ארכיון הרשומות עם התג "ורה מיילס"

היום, יום השנה ה-114 להולדתה של אלמה רוול (1899-1982), רעייתו של היצ'קוק משך 54 שנה (עד מותו ב-1980) ושותפתו השקטה, אך המשמעותית, לעשייה הקולנועית. רוול נולדה יום אחד אחרי היצ'קוק, שאתמול צוינו אותן 114 שנה להולדתו.

רשמית, רוול הייתה שותפה לכתיבת תסריטים בכמה מסרטיו של היצ'קוק, בתחילת הדרך הייתה אמונה גם על שמירת ה"רצף" (continuity) במהלך הצילומים, ואף שימשה כעוזרת במאי. היא עבדה כעורכת בתעשיית הקולנוע הבריטית המתפתחת של תחילת המאה ה-20, עוד לפני שהיצ'קוק עצמו השתלב באותה תעשייה, אבל במשך השנים נותרה מאחורי הקלעים.

תרומתה של רוול למותג שנקרא "אלפרד היצ'קוק", גדולה מכל קרדיט זניח כזה או אחר שניתן לה על שותפות לכתיבת תסריט. על פי כתבות, ספרים ואפילו על פי הסרט "היצ'קוק" שיצא לאקרנים בשנה שעברה והציג את מערכת היחסים בין בני הזוג היצ'קוק, על רקע צילומי "פסיכו" – לרוול היה חלק בכל פרט ובכל רעיון בסרטיו של מי שנחשב לגדול במאי הקולנוע בכל הזמנים. הסרט "היצ'קוק" ניסה להעניק לה, באיחור של 30 שנה לפחות, מעט מן הקרדיט שלא קיבלה במשך שנים. זו הייתה גם מטרת הספר Alma Hitchcock: The Woman Behind the Man שיצא לפני כעשור, ונכתב במשותף עם בתם של ה-היצ'קוקים, פט.

לרגל ציון יום ההולדת של רוול, ניסיתי לחפש קטע עליה ב-יוטיוב, כדי לשלב בעמוד "היצ'קוקולוגית" בפייסבוק. כמעט ולא נמצא קטע כזה. מה שכן מצאתי, אלו קטעים (שאת חלקם ראיתי בעבר, כאחת התוספות ל-DVD של היצ'קוק) מטקס שנערך בלוס אנג'לס במארס 1979, שבו העניק המכון האמריקאי לקולנוע (American Film Institute), להיצ'קוק, פרס על מפעל חיים (AFI Life Achievement Award). לצד הבמאי הקשיש, שהלך לעולמו שנה לאחר מכן, ישבה רעייתו, אלמה.

כתבתי בעבר מעט על הטקס הזה ועל כמה משחקני הקולנוע הזוהרים של הוליווד שהשתתפו בו, כשהם באחרית ימיהם. האירוע עצמו נראה כמו חלום למעריצי היצ'קוק בפרט ולחובבי קולנוע בכלל, מבחינת האנשים שהתכנסו יחד באותו אולם. אינגריד ברגמן (1915-1982) הייתה המנחה, שהזמינה לבמה – to name a few – את ג'יימס סטיוארט (1908-1997), פרנסואה טריפו (1932-1984), אנתוני פרקינס (1932-1992) וג'נט לי (1927-2004). הנרי פונדה (1905-1982) פתח את הטקס ובין הנצפים בקהל: ג'ון פורסיית (1918-2010) וגם: דיאנה רוס, רובין ווילאמס, וולטר מתאו וכריסטופר ריב.

אחד הקטעים המעניינים מהטקס, שצירפתי כאן, הוא זה שבו שחקנים ואנשי צוות שעבדו עם היצ'קוק במהלך השנים, מציגים אחד את השני בשרשרת, עד שמגיעים בסוף להצגת היצ'קוק עצמו. כך, אינגריד ברגמן מציגה את "חברתי היקרה" תרזה רייט (1918-2005), שמציגה את ה"גברת שהשתתפה בשלושה סרטים של היצ'קוק וגם הפכה את ההיצ'קוקים לסבא סבתא: פט היצ'קוק אוקונל". פט (נ' 1928) מציגה את "השחקן שנפל מפסל החירות ב"חבלן" [סרטו של היצ'קוק מ-1942 שתורגם לעברית גם כ"משהו חשוד"] ונחת על רגליו כדי להפוך לבמאי בעצמו: נורמן לויד" (נ' 1914).

כך הלאה, מוצגת ג'ין ווימן (1917-2007), שאומרת: "היצ'י, אני חייבת לומר לך שעשיתי סרט אחד איתך ולמדתי בסרט האחד הזה מבחינה טכנית ובכל דרך אחרת, יותר מאשר ב-30 שנה. אני אסירת תודה. אני אוהבת אותך ואציג את המעצבת המועדפת עלייך, אדית הד". הד (1897-1981), מציגה את רוד טיילור (נ' 1930), שמציג את ורה מיילס (נ' 1929), שמציגה את הכותב ארנסט להמן (1915-2005), שמציג את טיפי הדרן (נ' 1930), שאומרת: "אחת ההנאות בעשיית "מארני" הייתה העבודה עם שחקן מוכשר – שון קונרי".

קונרי (נ' 1930) מתרומם מכיסאו, אלא שאז המצלמה עוברת להיצ'קוק, שנראה שואל את קרי גרנט (1904-1986), שיושב לצדו: "מי זה?". גרנט ענה לו, וקונרי מצדו הגיב בחיוך: "מי זה – הוא שאל? זה אני, היצ'", אמר לקול צחוק הקהל, "נהדר לראות אותך!". קונרי מציג את דיים ג'ודית אנדרסון (1897-1992), ששיחקה באחד התפקידים הבלתי נשכחים והמפחידים בסרטי היצ'קוק: 'מיסיס דנברס' ב"רבקה". אנדרסון מציגה את "הכוכב בארבעה סרטים של היצ'קוק – בר מזל – מיסטר קרי גרנט". גרנט, שיושב, כאמור, בשולחן הכבוד, מציג את היצ'קוק עצמו – שנשאר עם פנים חתומות לאורך כל האירוע.

עוד מפניני הערב: טריפו עולה לבמה ואומר: "באמריקה אתם קוראים לאדם הזה היצ'. בצרפת אנחנו קוראים לו 'מיסייה היצ'קוק'". הוא ציין שספר הראיונות שערך עם הבמאי ("היצ'קוק-טריפו") הוא "ספר בישול עם מתכונים לעשיית סרטים", והוסיף: "אנשים נהגו לומר שסרט הוא טוב אם הוא מעניק פחד או הנאה לקהל הצופים. אבל אני לא מאמין בכך. סרט הוא באמת טוב, אם אתה יכול 'לקרוא' בין הדימויים את הפחד או ההנאה של הבמאי, כשעשה את הסרט".

גם אנתוני פרקינס הזכיר, איך לא, את מוטיב הפחד, ודיבר על היכולת של היצ'קוק ליצור פחד ואימה ובו בעת לגרום לצופים ליהנות מכך. הוא חיקה את היצ'קוק שאמר לו בזמן צילומי "פסיכו": "אל תדאג טוני, זה רק סרט…".

כשהיצ'קוק מקבל את הפרס, אלמה נראית מוחה דמעה. הוא עומד בקושי על רגליו, נואם לקול צחוק הקהל, בהומור שאפיין את סרטיו לאורך השנים: "אדם לא חי על רצח בלבד", הוא אומר, "הוא זקוק לחיבה, להכרה, לעידוד ולעתים לארוחה טובה". הוא מבקש להודות בשם לארבעה אנשים: "שהעניקו לי את מרב החיבה, ההערכה, העידוד ושיתוף הפעולה התמידי. האדם הראשון הוא עורך סרטים. השני – תסריטאי. השלישי, האמא של בתי, פט. והרביעי,  טבחית נהדרת שעשתה קסמים במטבח… ושמם – אלמה רוול".

"אם גברת רוול היפה לא הייתה מסכימה לחוזה לכל החיים, להיות 'מיסיס אלפרד היצ'קוק', לפני 53 שנה – מר אלפרד היצ'קוק אולי היה ניצב בחדר הזה, הלילה, לא סביב השולחן, אלא כאחד המלצרים. אני חולק את הפרס, כמו את חיי, איתה".

מודעות פרסומת

 

קודם היה ה-סרט. אחר כך שלושה סרטי המשך; פיילוט כושל לסדרה, שהפך לסרט טלוויזיה; סרט שהוא העתק של המקור; וסרט נוסף שמתרחש על רקע צילומי הסרט המקורי; ועכשיו יש סדרת טלוויזיה. כי איכשהו האובססיה של יוצרים ושל הקהל בכל הקשור ל"פסיכו", נמשכת כבר למעלה מחמישה עשורים.

ביום שני, 18 במרץ 2013, ישודר בארה"ב פרק הפתיחה בן השעה של סדרת הטלוויזיה "בייטס מוטל" (Bates Motel). מדובר בהפקה של Universal Television (בעלת הזכויות על הסרט המקורי) ושל רשת הכבלים האמריקאית A&E, בראשות המפיקים הבכירים קרלטון קיוז (Carlton Cuse), שהפיק את הסדרה "אבודים" (Lost) וקרי הרין (Kerry Ehrin), שהפיקה וכתבה את הסדרה "אורות ליל שישי".

על פי אתר האינטרנט של רשת A&E, עלילת הסדרה "בייטס מוטל" מהווה "פריקוול עכשווי" לעלילת הסרט "פסיכו" מ-1960, ו"מבטיחה לספק לצופים תיאור אינטימי והסבר על נפשו של 'נורמן בייטס', באמצעות שנות נעוריו. למעריצים תהיה גישה לסיפור הרקע האפלולי והמעוות והם ילמדו עד כמה [היו] מורכבים היחסים שלו עם אמו, 'נורמה', ועד כמה היא סייעה לעצב את הרוצח הסדרתי המפורסם ביותר בכל הזמנים".

העלילה מתרחשת בעיירה, כנראה הדמיונית, White Town Bay, אליה עוברים 'נורמה' ובנה בן ה-17, 'נורמן בייטס' (הנבל השני הכי גדול בתולדות הקולנוע אחרי 'חניבעל לקטר', על פי רשימת המכון האמריקאי לקולנוע). על פי "ביוגרפיית הדמות" באתר האינטרנט של רשת הטלוויזיה, 'נורמה לואיז בייטס' היא אמו "האינטליגנטית, היפה, המורכבת וההפכפכה של 'נורמן בייטס'. אם חד הורית, מורכבת רגשית ומסורה לחלוטין לבנה, אשר באופן תמידי נעה בין הצרכים שלה והמטען הקשה שהיא נושאת עמה, בשעה שהיא מנסה ליצור בית חדש, בעיירה חדשה, עבורה ועבור 'נורמן'".

את 'נורמה", דמות שכידוע לא גולמה פיזית על ידי שחקנית בסרט המקורי, אבל בהחלט הניעה את העלילה – משחקת בסדרת הטלוויזיה השחקנית ורה פרמיגה (Vera Farmiga), שהייתה מועמדת לאוסקר כשחקנית משנה על תפקידה בסרט "תלוי באוויר" (Up in the Air) לצד ג'ורג' קלוני. את 'נורמן' הצעיר, שדמותו מוגדרת כ"חכם, משעשע, נאה ולעתים ביישן, עם קשר חזק לאמו" – משחק פרדי (אלפרד) היימור (Freddie Highmore), יליד בריטניה בן 21, שהחל לשחק בגיל שבע. הוא שיחק, בין היתר, ב"צ'ארלי בממלכת השוקולד" (Charlie and the Chocolate Factory) וב"למצוא את ארץ לעולם לא" (Finding Neverland ), בשניהם לצד ג'וני דפ.

הרשת שחררה מספר טריילרים ותמונות סטילס מהסדרה החדשה, אולם עלילתה עדיין מסתורית למדי. במידת מה ניתן ללמוד עליה מדמויות המשנה, כפי שמוצגות באתר האינטרנט של רשת A&E. כך למשל, יש דמות בשם 'דילן מסט' שהוא הבן של 'נורמה' מנישואיה הראשונים, אחיו למחצה של 'נורמן'; 'ברדלי מרטין' היא נערה בת 17, "יפה, פופולרית, שמתחברת עם 'נורמן' מתוך אדיבות, אולם בסופו של דבר מופתעת למצוא את עצמה נסחפת עמו בדרכים אחרות ואפלות יותר"; ואילו 'אמה דקודי', גם כן בת גילו של 'נורמן', היא "חולת סיסטיק פיברוזיס, מוזרה ויפה, שמאוהבת ב'נורמן' ומופיעה תמיד בביתו". 'נורמן' מצדו, נראה שמאוהב ב"לו-רק-היית-קצת-פחות"-המורה-שלו-לאמנות, 'מיס ווטסון'.

יש גם את שריף העיירה 'אלכס רומרו', ש"הופך להיות מעורב בחייה של 'נורמה', לאחר תקרית מצערת במוטל", על פי תיאור דמותו באתר האינטרנט של הרשת. הסגן שלו, 'זאק שלבי', "נמשך ל'נורמה' ומבקש להיות חלק מחייה ולדאוג לה".

כאמור, הסדרה תשודר בחודש הבא בטלוויזיה האמריקאית, ובהתאם למידת הצלחתה תמשיך לעונה נוספת או תרד מהמסך לאחר מספר פרקים בלבד. מחד, מדובר בדרמת מתח ואימה אפלולית עם אספקט הרוצח הסדרתי האהוב על הקהל האמריקאי (ובכלל). העובדה ש'נורמן' וחבריו בני 17, גם תקרוץ לקהל בני הנוער הנחשב. מאידך, עד כה כל נגיעה של סרט או סדרת המשך ב"פסיכו" האייקוני, נגמרה בכישלון, כך שמעניין יהיה לראות מה יעלה בגורל הסדרה והאם התסריט יהיה מספיק חזק בכדי לצלוח את אב הטיפוס המאיים.

***

פסיכו-ליין
1960 – "פסיכו" (Psycho) יוצא לאקרנים. הסרט ה-47 מתוך 53 של היצ'קוק.
1983 – "פסיכו 2" – בבימוי ריצ'רד פרנקלין ובכיכוב אנתוני פרקינס ו-ורה מיילס ('נורמן בייטס' ו'לילה' מהסרט המקורי). העלילה: לאחר 22 שנים של הסתכלות פסיכיאטרית 'נורמן' מבקש לחזור לחיים רגילים.
1986 – "פסיכו 3" – 'נורמן' ממשיך לנהל את המוטל, מתאהב בנזירה שמגיעה למקום, עד שעיתונאי חטטן שחוקר את עברו מביא לסדרת רציחות. פרקינס ביים ושיחק.
1987 – "מוטל בייטס" (Bates Motel) – פיילוט כושל לסדרת טלוויזיה שהפכה לסרט טלוויזיה. אדם מעורער בנפשו שהיה חברו לחדר של 'נורמן' בבית החולים לחולי נפש, יורש לאחר מותו של 'נורמן' את המוטל ומנסה להפכו לעסק מכובד.
1989 – "פסיכו 4: ההתחלה" – מייק גריס ביים סרט טלוויזיה, שהיה אחד מסרטיו האחרונים של אנתוני פרקינס, ששב לגלם את 'נורמן'. הפעם 'נורמן' שוב משתחרר מבית חולים פסיכיאטרי, נשוי לאחות צעירה ומצפה לילד, אך חושש שהילד יירש את בעיותיו הנפשיות.
1998 – הבמאי גאס ואן סנט משחזר את הסרט המקורי, כמעט "אחד לאחד".
2012 – הסרט "היצ'קוק" מתאר את מערכת היחסים בין היצ'קוק לרעייתו אלמה רוול, על רקע צילומי "פסיכו".

20130121_205650

בגיל 60 היצ'קוק רצה לעשות סרט שונה מכל מה שעשה עד אז, כדי להחזיר לעצמו את הריגוש הזה מפעם. כשהיה קולנוען מתחיל ואקספרימנטלי. אז הוא עשה את "פסיכו", סרט שכולו סיפור אהבה לקולנוע, מצד מי שהתקשה לבטא אהבה בצורה רגילה ונורמלית. אנחנו כבר יודעים שמדובר יהיה בסרט המוכר והרווחי ביותר שלו, אבל הוא עדיין נאבק במעין שילוב של צעיר-רעב, ומבוגר-בעל ניסיון – באולפן ובצנזורה ובכל מי שלא האמין שיכול לצאת משהו טוב מסרט על רוצח טרנסווסטיט שגר עם הגופה של אמא שלו.

והוא מצליח. ויש "הפי אנד". לא רק בכל הקשור להפקת "פסיכו", אלא בעיקר בסרט "היצ'קוק" (Hitchcock, 2012) בבימויו של סשה ג'רבאסי, שיצא לאקרנים לפני כחודשיים בארה"ב (מסוף החודש יוקרן בישראל) ומתאר את מערכת היחסים בין היצ'קוק לרעייתו ושותפתו השקטה לעשייה, אלמה רוול, על רקע צילומי "פסיכו", בסוף 1959, תחילת 1960.

תהיתי, תוך כדי צפייה, מי קהל היעד של "היצ'קוק". האם זה הציבור הרחב שמכיר את השם, קצת פחות את הפילמוגרפיה של הבמאי האייקוני? האם אלו המעריצים שמשתוקקים לכל בדיל מידע על "מאחורי הקלעים" ועל שיטות העבודה של היצ'? האם זו בכלל מחווה של אנשי קולנוע ליוצר קולנוע ששמו הפך גדול יותר מכל סרטיו?

ואולי אלו כולם. עבור הראשונים מוצע סיפור מהנה בסך הכל, על יחסים בין בעל ואשה, יוצרים מוכשרים, מתבגרים, על רקע הוליווד הנוצצת. יש את המשולש האנושי שתסריט קלאסי לא יכול בלעדיו: הבעל, האשה והגבר הנוסף, עם "כמעט" רומן בין אלמה לתסריטאי (סיפור שהמשתתפים בסרט ציינו שהינו פיקטיבי, ולטעמי תופס מקום רב מידי בעלילה), לצד המשבר (הזוגי והמקצועי) ובסוף, כאמור, ה"הפי אנד".

עבור המעריצים מדובר בפיסות פיקנטריה אינסופיות, מוכרות עד קלישאתיות, על הבמאי: כאן הוא ערג לכוכבניות הבלונדיניות הבלתי מושגות שלו; שם ניהל דיאלוג פנימי עם רוצח, כחלק מהמשיכה שלו לעולם האפל; אכל יותר מידי, שתה יותר מידי, היה ציני ובעל חוש הומור, אמן יחסי ציבור ובעל כוח שכנוע שסבל מהשילוב שרק גאון אמיתי יכול לסבול ממנו: עודף ביטחון עצמי וחוסר ביטחון עצמי. בקיצוניות.

במחלקת הפיקנטריה, נראה שהעלילה לא מפספסת שום דבר: ג'נט לי מזכירה את "טוני והילדים" (טוני קרטיס בעלה דאז, ואחת הילדות היא השחקנית ג'ימי לי קרטיס); על אנתוני פרקינס "יש שמועות" שהוא הומו (מן הידועות היא שהוא יצא עם גברים ובשלב מסוים בחייו נישא לאשה ונולדו להם שני בנים); היצ'קוק מזכיר את אביו בעל המכולת; יש לו פסלי ציפורים על השולחן במשרד; הוא נחרד מכישלון נוסף כמו "ורטיגו" (אנו כצופים כבר יודעים שמדובר בסרט שלימים יוכר כטוב בכל הזמנים); מוזכרת האכזבה מ-ורה מיילס שנטשה את הפקת "ורטיגו" לטובת חיי משפחה; אפילו כלבי המשפחה "ג'פרי" ו"סטנלי" (שנראים לצד היצ'קוק בהופעת ה-cameo שלו ב"הציפורים") קיבלו את האזכור הראוי. אגב, דווקא בתם של ההיצ'קוקים, פט, שמשחקת אף היא ב"פסיכו", נעדרת מעלילת "היצ'קוק".

לגבי עניין המחווה של אנשי קולנוע להיצ'קוק, הרי שאם יש כזו היא דווקא לרעייתו אלמה. שותפתו לעשייה עוד טרם נישואיהם, משנות ה-20 של המאה ה-20 באנגליה, אשה קטנת ממדים שנותרה בצלו של גאון ענק (גם פיזית, כמובן). כאן משוחקת על ידי הלן מירן, שחקנית מרשימה, אולם לטעמי יפה ונחשקת הרבה יותר מכפי שנראתה אלמה במציאות. קצת קשה לדמיין את אלמה האמיתית מפלרטטת בכזו טבעיות עם גבר זר. אני גם כמעט מתקשה להאמין למחוות הרומנטיות הפומביות שהפגין כלפיה היצ'קוק בסוף הסרט.

לגבי היצ'קוק בגילומו של אנתוני הופקינס, הרי שזה דומה להפליא למקור, חיצונית וגם בניואנסים. ודאי מוצלח הרבה יותר מהיצ'קוק של טובי ג'ונס בסרט הטלוויזיה "The Girl". אז הוצג הבמאי כסדיסט קר לב ואכזר, כאן הופקינס מוסיף לו ממד אנושי ואת חוש ההומור הידוע, שנעדר מסרט הטלוויזיה.

"היצ'קוק" לא יוכר בעוד 50 שנה כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים וכמיטב המסורת ההיצ'קוקית הוא גם נעדר מרשימת המועמדים לפרסים המרכזיים בטקס האוסקר הקרוב. מי שמחפש מוטיבים עמוקים ורבי משמעות, שיצפה בסרט של היצ'קוק. לא עליו. ועדיין "היצ'קוק" הוא סרט מהנה עבור מי מהקהלים שמתעניינים בו.

בסיום הסרט היצ'קוק מציץ (כמה סימבולי) מבעד לדלת אולם הקולנוע, כדי לראות כיצד הקהל מגיב לסצנת המקלחת ב"פסיכו". כשהוא רואה שהם מבועתים, אנו מבינים שמשימתו העיקרית הושלמה. יותר מאשר בשחקניותיו, היצ'קוק אהב לשלוט בצופיו. אהב לערער את עולמם המוכר, כמו ילד דחוי שחייב לעשות קסמים כדי למשוך תשומת לב. "היצ'קוק" הוא בסופו של דבר מחווה לאמן מרתק, שכדאי להכיר.