שהאימהות החיוביות ביותר בסרטיו הופיעו ב"האיש הלא נכון" (ידוע גם כ"הנאשם"): 'רוז בלסטררו' ו'מאמא בלסטררו'. האימהות השליליות ביותר היו 'אמא סבסטיאן' ב"הנודעת" וכמובן האמא ששלטה בבנה גם אחרי מותה: 'גברת בייטס' ב"פסיכו".
63% מהמיתות של דמויות בסרטים של היצ'קוק יכולות להיות מוגדרות כרצח: החל מנפילה מגבהים (כאמור), יריות, דקירות, הרעלה ותאונת רכבת ועד התקפת ציפורים והימחצות על ידי קרוסלה! יותר דמויות גבריות נהרגו בסרטיו, מאשר נשיות – למעט כאשר סיבת המוות הייתה חניקה: כאן 6 מתוך 9 קורבנות היו נשים (והסימבוליקה ידועה).
בחינה של שני השחקנים המובילים של היצ'קוק (ושל הקולנוע האמריקאי בכלל), ששיחקו בארבעה סרטים של הבמאי כל אחד: קרי גרנט וג'יימס סטיוארט, העלתה שאמנם הסרטים של גרנט אצל היצ'קוק היו פופולריים יותר (בעיקר "מזימות בינלאומיות"), אך הסרטים שבהם השתתף סטיוארט זכו למוניטין טוב יותר על ידי מבקרים ובמאים אחרים (ע"ע: "ורטיגו" שהוגדר בשנה שעברה כסרט הטוב בכל הזמנים).
הכתבים מצאו 15 מוטיבים חוזרים בסרטים של היצ'קוק, כמו: רצח, אשמה של אדם על לא עוול בכפו, בלונדינית, גרם מדרגות, מסע, מציצנות והיבט דתי – ומצאו שרק ב"39 המדרגות" מופיעים כל המוטיבים. לאחר שקראתי את הנתון הזה, חזרתי אתמול לסרט מ-1935, ואני לא בטוחה שאם הייתי רוצה ללמד מישהו על היצ'קוק, זה היה הסרט שהייתי בוחרת בו – הגם שהוא מהחשובים שהבמאי יצר. מצד שני, לי (ולרבים) יש העדפה לסרטים האמריקאים שלו.
לסיום, ניסו הכתבים לבחון מהם הסרטים הפופולריים ביותר של היצ'קוק והגיעו למסקנה שמדובר ב"חלון אחורי", "מזימות בינלאומיות", "פסיכו" ו"הנודעת": שלושת הראשונים מתבקשים, האחרון קצת מפתיע. כך או כך, מדובר בטבלה מהנה למדי ואתם מוזמנים לקרוא אותה.
כשבלייק קרינגטון ו-מיס אלי פגשו את היצ'קוק
פורסם: 15/04/2013 ב-Alfred Hitchcock, IMDb, Movies, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, יסמין גיל, קולנועתגים: איירונסייד, בלייק קרינגטון, ברברה בל גדס, ג'ון פורסיית, דאלאס, דרלין קונלי, היורשת, היפים והאמיצים, היצ'קוק, הציפורים, וויל וגרייס, וויליאם דיוואן, ורוניקה קרטרייט, ורטיגו, חלון אחורי, טופז, ימי חיינו, יסמין גיל, מארני, מזימות בינלאומיות, מי רצח את הארי, מיס אלי, מלודי תומאס סקוט, מקדונלד קרי, מרטין לנדאו, משימה בלתי אפשרית, נוטס לנדינג, סוזן פלשט, ספינת האהבה, פרי מייסון, צל של ספק, צעירים חסרי מנוח, קתרין הלמונד, ריימונד בר, שושלת
מלמעלה למטה: ג'ון פורסיית, ברברה בל גדס, מרטין לנדאו
בשבוע שעבר צפיתי, שוב, ב"מארני" (Marnie, 1964), תוך כדי קריאה ב-IMDb. אני קצת מכורה לפרטי הטריוויה הקטנים האלה. אחד הדברים שגיליתי היה שהילדה בסצנת הפלשבק, ששיחקה את 'מארני' בילדותה (טיפי הדרן הייתה 'מארני') ואפילו לא זכתה לקרדיט בסרט, היא מלודי תומאס סקוט (נ' 1956) – הידועה בעיקר כ'ניקי ניומן' מ-1,448 הפרקים שבהם שיחקה (המספר עולה בעודכם קוראים) באופרת הסבון האמריקאית "צעירים חסרי מנוח" (The Young and the Restless, משודרת מ-1973). הפרט הזה, יחד עם ידע על עוד כמה כוכבי טלוויזיה ששיחקו קודם אצל היצ'קוק, הביא אותי לכתוב את הפוסט הבא.
המעבר של שחקנים בין קולנוע לטלוויזיה היה קיים מאז המצאת הטלוויזיה, למרות נטייה, אולי, לחשוב שתסריטים מצוינים בטלוויזיה, מול תסריטים פחות מאתגרים בקולנוע – יצרו גל כזה דווקא בשנים האחרונות. שחקנים, מטבעם, משחקים בכל מקום שמאפשר להם, כמובן גם בתאטרון, וכך תמיד היה ויהיה המעבר בין המדיומים השונים. זה גם כורח הנסיבות, שכן מעטים הם אלו שהופכים לכוכבי קולנוע גדולים. וגם הגדולים מגלים שבשלב מסוים המסך הגדול מעדיף את כוכביו צעירים.
אבל ענייננו בשחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק. יש כמה כאלה שזכו לחיי נצח בטלוויזיה, אבל גם בזכות תפקידים, רובם משניים אמנם, בכמה מהסרטים הטובים של היצ'קוק ושל הקולנוע בכלל. קחו למשל את ברברה בל גדס (1922-2005), שזכורה כ'מיס אלי יואינג' בסדרת האייטיז (המתקמבקת) "דאלאס" (1978-1991, Dallas). שנים קודם לכן היא שיחקה את 'מידג' ווד' העגמומית, חברתו של 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט), אשר מאוהבת בו חד-צדדית ב"ורטיגו" (1958).
ריימונד בר (1917-1993), ששיחק את השכן הרוצח 'לארס ת'ורוולד' ב"חלון אחורי" (1954), מוכר יותר כעורך הדין 'פרי מייסון' מסדרת הטלוויזיה באותו שם (1957-1966, Perry Mason. ובין השנים 1985-1993 בסדרת סרטי טלוויזיה); וכן כ'רוברט איירונסייד', הבלש בכיסא הגלגלים מסן פרנסיסקו, מהסדרה "איירונסייד" (1967-1975, Ironside).
ג'ון פורסיית (1918-2010) ייזכר בעיקר כ'בלייק קרינגטון' ב"שושלת" (Dynasty, 1981-1989) וגם כקול של 'צ'ארלי' ב"המלאכיות של צ'ארלי" (1976-1981, Charlie's Angels). אבל הוא שיחק אצל היצ'קוק בשני סרטים: "טופז" (1969) ו"מי רצח את הארי?" (The Trouble with Harry, 1955) וגם בסדרת הטלוויזיה של הבמאי. אגב, "מי רצח את הארי?" היה סרט הבכורה של שירלי מקליין (נ', 1934).
בפוסט "מילון הציפורים" הזכרתי את השחקנית דרלין קונלי (1934-2007), שידועה מתפקידה כ'סאלי ספקטרה' ב'היפים והאמיצים' (The Bold and the Beautiful, משודרת מ-1987). חדי הבחנה יוכלו לזהות אותה כמלצרית שמתבוננת בחלון לפני הפיצוץ בתחנת הדלק, בסצנה קצרה ב"הציפורים" (1963).
סוזן פלשט (1937-2008), המורה 'אנני' ב"הציפורים", מוכרת יותר לקהל האמריקאי מהטלוויזיה, כמי ששיחקה ב"המופע של בוב ניוהרט" (1972-1978, The Bob Newhart Show). בשנותיה האחרונות הייתה שחקנית אורחת בסדרה "וויל וגרייס" (1998-2006, Will & Grace) בתפקיד אמה של 'קארן ווקר' ('קארן' הייתה אחת הדמויות הראשיות). אגב, השחקנית ורוניקה קרטרייט (נ' 1949), ששיחקה ב"הציפורים" את הילדה 'קאתי ברנר' (האחות הקטנה של מיץ'), שיחקה גם היא ב"וויל וגרייס", בפרק אורח, כאם של דמות ראשית אחרת: 'ג'ק מק'פרלנד'.
מרטין לנדאו (נ' 1928), שאחד מתפקידיו הקולנועיים המוכרים ביותר היה כ'לאונרד' ב"מזימות בינלאומיות" (1959), שיחק לאחר מכן בטלוויזיה כאחד מאנשי הצוות בגרסה המקורית של הסדרה "משימה בלתי אפשרית" (1966-1973, Mission: Impossible).
מקדונלד קרי (1913-1994) שיחק בין השנים 1965-1993 את 'ד"ר טום הורטון' באופרות הסבון "ימי חיינו" (Days of Our Lives, משודרת מ-1965). אצל היצ'קוק הוא שיחק את הבלש 'ג'ק גרהם' ב"צל של ספק" (1943) – שמתאהב ב'צ'ארלי ניוטון', בשעה שהוא רודף אחרי דודהּ, רוצח האלמנות, 'הדוד צ'ארלי'.
ב"היורשת" (Family Plot, 1976), סרטו האחרון של היצ'קוק, הופיע השחקן וויליאם דיוואן (William Devane, נ' 1939) – שאת תהילתו קיבל בטלוויזיה, כ'גרג סאמנר' באופרת הסבון הלילית (והספין-אוף של "דאלאס") – "נוטס לנדינג" (1979-1993, Knots Landing). אגב, באותו סרט אחרון של היצ'קוק, הופיעה, בתפקיד משני, גם קתרין הלמונד (נ' 1928) לנצח 'מונה', הסבתא מ"מי הבוס" (1984-1992, ?Who's the Boss).
כתבתי כאן בעיקר על שחקנים שהיו משניים אצל היצ'קוק, אבל מרכזיים בסדרות טלוויזיה אמריקאיות. יש גם שחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק והגיעו לטלוויזיה לתפקידי אורח בלבד. כדוגמה אחת (ויש הרבה), קחו את הסדרה "ספינת האהבה" (The Love Boat, 1977-1987), שהייתה מסוג הסדרות שכולם הופיעו בהן בתפקיד אורח (ע"ע "חוק וסדר" או אפילו "סיינפלד").
בדיקה מהירה ב-IMDb העלתה שבין השחקנים ששיחקו אצל היצ'קוק והגיעו לספינה לתפקיד אורח (קרי, דמות שעולה על הספינה לכאורה למטרת נופש, ואז קורה לה משהו, אבל עד סוף הפרק הכל מסתדר ואפילו קפטן סטובינג מזמין אותה לארוחה סביב שולחנו) ניתן למצוא את: אן בקסטר (שיחקה אצל היצ'קוק ב"אני מתוודה"); ורה מיילס ("האיש הלא נכון", "פסיכו"); פארלי גריינג'ר ("חבל", "זרים ברכבת"); ריי מילנד ("אליבי"); איב מארי סיינט ("מזימות בינלאומיות"); ג'נט לי ("פסיכו"); ג'ון מקינטייר ("פסיכו"); וגם: ריימונד בר וג'ון פורסיית.
מלמעלה למטה: סוזן פלשט, מקדונלד קרי, מלודי תומאס סקוט
על האף של לינקולן
פורסם: 17/03/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, Psycho, אלפרד היצ'קוק, היצ'קוק, הציפורים, ורטיגו, זרים ברכבת, חבל, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, צל של ספק, קולנוע, קרי גרנטתגים: אלפרד היצ'קוק, אמריקה, ארה"ב, בודגה ביי, ברק אובמה, האיש הלא נכון, האיש שידע יותר מידי, היצ'קוק, הנאשם, הציפורים, הר ראשמור, ורטיגו, זרים ברכבת, חבל, חבלן, חלון אחורי, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, מי רצח את הארי, סן פרנסיסקו, סנטה רוזה, פסיכו, צל של ספק, קרי גרנט
סצנת הר ראשמור מתוך "מזימות בינלאומיות"
ביקורו בישראל של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, השבוע, הביא אותי (שוב) למסקנה שאין נושא שאי אפשר לקשר להיצ'קוק. ואמריקה זה נושא קל מידי. כי היצ'קוק, אחד היוצרים הידועים שנולדו בממלכה הבריטית, הביא למסך הרחב, בשיא יצירתו, דווקא את הנופים המרהיבים של מדינתו המאמצת: ארה"ב. לרגל ביקור הנשיא האמריקאי, קבלו כמה מהנופים/אתרים הללו – מעין מדריך טיולים בארה"ב לחובבי היצ'קוק. לא כולל לינה (במוטל) ונסיעות (ברכבת).
ב-20 באפריל 1955 הושבע אלפרד היצ'קוק כאזרח אמריקאי. הוא היה בן 55 וקצת, וחי כבר 16 שנה בארה"ב. רעייתו, אלמה רוול, קיבלה את האזרחות עשור לפניו – הוא כנראה התלבט, בין אם מסיבות פטריוטיות או אחרות. הוא הגיע לארה"ב לראשונה כשהיה בן 37, כדי לגשש לגבי תעסוקה באחד האולפנים ההוליוודיים ושנתיים לאחר מכן עזב סופית את לונדון ועבר ללוס אנג'לס.
"פגשתי אמריקאים כל הזמן", סיפר היצ'קוק לפרנסואה טריפו (בספר "היצ'קוק/טריפו", הוצאת בבל/האוזן השלישית), על פרק חייו הראשון, בבריטניה, "ידעתי לקרוא את מפת ניו יורק באופן מושלם וידעתי בעל פה את לוחות הזמנים של הרכבות האמריקאיות, כי הזמנתי משם את החוברות האלה בתור תחביב. יכולתי לתאר את ניו יורק, את המיקום של האולמות הגדולים וחנויות הכלבו. כשדיברתי עם אמריקאים הם היו אומרים: "מתי היית שם בפעם האחרונה?", ואני הייתי עונה: "מעולם לא נסעתי לשם". לא רציתי להגיע כתייר, רציתי להגיע כקולנוען. הוליווד לא משכה אותי כמקום. מה שרציתי היה להיכנס לאולפנים ולעבוד שם".
וכך, ארה"ב, למרות שלא הייתה תבנית נוף מולדתו, הפכה לשחקנית משנה בסרטיו הידועים ביותר. כמי שקישר בין העלילה למקום התרחשותה, בין הרגש של הדמויות לסביבה – צפייה בכמה מהסרטים של היצ'קוק, כמוה כטיול ברחבי ארה"ב. "יש לנסות להשתמש בכל האלמנטים המקומיים באופן דרמטי", הסביר היצ'קוק לטריפו, "צריך להשתמש באגמים כדי להטביע אנשים, ובהרי האלפים (אז התייחס לשוויץ, נוף עלילת הגרסה הראשונה של "האיש שידע יותר מידי") – כדי להפיל אנשים לתוך התהומות שביניהם". גם בארה"ב "יפיל" את דמויותיו מ-מונומנטים גבוהים.
"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) הוא סרט מרדף/מסע ברחבי ארה"ב וכולל מספר אתרים מוכרים: ניתן למצוא בו את מלון הפלאזה בשדרה החמישית בניו יורק, על פי אתר האינטרנט של המלון, זו הייתה הופעתו הראשונה של המלון בסרט באורך מלא, כולל צוות צילום שהגיע למקום (לפני כן צולם ואוזכר בקצרה בסרטים אחרים); ישנם גם צילומי בניין האו"ם ותחנת הרכבות גרנד סנטרל בניו יורק, ובהמשך צילומים בשיקגו.
אחת הסצנות המפורסמות של היצ'קוק מסרט זה, ובכלל, היא המרדף בהר ראשמור שבדקוטה הדרומית, שבו חקוקים פניהם של ארבעה נשיאים אמריקאים: ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, תיאודור רוזוולט ואברהם לינקולן (הגם שסצנת המרדף צולמה בתפאורה באולפן, כמובן שלא על פרצופי נשיאי ארה"ב). בשיחה עם טריפו, סיפר היצ'קוק: "כשקרי גרנט נמצא בהר ראשמור, רציתי שהוא יסתתר בתוך הנחיר של לינקולן ואז יתחיל להתעטש. זה היה יכול להיות מצחיק, לא?".
אזור סן פרנסיסקו היה חביב על היצ'קוק, שאף רכש שם בית נופש. הספר: "Footsteps In The Fog: Alfred Hitchcock's San Francisco", מאת ג'ף קרפט ואהרון לוונטל, עוסק בסרטים של היצ'קוק שצולמו באזור זה ("צל של ספק" בסנטה רוזה, "ורטיגו" בסן פרנסיסקו ו"הציפורים" בבודגה ביי), כולל פירוט הלוקיישנים בכל סרט ומה נותר מהם היום.
אני בכניסה לבודגה ביי (2004. אגב, המעיל: ברור שלא פרווה אמיתית. אני נגד! צילום: הדס גוילי)
עלילת "הציפורים" (The Birds, 1963) מתחילה באזור יוניון סקוור בסן פרנסיסקו וממשיכה לעיירה בודגה ביי, שנמצאת במחוז סונומה לחופי האוקיינוס השקט, כ-100 ק"מ צפונית לעיר. אמנם רוב הסרט צולם באולפנים, אולם התבסס על נוף העיירה והמבנים שהיו (וחלקם עדיין) קיימים בה. העובדה שהסרט צולם בה, הפכה את בודגה ביי למוקד תיירותי עם שלל מרצ'נדייז שקשורים לסרט (יש גם הרבה ציפורים שמשקיפות מכל מקום…). באתר האינטרנט של המחוז הוגדרה בודגה ביי כעיירה של "שמש, חולות, גלישה והיצ'קוק". אגב, בסוף השבוע הקרוב, ב-23 במארס, מתוכננות במקום שלוש הקרנות חגיגיות של "הציפורים" לרגל חגיגות היובל לצאת הסרט לאקרנים.
בירת מחוז סונומה שנמצאת כשעת נסיעה צפונית לסן פרנסיסקו, היא העיר סנטה רוזה, שגם הפכה מוקד תיירותי בזכות סרט של היצ'קוק: "צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943). אתרים רבים בעיר שימשו לצילומי החוץ של הסרט המדובר, רובם ככולם שינו את ייעודם 70 שנה אחרי. אתר אחד שעדיין מושך מעריצים אדוקים הוא הבית בשדרות מקדונלנד 904, ששימש לצילומי החוץ של בית 'משפחת ניוטון' בסרט, שבו מתנהל חלק משמעותי מהעלילה.
"ורטיגו" הוא אולי הסרט המזוהה ביותר עם סן פרנסיסקו, והעיר שזורה בלוקיישנים מהסרט (או להפך?). כמובן גשר הזהב, אבל גם מקומות כמו רחוב לומברד שבו נמצא ביתו של 'סקוטי' ומיסיון דולורס שבחלקו האחורי נמצא בית קברות עתיק של ראשוני העיר – שבו צולמה סצנה שבה 'סקוטי' עוקב אחרי 'מדליין'. מעריצים יכולים לזהות את האתרים עצמאית, או באמצעות סיור מאורגן. בעיר יש גם מלון בשם "ורטיגו", שלא רק מעוצב כהומאז' לסרט, אלא גם נבנה על חורבות מלון "אמפייר", שבו נמצאת דירתה של 'ג'ודי' בסרט.
סן פרנסיסקו: מיסיון דולורס מ"ורטיגו" (צילום: יסמין גיל)
סן פרנסיסקו: מיסיון דולורס מ"ורטיגו" (צילום: יסמין גיל)
ועוד קצת אמריקה: הפתיחה של "פסיכו" (Psycho, 1960) כוללת צילום פנורמי של פיניקס בירת אריזונה (מרבית צילומי הפנים צולמו באולפן); את "האיש הלא נכון" (הידוע גם בשם "הנאשם" – The Wrong Man, 1956) שמבוסס על סיפור אמיתי, היצ'קוק צילם בלוקיישנים אמיתיים בניו יורק, בהם בשכונת ג'קסון הייטס בקווינס (ברחוב 78 מס' 4024 נמצא ביתו של "מאני בלסטרו" גיבור הסרט, וכן של האדם האמיתי שעליו התבסס הסרט), בכלא העירוני בקווינס ובתחנת רכבת תחתית בשדרה החמישית.
"מי רצח את הארי" (The Trouble with Harry, 1955) צולם בוורמונט; "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) צולם באולפן בלוס אנג'לס, אולם עלילתו ממוקמת בגריניץ' ווילג' בניו יורק; באותה עיר, בדירת גג שמשקיפה על קו הרקיע של מנהטן, מתרחשת עלילת "חבל" (Rope, 1948), הגם שהסרט צולם באולפן; ב"זרים ברכבת" (Strangers on a Train, 1951) יש סצנה שבה 'גיא' רואה את 'ברונו' מרחוק, עומד על מדרגות אנדרטת ג'פרסון בוושינגטון הבירה.
ולסיום: המונומנט הראשון שראו המהגרים שהגיעו לארה"ב באנייה, גם היצ'קוק ומשפחתו הגיעו כך – הוא פסל החירות. ב"חבלן" (Saboteur, 1942) מופיע הפסל בסצנת הסיום, כולל הנפילה המתבקשת מכף היד הימנית אוחזת הלפיד של הפסל.
חג שמח מיסטר היצ'קוק
פורסם: 12/03/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, אלפרד היצ'קוק, ג'וזף קוטן, היצ'קוק, ורטיגו, חלון אחורי, יסמין גיל, צל של ספק, קולנועתגים: ג'וזף קוטן, ג'יימס סטיוארט, גבריאל היידו, היצ'קוק, ורטיגו, חגית מנדס, חלון אחורי, יאיר כהן, יום היצ'קוק הלאומי, יסמין גיל, צל של ספק, קרי גרנט
האם כבר איחלתם לאהוביכם יום אלפרד היצ'קוק שמח? כי היום זה היום! הבוקר גיליתי, במקרה, שה-12 במארס הוא יום אלפרד היצ'קוק הלאומי בארה"ב, מדינה חובבת ימי ביזאר לאומיים. יום שמתמקם לו בנוחות בין 'יום אוהבי חמאת בוטנים', 'יום הפרעת זהות דיסוציאטיבית', 'היום הלאומי לאוכל קפוא', 'יום הצ'יפס הלאומי', 'יום כל דבר שאתה עושה הוא נכון', 'יום אני בשליטה' – ואיך אפשר בלי: 'יום משהו על מקל'.
הרשת דלה במידע על היום הלאומי החשוב הנ"ל, שבו מומלץ לערוך הקרנות חגיגיות של סרטי הבמאי בבתי קולנוע או לצפות בהם במפגשים ביתיים. הערב יוקרן "ורטיגו" בסינמטק חולון, אך אני בספק אם התאריך היה מכוון מטרה. לגביי? אצלי כל יום הוא יום היצ'קוק לאומי. אולי אצפה באחד משלושה סרטים שהבטחתי לעצמי לחזור ולצפות בהם השבוע ("מארני", "כתב זר", "חבלן").
למה 12 במארס? אין לי מושג. זה לא תאריך לידתו או מותו של הבמאי, הוא לא התחתן ביום הזה ולמיטב בדיקתי גם לא נערכה איזו פרמיירה חשובה למי מסרטיו בתאריך המדובר. נראה כאילו ה-13 היה יותר מתאים פה, אבל התאריך נתפס על ידי 'יום התכשיטים'.
מילה (או כ-200) על היצ'קוק וארה"ב:
כמיטב מסורת הדואליות החביבה עליו, היצ'קוק ניהל יחסים כפולים עם בריטניה ועם ארה"ב, בכל אחת מהמדינות הללו חי כ-40 שנה מחייו – 40 הראשונות ו-40 האחרונות. תבנית נוף מולדתו הייתה כמובן בריטית, על כל המשתמע מכך: גינונים, הומור, מבטא – והוא שמר עליהם באדיקות בשנותיו בארה"ב, חזר לצלם סרטים בלונדון, עבד עם שחקנים בריטים ובערוב ימיו (חודשים ספורים לפני מותו) אף קיבל תואר אבירות ממלכת אנגליה. מנגד, הוא הביע את חיבתו לתרבות ולסמלים אמריקאים, בסרטיו: החל מאזכורי מונומנטים כמו פסל החירות, הר ראשמור וגשר הזהב בסן פרנסיסקו, ועד שימוש בסמלים כמו 'העיירה הכל אמריקאית' או המגרש למכירת מכוניות משומשות.
הוא הפך לאזרח אמריקאי, שנים אחרי רעייתו, אולי עוד הוכחה לקושי שלו להחליט אזרח של מי הוא. האמביוולנטיות הייתה קיימת כבר מההיכרות הראשונה שלו עם עולם הקולנוע, אז ראינוע, כשהחל לעבוד באולפן סרטים אמריקאי שפתח סניף בלונדון. בהמשך, סרטיו האנגלים היו במידת מה יותר אמריקאים מאשר אירופים, מה שמשך את תשומת לבם של מפיקים הוליוודים שהביאו אותו לעבוד בארה"ב ולצלם שם את מיטב סרטיו.
ועוד הבחנה בין המדינות, לפני החזרה לחגיגות היום הלאומי: אם קרי גרנט וג'יימס סטיוארט היו שחקניו המועדפים (ויש מי שאמרו שהם ייצגו שני צדדים באישיותו של הבמאי: גרנט – השרמנטי, חביב הנשים, היה הגבר שהיצ' רצה להיות; סטיוארט – המשפחתי, הביתי והמיושב, מי שהיצ' היה), הרי שהם מייצגים, אולי, את יחסי אנגליה/ארה"ב: גרנט, הבריטי שהגיע לארה"ב ושינה את שמו, מול סטיוארט, גיבור המלחמה האמריקאי.
וחזרנו ליום הלאומי: לרגל האירוע, ובהתראה קצרה, ביקשתי מחובבי היצ'קוק לכתוב על הסרט האהוב עליהם של הבמאי. להלן מספר המלצות (עדכונים נוספים בהמשך):
גבריאל היידו, כתב "חדשות הספורט", גבעתיים – "ורטיגו"
כשאני מנסה להתמקד ולחשוב על מבט מיוסר של שחקן כלשהו אני תמיד חוזר לג'יימס סטיוארט בסוף "ורטיגו". זה הרגע בו כל הקריירה המקצוענית של השחקן האדיר הזה באה לידי מיצוי מרבי. היכולת להעביר את כל צער העולם במבט אחד, אל הצופה שבדיוק במקרה נמצא באותו מצב כמוהו – נסער, עצוב, מזועזע.
בעיני זהו אחד הסרטים הגבריים ביותר של היצ'קוק. הוא מגשים בו כמה פנטזיות גבריות נושנות: מעקב אחרי אישה אטרקטיבית, חיזור וכיבוש שלה ולבסוף אולי הפנטזיה שהיצ'קוק הכי אהב – ליצור לעצמך את האישה שאתה רוצה מאל"ף עד ת"ו – כמובן בלונדינית, חתיכה, שאפילו לא יכולה לבחור לעצמה את התסרוקת. ועם זאת, היצ', באמנות, בונה בניגוד מוחלט גם דמות של גבר רגיש, הססן, ממש אנטי גיבור שקשה שלא להבין או לאהוב.
אתה רוצה שהוא יכבוש את ג'ודי/מדליין. אתה רוצה שהיא תשתף איתו פעולה, רק שהפעם זה יסתיים עם הפי אנדינג. אפילו הדמות של מידג' ווד, המזכירה האומללה שלו שעדיין אוהבת אותו, יודעת בסתר לבה השבור שהוא לא נועד לה. לבי תמיד יוצא אליה בסרט הזה.
"ורטיגו", כמו שניתן היה לצפות מסרט בעל שם כזה, מוציא אותך מהצפייה בו מטולטל, סוער ובעל תחושה חזקה של חוסר אוריינטציה, אבל בעיקר עם המון שאלות. האם זהו סרט על אהבה נכזבת? איך זה שההתגברות על פחד משתק הופכת תוך שנייה לאנקדוטה לא חשובה? האם היצ'קוק היה צריך או יכול להשאיר את הדמות של מדליין/ג'ודי בחיים? האם "סקוטי" המאוכזב יקפוץ אחריה אחרי שכבר אין לדמות שלו לאן ללכת? ככל הנראה מדובר בסיום הסרט הכי שלם ומדויק שנעשה, אבל בו במקביל הוא משאיר אותך עם תהיה קיומית- כמו שרק סרט מושלם יכול לעשות לך. כמו החיים.
*
יאיר כהן, פתח תקווה – "חלון אחורי"
"חלון אחורי" היה אחד מסרטי היצ'קוק הראשונים שראיתי, והסרט הראשון שלו שממש נשאבתי לתוכו. בעיני היצ'קוק הצליח להפוך את הסרט מסיפור על בחור משועמם, לסיפור מתח שכל הדמויות נכנסות לתוכו. הסצנות האחרונות שבהן, דה פקטו, נחשף הרוצח – הן מהמותחות ביותר בתולדות הקולנוע. השחקנים (ג'יימס) סטיוארט, (גרייס) קלי ו(תלמה) ריטר ביצעו הופעה מעולה.
*
חגית מנדס, בלוגרית יין, תל אביב – "מזימות בינלאומיות"
"מזימות בינלאומיות" – האהוב עליי ביותר, בכיכובו של קרי גרנט (שהוא גם אחד השחקנים האהובים עליי ביותר). זו קומדיית מתח שמפגינה את כשרונו של היצ'קוק גם בבניית מצבים קומיים ולא רק במתח, אימה ופחד אלוהים… הסרט שזור בסיטואציות שאותי מצחיקות מאוד גם בצפיות חוזרות, והוא לדעתי, כמו לדעת רבים, אחד הטובים בז'אנר שלו בתולדות הקולנוע.
*
אני (יסמין גיל, רמת גן) – "צל של ספק"
אין לי תשובה אחת ברורה לשאלה מה הסרט של היצ'קוק שאני הכי אוהבת. ניתן לנחש שאני חובבת את רוב סרטיו (לא ראיתי את כולם), זה גם תלוי ביום ששואלים אותי. אבל יש לי חיבה מיוחדת ל"צל של ספק" המעולה.
זה סיפור אמריקאי קלאסי, עטוף בתסריט עמוס ניואנסים, מעין "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" של הפרברים האמריקאים. אבל הסיבה העיקרית, מבחינתי, היא ג'וזף קוטן. מדובר בשחקן שכתבתי עליו כאן בעבר לא מעט, שלטעמי זכה בפחות קרדיט ממה שהגיע לו בדפי ההיסטוריה ההוליוודית. הדמות שלו בסרט ממגנטת ומפחידה בו זמנית, בית ספר ליצירת דמות שלילית שתעורר אמפתיה מוחלטת בקרב הצופים. רוצח סדרתי שהוא גם דוד ואח אוהב ואהוב, שמנהל יחסים מעט מוזרים, על גבול הרומנטיים, עם אחייניתו (!?). סרט מצוין ומומלץ והבחירה שלי לאי בודד וכל הדברים האלה.
Always a bridesmaid, never a bride
פורסם: 01/02/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, אוסקר, אלפרד היצ'קוק, האקדמיה האמריקאית לקולנוע, יסמין גיל, קולנוע, רבקהתגים: Alfred Hitchcock, אלפרד היצ'קוק, בכבלי השכחה, ג'ואן פונטיין, ג'יימס סטיוארט, דיוויד. או. סלזניק, האיש שידע יותר מידי, היצ'קוק, ורטיגו, חלון אחורי, חשד, טקס האוסקר, יסמין גיל, כתב זר, לורנס אוליבייה, לתפוס גנב, מזימות בינלאומיות, סירת הצלה, פסיכו, פרנסואה טריפו, רבקה, רוברט וייז
פרט הטריוויה הקולנועי הלעוס ביותר הוא שהיצ'קוק מעולם לא זכה בפסלון המוזהב של האקדמיה האמריקאית לקולנוע – האוסקר. לא בקטגוריית הבימוי, לא בהפקה, בקושי רב בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. כל כך בקושי, שרק סרט אחד שלו, "רבקה" (1940 ,Rebecca) זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אולם כמקובל בקטגוריה זו הפסלון הוענק אחר כבוד למפיק – דיוויד. או. סלזניק (1902-1965), שזכה בו גם בשנה שלפני על "חלף עם הרוח".
טקס האוסקר ה-13 נערך ב-27 בפברואר 1941, במלון בילטמור בלוס אנג'לס, בהנחיית בוב הופ. זה היה הטקס הראשון שבו השתמשו במעטפות חתומות, על מנת לשמור את שמות הזוכים כהפתעה. "רבקה", הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים בארה"ב (והסרט ה-24 מתוך 53 שלו) היה מועמד ליותר פרסי אוסקר מכל סרט אחר של הבמאי – 11 – אך זכה בסופו של דבר רק בשניים: פרס הסרט הטוב ביותר ופרס על צילום בשחור-לבן.
מולו, בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, התמודדו סרטים כמו "סיפור פילדלפיה" (The Philadelphia Story), "הדיקטטור הגדול" (The Great Dictator), ו"ענבי זעם" (The Grapes of Wrath) וגם סרט נוסף של היצ'קוק, "כתב זר" (1940 ,Foreign Correspondent), שהיה מועמד באותו טקס לשישה פרסים בסך הכל, אך לא זכה באף אחד מהם.
לורנס אוליבייה (1907-1989), ששיחק את "מקסים דה ווינטר" ב"רבקה", היה מועמד בקטגוריית השחקן הטוב ביותר, אולם הפסיד לג'יימס סטיוארט ב"סיפור פילדלפיה". ג'ואן פונטיין (נ' 1917), ששיחקה את "גברת דה ווינטר", הייתה מועמדת בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר, אולם הפסידה לג'ינג'ר רוג'רס ב"Kitty Foyle". שנה לאחר מכן, בטקס ה-14, זכתה פונטיין באוסקר על תפקידה ב"חשד" (1941 ,Suspicion) של היצ'קוק.
גם היצ'קוק היה מועמד בטקס ה-13, לראשונה, לפרס הבמאי הטוב ביותר. כמי שאך זה הגיע לארה"ב, מאנגליה, שם זכתה עבודתו לזלזול מצד אנשי התרבות המעונבים שלא חיבבו את אמנות הקולנוע באופן כללי (למעט, אולי, סרטים גרמנים) – ייתכן וחשב לעצמו שמדובר בתחילתה של ידידות מופלאה בינו ובין האקדמיה לקולנוע. היא כמובן לא הייתה מופלאה.
היצ'קוק הפסיד באותה שנה את הפרס לג'ון פורד שביים את "ענבי זעם". לימים הוא יהיה מועמד עוד ארבע פעמים בקטגוריית הבימוי, על: "סירת הצלה" (1944 Lifeboat,), "בכבלי השכחה" (Spellbound, 1945), "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) ו"פסיכו" (Psycho, 1960) – ויפסיד פעם אחר פעם.
מלבד "רבקה" ו"כתב זר", גם הסרטים: "חשד" (Suspicion, 1941) ו"בכבלי השכחה" היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. הם הפסידו. דווקא סרטים אחרים שלו כמו "ורטיגו" (Vertigo, 1958), "חלון אחורי", "פסיכו" ו"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959), שזכו לשימור על ידי המכון הלאומי לקולנוע בספריית הקונגרס האמריקאית, או שהוגדרו על ידי המכון האמריקאי לקולנוע בין 100 הסרטים הטובים של המאה ("ורטיגו" אף זכה לטייטל: הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים) – לא היו מועמדים לאוסקר כסרט הטוב ביותר.
סרטים של היצ'קוק זכו ל-52 מועמדויות בסך הכל בשלל הקטגוריות של האקדמיה לקולנוע: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, שחקנים ראשיים ומשניים, תסריט, צילום, אפקטים מיוחדים וכן הלאה. הם זכו בשישה פרסים: "רבקה" על הסרט הטוב ביותר ועל צילום בשחור לבן; "חשד" – פרס השחקנית הטובה ביותר לג'ואן פונטיין; "בכבלי השכחה", פרס עבור קטע מוזיקלי; "לתפוס גנב", פרס עבור צילום בצבע; ו"האיש שידע יותר מידי", פרס עבור השיר הטוב ביותר ל"קה סרה סרה".
"היית מרוצה מ"רבקה"?", שאל הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי פרנסואה טריפו, את היצ'קוק, בספר הראיונות של השניים. "זה לא סרט היצ'קוקי", ענה לו היצ'קוק, "זו מעין אגדה והעלילה עצמה שייכת לסוף המאה ה-19. זה היה סיפור די מיושן שיצא מהאופנה. "רבקה" הוא סיפור שחסר לו הומור".
לשאלה האם חשש לצלם לראשונה סרט אמריקאי, ענה היצ'קוק: "זה סרט בריטי לחלוטין. הסיפור אנגלי (מבוסס על ספר של דפנה דה מורייה), כך גם השחקנים והבמאי. [אולם] בהכרח הייתה השפעה אמריקאית גדולה על הסרט, תחילה מצדו של סלזניק, אחר כך מצדו של המחזאי רוברט שרווד שכתב את התסריט מנקודת מבט צרה פחות מזו שהיינו מקבלים באנגליה".
"זה האוסקר היחידי שקיבלת?" שאל טריפו. "מעולם לא זכיתי באוסקר", ענה לו היצ'קוק.
ב-1967 קיבל היצ'קוק את פרס מפעל חיים ע"ש ארווין תלברג, הידוע גם כ"אוסקר של כבוד". העניק לו את הפסלון הבמאי רוברט וייז ("סיפור הפרברים") והיצ'קוק בתגובה, כנראה לעלבון שחש מהאקדמיה האמריקאית לקולנוע, נאם את הנאום הקצר ביותר בתולדות הטקס: "תודה".
***
אגב, גם צ'ארלי צ'פלין, אורסון וולס, פריץ לאנג, הווארד הוקס, רוברט אלטמן, סם פקינפה, ג'ון קאסווטס, סטנלי קובריק, סידני לומט, בריאן דה פלמה, ארתור פן, פדריקו פליני, אקירה קורסוואה, אינגמר ברגמן, ג'ורג' לוקאס, דיוויד לינץ', ספייק לי, טים ברטון ואחד – טרנטינו, לא זכו (או טרם זכו) בפסלון המוזהב על בימוי (חלקם זכו באוסקר של כבוד או באוסקר בקטגוריות אחרות כמו משחק או תסריט).
***
ב-24 בפברואר 2013 ייערך טקס האוסקר ה-85.
ד"ר אלפרד ומיסטר היצ'קוק
פורסם: 28/12/2012 ב-Alfred Hitchcock, Movies, The Girl, היצ'קוק, הציפורים, יסמין גיל, קולנועתגים: Alfred Hitchcock, The Girl, איב מארי סיינט, דוריס דיי, האיש שידע יותר מידי, הציפורים, ורטיגו, טיפי הדרן, יסמין גיל, מארני, מזימות בינלאומיות, קים נובאק
אחת התופעות הנפשיות המרתקות היא אישיות כפולה. פיצול אישיות. הפרעת זהות דיסוציאטיבית על פי ההגדרה הרפואית. יוצרים רבים, היצ'קוק ביניהם, נמשכו אל התופעה וביטאו אותה בספריהם, בסרטיהם, בציוריהם וכן הלאה. הקהל התמסר בהתאם, תהה האם גם בו שוכנת אישיות אחת טובה, ואחת רעה. שטן על כתף אחת, מלאך על השנייה.
לאחרונה הוקרן בבריטניה סרט הטלוויזיה "The Girl", כחודשיים לאחר שהוצג בארה"ב (בינואר יוקרן בישראל, ב-yes). מדובר בהפקה משותפת של הרשתות HBO ו-BBC, שמתארת את מערכת היחסים בין היצ'קוק לשחקנית טיפי הדרן, במהלך צילומי שני הסרטים שלהם יחד: "הציפורים" ו"מארני". הסרט מבוסס על זיכרונותיה של טיפי, בעברה דוגמנית, ש"הציפורים" היה סרטה הראשון. היא טענה במשך השנים שהחוזה שחתמה עם היצ'קוק הרס לה את הקריירה, שכן הבמאי סירב לשחררה לעבוד עם במאים אחרים. זאת, לצד טענות חמורות אף יותר, על הטרדות מיניות ואחרות מצדו של הבמאי, כלפיה.
כפי שכתבתי בפוסט "טיפי ואלפי", היצ'קוק מוצג בסרט "The Girl" כאדם נטול חוש הומור, במאי רב עוצמה, אובססיבי וקר שהופך את חייה של השחקנית המתחילה טיפי – לגיהינום. הצגת דמותו שם מעוררת אי נוחות בקרב מעריציו, וייתכן שמספקת נקודת מבט מעוותת עבור מי שלא מכיר את הבמאי מסרטים אחרים, שלו ועליו.
גם הבריטים, כך נראה, לא נותרו אדישים להצגת דמותו של היצ'קוק – מהחשובים והמוכרים בין ילידי הממלכה – בסרט המדובר. "אם באמת הוא בז לשחקנים, איך ייתכן שהוציא מהם כמה מההופעות הטובות ביותר שלהם?", תהו באתר האינטרנט של ה"גארדיאן", "האם האכזריות שלו כלפי השחקנים הייתה תשוקה לשלמות, או שהיה זה סדיזם לא מוכר?". דמותו של היצ'קוק בסרט (בגילומו של טובי ג'ונס. את טיפי הדרן משחקת סיינה מילר), ציינו, לא מספקת את התשובות.
טוני לי מורל, שכתב שלושה ספרים על היצ'קוק, בהם על העשייה של "הציפורים" ושל "מארני", קיבץ אסופת מסנגרים על הבמאי, בטקסט שכתב ב"האפינגטון פוסט": "למרות שיוצרי הדרמה טוענים שזו מבוססת על ראיונות עם צוות ההפקה והשחקנים שנותרו בחיים, רבים מהקרובים לבמאי מכחישים את הצגתו של היצ'קוק בסרט כמי שפגע פיזית והטריד מינית את השחקנית שלו, טיפי הדרן".
על פי אותה כתבה, נורה בראון, אלמנתו של ג'ים בראון, שהיה עוזר הבמאי של היצ'קוק בשני הסרטים שעשה עם טיפי, ומי ששימשה כיועצת לסרט "The Girl", התלוננה: "לא היה לו [לג'ים] דבר מלבד הערצה וכבוד להיצ'. הוא הבין את חוש ההומור הקוקני המבריק שלו וחשב שהאדם גאון. אם הוא היה כאן היום, אני בספק אם היו לו הערות שליליות כלשהן והוא היה נעצב מהדימוי שמוצג על חברו והמנטור שלו".
דבריה מגובים בראיון מוקלט שנערך בעבר עם ג'ים בראון, שמצוטט כמי שאמר: "כמה מהדברים שמבוטאים כלפיו [היצ'קוק] מוגזמים מאוד. אני חושב שהיצ' היה מוטרד בגלל שחשב שטיפי לא מציגה את האיכות הקולנועית, ה-star quality, שחשב שיש בה. בכל הקשור למתיחות בין השניים, לא ראיתי דבר. "מארני" היה תפקיד שדרש מאמץ מטיפי. היצ'קוק אהב לבחון את שחקניו, הוא היה טוב מאוד בדברים כאלה ונתן לה הרבה הוראות כי היא נזקקה להן".
מי שהייתה אחראית על ההלבשה ב"הציפורים", ריטה ריגס, ציינה בכתבה: "אמרתי ל-BBC כשהם באו לראיין אותי, 'אני לא אשפוך לכלוך'". על פי הסרט "The Girl", היצ'קוק העניש את טיפי, שלא נענתה לחיזוריו, בכך שהתעלל בה בסצנת התקפת הציפורים המפורסמת על ידי הטלת ציפורים אמיתיות לעברה. "אני לא קונה את זה", אמרה ריגס, "ואני מצטערת שב-BBC הלכו בכיוון הזה. הייתי בסט כל הזמן, ואין לי דבר מלבד מילים חמות לומר על מר היצ'קוק".
וירג'יניה דרסי, מעצבת השיער של טיפי בסרט "הציפורים", אמרה: "למה שהיצ'קוק יסכן את השחקנית הראשית שלו בסרט של שלושה מיליון דולר, על ידי כך שתיפגע במהלך הצילומים? זה הכל כי לא מכירים את הוליווד ולא מכירים אותו. היצ'קוק היה פרפקציוניסט ולא חשב כלל עליה, אלא על מה שהוא רואה על המסך".
השחקנית לואיז לת'הם, ששיחקה את אמה של טיפי ב"מארני", צוטטה בכתבה כמי שאמרה: "אני מוצאת שכמה מההאשמות בלתי ייאמנו. בהבחנות שלי הוא [היצ'קוק] כל כך רחוק ממה שטיפי טוענת, ואני אדם ער לסביבה. הגעתי מהתיאטרון. היא אשה נהדרת, אבל אני לא חושבת שטיפי צריכה הייתה לומר דברים כאלה על היצ'. אני לא הייתה ערה לכך שהיא הוטרדה על הסט".
"אני חושבת שזה הפך לקצת יותר מוגזם במשך השנים", הוסיפה ורוניקה קרטרייט, ששיחקה לצד טיפי ב"הציפורים": "ואני חושבת שזה גדל וגדל בראשה [של טיפי]. היא משוכנעת שהיצ'קוק הרס את הקריירה שלה, בגלל שהחזיק אותה בחוזה ולא נתן לה לעשות דבר אחרי "מארני". אבל היא לא הייתה כל כך טובה ב"מארני". היא אדם נחמד וטוב לב, אבל לא שחקנית מופלאה. טיפי הייתה מראה (Look). אתה צופה בסרט הזה ["הציפורים"] ומי שנהדרת היא ג'סיקה טנדי".
הכתב מייקל דיקון, ציין ב"דיילי טלגרף", ש-"The Girl" הוא "קמפיין מרושל שמטרתו להוכיח שאלפרד היצ'קוק היה מפלצת. הסרט למעשה מנחה אותך לחשוב שהיצ'קוק היה אחד מתוך אותם אמנים גאונים ומעוותים, אשר בזמן יצירת הנאה למיליוני זרים, סיפקו רק כאב לאלו שהכירו אותם. המסר של הסרט ברור: בלונדיניות נחשקות היו הקורבנות של סרטיו והקרבנות של חייו. הסרט מספק מעט רמזים מדוע היצ'קוק היה כך, אם בכלל. אמיתי או לא אמיתי כביוגרפיה, הסרט הרגיש לא אמיתי כדרמה: מונוטוני מבחינת אווירה, צר מבחינת אפיון הדמויות, דידקטי מבחינת הקמפיין להוכיח שהיוצר היה מפלצת. זה סרט אימה, מסוגו. אבל אימה בלי ריגוש".
תחת הכותרת: "הנשים המובילות מגינות על אלפרד היצ'קוק, גאון וג'נטלמן", נכתב באתר החדשות ההודי בשפה האנגלית, DNA, כי טוני לי מורל (אותו אחד מהכתבה ב"האפינגטון פוסט"), ראיין שחקניות ראשיות מסרטיו של היצ'קוק, ואלו הציגו דמות אחרת לגמרי של הבמאי, מכפי שטוענת טיפי. איב מארי סיינט, ששיחקה ב"מזימות בינלאומיות", צוטטה כמי שאמרה: "היו שש בלונדיניות של היצ'קוק, וכאילו כולנו היינו נשואות לאדם בזמן כזה או אחר, ולכולנו יש התייחסות שונה אליו. כל שחקנית הייתה בשלב אחר בחייה, היינו בגילאים שונים, חלקנו נשואות, אחרות לא. החוויה שלי עם היצ' הייתה כזו של כבוד מוחלט, חמימות, ידידות והומור. ו"מזימות בינלאומיות" הייתה תקופה נהדרת בחיי. היצ'קוק היה ג'נטלמן, מצחיק וקשוב אליי עם הדמות".
דוריס דיי, ששיחקה ב"האיש שידע יותר מידי", אמרה: "הוא היה רק היצ'קוק – נפלא, במאי נהדר וחבר טוב. אהבתי לעבוד איתו". קים נובאק, שכיכבה ב"ורטיגו", הוסיפה: "היצ'קוק היה אחד הבמאים הטובים ביותר ואחד שיש ללמוד ממנו. הוא היה פרפקציוניסט, לא עשה קיצורי דרך".
היצ'קוקולוגית 