ארכיון הרשומות עם התג "ג'וזף קוטן"

דוד3 (2)sus2 (2)דוד4 (2)דוד1 (2)

*** ייתכנו ספויילרים ***

יש סרט מצוין מ-1981 שנקרא "Blow Out", הוא תורגם לעברית כ"התפוצצות", ביים אותו בריאן דה-פלמה ומככב בו ג'ון טרבולטה. הוא מספר על מקליט סאונד שתוך כדי הקלטת רעשים נקלע לפרשיית רצח שמעורב בה סנטור אמריקאי. העלילה מתרחשת בפילדלפיה בזמן בחירות, ובגלל שיש בסרט היבטים רבים הקשורים לממשל האמריקאי, הבמאי שילב בסצנות השונות צבעוניות של אדום-לבן-כחול, צבעי דגל ארה"ב. יש אורות ניאון בצבעים הללו, שמיכות, טפט, נברשת, בגדים ומה לא.

פעם רציתי להדגים בפני תלמידים כיצד יוצרי קולנוע משלבים צבעוניות בעלת משמעות בסרטיהם, אז אספתי את כל 'זריקות הצבע' האלה של דה-פלמה מתוך הסרט, לכדי קטע ערוך ומצומצם אחד – מה שגרם להפתעה אצל הצופים הצעירים, בבחינת: איך לא שמנו לב?

כשהמוטיבים דחוסים בשתי דקות ערוכות זה נראה מובן מאליו, אך כשהם פרוסים על פני 90 דקות של סרט או על פני פילמוגרפיה של 52 סרטים, אפשר אולי לפספס. אבל אצל היצ'קוק יש כל כך הרבה מוטיבים חוזרים מחד, והוא חוזר על כל אחד מהם כל כך הרבה פעמים מאידך, שכמעט בלתי אפשרי לפספס.

אם תרצו לערוך תרגיל מציאת מוטיבים בסרט של היצ'קוק, נסו לסכם את כל הדברים שמציינים את הספרה 2 בסרט "צל של ספק" (Shadow of a Doubt) שיצא לאקרנים בתחילת 1943. כל דבר שמסמל דואליות, פיצול, תאומים וכו'. אני יושבת מול המסך וחושבת: רגע, אז גם השעה בשעון היא 2? וגם הוויסקי ש'הדוד צ'ארלי' מזמין הוא כפול? כאילו הבמאי לא נח לרגע מ"שתילת" עוד ועוד מוטיבים שיסבירו לנו שמדובר פה בפיצול אישיות. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

הסרט מספר על 'צ'ארלי' (ג'וזף קוטן, 1905-1994), שמגיע לחוף המערבי לבקר את משפחת אחותו הגדולה 'אמה' (פטרישיה קולינג, 1892-1974) ואת אחייניתו האהובה 'צ'ארלי' (תרזה רייט, 1918-2005), שנקראת על שמו. אלא שהאחיינית המהופנטת מקסמו של הדוד, מתחילה לחשוד שהוא רוצח אלמנות סדרתי. היחסים בין הדוד לאחיינית מרגישים רומנטיים, מה שיוצר תחושה מוזרה בזמן הצפייה.

אבל הסיפור הוא גם, ואולי בעיקר, על מאבק בין היצרים: הטוב והרע. אולי כל אחד מאיתנו הוא קצת 'צ'ארלי' טוב וקצת 'צ'ארלי' רע?

כפי שוודאי הובן, את היום השני למרתון 30 ימים-30 סרטים, הקדשתי ל"צל של ספק". האגדה מספרת שזה היה הסרט האהוב ביותר על היצ'קוק. הוא אמנם טען בראיון שזה לא בדיוק כך, אבל גם אם לא עליו, זה כנראה הסרט ההיצ'קוקי האהוב ביותר עליי. אני אוהבת אותו מ-74 סיבות שונות, החל מהסיפור על שלוות העיירה הקטנה שמופרת (סיפורי עיירות קטנות תמיד טומנים בחובם דברים מעניינים. גם בסדרות טלוויזיה זה כך, ע"ע: "טווין פיקס") ועד ג'וזף קוטן, שחקן אהוב עליי ביותר: מצודד, אלגנטי, תיאטרלי, כריזמטי. מאוד שנות ה-40.
כמה אנקדוטות:
1. לפני שבוע נתקלתי בסרטון שניסה לענות על השאלה: מדוע שחקנים בסרטים ישנים דיברו מוזר. תמיד חשבתי שהם דיברו רגיל לתקופתם עם סלנג שהיה נהוג אז, והסאונד המיושן של הסרטים גרם להם להישמע מוזר בפני הצופה העכשווי. אבל מסתבר שהיה מבטא אנגלי מיוחד מקובל אצל בני המעמד הגבוה וגם השחקנים אימצו אותו.

נזכרתי בסרטון הזה כשהקשבתי היום לג'וזף קוטן מדבר (הוא אגב, הושפע בסגנון הדיבור גם מתסכיתי הרדיו שבהם השתתף וממשחק בתאטרון, לצד חברו אורסון וולס). זה הסרטון, אם בא לכם.

2. ג'וזף קוטן כתב אוטוביוגרפיה בשם: Vanity Will Get You Somewhere, יש לי אותה, בטח אשלים את קריאתה יום אחד. הוא סיפר שם סיפור קטן וחמוד שכתבתי עליו פעם בבלוג הזה, על איך הוא ביקש מהיצ'קוק שינחה אותו כיצד לשחק רוצח, לקראת צילומי "צל של ספק", ואיך היצ'קוק הנחה אותו. זה הסיפור.

זה מזכיר לי שלפני כשבועיים עברתי ברחוב, ובטלוויזיה גדולה בפיצוציה שודרו חדשות על עוד פיגוע דקירה. הופיע שם מכר של הדוקר שאמר: "הוא לא יכול לפגוע בזבוב", וזה גם היה הכיתוב מתחתיו. לא הספקתי להוציא את הנייד כדי לצלם זאת, אבל זה כמובן הזכיר לי את המשפט הזהה מהסוף של "פסיכו". זה משפט שאנשים נוטים להגיד כשהם מגלים שהשכן השקט שלהם הוא מטורף: …But he wouldn't hurt a fly.

הקשר בין המשפט הזה לג'וזף קוטן ולהכנה שלו לקראת צילומי "צל של ספק", הוא שהיצ'קוק ידע שלרוצחים סדרתיים אין קרניים או שלט ניאון על הראש או כיתוב על החולצה או כל דבר אחר שמבדיל אותם מהחברה. הוא ידע שהם רגילים. לכן הוא מיקם אותם בתוך החברה. הם חלק מהחברה הנורמטיבית ומנסים להיטמע בתוכה. ולכן הם יותר מפחידים, כי הם בתוכנו ואנחנו בתוכם.

הרוצחים של היצ'קוק הם לא אנשים מוזרים שגרים בסמטה. הם אולי הדייר ששכר חדר באכסניה, ואולי הדוד האהוב שהגיע לבקר, ואולי השכן השמנמן וחסר הייחוד שגר ממול, ואולי הבעל הרומנטי? זאת הבנה כאילו מובנת מאליה, אבל זאת בדיוק הטכניקה הקטנה שגורמת לסרטים של היצ'קוק להפתיע, למתוח וקצת להלחיץ.
3. בתחילת הסרט 'הדוד צ'ארלי' שוכן בבית מס' 13 (בדומה למס' הבית ב"הדייר").

4. 'הדוד צ'ארלי' מפקיד בבנק 40 אלף דולר – סכום זהה לזה שגנבה 'מריון קריין' ממעסיקה ב"פסיכו". אגב, על-פי הביוגרפיה של היצ'קוק: "צדה האפל של הגאונות" (מאת דונלד ספוטו, הוצ' דביר), זה גם היה הסכום שהיצ'קוק הפקיד בתקופת צילומי "צל של ספק", בעבור הבית שרכש בדרך בלאג'יו בלוס אנג'לס.

5. כש'אן', בת המשפחה הקטנה, עונה לטלפון כדי לקבל פרטים על המברק שהתקבל, היא אומרת למוקדנית שהיא לא מוצאת עיפרון כדי לכתוב את המסר. "אני מנסה לא להעמיס על המוח דברים לא חשובים", היא אומרת למוקדנית, "כי אני צריכה לזכור כל כך הרבה דברים". נכון שזה נשמע כמו משפט ש'שלדון קופר' יגיד ב"המפץ הגדול"?

20151201_110640(0)
6. נחמד לראות זוג הורים סימפתי ואמפתי בסרט של היצ'קוק. זה קרה ב"הדייר" אתמול, וב"צל של ספק" היום. לאמא ב"צל של ספק" קוראים 'אמה' (Emma), שמה האמיתי של אמו של היצ'קוק. אמו מתה ב-1942 באנגליה, במהלך הפקת סרט זה. "אירוע זה, שקדמו לו חודשים של דאגה ואחריו באו חודשים ארוכים של יגון חרישי, הוא שהפך את "צל של ספק" כולו לרשת של רמיזות אישיות", נכתב בביוגרפיה על הבמאי, "סרט זה הוא גם מפתח לסבך חייו הפנימיים [של היצ'קוק] ולתחושת האשמה שלו, וגם רשת של משמעויות הזורעת אור על יחסיו עם בני משפחתו, עם זהותו השסועה ועם התרבות המפוצלת שממנה היגר…".

'אמה ניוטון' ב"צל של ספק" הייתה גם האם החיובית האחרונה בסרטיו של הבמאי, כך על-פי הביוגרפיה: "תחושותיו המבולבלות [של היצ'קוק], רגשות האשמה שלו, ההתנגשות בין אהבה לטינה, כל אלה התפרצו לאחר מותה [של אמו], ובסרטיו הבאים, מן האם השתלטנית והרודנית ב"הנודעת" ואילך, מצוירת דמות האם בצבעים כהים יותר".
7. העלילה מתרחשת בסנטה רוזה-קליפורניה, אז עיירה (בשנות ה-40 – כ-12 אלף תושבים), היום עיר (למעלה מ-170 אלף תושבים) – ובה גם צולם חלק נכבד מהסרט (צילומי חוץ היו נדירים למדי בזמנו).

יצא לי בעבר הרחוק דווקא להיות בסנטה קלרה-קליפורניה ( : וגם ב-בודגה ביי ("הציפורים") שנמצאת יחסית קרוב לסנטה רוזה, ובסן פרנסיסקו ("ורטיגו"), העיר הגדולה הסמוכה, אבל אין לי מושג איך פספסתי את העיר שבה צולם הסרט המופלא הזה.

היצ'קוק אהב את האזור הזה של קליפורניה, היה לו בית נופש בסביבה. יש (לי) ספר שנקרא: Footsteps in the Fog: Alfred Hitchcock's San Francisco, שבין היתר מציג לוקיישנים מסרטים של היצ'קוק שצולמו באזור סן פרנסיסקו, וכיצד הם נראים היום. מהלוקיישנים של סנטה רוזה כפי שנראים ב"צל של ספק", לא נותר הרבה כיום, אבל בית משפחת ניוטון עדיין קיים. פרטים בשני הסרטונים הבאים:

 

מודעות פרסומת

חלק א' – משחק
האגדה מספרת שהיצ'קוק לא אהב שחקנים. אתם יודעים, "צריך להתייחס אליהם כמו אל בהמות" וכאלה. משפט אחר שמיוחס לו הוא שכאשר שחקנית (נדמה לי אינגריד ברגמן) ביקשה לדעת מה מניע את הדמות שלה, הוא ענה: "השכר". בפוסט "כמו כל אחד אחר" כתבתי על הניסיון של ג'וזף קוטן לקבל מהיצ'קוק תדרוך כיצד לשחק רוצח, לפני שיתוף הפעולה ביניהם ב"צל של ספק" (1943). היצ'קוק לקח את קוטן לסיור ברחבי העיר ולהתבוננות בעוברים ושבים, רק כדי להדגים לו שרוצח נראה כמו כל אחד אחר. שום דבר מיוחד.

על עבודתו עם מונטגומרי קליפט בסרט "אני מתוודה" (1953), צוטט היצ'קוק כאומר: "היה קשה לעבוד עם קליפט, מפני שהוא היה שחקן של 'השיטה', וגם אדם ניורוטי" – כך על פי הביוגרפיה: "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" (מאת דונלד ספוטו, הוצאת דביר). עוד נכתב כי אן בקסטר, ששיחקה לצד קליפט באותו סרט, שמה לב במהלך ההסרטה שלהיצ'קוק חשוב שהמצלמה תשחק, ולא השחקנים. ג'ולי אנדרוז, ששיחקה ב"המסך הקרוע" (1966) אמרה: "הסכמתי לשחק בסרט בגלל ההזדמנות לעבוד עם היצ'קוק… אבל היה ברור שהוא מתעניין בתמרון בני אדם ובקבלת תגובה מהצופים, יותר מאשר בביום המשחק שלנו".

במאמר "In The Act" מאת דן קלהן, מתוך הספר  ThirtyNine Steps to the Genius of Hitchcock בהוצאת המכון הבריטי לקולנוע (BFI), נכתב שכאשר היצ'קוק עבד עם כישרונות כמו פיטר לורה ("האיש שידע יותר מידי" 1934, "סוכן חשאי" 1936) או פגי אשקרופט ("39 המדרגות", 1935), הוא התייחס במידת כבוד לכישרון המשחק שלהם, אך התרגז מדרישות של שחקנים אחרים. למרות שהיה במאי של טכניקות צילום ועריכה, היו שחקנים שזכו אצלו למונולוגים ארוכים ללא חיתוך (אינגריד ברגמן ב"תחת חוג הגדי", 1949) וזכו לכמה מהופעות המשחק המשובחות שלהם.

אבל זה תמיד יותר מורכב: היחס שלו לשחקנים, ודאי היה שונה מהיחס לרוב השחקניות, גם התפקידים הגבריים בסרטיו היו ברובם עסיסיים יותר. היחס שלו לשחקנים מסוימים שעימם עבד במספר סרטים ואף פיתח קשרי ידידות, היה טוב יותר מאשר לאחרים, ארעיים. היחס לשחקנים ותיקים מהשנתון שלו ו/או שחקני במה בריטים מכובדים, ששיחקו בסגנון המוכר לו, היה כנראה נוח יותר מאשר לשחקני 'השיטה' החדשניים לתקופתם, כמו קליפט או פול ניומן.

כך או כך, ניתן לומר שאמנות המשחק לא הייתה בראש מעייניו, הגם אם בסרטיו השתתפו כמה מהשחקנים הטובים ביותר (אגב, רק אחת מהם זכה בפרס אוסקר על משחק, ג'ואן פונטיין, על "חשד" 1941, אבל פרסי אוסקר הם הרי לא קריטריון בכל הקשור להיצ'קוק), בהם: לורנס אוליבייה, ג'יימס סטיוארט, קרי גרנט, מרלן דיטריך, מייקל רדגרייב, מיי וויטי, ג'ון גילגוד, קארל מלדן, הנרי פונדה, אנתוני קוויל, ג'יימס מייסון, מרטין בלזם, מישל פיקולי, פיליפ נוארה ושון קונרי.

וכל ההקדמה הזאת כי תארו לכם שאדם שתלטן, אולד-פשן ובריטי מאופק ומנומס כמו היצ'קוק, היה נתקל בשחקן דומיננטי, כריזמטי, חדשני, עם נטייה לאלתורים (ועם דם איטלקי סוער) כמו אל פאצ'ינו? הראשון הגיע לסוף דרכו המקצועית בשנות השבעים של המאה הקודמת (ובסיומן, 1980, הלך לעולמו), השני פרץ מקצועית באותו עשור ממש. נשמע לא מתחבר, אבל כמעט קרה בסרט האחרון של היצ'קוק "מזימות" (שתורגם בעברית גם כ"היורשת" ויצא ב-1976).

השחקן ברוס דרן, סיפר בראיון איתו שפורסם בפברואר השנה ב-Ynet, איך התפקיד שלו ב"מזימות" (הוא שיחק קודם אצל היצ'קוק גם ב"מארני"), יועד בתחילה לפאצ'ינו: "היצ'קוק אהב אותי. הופעתי בתכנית הטלוויזיה שלו כמה פעמים. כשצילמנו את סרטו "מזימות", ישבתי לידו ביום הראשון כדי שלא אפספס את ההזדמנות הזאת לדבר אתו, ושאלתי אותו למה הוא בחר דווקא בי. ואז היצ'קוק הסביר: 'בגלל שמר פקנו רצה מיליון דולר עבור התפקיד. שאלתי מי זה מר פקנו, והוא אמר – 'זה השחקן מהסנדק'. מסתבר שהיצ'קוק פשוט ביטא את השם שלו לא נכון, והוא התכוון למר פאצ'ינו, שביקש יותר מדי כסף".

מעניין האם פאצ'ינו הצטער על כך שלא זכה לעבוד עם היצ'קוק, או שהוא עשה כל כך הרבה סרטים טובים ועבד עם במאים נהדרים, שזה לא ממש משנה. והרי לכל השחקנים יש את רשימת הסרטים שבהם כמעט עבדו, התפקידים המעולים שפספסו (ומישהו אחר זכה עליהם באוסקר) והתפקידים הגרועים שמהם ניצלו.

חלק ב' – אל
מאלפרד אחד (היצ'קוק) לאלפרדו שני (אל. פאצ'ינו).

בכל כמה שבועות אני מתחילה מרתון סרטים על פי נושא. היה את מרתון ג'וזף קוטן. מרתון אורסון וולס. ומרתון סרטי סבנטיז, שהפך מהר מאוד לתת-מרתון סרטי אל פאצ'ינו – כי צפיתי לראשונה ב"סרפיקו" (1973), הרגשתי כאילו אני צופה בשחקן הכי טוב בעולם ומשם הסכר נפרץ.

פאצ'ינו הוא מסוג השחקנים שכולם (וגם אני) בטוחים שראו את רוב הסרטים שלו. מין שם-על כזה. בדומה להיצ'קוק, אגב. אנשים שיצא לי לדבר איתם בטוחים שהם מכירים את רוב סרטי הבמאי, בין היתר בגלל שהסרטים שלו קיבלו חיים משל עצמם, זה הרי 'הסרט עם הציפורים' ו'הסרט עם המקלחת'. מי לא מכיר. אבל אז מגלים שהרוב צפו בשניים-שלושה סרטים שלו בלבד, וגם אותם הם לא לגמרי זוכרים "כי זה היה מזמן".

אז פאצ'ינו – אולי בגלל ש"הסנדק" (השם מתייחס לכל הטרילוגיה) הוא אחד הסרטים האהובים עליי ביותר, אולי בגלל סרטים אחרים שלו שראיתי מזמן ואת חלקם קצת שכחתי, או בגלל סרטים שלו שמפעם לפעם משודרים בטלוויזיה – היה לי בתודעה כשחקן שאני מכירה. עד המרתון, כמובן.

אז ככה: עד כה צפיתי (לראשונה או בפעם השנייה אחרי הרבה זמן) ב"סרפיקו" (1973), "אחר הצהריים של פורענות" (1975), "וצדק לכל" (1979), "פני צלקת" (1983), "ים של אהבה" (1989), "פרנקי וג'וני" (1991), "גלנגרי גלן רוס" (1992), "ניחוח אישה" (1992), "דרכו של קרליטו" (1993), "סיטי הול" (1996), "דוני ברסקו" (1997), "פרקליטו של השטן" (שתורגם בעברית כ"מלכודת לפרקליט", 1997), "אינסומניה" (2002), וסרט הטלוויזיה "פיל ספקטור" (2013). ב"88 דקות" (2007) צפיתי לא מזמן בטלוויזיה, אלו היו 88 הדקות המבוזבזות בחיי.

טרם צפיתי, אבל בדרך, ב"בהלה בפארק הסמים" מ-1971, שהיה תפקידו הראשי הראשון של פאצ'ינו בקולנוע. סרט אחד קודם, הסרט הקולנועי הראשון שבו השתתף: "Me, Natalie" מ-1969, שבו שיחק בתפקיד משנה. וכן סרטים כמו "הדחליל" (1973) שבו שיחק לצד ג'ין הקמן, "Cruising" מ-1980 שבו שיחק שוטר סמוי בסצנת הגייז של ניו יורק, ועד "הסוחר מוונציה" (2004). הסרט הקרוב ברשימה שלי: "המקור" (1999) ויש עוד הרבה.

אז הנה כמה מסקנות לגבי פאצ'ינו בהמשך לסרטים שבהם צפיתי. לא מחקר אקדמי, סתם אבחנות של מישהי שבמקום לסיים את עבודות סוף הסמסטר, רואה סרטים:

1. טוב או רע? מיי ווסט אמרה פעם: When I'm good, I'm very good, but when I'm bad, I'm better. אז פאצ'ינו אמנם משחק דמויות חיוביות בצורה מופלאה, כפי שהוא משחק כל דמות – למשל את דמותו של השוטר 'סרפיקו' מהסרט באותו שם ואת עורך הדין 'ארתור קירקלנד' ב"וצדק לכל". אבל כשהוא משחק דמויות שליליות הקשורות לעולם הפשע, הוא כל כך כל כך מעולה, שאין דברים כאלה.

למרות שגם כשהוא 'רע', הוא רע-טוב, כי בכל זאת – עם שחקן בסדר גודל כזה, הקהל אמור להזדהות No Matter What. וכך, ב"אחה"צ של פורענות" הוא שודד בנק, אבל הוא קלמזי ומתחשב בנשדדים, וכמובן עושה זאת לא לטובתו האישית, אלא כדי לממן ניתוח לשינוי מין לחבר שלו. ב"ג'וני ופרנקי" הוא אסיר לשעבר, אבל ישב בגלל ענייני כספים, לא חס וחלילה רצח, והוא אסיר רומנטיקן שקורא שייקספיר, אז למי אכפת למה ישב בכלא. אפילו כ'מייקל' ב"הסנדק" – הגם שעשה את המעשה הנורא מכל שניתן לדמיין, הזמין את רצח אחיו, הוא התחשב וחיכה שאמו תמות ובכל מקרה פועל למען המשפחה. משנה את נתיב חייו, למען המשפחה. ב"דרכו של קרליטו" הוא יצא מהכלא, אבל מנסה לפתוח דף חדש. רק ב"פני צלקת" (לדעתי) הוא דמות שלילית שקשה להזדהות איתה. הסברים בסעיף הבא.

2. מייקל, לא טוני #1 – יש אנשים שמחשיבים את "פני צלקת" כסרט קאלט, אולי בגלל כמה משפטי מפתח או האווירה או הסגנון או ווטאבר. בעיני הסרט משעמם, הדמות של פאצ'ינו כ'טוני מונטנה' לא עוררה בי כל אמפתיה או הזדהות, וזה לא בגלל שהיא שלילית – הרי 'מייקל קורליאונה' שרצח את אחיו, הוא דמות שמתאהבים בה. אבל ב"פני צלקת" לא התחברתי ל'טוני מונטנה', האווירה של מיאמי באייטיז גרמה לי לבחילה קלה, לא הרגשתי שום אהבה ובקושי משיכה בין 'טוני' ל'אלווירה' (מישל פייפר), אפילו אמא של 'טוני' לא סובלת אותו (והרי אמהות מגוננות על הילדים שלהן, גם כשהם רעים) ואם לא הצטערתי כשהוא מת בסוף, זה כבר אומר הכל. אני אוהבת סרטים של בריאן דה פלמה, ויש בסרט קטעים מפתיעים ומזעזעים – אבל לפאצ'ינו הזה לא התחברתי.

3. מייקל, לא טוני #2 – פאצ'ינו שחקן נהדר, אני אמנם לא עד כדי כך מבינה באמנות המשחק, אבל ראיתי מספיק סרטים בחיי כדי לזהות משחק משובח כשאני רואה אחד כזה וגם לא צריך לראות הרבה סרטים כדי להרגיש שאספקט מסוים הוא טוב: זה קצת כמו הפנוט. מבין הסרטים שלו שראיתי, הוא שיחק נהדר גם בגרועים שבהם, אבל כמובן שדיאלוג משובח מוציא ממנו את המיטב. התפקידים שלו מהסבנטיז הם הנאה צרופה, וגם בהמשך היו לו תפקידים לא רעים בכלל. ובכל זאת לדעתי המאוד לא מקורית, התפקיד שלו כ'מייקל קורליאונה' בעיקר בשני סרטי "הסנדק" הראשונים, היו התפקיד הטוב ביותר שלו. לא בכדי, גם 40+ שנה אחרי, הוא נשאל תמיד בראיונות, על הסרט הזה (ועל איך המפיקים לא רצו אותו לתפקיד, אבל פרנסיס פורד קופולה התעקש. רק אחרי סצנת הרצח במסעדה, נקודת המפנה בחייו של 'מייקל', המפיקים התרצו והשאירו את פאצ'ינו).

4. מראה חיצוני – לפאצ'ינו, כידוע, יש כמה סימנים חיצוניים בולטים שתורמים לסקס אפיל שלו: עצמות לחיים גבוהות (שעל פי מחקרים, הופכות אנשים למושכים יותר), שיער שחור שופע, תמיד שופע, כאילו הוא לא הסתפר, אבל במקרה שלו זה תמיד נראה בסדר שהוא לא הסתפר. עיניים בולטות וחודרות, קצת מאיימות. וכמובן קול מחוספס, שהופך מחוספס יותר ויותר עם השנים (אין לי מושג אם הוא מעשן. לפי גוגל הוא הפסיק לפני הרבה שנים כדי שהקול המחוספס שלו גם ככה, לא יהיה מחוספס עוד יותר).

צפיתי לפני כמה ימים ב-יוטיוב בראיון שנערך עם פאצ'ינו (ועם רוברט דה נירו יחד) לפני כמה שנים, והוא סיפר איך פעם נהג עם הרכב שלו ושרט, בטעות, מראה ברכב של מישהו אחר. הוא פתח את החלון כדי להחליף פרטים עם האדם ברכב השני, ביקש לשלם על הנזק, וכשהאדם השני ראה שמדובר בפאצ'ינו הוא אמר: "זה בסדר, זה בסדר, אין צורך שתשלם", וקצת נבהל. בראיון פאצ'ינו רמז שזה נובע מהמראה שלו שקצת מלחיץ אנשים, בגלל הדמויות שגילם.

כך או כך, הוא שחקן יפה והעניין מוזכר מדי פעם בעלילת הסרט עצמה, כשדמויות משנה מצינות את היותו אטרקטיבי, חביב הנשים וכדומה. בניגוד לרוברט דה נירו למשל, שלו היה השכן שלכם ממול, ספק אם הייתם/ן מעיפים בו מבט שני, פאצ'ינו הביא לקולנוע (ולתאטרון) לא רק כישרון משחק בלתי מבוטל, אלא גם מראה מצודד.

אה, והוא כידוע נמוך יחסית (1.70 מ', על פי נתוני IMDb). שמתי לב שבכמה סרטים הוא נראה נמוך משמעותית ליד שחקנים אחרים – ז"א כפי הנראה הוא לא נעזר באביזרי הגבהה למיניהם (נעליים עם סוליות גבוהות, כמו שבוגרט נעל בצילומי "קזבלנקה" כדי להגיע לגובה של אינגריד ברגמן, שרפרף, טכניקות צילום וכדומה) ששחקנים גברים אוהבים להיעזר בהם כדי לא להיראות נמוכים. הבדלי גובה בולטים לעין יש ב"סיטי הול", מול הדמות שמשחק ג'ון קיוזאק (1.89 מ').

5. רומנטיקה – ברוב סרטיו שראיתי עד כה, ההיבט הרומנטי-זוגי של הדמות שלו, שולי למדי בעלילה. הוא כמובן ביחסים סוערים עם 'קיי' (דיאן קיטון) ב"הסנדק", ובמקרים רבים יש לו ידידות/חברות/מכרות/אהובות מהעבר וכן הלאה, אבל השחקניות שלצדו הן שוליות, רובן נבלעות מול דמותו, התפקיד שלהן משני וברובו לא מניע את הפעילות של הדמות שמשחק פאצ'ינו. הוא משחק מאצ'ו, ג'נטלמן, אוהב נשים, יודע מה לומר להן ואיך להסתכל עליהן, משיג אותן, אבל הפעולות שלו ברובן מונעות מאמביציה אישית גבוהה מאוד ולא בגלל אישה (או גבר, ב"אחה"צ של פורענות").

יחד עם זאת, הוא שובה ב"פרנקי וג'וני" הרומנטי, וניכר שבניגוד למפגש הקודם שלו עם מישל פייפר ב"פני צלקת" (אז היא היוותה סוג של גביע ניצחון עבורו), הפעם הוא סוג של מאוהב בדמותה. גם ב"ים של אהבה" ניכרת משיכה בין דמותו, לזו שמשחקת אלן ברקין. כך או כך, הנשים שלו בסרטים מוכנות לקבל אותו כפי שהוא, גם אם הוא ראש מאפיה או אסיר לשעבר. גם עלילות הסרטים שלו הן ברובן גבריות: סיפורי משטרה, מאפיה, פשע, תככים, עסקים, משפט. לא לגמרי דרמות משפחתיות (ע"ע סעיף 7) או קומדיות רומנטיות.

6. ניו יורק – עיר הולדתו היא גם העיר הנוכחת ברבים מסרטיו (הגם אם בכמה מהם העלילה בניו יורק, אולם הצילומים נערכו באולפנים בלוס אנג'לס או במקומות אחרים). "הסנדק", "אחה"צ של פורענות", "סרפיקו", "ים של אהבה", "פרנקי וג'וני", "דרכו של קרליטו", "סיטי הול", "פרקליטו של השטן" – הם רק כמה מהם. אולי זה המבטא הניו יורקי שלו, המראה העירוני המחוספס, האיטלקיות, אבל הוא והעיר הזאת הולכים ממש טוב יחד.

בראיון איתו מ-2008 הוא סיפר שהוא גר בלוס אנג'לס כדי להיות קרוב לילדיו. קצת אכזב אותי לשמוע שהוא לא גר בניו יורק (אולי דברים השתנו מאז), זה כנראה סממן של אנשים שרואים הרבה סרטים ובטוחים שהדמויות האלו מתנהלות כך גם במציאות (אומרים שוודי אלן במציאות הוא הכל חוץ ממצחיק).

7. משפחה, ילדים – בדומה לגיבור המערבון שנע ממקום למקום, מציל את הנשים האבודות וממשיך הלאה, אף פעם לא נשאר במקום, גם הדמויות של פאצ'ינו, לפחות בסרטים שראיתי עד כה – הן לא אנשי משפחה. כמובן, אם נוציא מהכלל את "הסנדק", שעוסק כולו במשפחה, למרות שגם שם הילדים שלו הם בעלי תפקיד משני מאוד והוא יותר מגלם "בן של" מאשר "אבא של".

ברוב סרטיו הוא לא נשוי – גרוש או רווק – ואין לו ילדים. אם יש ילדים, הם ברקע בלבד (למשל ב"פרנקי וג'וני"). הוא קאובוי עירוני שבא להציל מישהו ולהמשיך הלאה או גיבור טרגי מודרני שגורלו ידוע מראש.

8. הצעקה! – ברוב הסרטים יש לו סצנה או בדרך כלל כמה סצנות, שבהן הוא צועק/מרים את הקול ודופק על השולחן. בדרך כלל הסצנה תכלול מונולוג ארוך, שיביא לידי ביטוי את כישורי המשחק שלו.

9. אוסקר – ולא שהפרס הזה הוא סממן למשהו, ודי להזכיר את היצ'קוק שאיתו פתחתי, שזכה "רק" באוסקר של כבוד ומעולם לא זכה בפרס על בימוי – אבל גם אצל פאצ'ינו זה היה מורכב. הוא היה מועמד בפעם הראשונה לפרס השחקן הטוב ביותר של האקדמיה האמריקאית לקולנוע, כבר על תפקידו השלישי בקולנוע (והשני הראשי), כ'מייקל' ב"הסנדק". זה היה בטקס שנערך ב-1973, אבל רק 20 שנה לאחר מכן ואחרי שבעה מועמדויות נוספות ללא זכייה – הוא זכה במועמדות השמינית על תפקידו כ'קולונל פרנק סלייד' ב"ניחוח אישה".

יש מי שטוענים שהוא קיבל אוסקר ניחומים על כל הפעמים שלא זכה. הוא אכן היה צריך לזכות ברוב הפעמים שבהן היה מועמד, אבל ב"ניחוח אישה" הוא עושה תפקיד מצוין, לא רק כעיוור, אלא גם ברמה המורכבת של הדמות שלו, הקשוחה מחד, אבל רכה מאידך כלפי נער הקולג' 'צ'ארלי' (כריס אודונל). אז בניגוד לאנשי קולנוע אחרים שקיבלו את הפרס על עבודה בינונית שלהם, רק כניחומים על הפסדים קודמים על עבודות מעולות שלהם, כאן, לדעתי, הוא קיבל פרס על עבודה משובחת.

אגב, מאז הטקס של 1993, פאצ'ינו לא היה מועמד שוב לפרס האוסקר (אם כי היה מועמד מספר פעמים ואף זכה בגלובוס הזהב ובפרסים אחרים, וגם למי אכפת מפרסים). אני מאמינה שזה רק עניין של זמן עד שיקבל אוסקר של כבוד.

מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מעניין אם נעשה מחקר על דמות עוזרת הבית בקולנוע. בהסתמך על שני סרטים שראיתי השבוע (ואחד בעבר, "רבקה" – סרטו של היצ'קוק מ-1940), אני מעדכנת שאם וכאשר יהיה לי המון כסף ובית ענק – אני מוותרת מראש על עוזרת בית. כזאת שמתגנבת מאחורי הגב בלי לעשות רעש, עונה בנימוס חוצפתי, חושבת בטעות שהיא בעלת הבית, מנסה "להתחיל" עם הבעל, ומתהלכת עם מבט תמים תוך כדי ניסיון להרעיל את דיירי הבית. נראה שבסרטים הוליוודיים מהפורטיז, לא שמעו על עוזרת בית שסתם גנבה איזה תכשיט.

שני הסרטים המדוברים, שבהם צפיתי השבוע לראשונה, הם "תחת חוג הגדי" (Under Capricorn, 1949) של היצ'קוק ו"לאור הגז"/"אורות הגז" (Gaslight, 1944) של ג'ורג' קיוקור. הסיבה לצפייה: מרתון ג'וזף קוטן שהחלטתי לערוך במלאת 20 שנה למותו של השחקן (1905-1994) – וכלל עד כה גם את "דו קרב בשמש" (Duel in the Sun, 1946 – במאי: קינג וידור) ואת "האדם השלישי" (The Third Man, 1949 – במאי: קרול ריד). דמותו של קוטן כ'הדוד צ'ארלי' ב"צל של ספק" (1943 ,Shadow of a Doubt) הפכה את הסרט לאהוב עליי מבין סרטי היצ'קוק, אלא שמלבד סרט זה וכמובן "האזרח קיין" (1941 ,Citizen Kane – במאי: אורסון וולס), לא צפיתי בו בעבר בסרטים נוספים (או שצפיתי ופספסתי אותו). לכן המרתון, שאגב נמשך, לצד האוטוביוגרפיה של קוטן שממתינה לי על המדף ומקטעים קצרים שקראתי, מסתמנת כמעניינת מאוד.

אבל נחזור ל"תחת חוג הגדי" ו"לאור הגז": יש מספר מאפיינים דומים בשני הסרטים הללו, מלבד קוטן שמשחק בשניהם. גם אינגריד ברגמן משחקת בשני הסרטים דמות דומה למדי, של בעלת בית בלתי יציבה (כתוצאה מגורמים חיצוניים) – עבור "לאור הגז" היא זכתה בפרס האוסקר הראשון שלה מתוך שלושה. בשניהם היא מנהלת מערכת יחסים סבוכה עם בעלה ובשניהם יש את הצלע השלישית הקלאסית שנכנסת לתוך מערכת היחסים הזו. בשניהם יש עוזרת בית מאיימת: ב"לאור הגז" זו 'ננסי' הצעירה אך ממש לא תמימה, בהופעת הבכורה של אנג'לה לנסברי, שזיכתה אותה במועמדות ראשונה וראויה מאוד לאוסקר. ב"תחת חוג הגדי" זו 'מילי' (מרגרט לייטון) – שהוגדרה על ידי מבקר הקולנוע והבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת האוזן השלישית, 2004) כ"בתה של 'גברת דנוורס' מ"רבקה", רק מפחידה יותר". 'מיס דנוורס', למי שלא מכיר, היא אחת הדמויות המלחיצות ביותר בסרטי היצ'קוק.

וכל ההקדמה, כדי להגיע ל"תחת חוג הגדי" – סרט של היצ'קוק שכאמור, צפיתי בו אתמול לראשונה (עד כה לא יצא, לא הספקתי, לא התאמצתי להשיג – כל התשובות נכונות). מדובר בסרט מאתגר של הבמאי, אם להגדיר בעדינות – קרי, לא מסרטיו המאפיינים והמתחבבים בקלות על הקהל. סרט כל כך מאתגר שרק בדקה ה-33 נזכרתי שאני צופה בסרט של היצ'קוק. כל כך מאתגר שרק לאחר שסיימתי לצפות בו, נזכרתי שלא שמתי לב להופעת האורח (cameo) של הבמאי בסרט. מתברר שהיו שתיים כאלה בהתחלה.

עלילת הסרט (זהירות ספוילרים למי שמתכנן לצפות) מתרחשת בסידני הקולוניאלית של 1831, ששימשה כמושבת אסירים. אחיינו של המושל, 'צ'ארלס אדאר' (מייקל ווילדינג) מגיע מאירלנד לאוסטרליה, כדי להתעשר, ומתחבר עם איש עסקים מקומי בשם 'סם פלסקי' (ג'וזף קוטן). 'סם' הוא אסיר לשעבר שהתעשר ונשוי ל'ליידי הנרייטה פלסקי' (אינגריד ברגמן), שמתגלה כחברת ילדות של אחות של 'צ'ארלס'. ברקע יש את מנהלת משק הבית 'מילי' (מרגרט לייטון), שמטילה אימתה על 'הנרייטה' בניסיון לזכות בלבו של 'סם'.

'הנרייטה' היא אלכוהוליסטית ומבודדת מהחברה, אולם היא מתחברת ל'צ'ארלס', בתחילה בעידודו של 'סם', שמנסה למצוא דרכים לשפר את מצבה הנפשי הרעוע של רעייתו. אלא שבהוליווד כמו בהוליווד, הדברים מסתבכים ברגע שנוצר משולש רומנטי: 'צ'ארלס' מתאהב ב'הנרייטה', 'סם' לא מרוצה מהעניין ובשלב מסוים יורה ופוצע את 'צ'ארלס'. המושל מתכוון להגלות את 'סם' שזו לו עברה שנייה, אולם אז 'הנרייטה' קמה להגנת בעלה ומגלה ש'סם' כלל לא עבר את העברה הראשונה: היא זו שירתה והרגה את אחיה – שהתנגד לנישואיה עם 'סם' בשל הבדלי המעמדות בין השניים – ואילו 'סם' לקח על עצמו את האשמה כדי להגן עליה. עוד מתברר שהמצב הנפשי המעורר של 'הנרייטה' נוצר מכך שמנהלת משק הבית 'מילי' מנסה להרעילה באמצעות רעל ביין, ולהפחידה, כאמור, מכוון שהיא מעוניינת ב'סם'. בסופו של דבר, בסיועו של 'צ'ארלס', המושל מוותר על האישום כלפי 'סם' שמתאחד עם 'הנרייטה', בעוד 'צארלס' עוזב בחזרה לאירלנד.

מקריאת רקע על הסרט עולה שבעיני מבקרי קולנוע צרפתים הסרט נחשב לטוב ביותר של היצ'קוק, לא פחות, וב-1958 חברי "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma) אף בחרו בו כאחד מעשרת סרטי הקולנוע הטובים ביותר בכל הזמנים. אמנם עברו כמה שנים מ-1958 (והיצ'קוק ביים מאז את "ורטיגו" ו"פסיכו"), אולם עדיין נעתי באי-נוחות על הכיסא בעודי מנסה לצלוח את הסרט, כמי שנוטה להעריך קולנוע וקולנוענים צרפתים.

כנראה שאי-הנוחות נבעה מהתניות היצ'קוקיות שמעריצי הבמאי נוטים לקבל ברבים מסרטיו, ולא לגמרי הופיעו בסרט הזה. או כפי שהיצ'קוק הסביר לטריפו: "כבר ב-1949 סיווגו אותי כמומחה למתח ולמותחנים; אבל "תחת חוג הגדי" לא היה לא זה ולא זה; למשל, ב"הוליווד ריפורטר" כתבו: "נאלצנו לחכות מאה וחמש דקות לפני הצמרמורת הראשונה בסרט הזה".

היצ'קוק מספר ב"היצ'קוק/טריפו" על מספר טעויות שלדעתו הביאו לכישלון, בעיקר הקופתי, של הסרט, בהם תסריט בעייתי וכן הרצון לעבוד, שוב, בכל מחיר, עם אינגריד ברגמן: "כנראה שלעולם לא הייתי מצלם אותו [את הסרט, שהתבסס על ספר] אלמלא הוא היה נראה לי מתאים לאינגריד ברגמן. באותה תקופה, אינגריד הייתה הכוכבת הכי גדולה באמריקה וכבר צילמתי שני סרטים איתה: "בכבלי השכחה" ו"הנודעת". בין כל המפיקים האמריקאים [היצ'קוק לא רק ביים את הסרט, אלא גם הפיק אותו. זה סרטו השני כמפיק עצמאי, אחרי "חבל"] הייתה תחרות גדולה מי ישיג את אינגריד ברגמן, ואני חייב להודות שעשיתי את הטעות, וחשבתי שאינגריד ברגמן היא הדבר החשוב ביותר בשבילי. זה ניצחון על התעשייה. כל ההתנהגות שלי בפרשה הזו הייתה התנהגות פושעת וכמעט ילדותית. גם אם נוכחותה של אינגריד ברגמן הייתה אמורה להפוך את הסרט למשתלם מאוד, הוא הפך להיות כל כך יקר, שהמבצע היה לא הגיוני… לו הייתי מהרהר ביתר תשומת לב, לעולם לא הייתי בוחר סרט תלבושות [הסרט רווי בתלבושות מרהיבות, בעיקר של הגברים, אגב – שגרמו לי לרצות מאוד את הג'קט הירוק של 'צ'ארלס']; שים לב שלא צילמתי סרט כזה מאז. חוץ מזה לא היה בו מספיק הומור. לו הייתי מצלם היום סרט שמתרחש באוסטרליה [הסרט עצמו צולם בלונדון ובלוס אנג'לס], הייתי מראה שוטר מקפץ לתוך כיסו של קנגורו ואומר לו: "סע אחרי המכונית הזו"".

"עד אחרית ימיו חזר היצ'קוק וטען שעשה את הסרט הזה לשמח את לבה של אינגריד ברגמן", נכתב בביוגרפיה על הבמאי: "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר, 1991), "אבל המלודרמה הקודרת והמדכאת על נאמנות קיצונית בחיי הנישואין – עד כדי שמירה על סודו הרצחני של בן הזוג ונשיאה באשמה – התאימה לאמיתו של דבר להיצ'קוק וכלל לא לאינגריד ברגמן, אף על פי שהייתה זו דרמה היסטורית. "מה שלא אהבתי בסרט הזה", אמר לאחר שנים, "הוא שלא הרגשתי נוח בדרמות ההיסטוריות האלה. לא יכולתי להבין את הדמויות, איך הן קונות כיכר לחם או הולכות לבית שימוש". אבל מלבד זה היה בסרט אשם האופף הכל; חרטה, צורך נפשי להתוודות לפני שיוטל העונש הנורא; דמויות המנוגדות זו לזו, הורגות ומצילות (מייקל ווילדינג לעומת מרגרט לייטון, המגלמים דמויות המקריבות למען האהבה ובוגדות למען האהבה) – כל אלה מוטיבים היצ'קוקיים מרכזיים שנשתלו בתוך מלודרמה היסטורית".

זמן מה לפני השלמת הסרט, ההתעניינות הכוללת ב-ברגמן הייתה אחרת לחלוטין: "אינגריד ברגמן פגשה את רוברטו רוסליני, שאת יצירתו העריצה כל כך", נכתב בביוגרפיה על היצ'קוק, "פגישתה עם הבמאי האיטלקי הייתה פגישה היסטורית, שכן הייתה תחילתם של יחסים מקצועיים ואישיים שזעזעו מיליונים והביאו לידי נידויים האכזרי של בני הזוג, כשנטשו את בני זוגם הקודמים כדי לעבוד יחד כאמנים ולגור יחד כאוהבים. עזיבתה של ברגמן פגעה קשות בהיצ'קוק. הוא כעס על שהלכה עם רוסליני, ולא רק משום שהעריך אותה, אלא גם מפני שעזבה אותו כדי לעבוד עם במאי אחר. גם בזה ראה פגיעה אישית עמוקה. לעזוב את היצ'קוק כדי לעבוד עם במאי אחר, או לסרב להצעת עבודה שלו – הרי זה מעשה שאין לו כפרה כמעט".

"תחת חוג הגדי" היה, אם כן, הסרט השלישי והאחרון של היצ'קוק וברגמן, וסימן גם את סוף שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם קוטן, לאחר שני סרטים יחד, בעקבות פליטת פה של השחקן. קוטן מספר בספרו האוטוביוגרפי "Vanity Will Get You Somewhere", ש"השטן נגע בלשוני", כדבריו: במקום לומר את שם הסרט: "Under Capricorn", הוא אמר במהלך הצילומים "under cornycrap" – "מעולם לא עבדתי יותר בסרט של היצ'קוק [לאחר מכן]", הסביר.

כמה מילים על מייקל ווילדינג (1912-1979), ששיחק גם בסרטו הבא של היצ'קוק, "פחד במה" (1950 ,Stage Fright) וכן בפרק מ-1963 בסדרת הטלוויזיה "The Alfred Hitchcock Hour". ל-ווילדינג הייתה קריירת משחק מפוארת, אבל אני ניסיתי להיזכר, לאורך הצפייה בסרט (שבו הוא נוטה להרים את גבתו השמאלית באופן קבוע, בצורה שיכולה לפגוע בצפייה עבור אנשים עם OCD. ואגב, הוא ממש דומה לשחקן אלן קאמינג), האם היה בעלה הראשון או השלישי של ליז טיילור. כי ככה זה כשהפיקנטריה מפורסמת יותר מכל תפקיד (ע"ע: בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי). אז מסתבר שהוא היה השני, אבל זה לא הכל: בזמן צילומי "תחת חוג הגדי" הוא היה נשוי בפעם הראשונה. ליז טיילור הייתה רעייתו השנייה בין השנים 1952-1957 (ונולדו להם שני ילדים). אבל השיא מגיע בנישואים הרביעיים והאחרונים שלו, שהחלו ב-1964 והיו ללא אחרת מהשחקנית מרגרט לייטון – ששיחקה ב"תחת חוג הגדי" את עוזרת הבית 'מילי'. הכל נשאר במשפחה.

***

הערב אני אמורה לצפות בסרט הראשון של היצ'קוק "גן התענוגות", במסגרת פרויקט "התשעה של היצ'קוק" שמגיע לסינמטקים בארץ. פרטים בהמשך.

PicsArt_1363083654186

האם כבר איחלתם לאהוביכם יום אלפרד היצ'קוק שמח? כי היום זה היום! הבוקר גיליתי, במקרה, שה-12 במארס הוא יום אלפרד היצ'קוק הלאומי בארה"ב, מדינה חובבת ימי ביזאר לאומיים. יום שמתמקם לו בנוחות בין 'יום אוהבי חמאת בוטנים', 'יום הפרעת זהות דיסוציאטיבית', 'היום הלאומי לאוכל קפוא', 'יום הצ'יפס הלאומי', 'יום כל דבר שאתה עושה הוא נכון', 'יום אני בשליטה' – ואיך אפשר בלי: 'יום משהו על מקל'.

הרשת דלה במידע על היום הלאומי החשוב הנ"ל, שבו מומלץ לערוך הקרנות חגיגיות של סרטי הבמאי בבתי קולנוע או לצפות בהם במפגשים ביתיים. הערב יוקרן "ורטיגו" בסינמטק חולון, אך אני בספק אם התאריך היה מכוון מטרה. לגביי? אצלי כל יום הוא יום היצ'קוק לאומי. אולי אצפה באחד משלושה סרטים שהבטחתי לעצמי לחזור ולצפות בהם השבוע ("מארני", "כתב זר", "חבלן").

למה 12 במארס? אין לי מושג. זה לא תאריך לידתו או מותו של הבמאי, הוא לא התחתן ביום הזה ולמיטב בדיקתי גם לא נערכה איזו פרמיירה חשובה למי מסרטיו בתאריך המדובר. נראה כאילו ה-13 היה יותר מתאים פה, אבל התאריך נתפס על ידי 'יום התכשיטים'.

מילה (או כ-200) על היצ'קוק וארה"ב:

כמיטב מסורת הדואליות החביבה עליו, היצ'קוק ניהל יחסים כפולים עם בריטניה ועם ארה"ב, בכל אחת מהמדינות הללו חי כ-40 שנה מחייו – 40 הראשונות ו-40 האחרונות. תבנית נוף מולדתו הייתה כמובן בריטית, על כל המשתמע מכך: גינונים, הומור, מבטא – והוא שמר עליהם באדיקות בשנותיו בארה"ב, חזר לצלם סרטים בלונדון, עבד עם שחקנים בריטים ובערוב ימיו (חודשים ספורים לפני מותו) אף קיבל תואר אבירות ממלכת אנגליה. מנגד, הוא הביע את חיבתו לתרבות ולסמלים אמריקאים, בסרטיו: החל מאזכורי מונומנטים כמו פסל החירות, הר ראשמור וגשר הזהב בסן פרנסיסקו, ועד שימוש בסמלים כמו 'העיירה הכל אמריקאית' או המגרש למכירת מכוניות משומשות.

הוא הפך לאזרח אמריקאי, שנים אחרי רעייתו, אולי עוד הוכחה לקושי שלו להחליט אזרח של מי הוא. האמביוולנטיות הייתה קיימת כבר מההיכרות הראשונה שלו עם עולם הקולנוע, אז ראינוע, כשהחל לעבוד באולפן סרטים אמריקאי שפתח סניף בלונדון. בהמשך, סרטיו האנגלים היו במידת מה יותר אמריקאים מאשר אירופים, מה שמשך את תשומת לבם של מפיקים הוליוודים שהביאו אותו לעבוד בארה"ב ולצלם שם את מיטב סרטיו.

ועוד הבחנה בין המדינות, לפני החזרה לחגיגות היום הלאומי: אם קרי גרנט וג'יימס סטיוארט היו שחקניו המועדפים (ויש מי שאמרו שהם ייצגו שני צדדים באישיותו של הבמאי: גרנט – השרמנטי, חביב הנשים, היה הגבר שהיצ' רצה להיות; סטיוארט – המשפחתי, הביתי והמיושב, מי שהיצ' היה), הרי שהם מייצגים, אולי, את יחסי אנגליה/ארה"ב: גרנט, הבריטי שהגיע לארה"ב ושינה את שמו, מול סטיוארט, גיבור המלחמה האמריקאי.

וחזרנו ליום הלאומי: לרגל האירוע, ובהתראה קצרה, ביקשתי מחובבי היצ'קוק לכתוב על הסרט האהוב עליהם של הבמאי. להלן מספר המלצות (עדכונים נוספים בהמשך):

גבריאל היידו, כתב "חדשות הספורט", גבעתיים – "ורטיגו"

כשאני מנסה להתמקד ולחשוב על מבט מיוסר של שחקן כלשהו אני תמיד חוזר לג'יימס סטיוארט בסוף "ורטיגו". זה הרגע בו כל הקריירה המקצוענית של השחקן האדיר הזה באה לידי מיצוי מרבי. היכולת להעביר את כל צער העולם במבט אחד, אל הצופה שבדיוק במקרה נמצא באותו מצב כמוהו – נסער, עצוב, מזועזע.

בעיני זהו אחד הסרטים הגבריים ביותר של היצ'קוק. הוא מגשים בו כמה פנטזיות גבריות נושנות: מעקב אחרי אישה אטרקטיבית, חיזור וכיבוש שלה ולבסוף אולי הפנטזיה שהיצ'קוק הכי אהב – ליצור לעצמך את האישה שאתה רוצה מאל"ף עד ת"ו – כמובן בלונדינית, חתיכה, שאפילו לא יכולה לבחור לעצמה את התסרוקת. ועם זאת, היצ', באמנות, בונה בניגוד מוחלט גם דמות של גבר רגיש, הססן, ממש אנטי גיבור שקשה שלא להבין או לאהוב.

אתה רוצה שהוא יכבוש את ג'ודי/מדליין. אתה רוצה שהיא תשתף איתו פעולה, רק שהפעם זה יסתיים עם הפי אנדינג. אפילו הדמות של מידג' ווד, המזכירה האומללה שלו שעדיין אוהבת אותו, יודעת בסתר לבה השבור שהוא לא נועד לה. לבי תמיד יוצא אליה בסרט הזה.

"ורטיגו", כמו שניתן היה לצפות מסרט בעל שם כזה, מוציא אותך מהצפייה בו מטולטל, סוער ובעל תחושה חזקה של חוסר אוריינטציה, אבל בעיקר עם המון שאלות. האם זהו סרט על אהבה נכזבת? איך זה שההתגברות על פחד משתק הופכת תוך שנייה לאנקדוטה לא חשובה? האם היצ'קוק היה צריך או יכול להשאיר את הדמות של מדליין/ג'ודי בחיים? האם "סקוטי" המאוכזב יקפוץ אחריה אחרי שכבר אין לדמות שלו לאן ללכת? ככל הנראה מדובר בסיום הסרט הכי שלם ומדויק שנעשה, אבל בו במקביל הוא משאיר אותך עם תהיה קיומית- כמו שרק סרט מושלם יכול לעשות לך. כמו החיים.

*

יאיר כהן, פתח תקווה – "חלון אחורי"

"חלון אחורי" היה אחד מסרטי היצ'קוק הראשונים שראיתי, והסרט הראשון שלו שממש נשאבתי לתוכו. בעיני היצ'קוק הצליח להפוך את הסרט מסיפור על בחור משועמם, לסיפור מתח שכל הדמויות נכנסות לתוכו. הסצנות האחרונות שבהן, דה פקטו, נחשף הרוצח – הן מהמותחות ביותר בתולדות הקולנוע. השחקנים (ג'יימס) סטיוארט, (גרייס) קלי ו(תלמה) ריטר ביצעו הופעה מעולה.

*

חגית מנדס, בלוגרית יין, תל אביב – "מזימות בינלאומיות"

"מזימות בינלאומיות" – האהוב עליי ביותר, בכיכובו של קרי גרנט (שהוא גם אחד השחקנים האהובים עליי ביותר). זו קומדיית מתח שמפגינה את כשרונו של היצ'קוק גם בבניית מצבים קומיים ולא רק במתח, אימה ופחד אלוהים… הסרט שזור בסיטואציות שאותי מצחיקות מאוד גם בצפיות חוזרות, והוא לדעתי, כמו לדעת רבים, אחד הטובים בז'אנר שלו בתולדות הקולנוע.

*

אני (יסמין גיל, רמת גן) – "צל של ספק"

אין לי תשובה אחת ברורה לשאלה מה הסרט של היצ'קוק שאני הכי אוהבת. ניתן לנחש שאני חובבת את רוב סרטיו (לא ראיתי את כולם), זה גם תלוי ביום ששואלים אותי. אבל יש לי חיבה מיוחדת ל"צל של ספק" המעולה.

זה סיפור אמריקאי קלאסי, עטוף בתסריט עמוס ניואנסים, מעין "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" של הפרברים האמריקאים. אבל הסיבה העיקרית, מבחינתי, היא ג'וזף קוטן. מדובר בשחקן שכתבתי עליו כאן בעבר לא מעט, שלטעמי זכה בפחות קרדיט ממה שהגיע לו בדפי ההיסטוריה ההוליוודית. הדמות שלו בסרט ממגנטת ומפחידה בו זמנית, בית ספר ליצירת דמות שלילית שתעורר אמפתיה מוחלטת בקרב הצופים. רוצח סדרתי שהוא גם דוד ואח אוהב ואהוב, שמנהל יחסים מעט מוזרים, על גבול הרומנטיים, עם אחייניתו (!?). סרט מצוין ומומלץ והבחירה שלי לאי בודד וכל הדברים האלה.

ג'וזף קוטן בתפקיד "הדוד צ'ארלי"

הנה סיפור קצר על איך היצ'קוק תדרך שחקן לשחק רוצח. זה מעניין בהתחשב בכך שמדובר בבמאי שסיפק לקולנוע כל כך הרבה דמויות שהמוסריות מהן והלאה. זה מעניין, כי בזמן שהוליווד – ובהתאמה, גם אנחנו בחיים הנוחים למחשבה שלנו – חילקה את העולם ל"טובים" ו"רעים", היצ'קוק הישיר מבט לצופיו (באמצעות סרטיו) ואמר: אתם גם טובים וגם רעים – Deal with it.

הסיפור פשוט, אבל מבטא, למשל, את חוסר הרצינות שבה היצ'קוק התייחס לניסיונות של שחקניו לחפש עומק בדמויות ששיחקו. מן הידועות היא, שכשחקנית שאלה אותו מה מניע את הדמות שלה, הוא ענה: המשכורת. כי עבור היצ'קוק – השחקנית, הצלם, התאורן והתסריטאי, היו כולם כלים במשחק השחמט שנקרא המוח שלו. אגב, הוא גם התייחס לדברים בהרבה פחות רצינות מכפי שנדמה.

החודש לפני 70 שנה, ב-12 בינואר 1943, התקיימה הפרמיירה הניו יורקית של הסרט "צל של ספק" (Shadow of a Doubt). שלושה ימים לאחר מכן הסרט הופץ בבתי קולנוע ברחבי ארה"ב. לימים יהפוך, בניסיונות שלנו, שלי, לדרג כל דבר ברשימה ברורה ומסודרת – לסרט של היצ'קוק שאני הכי אוהבת. כבר כתבתי כאן בעבר למה. בגלל ג'וזף קוטן (Joseph Cotten, 1905-1994).

באוטוביוגרפיה שלו: Vanity Will Get You Somewhere (הוצאת טו-אקסל פרס, 1987), מתאר קוטן, ששיחק בסרט את "הדוד צ'ארלי" (Uncle Charlie), רוצח אלמנות עשירות (לטעמי, לצד "נורמן בייטס", אחד משני הרוצחים הטובים ביותר של היצ'קוק ומהטובים בקולנוע) – את המפגש שבו ביקש מהיצ'קוק, תדרוך לגבי דמותו.

וכך כתב קוטן בספרו: לפני שעזבנו לסנטה רוזה-קליפורניה (העיר שבה צולם הסרט), הייתה לי פגישה עם היצ', לשוחח על התפקיד של "הדוד צ'ארלי" – אדם שנמצא בראש רשימת המבוקשים של ה-FBI וכזה עם פילוסופיה מורכבת למדי, אשר תמך בהשמדת אלמנות עשירות אשר ערכו לבעליהן הלוויות יקרות.

"מה מדאיג אותך?", שאל היצ'.

"מעולם לא שיחקתי רוצח, וכאן אני אחד שידוע ברחבי המדינה כרוצח האלמנות העליזות".

"ואתה רוצה שאומר לך איך רוצח מתנהג", ציין היצ'.

"אתה המומחה", אמרתי.

"בוא איתי", הוא אמר, למרות שצריך היה לומר: "אני אבוא איתך…", שכן נכנסנו לרכב שלי.

בדרכנו העירה הוא אמר לי שמעולם לא נהג. "אני יודע איך", אמר, "למעשה, לימדתי את אשתי ואת בתי לנהוג… אבל בתוך כביש הגישה הפרטי של הבית. בכל פעם שאני רואה שוטר, אני פשוט מתפרק לחתיכות".

"אני מניח שמראה של שוטר יוצר תחושת אשם בכל אחד מאיתנו", אמרתי.

"אני לא מדבר על תחושה", היצ' ענה, "אני מדבר על פאניקה אמיתית".

"מה אתה חושב שהדוד צ'ארלי מרגיש בזמן שהוא רואה שוטר?", שאלתי.

"הו, דבר אחר לגמרי", אמר היצ', "הדוד צ'ארלי לא מרגיש אשמה כלל. עבורו, ההשמדה של אלמנות היא הקרבה, תרומה סוציולוגית חשובה לציוויליזציה. זכור, כשג'ון ווילקס בות' קפץ לבמה בתיאטרון פורד אחרי שירה את הירייה הקטלנית, הוא היה מאוכזב שלא קיבל תשואות בעמידה".

אנו נוסעים על רודיאו דרייב ב-בברלי הילס. "עצור וחנה היכן שתוכל", הוא אמר, "בוא נצא לסיבוב".

"הסתכל היטב בגברים שחולפים על פנייך ותאמר לי מתי אתה מבחין ברוצח", אמר.

התחלתי להבין. עצרתי להביט ליד חלון ראווה.

"לא, לא", אמר היצ' ומשך אותי הצידה, "אנו מחפשים רוצחים, לא גנבים".

"מה לגבי האיש הזה שם, עם העיניים הערמומיות?", שאלתי. "הוא יכול להיות רוצח".

"ווטסון, ידידי", היצ' ענה, "העיניים הללו אינן ערמומיות, הן פשוט מתמקדות ברגל נאה שיוצאת מרכב".

"מה שאתה מנסה לומר, הוא שרוצח נראה והולך בדיוק כמו כל אחד אחר", אמרתי.

"או להפך", ענה היצ'.

ניסיתי להבין למה ג'וזף קוטן (Joseph Cotten, 1905-1994) לא מוכר לציבור הרחב כמו האמפרי בוגרט, קרי גרנט או ג'יימס סטיוארט. אפילו לא כמו פרד אסטר, ספנסר טרייסי, קלארק גייבל או גרי קופר. בספר The 50 Most Unforgettable Actors of the Studio Era קוטן כלל לא מוזכר. אולי זה בגלל ששיא הקריירה שלו נמשך בשנות ה-40 של המאה ה-20, בניגוד לשחקנים אחרים שאצלם זה נמשך יותר; אולי הוא לא שיחק במספיק קלאסיקות קולנועיות; אולי החיים האישיים שלו לא סיפקו את כמות הדרמה הנדרשת מכוכב הוליוודי; אולי האולפנים השקיעו פחות בפרסומו; ואולי זה סתם פספוס.

אבל מי שכבר בהופעתו הקולנועית הראשונה (בסרט באורך מלא) זכה בחיי נצח בזכות תפקיד מוביל ב'האזרח קיין' (Citizen Kane, 1941), ושיחק את אחת הדמויות הבלתי נשכחות, הכריזמטיות והאניגמטיות בסרטיו של היצ'קוק, אולי בקולנוע בכלל: "הדוד צ'ארלי" (Uncle Charlie) ב'צל של ספק' (Shadow of a Doubt, 1943) – יותר מראוי להיזכר בנשימה אחת עם שמות אותם שחקנים שציינתי למעלה.

Joseph Cheshire Cotten נולד השבוע לפני 107 שנה (15 במאי 1905) למשפחה דרומית בעיירה פטרסבורג (Petersburg) בווירג'יניה. הוא למד משחק בוושינגטון הבירה ועד שיבסס את מעמדו כשחקן, עבד בשלל עבודות מזדמנות כמו מכירת ציורים מדלת לדלת, מכירת שטחי פרסום, היה מציל במיאמי ואף כתב ביקורות דרמה בעיתון ה"מיאמי הראלד". בהמשך הגיע לניו יורק ולבוסטון והחל לשחק בתאטרון. בתחילת שנות ה-30 הופיע לראשונה בברודווי וכהשלמת הכנסה עבד גם בתסכיתי רדיו, שם פגש את הבמאי-שחקן-מפיק-כותב אורסון וולס.

ב-1937 הצטרף קוטן לתאטרון מרקורי של וולס ולאחר שנתיים עזב כדי לשחק בתפקיד הראשי לצד קתרין הפבורן, בהפקה הבימתית בברודווי של 'סיפור פילדלפיה'. כשהסרט הופק לקולנוע, קרי גרנט זכה בתפקיד אותו גילם. קוטן שיחק בסרט קצר שביים וולס (Too Much Johnson, 1938), אולם תפקידו הראשון בסרט קולנועי באורך מלא היה, כאמור, ב'האזרח קיין' – סרט שלימים יתואר ברשימות של מבקרי קולנוע, כטוב ביותר בכל הזמנים.

קוטן שיתף פעולה עם וולס-הבמאי גם ב'האמברסונים המופלאים' (The Magnificent Ambersons, 1942) ועם וולס-השחקן ב'האיש השלישי' (The Third Man, 1949) שביים קרול ריד. 'צל של ספק' היה סרטו החמישי של קוטן, ששיחק אצל היצ'קוק גם ב'תחת חוג הגדי' (Under Capricorn, 1949) לצד אינגריד ברגמן. "אורסון וולס ציין ש'האזרח קיין' הוא סרטו הטוב ביותר, אלפרד היצ'קוק העדיף את 'צל של ספק' וקרול ריד בחר ב'האדם השלישי' – ואני [שיחקתי] בשלושתם", צוטט קוטן בראיון עמו.

הוא זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ונציה על משחקו ב-(Portrait of Jennie, 1948) ובסך הכל שיחק בכ-100 תפקידים, בהם גם בסרטי וסדרות טלוויזיה. כך למשל, בין השנים 1955-1959 שיחק בשלושה פרקים בסדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents, ובהמשך בתפקיד אורח ב'איירונסייד' (בכיכובו של ריימונד בר, הרוצח בסרט אחר של היצ'קוק: 'חלון אחורי'-Rear Window , 1954). ב-1981 קוטן שיחק גם בפרק של 'ספינת האהבה', שאירחה רבים משחקניה המתבגרים של הוליווד הקלאסית. מ-1982 לא שיחק עוד על המסך הגדול או הקטן עד מותו ב-6 בפברואר 1994 בגיל 88. קוטן היה נשוי פעמיים: אשתו הראשונה מתה ממחלה ב-1960, לאחר 29 שנות נישואים ובת מנישואיה הראשונים. מ-1960 ועד מותו היה נשוי לשחקנית פטריסיה מדינה, שהלכה לעולמה לפני כשלושה שבועות בגיל 92.